נמצאתי חודש ימים אצל הגרמנים. זמן מועט מאוד כדי ללמוד באופן מקיף משהו מארחם ורבצם של המונים לא מוּכרים, ומה גם שלא על דעת זה באתי לגרמניה, אלא כדי לקיים מצוות הרופאים על “ליעגע‑קוּר” כלומר, רפוי ע“י שכיבה, ועל ה”באַדע‑קוּר“, היינו רפוי במרחצאות, שגם הוא גורר אחריו כשתי שעות וחצי שכיבה במיטה. ובכן, לא מחקר על החיים בגרמניה אני בא לתת בזה, אלא קוים קוים מהתרשמותי ה”חטופה". ואני מניח מראש אפשרות של שגיאות פה ושם.

את תשומת לבי הפניתי בעיקר לחייהם ולדרך עבודתם של האכרים הזעירים בסביבה שנמצאתי. בקרתי במשקים רבים ושונים, ויש ברצוני להתעכב על זה בשורת מאמרים, שבהם אנסה גם להשוות את עבודתנו בארץ וחיינו במשקי העמק אל העבודה והחיים שראיתי אצל האכרים כאן, וללמוד משהו מזה. הפעם אגע רק בקוים כלליים אחדים.

איבוד דמים ואיבוד ימים    🔗

אחד מפיטנינו התאונן מרה על האדם ה“דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו”. והנה כשאני רואה את האכר כאן (ומבעד לחלונות הרכבת גם בצרפת ובשוייץ) נוטה אני לחשוב, שהפייטן שלנו בהתאוננו ככה היה מסתכל בחייהם של עובדי האדמה הגויים, אך בשום אופן לא יכול היה לראות כזאת אצל עובדי האדמה שלנו בארצנו כיום. וכי למי ממנו אינה ידועה אותה הבהלה, שבה נתונים עובדי האדמה שלנו מראשית השנה ועד אחריתה ובשבתות וחגים כבימות החול? הן חצי יום לעבודה של אדם או של בהמה יסולאו אצלנו במד‑זמן רגיש כדי אחד מתרפ“ט בשניה. ואילו אצל הגויים ראיתי “מבזבזים ימים” של אדם ושל בהמה ל”שטויות" במשק ובבית, אשר אנו אולי לא נרשה לעצמנו להקציב לשכמותם אף שעה אחת בחודש; ובכל זאת אצל הגויים העבודה בסדר והמשק בסדר; תחת אשר אצלנו, אחרי כל הבהלה שבחרדה לזמן היקר, לא שכיח שיספיקו במשקים לעשות את הדברים בעתם. חידה היא. ועוד נשוב אל זה במיוחד במאמרים על דבר המשק החקלאי. ומה שנוגע ל“דמים”, ראיתי שהאכר האמיד כאן יוציא פפניג (חצי מיל) בלב קשה יותר מאשר יוצא אכר עני שלנו שילינג תמים. ואין הבדל למה מכוונת ההוצאה, אם לצרכי הבית והאדם או לצרכי המשק.

האיכר הזעיר    🔗

אנכי בקשתי כאן את האכר הזעיר המתקיים על משקו בלבד בלי כל עבודה צדדית, ואת אלה מצאתי מדרום ל“ריין” ובמזרחו. הקרקע כאן פורה מאוד מטבעו, אשיתו¹ התהוה, כנראה, באחת התקופות העתיקות של אדמתנו ממשקעי‑אגמים וקובעת‑ימים. ונוסף לפוריותו הטבעית של הקרקע, הרי השיטה בעיבוד, במחזור, ובזיבול היא טובה מאוד. המדריכים של תחנת הנסיונות הממשלתית מרביצים תורה למעשה והאכרים מצייתים להם, אם כי לא באמונה עיורת ולא בחוסר ביקורת. שטח הנחלה הבינונית הוא מעשרים עד שלושים מורג קטן (60–40 דונם), אך ישנן גם נחלאות קטנות מאלה וגם גדולות מהן. הנחלאות כמעט כולן ירושה של דורות. העבודה היא עצמית, כמובן, אך בלי פרינציפים. ובשעות דחק יקבלו פועל לימים. במשקים הגדולים יש לרוב גם פועל קבוע, ו“בעונות הבוערות” יקבלו גם זמניים (פועלים במשקים נקראים משום מה “קנעכטע” – לאמור, עבדים). הדירות מרווחות מאוד: כמעט בכל בית שתי קומות. לוּ היתה לנו במשקינו רוחה בדירות כדי שליש מזה, היינו רואים את עצמנו כנסיכים.

