ימים ולילות, ספר בן שש מאות עמוד ויותר, כבד במשקל דפיו וספוג זיעה ועמל למכביר. אכן עיקרו של הספר, במידה שהוא מכוון לגלות לפנינו את הימים והלילות של חבלי הלידה לעדה הצעירה, עדת הנעורים השוקקים, אשר התלקטה טיפה טיפה ומשבר וגל מכל משכנות יעקב בגלות העמים, אל הארץ היעודה, לשם יצירת החיים החדשים, היעודים לעם אלוהי ישראל – עיקר זה של הספר נמצא רק בין הדפים ק“ט ותרכ”ב.
המגרעת היסודית, המזדקרת לעיני הקורא בספר זה עד כדי להכאיב, נמצאת בבליטת העמל הרב אשר עמל הסופר כדי להכניס את עצמו לתוך ספרו. ולוּ למצער היה רוקם את עצמו בתוך הרקמה הרגילה שבספר, כאחד משאר אישיו – וסלח לו הקורא; אכן לא נוכל סלוח לו את הפגימה אשר פגם, בהציגו את עצמו בספרו כ“שמש” ליד נרות‑החנוכה, וכצופה מעל לסוללות הצבא, היקר והחביב גם עליו גם עלינו. רוצה הקורא לראות את הנרות בלי אמצעי, ולא ישא כי ישתמשו בהם למען משוך את תשומת לבנו אל פינה פרטית זו ואחרת בחדר הסופר. כי כשאנו נכנסים לחדר תמונות, רוצים אנו לראותם בעינינו אנו על הקיר, ומאוד לא נעים לנו לראות את הצַיָר מוציא תמונה תמונה מנרתיקה ומראה אותה לעיניו בהוספת תנועות‑לוי מצדו, עד שראיתנו נתקלת, קודם כל, בציר עצמו, כשבצל ידו חבויה התמונה, אשר הזמיננו לראותה. ויתר על כן יקשה לנו לסלוח לו לסופר את זה, שבעקב התלבטויותיו הרבות בחיפוש הדרכים, איך להכניס את עצמו לתוך רקמת הספר, עקב זאת השפיע עלינו את שפעת החומר המיותר. כי הביאנו הסופר אל קרובתו בעירה ערבית‑נוצרית, ושרטט לנו שם את קמל‑אפנדי ובניו; והסיענו הסופר מפרק זה אחורנית, אל חיי יער שוקטים ברוסיה, וצאצאים סמוכים על שולחן אבות מתפנקים בהם. מענין או לא מענין לעצמו; אולם בספר הימים ולילות אלו, הרי כל זה מיותר בהחלט.
ואחרי פרק זה הביאנו הסופר אל בית אביו ואמו, בעירה נידחת בגולה, והוגיענו יגיעה רבה עד למאוד לשם מטרה זעומה אחת: לשנות את שם משפחת אביו מקריכר למוגיליאנסקי.
ולבסוף לא מצא דרך “לגבעת אריה”, אלא בעֲבָרָה במסדרון בית‑חולים אחד, אשר שם נפגש עם בן‑עירו ברישדסקי, אשר הלך מ“עין שדה” לעבוד ב“גבעת‑אריה”. והקורא הנו אחוז תמהון, כל עת קראו בפרקים אלה: רבש“ע, לשם מה כל היזע הלזה? הן יכול בנימין מוגיליאנסקי לגשת ישר מתל‑אביב ל”גבעת אריה“, כשם שהלך ידידו דוד ברישדסקי מ”עין שדה" ל“גבעת אריה”. ולמה נתן לנו את כל הפרקים האלה בראש הספר? ולשם מה בא עוד פרק אחד, בן ששים עמוד, באמצע הספר? והן כל אלה אינם פרקי הימים ולילות של העדה, אשר את חייה בא הסופר לתאר לנו, כי אם פרקיו הפרטיים של בנימין מוגיליאנסקי, הסופר, האורח ב“גבעת אריה”. והן היה לאל ידו של הסופר לקבוע לפרקים אלה ספר לעצמו, או ספרים לעצמם, באיזו צורה נאותה בעיניו, ואז אולי בֵּרְכַתּוּ נפשנו גם עליהם; אך, כי נתנם לנו בארג‑שעטנז זה, פגם ברקמת כל הספר, וגם את אבניו‑חן אבד כבתוך הגבב. והן יכול סופר למסוך את עצמו בתוך ספרו, אם ע“י התגלמו באישי הספר, מבלי תת לקורא כל סימן להכיר את נתיבו בספר; או ע”י הופיעו ישר, בלי כל מסוה, על במת הספר, ולדבר בגוף ראשון, דרך כנה למדי; אולם מאוד לא ינעם לשמוע את הסופר מדבר על עצמו בגוף שני ושלישי: “צורי החליק על ברך מוגיליאנסקי”. “האורח קם ונשק לנערות על פניהן ועל ראשן”. “בלבבות הצעירים התחילה משתתפת עדנה אדיבה לאורח”.
