שלום לך, ישמעאל, אחי, בן אברהם אבינו!…
שב אני אל ארצי זו, אשר הוריש לי אברהם אבינו על-ידי יצחק בנו.
וגם לך הוריש אברהם אבינו את ארץ הקדם, על-ידי אביך, אם ישמעאל היה או זמרן מדין יקשן ומדן, ישבק ושוח. ואולי מבני לוט, עמון ומואב הנך, או מבני שעיר החורי מעורב באדום.
האח, מה רחבות הן כל ארצות הקדם אשר התפשטת עליהן, יהי לך אשר לך והיה ברכה.
אכן גם בארצי נאחזת פה ושם! טוב! עיני לא תצר בשבתך פה. נשב יחדיו!
שוממה כיום ארצי, והיא היתה פורחת בתקוּפות שבתי אני בה. אתה ואבותיך הרגשתם עצמכם כזרים כאן וכאורחים, והשימותם את ארצי. כמעט למדבר היתה. את רוּח המדבר – מולדתך מקדם – הִשַבת לתוך ארצי ותהפכנה לשַׁמָה ושאיה… ואולי אין בזה מאשמתך אתה, אלא מחסדה של ארצי אני אתי, אשר בהתאבלה על גלותי ממנה, לא רצתה לצאת משממון אלמנותה ותֵשֶב אבֵלה ושוממה מצפה לשובי אני אליה… אין דבר! לא אבוא לעשות חשבון אתך ולא אביאך בפלילים על אשר השימות את ארצי, כֶֹרַתָּ את יערה וכרמלה. אנכי אשיבנה לתחיה ולפריחה, אחדש ימיה כקדם בימי שבתי בה. תשוב ארצי, תפרח תחת ידי כגן-אלוהים. את רוח המדבר אגרש מפה ורוּחות עדנים ישובבוני בארצי. וגם אתה ודאי תלמד מעתה להוקיר את הרוח הטובה הזאת ולהינות ממשק כנפיה. וברוך יהיה טעמך אז. תהיה תלמיד מקשיב לפועל ידי אני ותפריח גם את משכנותיך פה. טוב מאד!…
אך מה זה?! מדוע נזעמו כה פניך? “אורח” בלתי רצוּי הנני לדבריך?!
לזאת לא פיללתי כלל, ונדמה גם שלא מעומק לבך תדבר כזאת, משנאים ומקנאים נחרו בך לשטמני, להַוָתך אתה ולרעתי גם אני.
והסכת-נא ושמעני, אחי! פה היא ארצי, מולדתי היחידה בכל מלוא התבל, וכלו בשבילי כל הקצין, ולפני נשארה אך דרך אחת להמשיך את חיי, והיא לשוב אל ארצי מולדתי להחיותה ולחיות בה; וחפץ חיים אני וזכות לי לחיות את חיי אני, אף לוּ קרה כדבר המופרך מעיקרו" שכל עולמות-יה ונצחי-אל ידונוּני לכליה!…
אמנם מובן, שאין לי הזכוּת לקנות לי את חיי תמורת חיים של זולתי, אשר אינו מתנכל בי לטרדני מן החיים. אך כל הזכויות לי לרכוש לי את נשמת חיי-אני אף תמורת “נוּחיותו” של זולתי… ואם נטרף אני במשברי-ים זועף, ובטרם סר אלי מר-המות, מופיע לעיני הכֵּף היחיד בים, אשר אוכל להינצל אליו, האף אמנם עלי לשאול את אלה אשר החזיקו בו בכף זה, אם נוח להם שאציל את חיי? ברור שלא תוכל לחשוב כזאת.