הפועלים המקומיים המנוסים מקבלים 60‑80 מרק לחודש עם דירה ואוכל. פועלים יומיים מקבלים שכרם לפי שעות עבודתם כחצי מרק לשעה והארוחות אשר במשך שעות עבודתם. לפועלים הקבועים אין, כמובן, שעות עבודה מסויימות, אלא עובדים הם יחד עם האכר לפי הצורך (בתקופת בקורי – בקציר – הם היו קמים לעבודה בשעה 4.30 וממשיכים עד 9 בערב, ועבדו – מחמת הגשמים – גם ב“ימות המנוחה”).

“שדה‑אילן”    🔗

כמעט בכל אירופה נוהגת שיטה הנקראת בתלמוד “שדה אילן”: גידול עצי פרי בתוך שדות התבואה. יש מקומות אשר השדות דומים יותר לגנים של עצי פרי הנזרעים גם לתבואה מאשר לשדות תבואה שניטעו עצים. בסביבה שמדובר בה נטועים בתוך השדות על פי רוב עצי תפוחים, אך גם עצי פרי אחרים. נוף העץ מתחיל בגובה שני מטרים ויותר, שלא יפריע לעיבוד הקרקע מתחתיו. ואמנם יגשו במחרשה ובשאר המכונות עד לגזע ממש והזרע נזרע על פני כל השטח, כאילו לא היו שם עצים כלל. טיילתי בנידרויזל עם אכר אחד בא בימים בחלקת שדהו. לאכר היתה הכנה חקלאית בבית‑ספר, וכיום יש לו בן העובד במחלקת ההדרכה אשר בויסבאדן. בכל שעת שיחתנו היה פיו מלא קילוסים לתחנות הנסיון ולהדרכה שהממשלה מגישה לאכרים, אך כאשר העירותי לו על ההלכות השנויות במחלוקת בנוגע לגזע גבוה באילנות ובנוגע לכלאים שבשדה אילן בכלל – הפליט לאמור: “כן, מה שאלה אומרים!” והוסיף: “בשיטה זו נוהגים אכרינו כל הימים, אנו ואבותינו, ואנו רואים ברכה בה”.

עזרת הממשלה לאכר    🔗

שקידת הממשלה על הדרכת האכרים בכל עבודתם למקצועותיה ועירותה לפתרון שאלותיהם המתעוררות ע“י פגעים ונגעים, היא למעלה מכל תהילה. העזרה ניתנת לכל אכר ואכר בשדהו ובמשקו. שאלות כלליות מוארות בשיחות קצרות פומביות וסמוך לכך בטיול עם שומעי השיחה בגן קרוב, בשדה וכדומה, כדי להראות על הקשר שבין ההלכה ובין המעשה. הכל מסודר בדיקנות ובכיוון ישר לענין. ביום ראשון אחד הזדמן לי לבקר בשלושה כפרים קרובים זה לזה בסביבת בוצבך, ובכל כפר ראיתי מודעות מודבקות על לוחות המודעות שברחובות ובתוך בתי‑השכר (מוסד זה אינו חסר בשם מקום), על דבר מדריך מויסבאדן שירצה בשאלה מסויימת. המודעות בכללן היו מודפסות, ואך הזמן להרצאה בכל מקום לחוד היה מסומן בכתב יד. בהוסטהיים צריך היה המרצה להתחיל בשעה 15.50 (ארבע פחות עשרה) ולגמור בשעה 16 (ארבע). הלכתי למקום ההרצאה ושמרתי על הזמן, בשעה 15.48 הופיע המרצה על אופנים. העמיד את האופנים ליד המרפסת ונכנס לאולם. שמר על שעונו. הסתובב במשך שני הרגעים בין הנאספים ו”חטף" שיחה עם זה ועם זה. ובשעה 15.50 בדיוק פתח בהרצאה מרוכזת ובהירה, וגמר בדיוק בשעה 16, אמנם אחרי זה היו עוד שאלות ותשובות.

המסים והיחס אליהם    🔗

נטל המסים הרובץ כיום על הגרמנים בכפר ובעיר הוא כבד עד מאוד. בכפר יש לשלם מסים אלה: א) למדינה; ב) לארץ; ג) לקהילה; ד) מס הכנסיה.