גם בצורת הספר אין שלמות. הספר יצא ממדוכת הסופר בצורה יומנית, למרות יגיעתו הרבה של הסופר לתת אותו בצורה שונה מזו. ותוך קריאה בספר ניכר כי שרה הסופר את הצורה, ולא יכל לה; ולקורא נדמה, כי לו השלים הסופר מלכתחילה את הצורה היומנית, אשר יכלה לו – והיה אז הספר ניצל הרבה מפגימות הנ"ל…
אכן אחרי אשר נסיר, מעל עיקר הספר, את כל אלה תכריכי הבוּץ והארגמן, אשר כרך עליו הסופר, ואף נסיח את דעתנו מן הפגימות המפוזרות, פה ושם, בגוף הספר, אז נמצא ב“ימים ולילות” תיאור נאמן למצעדיה הראשונים של עדת הנעורים, חלוצי‑יה, על אדמת האבות, מוכת השרב והכפן. ואם כי לא נשמעים בספר זה פעמי מצעדיהם של חיים בוגרים, כבדי משקל ומסובכי עלילה, מניפי שאלות עולם ומטילי פתרונים שגיאים; ורק רגש נשמע, רגשת מצעדיהם של חיי נעורים, חניכי תרבות המאה העשרים, עתיקי מנוחיות בתי‑אבות באירופה, עלי המחסור, הקדחת ועבודה קשה בעמק הירדן; רגשת שבים להישתל כעובדי‑אדמה אביונים, בארץ העברים השוממה והמשכלת עדיין – בכל זאת כדאים הם המצעדים האלה, אשר תיאורם נתן לנו, אחרי הכל, בספר הימים ולילות הלזה. ויהי אף אם אין בתיאור זה של חיי נעורים אלה יותר מאשר בתיאור רכס אחד מן ההרים העוטרים את ים הכנרת, או מציור זלזל מעץ עתיק יומין, אשר ירד, נח עלי משוכת קוצים. והנה ככלות הקורא לקרוא בספר הימים ולילות, וישב דומם רגע לשקול את ערכו של הספר; ואף על פי שאין גם לראות בספר לא רומן ולא דרמה בצורה הרגילה בספרות, בכל זאת ימצא את הספר בעיקרו לכדאי. ובטוח אני כי אם יגיע ספר זה למהדורה שניה, והסופר ישאיר בו רק את הגרעיני והעיקר, ואת כל תכריכיו יסיר מנו, אזי יקדמנו כל קורא בברכה ותודה.
כי תוכן חיי האדם וענינם אינם מתחילים ברומן מסובך ואינם מסתימים בדרמה סוערת. ולאו דוקא תקופת הרומן והדרמה בחיי האדם הן הנן התקופות הכי אנושיות שלו, אלא להיפך, פרקים אלה, פרק האהבה הסוערת ופרק המלחמה הגועשת, הנן מפרקי השירה של כל החי הרומש על הארץ, ולא שירת היחוּד של מין האדם לבדו. – ויש אשר במֶלל עוללים, הגיגי נעורים תמים ושיחות ישישים, ירָאו לעינינו תהומות מין האדם, מרחבי‑עדיו ורום-שחקיו, יותר מאשר ביסורי אהבה, סבוכיה, ונצחונותיה, של בחורים בוגרים ועלמות‑חן.
בכל אופן, הרי השירה המיוחדת רק למין האדם לבדו, היא השירה היוצאת מזעזועי הנימים המתוחות עלי שלדי‑זכרונות העבר ועלי עוּברי תקוות העתיד. והעדה מ“גבעת אריה”, אשר באה לארץ העבר והעתיד, כדי למתוח עצמה גשר בין ישראל‑סבא וישראל של קץ‑הימין, עדה זו, כמו שהיא נשקפת לנו מן ה“ימים ולילות” – זהו פרק שירה אנושי.