או שוה-נא בדמיונך – הן רגיל אתה בדמיונות – והנה לעיניך אדם נרדף על-ידי חיתו שחץ, נמרים וברדלסים ירדפוהו, להקת זאבים וצבועים ידביקוהו, והנה… הנה ידרסוהו ויטרפוהו. האדם הגיע אל פתח הבית היחידי אשר לפניו בציה, האמנם תאמר כי עליו להישאר בחוץ ליד דלת הבית, להתדפק עליו ולבקש רשות מן היושבים בו, כי ירשו לו להמלט אל תוך הבית לבל יהיה לטרף? האין זה מחובתו של האיש הנרדף להתפרץ אל הבית למען מלט את נפשו? ואפילו לוּ היה זה במקרה חדר הנשים אשר לשיך גדול וקדוש, לשריף עצמו. האמנם היית אתה או השריפים של דתך, דנים את האיש לחובה?! לא! לא אאמינה!… ועל אחת כמה וכמה בנידון שלנו: בעם ישראל וארץ ישראל, אשר נכון יהיה כי נישא את משלנו עליו ככה: "איש פלאים היה בארץ, משורר ומלך, שופט ונביא, זקן ונשוא-פנים וכל דרכיו חסד ואמת. הוא היה אבי וראשון קוראי בשם האל האחד ותורתו לכל חוזי חזון האדם וצדקת פעלו. ויִבֶן האיש בית-מכורה לו, ובחסד וצדקה נהג על כל סביבותיו…
רבים הם מאורעות חייו של האיש וידועים לכל, כי על כן נפסח אל קצה הסיפור: במשך שנות נדודיו האחרונות, התאכסנו משכניו בבית מכורתו של האיש רב-הפלאים ההוא. ובשוב האיש אל מכורתו מורדף על-ידי כל חיתו-טרף, זאבי ערבות וזאבי ים, נטרפה סירתו בגלי ים זועף ומשברי זדוניו; והנה הגיע האיש אל פתח בית מכורתו, הוא המקלט היחידי לחייו, ויתפרץ אל ביתו, מבלי לדפוק על הדלק והמזוזה… האמנם תאמר כי לא כשורה עשה האיש?!
לא! לא תוכל להגיד כזאת.
ואף כי השלם השלים האיש את מציאותו של השכן בבית מכורתו ונמנע הוא מדחוק את רגליו. אלא יצוא יצא האיש לפעלו ולעבודתו ויחַיה את השממות: ביצות הקדחת, חולות ים, וטרשי הרים ואף בקעות מנוצלות.
קרע האיש חלונות ביתו ויהי אור ואויר צח; וירוח גם לשכניו, ויהי להם אור ואויר אשר לא עמלו לו. ועוד זאת, כי בכסף מלא ישלם האיש לשכניו בעד כל שעל אדמה מכורת אבותיו, אשר ירכוש מהם בחזרה. ותשים אל לב כי לשכן הזה עושר רב, שדמות רחבות ידים, בכל ארצות הקדם ובנגב וצפון.
הגידה-נא בכן, ישמעאל אחי, מהי דעתך על שכן כזה אשר יזעף על בעל-הבית שמִלט נפשו חזרה אל ביתו אחרי היותו מורדף על-ידי חיתו –טרף? מה תאמר למעשה רשע אשר כזה, כי ינסה השכן לדחוף את בעל-הבית הזה מפּתח ביתו אל תוך לוע חיות הטורפות?!
לא אוכל להאמין כי תהי דעתך בזה שונה מדעתי.
ואולי טעיתי?…
ואת פניך אראה והם נזעמים לקראתי… כי עתה אראך גם אותך כאחת מכל חיתו הטרף אשר היו עלי… ומה לי בכך ולדעתך עלי!… בכל אופן הרי מדרכי אני לא אסור!… בעקבה לא אלך אתך, אך אל ארצי ומולדתי אחזור בכל זאת, כי רוצה אני לשוב לתקומתי בארץ אבותי, ודי בזה! ואף גם לפני אין כל דרך אחרת; ולא אוכל לוותר לזדונות לבך אתה.
אכן עצתי לך, כי תשלים עם זה ונחיה כאחים בארץ זו יחד. אתה תלך לך בדרכך ואני בדרכי אני, איש בשם אלוהיו, אחד ליד משנהו…
לא! לא אשים לב לדעתם של בני-אדם, אשר יראו להם נוחיות בהעדרי אני מן הארץ. נוחיות סדומית זו לא אגרום לאנשי הזדון אשר ירצו לבלעני חנם.
