ימים ולילות, ספר בן שש מאות עמוד ויותר, כבד במשקל דפיו וספוג זיעה ועמל למכביר. אכן עיקרו של הספר, במידה שהוא מכוון לגלות לפנינו את הימים והלילות של חבלי הלידה לעדה הצעירה, עדת הנעורים השוקקים, אשר התלקטה טיפה טיפה ומשבר וגל מכל משכנות יעקב בגלות העמים, אל הארץ היעודה, לשם יצירת החיים החדשים, היעודים לעם אלוהי ישראל – עיקר זה של הספר נמצא רק בין הדפים ק“ט ותרכ”ב.
המגרעת היסודית, המזדקרת לעיני הקורא בספר זה עד כדי להכאיב, נמצאת בבליטת העמל הרב אשר עמל הסופר כדי להכניס את עצמו לתוך ספרו. ולוּ למצער היה רוקם את עצמו בתוך הרקמה הרגילה שבספר, כאחד משאר אישיו – וסלח לו הקורא; אכן לא נוכל סלוח לו את הפגימה אשר פגם, בהציגו את עצמו בספרו כ“שמש” ליד נרות‑החנוכה, וכצופה מעל לסוללות הצבא, היקר והחביב גם עליו גם עלינו. רוצה הקורא לראות את הנרות בלי אמצעי, ולא ישא כי ישתמשו בהם למען משוך את תשומת לבנו אל פינה פרטית זו ואחרת בחדר הסופר. כי כשאנו נכנסים לחדר תמונות, רוצים אנו לראותם בעינינו אנו על הקיר, ומאוד לא נעים לנו לראות את הצַיָר מוציא תמונה תמונה מנרתיקה ומראה אותה לעיניו בהוספת תנועות‑לוי מצדו, עד שראיתנו נתקלת, קודם כל, בציר עצמו, כשבצל ידו חבויה התמונה, אשר הזמיננו לראותה. ויתר על כן יקשה לנו לסלוח לו לסופר את זה, שבעקב התלבטויותיו הרבות בחיפוש הדרכים, איך להכניס את עצמו לתוך רקמת הספר, עקב זאת השפיע עלינו את שפעת החומר המיותר. כי הביאנו הסופר אל קרובתו בעירה ערבית‑נוצרית, ושרטט לנו שם את קמל‑אפנדי ובניו; והסיענו הסופר מפרק זה אחורנית, אל חיי יער שוקטים ברוסיה, וצאצאים סמוכים על שולחן אבות מתפנקים בהם. מענין או לא מענין לעצמו; אולם בספר הימים ולילות אלו, הרי כל זה מיותר בהחלט.
ואחרי פרק זה הביאנו הסופר אל בית אביו ואמו, בעירה נידחת בגולה, והוגיענו יגיעה רבה עד למאוד לשם מטרה זעומה אחת: לשנות את שם משפחת אביו מקריכר למוגיליאנסקי.
ולבסוף לא מצא דרך “לגבעת אריה”, אלא בעֲבָרָה במסדרון בית‑חולים אחד, אשר שם נפגש עם בן‑עירו ברישדסקי, אשר הלך מ“עין שדה” לעבוד ב“גבעת‑אריה”. והקורא הנו אחוז תמהון, כל עת קראו בפרקים אלה: רבש“ע, לשם מה כל היזע הלזה? הן יכול בנימין מוגיליאנסקי לגשת ישר מתל‑אביב ל”גבעת אריה“, כשם שהלך ידידו דוד ברישדסקי מ”עין שדה" ל“גבעת אריה”. ולמה נתן לנו את כל הפרקים האלה בראש הספר? ולשם מה בא עוד פרק אחד, בן ששים עמוד, באמצע הספר? והן כל אלה אינם פרקי הימים ולילות של העדה, אשר את חייה בא הסופר לתאר לנו, כי אם פרקיו הפרטיים של בנימין מוגיליאנסקי, הסופר, האורח ב“גבעת אריה”. והן היה לאל ידו של הסופר לקבוע לפרקים אלה ספר לעצמו, או ספרים לעצמם, באיזו צורה נאותה בעיניו, ואז אולי בֵּרְכַתּוּ נפשנו גם עליהם; אך, כי נתנם לנו בארג‑שעטנז זה, פגם ברקמת כל הספר, וגם את אבניו‑חן אבד כבתוך הגבב. והן יכול סופר למסוך את עצמו בתוך ספרו, אם ע“י התגלמו באישי הספר, מבלי תת לקורא כל סימן להכיר את נתיבו בספר; או ע”י הופיעו ישר, בלי כל מסוה, על במת הספר, ולדבר בגוף ראשון, דרך כנה למדי; אולם מאוד לא ינעם לשמוע את הסופר מדבר על עצמו בגוף שני ושלישי: “צורי החליק על ברך מוגיליאנסקי”. “האורח קם ונשק לנערות על פניהן ועל ראשן”. “בלבבות הצעירים התחילה משתתפת עדנה אדיבה לאורח”.