תרפ"ז (1927)
-
מאת נתן ביסטריצקי. ↩
ההצגה חוברה שלושה קרעים, שאינם מתאחים: א) מחזה דרמטי חזק למדי – שיחת לבן האב את רחל בתו על דבר התמורה אשר יחשוב לעשות, והודעת יעקב כי יעבוד עוד שבע שנים ברחל. ב) “משחק” חיי בדואים, אולי מזמנו של לבן. ג) “הופעות” שמימיות, אשר ב“חלום יעקב” של ריכרד בר‑הופמן אולי יכירם מקומם, באשר שם הרי כל הכוונה וכל הספירות נמתחו אל פני גורל יעקב‑ישראל… אשר לא כן ב“יעקב ורחל”, אשר אין בזה יותר ממחזה אחד בחיי אנוש אחד… מה ענין סולמות, מלאכים ואלוהים לכאן? הכי באשר בתורה מסופר כל זה על יעקב נחוץ היה לחבר את זה אל אהבת יעקב ורחל? אם ככה, הן מוטב היה לחבר את מעשה ה"דודאים… ואת מות רחל בדרך אפרתה…
ולעצם המחזה: יעקב, רחל, לאה ולבן. האם לא היה המחזה מרויח עד בלי השואה, לו היו המציגים רואים את רחל באותה הצורה אשר ראתה אותה האגדה והמסורת העברית, המספרות על רחל כי היא מסרה מרצונה ללאה את הסימנים שלחש לה יעקב, באשר דאגה רחל פּן תיכלם לאה אחותה; והאם לא היה כאן מקום להראות נפש נאצלת נקלעת רגשות אהבתה לדודה ואהבתה לאחותה צרתה, ולהשאר עם זה נאמנים למסורת?! ולמה להראות רחל כזו, פראית גועה כשור נטבח… ומתחילה גם לספר ליעקב על‑דבר המעל אשר יעשה לו, עד שהיה הכרח בדבר להטריח מלאך ממרומי שדי כי יפסיק את מלשינותה באמצע…?
רחל זו, אשר מכל אמהותינו, שם ירמיהו רק אותה מבכה על בני1 כל נשי יעקב, ואשר במשך כל דורות ישראל ראינוה אֵם ורק אם ולא אשה; רחל, סמל הליריות הכי רכה בשירת ישראל – איך יציגוה בשקר כאשר הציגוה?
ועוד הערה אחת כללית ע“ד הצגת “גבורים” מן התנ”ך. לדעתי, אין לקחתם כחומר סתם, בשביל להציג תמונות מחיי אנוש לכל דורותיו עָדינו. הרי במסירת גבורים מן התנ"ך, יש לקחת אך ורק בשביל מחזות היסטוריים ובהיקף לאומי רחב. ובכל אופן מן ההכרח הוא לנהלם על מעינות המסורת והאגדות, אשר רקמה האומה מסביבם.
ולזה עוד הערה: המסורת מספרת כי עוד אברהם, אבי אביו של יעקב, שבר את אלילי תרח אביו, והושלך לכבשן האש, ועזב את מולדתו, והלך אחרי האלוהים אשר לא ירָאו בכל פסל ותמונה, והאמנם היה צורך בלתי נמנע בדבר להכריח את יעקב‑ישראל כי ישתחוה לפני ראש הראֵם!? – – –
האוהל ראה, כנראה, שמאהבת יעקב ורחל ותרמית לבן, לא עלה בידו להכין “סעודה מספקת”, חזיון שנחזה בו במשך שעתים למצער; והלך וצרף לזה סולמות נהדרים כשהם לעצמם, ומלאכי שמים וקולות שמים ומשחק בדואים – ותצא הצגה!…
וחבל מאוד!
תרפ"ח (1928)
-
‘על בני’ במקור המודפס, כנראה צ"ל ‘על פני’ (הערת פב"י) ↩
בין הסילופים הגדולים ביותר, שחברתנו תפושה להם, יש למנות את הסילוף שבספרות לילדינו.
אמנם לא מעט הוא הסילוף שהשתרש גם בספרות למבוגרים, אולם בדרך כלל הרי הספרות למבוגרים נמצאת תמיד במזל של תהיה וחיפוש דרכים לשיפור ועליה. ואם לפני דורותיים בערך, בעוד היו תלמידי‑חכמינו אנו שוקדים על ספרות הקודש בבתי המדרשות, והספרות החילונית היתה אז רק לנחלת ההדיוטות ועמי הארצות – נכבש שוּק הספרות ל“רומני השונד”, הרי לא ארכה ספרות מסולפת זו ימים ונדחפה מהר הצדה בפני ספרות מעולה ומשופרת, – ורק לפני תקופה קצרה נסתחפה שדה הספרוּת למבוגרים עוד הפעם על‑ידי ספרות השוּנד המודרני, אשר ההבדל היחידי בינה לבין ספרות השוּנד הבלתי‑מודרני (כדוגמת שמ"ר וסיעתו), נמצא אך בזה, שהאחרונה היתה למצער תמימה, תחת שה“מודרניות” הנה ערומה ונוכלת. אך עם כל זה, הרי לא חדלה הספרות למבוגרים אף פעם מן חיפוּש הדרכים לעליתה; והנה לאחרונה היא נראית מתנערת והולכת ועולה ממדמנת הסילוּפים אשר נשטפה בה, והיא מתרוממת שוב בשלבים נאים לה, למרות היות עוד מקצת מטומאתה דבוקה בשוליה.