אך מה אתה סח?! כופר אתה בכלל בזכותי על הארץ הזאת? אתה בעלת אותה עוד לפני עשרים וחמשה יובלות שנים? אך הגד-נא בגילוּי לב, מה היא דעתך על ארץ פורחת אשר יצאוה בעליה ותהי לשממה ושאיה, והנה נאחזו בה אנשי מדבר ויהפכוה למורש קאָת וקיפוד וביצות ממארה. קו תוהו הטו עליה, סירים, קמוש וחוח בשדותיה, תנים ושעירים, לילית וקיפוד בכל הריה. האמנם תחשוב כי זכויות קדושות קנו להם אנשי-מדבר אלה על-ידי עצם הפכם כאלף ומאתים שנה את ארץ העדנים לארץ ציה וצלמות כמתואר?! האם אין אלף ושלש מאות שנות הֲשִמְךָ אתה פה אלף ושלוש מאות הוכחות נגד הזכויות שאתה חוזה לך בזה? האמנם ישנם ליתושי הקדחת אשר בביצות שממותיך ולכל מקהלת התנים והשעירים, הקיפוד, הקמוש והסירים, עקב הֲשִמם ארץ נושבת, היש להם זכויות עודפות על האיש תושב הארץ גואלה ומחוננה?! לא, לא תוכל לחשוב כזאת!…
מה?!… מה אמרת?… אתה כבשת את הארץ הזאת בחרבך ובחרב מוחמד נביא אללה ובסיפו?!
דם שפכת והזכות לך, לדבריך, במצות אללה על-ידי קדושיו, לדם השפוך – וירושה היא הארץ הזאת לנאמני אללה?…
טוב. בואה ונעשה חשבון על הדם השפוך ועל מצוות אללה ונביאי אללה וירושת נאמניו ואהוביו!
אתה הן אינך כופר אף במשהו מכל הכתוב בספרי קדשי “התנ”ך אשר כתבו אבותי ונביאי בארצי זו, ואשר היה לירושה גם לדת מוחמד כמו לכל העמים והדתות.
אתה הן אינך מכחיש כי אברהם אבינו “חביב-אללה” הבטיח, במצות האל, את הארץ הזאת לירושה ליצחק בנו, וה' אלהים קִיְמָה אחרי זה ליעקב-ישראל אבי אני.
וידוע לך, כי בצאתי ממצרים הוליכני משה, אבי-כל הנביאים – הקדוש גם לך – אל ארצי זו ואחריו בא יהושע והשופטים לבני ישראל אחריו עד דוד, נעים זמירות ישראל, הקדוש גם לך.
ובספרי, הקדוש גם לך, הן קראת על המלחמות אשר נלחמתי את הכנעני והאמורי, הפלשתי והעמלקי, אשר נאחזו בארץ היעודה לי ויטמאוה בגילוליהם… רבות וקשות היו מלחמותי עד אשר קמה לי הארץ לנחלה.
אכן, אתה ואבותיך שארי-בשרי, כל שבטי ישמעאל וערב, מדין ועמלק,עמון ומואב, אדום וארם, הדרכתם את מנוחתי במשך כל הדורות כפראים למודי מדבר, החיים על חרבם ושודם… ואולם כל נכליהם עלי לא צלחו לגרשני מארצי. עד אשר עלו עלי איתני קדם – אשור ובבל – וירעצוני. ומי יודע אם יכלו לי אף אלה לולא אתה ואבותיך, אשר החניפו לכל דאלים אשר נהרו אחרי מחנות הכובשים במלחמה כשועלים, תנים וצבוּעים, לגרם עצמות חללים ולזנב נחשלים; למגר כל בנין ולהשֵָם כל משכן עמלים…
ומה מחפירים היו מעשי אבותיך אז, בהתחברם תמיד אל עריצי-ארץ, אשר באו להשם את גבולות ארצי!…
והנה על-ידי חנף השעירים של אבותיך בפני העריצים, יכלו אלה לי וירעצוני… בבלה הגליתי וארצי שממה אחרי צאתי אותה…
ובשוב ה' אלהי את שבותי מבבל, ואחל לישב הנשמות ולבנות את חורבותיה, שוב התנכלתם לי להכשילני ולאבדני. לא יכולתם לראות את שיבת הארץ לשיא תפארתה על ידי, כאשר לא יוכל התן והקיפוד לברך בשלום את משכנות האדם.
ואולם זממכם לא צלח אז בידכם. ידי העמלות בנו ביתי ויחיו את ארצי. ואת יצר המדבר שלכם בלמתי אז, עד אשר עלה על ארצי עם-הרשע והבלע יוון מעבר לים. ואתם רצתם גם לפני גיסותיהם של אלה, הזרים לארץ זו… נשקתם לאליליהם, ותשיתו כולכם עלי מסביב. ואולם גבורי, המכבים, גברו על כל המעקשים. את גאון יוון הרשעה מגרו לארץ; ואתם נסוגותם על ציותיכם, כתנים באור בוקר. עד אשר זנקה עלי רומא ממגרת הגוים, ושוב יצאתם מחוריכם ותשיתו עלי כולכם, קשקשתם זנבותיכם בפני רומא הנכריה. עלי יחד הערמתם סוד ותרדפו את גבורי עד דכא. – – –
והנה אלה הן תולדותי בארצי: תמיד בימי שבתי בארצי עלתה כפורחת, ותכלכל בשפע את רבוא רבבות בניה העמלים.
