אנחנו כולנו ירדנו אל המרתף בגפנו, לא הבאנו אתנו מאומה מרכושנו אשר השארנו בדירות פתוחות למעלה. הוא, זה הזקן, לא בגפו בא, הוא הביא את משאו ומתנו אל המערה האפלה. את כל תוכן חייו. עם תוכן חיים בא. ואנחנו בלי תוכן חיים ירדנו פלאים למרתף. השארנו את כל סבל רוחנו, אם רב ואם מעט, בבית המתרוקן עתה על ידי הרוצחים והגונבים מתוכו, השארנוהו עם הרהיטים, עם הכלים, עם הספרים שלנו עם כתבינו ועם זיכרונותינו.

למחרת נרצח קדושין.

(פנקס ויטל, עמ' 195)

מצד אבי ומצד אמי אני נצר לרבנים ויהודים מפורסמים. ההורים שלי עקבו אחרי שושלת היוחסין עד ל“תוספות יום טוב”, “סדר הדורות”, של"ה וגבוה מהם.

בילדותי המוקדמת עזבתי את ליטא ועברתי עם משפחתי לפולין. שנים אחדות התגוררנו בזעגרוש. אחרי שבוורשא הפסיקה להופיע האנציקלופדיה העברית אשכול, שם עבד אבי כעובד קבוע, הוא פתח בזעגרוש בית ספר עברי לתלמידים נבחרים. שם גם אני למדתי. שירי המוקדמים שייכים לתקופה זאת. את הפוסק הראשון ושיר קיבל אצלי מפקח־שוטר שנכנס אלינו לבית הספר ורשם לנו במפתיע פרוטוקול. הוא לנו פרוטוקול ואני לו שיר. סיימתי את בית הספר בגיל שתים עשרה בגלל המצב הקשה. אבי חזר לוורשא ועבד בה’צפירה' בעוד אני עבדתי בחנות בדים. בעת עבודתי בחנות הבדים כתבתי מעת לעת. אך בעיקר למדתי ועוד יותר מזה קראתי. יותר מאוחר לא החזקתי שם מעמד. הגעתי לדוד שלי, חרשתן בזעגרוש ולמדתי שם את עבודת האריגה. גם לעבודה זו לא הקדשתי תשומת לב מרובה. את שירי הילדות מגיל 14–15 הדפסתי יותר מאוחר בעיתון הילדים ‘עולם קטן’ בהוצאת ‘תושיה’ ובעיתון היומי הצופה בשנת 1903.

המשפחה עברה לגור בלודז'. שם אני מתגורר עד היום. בגיל 17 הפסקתי את עבודתי במפעל של אבא ונסעתי פעם ראשונה לליטא.

נסעתי לליטא ונשארתי שם מספר חדשים. מגורי אצל רב גדול בתורה היו בשבילי כספר; חיים יהודיים טהורים עם חן וקדושה של פעם. לקחתי אִתי משם אוצר בלום של זיכרונות עליהם אי אפשר לכתוב…

בפחד רב שמעתי מפיו של ‘מנדלי מוכר ספרים’ שהוא שיחק עם סבתא־רבה שלי, הרבנית האדוקה. שניהם אגב, עוד היו ילדים קטנים ועוד זכו למצווה. היה זה זמן חנוכה.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

“שמש זורחת מאחורי כתפו של אדם ואין הוא יודע שצריך להחזיר את הפנים.”

רייזין התנפל על מחברת שיריי

בגיל שבע עשרה הפסקתי את עבודתי במפעל של אבא ונסעתי פעם ראשונה לליטא. בנסיעתי זו הייתי כמה ימים בוורשה. ב’תושיה', שם הדפסתי כמה שירים, התביישתי להראות את עצמי. לראשונה הלכתי למשורר אברהם רייזן. בסיפוריו היפים ובשיריו הנאים הוא קנה את אמוני, עוד בטרם הראיתי לו את כתיבתי. כנראה הרגיש שאני כותב והראה לי יחס אוהד. הראיתי לו מחברת דקה… רייזן מלא התפעלות מלידה, התנפל על המחברת כמוצא שלל רב.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

נכנסתי אל הגינה הקטנה שעמדה סמוכה לביתי, והנה האביב הגדול יושב ומחכה לי בגינה הקטנה הלזו. יושב לו האביב הגדול ושולי מעילו מלאים את הגינה הקטנה.

בראשונה לא הרגשתי בו, משום שרובו שקוף הוא כעין האוויר על ראשי ההרים, ואולם בהיכנסי נתקלתי בו במשעול הגן והכרתיו, הכרתיו מדאשתקד.

השתחוויתי לו, וקראתי לו בקול רם ומתוך צחוק: ברוך אתה לי, אביבי, שנתחדשת!

– ברוך אתה לי, גם אתה שהתחדשת! לחש לי האביב הגדול, והעביר את ידו בשׂחוק קל על פני החלקים–החלקים.

פני, ובייחוד סנטרי, סנטר הנעורים שלי, אדמו כמדומני… אלא שעשיתי את עצמי כלא יודע ואמרתי לעבור. האביב הגדול תמך את שתי זרועותיו על שכמי האחת, גחן על אזני ולחש עליה: טוב עשית אחי, אח רך וצעיר, אלא שהאו–די–קולון אשר שפכת על ראשך למותר הוא! או–די–קולון למותר הוא לעת–עתה.

– לעת עתה?

– לעת עתה, עדיין רענן ראשך ואו–די–קולון למותר הוא! – גער בי האביב הגדול בלחישה.

אני חפצתי לבכות מרוב שמחה, לבכות בחיק האביב הגדול.

האח! עוד רענן עלי ראשי! גם אחרי שירי העשירי רענן עלי ראשי!…

(יצחק קצנלסון “בגבולות ליטא”, סיפורים ומסות, כתבים א, הקיבוץ המאוחד, עמ' 82)

יצירתו של יצחק קצנלסון הקרינה שמחה והיענות לאור ולאהבה, ובאותו אופן עצמו הופיע גם בפני ילדים ובני נוער. סוד קסמו פעל עליהם הן כמורה מרתק והן כשחקן.

עליצות שופעת

דוד שמעונוביץ המשורר, חברו של ברל כצנלסון, בן דודו של יצחק מבובקויסק ואיש העלייה השנייה, פגש את יצחק קצנלסון בעירו. הוא מספר:

ציפינו למוצא פיו    🔗

אליעזר (לייזר) לוין, חניכו של יצחק קצנלסון מהכשרת בורוכוב מספר עליו:

המתח בין הכוכב הנישא ממעל לבין האנשים על פני האדמה, גדול כמתח שבאהבתם זה את זה בהדדיות. קשר זה הוא המפריד בין האידיליה של חיי היום יום הנפרטים לרגעי שִגרה לבין הנישא והנצחי.

הוא מספר סיפור ששמע באקראי אודות נערת כפר במורד ההר, בעמק, שמתאהבת באציל המתגורר בארמון הנישא. האציל משיב לה אהבה מרחוק עד שהוא יורד מגובה ארמונו לשפל בו חיה אהובתו. אולם היא אינה חפצה בירידתו, שעל כן ירידה זו בעיניה כמוה כנפילת האהבה. לאחר ששמע את הסיפור, ראה המשורר כוכב נופל ולבו נמלא עצב עמוק.

קצנלסון חש עצמו בחלקו כאיש העיירה, פעיל, קרוב לטבע ולאנשים.

במכתב משווייץ מתאר יצחק קצנלסון בהומור ובאירוניה את פעלתנותו אל מול המשורר זלמן שניאור, תיאור החושף פן שובבי באישיותו:

נטפס על ההרים    🔗

תמונה עצמית של המשורר בדמותו של היינריך היינה    🔗

קצנלסון תרגם לעברית חלק משירי היינריך היינה. הוא חש קשר עמוק למשורר היהודי־גרמני, מעין שורש אחד המתחבר לנישה השירית שלו. כמו היינה, גם הוא ביקש אחר ביטוי של שירה ילדית, מלאת אור ומשובה, וכמוהו גם הוא מודע לתהומות שאותה שירה מחייכת מהלכת מעליהם. כמו היינה הוא מכיר את ההומור הלירי הנסתר והלא סאטירי טורפני, המבטא אהבה וגעגועים לחיים. במבוא לתרגום שירי היינה מצוי המפתח לתפישתו העצמית. געגועים אלו מתעצמים דווקא משום שהמשורר יודע או חש כי גורלו נוגד את אופיו וכי התהום אורבת לו והוא עלול ליפול לתוכה:

אופיינית לאותם יסודות בהם נודע קצנלסון לבני דורו, היא הקדשה שכתב ללִידְיָה יוריס בארץ ישראל, אותה רשם בצִדה השני של תמונתו:

 

רוח עצוב    🔗

קיים גם צד אחר בשירתו וביצירותיו בפרוזה. צד זה הוא “הרוח העצוב”. זה היסוד המחפש דרך להאזין גם לבדידות, לעצב ולחרדה. כאן חודרת אל שורות השיר אירוניה מגששת, ענווה המגלה את הכאב הנסתר מתחת לכסות ההומור השופע. מקורותיה הספרותיים של גישה זו נעוצים במפגש עם הספרות של ראשית המאה ה־20 אפופת העצב והחרדה. רוח עצוב מבטא גם את מעברו המעט בעייתי ואף טרגי של היהודי הצעיר מתחומי העיירה האינטימית לעיר הגדולה, הזרה והמנוכרת. דבריו של דב סדן על שירתו של יצחק קצנלסון מכוונים ליסוד זה שעה שהוא כותב: “יותר משהוא בן זקונים לשירה שלפניו, הוא אח בכור לזו שאחריו.”

אנו חיים ומתים

כבר במחזות הנעורים של יצחק קצנלסון מופיע תיאור של צעירים יהודים בני דורו השרויים בהתלבטות. אלה משקפים את דור המעבר בין המאה ה־19 למאה ה־20. לבטיהם מתאפיינים בחיפושי דרך, ביוהרה ובפטפטת, בערגה למהפכה ובהתנסות בשפות חדשות של אהבה. יסודות אלו הופיעו במחזה קטן של קצנלסון שפורסם בראשית המאה ה־20, “אנו חיים ומתים דקדנטים”, המתאר יחסים בין גבר ואישה צעירים.

גולדה, אישה צעירה, אינה עונה למכתביו של דויד, גיבור המחזה. כשהיו עדיין זוג הקדיש לה דויד ספר שירי אהבה ושמחת לב. כשנפרדו גילתה שני מכתבים שכתב לאישה אחרת, ובהם הבעת שמחה הדומה לזו שהכירה מהספר שהקדיש לה. באותה עת בה נכתבו שני המכתבים, כתב לה דויד מכתבים רבים שנימתם עצבות וקושי. היא חשה נבגדת. כיצד קרה שלאישה אחרת נכתבים מכתבים מאושרים, ואילו עִמה הוא חולק רק עצב? על כן לא ענתה למכתביו. כשנפגשו בשנית התקיימה ביניהם שיחה אודות זאת:

דויד מנסה לומר לאהובתו גולדה כי השוני בין המכתבים אליה לבין המכתבים שכתב לאישה האחרת נעוץ דווקא באהבתו אותה. לה הוא כותב את שמתרחש בלבו, ובעיקרו זהו רגש של המתנה מתוך אימה. כבר כאן ניתן לזהות את התחושה שתלווה את קצנלסון בימים של טרם מלחמה – חרדה מפני הבאות, והידיעה כי חייהם השלווים עתה הם אשליה בלבד. הוא לא יכול היה לשער כמה נכונה היתה תחושתו להתממש, שנים אחר כך בטלטלה ההיסטורית האכזרית שעתידה להביא אסון על יהדות אירופה. בספר השירים שפרסם ב־1910, דמדומים, הוא כותב שיר – “משירי אפיקור” – המסביר את גישתו:

הטבע והבריאה הם אורות מטעים ביופיים. תכליתם להעניק לאדם אשליה וזיוף. המשורר מקבל את המסר. הוא מודע לאמת אך מסרב להכיר במשמעותה, על כן הוא קורא לקוראיו לחיות את הרגע תוך מוּדעות לאשליה. חרף הבנתו את הכופר הוא מתנגד לקבל ולהשלים עם תודעת האסון, ודווקא באשליה המתגלית הוא מזהה רמז לתבונה אמיצה.

כוהנו של מקדש חרב    🔗

בפירושיו של קצנלסון את שירתו של ביאליק, מתגלה חדות מבטו ויכולתו לחשוף את העצב והחורבן, אותה תכונה המתגלה גם ביצירתו שלו:

גלויה מאוירת ובה תצלומו של קצנלסון בצעירותו

 

שירים    🔗

יצחק קצנלסון הִרבה לפרסם בעיתונים, להופיע בפני קהל ולקרוא משיריו, וכן ביים את מחזותיו. את שיריו הראשונים פרסם כשהיה בן 16. פעמיים גם כינס את יצירתו השירית לספר. ב־1910 ראה אור קובץ שיריו הראשון, דמדומים, והוא בן 24. בקובץ שירים זה הביא גם חלק משיריו המוקדמים.

הקשר בין היצירה החופשית המפוזרת על פני ביטאונים שונים, לבין זו שכונסה לספר שיריו תבע ממנו הסבר לקהל קוראיו. במשך חייו כתב קצנלסון שירה, מחזות תיאטרון ומסות, ואף ניהל משא ומתן עם סופרים עורכים. מפעל זה תבע השקעה כספית, ארגון והשפעה, ויש לומר כי תהליך זה מן המחברת וחלומות הלב אל הפרסום אינו פשוט לאף משורר או סופר. את פני תהליך היצירה מלווים לא מעט כאב ואכזבה.

בדיאלוג עם העורך המשורר ח.נ. ביאליק, הוא שב ותובע לקבל תשובה מהירה, ואף מבקש הד ותשובה, אשר ייתכן כי התמהמהו לבוא.

באמצעות מכתבו לביאליק העורך, נוכל להציץ לתהליך הפרסום בראשית דרכו. למרבה הצער לא מצויים בידינו מכתבים של ביאליק לקצנלסון.

קורעים וקוראים    🔗

בארצות הברית    🔗

קצנלסון הִרבה בנסיעות בשל פעילותו כסופר, כמחזאי וכמשורר. ענייני הפרסום והפצת כתביו הובילו אותו למרכזים הגדולים של החיים היהודיים. בהיותו בארצות הברית נפגש עם בני משפחתו ושיתף אותם בתחושותיו ובבעיות הכרוכות בפרסום יצירתו.

הקהילה היהודית של ארצות הברית הייתה חשובה בעיניו. בין אנשי משפחתו בארצות הברית, היה יעקב הורוביץ (נפטר ב־1959), בן דוד של יצחק קצנלסון שהתגורר בפרובידנס שבארצות הברית, ושמר על קשר עם המשפחה בפולין. בני משפחתו אירחו את המשורר בעת ביקורו בארצות הברית ב־1921, ובשובו לפולין אף שלחו עִמו כסף למשפחה בקארליץ.

במכתביו מאמריקה הוא מבטא תחושת ניכור וזרות:

מעולם לא חשתי בנכר כמו בניו יורק    🔗

עסקי רוח בניו יורק    🔗

ב־1938, כעבור עשרים ושמונה שנים, ראה אור ספר המכנס את כל השירים שפורסמו בביטאונים שונים. בהקדמה לספר החדש נמצא אותו מצטדק בפני קוראיו על מעשה הכינוס, ועולה משם תחושה שמבחינתו, פרסומם המכונס של השירים הוא גם העמדתם בפני בית דין אכזר. הדילמות של השירה וגורל השירים העסיקה את קצנלסון בתהייה האם יוכל השיר לעבור מדור אל דור, מזמן אל זמן, מהמשורר אל קוראיו?

השיר – האם יחדש נעוריו או ייחנט כמלכי מצרים?    🔗

במחזה לילדים: היער נע ושר    🔗

במבוא לכתביו של יצחק קצנלסון לילדים, מתאר יעקב פיכמן את פעילותו הדרמטית של יצחק. הוא מספר שבצמוד לעבודת ההוראה בבית הספר נערכה פעולתו הדרמטית עם תלמידיו:

קצנלסון הצעיר

הנה יספר סיפור על ציפור והוא שוזר בסיפורו שיר:

משחק תנועה לילדי הגן    🔗

נביא כאן דוגמה לשיר שנכתב לגן ילדים, במעגל שהוא גם ריקוד:

המחנך מול חניכיו    🔗

כבר הוזכר קודם לכן כי יצחק קצנלסון היה מודע היטב למצבו של החינוך העברי בימיו, לפיכך ראה עצמו חייב להתגייס לעשייה התרבותית־חלוצית באותם ימים. למחנכים היו אז מעט חומרים להתמודד עם הבוסר והאלם. המחנך העברי צריך היה להתייצב בפני קהל צעיר שאינו מניח מראש יחס של כבוד כלפי הטקסט העובר מדור לדור, לפיכך לא יכול היה להסתפק במשא שנצבר במשך הדורות. המחנך, כך סבר קצנלסון, צריך למסור את עומק המורשת תוך כדי חיפושי דרך. למסור וליצור.

המורה – מה משלך תיתן?

כריכת ספר הילדים של קצנלסון “גן ילדים”

בגני הילדים נתגבר על הטרללה

יחסו של קצנלסון למשחק נובע מתוך תפישתו הכוללת את המעשה החינוכי. הילד המשחק את העולם מְתרגל אותו, מַטרים את נוכחותו, אך אינו נכנע לו ולא מגביל את עצמו לְמה שנראה כמוגבלויותיה של היכולת האנושית. המשחק מקדים את הטכניקה אולם איננו מתמצה בה. הוא אף יותר ממנה. הילד מתרגל את העולם אך לא רק את מה שכבר התגלה בו, אלא גם את שעדיין ספוּן בתוכו. העולם המשוחק לעומת העולם הטכני מכיל את מה שמעבר, את הסוד. המשחק איננו דרך להשתלט על העולם, אלא מבקש לתקן אותו, לעצב אותו על פי חוקים חדשים. במשחק טמונה יכולת לארגן את העולם על פי כללים אחרים מהצפוי. כאן נפגשים הפדגוג והיוצר. הפדגוג הוא שחקן, הוא במאי, הוא בא לשיחה עם תלמידיו לא רק כדי להסביר ולבאר להם מהו העולם, ולספר את הסיפור ההיסטורי, אלא כדי להעשיר את החיים וכדי לחיות על פי קודים אתיים.

מחזות תנ"כיים    🔗

לפי רשימת “ספרי תלתלים” שפורסמה ב־1920 ועל פי הספרים הנמצאים בעזבונו של הסופר, מתברר שקצנלסון כתב סדרת מחזות תנ“כיים וסיפורי מקרא לילדים. חשוב היה לו להנחיל להם את התנ”ך כספר חי, כטקסט מדובר, כעלילה מותחת, ועם זאת לא לוותר על הטון המקראי ולהציגו כתיאטרון רגיל. הוא חש כי בתנ“ך, שלא כמו בתיאטרון היווני, המתאפיין כתיאטרון של גורל והיבריס אשר גורף את הגיבור בשרירות אל התהום, במסורת היהודית, אוצרת העלילה בתוכה קונפליקט גלוי ביחס אל האל, אשר נתבע להאזין לפונה אליו ולהופיע כעושה צדק. כך כתב תיאטרון תנ”כי לילדים ובו פרשיות כמו יוסף ואחיו, יעקב ועשיו ועוד ועוד.

פדגוגיה עברית    🔗

קצנלסון צריך היה להסביר מדוע יש מקום ללימוד העברית כחלק מהתהליך החינוכי המותאם לילד היהודי. אין זה דבר מובן מאליו. אם הספרות הפדגוגית באה לפרש את המציאות, ללמד לקרוא את אותותיה, לתת עוצמה לילד לפעולה במציאות, השפה העברית לא מתאימה שהרי היא לא שפת הרחוב ואף לא שפת הבית. יידיש או פולנית הן השפות המתאימות עצמן למציאות בה פועל הילד היהודי. קצנלסון נאחז אפוא בפער בין החיים היום יומיים של היהודי לבין התרבות העברית שהוא רוכש.

שפת האלטרנטיבה למציאות העצובה של הילד

הילד היהודי חי בגולה. הוא שרוי במתח בין געגועיו והעצב הנטוע בו על ידי הסביבה לבין תביעתו לחרוג ולהפקיע עצמו ממצבו. הוא חי בין שתי שפות, שפת התקופה השלטת, שפת ההווה, בה הוא חש מנוכר, בגולה. שפת המרד נגד מצבו יכולה להיות שפה משכילה ותובענית, מדחיקה, קרה ומתנשאת. יצחק קצנלסון מבקש מהעברית, מהלימודים היהודיים מהמסורת לשמש אלטרנטיבה. למרוד בחיי הגלות אך למסור את עצמה כהזנה אוהבת, המגלה ומתייחסת לעיניים העצובות של הילד היהודי. החינוך העברי צריך להיות חינוך אוהב, המתייחס לחד פעמיותו של כל ילד. הוא צריך להתייחד באמפתיה ובתפישה משחררת.

תפקידו של החינוך הוא לא רק לתת לילד כלים לכניעה אל הסביבה בה יפעל ולה ייפול קורבן. הוא צריך להעניק לילד את הצימאון לאלטרנטיבה, את הכוח להתמודד עם הנסיבות ולא להיכנע (דומה כי תפישתו זו של יצחק קצנלסון איננה תפישה הנוגעת רק למציאות של הגולה היהודית אל מול ארץ ישראל). זהו עניין עקרוני: על החינוך למצוא שפה שתעניק למתחנך לא רק כלים להתאים עצמו לסביבה, לא רק ללמוד להסתגל להיכנע לנסיבות העצובות של הקיום האנושי, אלא אתגר לשינוי באמצעות אהבה ויניקה משורשי התרבות.

