אין לי לא צורך ולא רצון להיתלות באשלי-רברבי, אם קדמונים או אף אחרונים, ולצטט את אשר הורה למשל מרכס או העלה גאון אחר. כי לא להורות הלכות באתי שאזקק ל“סמיכה”, אך קטעי מחשבה אמלל, ורחשי לבבי אהגה לי. וה' אלוהי לי – לא אירא!… אמנם גם בספר הדור, ה“קפיטל” של מרכס, מוכן אני לצלול ברצון רב, וכן בספרי “סוציולוגיה” אחרים. אך אסכים רק לאשר אסכים ואדון את אשר לא אסכים, ואף לא אבוש כלל מהודות כאשר לא ארד לעמקם של הדברים מקוצר השגתי אני; אכן גם במקרה כזה לא אעשה את הדברים “פחד”¹ לי ולא אחשוב לי לחובה לראותם כדברי אלוהים חיים. כי בכל אופן במה שנוגע להרגשותי ואספקלרית חיי אני, אין לי מורה גדול מעצמי. את אשר תדע נפשי אני כי טוב הוא, אותו אעשה, ואשר אראהו רע – לא אעשהו אף אם כל זולתי יאמרו עליו כי טוב הוא. כי בכל הנוגע לי ולמעשי אני, יקרה לי הערכתי אני מהערכתם של כל באי העולם יחדיו. ואם כל גאוני עולם ינסו להוכיח לי את משוגתי בכיוון דרכי כזה, אומר להם: “כי קצרה השגתם בספר חיי אני”. ספר חתום הוא כל האדם לזולתו. איש לא יבין את נפש אחיהו, אף רֵעַ לרעיתו לא יוכיח במלים. אך לבי אני הוא הנאמן עלי למצוא את אמיתי אני, ובשבילי אני הרי זוהי אמת כל החיים.

תרצ"ד (1933).

(קטע)

המסתכל בארחם ורבעם של בעלי חיים (והאדם בכללם), יראה בכל אחד מהם נטיה להציק לזולת. קרוב לודאי, שבעלי החיים בכללם נוטים לכך, מפני שבדאגתו של כל אחד ואחד להנאת גופו הרגעית, נדמה לו, שבגלל הזולת שיעמוד במחיצתו תיצר לו המחיצה ומשהו ישולל ממנו (ואף אם רק תשומת הלב מצד זה, שבעל החי היה רוצה בה). אכן ישנם מקרים, שבהם ייראה לנו בעל החי המציק רק כרשע בלבד, שעיניו לא לטובת עצמו, אלא הוא מתכוון להרע לזולתו. למשל: כשבעל חי עומד במקום מוצל מלהט השמש או מוגן מגשם טורד, אף אם אותו מקום מרווח הוא במידה שבגלל חברו לא ייצר לו, בכל זאת יגרש בעל החי החזק ממחיצתו את חברו החלש ממנו – ללהט השמש ולחצי הגשם.

בדבר זה יכולים רבים לראות – או רשעות מצד החזק, או חוסר אהדה מצדו לחברו, אשר גרשו ממחיצתו. אמנם לעתים נדמה למסתכל השטחי, שבעל חי חזק יראה אהדה או חוסר אהדה לחלש ממנו; אבל אם נסתכל היטב בארחם ורבעם של בעלי החיים, אפשר יהיה להווכח, שבעצם אין בעל החי יודע לא אהדה ולא שנאה לדומה לו; וכל פעולותיו ביחס לזולתו נובעות רק ממקור דאגתו לקיום גופו ולנוחיותו. ובמשל האמור למעלה (שהוא מגרש את חברו מלהסתופף אתו בצל משותף), הרי יעשה כך רק מפני שכל מעייניו נתונים למזונותיו; ובצפיתו לאוכל אשר יוגש לו הריהו דואג לכך, שהזולת לא יוכל לעשקו בחלק מן האוכל. ולפי השגתו, יכול הזולת לקפחו בנוגע לצל כשם שיוכל לעשקו בנוגע למזונות. ומדוע יקרה שבעל-חי הוא כאילו אוהד את הזולת (ואף חלש ממנו)? ראשית, הרי על פי רוב יהיה בכך ענין של הרגל; ושנית, יש אשר החלש ירכוש לעצמו את אהדת החזק או על-ידי איזה שרות שעשה לחזק, דוקא מתוך פחדו מפניו (מעין חונף), או שאהדה מצד החזק תתעורר לחלש מתוך מקרה של הגנה משותפת. ועל פי רוב אמנם יגרש בעל חי חזק את החלש ממנו, אם אך ייעשק על ידו (אף אֵם תגרש את ולדה, אם תקופח על ידו).