ואולם לא כן הוא המצב בספרוּת לילדים. כאן שורר עדיין ה“שוּנד” בצוּרותיו השליליות ביותר. וקשה להבין איך דורנו אנו, דור זה המחפש בשקידה רבה כה את הדרכים הנאותות ביותר לגידול הילדים בבריאות הגוף וחיסוּן הרוח, איכה דורנו מזניח כה את שדה הספרוּת לילדים, מזון נפשם הרכה!
הנושאים בספרות למבוגרים בדורנו נלקחים כמעט במאה אחוז מעולם ההויה והמציאות; משהו שבמשהו יוקח עדיין מעולם האגדה, ולא כלוּם עוד מתוהו בדותה, ונהפוך הוא הדבר בספרות לילדים: תוהו הבדותה תופש בה עד היום את רובה ככולה, חלק קטן יוּקח מעולם האגדה; ואולם לעולם המציאות אין כמעט כל זכר בה. כי גם רוב הנושאים מעולם המציאות וההויה הניתנים בספרות לילדינו, גם אלה יסולפו כאילו במזיד, עד כדי להפוך גם את המציאות לבדותה וההויה לכסילות.
ושתי סכנות לסילוף זה:
א. תשעים ותשעה אחוזים ממחברי הספרוּת לילדינו חונכו הם עצמם על הספרות המסולפת הזו, וטרם ניסוּ לצאת מאותה “אצטגנינות” עתיקת‑היומין ולחשוב על‑דבר גישה רצינית ונכונה לילד ולספרות ילדים.
ב. כסילוף אשר יאחזו בו הבוגרים בעת ידברו אל ילדים ב“שפת הילדים”, מתוך מחשבה ש“כה יובנו יותר” לילדים… כן נדמה להם לרוב המבוגרים, ובתוכם גם “הסופרים לילדים”, כי הילדים אינם מסוגלים להבין את עולם המציאות וההויה בהיות הם עצמם, הילדים, “כרובים אגדתיים” ולא מציאותיים…
ולוּ היו נאמנים למצער למחשבה זו על‑דבר הילדים‑כרוּבים, והיו מגישים לילדים ספרוּת מעולם האגדה והפלא, אזי לא היה כלל רע בדבר; ואולם רובם הגדול של “הסופרים לילדים” אינם מבחינים, כנראה, בהבדל אשר בין אגדה לבדותה ובין פלא לאי‑מציאותיות…
וההבדלים הן הנם יסודיים ובולטים בזה: שהאגדה למשל מפליגה אל הנשגב מהשגתנו ונכסף לנו ואף מוחש, על‑ידי תחושתנו הנאצלת, בחויות הטמירות שמסביבנו ומעלינו, אשר עד עולם לא נראים בעיני בשרנו ולמרות זאת לא נכפור בהחלט במציאותם. כי האגדה הרי אינה אלא “מציאות שבכוח” ולא בפועל, מציאות שבאפשרות ולא בממש; ועם התקדמותנו גם נרכוש לנו יותר ויותר קרני מישוּש חדשות המפליגות אל הנשגב, הנסתר ובלתי‑מושג… ולעומת זה הרי הבדותה חובקת את הריק, ואינה אלא טיח תפל אשר אף דרדקים יערערו יסודותיו. ועוד: הפלא – או הנס – הרי אינו אלא מאורע בלתי‑שכיח אך אפשרי במציאות. ולדוגמה, ילד נפל מן הגג ולא ניזוק, מקרה בלתי שכיח אך אפשרי הוא במציאות כפלא או יהי גם “נס” יוצא מגדר הרגיל. והרי שגם הפלא או אף “הנס” גובלים הם בתחומי האפשר של מציאותנו. אולם שילד יטרף על‑ידי דוב (ב“סיפורים”, נאמר: נבלע… ולו למצער “הבליעו” את הילד רק במעיו של דג גדול, שכן דרכו של דג גדול, תחת שהדוב אינו בולע אלא טורף ואוכל נתחים נתחים מבשר טרפו בלבד), ושאחרי זה יצא הילד מ“בטן” הדוב חי ושלם… סיפוּר כזה אינו אלא בדותה אוילית; והיא גם נפסדת כסיפוּר לילדים מהשקפה חינוכית במידה מבהילה כזו, שאף אינה ראוּיה כלל שידברו בה וכיוצא בה. – או דוגמה אחרת: מלאך אלוהים נגלה אל אחד האדם מן האבות הקדמונים ומדבר אתו – זאת היא אגדה שאפשר לפרשה אם לא לילד הרי למבוגר בק"ן טעמים מחויותיו הטבעיות של האדם; אולם ארנב או ארנבת מדברים כילד ונוהגים כילד – חובב‑הרפתקאות מסובכות… זאת היא בדותה לא רק בלתי‑מציאוּתית בהחלט, אלא אף מחוסרת כל טעם וריקה מכל רעיון בשביל הילד כמו בשביל המבוגר.