 

יאנוש קורצ’אק ויצחק קצנלסון    🔗

שני האישים, יאנוש קורצ’אק ויצחק קצנלסון, היו באחת גם יוצרים וגם מחנכים. הקשר ביניהם התחזק במיוחד בשעות הטרגיות ביותר של פעילותם בגטו ורשה בתקופה של טרם ההשמדה ובתוכה. שניהם היו חניכי האידיאלים החדשים של החינוך שרווחו באותה עת. משום כך נראה כי יש לערוך השוואה ולרמוז משהו על המפגש בין השניים.

קורצ’אק וקצנלסון שותפים לאמונתם בילד, בקריאת מצוקתו, בצורך להגיע אליו באמצעות אמפתיה רבה. שניהם מאמינים כי חוש הומור, וכן הסיפור והאגדה הופכים את החינוך למעשה של אהבה. שניהם סברו שיש להחדיר את עולם הילד לתודעת עולם המבוגרים כי מפגש כזה שומר על אפשרות האלטרנטיבה. שלא כהגות הנוטה להיות קרה ומופשטת, הם האמינו בערך של הילדיות. שניהם זעמו על תופעת ניצול ילדים, על חוסר האונים של החברה שאינה נוטה על פי רוב להושיט יד לילד. שניהם הוקיעו את הבורות האלימה, את הסמכותיות החלולה של האדם בעולם, והדגישו את הצורך להתייחס בכבוד גם כלפי העוני ואת הסיכוי הטמון בעיניהם העצובות של הילדים. הם היו שותפים לתחושה כי בילד צפונים כוחות יוצרים ויכולות לאהבה, העושים אותו לנעלה על המבוגר, שכן האחרון כבר כיבה את כישוריו ואת אמונתו או שאיבד את ילדיותו בטרם התבגר. שניהם סברו כי הילדיות מחזקת את הכוחות היוצרים ואת יכולת ההתקשרות בין בני אדם לא פחות מאשר פרספקטיבת המציאות של הבוגר. ושניהם הדגישו שיש לחזק את אישיותו של הילד.

אולם יאנוש קורצ’אק לא חי את עולם הילד וחינוכו דרך המשפחה וההעברה הבין־דורית. נקודת המוצא שלו כמחנך הייתה יתמותו של הילד בעולם, ולפיכך מובנת צורת רפובליקת הילדים והמחנכים. ראייתו החינוכית עוצבה והתגבשה מתוך מפגש עם ילד שחי במנותק ממשפחה. המלחמות בהן לקח חלק ולהן היה עד, הביאו אותו לידי מסקנה כי ההיסטוריה והאידיאולוגיות גורמות ליתמות בממדים עצומים. קורצ’אק חי את קהילת הילדים כאזרחי “מדינת הילדים” בעלת הערכים האוניברסליים וקשריה עם המחנכים. אוטופיית ממלכת הילדים מופיעה אפוא מבחינתו כהד לאסונות היסטוריים וליתמות. קורצ’אק ריאלי בקריאת המצבים שמדינת הילדים האוטופית מגיבה עליהם, ותגובה זו היא שטווה את החוטים מהם נארג החינוך בפנימייה גם על ידי האגדה, המימרה, הסיפור והמחזה. ואילו קצנלסון, שאף הוא חי באותה עת בה התרחשו האסונות ההיסטוריים, חווה אותם בתוככי הקהילה היהודית ובמרכזה המשפחה האינטימית, קשריה ומעורבותה הקרובה בעולמם של הילדים, ולפיכך הוא מדגיש את המשפחה והקהילה הרב גילית, ומתעכב דווקא על הצד הארוטי.

פעם אחר פעם הוא מעלה שאלות לגבי אהבת אחים אסורה, מטפל בקשרים בין בני אותו גיל בתוך מסגרת של האֶרוס המיני והמעבר בין הדורות. לדידו, יתמותו של הדור נערכת בתוך תבנית של חיי משפחה וקהילה, והן שמעמידות את הצעירים זה מול זה. לגישתו, הקרבות הפוליטיים הם השלכה של אותו ויכוח בין אחים, של אהבת אחים ושנאתם היוקדת. למרות נוכחותה המרכזית של המשפחה, חש קצנלסון שבתקופתו הדרמה אינה מתרחשת רק בין אבות ובנים, אלא בין אחים.

קורצ’אק וקצנלסון שניהם מורים, אולם מורשתם שונה. הם מביאים עִמם שפות ותרבויות שונות. שניהם מכוונים עצמם לילד היהודי, אולם מגיעים אליו ממקומות שונים. הילד היהודי בן דורם בא הן מן העיר הענייה והן מן הסביבה המשכילה, הן מן העיירה המתגעגעת לבניה הנוטשים אותה, והן מן האינטליגנציה החיה בין התחומים. רוב הילדים מכירים את העוני העמוק. קורצ’אק מדבר אל ילד יהודי יתום שכבר היה לבן התרבות הפולנית, ואילו קצנלסון פונה אל חניך החינוך היהודי בן למשפחה. קורצ’אק מדבר פולנית אל ילדים שעל פי אמונתו עליהם לשחק בעתיד תפקיד בתרבות הפולנית הליברלית ואולי אף להצילה. הוא רואה אותם מתדפקים מבחוץ על חלונות הראווה של התרבות האירופית, אולם מגלה בשנותיו האחרונות את האוטופיזם שבניסיון זה. הוא חושף את קרקעית השנאה הנחשפת ומגיע בסופו של דבר אל הציונות כמוצא מפני התבוללות, אל לאומיות הנושאת בחובה מסר הומניסטי. ואילו קצנלסון מדבר אל ילדים ובני נוער שעדיין חיים תרבותית במטולטלת בין העברית והיידיש. גם הוא מגיע אל המוני הנוער היהודי הדובר פולנית ונטול השכלה יהודית מבית. הגשר אליהם נוצר דרך הקשר שהוא מפתח עם הציונות והתנועה החלוצית.

בתחילת דרכו מציע קורצ’אק לילדים “פולין של מעלה”, דמוקרטית, הומאנית אך לנוכח המערבולת של השנאה והדלות, העריצות והקנאות הוא מעביר את חזונו לארץ ישראל ולאתוס החלוצי בה. הוא חש שפולין של מעלה מתפרקת נגד עיניו. המתבולל המבקש אלטרנטיבה וכוח חשיבה משלו, פועל בעת התפכחותו כאדם שההיסטוריה ניתקה אותו מדו שיח עם שפתו.

יצחק קצנלסון מציע לנוער היהודי שעזב את המסגרת הדתית, את ארץ ישראל הריאלית עם מוזיקת רקע תנ"כית ועם תביעה לתיקון חברתי הדובר עברית, ופועל באורח חלוצי. הוא מודע למתח וסבור כי באמצעות החינוך והתיאטרון אפשר יהיה להעניק תקווה למימושן של אהבה ושמחה תוך קריאה אמיצה ואמיתית של המציאות. הוא מביא אל תלמידיו את ציון המפוכחת המתמודדת עם חלומה דרך המשחק והאהבה, העבודה והשירה, הטבע וההומאניות.

ההבדל בין שני היוצרים הללו ניכר ביחסם השונה לארץ ישראל. קצנלסון קשור אליה באמצעות הקשר האינטימי לתרבות העברית, לחיים היהודיים והציוניים ולמסורת. הוא מעורב בחיי היום יום של הקהילה היהודית ובתרבותה. כל אלה הם הנותנים את המצע לחלום כשם שהם מהווים יסוד לביקורת המפעל הארץ ישראלי. קורצ’אק לעומתו מגיע אל ארץ ישראל דרך תלמידיו ומתוך שקשריו עם מולדתו הפולנית אשר לה חש נאמנות, נפרמים. הוא מגלה כי אין היא עומדת בחלומו כחברה המושתתת על ערכים אוניברסליים של חירות ואחווה. יתר על כן, הוא מגלה כי על אף שהיה אזרח פולני נאמן, הוא מודח על ידי לאומניה מפני היותו יהודי.

קצנלסון וקורצ’אק מבקרים בארץ ישראל, ליצחק קצנלסון יש בארץ קרובי משפחה שמהם הוא עשוי לשאוב השראה ולקיים שיח מעמיק. קורצ’אק לעומתו בא לביקור בארץ כאל ארץ זרה בה מתגוררים תלמידים וחברי צוות בית היתומים. הוא מבקר בארץ כדי ללמוד וללמד את האידיאה של החינוך, המתגלמת בחינוך בני ההתיישבות העובדת. אין לו עניין בתל אביב. קצנלסון, כאיש התרבות העברית, יודע כי קהלו נמצא בעיר העברית, שאם יהפוך לאיש תיאטרון עברי, דווקא תל אביב תהיה בירתו. קורצ’אק בא ארצה כשהוא נושא באמתחתו חלום ורעיון. ארץ החלוצים היא לדידו כבית היתומים שחייב אוטופיה חינוכית כדרך יחידה למנוע שקיעה עד צוואר בעוני ובדלות רוחנית. הוא יודע כי חלום כזה תובע חום אנושי, הומור ויכולת להפוך לסיפור של אהבה. את כל אלו מחפש קצנלסון בין כותלי בית הספר העברי ובמשפחה, הקשורים לגביו זה בזה לאין הפרד באופן כה אורגני.

קצנלסון יכול לחבר את שהוא רואה בארץ אל המקורות היהודיים אותם הוא מכיר היטב, בעוד שקורצ’אק חולם לכתוב את האפוס של ארץ ישראל החדשה, תוך חיבור לאידיאלים האוניברסליים שנסדקו באירופה תחת פטישן של התנועות הטוטליטריות. הוא קשור למפעל החלוצי והחינוכי בארץ כיהודי נושא מסורת של הומניזם, אדם משכיל המנותק ממקורות דתיים יהודיים ומהשפה העברית.

קורצ’אק וקצנלסון מזהים את מחלות הילדות של החברה היהודית הארץ ישראלית הצעירה, את שיכרונה ואת שגיאותיה. אך הם מגלים כי מאחרי השגיאות ניצבים אנשים צעירים שכוונתם טובה וביכולתם לתקן את שגיאותיהם. שניהם אינם מונעים עצמם מביקורת, אולם זוהי ביקורתם של אוהבים.

קורצ’אק וקצנלסון נושאים נפשם אל הארץ, וחרף העובדה שלבסוף לא עלו ארצה, כל אחד מסיבותיו הוא, תרומתם למפעל הארץ ישראלי הייתה גדולה מאוד.

קצנלסון היה עֵד למסעם של ילדי בית היתומים אל המוות    🔗

אנטֶק מספר איך “שבת אחת, ביוני 1942, באה סטֵפה וויליצ’נסקה והזמינה אותנו לנשף ילדים בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק. גם קצנלסון היה שם. הילדים הציגו את המחזה “הנסיך הגווע” של יאנוש קורצ’אק. מצב הרוח היה מדוכדך. הילדים שיחקו יפה, ובלבותינו תחושת חרדות, שאולי זו הפעם האחרונה שאנו רואים אותם. ארבעה ימים אחרי כן החל החיסול הגדול. הגרמנים התחילו לחסל קודם כל את הקבצנים והחולים, ואחר כך את הילדים. מבעד לחרכי החלונות השגיחו יהודים וראו כיצד הולכים קורצ’אק עם סטפה בראש שורת הילדים למוות. מיהרתי אל יצחק קצנלסון, נזכרתי שאין לו תעודה גרמנית, ואנו היינו מזייפים תעודות. בדרך, ברחוב נובוליפקי, נתגלה לנגד עיני מחזה נורא: לתוך קרון רתום לסוסים מכניסים יהודים, להובילם לטרבלינקה. הנה אישה צעירה ועל זרועה תינוק, הנאצים מכים אותה, מושכים בשערותיה, והיא אינה הולכת, נלחמת כלביאה. אך שוטר אחר בא לידי ‘המצאה’: ציווה להרפות מן האישה, חטף את הילד מידיה והכניסו לקרון. והאישה רצה אחר הילד למוות. המום ממראה עיניי נכנסתי לביתו של קצנלסון. והוא עומד מתייפח בבכי וקורא לאשתו: ‘אין לחכות עוד, אין לחיות, נלך לרחוב עם כל בני עמנו!’ עודדתי אותו, והוא התרפק עלי כמו תינוק. עזבתיהו בוכה. לימים מצאתי הד למחזה זה, שראינו שנינו ברחוב, בפואמה שלו על העם היהודי שנהרג.”

(אנטק צוקרמן, שבע השנים ההן, עמ' 164)

 

שאו כפיים לשמים    🔗

פורטרט הקהילה היהודית    🔗

בשירתו מתאר קצנלסון את הקהילות היהודיות אותן הוא מכיר לפני ולפנים. בשיריו מתוארת בּוֹבּרוֹיסק, העיר היהודית בה חיה משפחתו, ובשירים אחרים מתוארת לודז' בה הקים את ביתו. מצד אחר הוא מתאר את הכפר קארליץ בו נולד ואת זעווריש העיירה בה גדל. בשיריו הוא שב לחיות את מסכת נדודי משפחתו והיהודים בכלל ומתאר את תמורות הזמן. כמחנך הוא ער לשינויים הדרמטיים, לשורשים ולכוחות המפרקים שבגיוון, למתחים הרעיוניים, להתבוללות ולשיבה אל המסגרת היהודית עקב כוחה ההולך וגובר של האנטישמיות. האחווה היהודית ממשיכה להתקיים בשיריו בלחן ובריקוד.

בשירתו מתאר קצנלסון את הקהילות היהודיו

דובדבניות העיירה וחרצניהן    🔗

תפישתו האידילית המיוחדת של קצנלסון כוּונה אל העיירה היהודית הקטנה והפרובינציאלית. שם חש חמימות אינטימית, שמחת קיום, חן ופשטות, ואת אלו תיאר בכמה מיצירותיו.

בשיריו המוארים המתארים את הכפר, מפזר קצנלסון שפע של רמזים על העיירה וצעיריה התוססים, החוגגים את עושרו ויופיו של הטבע, אולם כבר מקננת בו איזו חרדה סמויה לגבי העתיד, שכן לא לנצח תימשך הילולה יצרית זו, כי הנה כבר הייתה אז הגירה מן העיירה אל העיר הגדולה.

בשיר “יום סגריר” נותן המשורר תמונה רחבה יותר של העולם היהודי אותו הוא מכיר, זהו שיר על הסמרטוטר היהודי.

יצחק קצנלסון מכיר גם את הרכילות ואת הקטנוניות בחיי הקהילה היהודית. את יחסו של המשורר לבינוניות הרוח הוא מבטא ברמז ובעדינות בשיר על הארץ המיוחדת של הדרורים.

פרק חשוב בסוציולוגיה היהודית החדשה הוא גיוס צעירי היהודים לצבא הרוסי. החייל היהודי גולה מביתו ומקהילתו. הוא נחשף לתהומות החברה הרוסית, לעוני, לבוּרות, למהפכה.

קראו לי לעמוד לצבא    🔗

כבר הוזכר כי כצעירים רבים בני דורו, גם יצחק קצנלסון גויס לצבא ולא עלה בידו להתחמק מחובה זו. הגיוס הביא עִמו פגישה עם העולם היהודי שאותו הכיר כאן מזווית מיוחדת. היה זה מפגש אינטימי וגס בין צעירים יהודים ובני איכרים, ועם המשטר הצארי במערומיו. כאן פגש אלימות והמרת דת שרירותית. היה זה פרק קצר אולם חשוב בחייו. התנסותו בחיי צבא השפיעה במובנים רבים על תפישתו העצמית.

יצחק קצנלסון מתאר את גיוסו בשנת 1910:

מקץ כמה שנים, בעת ישיבתו בברן שבגרמניה, הוא כותב למנחם פוזננסקי שאף הוא גויס לצבא הצאר:

קצנלסון עם תלמידים ומורים בקיטנה בוודז’מייז' (ולדימיר וולינסקי)

‘פֶּה’    🔗

יצחק קצנלסון מודע לכך שבציבור היהודי מתקיים ויכוח סוער מה צריכים היהודים לעשות במצב בו הם שרויים. במשך כל חייו הוא מנסה להתמודד עם שאלות ציבוריות, כאן הוא פוגש את מה שהוא מכנה “מפלגות המצב הקיים”. אותן מפלגות הרואות בגלות בית וגורל. אותם זרמים המבקשים מצעירי העם היהודי לקיים את הגולה מתוך דיכוי שאיפותיהם או מתוך הקרבת זהותם.

הוא מפתח התנגדות לתנועות יהודיות אשר מטפחות את הערצת הקיים. ה’כאן' ‘הדאיקייט’ שהביעו כל המפלגות אשר טענו כי אין לברוח ל’שם' הציוני, שמעביר את הזירה לארץ ישראל. אידיאולוגיות אלו, הן החרדיות והן המהפכניות, הופכות לדעתו לאידיאולוגיות מגבילות ומצנזרות. הן מאדירות את הערך של מה שיש כדי להסתיר את החידה מה יהא בעתיד ואת החלל הריק. הן מעלימות את תהליכי החורבן ואינן נותנות את דעתן אודות הסכנות הקיומיות. קצנלסון נלחם אפוא במפלגות הסוגדות לגולה, גם באורתודוקסיות וגם במהפכניות. להרגשתו, המשותף ביניהן הוא שהן רואות אִיום בכל פנטזיה או חזון ומקימות חומת מגן סביב הקיים.

קצנלסון מבאר כי בצורך להצדיק את הקיים מונח יסוד של אלילוּת שווא. החרדיוּת האנטי ציונית והמהפכנות האנטי ציונית אינן מרשות לעצמן לחלום, על כן אולי גם אינן נותנות לעצמן חירות לקרוא על פניהן את האיומים המקננים סביבן. החרדיות מפעילה כוח לשם שמירת סמכותה הדתית, והמהפכנות מפעילה כוח ליצירת סמכות אלטרנטיבית, אולם זו גם זו אינן אוהבות חיפושי דרך, חוששות מפני ספקות ויצירה בתנאי חוסר ודאות. מפריעה לו לא רק העובדה שהן מרדימות את יצר התחייה הלאומית, ומבקשות להסתופף תחת אורה החמים של מרוּת מהפכנית או מרותם של רבנים, אלא שמחמת פחדן הן הופכות עיוורות כלפי תהליכים אסוניים המתרחשים לנגד עיניהן. חסידיהן מתבלבלים בין המצב, הדינאמיות שלו והערך המוסרי הנחשף בו. קצנלסון רואה בהן תנועות המרדימות בכוח סמכותן את היצר האוטופי.

הציונות לדידו היא הלגיטימיות של ראיית האלטרנטיבה, העוז לא להשלים עם הקיים והזכות להתגעגע לשורשי תרבות. אופי זה של הציונות מעניק לה כלים לבחינה ביקורתית של המציאות. אולם הוא מכיר בכך שגם הציונות פיתחה בתוכה הלכי רוח סמכותיים, גם היא בנתה סביבה חומות, גם היא השתעבדה לנוסחאות, גם היא פחדה מפני יוצריה. מתוך עמדה ביקורתית זו כלפי הציונות, הביע קצנלסון חשש כי בדומה לגישה המהפכנית גם זו עלולה להוביל לידי שנאה עצמית, או לחילופין תעודד יחסנות בנוסח חדש. לא אחת העלה את השאלה, האם הגעגועים לשורשים עתידים להפוך לנוסטלגיה ריקה, האם המודעות לאסון הקרב – ממנו חוששים רבים, ואחרים מתעלמים ממנו – אינה יכולה ליצור דווקא שמרנות מתבצרת, והתעלמות מהכוחות יוצרי האלטרנטיבה.

הקושי המתגלה בכל ההתמודדויות הללו הוא הקשר האנושי החם של אנשים ממחנות שונים. כאן צף ועולה החלל הריק של העימותים הקיצוניים בין המחנות. מצד אחד מעוררים העימותים הללו את השטחיות, ואת שיפוטיות היתר, ואילו מצד אחר טמונה בהם תחושה עמוקה של ייעוד ומאבק על העיקר.

באחד ממכתביו הוא מתאר פגישה עם בוּנדיסטים שוללי ציונות. מצד אחד הוא כועס על דרכם, ואילו מנגד הוא אוהב אותם כבני אדם. וכך הוא כותב למנחם פוזננסקי מקריניצה, שבה נפש בשנת 1939:

ויחנו וייסעו בדרך הנצח יהודי לאחר גושן ולאחר ארץ ישראל

בגטו ורשה, סיכם יצחק קצנלסון את השקפתו על היהודים כפי שהכירם מראשית המאה, דרך הערכת יצירת מנדלי מוכר ספרים, המכנה את העולם היהודי אותו היטיב כה לתאר בשם ‘קבציאל’:

המאמר “למלאת מאה וחמש שנים להולדת מנדלי מוכר ספרים”, נכתב ביידיש בגטו ורשה ונדפס בעיתון של תנועת הנוער “דרור” במחתרת, תשרי תש"א, ספטמבר 1940, בפסבדונים – יחיאל דוידזון, על שם סבו.

(כתבים אחרונים, עמ' 136)

 

מה יפים הלילות בכנען    🔗

וכך כותב קצנלסון לקרוביו באמריקה ב־1912:

ובשיחה עם בנימין גלעד, בנו של פוזננסקי, הוא אומר:

הקשר אל הארץ    🔗

מתוך מכתביו של קצנלסון לברנר, הנוגעים לרעיון התיאטרון הארץ ישראלי, עולה בבירור כי התכוון להגיע ארצה עוד ב־1910, בעלייה השנייה, כדי להשתלב בהקמת תיאטרון עברי ארץ ישראלי שנוסד באותה עת ועורר פולמוס גדול. איננו יודעים מדוע לא הגיע אז ארצה. בתקופה זו העלה לא אחת כפתרון וכמוצא נעורים את דמותה של ארץ ישראל לנוער יהודי המתמרד במצבו. בשירים שכתב בטרם הגיע ארצה ביטא את חלומו הגדול, אך היה מודע לכך שהוא רק רוקם חלומות. על הארץ שר בימי נעוריו, ובפי כל חלוץ הושר שירו, “יפים הלילות בכנען”, שנכתב ב־1906 כחלק ממחזה.