גם בצורת הספר אין שלמות. הספר יצא ממדוכת הסופר בצורה יומנית, למרות יגיעתו הרבה של הסופר לתת אותו בצורה שונה מזו. ותוך קריאה בספר ניכר כי שרה הסופר את הצורה, ולא יכל לה; ולקורא נדמה, כי לו השלים הסופר מלכתחילה את הצורה היומנית, אשר יכלה לו – והיה אז הספר ניצל הרבה מפגימות הנ"ל…
אכן אחרי אשר נסיר, מעל עיקר הספר, את כל אלה תכריכי הבוּץ והארגמן, אשר כרך עליו הסופר, ואף נסיח את דעתנו מן הפגימות המפוזרות, פה ושם, בגוף הספר, אז נמצא ב“ימים ולילות” תיאור נאמן למצעדיה הראשונים של עדת הנעורים, חלוצי‑יה, על אדמת האבות, מוכת השרב והכפן. ואם כי לא נשמעים בספר זה פעמי מצעדיהם של חיים בוגרים, כבדי משקל ומסובכי עלילה, מניפי שאלות עולם ומטילי פתרונים שגיאים; ורק רגש נשמע, רגשת מצעדיהם של חיי נעורים, חניכי תרבות המאה העשרים, עתיקי מנוחיות בתי‑אבות באירופה, עלי המחסור, הקדחת ועבודה קשה בעמק הירדן; רגשת שבים להישתל כעובדי‑אדמה אביונים, בארץ העברים השוממה והמשכלת עדיין – בכל זאת כדאים הם המצעדים האלה, אשר תיאורם נתן לנו, אחרי הכל, בספר הימים ולילות הלזה. ויהי אף אם אין בתיאור זה של חיי נעורים אלה יותר מאשר בתיאור רכס אחד מן ההרים העוטרים את ים הכנרת, או מציור זלזל מעץ עתיק יומין, אשר ירד, נח עלי משוכת קוצים. והנה ככלות הקורא לקרוא בספר הימים ולילות, וישב דומם רגע לשקול את ערכו של הספר; ואף על פי שאין גם לראות בספר לא רומן ולא דרמה בצורה הרגילה בספרות, בכל זאת ימצא את הספר בעיקרו לכדאי. ובטוח אני כי אם יגיע ספר זה למהדורה שניה, והסופר ישאיר בו רק את הגרעיני והעיקר, ואת כל תכריכיו יסיר מנו, אזי יקדמנו כל קורא בברכה ותודה.
כי תוכן חיי האדם וענינם אינם מתחילים ברומן מסובך ואינם מסתימים בדרמה סוערת. ולאו דוקא תקופת הרומן והדרמה בחיי האדם הן הנן התקופות הכי אנושיות שלו, אלא להיפך, פרקים אלה, פרק האהבה הסוערת ופרק המלחמה הגועשת, הנן מפרקי השירה של כל החי הרומש על הארץ, ולא שירת היחוּד של מין האדם לבדו. – ויש אשר במֶלל עוללים, הגיגי נעורים תמים ושיחות ישישים, ירָאו לעינינו תהומות מין האדם, מרחבי‑עדיו ורום-שחקיו, יותר מאשר ביסורי אהבה, סבוכיה, ונצחונותיה, של בחורים בוגרים ועלמות‑חן.
בכל אופן, הרי השירה המיוחדת רק למין האדם לבדו, היא השירה היוצאת מזעזועי הנימים המתוחות עלי שלדי‑זכרונות העבר ועלי עוּברי תקוות העתיד. והעדה מ“גבעת אריה”, אשר באה לארץ העבר והעתיד, כדי למתוח עצמה גשר בין ישראל‑סבא וישראל של קץ‑הימין, עדה זו, כמו שהיא נשקפת לנו מן ה“ימים ולילות” – זהו פרק שירה אנושי.
תרפ"ז (1927)
-
מאת נתן ביסטריצקי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.