מסביב סביב השתערו עלי כובשי ארצות לא-להם, עריצי-גויים, רועצי-עמים. ותמיד תמיד הייתי אני היחידי אשר הגינותי על ארצי, ואתם כפראי-מדבר, שדים שעירים, רקדתם לפני הצרים והנכרים. ראשיכם הרכנתם ותהיו למס ולעבדים נרצעים לצר. ככה התנהגתם בפני העריצים השכנים אשור, מצרים, בבל ופרס. וככה החנפתם גם ליוון, רומא ומוקדון ממערב לים הגדול.
רק גבורי עמי אני נלחמו כאריות בהגינם על ארץ זו, הן תדע גם אתה איך נלחמו גבורי יהודה על חומות ציון: רעבים, צמאים ופצועים, עולליהם נמקים ברעב לעיניהם בהתעטפם על שדי אמותיהם הצומקות, ולא עברו למחנה האויב למען החיות נפשם. – – –
לא! לא אתם נלחמתם על ארץ זו. הן אף על ארצותיכם אתם לא הגינותם, ארצותיכם שמשו מרכזים לצבא האויבים הזרים אשר השתערו על ארצי!
וכה נפלתי לפני צר, נפלתי אני במעל בגדכם אתם. ולגולה הוליכונו, אתם נשארתם מס-עובד מרכין ראש ומדבר חונף. – – –
אני לא נכנעתי, הגינותי על ארצי עד אשר נשברתי. הגלוני, דכאוני, פצעוני. אין לך עם וארץ אשר לא שתו את דמי לרויה. כולם קמו עלי להשמידני מתחת שמי ה'.
אף כל שותי מימי תורתי הגדילו עלי עקב.
כל הגויים המתאבקים בעפר רגלי ישו ותורתו, אשר היתה לה שארית רק עקב התבלין שהוסיף לה מיסודות תורתי אני, וגם כל הגויים נושאי שם מוחמד ודתו, אשר מעט מרגליות מגנזי תורתי אני לקח ושם בכליו, כולם כולם היו עלי להשמידני.
אנכי מימי לא השלטתי את תורתי על זולתי. אִמְרָתִי אמרת התבונה הנאצלה, היתה תמיד: “ילך לו כל איש בשם אלוהיו”. כל חכמתי די דעת שאין להקנות תורות-אל וישרת-אנוש בדם ואש. ורק צבועי ישו וזאבי מוחמד עשו את נבלת הכסלות הזאת, להקריב לאלוהים אמת בדם ואש כאשר לבעל ולעשתרות לפנים.
ולארץ הזאת באת לא לעבדה ולשמרה ולחיות מטובה, הלא רחבות לאין שיעור הן ארצותיך אתה – וגם הן נשמות הן – אלא לערוך קרבות באת ושפוך דם “כופרים” כביכול…
מטורפי-ישו נהרו הנה כצלבנים רק לכבוד הקבר של אלילם ישו ולשם סוכתם של אם-אלילם, ולא להחיות את הארץ. ואתם קנאי-מוחמד זנקתם אז הנה מן המדבר רק כדי להנחיל את דת מוחמד בחרב לזולתכם. ובמלחמותיכם – השימותם את הארץ והגרתם לטבח ולשמד את השרידים מקהילות ישראל, אשר חיו עוד אז בארץ על עבודת אדמתה. את רובם השמדתם ואת חלקם העברתם בזרוע אל דת-דמכם. וכאשר גברתם במלחמה, אתם ממדבר אסיה על המטורפים ממנזרי אירופה וטירותיה, לפני אלף ומאתים שנה, החזקתם בארץ זו אך לא הפרחתם אלא השימותם אותה…
ואם כי היו פעם ארצות אשר שם פרחה תרבותכם לפנים – אך לא בארץ זו, בארצי אני.