מה יפים הלילות – מוזר שדווקא הוא כתב זאת, שהלוא שיר זה צריך היה להיכתב ביידיש. והלילות המוכרים לו היו הרי לילות העיירה והעיר הפולנית. את הארץ הכיר רק מן התנ"ך והספרות העברית. אולם שיר זה מעיד על יכולתו של המשורר להעפיל אל מעבר למציאות הגלותית המוכרת לו. ארץ ישראל היוותה עבורו ארץ ההבטחה אליה התגעגע. היה זה בבחינת געגוע לחיים, וגעגוע זה התבטא בארץ ישראל. מעיין הגעגועים פרץ דווקא בעת משבר ואסון.

פעמיים ביקר קצנלסון בארץ ישראל. בעלייה הרביעית (1924) ובעלייה החמישית (1933). שני הביקורים היו שונים זה מזה אך שניהם ביטאו את נחישותו לעלות לבסוף ארצה. הביקור הראשון נמשך למעלה משנה. הייתה זו תקופה גורלית ובעייתית הן לארץ והן ליהדות פולין. בשל משבר כלכלי קשה בפולין שפגע ביהדות זו, והן בשל חסימת גבולות ארצות הברית על ידי חוקי קליטה מחמירים במיוחד, ארץ ישראל הפכה ב־1924 לארץ הגירה. רבו העולים והבעיות נערמו זו על גבי זו.

ביקורו התארך מעבר למתוכנן משום “טביעתו” של קצנלסון בחייה התוססים של תל אביב, ובגלל נשיכת עכבר בעת ביקור בתל חי. בביקור ראשון זה בארץ זיהה קצנלסון גם בעיות בחלום הציוני, ושוב לא הייתה ארץ ישראל בעיניו גן עדן. שנים לפני כן כתב בן דודו ברל כצנלסון לרחל קצנלסון, כי הארץ כלל אינה גן שושנים אלא שרויה “בתוהו ובוהו של בנייה” ואכן קצנלסון חש בכך בעת ביקורו.

הוא התוודע לעובדה שגם כאן אין האנשים שרויים מחוץ למעגלי הגולה, וכי מחיריו של החזון הציוני גבוהים מאוד. גם בארץ מתגלה אותה תחושת חולין עמוקה המלווה את היהודי בגולה. אולם במקביל, פגישותיו עם בני דודיו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין מנהיגי תנועת העבודה, הרשימו אותו והעמיקו את הבנתו ואת מחויבותו כלפי המפעל הציוני.

בארץ פגש קצנלסון גם את ידידו, הסופר בן עירו מנחם פוזננסקי. החיבור של שניהם לברנר (לימים פוזננסקי היה לעורך של כל כתבי ברנר) העמיק ביתר שאת את ידידותם. פוזננסקי ראה עצמו כשרת הרוח וכמלווה הסופרים העברים, וליווה את היצירה העברית בחרדת קודש, ברגישות וחף מכל אגואיזם. הוא קרא לספרו בשם שהתאים מאוד לאופיו: דמויות מלוות. לא מקרה הוא שלפוזננסקי כתבה רחל המשוררת מכתב יחיד המתאר בווידוי כיצד חשה במחלתה. היא ידעה את רגישותו ואת אחריותו האנושית.

בביקורו הראשון בארץ רכש קצנלסון שטח לבניין ביתו העתידי, ברחוב פרישמן 21 בתל אביב. בטרם החל בבניית הבית התבקש להרשות שעל שטח זה ייבנה צריף מגורים. בתמימותו נעתר לבקשה, אולם משביקש להתחיל בבנייה, סירב דייר הצריף להתפנות, ועובדה זו עוררה את חמתו של המשורר. הוא מיהר לפנות לפוזננסקי שהיה נציגו בארץ, אולם הטיפול לא הועיל, ולפיכך רכשה המשפחה קרקעות נוספות.

מתוך אחריות לפרנסת המשפחה הגדולה בפולין, שמנתה כ־20 איש, היה עליו לשוב לפולין, שכן שימש כמנהל בית הספר והוביל ברוחו ובכושר מנהיגותו את המפעל החינוכי.

בביקורו השני בארץ ישראל, בסוף 1933, כבר היה מוכן נפשית לעלות ארצה. הוא היה מודע לחלוטין לסכנות האורבות כאן ובכל זאת העמיק את הקשרים עם הארץ. מאז ביקורו הראשון הוסיף לרכוש קרקעות וחלק נכבד מהונו הושקע בפרויקט העלאת משפחתו ארצה. בארץ תכנן לעסוק בתיאטרון ובתרבות. אולם הביקור השני הסתיים בכי רע. הוא לקה בדלקת קשה בראשו, וזו חייבה אותו לחזור לפולין, להמשיך להתגעגע לארץ ולהיאחז בחלום הגשמת העלייה. ייתכן כי נוכח גם לדעת שכניסתו לחיים התיאטרליים בארץ אינה מובטחת לו כלל. רבים היו מתחריו. שלונסקי, המאירי ואחרים כבר כתבו מחזות לתיאטרון העברי ואילו קצנלסון כתב עדיין במבטא אשכנזי.

קיימת עדות לכך שחזרתו לפולין הייתה מלווה בדיכאון עמוק.

הנה כי כן, הוחמצה עלייתו.

בדנה ובנציון אחייניו של יצחק קצנלסון, בניה של שיינדל אחותו, עלו ארצה והצטרפו לחלוצי העלייה החמישית. בדנה הצטרפה לקיבוץ מעלה החמישה ובנציון לקיבוץ שפיים, והשניים המתינו לעליית המשפחה כולה.

ב־1939, שעה שהנאצים כבר כבשו את פולין, עדיין הייתה אפשרות לעלות ארצה, כיוון שהגרמנים טרם התנגדו לכך נחרצות. אלפי יהודים הצליחו להגיע מפולין לטרייסט ומשם הפליגו באוניות ארצה. אולם למרבה הצער חלון הזמנים שנפתח היה קצר. קצנלסון אכן ארגן את עליית משפחתו משהשיג למשפחה סרטיפיקטים ומקום באחת האוניות, אלא שפעל למען זאת דרך המשרד הארץ ישראלי, שלפקידיו מסר את הכספים. אחרים שביקשו לעלות, פסחו על ההסתדרות הציונית ושילמו ישירות לחברת הנסיעות ‘לויד–אדריאטיקה’, ולפיכך זכו לעדיפות ראשונה. קצנלסון כבר שלח את חפציו ארצה אולם המשרד הארץ ישראלי לא הצליח לארגן את העלייה ומשפחת קצנלסון נשארה בפולין. ביודעו כי הוחמצה ההזדמנות האחרונה להיחלץ מפולין, זעם על מחדליה של הפקידות הציונית.

האדמות שרכש קצנלסון למשפחתו עברו לאחר המלחמה בירושה לקרוביו שעלו ארצה. בהגיע הידיעה כי נספה, החליטו בני משפחתו כי הון זה אינו שייך להם, ולפיכך כשנודע להם כי קיבוץ לוחמי הגטאות עתיד להקים מוזיאון לזכר השואה והגבורה, החליטו לתרום את רכושו של המשורר למען הקמת מפעל הנצחה חשוב זה.

עוד טרם ראה קצנלסון את ארץ געגועיו, כבר כתב עליה, על נופיה ועל אנשיה, מודע לכך שהיכרותו עם ארץ ישראל היא ספרותית חזונית. חזון זה היה חשוב בעיניו כמחנך, כאיש תרבות, כאמן וכאדם שהשפה היא ביתו. הוא היה אמון על התרבות היהודית, על התנ“ך, האמין בציונות ובתרבות העברית, על פי התנ”ך למד את טבע הארץ ונופיה, הכיר את ספרותה, את ניגוניה וסיפוריה, על פי תפילת הגשם והטל הכיר את זמניה החקלאיים, את חגיה ומועדיה. הוא נהג לקרוא דיווחים של חקלאים ארץ ישראליים ומכתבי חלוצים. מתוך כך קיווה כי המפגש עם הארץ הריאלית יהיה כקריאה בטקסט מוכר ואהוב, כפנטזיה של שיר השירים המבטיחה אהבה ושמחה כנגד הווייתה הקשה של הגולה.

עוד בטרם עלה ארצה חיבר שירים ארץ ישראליים מובהקים שנכנסו היישר אל שירוני החלוצים.

לא ראיתי עוד את ארצי    🔗

צל נשמתי ילך אחריך – ארצה

ערב עלייתה ארצה קיבלה חלוצה שהתיישבה בדגניה בראשית שנות ה־20 הקדשה מיצחק קצנלסון:

תיאוריו את הארץ לאחר ביקורו בה שונים באופיים מן הגעגועים מרחוק לפני התוודעותו לה. בביקוריו הוא מתוודע אל חיי היום יום. מתקשר עם קרובים ורחוקים שכבר עלו. הוא מסייר בארץ, מכיר אנשים ומתעדכן בפרטים. ארץ ישראל אליה הוא מתוודע חושפת בפניו את תנועת הנוער הארץ ישראלית החלוצית “המחנות העולים” בדמותו של בנימין גלעד, בנו של חברו מנחם פוזננסקי. הוא פוגש את בני ובנות עין חרוד וקרובי משפחתו הפזורים על פני הארץ. הוא מושיב על ברכיו את הילדים וכותב להם את שיריו או מדקלם בפניהם את שירי גן הילדים אותם יצר ולימד בלודז'.

וכך הוא מתאר את ימה של ארץ ישראל במכתבו לליכטנבאום:

בכותבו לפוזננסקי הוא משווה בין בנו בנימין לבנו של פוזננסקי, שאף שמו הוא בנימין. בנימין גלעד חבר קיבוץ בית השיטה, היה לימים דמות מרכזית בתנועת הנוער הארץ ישראלית “החוגים”, ממנה צמחה תנועת “מחנות העולים”. התכתבות מופלאה בין מנחם פוזננסקי הרגיש הבוגר לבין בנו בנימין הסוער המגשים, ניתן למצוא בספר לזכרו – רק שביל (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

בנימין שלי לא יוכל להתקבל ל’החוגים'

ועוד הוא כותב:

הגנן שאינו יודע לטעת תפוחי אדמה    🔗

עם עלייתה של בדנה אחייניתו של קצנלסון, בתה של שיינדל, היא פונה ללימודים בסמינר לגננות של הלפרין בתל אביב. קצנלסון מבקש את חבריו בארץ ללוותה:

גלויה שקצנלסון שלח לפוזננסקי

בריאיון מאוחר סיפרה בדנה כי בכניסתה לסמינר חששה להציג עצמה כקרובה של קצנלסון שמא תזכה ליחס מיוחד.

בן גלות    🔗

קצנלסון מודע לכך שהוא בן הגלות וכי אינו איש אדמה. כמשורר הוא סבור כי עובדה זו משמעותית לזהותו ולדרכו. האם הוא רואה בכך יתרון? האם הוא מאמין כי ריחוק זה מאפשר לו רגישות יתרה? רמזים לכך אפשר אמנם למצוא, אולם אלה רמזים בלבד.

קצנלסון סבור כי ארץ ישראל היא מקור השראה חשוב. לעיתים קרובות היא מרמזת על אפשרות יצירת כללי משחק חדשים. למרות שהארץ איננה תשובה שלמה למצוקה, בכל זאת היא בבחינת בסיס ליציאה הכרחית מן הגולה. יש אנשי רוח ומפלגות שאינם מבינים זאת ולפיכך ולא עזרו בהקמת מקלט לעם היהודי מחוץ לאירופה. כמו פראנץ ורפל הם מוכנים לכתוב ולבכות את אסונו של כל עם, אך לא את אסון עמם. “את לוט אפשר היה אמנם להציל אך לא את חתניו.”

המחזה “הרועים” – חשבון נפש מפוכח    🔗

בראשית שנות ה־20 ישבה קבוצת רועים עבריים בחמארה הסמוך לקיבוץ מעיין ברוך של היום. רבים היו גלגוליה של קבוצה זו… לדברי מעריציה, נטלה הקבוצה על עצמה מטלה: להחזיר את העם היהודי לתקופת האבות. הבדואים נחשבו בעיניהם כשומרי הגחלת של ארץ ישראל האותנטית. לדעת כמה מן החלוצים, הבדואים הם יהודים שנִשבו על ידי השליטים השונים ששלטו בארץ ישראל במשך מאות שנים ודתם הומרה. הרועים העברים, כך סברה הקבוצה, יהפכו את התהליך. קבוצת רועים הוקמה על ידי צעירים מארגון ‘השומר’.

בעת ביקורו של יצחק קצנלסון בארץ, באמצע 1924, הוא התארח בכפר גלעדי. גרשון פליישר, אחד מאותם רועים תיאר את הביקור:

ב־1931 פורסם מחזהו של יצחק קצנלסון “הרועים” בעיתון אחדוּת העבודה. המחזה נכתב כנראה בסוף שנות ה־20. כותרת המשנה של המחזה היא: “לילה מסביב ירושלים”, אולם הוא מוקדש לקבוצת הרועים בחמארה. האם לא ידע המשורר כי קבוצת הרועים כבר לא הייתה במקום זה? המחזה נכתב באחת מנקודות השפל של הציונות, לאחר פרעות 1929, בהן התברר כי בארץ שרר עדיין מאבק על הקיום היהודי הדומה לזה של קהילות יהודיות בגולה.

עניינו של המחזה – הגורל היהודי והמפעל הציוני שמנסה להחיות את ההיסטוריה היהודית. אחד הרועים, אליהו, משוכנע בצורך לשוב לשוחח עם גיבורי ההיסטוריה היהודית בשעות משבר. חבורת הרועים מנסה לשכנע אותו שיניח לחזונו התלוש. הם מבקשים ללמד אותו להתרכז במטלות ההווה. ללמדו לחיות על קרקע המציאות. וכך הם מתארים את שיגעונו: “הוא תינוק מלפני אלפי שנים שנשבה פה איתנו,” ובהמשך: “לא יוכל לסלוח לנו שלא נולדנו ליעקב ממש ושאין אנו רועי צאן בדותן.”

הם מחליטים לגרום להחלמתו של אליהו על ידי משחק באמצעות מחזה שבו יניחו לו לחלום עד אבסורד: “נורידו משמיו ארצה, נלמדנו דרך ארץ.” הוא ייכנס למשחק, יאמין לו, “כיוון שלא רק פתי מאמין לכל דבר, גם החולם.” המבצע שחבריו של אליהו נוטלים על עצמם הוא אפוא להעירו מחלומו.

“האם אין חיים בחלום?” מקשה אחד החברים. אך הם חושדים באליהו כי לא החלום הוא שמדריך אותו אלא הייאוש מן הארץ. האכזבה מן המימוש שאינו לפי רוחו הוא שמבריח אותו אל עולמו של החלום הקדמוני ההיסטורי. לדעתם, אליהו מנותק משום שיש בו מן הנביא המתנבא מחוץ למחנה, ונביא שחי מחוץ למחנה הוא בדרך כלל מצורע.

אחד הרועים מאבחן: “לכל אליהו יש חולשה לרקיע”.

אליהו מגן על תפישתו: הארץ, ההווה, אילמים. אין להם יכולת להגיד דבר. רק השמים יכולים להעיד. עונה לו חברו נחמיה, החלוץ המגשים: “עֵדים הם רחוקים, רק עדים והיא הארץ, היא הרגישה, היא הכאב ידעה.”

אליהו מאמין כי האדמה מוחקת ומטשטשת והשמים שומרים; הזיכרון והתקווה שומרים. ההווה מוחק. משחקם של הרועים נועד להחזיר את אליהו למעורבות ולא רק להזדהות ולהבנה.

קצנלסון מערב במחזה התבוננות והיתול. הוא משתמש באמירה העממית “דויד מלך ישראל חי, חי וקיים” כדי לציין דווקא את המתים. את הגיבורים ההיסטוריים. במחזה כולם משחקים את הטשטוש באבחנה בין שמים וארץ, בין האקטואליה וההיסטוריה, בין האוטופיה והמציאות האכזרית. במחזה זה פונה קצנלסון אל דורו: זה הדור של שאול המלך. “הפלישתים צרים עלינו והאל נטש אותנו.” אליהו מבקש להביא את שאול המלך לשיחה בעזרת בעלת האוב, זו המשוטטת כמכשפה בין ארצות החיים לארצות המתים. האם ניתן לומר עליה שהיא ההיסטוריונית? שלא כמו אליהו הנביא שעלה במרכבת אש מן החיים אל הנצח, בעלת האוב נודדת תמידית בין המוות לחיים.

חבריו של אליהו מתגוננים: איננו רוצים להיות שאול המלך. איננו רוצים להגיע לאותו הסתר פני האל כפי שנביא זה חווה. אנו מעדיפים את בן המלך יונתן: לחיות ללא רוח אלוהים רעה, אפילו אם לשם כך צריך ליפול על החרב.

נחמיה, שהמחזאי מגלגל אותו לדמות אחד החלוצים שעלה מבבל, מבקש לרפא את אליהו ממחלתו. הוא מבקש לחיות! לא לחיות בעולמם של אלו שמתו. נחמיה קורא את ספקותיו של אליהו, את תחושתו כי דורם הוא דור שלא ידע נביא, שאינו יודע כי אין אהבה בלא אמונה, ואשר סבור שניתן לאהוב כמו שאול המלך – אהבה נוגה וחשדנית. בעלת האוב תטען כי בעייתו של שאול היא, שאינו מלך אלא נביא מחופש. אך גם כנביא לא היה מוכר על ידי זולתו: “הגם שאול בנביאים?”

בעלת האוב היא שמגייסת למשחק את הדמויות ההיסטוריות היהודיות, במעין תיאטרון חי ששחקניו הם הרועים המחופשים. הם מנסים לשחק את תפקידיהם בכעין פאסיון נוצרי, שבו מדי שנה בשנה משחקים המאמינים את סיפורו של ישוע הנוצרי.

אליהו העומד מול חבורת הרועים, מאבחן: גם מכם סר האלוהים. אך אתם חיים יחד ואני הייתי לבדי. כשאול אתם חולמים בדרך אל עין דור שלכם.

אליהו תובע מבעלת האוב להעלות את דניאל, איש החמודות, הלבוש כקוסם בבלי. אליהו תובע ממנו את פתרון חלומו שלו. הרי בכך כוחו! דניאל מסביר לו כי הוא יודע לפתור רק את חלומותיהם של עובדי אלילים ושל אובדי העצות, אולם את חלומותיהם של הרועים בני הארץ, בני ירושלים, אין הוא יודע לפתור. אין הם זקוקים לפתרון. פתרון כזה הוא תמיד מוצא של חלשי רוח.

אליהו שואל מדוע לכולם פתרת את חלומותיהם רק לא לנו? דומה אפוא שכאשר קצנלסון כתב זאת הוא חשב על המשכיל היהודי המתבולל, שפותר לעולם את חידות הפסיכולוגיה, הספרות והסוציולוגיה אך הופך לקורבנה של ההיסטוריה. נביאים כמו דניאל מפענחים את חלומן של האומות אך את סיוטיהם של בני עמם הם מותירים ללא פתרון.

אנחנו, טוען אליהו, חיים בחשיכה. דניאל טוען כלפיו: כבוד ה' בענן יורד עליכם, והדבר רק נראה לכם כחשיכה. אתם מתלבטים מפני שאתם זקוקים להתגלות. דניאל טוען כמשכיל היהודי: העלו אותו מן הבור ככתוב בתנ"ך, כדי לפתור חלומות. בעלי החלום לא ידעו כי הם מעלים את דניאל היהודי. הם העלו אותו כבלשצאר הבבלי. אליהו מסכם את דרכו של דניאל: “היית לעיניים לכל זר ואלינו בחידות באת.”

אליהו מבקש מבעלת האוב להעלות לעדות את יוסף בן מתתיהו. חבריו מתנגדים: עד שקר היה יוסף. אליהו משיב להם כי כל מי שמעיד על חורבן ירושלים הוא דובר אמת. יוסף מספר להם כי ראה את גיבורי המרד. הם אמנם מתו בכבוד אולם הוא חי, לכן כה עצובים כתביו!

כאשר יוסף בן מתתיהו מופיע, מציגים הרועים את עצמם: אנחנו לא צאצאיך, אנחנו בני הקנאים. רק אליהו אומר: אנחנו בניך יוסף בן מתתיהו. יוסף בן מתתיהו מספר להם כי בעת שמנהיגי המרד הוצאו להורג ברומא, הוא השתחווה להם בתפילה שקטה. ברומא חש בדידות נוראה שהולידה בו את הצורך לכתוב. השקר והאמת התרוצצו בבטנו. העובדה שנתן מוצא גם לשקר הוציאה ממנו את האמת. לדבריו יש לתבל את האמת בשקר. הוא גאה על שהצליח להוציא לאור בספריו את האמת שחכמי יבנה צינזרו: את סיפור המרד הגדול. אולם הוא מבקש להשמיד את ספריו מפני שנכתבו לקיסר הרומי.

החלוצים מזכירים לפלביוס ששכח את שמו העברי, וזה מה שהטריד אותו ולא אִפשר לו “להיאסף אל אבותיו.” הם מזכירים לו כי שמו העברי הוא יוסף בן מתתיהו הכוהן. רק אז הוא חוזר למנוחת עולמו.

אליהו מבקש מבעלת האוב להעלות את שלמה מולכו. בעלת האוב מספרת להם כי שלמה מולכו איבד את לשונו שנעקרה מפיו בטרם הועלה על המוקד. בכל זאת אליהו מבקש להעלותו. הפעם בעלת האוב פוחדת. היא לא חששה מכוחם של המלכים או מתמימותם של הנביאים, אבל פוחדת מפני מקובלים, ושלמה מולכו הרי עסק בקבלה. היא פוחדת מפני מקובלים מפני שהם מעדיפים להגיע אל אלוהים בעודם בחיים, על פני החיים כאן על פני אדמה.

