(קטע)
המסתכל בארחם ורבעם של בעלי חיים (והאדם בכללם), יראה בכל אחד מהם נטיה להציק לזולת. קרוב לודאי, שבעלי החיים בכללם נוטים לכך, מפני שבדאגתו של כל אחד ואחד להנאת גופו הרגעית, נדמה לו, שבגלל הזולת שיעמוד במחיצתו תיצר לו המחיצה ומשהו ישולל ממנו (ואף אם רק תשומת הלב מצד זה, שבעל החי היה רוצה בה). אכן ישנם מקרים, שבהם ייראה לנו בעל החי המציק רק כרשע בלבד, שעיניו לא לטובת עצמו, אלא הוא מתכוון להרע לזולתו. למשל: כשבעל חי עומד במקום מוצל מלהט השמש או מוגן מגשם טורד, אף אם אותו מקום מרווח הוא במידה שבגלל חברו לא ייצר לו, בכל זאת יגרש בעל החי החזק ממחיצתו את חברו החלש ממנו – ללהט השמש ולחצי הגשם.
בדבר זה יכולים רבים לראות – או רשעות מצד החזק, או חוסר אהדה מצדו לחברו, אשר גרשו ממחיצתו. אמנם לעתים נדמה למסתכל השטחי, שבעל חי חזק יראה אהדה או חוסר אהדה לחלש ממנו; אבל אם נסתכל היטב בארחם ורבעם של בעלי החיים, אפשר יהיה להווכח, שבעצם אין בעל החי יודע לא אהדה ולא שנאה לדומה לו; וכל פעולותיו ביחס לזולתו נובעות רק ממקור דאגתו לקיום גופו ולנוחיותו. ובמשל האמור למעלה (שהוא מגרש את חברו מלהסתופף אתו בצל משותף), הרי יעשה כך רק מפני שכל מעייניו נתונים למזונותיו; ובצפיתו לאוכל אשר יוגש לו הריהו דואג לכך, שהזולת לא יוכל לעשקו בחלק מן האוכל. ולפי השגתו, יכול הזולת לקפחו בנוגע לצל כשם שיוכל לעשקו בנוגע למזונות. ומדוע יקרה שבעל-חי הוא כאילו אוהד את הזולת (ואף חלש ממנו)? ראשית, הרי על פי רוב יהיה בכך ענין של הרגל; ושנית, יש אשר החלש ירכוש לעצמו את אהדת החזק או על-ידי איזה שרות שעשה לחזק, דוקא מתוך פחדו מפניו (מעין חונף), או שאהדה מצד החזק תתעורר לחלש מתוך מקרה של הגנה משותפת. ועל פי רוב אמנם יגרש בעל חי חזק את החלש ממנו, אם אך ייעשק על ידו (אף אֵם תגרש את ולדה, אם תקופח על ידו).
והאדם?… האדם אף הוא כיתר החי. יש אשר יגמול חסדי-חונף, ועל פי רוב יש שהוא “מתפרקד ממש מהנאה” בהביאו את זולתו במצוקה. ויותר משישנה האפשרות לבעל חי להציק לזולתו – נתונה היא בידי האדם, כי על כן “בעל מחשבה” הוא האדם… ונוסף לכך הן גם “בעל לשון” הוא; ומה נעשה ב“לשונו החדה” ולא יתקענה בלב הזולת? ובכן יודע האדם את הלעג, והוא נהנה בלעגו לזולתו, אף אם לעגו אינו להג סתם. לעוג ילעג איש לחברו, ולעוג ילעגו עמי-אדם זה לזה. ומובן, שמעשרת קבין של לעג וממאת קבין של להג שירדו לעולם, – הרי בתשעה ותשעים מהם “יכבדו” את בני ישראל. ועל “שנינת להג” אחת מאלה יש ברצוני להתעכב בזה.
איני יודע מה היו “שנינות” הגויים על ישראל קודם שנתחבר התלמוד בישראל, אבל בתקופות האחרונות בדו הגויים מלבם “עקיצה” לישראל – “הפלפול התלמודי”. מקורה של “עקיצה” זו ודאי שאינו עמוק ממקור שאר ה“עקיצות” והעלילות, כגון עלילת-הדם הידועה. ואולם תחת אשר בעלילה מזו האחרונה יחזיקו רק גויים ממש ו"גויי-ישראל אין מלהגים אחריהם, – הרי את הלהג על “פלפול תלמודי” ילהגו גם “גויי-ישראל”, אלה שכל “חכמתם” אינה מגיעה אלא לכך, שדוגמת תוכי ילהגו אחרי הגויים כל להג-טפל על ישראל.
רגיל אני אצל התלמוד, ואף כי בילדותי כפתוני אליו, בכל זאת אחבבנו גם עכשיו ואעיין בו לעתים. ואולם רגיל אני גם אצל ספרי הפילוסופים, ובתום לבי אנסה לעתים להשוות סויות תלמודיות לסוגיות מספרי פילוסופים. ותמיד אתמה על אותם המלעיגים על “הפלפול התלמודי”: מדוע אינם מלעיגים גם על “הפלפול הפילוסופי”? ושמא תאמרו, שאותם הגויים ו“הגויים” לא ילעיגו על דברי פילוסופים מפני שאין הם בקיאים בספריהם – כלום תניחו שהם בקיאים בתלמוד?! אלא מה? מעיזים הם הגויים ו“הגויים” ללעוג לתלמוד אשר לא ידעוהו, ואין הם מעיזים ללעוג לספרים שאינם מיוחדים לישראל. ובכן, ישבנו את ענין הגויים! ומה בנוגע ל“גויים”? אמנם אלה יחשבו, שזו היא חכמתם ובינתם להיות לוהגים כתוכים אחרי הגויים; אך האמנם גם בלעג לספרות ישראל יחקו את הגויים?!
ויש אשר בהשוותי סוגיות מן התלמוד ומספרי פילוסופים יתעורר בי החשש, שמא אין אני משיג את הדברים. ואולם כמה שאחטט לכאן, ייראו לי בכל זאת הדברים כשהם מחוורים לי דיים. ואם אמנם אין זולתי בוחנני עתה, אבל בנעורי נבחנתי פעמים רבות בפרקי התלמוד, ובוחני היו מהללים ומקלסים את ידיעתי בתלמוד והבנתי בו; והיתכן כי מה שהיה נהיר לי בנערותי נעלם ממני אחרי הגיעי לגיל גדול יותר? אמנם רבים בדור זה יאמינו, כי כל עשרת קבי חכמה הם מחלקם של הצעירים בלבד; וברור להם על כן, כי בחכמת הדור אין יכולת לזקנים להבין משהו… ואולם הן ההגוּת בספרים הוא מ“בטלנותם” של הזקנים דוקא, לצעירים “ענין חשוב” יותר, כגון פיצוח גרעינים בבתי הקולנוע. – –
* * *
תרצ"ו (1936).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.