ובל יאמרו האומרים שהם מוכרחים לתת לפני הילד סיפוּרים כדי השגתם הילדותית, כי האין ביכלתו של סופר מוכשר ויודע את נפש הילד, להכין מטעמים רכים וערבים לחיך הילד מעולם האגדה והפלא, או פשוט עד למאוד מעולם המציאות של הילד עצמו?
האמנם ישיג הילד ויהנה מבדותה ריקה וכסילות על‑דבר ארנב מדבר כילד או דוב וזאב וחמור נוהגים כבני אדם, יותר מאשר ישיג ויהנה מסיפוּר על‑דבר ילד ממש המדבר כילד?
זה לי שנים רבות שאני מקשיב לחויות ילדי אני ומאזין לשיחם והגיגם ונוכחתי אף בזאת, כי רב עד למאוד הנזק להם בסיפורי הבדים הטפלים הממלאים את ספרותם. ואף‑על‑פי שהם תובעים סיפוּרים בלי הרף והם מוכנים לקבל כ“סיפוּר” גם את כל בדותה שתוגש להם, ולא ימאס להם משמוע “סיפוּר” כזה – באין אחר – גם מאה פעמים ואחת, הרי ילד בן ארבע‑חמש מתחיל כבר לשאול על כל סיפוּר “אם זה היה ככה באמת?” והוא כבר מבחין היטב בין האמת, ז“א האפשרי ובין השקר, ז”א הבדותה. ואם למרות הבחנתו זו לא יחדל הילד מתבוע סיפוּרים ובאין ברירה אפילו כאלה ש“לא היו ככה באמת”; ואף סיפור כזה ירצה לשמוע עוד הפעם ועוד הפעם גם אחרי שמעו אותו כמה פעמים וידעו אותו בעל פה, הרי זה רק יען שהילד זקוּק לשמוע באזניו בלי הרף, כשם שהוא זקוּק להשמיע בפיו בלי הפוּגות ולהעסיק בכלל את כל חושיו ושריריו.
וכדאי לשים לב לעובדה הגלוּיה: שילד היודע כבר לקרוא בעצמו סיפוּרים בספר, יבחר בכל זאת לשמוע מפי זולתו סיפוּר ישן נושן ובלתי‑מענין מלקרוא בעצמו סיפוּר חדש ומענין מאוד.
*
ועוד זאת תפשתי, מתוך הקשבה חודרת לחוויות ילדי (וכדאי שכולכם תאזינו יותר ותקשיבו לחויות ילדיכם בחזיונות שונים בגיליהם השונים), כי בשמוע הילד סיפוּר בדים או בקראו כזה, הרי מתחת לסף הכרתו יתעלם לעג לבוגרים הפתאים, אשר בטפשותם יאמינו שהוא הילד הקטן, הנו מאמין לבדותותיהם וכזביהם אשר ילעיטו אותו בפנים רציניים, מלאים הבעת מסירות וסיפוּק נפש על החיל אשר עשו – מבוּגרים אלה – ב“חינוך” של הקטנים…
ואם אתם תפוּשים לחששות מפני “תסביכים” בנפש ילדיכם, כי עתה הואילו‑נא לבדוק היטב אם ב“ספרות”, פסולה ומסולפת זו שאתם מלעיטים בה את ילדיכם, אינכם מעניקים להם איזה “תסביך” שישקע עמוק בנפשם…
ואינני יודע אם לצחוק או לבכות בראותי לעתים הורים ומורים, המפקפקים במאוד אם לתת לילדיהם את סיפוּרי התורה על יצירת בראשית או מעשי האבות וכדומה… ובאותה שעה עצמה ילעיטום את הסיפורים הטפשים כדוגמת הדוב שהתחפש כסבתא ובלע את שבעת נכדיה (סליחה! רק ששה מהם!), ואחרי‑כן באה סבתא ומשכה אותו במתק שפתיה ונופת דיסתה, וישנה אותו על ברכיה והוציאה מבטנו את נכדיה שלמים ובריאים לשמחתנו. או ההרפתקאות של הזאב עם שלוש העזים, וכדומה לכסילות זו התופסת את רוב העמודים בספרות לילדינו…
ומה? הכי לא תקוץ נפשנו ב“ספרות” זו וטרם נתחיל להגיש לילדינו ספרוּת אמת מן המציאות, הטבע וההויה המקיפה אותם?! הן אוצרות יקרים בלוּמים בכל זה, וצריך רק להזדיין בהכנה נפשית אל אפני ההגשה של כל האוצרות האלה לילדינו. ומוטב גם שלא נרבה ללעוס את החומר הזה בפינו יתר על המידה.