שלמה מולכו, שנעקד במנטובָּה, מספר לשחקנים הרועים כיצד שב לעקידת יצחק. גם יצחק ראה את העצים, אך הוא – שלמה מולכו, ראה את האש ולא ראה את האייל או את המלאך. הוא האנוס. בארצות הניכר, הוא אומר, כולנו אנוסים. בגולה אדם יוצא מאוהלו של היהודי כאדם פגום. רק כשהגיע לירושלים ולצפת חש שלמה מולכו כי הוא באוהלו ממש. בכל זאת פרש מן הארץ כדי לבוא אל רוב העם השוהה בגולה. בבחינת “אחרי אנוסים להטות”. לאור זאת, האם שלמה מולכו הוא קצנלסון, המסביר לעצמו מדוע אינו חי בחמארה אלא הלך לשיר בעברית בפולין? מדוע הוא עוסק בתיאטרון עברי רחוק מארץ העברים?

שלמה מולכו מאמין כי למען האנוסים הרבים, צריך היה לחולל רעידת אדמה בליסבון ולהציף את רומא במימי הטִיבֶּר. כעס גדול כוסס בו על סבלם של יהודי ספרד. מולכו הוא שגרם לקיסר קרל החמישי לבצע את אשר ביקש, כשדן אותו להיות קורבן ובכך הגשים את מטרתו. כשדן אותו הקיסר למוות הוא צחק, ובמותו מת למען בשורת הגאולה. בעלותו על המוקד לא חש את כאב המוות אלא את כאב הלידה.

אליהו מתרגש מהפגישה עם מולכו, שהנה סוף סוף פגש חלום הנוגע בגאולה. הוא מבקש משלמה מולכו להיות מלכם של היהודים. מולכו טוען שזוהי בקשה של אנוסים, אשר רוצים מלך כיוון שהם שבויים במושגים לא להם. יהודי אותנטי לא מחליף את אלוהים, גם לא במלך. אליהו רואה כיצד נעלם שלמה מולכו בין ההרים. הוא רץ אחריו והולך לאיבוד. זהו הרגע בו מסירים חברי הקבוצה את תחפושתם ושבים לעבודה. “הכניסו את הצאן לגדרות ולאוהליך ישראל.”

הנה כי כן, הם לא הצליחו במשימתם לחנך את אליהו, אך ישובו לשחק עד אשר “השלים אליהו לדורו.”

קריאתו של קצנלסון את הניסיון הציוני אינה פשטנית, אצורה בה אהבה גדולה מהולה בעצב ואירוניה. הוא הפנים את מצבי הייאוש הבלתי משחרר של חברי העלייה השנייה והשלישית, וקרא את הסיפור הארץ ישראלי בעיניו של הגורל היהודי, תוך זיהוי סימני הסערה המתרגשים ובאים.

המחזה “הרועים” נכתב בסוף שנות ה־20 או בראשית שנות ה־30. הייתה זו תקופה של משבר ציוני גדול. קצנלסון היה מודע לבעיתיות הזו. עקב המשבר הכלכלי של 19261927– הוחלט על מפנה במדיניות הציונית. עיקרו היה חתירה ליצור גוף משותף לציונים וללא ציונים שיכוון את הקמת המפעל של הקמת הבית הלאומי. בתהליך הקמתו של גוף זה, הסוכנות היהודית, קוצצו כנפי ההתיישבות בשם החשבון הרציונלי והחיסכון. הניתוח בוצע אך התמורה לא הגיעה: המשבר הכלכלי של סוף שנות ה־20 מנע מהמוסד החדש שהוקם להזרים לארץ את התקציבים הדרושים. פרצו מאורעות 1929 שמצאו את היישוב לא מוכן. עשרה יישובים עבריים פונו.

כולם דיברו אז על כישלונה הצורב של הציונות, ונדמה היה כי המנהיגות נעלמה ואיננה. דווקא אחרי עת קשה זו, התאחדו מפלגות הפועלים בארץ ישראל וקמה המנהיגות החדשה שלקחה על אחריותה את ההנהגה הציונית. זו המנהיגות הציונית שתעמוד בראש היישוב בימי עליית הנאציזם, האובדן הנורא של העם היהודי וימי הקמת מדינת ישראל. קצנלסון כתב אז את המחזה “הרועים” כמי שהתכוון לחיות בארץ, ולפיכך יכול היה להרשות לעצמו לראות את המצב בראייה מפוכחת ובלתי מתנצלת. במכתבו לזלמן רובשוב, שז"ר, עורך הקובץ “אחדוּת העבודה” בו התפרסם המחזה, סיפר קצנלסון כי קרא חלקים מהמחזה באוזני חלוצים בסמינריון בוורשה, והמחזה עשה עליהם רושם רב.

“הרועים” מצא את גלגולו במחזה שהוצג בגטו ורשה ביידיש בשם “מסביב לירושלים”. פרופ' יחיאל שיינטוך ערך השוואה מדוקדקת ומאירת עיניים בין הטקסט של המחזה העברי והמחזה היידי שהוצג בגטו, ובו הוא מראה כי המחזה ביידיש הותאם לדילמות החדשות שהופיעו בחיים על קו הקץ, בטרם התחוללה ההשמדה הטוטאלית.

מבטא עברי של גולה    🔗

ההשלכה הספרותית מקשריו הסבוכים של קצנלסון לארץ ישראל הייתה קשורה להכרעתו, שלא לשנות את משקל שירתו למשקל ספרדי כדרכה של העברית בארץ ישראל. ההכרעה של אליעזר בן יהודה להעדיף את המשקל הספרדי על פני המשקל האשכנזי, ריחפה מעל שירתו של קצנלסון. כבן הגולה הוא התעקש לשמור על המשקל האשכנזי כמי שטרם ערך את המהפכה האמיתית בחייו. וכך הוא כותב:

משוררים ארץ ישראלים והברה ספרדית

קצנלסון עם ידידים בטיול בעין פארה (נחל פורת)

קצנלסון בביקור בארץ ישראל

 

עם החלוצים    🔗

דברים אלו כתב יצחק קצנלסון ב־1918, למסיבת הפרידה לקראת יציאת קבוצת החלוצים הראשונה מפולין עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת העלייה השלישית, שנקראה קבוצת ה־105.

קצנלסון בין ילדים וחלוצים    🔗

כותב יצחק צוקרמן על קצנלסון: שני מרכזים היו לו וביניהם היה נקלע ומשוטט, יונק ממקורם. ומכאן כוחו ועמידתו: ילדים וחלוצים. והוא היה מדבר בלשון שניהם ומגיש מתנות לנו ולהם. הוא היה משורר אמת. גם לילדים לא הגיש אז טל פרחים וכחול שמים. ואם ביום מן הימים יימצאו בחצר דז’ילנה בקבוקים שצרורים בהם עלים בלים, ובתוכם שירי ילדים תיווכחו: משורר אמת היה יצחק קצנלסון, סיפר כגדול לקטנים את האמת, תינה את הייסורים…

(יצחק צוקרמן, מבפנים י’ג, עמ' 31–32, תש"ח 1948)

מפעל ההכשרות    🔗

חוות ההכשרה הראשונה בפולין הוקמה ב־1918 בבנדין. באותה עת, לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, הוקמו הכשרות רבות במזרח אירופה לחלוצים פליטי המלחמה ומלחמת האזרחים, שהתכוונו לעלות ארצה במסגרת העלייה השלישית, החל בעלייה הרביעית התרכזו מרבית ההכשרות בפולין.

ההכשרות הוקמו על ידי אנשי תנועות הנוער, בעידוד מַתמיד של הקיבוצים בארץ ישראל אשר שלחו שליחים לגולה, ואלה הדריכו וליוו את אנשי ההכשרות גם כאשר פעלו בתנאים קשים ביותר. את ההכשרות ניתן היה להגדיר כפינות של ארץ ישראל בגולה. חברי ההכשרות עסקו בעבודת כפיים ובהנחלת העברית, שרו משירי ציון וגיבשו חבורה ציונית נלהבת. היו הכשרות בהן בעונה הבוערת עבדו כתף אל כתף בחורים יהודים עם גויים. היו הכשרות שחבריהם עבדו במפעלים שונים ובחציבת סלעים, והיו גם הכשרות עירוניות שנשאו אופי שונה, אולם כולן אצרו בתוכן געגועים לארץ ישראל ולהגשמה ציונית.

עולם ההכשרות עבר תמורות רבות. בתחילה היו בהן רק רווקים, בחלק מההכשרות הוטל מה שנקרא “איסור טבנקין” היינו: איסור על קיום יחסי מין בהכשרה (באותן הכשרות סמכותו המוסרית של טבנקין הייתה בלתי נתנת לערעור). בהכשרות אחרות הוטל אותו איסור אך לא באותו שם. בשל משטר הסרטיפיקטים של המנדט הבריטי, שהתיר להעלות ארצה מספר קטן מאוד של חלוצים בשנה, השתנתה המציאות והחלוצים נאלצו להישאר בהכשרה זמן רב. אז אופשרה הקמת משפחות. מהלך משחרר זה הפך את ההכשרה “לקיבוץ הכשרה”.

מששבו רבים מבני העלייה הרביעית לפולין, מחמת אי מוכנותם והסתגלותם לתנאי ארץ ישראל, היה מצב העלייה בכי רע. בראשית שנות ה־30 החליטה הממשלה הפולנית לעודד את מפעל ההכשרות החקלאיות ואף תמכה באימוני נשק, כדי שהצעירים יוכלו להיקלט בארץ ישראל ביתר הצלחה. לתמיכה במפעל ההכשרות של הממשלה הפולנית היו נימוקים לאומיים, לאומניים ואפילו אנטישמיים.

הקמת הכשרות נתקלה בהתנגדות הן מצד ההורים שביקשו כי בניהם לא יעזבו את הבית, והן מצד פועלים יהודים שחששו מפני תחרות של עבודה זולה. לבעלי הון יהודים ובעלי בתי חרושת גדולים קשה היה להתרגל לפועל היהודי הצעיר, החדש אולם המפלגות הציוניות וארגונים ציבוריים אחרים סייעו לפתיחת דלתות למפעל ההכשרות שארגן בתוכו אלפי צעירים יהודים. היו שהצביעו על כך, שבניגוד למפעלים פילנתרופיים כיק"א ואורט, שביקשו להסב צעירים יהודים לחיי עבודה בפולין, דווקא מפעל ההכשרות הציוני הביא צעירים רבים לבחור בעבודת כפיים.

חברי החלוץ בפולין 1931–1935    🔗

בסוף 1931 מנתה תנועת ‘החלוץ’ 422 סניפים ובהם 9,862 חברים. ב־1 באפריל 1933, היו ב־564 סניפים כ־21,444 חברים. בפברואר 1935 כבר היו ב־650 סניפים 39,000 חברים. בדצמבר 1931 היו 44 פלוגות הכשרה. באוקטובר 1932 היו כבר 84 פלוגות, ובאפריל 1935 – 187 פלוגות. גלילות קילץ לודז' ובאנדין 29 פלוגות, ובהן 1,353 חברים.

(פרליס רבקה, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ’ז 1987)

תמונה מהכשרת בורוכוב

הכשרת בורוכוב

הכשרת בורוכוב בלודז' הייתה ההכשרה החמישית שנוסדה בפולין. הייתה זו הכשרה עירונית. מהארץ הגיעו אמנם ידיעות כי קִרבת העיר מסכנת את היציבות החברתית של הקיבוץ, אך הידיעה לא השפיעה על ההכרעה להקים הכשרה עירונית, וחשוב לציין שלא הייתה זו הכשרה עירונית יחידה בפולין. במשך שנות קיומו היה קיבוץ ההכשרה בלודז' הגדול בהכשרות תנועת החלוץ בפולין.

הכשרת בורוכוב נוסדה על ידי חברי “החלוץ” ב־1930, בתמיכת חברי “מפלגת פועלי ציון” בלודז'. בתחילה היא התקיימה בתנאים קשים מאוד ברחוב אוגרודובה 9. האוכל היה דל, תנאי ההיגיינה גרועים ושניים ישנו במיטה אחת.

קיבוץ ההכשרה בלודז' לוּוה על ידי ‘פטרונט’, וַעד ציבורי בוגר שעזר לחברי ההכשרה למצוא עבודה, נתן גיבוי רפואי, טיפח את הפעילות הספורטיבית, עודד את חיי התרבות ובעיקר העניק להכשרה גיבוי ציבורי. רבים מחברי ההכשרה עסקו בעבודות קשות ושכרם היה נמוך. ב־1934 נמצא בלודז' בשולי העיר מפעל עזוב מוקף גנים. המקום נרכש ושופץ והתנאים הוטבו באורח דרמטי. הבית בלשנו 41 היה להכשרת בורוכוב. זו הייתה פאר הכשרות פולין. חדר האוכל היה מרווח, חדרי המגורים הותאמו למספר החברים, וכן היה מרחב לייצור ולהעסקת בעלי המלאכה מבין חברי ההכשרה. כיוון שההכשרה התנהלה כקיבוץ עירוני, חבריה לא עסקו בחקלאות. סביב לודז' הוקמו הכשרות נוספות חלקן חקלאיות. כבמקומות אחרים בפולין התאגדו הכשרות אלו במסגרת גוש אחד, שפעל במשותף בכל הקשור להיבטים החינוכיים, במדיניות כוח האדם ובעיקר בהכרעה מי יהיו אלו שייבחרו לעלות ארצה.

הכשרת בורוכוב התרחבה והיו בה כ־400 חברים, שהצעירים בה היו כבני 18. בשל הגבלת מספר העולים לארץ היו שנאלצו לשהות בה עד גיל 25. השכלת מרביתם לא עלתה על בית ספר עממי, ורובם לא למדו כלל בבתי ספר יהודיים. היו בהם שהתפרנסו כעוזרות בית, כפועלים במפעלים שונים, ואף כפקידים במוסדות יהודיים. כשליש מן הצעירים עבדו במפעלי ההכשרה, ובעיקר במתפרה מודרנית שנתפרו בה בגדי עבודה, בין השאר גם לייצוא. במשך השנים היא הלכה וגדלה. בהכשרה הייתה מכבסה גדולה, מסגרייה, נגרייה וסנדלרייה. חברים רבים עבדו במטבח ובמחסן הבגדים. בקיבוץ ההכשרה שררה שותפות גמורה. חבר חדש היה מעניק את כל בגדיו למחסן הבגדים. על חברי ההכשרה נאסר לאכול שלא במסגרת מה שאוכלים שאר החברים, כלומר את האוכל שהוכן במטבח החבורה.

גודלה של ההכשרה פגם באפשרות ליצירת אווירה אינטימית. מי שהגיע לקיבוץ ההכשרה ממקום הכשרה קטן, צריך היה להסתגל לשינוי. ניכר היה אפוא הבדל בין ותיקי ההכשרה לבין אלה שמקרוב באו.

בכל שררה אווירה ארץ ישראלית שניכרה בחיי התרבות, באסיפות, בחגים ואפילו בקישוטים שעל הקירות. ארץ ישראל העניקה את השמות לחדרי השינה ואת הסיסמאות על הקיר. תמונותיהם של טרומפלדור, י.ח. ברנר ו א.ד. גורדון קישטו את המקום בצד תמונותיו של קרל מרקס.

מקדש מעט

שלמה אבן שושן מספר כי קיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב בלודז‘, היה ביתו השני של יצחק קצנלסון. הוא ליווה את הקמת ההכשרה וקרא לה “מקדש מעט”. הוא האמין כי "כאן נרקם חזון תקומת ישראל הלכה למעשה… כאן אני בין חולמים ולוחמים… בנווה המדבר בלודז’."

בקיבוץ ההכשרה חש מפלט מהחולין שבחייו

לייזר לוין איש הכשרת בורוכוב מספר:

מדי בואי במחיצתו, היו נושרים ממני החולין, והרגשת חג הייתה מלפפת אותי. כשהיה יצחק קצנלסון נוגע באיזה שאלה ציבורית או ספרותית, היה כל אחד, יהיה מי שיהיה, נכבש על ידיו. איזה עושר של מחשבה! איזה יופי של צורה! איזה טמפרמנט! הוא קסם ושבה לב. יכולתָ שלא להסכים לו, אבל תמיד חשת עונג רוחני בדברו. רעיונות מקוריים מגרים, עטופים עטיפה פיוטית היו פורצים מתוכו. כאילו נבקע לעיניך מעיין שירה. כל כמה שדיבר, מעולם לא עייפת לשמוע ולא אמרת די.

…היו ימים בחיי יצחק קצנלסון, שהגמנסיה שייסד בלעה אותו כליל, וטרדותיה וטרחותיה העסיקו אותו ללא שיור פנאי ליצירה עצמית. באותם ימים היה בית הקיבוץ המקום היחידי שבו מצא מפלט מהחולין בחייו. בקיבוץ היה מתנער, חוזר לאותו עולם שבלעדיו לא יתואר כלל. הוא עשה לו לחוק: כל ליל שבת להיות בקיבוץ. שום דבר, לא ליל סגריר ולא סוּפה היו מעכבים בידו. לא היה מעמד בקיבוץ, חג ומועד, שלא נטל בו חלק, כל ליל סדר, כל כינוס חגיגי בפילהרמוניה יצחק קצנלסון היה שם. יכול היה להיות טרוד ועסוק מאוד בענייניו, אבל כשדרושה הייתה עזרתו ועצתו לקיבוץ, מיד היה מניח הכול ונפנה לאותו עניין. באיזה רטט דיבר על הקיבוץ! כל פעם שנזדמן לי לשוחח עמו בענייני הקיבוץ היה ניצת ומדבר על הנוער החלוצי היקר, על ילדי ישראל הנפלאים."

(לייזר לוין, סיפורה של הכשרה, עמ' 329–330)

לכם ורק לכם אני כותב

טוביה געש, מספר:

ערב אחד בא ביחידות, ליל שבת, גשם סתיו צולף. חרש נכנס המשורר, ישב ליד השולחן. מיד סבוהו כל חברי הקיבוץ כמו הוזעקו בצלצול פעמון. תהה והסתכל בעיניו הנוצצות, המלאות עצב. היכן תרו, באיזה עולם רחוק? ופתאום – קול שירה בוקע את חיק הדממה ומשתפך בניגון נוגה:

שֶׁמֶשׁ הָיְתָה לִי בָּרֹם,

עִם עֶרֶב צָלְלָה בַּתְּהוֹם.

לִי צִפּוֹר שָׁרָה שִׁירַת יָהּ,

בְּמֶרְחָק רָזִים עָפָה לָהּ.

צלילים קלים עולים מעלה מעלה, נמסכים בלבבות, וקו האור הרחוק נראה עתה כה קרוב. “הדים של תקוות תום, שנעלמו עם כלות היום.” הצליל האחרון נספג בנפש השומעים, וחרדת קודש אופפת את מאות האנשים. משתררת דממה. דיבורו השוטף מפסיק את הדממה. לא אלינו ידבר – עם עצמו הוא שח:

“ימים ושנים חולפים ביעף. כמו אמש דובבו אלי עלומי, לחשו לי חיים.” עתה בין השמשות, לפניכם אני! ימים ושנים חלפו ודפי פזורים ללא גואל. אם דפי הספר פזורים – אתם האוספים, אתם הקולטים, כי לכם ורק לכם אני כותב. עלומי! כאילו אתמול היה זה, עם שמעונוביץ בבוברויסק, בערב מלא לובן. לא שירים כתבנו, שלג חפנו בידינו, אדם לבן יצרנו, ורוח חיים אמרנו להפיח באפו. חלום ילדות – הלא? והחלום נשאר חלום עד היום, עד היום.

ארצי! עתה ארצי לפניכם, כשאני הייתי – אתם לא הייתם, עכשיו אינני! אינני! ארצי! החולות על שפת הים, כמה חיממו, כמה מלהטים עתה את נפשי. נפש לוהטת דרושה שם, נפש מלאה אמונה. יקדו גם החולות, צרבו את הרגליים היחפות. כמה חלומות נמוגו בחום הלוהט, עתה יישובים עבריים פזורים עליהם. עיר נטעו על החולות. עיר פורשת כפיים על שפת הים הכחול, עיר כולה עברית…"

כך הוא עובר בארצו, מטפס בהריה, דורך בעמקיה ומגיע עם שקיעה לקרבת כפר גלעדי. בין הרים וסלעים מוצא הוא את דפיו הפזורים. באוהל בדד יושב רועה, ושיריו של המשורר – מזון ערב לו. בבדידותו של הרועה שירי המשורר רעים לו. ולא ידע הרועה כי גם המשורר נגאל מבדידותו במעונו של הרועה, ושניהם מצאו את גאולתם.

פתאום יפסיק דיבורו, ירים כפיו לשמים ויתן קולו בשיר:

יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים…

לילות כנען ריחפו לפנינו בכל הדרם, והד שירתו הומה עוד באוזניים. פתאום הפסיק, קם לבש מעילו ויצא. לווינו אותו לביתו. דומם הלך, רק פיזם את השיר באידיש,

“נעולה דלתי, אין איש דופק בה.”

כנפי הערגה תגענה תרעדנה גם עתה עמוק בנפש בזוכרי אותם הערבים. כמתוך הערפל אראם, ממרחקי זמן, ערבים המשולבים שירים ופרקי תנ"ך. בלע הזמן את היקר לנו והוא צלל בתהום… ממעי החורבן מנצנצים עתה אורות יתומים. עתה מרחפים הערבים הללו בחלל ושואלים בתמימות של תינוק: מדוע? מדוע ולמה נגמר כל זה?…

(טוביה געש, סיפורו של קיבוץ הכשרה, עמ' 190–191)

עולם צולל בחיק בין השמשוות    🔗

ועוד ממשיך טוביה געש ומתאר:

הנה קורא המשורר מיצירותיו, מעביר גלריה של טיפוסים לנגד עיניך: יהודים החיים חיי עמל, חיים של חולין. אך כמה קדושה יש בחולין שלהם! באיזה אהבה צייר המשורר את דמותם, כדמויות שליוו את ילדותו. וקם לתחייה עולם ששקע וצלל בחיק העבר.