והאדם?… האדם אף הוא כיתר החי. יש אשר יגמול חסדי-חונף, ועל פי רוב יש שהוא “מתפרקד ממש מהנאה” בהביאו את זולתו במצוקה. ויותר משישנה האפשרות לבעל חי להציק לזולתו – נתונה היא בידי האדם, כי על כן “בעל מחשבה” הוא האדם… ונוסף לכך הן גם “בעל לשון” הוא; ומה נעשה ב“לשונו החדה” ולא יתקענה בלב הזולת? ובכן יודע האדם את הלעג, והוא נהנה בלעגו לזולתו, אף אם לעגו אינו להג סתם. לעוג ילעג איש לחברו, ולעוג ילעגו עמי-אדם זה לזה. ומובן, שמעשרת קבין של לעג וממאת קבין של להג שירדו לעולם, – הרי בתשעה ותשעים מהם “יכבדו” את בני ישראל. ועל “שנינת להג” אחת מאלה יש ברצוני להתעכב בזה.

איני יודע מה היו “שנינות” הגויים על ישראל קודם שנתחבר התלמוד בישראל, אבל בתקופות האחרונות בדו הגויים מלבם “עקיצה” לישראל – “הפלפול התלמודי”. מקורה של “עקיצה” זו ודאי שאינו עמוק ממקור שאר ה“עקיצות” והעלילות, כגון עלילת-הדם הידועה. ואולם תחת אשר בעלילה מזו האחרונה יחזיקו רק גויים ממש ו"גויי-ישראל אין מלהגים אחריהם, – הרי את הלהג על “פלפול תלמודי” ילהגו גם “גויי-ישראל”, אלה שכל “חכמתם” אינה מגיעה אלא לכך, שדוגמת תוכי ילהגו אחרי הגויים כל להג-טפל על ישראל.

רגיל אני אצל התלמוד, ואף כי בילדותי כפתוני אליו, בכל זאת אחבבנו גם עכשיו ואעיין בו לעתים. ואולם רגיל אני גם אצל ספרי הפילוסופים, ובתום לבי אנסה לעתים להשוות סויות תלמודיות לסוגיות מספרי פילוסופים. ותמיד אתמה על אותם המלעיגים על “הפלפול התלמודי”: מדוע אינם מלעיגים גם על “הפלפול הפילוסופי”? ושמא תאמרו, שאותם הגויים ו“הגויים” לא ילעיגו על דברי פילוסופים מפני שאין הם בקיאים בספריהם – כלום תניחו שהם בקיאים בתלמוד?! אלא מה? מעיזים הם הגויים ו“הגויים” ללעוג לתלמוד אשר לא ידעוהו, ואין הם מעיזים ללעוג לספרים שאינם מיוחדים לישראל. ובכן, ישבנו את ענין הגויים! ומה בנוגע ל“גויים”? אמנם אלה יחשבו, שזו היא חכמתם ובינתם להיות לוהגים כתוכים אחרי הגויים; אך האמנם גם בלעג לספרות ישראל יחקו את הגויים?!