ואף נוכל להפליג אתם אל עולם האגדה והפלא, אשר אם ישאלונו ילדינו לאמר “אם באמת היה ככה?” נוכל באמת ובתמים להשיב להם כי באמת אפשר ככה.
תרצ"ד (1933)
אל מר יחיאל הלפרין
קניתי ספרים לילדים, ואומר אקראם בטרם אגישם לפעוטות. והנה, קורא אני במחברתך “כנור דוד” הוצאת “הנגב”, פרק י"ח, לאמר: “ויהי כאשר ירא דוד מפני בני שאול פן יתחזקו, וקמו עליו, ולקחו ממנו את כסא המלוכה אשר לשאול אביהם – ויצו את אנשי חילו ויהרגו את כולם לפי חרב”…
ואני, אשר לא חונכתי על לחם הקלוקל: “ספורי המקרא” אלא על לחם האבירים: התנ“ך במקורו, הנני זוכר, כי שם כתוב ההיפך ממה שאתה מספר לפעוטות. בשמואל ב' פרקים א' ג' ד' ט' מסופר, כי דוד העניש קשה את אלה אשר עשו רע לזרע שאול, התאבל וצם ויקונן לשמע הבשורות על מות שאול ויהונתן, מות אבנר ומות איש‑בושת, ויבקש למצוא את אשר נותר לבית שאול, “ואעשה עמו חסד”. לשם מה נעשה הסילוף הזה בעובדות המסופרות בתנ”ך? ומה אומר המחבר לשתול בלב הפעוטות, בטפלו שקר על “נעים זמירות ישראל”?
תרפ"ז (1927)
להוצאת “הספריה הקטנה”
בדפוס “הארץ” נדפסה חוברת ד' של “הספריה הקטנה”: “מעשה בעבד עברי”. וכדאי היה, לדעתי, שהוצאת הספריה הקטנה תבאר לקהל הקוראים: מהי זכותה של המעשיה הזאת, אשר תרגמוה והפיצוה בקהלנו? “היצירה”, כביכול, כשהיא לעצמה הנה מחוסרת כל ערך. וה“גבור” של “היצירה” הנו אמנם בעל נפש של עבד שפלה ובזויה, אך במה יש לציין בו דוקא קו של עבד עברי? ובמה תזכה בכלל נפש כזו ריקה, פחדנית, שפלה עד כדי לאנס את העלמה טובת הלב היחידה המרחמת עליו בעיר הנכריה, במה תזכה נפש זו שתקרא עברית ותכנס לאוצר ספרותנו?! אם נוד תנודו אל ספרות העמים להכניס משם אל אוהלנו, האמנם ראויה כל פסולת, אשר המחבר מעיד עליה כי עברית היא, הראויה היא להיבלע על ידינו כבכוּרה בטרם קיץ?
תרפ"ז (1927)
להוצאת “הספריה הקטנה”
אכן אין הדבר מקובל כי יכתבו תשובה לתשובה, ואף שכיח הוא שהנשאל לא יודה על טעותו, כי אם יתרצנה בתשובתו; ואני עושה כזאת הפעם, עקב היות הענין נוגע, לדעתי, בשאלה תרבותית חשובה מאוד בשבילנו.
והנה מודה אני, כי בהתימי לקרוא את “המעשה בעבד עברי”, יחד עם ה“אגרות” שנספחו שם בחוברת, “נחפזתי” להשליך את החוברת אל גל האשפה; ועכשיו בבואי לנתח ביותר פרטות את המעשיה, איני קורא בה שוב, אלא מצטטה לפי זכרוני, ומזה יוּכח מר פ. ג., כי לכתחילה לא קראתי בחיפזון.
וקודם כל חושב אני, כי העובדה שמעשיה זו נדפסה: א) בכמה הוצאות גרמניות חשובות; ב) בספריה האוניברסלית הרוסית, ואף ג) בעתון העברי “הזמן”, עובדה זו אינה משנה מעצם הענין. כי בואו‑נא וניוכחה אם מעשיה זו הנה אמנם “סטירה נלבבה ביותר על המתבוללים של זמננו”.