המשורר הפסיק את הקריאה, ישב רגע קט דומם, הסתכל על סביבו כמי שרוצה להעביר את כל השומעים לעולם אחר, עולם צולל בחיק בין השמשות. אך הנה פצח בשיר ודלתות הלב נפתחו. מילות השיר ספוגות צער, ובכל זאת תלטפנה את הנפש:

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל תּוֹךְ לֶהָבוֹת,

וְעַל הַמּוֹקֵד עֲשַׁן יוֹמִי;

גַּם תִּקְוָתִי כָּכָה מֵתָה,

כָּכָה גּוֹסֵס גַּם חֲלוֹמִי.

כליווי לצער עולם השוקע בתהום, צלצלו המילים: “נצחי צערי שבלבי, ואנחתי אינה תמה.”

(טוביה געש, סיפורו של קיבוץ הכשרה, עמ' 192)

בלי שירי קצנלסון היו הנשפים כלילה בלי ירח    🔗

מרדכי האלטר מספר:

את היכרותי הראשונה עם יצחק קצנלסון עשיתי בהיותי נער בן שתים־עשרה. התחלתי אז ללמוד עברית כשפה חיה, וערבו לי שירי קצנלסון שמצאתי בספרי הלימוד ובקבצים שונים. השיר שלו “הידד, הידד גינה קטנה!” שהושר אז בכל בתי הספר העבריים היה כקול קורא לעבודת האדמה, לנטיעה ולעצים רעננים. מבלי שהתכוון לכך, עשה בשיריו לילדים ולנוער שליחות גדולה לציונות. שיריו באו בדמנו ועוררו ערגה לארץ אחרת, לחיים אחרים.

ומי לא יזכור את ‘הנשפים’ (כך קראנו למסיבות בערי פולין) שנערכו בבתי הספר העבריים, בחוגי דוברי עברית ובתנועות הנוער. בלי שירי יצחק קצנלסון היו הנשפים כלילה בלי ירח. השירים הושרו ודוקלמו, וכל לב הצטרף לשירה הזו. כמה עממיות והשתפכות הנפש וערגה היו בהם. שיריו העבריים ושיריו ביידיש היו שלובים יחד. קסם מיוחד שפך שירו הלירי באידיש: “נעולה דלתי, אין איש דופק בה” כאח לשיר זה היה שירו העברי:

לֹא אֵלֵךְ מֵאִתָּךָ אֲחוֹתִי,

לְבֵיתִי, לְחַדְרִי הַצַּר

חַדְרִי כֹּה רֵיק וְכֹה אִלֵּם,

חַדְרִי כֹּה שׁוֹמֵם וָזָר…

מצאנו בשיריו רמזי רמזים שקראו לשים קץ לבדידות, להתחיל בחברותא, לשבת בצוותא, ואם רחוקה הייתה הדרך להגשמת החלום, מצאנו בשיר פורקן לנפש הדואבת, הוקל לנו.

בשנת 1938 שהיתי שבועות מספר בקיבוץ ברוכוב בלודז' ונפגשתי אישית עם יצחק קצנלסון – המשורר שהערצתי בשנות נעוריי. שנות הבינה (הוא היה אז בן 52) הכחידו את יופיו החיצוני. ראיתיו תמיד כאיש עלומים, והנה דמות אחרת לנגד עיני! קומה בינונית, ראש קרֵח, פנים עגולים וגבות עיניים עבותות. נעצתי עיני בו והשוויתי פסוקים משיריו למראה: הזה הוא זה? בשיריו שעקבתי אחריהם לא חלה כל תמורה: ליריקה צרופה, התפרצויות של אמונה, שעשועים, חלום…

נדכיתי במקצת מפגישה זו ולא מצאתי עוז להתקרב אליו.

באחד הערבים התקיימה בקיבוץ מסיבה ספונטנית – יצחק בא בערב, ואיך לא לשמוע דבר מפיו? במסיבה זו לקחתי אף אני חלק. העליתי את השאלה: אם הקיבוץ מאציל מרוחו על העיירה – מי יאציל מרוחו על הקיבוץ? היכן המשורר שקולו יעלה מתוך החבורה המחשלת את הכלים לחיים חדשים?

תשובתו של יצחק קצנלסון לא איחרה לבוא. בהתרגשות, בקול צלול מלא להט עלומים, דיבר על המעשה הגדול שנעשה כאן. בכאב לב התוודה: “אני יכול רק ללוות אתכם, כי לא זכיתי בנעוריי לעשות במפעל כזה שהקימותם אתם. אשריכם שיש טעם לחייכם, לא כמו ששר ביאליק על עיר ההרגה: 'אין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם!” אחרי וידויו החל להעניק משיריו לנאספים ליד השולחנות, שיר אחרי שיר, ולא נלאינו מלשמוע. פתח בשיר “מכל חמודות” וקולו הערב היה נאה לשיר, היה השיר מעין הסבר לדבריו שקדמו לפני כן:

מִכָּל חֲמוּדוֹת הָיוּ לִי

רַק לִבִּי, לִבִּי נִשְׁאַר לִי,

שֶׁמֶשׁ הָיְתָה לִי בָּרֹם,

עִם עֶרֶב צָלְלָה בִתְהוֹם.

לִי צִפּוֹר שָׁרָה שִׁירַת יָהּ

בְּמֶרְחַק רָזִים עַפָה לָהּ…

(מרדכי האלטר, סיפורה של הכשרה, עמ' 148–149)

בביקור בביתו    🔗

… מצאתיו כשהוא יושב ומלמד לנערו בנצ’יק. לא הפסיק את שיעורו. אז הבינותי סוד הצלחתו בהוראה – השיעור הוא עבודת קודש שאין להפסיקה באמצע.

הקשבתי לשיעורו: את הפרק על רוח הנבואה שהחלה לפעם בשמואל הצעיר לא לימד, הוא הציג אותה כמחזה. בנו תלמידו ואני ראינו לנגד עינינו את כל תהליך הנבואה, איך היא דופקת על דלת לבו של הנער הנביא, מצלצל הוא במצילה, בין הפסוק הראשון: “שוב שכב”, ובין הפסוק השני הכניס שפעת חיים, קרא בין השיטין והמחיש בהצגה. חשנו בעליל בהיסוסים שבלב הנער שמואל, בשמעו בפעם השלישית את הקול הקורא אליו, לא ידע אם לקום או לא לקום, הנאמן הקול או אולי מדוחי שווא הוא? אך הקול, כקול המצפון, לא ייתן מנוח. ברגליים כושלות נכנס שמואל בפעם השלישית – והנה לא לשווא צלצלו אוזניו. ואחרי זה גואה צרת נפשו: עליו להיות מבשר רעה! הזה תפקידו של הנביא, המשורר?

(מרדכי האלטר, סיפורה של הכשרה, עמ' 149)

הוויכוח על ההכשרות

העיכוב המתמשך בקבלת רישיונות עלייה מטעם המנדט הבריטי עבור חברי ההכשרות גרר ויכוח קשה בקרב ציוני פולין. האם יש להחזיק הכשרות בתנאים כה קשים כשחבריהן נאלצים לחיות בהכשרות שנים כה רבות? בין כה וכה אחוז החלוצים שהורשו לעלות היה בירידה, מפני לחצן של משפחות שביקשו לעלות על חשבון מִכסת החלוצים. העיתונאי יאושזון יצא בסדרת מאמרים הקוראת לפזר את ההכשרות בגלל התנאים הירודים, הנתק מההורים, ומשך הזמן שחברי ההכשרה היו צריכים להמתין. לעיתים במקום חצי שנה או שנה להכשרה, היו שהמתינו לעלייה ארבע או אפילו שש שנים.

מאמריו של יאושזון עוררו ויכוח סוער, יצחק קצנלסון התעורר להשיב על טענה זו. הנה מקצת תשובתו:

משה רבנו לא העניק סרטיפיקאטים ולא שב למצרים

תובע אתה, כביכול, את עלבונם של החברים בקיבוצי ההכשרה, אבל אינך צודק. הגנתך על ה’מסכנים' הללו הנאלצים לעשות כל ‘מלאכה בזויה’ כגון שטיפת רצפות (שטיפת רצפה מזוהמת עדיפה על כתיבת שיר גרוע, על הגשת מתכון תרופה גרוע לחולה) או ניקוי מחראות (האדם נועד לא רק לטנף ‘אותו מקום’; אף לנקותו הוא דבר אנושי). הגנתך על אלה שטורחים באותן ‘מלאכות בזויות’ היא עלבון לאו דווקא ‘לבעלי ירכיות העור’ המתווכחים אִתך, בלהט יתר אולי, זה מעליב דווקא את אלה שאתה כביכול תובע את עלבונם. שהרי איש לא גרר אותם לקיבוץ, לא כפה אותו עליהם, לא פיתה אותם, לא הבטיח מאומה! לקיבוץ בא אדם כשהוא בשל לכך – אדם אחר ב’רוח אחרת'. הוא משול לשאול המשיל מעל עצמו את בגדי המלכות כביכול, ומתעטף בבלואי סחבות של נביאים. לקיבוץ באים בהחלטה נחרצת שוב לא לחיות אותם חיים ‘מלכותיים’…

.. על מי בעצם, בקיבוצי ההכשרה אתה מגן? על בני העשירים המעטים? בוודאי שלא. אלה כאמור, רוצים ‘לסבול’, הם אינם רוצים להיות במצב של מועדפים, אינם גורסים את ההידפקות על דלתות האוניברסיטאות הסגורות. לדידם, מן ה’הידקטרות' (להפוך לדוקטורים) לא תצמח ישועה. בדרך של עבודה קשה והתערות בחברה הם רוצים להכשיר עצמם לבניין הארץ על ידי עבודה מחוץ לתחומי תל אביב.

רוב החברים בקיבוץ שאתה כביכול מגן עליהם נמנים עם בני העניים, אלה הנדחקים מן הערים והעיירות. אף הם מצטרפים לקיבוץ מכוח אותה שאיפה, הם באים להכשרה בהכרה ובאמונה שהקיבוץ יקבל אותם… הם מבקשים להציל עצמם מגויעה. הבית גווע. שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין. ואילו בילדים לוחשת הגחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות. שום עבודה מפרכת ושום ‘עבודה בזויה’ שהם עומסים על עצמם מרצונם אינן מפחידות אותם.

קיבוץ ההכשרה אינו מפעל או מוסד פילנטרופי ואף לא מוסד ציבורי מאותו סוג שׁכל איש ואיש יכול לפתע להירשם בו כחבר ולהכריע בגורלו. קיבוץ ההכשרה הוא ציבור חברים, בעלי דעה ורצון מפורשים, שאינם מתחייבים על דבר איש לזולתו ואינם מבטיחים איש לרעהו. משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים שנה במדבר־קיבוץ, ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל. מן הסתם היה מעניק להם, אלא שהוא עצמו ‘לא עלינו’ חסר אותם אפילו לעצמו… תורה –כן… הסובר הִנך, מר יאושוזון, כי בני ישראל צריכים היו לחזור הביתה למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדשים, מחזיקים בה… שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף עדיפה על סרטיפיקאט. תורה שנכבשים לה נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל…

(סיפורה של הכשרה, יצחק קצנלסון, עמ' 259–260)

עם נערים בטיול

 

עוד מעט ישתפכו הלבבות    🔗

שנים ארוכות יצר. ביצירתו המורכבת היו עליות ומורדות, תקוות וסיוטים, אכזבה מסביבתו ואמונה בהתחדשות של נעורים. בכל עת שקצנלסון פעל ויצר חש כי האדמה רועדת תחתיו, וכי רבים הם סימני החורבן המתרגש לבוא. אלו נבעו מן העבר אותו הכיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה נרצחו באוקראינה ובגליציה כ־170,000 יהודים, נסתמנו אותות ברורים מן החורבן הכלכלי והמשבר הפוליטי של יהודי פולין, ולכך נוספו גזירות המנדט הבריטי והגבלת ההגירה. קריאתו החדה את החיים היהודיים, את השנאה העצמית ומשיחיות השקר הרווחת בקרבם, היו סימנים לחורבן.

כיצד מנחשת הרגישות הלירית את בוא הסערה? כיצד חשים שעה שרגע האמת קרב? מה יש לעשות משנחשף הסיוט הגדול? כיצד נוהגים כשהפראזה המתארת מצב רוח אישי הופכת להיות אמת אכזרית המתרחשת בעולם. כיצד יש לפעול כשסמלים ויצירה רוחנית מתגלים כמצבים חברתיים ופוליטיים? נטלי גינזבורג כתבה כי בעיית תקופתנו היא שהפראזות הרוחניות המאיימות שלה, שנוסחו בבדיון היוצר, התגשמו באופן קונקרטי כל כך בזירה ההיסטורית. כבר ב־1937 חשש קצנלסון כי אלוהים ישאל תמיד על הרודפים ולא על הנרדפים, ככתוב במדרש השואל על המצרים הרודפים, ולא על הנרדפים שהבקיעו את הים בייאושם. האדישות מקהה את התחושה הידועה לַכל: את הסכנה האורבת.

הסכת ושמע    🔗

מה אשמע? דבר נורא עד מאד, אבל ישן, דבר איום מאין כמוהו, אבל ידוע למדי: אנו טובעים בים של צרות… שאל את התינוק המשחק בחול: היכן הם היהודים? וחפר לך הילד התם, המאמין בדברי אביו ואמו, תשע אמות באדמה, להראותם לך שמה. אי הפה שאינו חוזר על אמת מרה זו שבע ביום? החנווני בחנותו מה ישיח? התגרן בשוק, הדרשן על הבימה, וכל כתבן, כל עיתונאי על עמודי עיתונו? מה שנורא ביותר: אנו עוברים בין אלה, שומעים את דבריהם – ולא כלום… קהו רגשותינו. הנה צעקנו במכאובינו הרבים, ישבנו לארץ וצעקנו כל בני ישראל במקהלה… אולם בכל רגע פסק קול אחד, חדל לצעוק, קם וסר הצידה… רגע רגע משתמט אחד מאתנו, הולך לו ומחשה… והמחשים – לא משום שחדלו מכאוביהם פרשו שותקים לקרן זווית. אפשר שרבים מהם – מכתם אנושה ביותר וכאבם עמם, אלא שקָצה נפשם בזה, “בבכי אלפי שנים”… היא סולדת ואינה יכולה לגעות בבכי עד לידי קהות הלב וגרון ניחר. רבים מהם מהמשתמטים, הם כילדים שדמעתם מתגלגלת על לחיים, אך השמש צחקה להם לעלובים אלה, מהלה את הדמעה המטפטפת בזהבה והחלו צוהלים. שכחו את עלבונם לרגע. מי יודע, אולי יזכרוהו עוד מעט ושבו והמרו, מי ייתן ולא היה!

לשווא יאשימו אלה הנשבעים להאשים את אלה הפורשים לשעה קלה מעדת הנאנחים והנאנקים בקול רם, בהעלמת עין ובהקשחת הלב: ראו נא, ראו, הרי הם מתרחקים מעמק הבכא, הרי הם מתנכרים לעמם ולמכאוביו ואינם רוצים לדעתם!…

אם נתפוש את אחד המאשימים בכנף בגדו ונשאלהו: מנין לך שאלה הפורשים והנאלמים אין ליבם כואב ודואב כפליים מאשר לבך אתה? ואמר לך: פלוני סח אתי היום כשעה שלמה ולא נאנח אף פעם על צרות עמו… ואלמוני הוא משורר, כתב היום שיר ולא הזכיר בו אף במשהו את העם ותלאותיו… וזה השלישי, הצעיר, הנה התאהב, קם והתאהב בשעת חירום זו…

על ביאליק לא יראו באצבע: הנהו, המעלים את עיניו! אחריו לא ירננו: המתנכר! מביאליק יש להם הנאה משונה. ביאליק בוכה, נאנח, צועק וקורא תגר… ‘ביאליק אתנו הוא, יושב לארץ בתוכנו, בתוך כל המחנה’.. ואולם הדבר הזה לא כך הוא, רק נדמה להם לאלו המרננים והמערערים, כי בתוכם הוא יושב, באמת אין מקומו שם: ביאליק, המשורר הלאומי הזה, גם הוא מן הפורשים והולכים לדרכם הם… הוא בוכה, נוהם ונוהק ומדבר גבוהות וגדולות… אך הוא עושה עלינו רושם… כל נאקה וצעקה עושה עלינו רושם, ובזה הוא נבדל מכל עדת הבוכים חינם… אצל ביאליק – אף דמעה אחת לא תרד מעיניו לבטלה, אף את אנחתו היותר חשאית לא ישא לרוח.

(“ח.נ. ביאליק”, סיפורים ומסות, עמ' 195–196)

בין החורבה לבין הארמון: נביאי המפולת    🔗

תחושת הקץ תגיע לכולם, אל האב הזקן האומר תפילותיו ואל בניו הבונים את ביתם החדש:

הכיליון הגדול

בעצם, יכולתי לעקור אותם, את הקארליצאים מתוך שנתם ולהצילם. כי מה גודלה של קארליץ כולה? קול צעקה אחד: ‘שריפה’! היה משליך את כולם מתוך בקתות העץ. אכן, הייתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על הגבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום, בדיה. ותו לא. קארליץ היא הכל, לולא הייתה קארליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי, נומי קארליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש תופת לוהטת כזו.

נומי קארליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישנים, גם הם לא יינצלו. האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על הגבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר. ואני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דווקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את העונג הזה לא להציל. אני בוער יחד עם הכל אני וכל אלה שהקיצו בהקדם, אפילו הלה, אותו קדמון, היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בבניין החדש, שהחלו בבניינו, כולנו, כולנו נבער יחד. ביחד!! הכיליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית אחים ואת העֵרים ואת הישֵנים. שלהבת אחת תקח את בית המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים העֵרים, ולהבדיל, את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית…

1938: אתם חיים לפני שואה

אתם, השוכבים שקטים כל כך על משכבותיכם, אני, הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעלה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם, המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה דבר… אולם יום אחד הלא קרה יקרה. אלף שנים, אמנם, לא אירע דבר, ואך שחר לא עבות אחד – הנה, עתה, יארע הדבר! ואך מי יתמה עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר, אותה שעה היינו שקועים בשינה, ואפילו נחרנו כאוות–נפשנו.

ואתם המעטים הערים, לשמחה זו שלכם מהי היא עושה? אמנם, ערים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי, מי ייתן והייתה באה כבר השואה, והייתה פוסחת עליכם… אולם השרפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

(“המירוץ הנהדר על פני קארליץ”, פרק מהפואמה “בדרכי תבל” – ספר היובל לעיתון היינט 1908 – 1938 שנכתבה ביידיש. תורגם בידי מ"ז וולפובסקי, ‘מבפנים’, כרך ל’ד, תמוז תשל’ב, סיפורים ומסות, עמ' 146–147)

 

אני בורח    🔗

אלגיה

אֵיזֹה מָרָה שְׁחוֹרָה שְׁרוּיָה עַל הָעוֹלָם –

לֹא יָחִיד הִנְנִי, יֵשׁ – יֵשׁ אֲבֵלִים רַבִּים,

אַךְ לָמָּה זֶה, הוֹי לָמָּה הֵם מִתְחַבְּאִים

וּבוֹכִים בְּכִי חֲרִישִׁי, וְלָמָּה נֶחְבָּא קוֹלָם?

– – – – – – – – – –

נִגַּשְׁתִּי דֹם לַחַלּוֹן: עָנָן אָפוֹר שָׁכַב

עַל הַשְּׁחָקִים, שֶׁלֶג לָבָן צַח

כְּתַכְרִיךְ גָּדוֹל עַל הָאָרֶץ נָח,

וְעֹצֶב אִלֵּם עַל הַשֶּׁלֶג רָחַף…

לֹא אֶחָד הִנְנִי – יֵשׁ־יֵשׁ אֲבֵלִים רַבִּים –

אַךְ אֵיפֹה הֵמָּה? כָּל אֶחָד בְּזָוִיתוֹ

קוֹבֵל עַל גּוֹרָלוֹ וְחוֹנֵק שָׁם אֶת בְּכִיתוֹ,

אֵיפֹה הֵמָּה? אַיֵּה הֵם מִתְחַבְּאִים?

(דמדומים א', עמ' 25)

קצנלסון היה מודע לסתירה בין שירתו ויצירתו החינוכית לבין תחזיתו הקודרת לגבי מצב היהודים. מדי פעם התוודה על הסתירה ביניהן. מדוע הוא בורח מהבשורה הקודרת? לטענתו הוא מודע לכך שאם היה איש בשורה, גורלו היה כגורל נביאי הזעם שלא שמעו לנבואתם ועל כן לא יכלו לפעול, ובכל זאת, שלא כמו יוצרים אחרים שהדחיקו את בריחתם, קצנלסון דיבר עליה גלויות, ולא בחר בבריחה לאפולוגטיקה או לשנאה עצמית. הוא היטיב לבטא את עמידתו המיוחדת כמי שאחראי ובה בעת כבול בידי הנסיבות. הדילמה כבר ניצבה עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה: האם יש לברוח לתרשיש כיונה, או למות כשמשון יחד עם פלשתים.

בשיר שפורסם ב־1937, “מה קורה בממלכת העברים”, מספר יצחק קצנלסון על אדם הבוכה ומקווה שלא ימצא את ביתו שרוי בעלטה, מגשש ולא מוצא מים. מה עליו לעשות? לטהר את הלבבות, לא לפקוח עיניים, כי אין מה לראות, לא לצעוק כלפי שמים, כי לא משם תבוא עזרה. נותר רק לטהר את הלבבות.