לכאן לא פריחה הבאתם, אלא הוספתם שַׁמָה על שאיה. – – –
הנה כזאת היא פרשת הזכויות על הארץ הזאת וזכות הדם אשר נשפך עליה. אבל בכל זאת לא יעלה על דעתי להצר את רגליך פה. אתה השכן אשר התגוררת בביתי בתקופת גלותי. הן מאבות אבותי ירשתי את מידות החסד והשלום. כי על כן זאת אעשה: אף כי חינם נמכרתי ובעוול שודדה ארצי ממני, בכל זאת אתן את מחירה לך בכסף מלא כאשר אתה שם עליה.
ומה עוד? צרה הארץ – לדבריך – מהכיל את שנינו?! שקר הדבר הזה! גם היום בולט הדבר לעין כל: כי במקומות אשר היית אתה במסכנות על פני שטחים נרחבים, יצרתי אני את צרכי חיי בשטחים מצומצמים. את רגלך לא אצר בכל אופן. והן כבר עד היום השגת תועלת מרובה עד מאוד משיבתי הנה. אתה רואני מפרה את חלקות שדותי והנך לומד לעשות כמוני ולפַתח את שפעת האדמה וכוחה. עוד יבוא יום ואני אפתח את ארצי זאת, עד אשר תשביע לחם לעובדיה שירבו ויחיו עשרות מונים למספרם כיום, ולא במסכנות יחיו כאשר תחיה אתה ישמעאל אחי, כיום.
ואגב, השמעת, ישמעאל אחי, את הרעיון החדש אשר יפיצו בזמן האחרון אודותי ואודותיך? ישנם להלהנים האומרים כי אתה הנך מזרע העברים אשר נשארו בארץ והעברו לדת מוחמד בזרוע; וכי אני מוצאי מדם האירים באירופה שקבלו דת ישראל… על פי רעיון זה רוצים שונאי או בעלי הטובות שלך להוכיח, כי לך הזכות על הארץ הזאת כיורש דמם של העברים… וכי לי אין זכות על הארץ הזאת, ארץ העברים, באשר יאמרו כי לא מבני העברים אני. והנה אם גם אפשר להניח כי בין הערבים שבארץ זו רבים הם מצאצאי העברים שהעברו בזרוע אבותיך על דתם, אין לראות אף קורטוב של אמת בהנחה, שבבני ישראל המפוזרים בכל ארצות הגויים ישנו חלק ניכר של דם בלתי עברי. הן בנכר היינו תמיד נרדפים על צואר; לא בקשנו נפשות לדתנו; ואף הענישו הנוצרים בחומר הדין לא רק את הנוצרי שעבר לדת ישראל אלא אף את הישראלי שקיים את מצוות דתו; כמה גזרות שמד ואבדן עברו עלינו; ורק הדיוטים בכל המובנים או שונאי ישראל, אשר שנאתם מעוורת עיניהם, יכולים להניח כי בני ישראל אשר בארצות הגוים לא מבני ישראל המה.
אכן לו גם היתה אמת בדבר הזה, כי אז קיימת הזכות ההיסטורית על ארץ ישראל רק לאלה הנושאים את שם ישראל על עצמם ולא לאלה המכריזים כי לא ישראל המה. ואמשול לך משל: משל לשני עצים, אחד צמח מזרע אתרוג ואחד צמח מזרע לימון. במסיבות הימים הרכב הלימון לאתרוג ואתרוג ללימון והרי על כנת הלימון ישנו גוף של אתרוגים ועל כנת האתרוג ישנו גוף של לימונים. אמר-נא, האם נכיר את העצים לפי הכנה או לפי פירות-גופם? הנה כי כן אף לפי דוברי השקר ההוא, הרי אני – הנושא את שם ישראל ופריו – הנני עץ-ישראל וזכותי על קרקע מטעי קיימת בשמי… ועוד משל אחד: איש נדיב השאיר נחלה בארץ אחת, ולאיש בן אשר במסיבות הזמנים הגלה למרחקים. ובנחלת האיש שכן אדם אחר. לאחר ימים שב הבן ממרחקים; כל מנהגי אביו בעל הנחלה בידו; והוא תובע את זכותו כבן על נחלת אביו. ולעומתו יכריז השכן בנחלה שהחזיק בינתים כי אין הוא בן למוריש ובדרכיו לא יהלך; אך רוצה הוא בנחלה וראיתו נמצאת בזה שנאחז בה. הימצא אף אדם אחד בר-דעת אשר יאמר כי האוחז בנחלה רק באשר יאחז בה, הנו בן לבעל הנחלה למרות העובדות ההפוכות?!