לי נדמה כי כדי שנוכל למצוא במעשיה זו סטירה למתבוללים, הכרחיים היו תנאים אלו: א) כי בגבור הסיפור ימצא אך ורק ליקוי זה: נטיה להתבוללות; ב) כי פעולת ההתבוללות שלו תיעשה, לא ע“י כך שהוא בא כגונב דעת החברה אשר ברצונו להתבולל בה, באמרו שהנו “בן‑בלתי‑חוקי” לאחד מאפרתי החברה; אלא בהיותו אזרח, שוה‑זכויות, באותה חברה, אף כי בן עם אחר הנהו. ג) והעיקר הכי חשוב כאן הנו: שהגבור יהיה בכלל אישיות הראויה שיטפלו בה בצורה סטירית; אולם “הגבור” במעשיה זו הנו עבד נקלה בזוי‑נפש, מחוסר כל‑ערך‑אנושי‑שהוא. פעמים אחדות הנו עובר מאדון לאדון במקנה ובאתנן פשוט, בהיות כנראה ערך עבודתו אפס ורמיה. אין האיש מסוגל לכל מלאכת עבודה, והנו מתהלל לפסול פסל‑אלוהים, לעם הנכרי, אשר לא ידע לא אותו ולא את אלוהיו. “לא‑יצלח” המיַדה אבן בכלבים, והנה פוגעת בראשי הילדים של מטיבו. כפוּי‑טובה – הבא בריב ובדרישות מוגזמות מאת העלמה המרחמת עליו ומכלכלתו במחלתו (אגב אפשר להבין את רגשות רחמיה של העלמה על אדם פצוע וחולה; אך צולע מאוד הצד הפסיכולוגי בהסכמת העלמה לנשיקותיו של הנכרי הנקלה – לו זעקה אז באו לעזרתה – בתוך עמה ומולדתה המתרוננים לחירות). מזוהם – המאנס את העלמה גדולת‑הנפש המביאה לו אוכל למרות אשר רב בה קודם. ולבסוף גם לא מוסברת פעולתו האחרונה של העבד, להתחמק מן העיר, אחרי אשר חתנוהו, ונולד לו בן, ואף התרגל כבר לספוג את מכות חותנו, ול”שיש לרוץ אורח" בגלגלו את הכדים והחביות, מלאכת חותנו הקדר.
הנה כי כן, ערכה של “יצירה” זו בתור “ספרות” הנה, לדעתי, פחות מחרס הנשבר (כבוד ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית וגם “הזמן” במקומן או שלא במקומן מונח, זה אינו נוגע לענין); אולם משמעותה – אם לקרוא לנפש הגבור הלז “עברית” – היא: כי “העברי” הנו בעל נפש שפלה, בזויה ומזוהמת, ספחת בתוך הנוף היוני הנכבד והנאדר. ואם ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית מצאו בזה – אולי שלא מדעתם – מטעמים נעימים לחיכם, ובכל אופן נעימים לחיך קוראיהם… מה מצאו בזה עתונים וספריות עבריות, יהי “הזמן” ותהי ה“ספריה הקטנה”? האמנם כבר לָקוי חוש הטעם שלנו עד כדי כך, שנארח לארוחת המטעמים אשר יכינו הגויים מלעגם וקלסם בנו? האמנם הוטל עלינו כי נאשר את דיבות הגויים עלינו, בלקקנו את שפתינו מלעגם? והאמנם פטורות הוצאות ספרינו מלבקר בעצמן את החומר אשר יגישו לנו (ה“מעשה בעבד עברי” אינו מקרה בודד), אלא דים שיסמכו על אַשלי רברבי?
תרפ"ז (1927)
מר א. ז. פוסל את דברי בקראי אותם “מליצה”, מבלי שיראה צורך לעצמו אף להביא אילו דוגמאות מ“מליצה” זו. אולם “מליצה”, הרי זוהי כתיבת מלים שאין בהן כלום מלבד צלצול המילים, אפילו אם ע“י זה באים להאריך בלשון; תחת אשר שפתי אני בכתב וכן ב”נתיב" הנה לא “מליצה” אלא שפת הקדומים, ולא “הלשון הסורסית” המצוּיה ברחובותינו. ולכן היא אולי בלתי‑מובנת לרוב אנשינו (אך סופר צריך להבינה) וגורמת לו הפסדים גדולים, אך הִנֶהָ קצרה מאוד ובוטאה במאוד. כמו העברית העתיקה שהיתה מצוּיינת בתרבותה המפותחת, בהיותה לא “מליצה” ריקה אלא מרבה להבחין בין המושגים. אכן, חדרה הכמות לעולם המושגים.