ועל כן הא בורח מהתמודדות ישירה עם מה שהוא חוזה.

אני בורח

אני בורח, מיום שנפקחו עיני לראות – אני בורח, ועיני נפקחו – כאילו עיניו של האדם הראשון, כלומר בעודני בגן עדן, אך עוד טרם אכלתי מעץ הדעת, בעודני בקארליץ, עיירה בה נולדתי, בליטא. עוד לא למדתי לעמוד הכן על רגלי, נשאתים ואברח מפני גוי, שהרים עלי קרדום לחצוב בו.

מן היום ההוא אני בורח… זה עשרות שנים שאני בורח, שאני אוטם את אוזני מפני הרוחות הרעות המנשבות בהן… אשריכם שלא עשיתי מכל זה מטעמים, שרתי על העצים ועל האבנים ועל דברים של מה בכך ואולם לא על כל המוראות והזוועות שהיו מתרחשים לנגד עיני, שהיו באים עלי כחתף. היה בהם כדי להמם ולטמטם את חושי בי הערים והשׂשׂים אלי גיל… שלא בהכרתי החרשתי על כל זה ברוב שירי כדי שלא לדכא בי את רוחי עוד יותר. רוב שירי היו מעין מנוסה, מעין בקשת מפלט ואחיזה בקרנות המזבח. אחרי כל מחי גרזן הייתי בוחן ובוחש בי מתוך כתיבת שיר סתם אם עודני חי, הייתי ממשש ברמ"ח אברי אם עודם חלים ומרגישים.

בכל פעם שניחתה בי אבן קראתי: מישהו מאתנו אני או האבן, יצא בשן ועין, מישהו מאתנו ניזוק, אם לא נופצה גולגלתי, ודאי שהאבן נשחקה כולה. ומתוך חשש זה הייתי בודק בו במוחי אם יהגה, בצד לבי אם עוד יפעם בי, גם אנסה צחוק, שמא שכחתיו חלילה, ומתוך כך – ויצאו העגלים המרקדים האלה, אלה קטעי השיר! משל למה הדבר דומה? לאדם שהובא אל בין המצרים ולא היה לו מוצא, רק אחת משתי אלה: לשים קץ לחייו או לתת בשיר קולו… ובחר בשיר, בחיים.

(סיפורים ומסות, עמ' 245–246)

תרשיש או מעמקי הים

אנחנו, היהודים, בשעה שחרב מונחת על צווארנו, כשהסערה היותר גדולה מתחוללת על פני הים, כשאנייתנו מחשבָה להישבר, יש שאנו נרדמים וחולמים בירכתיה. יש אשר החיים והמוות – היינו הך הם בשבילנו, נשכב ונרדם ויעבור עלינו מה… אכן, יש אשר אנו בורחים מפני הקב"ה, הדואג לרשעי נינווה ואומר להושיעם על ידינו דווקא, על ידי אלה שנינווה זו עתידה להחריבם ולכלותם מן העולם… אמנם יש אשר תמאס עלינו מלאכת הקודש להושיע כאלוהים ואנו בורחים מזה כבני אדם. בבורחנו מתעודה זו – שוב אין לנו נפקא מינה לאן תובלנה אותנו רגלינו – תרשישה או למעמקי ים? איך שיהיה – אשרינו! גמול טוב לרשע – יש, אשר זה דומה כאילו אנו מחניפים לו… אשרי הבורח! עת לומר: תחי נפשי עם פלישתים ועת ל’תמות נפשי עמהם!' אלה ואלה דברי אלוהים ואנשים חיים הם!

(סיפורים ומסות, עמ' 245)

פתע פתאום הקיצותי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הבין יצחק קצנלסון כי החרדות שהוחבאו כל השנים היו למציאות מסוכנת.

וכך הוא כותב לאחותו פייגה במונטבידיאו, אורוגוואי:

אני שמח שאתם מחוץ לסכנה

מה שלומך פייגל, שלום מאקס ושלושת בחוריכם הטובים. אין לקנא בנו ובשום יהודי בכאן… הפרספקטיבה להבא אינה משמחת כלל, לעת עתה עוד בית הספר מתנהל לאט לאט ובכבדות, מה יביא לנו העבר הקרוב בלתי ידוע… אנו מלאים דאגה ליום המחרת… שמח אני בזוכרי ברגעים קשים אלה שהנכם מחוץ לסכנה…

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

קצנלסון עם בנו צבי בזקופנה בשלג

 

תמונות מגטו ורשה    🔗

חיי יהודי גיטו ורשה עד חיסולו בתקופת המלחמה עברו מעברים חדים מהתקופה בה התגוררו בדירותיהם והיו קורבנות של מעשי אלימות, לתקופה בה גורשו לגטו וקלטו אלפי יהודים שהגיעו מהסביבה. בתקופה זו החלו החיים היהודיים להתארגן מחדש עד אשר החל המסע לגירושם לטרבלינקה ורציחתם השיטתית. לפני שניגש לדרכו של יצחק קצנלסון במציאות הנוראה, נביא כמה עדויות מחיי הגטו כפי שהובאו בספר וארשה. עדויות אלו אמנם מאוחרות יותר, אך מאפשרות להתבונן במראות להם נחשף אז יצחק קצנלסון.

מי יודע אם יישאר עֵד ראייה לשבר הזה    🔗

פעמים רבות כבר אמרתי להתחיל בכתיבה ותמיד רפו ידי. תוקפת אותי מן הרגשה של אוזלת יד, מעין תחושה כי לא אוכל בשום פנים, לא אעצור כוח לתת ביטוי לאותה מציאות שאנו חיים אותה בימים אלה. לרגעים חוששת אני, כי אותם מחזות איומים, מעניינים ונוראים שאנו מסתכלים בהם יום יום, יירדו אולי לטמיון יחד איתנו, בדומה למחזות הבהלה שבאונייה שוקעת, או בקרב אנשים הנשרפים חיים, או נקברים חיים… ומי יודע, אם יישאר לפחות עד ראייה לשבר הזה… רק שני דברים הם המשגשגים בעיר הנצורה; שני דברים חשובים מאוד: האהבה והמוות.

20.9.41

(רחל אוירבך, “מיומן הגיטו”, ספר וארשה, עמ' 633)

הילדים    🔗

מחנות של ילדים עירומים, יחפים, נפוחי כּפן וגוססים שוטטו ברחובות. גדל לאין שיעור מספר היתומים משום שראשונים מתו המבוגרים, בעיקר הגברים. לא פחות מ־75% מבין הילדים, באוכלוסייה כללית שמנתה 400,000 יהודים, היו כ־100,000 ילדים עד גיל 15 שנזקקו לעזרה. לא היה לאל ידו של ‘צנטוס’ המרכז לסיוע, לעזור לילדים במצוקתם. רובם היו קבצנים פושטי יד שמספרם גדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי יד בני 3 ובני 4. אחד מעובדי הארכיון הגיטו החשאי רשם: “על כל ארגזי האשפה בחצרות הגדולות צובאים ילדים כעכברים, כולם שולים משם את קליפות תפוחי האדמה.”

הסופר הנודע יהושע פרלה כותב על בעיה זו בכרוניקה שלו חורבן ורשה לאמור:

“על המדרכות בביבים, בחצרות, בכל סדק וחור, ישבו קבצנים צעירים וזקנים, נשים וילדים, רובם ילדים, ילדים! מגיל 3 ועד נערים בני 15–16 כולם חיברו שירי לענה וּזמירות קינה. הקינות האלו נישאו מבוקר עד ערב בקולות שונים מרחוב אחד למשנהו, מחצר לחצר, מבית לבית. לא כולם היו קבצנים מקצועיים; הרעב, הדחקות, המצוקה הביאו אלפים ורבבות משפחות למדרגה עגומה זו.”

(יוסף קרמיש, ספר וארשה, עמ' 569)

מס על הלחם    🔗

היודנראט הטיל מס של 60 גרושים על כל קילו לחם קצוב לפי הנוסח שהכול שווים.

בעיתונות המחתרת נכתב: “הכול חייבים לתרום ליצירת מלאי (של מצרכי מזון), דל ועשיר בשווה. חייבים לתת לאלה השותים לשכרה יום יום באלפי זהובים, בדיוק כפי שנותנים לאלה המקבצים נדבות ברחוב, מתגוררים ב’נקודות', מתנפחים ברעב, שהרי בגיטו… הכול שווים…”

(יוסף קרמיש, שם, עמ' 570)

בגדי משי על גבי תכריכים    🔗

הגיטו עושה רושם מזעזע ביותר במספר הרב של פנים כחושים וחיוורים. רבים מעוררים את הרושם כאילו היו מוטלים כבר שבועות בבור קבר. הם מבהילים עד כדי כך, שמעוררים בנו רעד אינסטינקטיבי, על רקע של שלדי האדם, פשוטו כמשמעו. והחשיכה והייאוש הכללי הניבטים מעיני כל, מעיני ההמון האפור. מעורר רושם מבחיל מספר מסוים, אמנם קטן של נערות ונשים צעירות, הלבושות בהידור רב מדי. החליפות החדשות, השערות המסולסלות והצבועות, המסורקות בתסרוקות נאות, הלחיים המפורכסות והשפתיים הצבועות אדום ממש דוקרות את העיניים. אני מהלך ברחוב, עוקב אחרי גילויי המותרות החולניים ומתמלא בושה. הרושם הוא של בגדי משי, לבושים על גבי תכריכים.

(יוסף קרמיש, ספר וארשה, עמ' 574)

יהודים בעלי כורחם    🔗

הנה כי כן חדורים היו לרוב שנאה ליהודים מוּמרי הגיטו, כלומר לא רק המומרים בני הדור הראשון כי אם גם היהודים למחצה ולרביע עד דור רביעי (בהתאם לחוקי נירנברג). אנשים בעלי תסבוכת רוחנית קשה, שמתוך אונס נעשו ‘יהודים בעל כורחם’ והושלכו לגיטו באכזריות. קשה היה להם להשתתף בחייהם ובסבלם של המוני היהודים, לאחר שכל ימי חייהם שאפו להתרחק מאלה האחרונים, להינתק מהם סופית לעולם ועד. בגיטו נעשו המומרים קתולים אדוקים. בבקשם להדגיש בדרך זו את בדילותם מן ההמונים היהודיים. במידה מסוימת היו הקתולים בעלי זכויות יתר. היו למשל בתי תמחוי מיוחדים למומרים שהוחזקו על ידי העזרה הסוציאלית היהודית. ה’יודנראט', שישבו בו מתבוללים מסתתרים ומוסווים, שהתייחסו בבוז לאידיש, לתרבות היהודית ולהמוני העם היהודים… העדיפו בפירוש את המומרים ומסרו להם את מיטב העמדות.

(יוסף קרמיש, שם, עמ' 578)

שופרו של משיח    🔗

הרבנית מלוקוב התגוררה בביתנו, היא לא יכלה כנראה להשיג את האמת כפשוטה של המאורעות. היא הייתה מתרוצצת בפנים מאירות ולוחשת מפה לאוזן לכל אחד: “ילדים לא שריקת קטר היא זאת – זה שופרו של משיח! הנה יבוא אלינו! קדושים אנו, שזכינו לרגע זה, הבה יהודים, נרקוד ‘אז ישיר’!” כך הייתה מפסיעה בחצר, ראשה מורם ועיניה נשואות לשמים.

מורדת, עקודה    🔗

שני שוטרים משומרי העגלה סחבו צעירה כבת שבע עשרה, תמירה ויפת תואר: פנים עדינים, ראשה שחור תלתלים, ועיניה – אש יוקדת, רושפות זעם! פתאום התפרצה מידיהם. כנמרה מזנקת נשתהתה רגע, פרשה ידיה ככנפי טחנה, ובכוח רב פגעה בשני שוטרים שכרעו נפלו תחתיהם כחיילי צעצועים. אולם מייד התאוששו: האחד תפס בשערותיה והשני קרע לסוטתה מעליה, והיא – מכה בועטת, שורטת ונחלצת מידיהם. מבעד ללסוטה הקרועה ניבטים שני שדיים מעוגלים כחטובים משיש. איומה בגבורתה! ענק לוחם. יורה ברקים ומוחץ שונא. שני שוטרים, מן השומרים על העגלה, חשים לעזרת חבריהם. המאבק מתחדש, כמו קרב חיות בג’ונגל. התפרצות פראית, הלמות מקלות גומי מהדהדת בדממה מתוחה ברחוב, כלבֵנים הנושרות מהריסות קיר מתמוטט. שמשון הגיבור בדמות אישה הוציא מקל מידי אחד השוטרים ומוחץ סביבו.

החטופים בעגלה מסתכלים בעיניים קמות. מהם משתמשים במצב – קופצים ובורחים. שני השוטרים חוזרים אל העגלה. הבחורה, מעורטלת למחצה וזבת דם בורחת אל רחוב קראמאליצה. פתאום הופיע טוליא, כאילו מן האדמה עלה. הוא נתן מכשול ברגלו לפני הגיבורה הנמלטת, והיא נפלה כעץ גדוע. הד נפילתה נישא הרחק הרחק…

טוליא כורע ומחזיק בכוח בבחורה, שני שוטרים קושרים את רגליה. עקודה, תשושה היא נסחבת ברגליה אל העגלה…

(ורנחיה אלבוים דבוס, ספר וארשה, כרך ב‘, עמ’ 606)

הם לקחו את ילדתי    🔗

"בחצר ביתנו, טבארדה 28, על ערימת אשפה גדולה, בין שברי רהיטים, סמרטוטים סירים וכובעים שרוע שכני האדוק, וידיו פרושות כלפי שמים, קינתו “אלי אלי למה עזבתני” מטילה עלי אימה ופחד, ודאגה לגורל יקירי…

כל הדלתות פתוחות. אני מדלגת על המדרגות. אין נפש חיה בתוך הבית. אני קוראת: ‘תמרלי, אמא’לי!’

שמא התחבאו, שמא יראות הן לצאת ממחבואן? אני רצה ממחבוא אחד לשני: ‘אמא, תמר’לי!’ הד עונה בחלל לעומתי ותלוי בדממת היגון.

על השולחן, בתחתית של זכוכית שיירים של תה. ליד התחתית פרוסת לחם ובה סימני נגיסה – שיניה הקטנות של תמר’לי. נראה שמארוחתה עקרוה. על הכיסא – הדום הפוך למעלה. בתוך כרים מונחת הבובה של תמר’לי עטופה במגבת. בפינה סנדליה של ילדתי שעקביה מעוקמים ושרוכיהם הותרו; על המיטה מעילה השחור של אמא: על המעיל שתי שערות שׂיבה".

(חיה אלבוים דורנבוס, שם, עמ' 621)

אם בכם מותר לירות ייקח האופל את כולנו    🔗

לאושרי היה עוד פתוח שער הבית אצל סטאך. כשנכנסתי אל הצריף הקטן והחמים שהחיים התנהלו בו בשלווה, הצטלב סטאך, כאילו רוח רפאים הופיעה לפניו. פראניה אשתו, שמטה כף שניגבה. שלושתנו עמדנו תוהים ונבוכים.

– יאזוס מאריה, מה רע מראך, גברת הלנה! התעורר ראשונה.

– האוכל ללון אצלכם? שאלתי בלחש.

סטאך הוציא את הצרור מידי והגיש לי כיסא. כעבור רגע פנה אלי:

– מה פירוש ללון? ומה תעשי מחר, גברתי הלנה? והיכן בעלך, אמא, הילדה? כל משפחתך?

– שמע נא פּאן סטאך – עניתי לו – פסק דין של מוות אני נושאת איתי, אך לגבי אחרים אין לי כל רשות לדון לכך. מחר אצא לאחד הכפרים, אולי אמצא שם עבודה, בעלי עודנו בגיטו, אמי וילדתי, אֵם בעלי – אינם עוד בין החיים.

סטאך הליט את פניו בידיו ובכה:

– את תישארי איתנו – אמר אחרי שהבליג על רגשותיו, וגם את בעלך אכניס אלי. אני ופראניה כעפר אנו לרגליכם. אם בכם מותר לירות, ייקח האופל גם אותנו. אכן תקוותי לאלוהים שיגן עלינו, הנה צורבת עיני השמאלית, סימן מובהק שטוב יהיה לנו…

…פראניה מדברת אלי, מקרבת אלי אוכל ומדברת בקול חרישי ורך. איני יכולה לזוז, ידי ורגלי כגליל מוך. יד אנוש מלטפת שערותיי. בבית הקברות שבלבי זע משהו. מבול של דמעות מתפרץ מעיני…

(חיה אלבוים דורנבוס, שם, עמ' 623)

 

פעילותו של יצחק קצנלסון בגטו    🔗

עם כניסת הנאצים ללודז' נרתם יצחק קצנלסון לעשייה תרבותית. אברהם קצנלסון, אחיו של יצחק, חבר קיבוץ שפיים שנקלע לפולין עקב מחלה, נמצא אז בלודז'. יצחק האיץ בו לברוח, ואכן אברהם ברח והגיע למחנה שבויים כפלשתינאי ושם נשאר עד סוף המלחמה.

כעבור זמן קצר נודע לקצנלסון כי רק למראית עין התירו הנאצים פעילות תרבותית בלודז‘. כך ביקשו לגלות מי הם מנהיגי הציבור ולהוציאם להורג. לבדו נמלט לוורשה, בעוד משפחתו נותרת מאחור. בית הספר של קצנלסון בלודז’ נתפס בידי הנאצים, והגסטאפו הפך אותו למטֶה ולמקום עינויים.

בתקופה הראשונה שקצנלסון הגיע לוורשה היה נתון בחרדה, לפיכך הייתה זו תקופה בה שתק ולא יצר דבר. אולם משהצטרפה אליו משפחתו, וכשחלוצים בוורשה פנו אליו שיסייע להם במפעלם החינוכי, הבין כי עליו להתייצב ולעזור. החרדה אותה ביטא בעבר הפכה עתה לפחד ממוקד בסכנה, להתייצבות מול איום ממשי, לוודאות של אסון. התחושה העמומה של אסון מתקרב, הייתה לזעזוע מוחשי, פגישה עם השפלה, וודאות מוות. ניחוש של זעזוע קרב היה לממשות מחרידה. כל החומרים המוסתרים הפכו למודעוּת בהירה. יצירת עברוֹ כמחנך וסופר לפני הימים הנוראים, נראתה עתה כהסחת דעת מן האמת. חשיפת המצב הריאלי הפכה עבורו מציאותית יותר ויותר, ועיקרה בצורך הוודאי להזין ניצני התקוממות. עתה יכול היה קצנלסון להביא את כל תחושותיו לידי ביטוי ברור. הוא לא ביקש נבואת שקר המבטיחה גאולה. לא הבטחה ההופכת למנגנון מילוט דמיוני מפני האסון. קצנלסון ועמו כמה אנשי רוח בוורשה בחרו אפוא במוצא העדות, בביטוי האסון כמרד. לדידו גילוי האמת, השירה הנוקבת תהום של מה שמתחולל היא התייצבות מול, היא ביטוי לרצון החיים.

בגטו ורשה הבין כי תמה הבריחה. הגיעה שעת הגורל ובה צריך המשורר להתגלות באחריותו הגדולה. זוהי שעת תרבות אמיתית. שעת אמת ואסון. “מפני אסון לא אסתתר.” מרדכי טננבאום מעיד ברשימותיו, כי בגטו נולד קצנלסון חדש. המשורר היה ללוחם: נשבר מגדל השן. כאן מתגלה כוח יצירתו הממוקד, הפונה לא אל יחידי סגולה קוראי השירה. הוא חש כי עליו לפנות לילד, לצעיר, אל כל יהודי באשר הוא. באמצעות יצירתו הוא מבקש לשחררם מן השיתוק שאחז בהם. פתאום קיבל כוח מכל החלומות שתיאר ביצירתו האמנותית והפדגוגית – מהילדים, מארץ ישראל, מהחלוצים, מהתיאטרון, מן ההוראה. כל אלה קוראים לו לביטוי המעניק כוח עמידה, והוא מקבל עליו את הקריאה להירתם לפעולה. דווקא בשעה שמנהיגות הגטו דועכת ונמעכת תחת מכבש האסון – הוא צומח וצומח.

מפעל “טיהור הלב” מתבצע בגטו ורשה על ידי חבורה שעושה תיאטרון, משמרת את העברית ומכינה את המרד. היא לוחמת על עיקרון התקווה שאינו מבוסס על עיוורון אלא על התקוממות רוחנית. מאחוריה ניצב יצחק קצנלסון במבחן חייו.

בגטו וילנה כתב אבא קובנר כרוז בשם אנשי תנועות הנוער, בראשון לינואר 1942, בו הִקשה בתחזית שהעם היהודי נידון להשמדה, הכרוז נוסח עוד בטרם החלה ההשמדה במלוא התנופה. רצח המוני התבצע ביהודי וילנה בפוֹנאר. אנשי תנועות הנוער הבינו כי לא מדובר במקרה מקומי אלא בפתיחת מסע השמדה, שימומש על ידי הגרמנים בכל מקום אותו יכבשו. בווילנה חיפשו החלוצים מנהיג מוּכר ומבוגר כמו קצנלסון, שיסביר לקהילה המגוונת מה חשים הצעירים שעומד להתרחש. וישכנע אותם להתמרד. אבא קובנר חיפש מישהו שיתווך בין חבריו לבין הקהילה, שיעניק לצעירים השראה. המועמד היה זליג קלמנוביץ, מלומד יהודי, איש עממי ועם זאת עשיר ידע וסמכותי. אלא שקלמנוביץ התנגד לתפישת הנוער כי יש לארגן מרד. הוא טען שזהו מעשה טירוף, וכי אי אפשר לסמוך עליהם, כיוון שהם מסכנים ביתר שאת את הנשארים. ביומן שנשמר והתגלה לאחר המלחמה, תיעד קלמנוביץ פרוטוקולים של שיחות שכללו בין השאר דברים קשים נגד קובנר. מי שדאג כעבור שנים לתרגום יומנו של קלמנוביץ ולפרסומו בארץ היה אבא קובנר עצמו. (התרגום נעשה על ידי שלום לוריא בנו של קלמנוביץ). הוא הבין כי המחלוקת ביניהם הייתה טהורה, וכי קלמנוביץ ביקש מוצא אחר. משלחת תנועות הנוער שיצאה מווילנה כדי להודיע לאנשי תנועות הנוער וליהדות ורשה על המתרחש לא הגיעה, כיוון שנתפסה בדרך. אך הקשריות הביאו את הידיעה לוורשה, החלוצים חשו שהכרחי לחשוב על גישה חדשה. חוה פולמן־רבן מעידה כי קצנלסון האמין לידיעות הנוראות שהגיעו.