הה! רעיון משונה מאוד הנך מביע: כי אתבולל בך, אז אולי תרצני!… משונה עד למאוד תאבונך זה! ולא מחכמה ודעת תדבר! הטרם ידעת, כי מעודי ועד היום הזה היתה זרה לי דרך ההתבוללות. לא בוללתי אחרים בקרבי ולא חפצתי להתבולל בזולתי. הן אף בעמים אשר הגיעו בתרבותם לשיא תרבות דורם – לא חפצתי להתבולל. לא ביוון בזמנה ולא ברומא בעידנה, ולא בעמי אירופה של מאת העשרים האחרונה, כי עצם ההתבוללות לתועבה היא לי.
ומה התועלת אשר תצמח לך מהתבוללות כזו? הנה לפחד אשר הגעת פן לא תספיק הארץ לשנינו, אתה מספרך עכשיו בארץ כחצי מיליון וחי במסכנות רבה; וכעבור חצי יובל שנים תגיע אתה מתוך הריבוי הטבעי שלך למיליון; ומספרי יגיע אולי עד אז לכמה מיליונים נפש; ומתוך פיתוח הארץ על-ידי נחיה אולי אז כולנו בריוח. אני שב אל ארצי זו כאל ביתי. אפַתחנה ואפרֶנה עד כי תוכל לכלכל תושבים כמה מונים יותר מאשר תכלכל כיום בארץ המאוכלסת ביותר. וכלל אין בדעתי להסתפק פה במספר הנפשות של עכשיו ולהתרועע אתך כדי להתבולל בך; אך לדעתך אתה על-דבר ההתבוללות, הגד-נא האם על-ידי התבוללי בך אהיה זקוק לפחות קרקע כאן מאשר עכשיו? ולמה התאוה לבלעני בכרסך? - אך שטות היא ורעות-רוח והקץ לדברי ההבל הללו.
ודע לך! סלעי מגור וחיתו טרף עוטרים עלי סביב סביב להשמידני, ואני לא אוכל על כן לשים לב לשום כוח המתנגד לי ואמלט אל מוצאי היחידי, אל ארצי מולדתי. כל נכליך ונכלי מדריכיך לא יועילו!
פה בארצי אקים אולי בשלישית את ביתי לאור ולדרור, לאושר ולצדק, ומוטב לך להשלים עם זה מרצונך. למה יבולע לנו לשנינו לשוא?
מה עוד?! חושב אתה פן בהיותי אני פה אהיה לעזר לשלטונות המערב לשעבדך?!… הבלים ושטויות. זכור את ימינו מקדם אשר הזכרתי לך קודם. הן דוקא אתה היית תמיד במשתעבדים וחנפים לעריצי גוים אשר נהרו הנה מן החוץ, וביניהם גם יוון ורומא נגדך.
מה? אני כרתי ברית עם אנגליה? איולת! האמנם תאמין כי אנגליה באה הנה בעבורי?! ובעבור מי באה למצרים ולהודו ולארץ הבוּרים בעבור מי באה? ולכל הארצות אשר השתקעה בתוכן בעבור מי באה? אנגליה באה הנה יען כי רוצה היא בזה וכוחה אתה לעשות את רצונה גם על אף כולנו.
ועתה שמעני-נא אחי! גם לך, כאשר לי, טוב כי נשלים הדדית ונשב כאן יחדיו, כאשר הוכחתי לך עד כה. ארצי תפרח בעמלי ולך יואר גם כן באורי אני. נהיה כאחים ונגבר חיילים.
לבסוף עוד מלים אחדות לך על אודות סדרי חיינו ועבודתנו יחד כאן. עלינו לראות כל אחד את עצמו כאדם מבוגר, נקי-כפים ובר-לב, בלתי תלוּי אחד במשנהו; ולא נצרך אחד לרעהו. כל אחד שורר בביתו ומפתח את תרבותו העצמית לפי השגותיו ושאיפותיו. אנו נלמד אחד מהשני אך על-ידי הסתכלות חפשית אחד במעשי השני ובחור מדעתו את הרצוּי לו.
ומה עכשיו? נדמה לי שדברתי אליך גלויות, את כל לבי גליתי לפניך, ועתה הטרם תודה כי הצדק אתי? הבה נא ידך והיה שכן טוב בארצי!… ונחיה בשלום ואחוה פה בארץ עבָרי ועתידי.
תרצ"ד (1934)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.