תרצ"ד (1934)
(בספרות ובחיים)
אין אצלי כל ספק, כי ימיו של רגש הרחמים באדם לאדם נענה, הם כימי האדם עצמו. ומסופקני אם יימצא אדם אשר יכפור בכך. מהסתכלותי בבעלי‑חיים העליתי, כי הרגש הזה (אם אפשר לומר כה) נמצא גם אצל בעלי‑חיים: גם בלהקות ובעדרים יש לראות פעמים רבות, כי החלשים ביותר יחפשו הגנה בפני החזקים מהם אצל התקיפים שבלהקה או בעדר, אותם המטילים את מוראם על כל בני הלהקה או העדר. ואותם התקיפים יגנו ברצון על חלשי העדר בפני המתקיפים אותם. ולא זאת אף זאת: כרגיל אין בעל החי מרשה לחברו כי “יכניס את פיו לקערתו”, אף אם זו תהי כפולה ומכופלת מכפי צרכו הוא; והנה שכיח מאוד, שתקיפי הלהקות או העדרים יגרשו בזעף את כל הנגש לטעום מסעודתם, ורק את החלשים ביותר בעדר, אלה שקבלום אל תחת חסותם, לא יגרשו.
הסיפור ע"ד קין שרצח את הבל אחיו, יסופר בתורתנו אמנם מתוך מידה מסוּיימת של רחמים לקין שנידון לגלות על כך (ה' נתן לו אות לבל יהרגנו כל מוצאו); אולם ברור שם, כי חטא קין חטאה גדולה, בין אם רצח בנפש שקטה ובין אם רצח כשהיה נסער על‑ידי קנאה, שנאה וכל הדומה לכך.
אותו יחס אנו מוצאים גם בספרותנו העתיקה לקין ולקיניזם.
ושמא תאמרו, כי דעת הפסיכולוגיה של אבות אבותינו לא הגיעה עד לתרבות האירופית, זו המוצאת לה אסמכתות לזכות את הרוצח, אינכם אלא טועים. הרי שנינו עוד בספרתנו העתיקה, כי חרש, שוטה וקטן אינם בני עונשין; ועוד שנינו, כי “אין אדם עובר עבירה (אפילו פחותה מרצח, ועל אחת כמה וכמה רצח) אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. ובכל זאת לא אמר הדיין העברי כי “מכיון שאדם רצח, קימא לן שנכנסה בו רוח שטות; ומכיון שנכנסה בו רוח שטות, הן היה שוטה באותה שעה, ואין שוטה בר עונשין”. חכמינו ידעו, כי יש הבדל, והבדילו בין שוטה מלידה ובין מי שנכנסה בו רוח שטות, פשוט באשר השאיר בנפשו “דלת פתוחה” בפני “החטאת הרובץ לפתחו” של כל אדם.
חושבני, כי רק אציין עובדה מפורסמת, אם אומר בזה, כי באופן יחסי מעטו הרוצחים מישראל מן הרוצחים אשר מבני עמים אחרים, ושגור היה בעם הפתגם “א אידישער גזלן”. ונדמה גם, כי לא אתרחק מן ההגיון אם אניח, כי היחס לקיניזם שבוטא בספרנו הקדום ביותר (התורה), אותו היחס לקיניזם אשר ידע לקבוע גם צווי: “וכי תצור על עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה”, היינו, שאף הקיניזם ביחס לצמחים נאסר ע"י ספר הספרים – הוא הוא אשר הקים בעמנו אנשי מידות, שנתנו לנו לאחר ספר התורה גם את ספרי הנביאים וכתובים והספרות שבאה לאחריהם. “ודברי רחמיה” של “האנושיות המתקדמת” הגיעו אולי עד “קן צפור” אלא שפסחה על הלאו של “לא תרצח”, ותמעט זאת בעיניה, והתחילה לחפש הצדקות לקין, עד שיצאה מין ספרות “קיניסטית”.
ובימינו, הרי דרכו של כל משורר דרדקא היא לשיר על קין הרוצח, כעל צדיק שבצדיקים לעומת “הבל הצבוע”…
ובחיים? אין החיים אלא הגשמת הרעיונות המובעים בספרות ע"י “גאוני הדורות ונביאיהם”, אם נביאי אמת או נביאי שקר.
ואם תשאלוני: ובכן, מה לעשות? ולא אוכל לענות לכם יותר מכך: ילכו להם כל ניני קין בשם אידיאליהם; ואנו, הכי לא כדאי לנו שנשנן, שַנן ושנן, את ספר הספרים ויחסו לקיניזם?
תרצ"ז (1937)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.