מס הכנסיה אינו חובה מטעם השלטון, ואולם כל המתחייב בו (ובכפרים אין כמעט איש אשר ירצה להיות מוצא מן הכנסיה מחמת אי‑תשלום מסיה), שלטון הקהילה גובה ממנו גם את המס הזה.

כל המסים הנ"ל נגבים באחוזים מסויימים מן הרכוש או מן ההכנסה, ואין כל מסים שיוטלו על‑פי גולגולת, בית‑אב וכדומה. גם השירות אשר השלטונות נותנים לתושבים תמורת מסיהם שווים לכולם. לדוגמה, בית‑ספר (אעמוד על זה לקמן) ניתן חינם לכולם, בין אם עשרה ילדים במשפחה ובין אם אחד. הפרים להרבעת הפרות ניתנים בלי כל תשלום נוסף, בלי כל קשר אל סכום המס שהכניס האכר או מספר הרבעות שהוא נצרך להן (אגב: מתמיה שאצלנו – הגוי החכם והנבון ואף הצדיק בעיניו – אין עדיין ענינים אלה – מסים לפי הרכוש וההכנסה ושירות לפי הצרכים – נעכלים בנקל). – – – ועל נטל המסים ייאנחו אך לא יתלוננו.

שיטת בית‑הספר    🔗

מוסדות החינוך הממשלתיים, הפתוחים חינם לכל דורש, הם: א) גני ילדים (הגיל משלוש עד שש), אך הביקור בהם אינו חובה; ב) בית‑ספר עממי (הגיל משש עד ארבע‑עשרה), אלה חובה על הכל; ג) בית‑ספר מקצועי, (הגיל מארבע‑עשרה עד שבע עשרה), יום אחד בשבוע חובה על הכל. בית‑ספר אחרון זה מחולק לנערים לחוד ולנערות לחוד. כל נער ונערה יבחרו להם – בהתיעצות את המורים וההורים – מקצוע כטוב בעיניהם. ולפי המקצוע שבחרו יקבלו בכיתות את הלימודים הכלליים הנוגעים ביותר לאותו מקצוע. המורים אשר נפגשתי בהם לבבוני מאוד, ביחוד התרועעתי את מורה אחד בנאוהיים, מורה בבית‑הספר המקצועי שם. אדם משכיל בגיל 50 – 60, מסור בלב ונפש לעבודת קדשו. ויחד עם זה יקדיש את ימיו החפשים ועונות החופש לעבודה חקלאית בגן הירקות אשר לו ליד נויהיים (שם מצאתיו ושוחחתי אתו לראשונה). הוא ממשפחת אכרים. את הקרקע קיבל בירושה. בגנו אלף ושבע מאות מטר מרובע. הוא מעבד את הכל במו ידיו, מלבד חפירת הגן הכללית שלאחר החורף אשר ישכור לו פועל יומי. מצאתיו בבנותו לבדו בגנו בנין לבנים 4X5 מטרים ומרתף תחתיו לשמירת הירק ופרי העץ. בבתי‑הספר ילומד רק חמשה ימים בשבוע (ביום א' וביום ד' אין למודים למען ינוחו הילדים), שמונה שעות ביום. גם בבית הספר המקצועי ילומד ככה, ולכל ילד יומו (בן שמונה שעות) בשבוע.

“אגודה לזמרה”    🔗

מוסד מלבב בכפר (בודאי גם בעיר) הוא האגודה לזמרה, הקובעת עתים לזמרה בציבור. השירה – עממית. יד המורה גם בזה. כמה קנאה עורר בי מוסד זה!

החרדה לגרעין    🔗

בחרדה לגרעין התבואה (והגרעין כולל גם את הפרי והירק ואף כל מפלי הבית והמשק), אפשר להבחין מיסודותיו הנפשיים של פולחן דתי מורשת קדומים. בהובלת התבואה מן השדה תיאסף, במגוב‑יד של עץ, כל שבולת. ואגב: הקציר נעשה ברובו במגל ובחרמש. בלכת האכר מאחרי העגלה המלאה עמיר, אשר בנו או בתו או אשתו ינהגו בה, לא יימנע מהרים שבולת שנשרה בדרך. ובמשקינו אנו מה רבה התבואה הנשארת בשדה אחרי האסיף, ומה רבה התבואה הנפזרת בדרכים בזמן ההובלה! ומי יודע אם אין המסכּנוּת במשקינו באה לנו כעונש מאלוהי האדמה על הזלזול שאנו נוהגים כה בפריה… רחמנו אל!