בוורשה עמד יצחק קצנלסון המבוגר לצד אנשי תנועת הנוער הצעירים, גם כאשר הגיעה ההכרעה על המרד. הם תמכו בו ודאגו לו, והוא היה להם למורה ולשופר בכל התהומות בהן פעלו. דרך תנועות הנוער הוא פעל והגיע לפינות שונות בקהילה היהודית במשברה הגדול: לבתי היתומים, למטבח הציבורי לילדי הגטו, לבוגרי תנועות הנוער, למעגלי תרבות מגוונים בגטו. הוא חיבר מחזות, כתב ודקלם שירה בפומבי, תרגם מיצירותיו שלו ופרקי תנ"ך ליידיש המשתלבים במחזותיו. הוא ביים הצגות בבית היתומים של קורצ’אק ודומברובסקי. הבשורה שהביא הייתה, כי לא תמה היצירה אפילו בנסיבות שנוצרו. “התוכחה היא לו לעיניים,” העידו תלמידיו־חבריו. צעירי תנועות הנוער אימצו אותו ואת פעילותו. הם קראו לו ללמד בבית הספר החשאי שהקימו ואף הדפיסו את יצירותיו.

אנשי תנועות הנוער דאגו לו ולמשפחתו. הם לא נתנו לו ליפול בפח של משתפי הפעולה עם הנאצים, אלה שתרמו לפעילויות תרבותיות בגטו והציעו את תמיכתם הכספית ליצחק קצנלסון ולציבור אנשי הרוח בגטו כדי לקבל מהם לגיטימיות. אנשי תנועות הנוער תבעו מקצנלסון לא לקבל עזרה כלכלית ובמָה ממי שהיה נאמן לשלטונות הנאציים, הוא היה מעורב בפעילות ‘תקומה’, הארגון לתרבות עברית בגטו.

קצנלסון השתתף בערבים אמנותיים שאורגנו במטבח הילדים ברחוב גנשה 12. שם הִרצה, לימד שירים ועודד את רוחם של יושבי הגטו. מדי יום שישי היה בא למקום התבשיל שאורגן על ידי תנועת “דרור” ועורך פעילויות מגוונות.

כשהוקם גטו ורשה וכונסו בו יהודי העיר, וכן יהודים שגורשו ממקומות אחרים, השתלב יצחק קצנלסון בפעילות תרבותית ענפה: הוא קרא מיצירותיו בפני קהל; השתתף בערב זיכרון לביאליק ולהרצל; ניהל סטודיו לדרמה בעברית והעלה בו את הסיפור “שלוש המתנות” של י“ל פרץ; כתב מחזות בהם שילב עלילות תנ”כיות בתרגום ליידיש; ועזר להוציא לאור חוברת מטעם ארגון ‘תקומה’ לשירה עברית.

פעולה תרבותית מיוחדת וענפה התקיימה בקרב נוער על יד המטבח הציבורי. היה זה מפעל גדול להזנה שהוקם על ידי הציבור. חלק ממנו נוהל בידי החלוצים אנשי דרור. במטבחים סופקו כ־70,000 מנות ליום שמומנו בעיקר על ידי הג’וינט.

בגמנסיה של המחתרת    🔗

ביוני 1940 הקימה תנועת ‘דרור’ גמנסיה מחתרתית. בתחילה היו בה 35 תלמידים ו־9 מורים. ביניהם יוסף סאק, מרק פולמן ויצחק קצנלסון. ילדי העניים לא נדרשו לשלם שכר לימוד, מטעמי קונספירציה הוא התקיים בבתיהם של חברי התנועה. חוה פולמן־רבן מספרת, כי אנשי בית הספר גילו בין תלמידיו בן של אחד ממשתפי הפעולה עם הגרמנים. היא זוכרת את המתח סביב עובדה זו, אולם מתקשה להיזכר מה קרה עִמו. בשנה השנייה לקיום בית הספר כבר למדו בו 120 ילדים. ליד בית הספר התקיימו שתי מקהלות לבוגרים וצעירים, בהדרכת המנצח ישראל פייבישר.

ברית מתחדשת עם החלוצים    🔗

יצחק צוקרמן מספר: "בחדרו הצר, עם אשתו וילדיו, היה עזוב וגלמוד, לא כתב ולא שר, נשתתק. יום אפור אחד באנו אליו וסיפרנו לו על סמינריון של חלוצים, על צרכי חינוך. הלך עמנו לדז’ילנה 34, הקומונה הראשונה בתחום הכיבוש הגרמני. כך חילצנו אותו מבדידותו. ‘החלוץ’ הציל אותו, הציל אותו – כאדם, כמשורר, מציפורני הייאוש השיב אותו לחיים. מעתה בא במגע עם נוער עברי במחתרת המתכונן לקרב. כאן הרגיש את דופק החיים וחש בטעמם.

החלטנו להקים גימנסיה עברית במחתרת. פנינו אליו כי ירביץ תורה שם, ילמד ספרות עברית ותנ“ך לאנשים צעירים ויחנכם למעשים טובים, לדרך בהירה, לאומץ נפש, והוא נענה ובא. היה מזדמן עם קבוצות קטנות, כל אחת בת חמישה חברים, בחדרים אפלים. בימי קיץ ובקור ימי חורף ומלמדם תורה וכתובים וספרות עברית. ובדרכו בלימוד המחשת התנ”ך, היה מחייה את הנושא ומביאו כמושגים חיים מפרפרים לפני הדור הצעיר, ודרכו בתורה – שיר ואגדה וזמר."

שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו    🔗

“הייתי תלמידה בגימנסיה המחתרתית של התנועה. אחי מרק פולמן, היה המארגן והמורה למתמטיקה. צבי, בנו הבכור של יצחק קצנלסון, למד כיתה מתחתי, כמעט שלא הכרתי אותו. מרק אחי היה מדבר על הבן האמצעי של יצחק קצנלסון, בנציון. הוא חשב את בנציון לגאון במתמטיקה.”

ועוד היא מספרת: “הרבה דברים טושטשו עם השנים. הזיכרון מערבב דברים. אך יש תמונה שלא אשכח: למדנו תנ”ך בבית שלי. יצחק היה כרגיל משולהב. מדבר עם כל אחד מגיבוריו התנ“כיים, עם כל אחד מהתלמידים ועם קהל גדול דמיוני של עַם היהודים. כאילו אין זו כיתה מחתרתית בבית ספר מוסתר היטב. לפתע נכנסת אמא שלי. היא העריצה את המורה והביאה לו כוס תה עם סוכר. לא היה זה דבר של מה בכך תה עם סוכר בגטו. היא נכנסה בשקט לא להפריע לתנ”ך ולמורה שאהבה. ואני חשתי כי שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו."

(חוה פולמן־רבן, ריאיון)

ערב סגירת הגטו ב־17 בנובמבר 1940, התקיים ערב התנ"ך הראשון שקיים קצנלסון בוורשה.

בורשה הִרצה קצנלסון על יהודה הלוי

נתן עק מספר: “בנשף הפומבי הראשון בגיטו, שערך ארגון ‘התקומה’ (קבוצת עסקני תרבות ברוח ציונית עברית) לזכר יהודה הלוי, הִרצה קצנלסון, וז’אק לוי דקלם את השיר ציון הלא תשאלי… גם נשפים אחרים ערכה ‘תקומה’ מיוחדים לפרץ ולביאליק וגם נשף למוסיקה יהודית. היה לי הכבוד להשתתף עם קצנלסון בנשף לכבוד הרצל־ביאליק ביום כ' תמוז תש”א 1941. חוץ משנינו, קצנלסון ואני, הרצה גם החבר לייזר לוין.

קצנלסון לא היה מחונן בכישרון של נואם. לפעמים היה מתקשה בדיבורו אפילו בשיחה פרטית. תוך כדי דיבור ניכר היה שהוא מייגע את עצמו בבקשת ביטויים הולמים; לתוספת ביאור היה עושה תנועות בידיו והעוויות בפניו. לא היה משמיע משפטים שלמים אלא ביטויים וצירופי מילים מקוטעים, לפעמים תכופות גרעיניים ומבריקים. הרבה יותר מצליח היה קצנלסון בקריאה מתוך הכתב. קולו היה נאה וחזק. הוא ידע להטעים את שהיה טעון הטעמה והיה עושה רושם על שומעיו. היה גם מומחה באמנות הבמה ואוהב אותה. כל היצירות שחיבר בגיטו וארשה או שקראן לפני קהל או שהציגן על הבימה."

(נתן עק, ספר וארשה, עמ' 200)

בגטו הנצור והרעב נחשף המורה לתנ“ך ולעברית שבקצנלסון. במקורות התנ”כיים חיפש שורשים להבנת מצבם האקטואלי של היהודים, שבה בתקופת קין, ואף בתקופת המבול – שעל כן היא מאופיינת בחטא וברצח – הופרה הברית בין נוח לאל. בכתיבתו העלה את דמותו של יחזקאל נביא הגולה לאחר החורבן, ואת דמותו של איוב, ודרכם ביטא את אי הצדק האנושי ואת המרד הקיומי, מגילת איכה נראתה בעיניו כאידיליה, שכן אינה מלוּוה ברצח שמגמתו לא להשאיר שריד. הוא טען כי אפילו דנטה אליגיירי המתאר את הגיהנום, וירמיהו נביא החורבן לא היו יכולים להשתוות עם המתגלה סביב. קצנלסון משווה את גבורת שמשון לגבורה החדשה. בתקופתנו, כך טען, על הגבורה להתגלם בחירוף נפש רוחני ושָׁלל כל מחשבת התאבדות.

עם הילד    🔗

בתקופה זו כתב קצנלסון גם ספרות ילדים ענפה, שלצערנו רובה אבדה. הוא אף התמסר לבתי היתומים.

יצחק צוקרמן כותב: “נזכר אני בדרמה גדולה שלו: ‘מיט ציט אין גאס’. מחזה מחיי הילדים בחמש מערכות, עם פרולוג ואפילוג. המחזה פותח ומסתיים במקהלת ילדים ותוכנו רצוף חיי רעב וייסורים. לאחר שקרא את המחזה הזמנו לדג’ילנה את טובי הפדגוגים והמורים. את יאנוש קורצ’אק ואת סטפה וילצ’ינסקה ואת פעילי בתי הספר האידישאים לשמוע את הדרמה. ויצחק קצנלסון ארגן להקת ילדים בבית היתומים דומברובסקי וזו הופיעה והציגה את המחזה. קצנלסון אמר: ‘מה גדול היה המאורע הזה בעיני הילדים, מה עמוקה הייתה התעניינותם ומה גדולה הייתה שמחתם; מה נפלא היה כשרונו של אותו נער שהיה משחק את התפקיד הראשי.’”

נתן עק סיפר את תוכנו של המחזה: “יסוד המחזה היה בחיי הגטו. הרבה ילדים יתומים ועזובים היו מופקרים אז לרחוב. רובם היו פושטי יד. לפעמים היו משתכרים פרוטות אחדות בעבודות קלות. מהם היו חוטפים, כלומר נכנסים לחנות, גונבים מכל הבא ליד ובורחים, או גוזלים דברי מזון מידי עוברי רחוב, שמים את הגזילה בפיהם ונסים. במחזה של קצנלסון מדובר בנער שוק, שהוּשם בבית היתומים ושם היו מורים ומחנכים מטפלים בו, אבל הנער שהתרגל לחיי הפקרות היה נעלם מדי פעם בפעם, הרחוב משך אותו…”

תיאטרון במצור    🔗

על מנת לראות בהקשר נכון את פעילותו של יצחק קצנלסון בתחום התיאטרון בגטו ורשה, נביא כאן את תיאורו של טורקוב על הנושא, כפי שמביא אוסטרובר:

קצנלסון מחבר מחזות, מגלה בקרב הנערים שחקנים מוכשרים. בצד האימה נחשפים בו כוחות גנוזים של יצירה תיאטרלית.

הילדה דיקלמה את “חזון העצמות היבשות”    🔗

חוה מספרת עוד: “אנטק עשה מזה עניין, מהתיאטרון שלנו. בסך הכול היינו שש שבע בנות. יצחק הכין אותנו היטב. ערכנו מופע תנכ”י. אני זוכרת ילדה ג’ינג’ית, הר געש! היא דיקלמה ביידיש את “חזון העצמות היבשות”. יצחק היה הבמאי שלנו. במחזה שלו “יעקב ועשיו” שהתמלא בהערות אקטואליות על המצב אני שיחקתי את יעקב. ההצגות התקיימו בחצרות הדלות והצפופות, במטבחים הציבוריים, לא הייתה במה ולא תאורה אך הייתה הקשבה. היום אני חושבת שזו הייתה הכנה למרד.

אחרי שנים בהן הייתי מנותקת, אחרי השנתיים באושוויץ, אחרי שראיתי את המוות ואת הצעידה הישירה אל התנורים של יהודי הונגריה ההמומים, הבנתי כי יצחק קצנלסון כתב עלי. אני לא יכולה להיזכר ברגע שקראתי את השורות בפנקס וויטל לראשונה, אך עד היום אני מלאה התרגשות. הוא ראה אותי אז כילדה, הוא ליווה אותי בפרקים הקשים שנודעו לחבריי לפני שנלקחתי. יצחק קצנלסון היה לפרק בחיי."

(חוה פולמן־רבן, ריאיון)

מחזותיו “על נהרות בבל” ו“איוב” הוקראו מפיו בהתאספויות שונות. במסגרת פעילותו התרבותית תרגם את מחזהו העברי “הרועים”, אותו חיבר ב־1930, תרגמו ליידיש וקרא לו “סביב ירושלים”, אך שינה מן המקור כדי להתאים אותו לתנאים המתהווים בגטו.

להתמודד עם הרצון להתאבד    🔗

במחזה “על נהרות בבל” שנכתב בימי הגטו הראשונים בוורשה, כתב יצחק קצנלסון על גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. גיבור המחזה שמעיה, מנסה להתאבד בשל אבלו על האסון הפוקד את הארץ והעם. הוא ניצל על ידי אחד הגולים לאחר שקפץ למוות על מנת לטבוע. שמעיה מקלל את מי שהציל אותו.

הקהילה הסחופה של הגולים מגיבה לדילמת ההתאבדות. בוויכוח זה מביע קצנלסון עמדה ברורה בה החזיק עד יומו האחרון: שאסור להתאבד. מי שמגיב על זעקתו של שמעיה הוא קוּליה הקשיש.

בלי פיסת אדמה וקורטוב של רקיע    🔗

תיאור גולי בבל אקטואלי לזמן כתיבת המחזה “על נהרות בבל”, והוא מזכיר את חיי הגטו המתפוררים. במחזה מנסה קצנלסון להציב בפני יושבי הגטו מראָה למצבם. הוא עושה זאת באמצעות מונולוג אותו הוא שׂם בפי שר של הבבלים. דבריו מתארים את מצבם של יהודי ירושלים. תיאור זה הוא גם קריאה לאחווה ולעזרה הדדית בתוככי האובדן, קריאה להתמודדות עם הבדידות והרעב, עם המבוכה וחוסר האונים. בעיקרו הוא תיאור של הסבך המתוכנן בידי הרוצחים:

אף על פי כן: שירה נא עמי    🔗

אחאב אחד מגיבורי המחזה – בנו של קוליה הזקן, הוא האיש שמייצג את היהדות הרגישה והאותנטית. אחאב התבולל בין הבבלים מתוך תקווה לגאולה אישית ולחיי רווחה. סירובו לקבל את הסבל ואת ההינזרות כדרך חיים הביא אותו להתבוללות ולהזדהות עם הציוויליזציה הבבלית. הוא מנסה את כוחו בצִדו השני של המתרס. אנושות מנצחת במקום יהדות מובסת. הוא היה לשר בצבא הבבלי. רצונו להימנות על השליטים ולא על העבדים. הוא מבקש את הניצחון המשכיח ומכחיש את מקורו. מפגשו עם הגולים, שגם בחורבן לא איבדו את צלמם, מפגשו עם אביו הזקן, המאמין והרגיש, ראייתו את סבלם של היהודים ונאמנותם לאמונתם גורמים לו לשוב אליהם ולחבור אל גורלם. שיבה זו ממרקת את אנושיותו. דווקא בשובו אל עמו הוא יכול לשיר את ההמנון ההומניסטי הגדול, הפעם לא כדרך מנוסה מגורלו כיהודי, אלא כמי ששותף מתוך בחירה בגורל עמו. הדובר הוא אחאב ששר את בשורת ההומניזם באוזני המשעבדים, והוא מוצא להורג על ידי הבבלים כבוגד.

דרך תיאור גורלו של אחאב פונה קצנלסון אל אותם יהודים שהתבוללו וניכסו לעצמם את תרבות פולין, או את הגישה המהפכנית, כמו גם לעשירים, למשכילים ולפועלים שביקשו דרך אנושות חדשה לפטור את העם היהודי מגורלו המיוחד. בכולם הוא רואה יהודים העומדים עם אחיהם בתוככי תהום גורלו של העם היהודי.

כאן מגלה מפקד הבבלים כי אחאב אינו נאמן לצבא הבבלי ומצווה עליו לשתוק.

עַם איוב    🔗

תמונות אלו של המחזה “על נהרות בבל” משקפות את גטו ורשה בטרם נלקחו ממנו האלפים אל מותם. התרוקנותו של הגטו והחלשתם הגוברת של יושביו הנותרים מוכי האבל, הרעב והמחלות עם תודעת המוות המתקרב, עוררו שאלות חדשות.

קצנלסון שב אל דמותו של איוב. בעיניו, איוב אינו דמות היסטורית רחוקה אלא פורטרט של הדור. העם היהודי בתקופה הנוראה ההיא נקרא על ידי יצחק קצנלסון “עם איוב”. המחזה שנכתב והופץ על ידי החלוצים בגטו אמנם מסתיים בטוב, אך מותיר את הדרמה בשיאה.

הופעת יצחק קצנלסון הקורא את איוב שלו ביידיש הפכה מאורע משמעותי בחייהם של יהודי ורשה. כל מי שהאזין לו קורא את מחזהו, נדלק באשו. הקראת המחזה השתרעה על פני שעתיים. בדרך כלל קרא את שתי המערכות הראשונות, בעוד שהשלישית הייתה תרגום ליידיש של ספר איוב. עיקר המסר של המחזה הוא שאם איוב התנ"כי היה יחיד, בימינו הפך כל העם היהודי לעם איוב.

עַם איוב

“בין הרועים” בגטו    🔗

בתקופת הגטו תרגם קצנלסון את המחזה הארץ ישראלי שלו, “בין הרועים”, ליידיש. כאן הוא מכונה “מסביב לירושלים” ככותרת המשנה שנתן למחזה המקורי. אין הוא מעמיד את הארץ ככתובת מנחמת, המסוגלת לענות על האסון שמתרחש באירופה. המחזה אינו מאפשר לראות במפעל הציוני תשובה על עוצמת האסון. זהו מחזה המעלה דווקא את סדקיה של הציונות, אך מבטא את האמונה כי הסדקים הגלויים בהם נאבקים, הם הם דווקא הביטוי לאמת במפעל הציוני. דמויות מן העבר היהודי הן בעייתיות ביותר: שאול המלך, דניאל בגוב האריות, יוסף בן מתתיהו ברומא ושלמה מולכו על המוקד. דמויות אלה אינן מביאות עמן את הילת הניצחון. מול אליהו עומד נחמיה הצנוע והנחוש, שאינו מבקש בארץ סמלים אלא זירה לפעולה ממשית. הוא מייצג אתוס של חלוץ כפי שקצנלסון רואה אותו. המחזה שנקרא “סביב לירושלים” הוצג בגטו. קצנלסון הכניס לתוך המחזה תוספות ובהן רמזים למצבם העכשווי של היהודים.

קידוש השם    🔗

בקרב יושבי הגטו התקיים דיון ציבורי מעמיק במצב הרוחני שהתהווה שם. הדרך המסורתית לקידוש השם נחסמה. המוות לא היווה אופציה נבחרת על פני חיים של המרת דת. אי אפשר היה עוד לזכות בחיים. מאות ואולי אלפי יהודים שיצאו לשמד כדי להיפטר ממחסומי הזכוכית שעמדו ביניהם לבין החברה הפולנית גורשו אל הגטו וחשו את הזרות והחלל הריק. רבים מהם הפכו לשוטרים היהודיים בגטו.

בקרב אנשי הרוח התקיים דיון על קידוש השם בתנאים החדשים. נשמעו קולות שונים: יצחק ניסנבוים אמר כי מול הרצח הטוטאלי דווקא ההישרדות היא שהופכת לקידוש השם. הלל צייטלין טען כי כל יהודי שנרצח, נרצח על קידוש השם על פי ההלכה הדנה באדם הנמצא הרוג בשדה ופוסקת כי קידש את השם. ההלכה פוסקת כך מפני שהיא מניחה שנרצח משום שהיה יהודי. קצנלסון טען כי קידוש השם בגרסתו החדשה אינו מצוי בעצם המוות אלא בדרך שיהודי הולך בה אל מותו. ביכולתו לגלות תעצומות נפש ברגעיו האחרונים.