ויש אשר בהשוותי סוגיות מן התלמוד ומספרי פילוסופים יתעורר בי החשש, שמא אין אני משיג את הדברים. ואולם כמה שאחטט לכאן, ייראו לי בכל זאת הדברים כשהם מחוורים לי דיים. ואם אמנם אין זולתי בוחנני עתה, אבל בנעורי נבחנתי פעמים רבות בפרקי התלמוד, ובוחני היו מהללים ומקלסים את ידיעתי בתלמוד והבנתי בו; והיתכן כי מה שהיה נהיר לי בנערותי נעלם ממני אחרי הגיעי לגיל גדול יותר? אמנם רבים בדור זה יאמינו, כי כל עשרת קבי חכמה הם מחלקם של הצעירים בלבד; וברור להם על כן, כי בחכמת הדור אין יכולת לזקנים להבין משהו… ואולם הן ההגוּת בספרים הוא מ“בטלנותם” של הזקנים דוקא, לצעירים “ענין חשוב” יותר, כגון פיצוח גרעינים בבתי הקולנוע. – –

* * *

תרצ"ו (1936).

… כתבים שלא יתאימו לבמה זו – יוחזרו לבעליהם. התשובות מתפרסמות, כדי למנוע טרחה יתירה לרבים.

לא. נ. – ספורך “אחרי הנשף” כתוב אמנם בכשרון ואפשר שתמצא לו מקום בבמות אחרות; ואולם ה“נתיב” אינו מוצא ענין לספר מכל הנעשה בחדרי המשכב אף אם יהיה זה מלא “חויות”. “הכל יודעים – כלה למה נכנסה לחופה”… ומלווים אותה בברכותיהם, ובכל זאת אין לספר על זה ברשות הרבים…

לא. פ. – בספורך “פרץ עוזה”, אין לא פרץ ולא עוזה. הדגשתך שזהו “מעשה שהיה” אינה מוסיפה כלום לענין. לא חשוב אם היה המעשה או לא היה, חשוב שסיפור המעשה יזעזע את הקורא כאילו היה הוא נושא המעשה, אך בסיפורך אתה אין הקורא מוצא אף את זולתו באותו “מעשה שהיה”, והרי זה כאילו לא היה כלום בכלל.

לי. ש. – ציורך מחיי הפלחים כתובים בטעם, אך המצע ב“נתיב” הנו קצר מאוד מהשתרע אף על ההווי בלתי העברי. ואם אמנם ישנו צורך לנו להכיר גם את זולתנו, אך הציווי האנושי והלאומי הראשון, הצו לכל אדם ולכל לאום ועל אחת כמה וכמה לנו, הוא: “מצא את עצמך ואת עמך”. ולוּ היו כל בני האדם ובנות חוה מקיימים את הצו הזה – הן לא היינו נטרדים עד היום הזה מתוך גן העדן האנושי. ואם אין בידינו להעמיד את כל האדם על אמת זו, אך ה“נתיב” ילך לאור הצו הזה.

לב. ס. – שירך “גשם” אינו משיב הרוח ומוריד הגשם, ובכן מאי קא משמע לך? לספר סתם שירד גשם, הן אפשר בשתי המלים “ירד גשם”, ואין צורך במטר חרוזים.

לי. ג. – הנך תמה על המאמר “ולישמעאל אומר”, אחרי מה שכתוב בפתיחה כי במה זו לא תפנה כלל לעמים אחרים; ואולם, אם תשים לב תיוכח שאין המאמר הזה מכוון כלל למקרא בפני הישמעאלים. הוא בא רק להשיח את תועי הלבב שבקרב בני עמנו, שברכרוכית לבם ינקוף הספק אם אמנם זכאי הוא עם ישראל לשוב אל ארצו זו, אף בדרך הצדקה היתרה שהוא אוחז בשיבתו זו. וכך בכוונתו לטפוח על פניהם של אנשי ה“וצדקתך” שבתוכנו, אלה השואלים על “מעשר התבן” בענינים כאלה, למרות זה שאינם זהירים אף בהפרשת “תרומה”…

לא. ב–י. – אתה מבקש שאתן ב“נתיב” שפה קלה, כדי שתהי מובנת להמונים שיוכלו לרוץ בקריאתה, ולא “שפה קשה” שיש לחפש במילונים באורים למלותיה. ואתה אף מביא לדוגמה את המלה תגרנה", הפותחת את המאמר הראשון בחוברת א', ואתה לא הבנת אותה ואף למצוא במלונים התקשית, עד שנאלצת פשוט לחפש “למדן” ולשאול לפירושה. ועוד מלים אתה מביא לדוגמא.