ה“נאצים”    🔗

חששותי היו גדולים כל הזמן, שמא אפגש בשנאה מצד אלה שאבוא לבקר במשקם, אך לא קרה אף מקרה אחד כזה. מובן, שבכל מקום הצגתי את עצמי כעובד אדמה עברי מארץ‑ישראל, ותמיד נפגשתי ביחס אנושי הוגן. בשאונם של ה“נאצים” יכולתי להבחין רק בערים, אך בערים לא הלכתי להפגש את הגרמנים. את “תופיהם” של הנאצים ראיתי בחלונות ספריותיהם ובבתי‑הממכר לספרותם. בחלונות אלה יוצג בכל יום גם העמוד הראשון של עתונם, המתחיל תמיד במשפט נאצה על הממשלה באותיות גדולות לכל רוחב העמוד. אגב: פעמים ראיתי בתוך המשפטים האלה מלים עבריות אשר העורכים לא ידעו בודאי, כי מוצאן מעברית. ובשפת ההמונים הגרמנים אשר שמעתי הבחנתי לא אחת מלים עבריות, בהוראתן העברית. נשנות ביחוּד המלים “מיאוס” (דאס וועטער איזט מיאוס), “משוגע” ו“פליטה” (ער האָט פליטה געמאַכט). ומעניין: כל המלים העבריות אשר הבחנתי בדיבור הגרמני הם מושגים שליליים.

ובתוך עמי    🔗

ובקשתי בשדות גרמניה גם מבנינו אשר יתכוננו לעליה ולעבודה בארצנו. ואולם מעט מאוד אשר מצאתי באותה סביבה: חבֵרה אחת העובדת במשק עופות גדול ליד ואלדורף, וחמשה חברים עובדים אצל אכרים שונים בסביבות מגנצה (מיינץ). חומר טוב, אך עיניהם כלות לסרטיפיקטים לעליה, ומתי ישיגום? ובערים עזוב הנוער שלנו ברובו, אף‑על‑פי שנפשו פתוחה לקראת שירת תקומתנו, כגריד לקראת היורה המאחר בואו.

בפראַנקפורט, פראנקפורט “שלנו”, הייתי נוכח בערב אחד בפגישה של צעירים וצעירות מעטים, שהתאספו לטכס עצה ע"ד יצירת “גרעין” לאגודת נוער. כמה יתמוּת הורגשה שם וכמה כמיהה!

ובויסבאַדן, בעלת ישוב עברי קטן לאין ערוך מפראנקפורט, זכיתי לראות בפגישת נוער גדולה, קרוב למאה צעיר וצעירה (כולם מגורמנים), יען כי בויסבדן יש עכשיו (בחורף יעזוב) מורה לעברית (את כל חינוכו קיבל בגולה), צעיר ער ופעיל, והוא מרכז את הנוער מסביבו. והן יש מורים צעירים ומורות רבים בארצנו, אשר היו יכולים להתפרנס (אם בריוח ואם בצמצום – וכי יש חשיבות לדבר בעיניהם של מחנכי דור?) משיעורים פרטיים בערי הגולה ולאסוף שבר יקר לתנועת תקומתנו. ואים, אים אלה? הכי אינם, או חזון אין?! אחד מגורמי המשיכה והליכוד של אחינו בגולה נמצא בשירי ציון, המובאים שמה מזמן לזמן ע“י בני ארצנו המבקרים בגולה. ענין בציון ובשפתה עוררו גם הצגות “הבימה” בגולה. ולפי שספרו לי, עוררה “הבימה” תשומת לב וענין בציונות ובשפתנו גם אצל הגויים. המורה העברי הנ”ל בויסבדן סיפר לי ע"ד שיעורים פרטיים אשר יש לו גם אצל גרמנים מלידה מאחרי ביקור "הבימה. אחת מתלמידותיו, גרמנית, התקדמה כבר בידיעת השפה עד כדי קריאה בספרים עברים וכתיבת מכתבים בשפה זו. בהימצאי במסיבת הנוער בויסבאדן, ראיתי את רטט הנפשות לקראת שירי ציון, והצטערתי צער רב שלא חנני יוצרי בקול זמרה. חזיתי לפני כעין כנור רב נימים, הדרוכות לקראת הרוח מציון אשר תזעזען – וישמיעו שיר.

ד' אלול, תרצ"א (1931).