ואולם, הגידה נא לי, יקירי, הן כל המלים שאתה מביא לדוגמה כולן נמצאות בתנ“ך ועבריות טהורות הן, ואף אחת אין ביניהן לועזית. ויוצא שסגנון “נתיב” אינו מצריכך לדעת שבעים לשון, אלא אך ורק את שפת עמך וספרות עמך בלבד; האף אמנם יקשה “נתיב” לבקש ממך כי תדע את ספרות עמך? הנה המלה תגרנה, כמה וכמה פעמים נמצאת היא בספרי התנ”ך בצורות שונות! ואף אם נניח שאפשר לוותר לך על אי-ידיעתך למשל את ספר איוב קשה-הסגנון שבה קל למצוא מלה זו; האמנם יש לוותר לך גם אשר לא זכרת את המלה הזאת מספר התהילים? ואם גם בזה יקלו לך, הגם מספר שמואל, אשר כל קורא יבין בו, לא יכלת לזכור את המלה הזאת? וספר איכה! – ספר הקינה המחרידה על חורבן עמנו – הגם בספר זה לא קראת, כדי לזכור את המלים ממנו? והן בספר זה יכלת למצוא את המלה הזאת כמעט בדיוק באותו הרכב משפטי אשר לא יכלת הבינו ב“נתיב”; עיני ניגרה ולא תדמה (איכה, ג', מ"ט).

את בקשתך ועצתך שאתן את ה“נתיב” “בשפה קלה שתהיה מובנת להמונים” איני יכול על כן למלא ואיני רוצה למלא. ה“נתיב” נועד להיות במה עברית. ושפת הבמה הזאת תהיה אך השפה העברית המקורית – שפת התנ“ך – ולא השפה הסורסית השגורה בשערינו כיום. ואתה ושכמותך בל נא תבקשו לכם להמשיך ב”קל" אשר הרגלתם לו; קבלו על עצמכם ללמוד יום יום פרק או שנים בתנ“ך: מותר לכם אף ליסד אגודות מיוחדות ו”קלובים" לכך. זה חשוב יותר אף מן הקלובים לבעיטה בכדור-ריק. ואם תעשו כן, הרי במשך שנה אחת כבר תתקדמו במידה רבה מאוד בידיעת השפה העברית המקורית, ונוסף לזה תהנו מן עצם הקריאה בפרקי התנ“ך, הנאה נאצלה ונשגבה אשר אין להשיגה מקריאה בשום ספר אחר. ואשר ל”נתיב“, הוא ימשיך להשתמש בשפת התנ”ך ובסגנונו, זה הסגנון הבוטה, מצומצם ומרוכז – מועט המחזיק את המרובה – שאין דוגמתו.

תרצ"ד (1933).

א. עלי אשפתות

ירושלים. יום טורד, על פרשת הדרכים אשר ליד התיאטרון “ציון”. אחר הצהרים.

מבית-אוכל השליכו שירים אל תוך חבית-אשפה שעמדה ליד הגדר. אי-משם קפץ כלב, הזדקף על רגליו האחוריות, הכניס את ראשו וכפותיו לתוך החבית. שלושה אביונים “קרועים ובלואים”, אחד מהם גם יחף, הופיעו פתאום, מזנקים על החבית, גרשו את הכלב ובמהירות קדחתנית חטפו והוציאו משם עצמות גדולות, אשר שמשו, כנראה, ב“נותן טעם” בפרור הגדול שבמטבח בית-אוכל. ואחר שלא מצאו כל שיירי מזון נוספים, התישבו, בצוותא, על מדרגות בית אחד המוסדות, אשר על יד המקום ההוא, והתחילו מוצצים ומלקקים את העצמות. – הכלב חזר אל החבית. מכל העוברים ושבים, אשר רבו שם באותה שעה, לא שמו לב לאביונים אלה. רק זקן אחד, אשר התהלך שם, בצדי הדרך, הלוך ושוב כמחכה למי שהוא, ניצב על מקומו ברגע ראותו את המחזה. משענתו נפלה מידו, פניו חורו כסיד. לסוף הרים את משענתו וניגש אל האביונים. אלה חשבו, כנראה, שהלז חפץ להיכנס אל המוסד, וזזו לצדדין, מבלי להרים את עיניהם אליו, ומבלי להפסיק את “יגיעתם” על העצמות; עד שהזקן פנה אליהם לאמור: בואו, אחי, ונכנס אל בית האוכל הלזה, ונסעד יחדיו.

שלשת האביונים הרימו את עיניהם אל הדובר. אחד מהם קם תיכף על רגליו, השמיט את העצם מידיו, ועמד מוכן להילוות אל הזקן. השני אך הסתכל רגע בדובר, חזר והוריד ראשו ומבלי להוציא את העצמות מידיו, שם ידיו על המדרגה משני צדדין, כנשען בהן… השלישי קם, שלב ידיו לאחוריו, ובמבטו “מדד” את הדובר מכובעו ועד רגליו וחוזר מרגליו ועד פניו…

ב. מנות ומתנות

באחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. בוקר. בבית-אוכל. כמנין וחצי אנשים ונשים יושבים ואוכלים, במנוחת יום-טוב, את ארוחת בקרם. שיחת היום: חגיגות הפורים וה“קרנבלים”… אומדים את מספר האורחים, הזורמים העירה מכל אפסי הארץ, לעשרת אלפים. מעריכים את הסכומים אשר יוציא ישובנו: לנסיעות, ל“סמרטוטים”, לכרטיסים לנשפי-אגדתי – ושותפו – הקהק“ל, ול”מנות“. מעריכים בסכומים אגדתיים. מספרים על התכונה הקדחתנית, השוקקת בכל העיר, על המודעות המכריזות על כל הטוב… על ה”פדיון" בחנויות אשר גדל על סחורות ה“אימפורט”, ועל השמחה והצהלה המתפרצים בסאון…

נכנס עני. מסובב אל הסועדים ומבקש נדבה. רק בודדים נענים תיכף, עוד יחידים מהססים רגע ונותנים לבסוף. אחרים “העיבו פניהם”. בגשת אליהם העני, והתחפשו כלא רואים אותו.. שנים מן המסובים “התעוותו”, כלמגע שרץ, ועשו תנועה דוחה בשאט, מתוך רינון… אחד (כנראה ידען בערבית) חייך בהנאה, ואמר לעני בערבית: “אלוהים יחנך”… עוד אחד פרץ בכעס: “אני איני אוהב כי יפריעו לי בזמן האוכל!” ואחד פתח בנאום, לפני כל המסובים, ע"ד הקלקול אשר ישנו בנתינת נדבות. ובגאון של הכרת ערך בינתו הכריז: "אני, בפרינציפ איני נותן נדבות!… אחד המסובים התלוצץ: “ומתנות לאביונים אתה נותן בפורים?” “לא!… בפרינציפ לא!” ענה. “ומשלוח מנות לרעיך השבעים, אתה נוהג?” שאל עוד אחד מן המסובים. בעל הפרינציפ התלהב והתחיל מחדש את נאומו, מיוסד על תורת החברה ותורת הנפש, כי אין בנדבות אלא פשוט קלקול הנותן וקלקול המקבל וקלקול כל החברה האנושית עד סוף כל הדורות.

תרפ"ח (1928).