הרבי מראדזין, אותו תיאר בשירתו על פי ידיעות שפורסמו בעיתון המחתרת, התעטף בתפילין ורקד לפני המוות. ביטויים אלו הם לדידו של קצנלסון קידוש השם משום הסירוב לקבל את ניצחונו של המוות. כל ניסיון לשמור על החיים וכבודם, להתקומם נגד המוות, לעמוד מול הברוטאליות בחסד העזרה ההדדית, כל ביטוי של אמונה חרף ההשתלטות הטוטאלית של המוות המאורגן, הם מעשי גבורה. המרד של החלוצים לו היה שותף כמוֹרה, כמי שניצב בתווך בין הקהילה הבוגרת לבין צעיריה המתארגנים, היה לו בבחינת שיא אך לא תופעה יחידה. המרד ביטא מעשי התנגדות רבים שאמנם לא הצליחו להציל את מרבית העם היהודי, אך העניק מֵמד של תקווה ומשמעות לנשארים בחיים.

הוויכוח חידד מתח בין התפישה שהלחץ גורם להתעוררות תרבותית יהודית, לשיבה אל הלכידות הקהילתית ואל החמלה, לבין התפישה כי כל אלו אינם אלא מנגנוני בריחה, וכי לנוכח הרצח יכולה להיות תשובה אחת – והיא המרד.

בפעילותו וביצירתו נתן קצנלסון ביטוי לשתי המגמות. על אנשי תנועות הנוער עברו שלבים שונים של תפישת התנגדות: שלב של אמונה ביצירה התרבותית כאקט של התנגדות, ושלב של שיבה הירואית אל יסודות העשייה החינוכית, ממנו הגיעו אל התפישה של המרד כאפשרות יחידה. בשלב זה של הכרעתם לא קיבלו את שירו של יצחק קצנלסון, שביקש להעלות את תפילתו בציבור של המובל אל מותו כמעשה הנדרש: (הרבי מראדזין, גיבור שירו של יצחק קצנלסון, הלך אל עבר מותו בשמחת מאמין ושבר את האלם והאיבון. לפי הידיעות שבידינו, כבר בראשית הכיבוש הנאצי תבע הרבי מראדזין למרוד בכוח. בפעולותיו הוכיח את הרציפות בין תפישת המרד לבין קידוש השם בנוסח הקצנלסוני.

קידוש השם או מרד?    🔗

מספר יצחק צוקרמן: "בשירו של קצנלסון ‘דער הנדלר’ הופך גם הרוכל העני לנביא מוכיח. הוא לא רק מוכר סמרטוטים ובגדים בלים בעיר אלא קורא ללבבות ערלים להקשיב לתורת המוסר של עמו. שירו “שלמה ז’ליחובסקי” נוצר על יסוד כרוניקה שהתפרסמה בעיתון הפנימי שלנו. סופר שם, שבעיירה זדונסקה־וולה הוצאו בחג השבועות עשרה יהודים והועלו לתלייה, בתוכם שלמה, שהלך לקראת המוות מתוך שמחה וריקוד. על יסוד זה כתב את הבלדה שלו. התווכחנו אז עמו. נדמה היה לנו שהוא מטיף לקידוש השם יותר מאשר למרד.

השיר על “שלמה זליחובסקי” בכתב ידו של קצנלסון

הפואמה על הרבי מראדזין    🔗

עם הזמן הסתננו עוד ועוד ידיעות על המתרחש בפולין. על בסיס ידיעות שהתפרסמו בעלוני המחתרת בוורשה, כתב יצחק קצנלסון את הפואמה על הרבי מראדזין.

הרבי מראדזין היה משושלת איזביצא. שושלת הנתונה בוויכוח בין החסידויות השונות. הרבי מאיזביצא הראשון כתב את מי השילוח, ספר רדיקלי בו טען כי דברים המתרחשים בעולמנו אינם נתונים להכרעתנו.

שושלת הרבי מראדזין קשורה מאוד לוורשה, אך הרבי ישב בראדזין. מראשית הכיבוש הוא תמך במרד מזוין נגד הנאצים, והתנגד נחרצות למסירת יהודים על פי פקודת הנאצים. הוא הטיף להליכה ליערות והצטרפות לפרטיזנים. קצנלסון, שידע את כל הפרטים הללו, העדיף לתאר דווקא את התנגדותו הפאסיבית. על פי תיאורי עדים סוּפר, שערב מותו העדיף לקיים טקס של תפילת יום הכיפורים. רק את תפילת נעילה דחה ליום ההוצאה להורג. עטוף בטלית הלך אל הגרדום כשהוא מתפלל עם עדתו את תפילת הנעילה.

קצנלסון מעלה את השאלה הקשה על התורה והשכינה בזמן שהעם היהודי נרצח.

“יום מילא”    🔗

ביום שבת, 18 ביולי 1942, שהה קצנלסון עם אשתו בבית הילדים של קורצ’אק שם הוצג בפולנית מחזהו “הנסיך הגווע”. ארבעה ימים לאחר מכן, ביום ה־22 ביולי, בין ראשוני המגורשים, גורשו למוות ילדי בית היתומים של יאנוש קורצ’אק.

תקופת הגירוש הגדול של יהודי ורשה החלה ב־22 ביולי 1942, מועד בו נמסרה פקודת גירוש לכל יהודי העיר והסתיימה בספטמבר אותה שנה. באותה עת הגיע הרצח לשיאו משגורשו המונים למחנות המוות. ב־30 ביולי או ב־1 באוגוסט 1942, יצאו יצחק קצנלסון ובנו צבי את ביתם. זמן קצר לאחר צאתם צורפו חנה אשתו ושני ילדיו בנימין ובנציון למשלוח אל המחנות. כשנודע הדבר ליצחק ולבנו צבי הם מיהרו למקום האיסוף ונתפסו, אולם ניצלו בזכות פדייתם בכסף. וכך מתאר זאת המשורר:

האב ובנו הסתתרו בעליית גג בעת ששאר דיירי רחוב נובוליפסקי גורשו אל מותם. היו אלה הרגעים הטראומתיים ביותר בחיי המשורר.

בזיכרונו של קצנלסון נרשם יום זה כ“יום מילא”, ב5 וב־6 בספטמבר 1942, היממה הראשונה למבצע הגירוש המרוכז, מאורע שטבע את חותמו על יצירתו של המשורר מכאן ואילך. הייתה זו תקופת אֵבל עמוק ותחושת התפוררות של משמעות החיים. את הימים ההם הגדיר כתקופה בה “האֵבל אשר כאמונה נחתם בי.”

בפואמה ביידיש שנכתבה לאחר רצח אשתו ושני בניו, “יום אסוני הגדול”, אין הוא מדגיש את המוות אלא את הפרידה, וכן את הציפייה להליכה משותפת אל המוות:

עם המרד    🔗

כשהתבררו ממדי הרצח בטרבלינקה, קצנלסון היה לתומך נלהב של חבריו הצעירים יוזמי המרד. הוא הזדהה עמם והיה להם לשליח ציבור. עבורו היו השמש שאבדה ועליהם התרפק. הוא אמנם לא האמין שזוהי דרך יחידה להתמודדות, אך בהתרחש המרד, העניק לחברי תנועות הנוער את מלוא הסיוע הרוחני שיכול היה להעניקו.

מכאן החלה תקופת גיבושו של הארגון היהודי הלוחם לקראת המרד. תקופה מסוימת ניתק הקשר בין קצנלסון לבין חבריו. הוא וצבי בנו עבדו ב“שוֹפִּים”, אותם בתי מלאכה שייצרו למען הצבא הגרמני. כך ניתק זמנית מאנשי תנועת הנוער. באותה עת כתב את “דער טאג פון מייסן גרוסן אומגליק” (יום אסוני הגדול) והשלים את הפואמה הגדולה על הרבי מראדזין. ב־18 בינואר 1943, כשהגרמנים ניסו לחדש את הגירושים מן הגטו, מצאו עצמם מול התנגדות ומרי. קצנלסון נמצא עם בנו בקרב המורדים חברי תנועת “דרור” בגטו המרכזי. יום לפני המעבר, תקף צבי בפקודת הארגון היהודי הלוחם, האי"ל, יהודי ששמר על רכושו של שולץ, שבמפעלו עבד אביו.

ערב המרד הגדול, בפסח 1943, נשא המשורר דרשה נלהבת באוזני המורדים.

למחרת נשלחו הבנות וכל מי שלא היה בידיו נשק, להסתתר ברחוב מילא 61. דיירי הבית סירבו להסתיר את הצעירים, אולם משזיהו את קצנלסון הזמינו אותו ואת בנו להסתתר, אולם הוא סירב ותבע שכולם עד אחד יוסתרו. שבוע ימים הסתתרו שם, מפעם לפעם נכנסו לחדרו של לייזר לוין, וכך הוא מתאר: “מפעם לפעם היינו נפגשים בחדרי. הוא היה סר בלווית צביה, יצחק צוקרמן ועוד חברים ממפקדת הארגון הלוחם. הוא היה מתרפק ונצמד אליהם כאל הנחמה האחרונה. כאל התקווה האחרונה. הודות להם ימותו היהודים מהיום והלאה, אחרת ממה שמתו בעבר.”

(“מבפנים” י“א, תש”ח 1948, עמ' 648)

העם היהודי חיה יחיה    🔗

עיקר הזדהותו הייתה עם המורדים שהתכוננו חודשים אחדים למרד הגדול, עִמם חי ועִמם חלם. בגטו הכול ידעו כי אחרי ההתמרדות בחודש ינואר שגירשה את הנאצים, שביקשו להוביל את שרידי הגטו למחנה המוות בטרבלינקה, הם יגיחו כדי לבצע את זממם. הצעירים התכוננו לרגע הזה. ערב פסח נשא יצחק קצנלסון דרשה ללוחמים:

צביה לובטקין מעידה על דבריו של יצחק קצנלסון ערב המרד:

המשורר אך גמר את דבריו והדלת נפרצה ולתוך החדר נדרדרה קבוצה של גרמנים. ראשונים הקבילו את פניהם זכריה ארטשטיין והניק גוטמן, שגילו אומץ לב מרובה כל אותו יום. זכריה ישב והשים עצמו כקורא בספר. משאמרו הגרמנים להיכנס לחדר הסמוך, ירה בהם זכריה מן העורף. אחד מהם כרע נפל והשאר ברחו. גוטמן וחברים אחדים עמו מיהרו למדרגות וירו לעבר הגרמנים שבחוץ, במגלש המדרגות נפל גרמני שני. זה היה נצחונם הגדול.

(בוז’יקובסקי טוביה, בין קירות נופלים, הקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות, תל אביב 1972, עמ' 19)

חיפושי הכתבים אחרי הניצחון    🔗

אחרי סיום המלחמה כתב יצחק צוקרמן מכתב ביידיש ובו דין וחשבון על מה שקרה בתנועה החלוצית ועל חשיבות פעילותה בימי השואה. למכתב זה צירף ביבליוגרפיה של כתבי יצחק קצנלסון שנכתבו בימי המלחמה. במכתבו הוא מדווח גם על חיפושי כתביו של המשורר, חיפוש שהחל עם בוא הניצחון.

יחד עם יצחק קצנלסון עברנו את כל הגיהינום

יחד עם יצחק קצנלסון עברנו את כל הגיהינום. אני מכיר טוב את כל חייו. נספר פעם פרטים. תוודעו בדיוק באיזה מקום בדואר זה קבור, אז אני אבצע את החפירה. אנחנו חופרים עכשיו ברחוב דזיעלנע 34 ומחפשים את הארכיון שלנו, שם גם נמצא חלק מעבודתו של יצחק. את כל יצירותיו מזמן המלחמה אני מכיר היטב. הנה פחות או יותר הביבליוגרפיה: ב’דרור' שלנו הבלתי ליגלי הוא פרסם:

1. ‘יהודי יצא לרחוב’ את המנגינה התאים המוסיקאי גולדשטיין.

2. תרגום חלק מ’על השחיטה' של ביאליק.

3. מאמר על ביאליק.

4. מאמר על י.ל. פרץ ועל מנדלי.

5. שיר על מותו של הזמר העממי הרשל’ה (דניאלביץ).

6. שיר על היטלר ‘כאשר השטן צודק’.

7. בהוצאה שלנו, דרור, הופיעה ב־22.6.41 הדרמה התנ"כית הגדולה שלו ‘איוב’.

8. דרמה על חיי הילדים בגיטו קובנה ‘מושך אותי לרחוב’.

9. תרגום ליידיש של הרבה פרקים מהתנ“ך לערבי תנ”ך המיוחדים, שהונהגו על ידי החוגים לדרמה של ‘דרור’ אשר הוא היה הבמאי שלהם.

10. לחוג הדרמטי ‘דרור’ תרגם את ‘יעקב ועשו’ שהודפס על ידי הוצאת עולמי.

11. לחוג הדרמטי תרגם את הדרמה שלו ‘בין הרועים’ (או אמנון ותמר) איני זוכר בוודאות – היה פעם מודפס ב’אחדוּת העבודה'.³

12. כתב דרמה תנ"כית גדולה ‘על נהרות בבל’ שהוצגה על ידי החוג הדרמטי של ‘דרור’.

13. הקדיש את הפואמה הגדולה שלו ‘יזכור’, כתב אותה בשני חלקים עם הפסקה באמצע, לקיבוץ ברחוב דז’יעלנע. זה היה נדמה לי על חורבן וילנא וחמלנה.

14. יותר מאוחר כבר כתב את ר' שלמה זשעליחבסקי מזדונקע וואליע

15. ילדים מהרחוב.

16. מחזור שירי ילדים.

17. ‘הקללה’ הנקמה שלנו.

18. שיר על אובדנם של אשתו ובניו (בעברית).

19. שיר ‘לבן ויצחק’ על כישלוני שלי ושל לבן בקרקוב, עברית.

20. שיר על הקרבות של ינואר בגיטו וארשה בהם לקח חלק פעיל בקבוצת הלחימה שלי, ועוד אחדים שאני צריך להיזכר.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות, יצחק צוקרמן, 1945 [תרגום מיידיש])

 

מהגטו הבוער לצרפת    🔗

מלון ‘פולסקי’    🔗

במחצית הראשונה של שנת 1943, ערב המרד ואחריו, החלו הסוכנים היהודים של הגסטאפו להפיץ בקרב היהודים המסתתרים את הידיעה, כי הגיע מספר רב של דרכונים מארצות חוץ (בעיקר מדרום אמריקה) למען יהודי פולין. דרכונים אלו עלו כביכול, מחיר רב, וכאילו היה בהם כדי להעניק לבעליהם ערובות לביטחון חייהם. נאמר, כי יהודים בעלי דרכונים כאלה ירוכזו במחנות מחוץ לגבולותיה של פולין – בוויטל שבאלזאס, וכן בברגן בלזן שליד האנובר, מחנות הנמצאים לכאורה תחת פיקוח הצלב האדום הבינלאומי. פתאום אחזה בהלת יציאה ביהודים שצפויים היו יום וליל לסכנות של סחיטות והלשנות. חרף הניסיונות הטרגיים הקודמים, אלפי יהודים נפלו בפח שטמן להם הגסטאפו. היהודים ארגנו לשכה ותחנת משלוח ליוצאים במלון ‘רויאל’ שברחוב חמיילנה, אורגנה תחנה ליוצאים שאחר כך הועברה למלון ‘פולסקי’ ברחוב דלוגה, ויהודים רבים מילאו אותו. הייתה זו תמונה תמוהה, כאשר על רקע הטרור ההיטלריסטי ניתן למאות להתכורר בבתי מלון, ולאחר קבלת דרכון, הותר להם אפילו להתהלך ברחוב ולערוך קניות לקראת הנסיעה.

תנועת המחתרת היהודית התייחסה לעניין הפספורטים הזרים בשלילה מוחלטת. עסקני המחתרת יעצו ליהודים שלא ללכת לבתי המלון ולא לקבל דרכונים. אולם רבים הוקסמו ממקסם השווא של דרכון ‘אמריקני’, בייחוד אלה שדירתם נשרפה או שכבר נפלו פעם קורבן למעשה סחיטה.

באותה עת נתגלע סכסוך בין רוב החברים בנשיאת הוועד הלאומי היהודי לבין דוד דניאל גוז’יק, מראשי הג’וינט, שברוב תמימותו נתן ידו לעסק זה. דניאל גוז’יק היה אוהד של תנועות הנוער בגטו. אך בעניין מלון ‘פולסקי’ היה חלוק בדעתו על מנהיגי המרד. הוא אמנם לא יעץ ליהודים לנסוע, אך גם לא יעץ להם שלא לעשות זאת, ולמי שגמא אומר לנסוע (במיוחד עסקנים, סופרים, אנשי מדע ואחרים) הגיש עזרה כספית לרכישת הדרכונים.

גוז’יק נהג לומר כי למען הסיכוי להציל יהודים הוא “מוכן לבוא בדברים עם השטן עצמו.”

…המשלוח הראשון של בעלי הדרכונים ממלון ‘פולסקי’ שיצא בדרכו להאנובר, הופנה לטרבלינקה, שם נרצחו כל אלה שהאמינו בכל לבם כי הם נוסעים אל החירות. משלוחים אחרים הופנו לוויטל ולברגן בלזן…

…ביולי 1943 הקיפה המשטרה את מלון ‘פולסקי’, אסרה כמה מאות יהודים וביניהם גם את גוז’יק, והעבירה אותם של ה’פאביאק'. רובם נורו שם. גוז’יק הצליח להינצל ממוות, ישב זמן מה בכלא, אחר כך שוחרר תמורת סכום כסף גדול. היה זה קִצו של מעשה התרמית, שכתוצאה ממנו ניספו למעלה מ־3,000 איש, ואילו השלטונות ההיטלריסטיים הרוויחו מיליוני זהובים…

(א. ברמן, ספר וארשה, כרך א‘, עמ’ 721)

במלון ‘פולסקי’ האנשים רקדו    🔗

במלון ‘פולסקי’ טרם חיסולו נראה היה כי המלחמה הסתיימה. יוּרֶק, נער שהיה פעיל בגטו ורשה הגיע למלון ‘פולסקי’ היישר מתעלות הביוב של הגטו הבוער. וכך הוא מספר בזיכרונותיו:

מלון פולסקי ברחוב דלוגה 29 בוורשה ה“ארית”

יצחק קצנלסון בוחר במלון ‘פולסקי’    🔗

לאחר המרד הוברחו קצנלסון ובנו צבי אל מחוץ לגטו. להפתעת חבריו המורדים הגיע כעבור זמן למלון ‘פולסקי’. במלון זה הובטח לו שהשניים יקבלו מסמכים דרום אמריקניים שיאפשרו להם לצאת מאירופה ולהינצל.

יצחק (אנטק) צוקרמן ראה בסיפור מלון ‘פולסקי’ מלכודת. עוד הערמה של הנאצים כדי לדוג את היהודים המסתתרים ברחבי ורשה. הוא לא ידע כי אכן מתרחש בתוך השקר מעשה של החלפת שבויים. סיפור מלא תעתועים אך גם מעשי הצלה. הוא ניסה להשפיע על קצנלסון לא ליפול במלכודת. האם הייאוש הניע את המשורר לעשות את הצעד, או התחושה כי אין לו יותר למי לשיר? האם קיווה להצלה או למנוחה? קשה לדעת. יורק הנער מספר כי ראה להפתעתו במלון כמה מאנשי המרד אך אינו מפרט את מי. יצחק קצנלסון ובנו צבי נשארו זמן מה במלון. לימים הוזלו מחירי המסמכים שנמכרו במקום, דבר שעורר ביתר שאת את חשדותיו של יצחק צוקרמן כי בעצם מדובר במלכודת. יצחק ובנו צבי הועברו מן המלון לצרפת – למחנה השבויים בוויטל. לארץ ישראל הגיעו ידיעות לברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בני הדוד, כי יצחק וצבי קצנלסון הגיעו לשוויץ, ואלה עוררו שמחה רבה. למרבה הצער הידיעות היו מוקדמות, שכן השניים הועברו כאמור לוויטל שבצרפת.

בשווייץ החלה פעולה אינטנסיבית לשלוח לצרפת אישורים לאזרחי הונדורס ושאר מדינות דרום אמריקה, שהמדינות מוכנות לקבל בחזרה את ‘אזרחיהן’ ובהם גם אתקצנלסון ובנו.

דוד גוז’יק שרד את המלחמה והמשיך בפעילותו בקרב שרידי השואה. ב־1945 טס מפריז לוורשה, לרוע המזל מטוסו נפל והוא נספה.

המעטפה שהכילה את גלוית הפרידה של קצנלסון מאחיו אברהם

 

האם תיבת נֹח?    🔗

אנשי רוח יהודים בצרפת הכבושה    🔗

הגעתו של יצחק קצנלסון למחנה השבויים בוויטל, צירפה אותו לכאורה למעין ‘תיבת נח’ שבנתה צרפת לאנשי רוח ופליטים. בצרפת שלפני מלחמת העולם השנייה היה נדמה כי נבנה שם מקלט לפליטים היהודים החיים תחת העריצות הנאצית.

צרפת היתה לארץ פעילותם של אנשי רוח יהודים צרפתים ולארץ גלותם של אנשי רוח יהודים מגרמניה. היא הייתה ארץ צמיחתם של אינטלקטואלים יהודים־צרפתים, אך גם ארץ מעבר והתמוטטות לפליט היהודי, איש הרוח, שתר אחר ביטחון וזירה לחיפוש רוחו. לפני המלחמה צרפת הייתה המדינה שסימלה עבור רבים את רעיונות השחרור והדמוקרטיה. עם הפלישה הנאצית הכול בה התמוטט בעבורו במהירות מפתיעה ומאכזבת. תבוסתה הנהירה והלא צפויה של מי שנחשבה למעצמה, הייתה מכה אנושה לרוח הדמוקרטית. בחרנו להביא כאן את קולם של כמה מענקי רוח היהודים שחיו או מצאו עצמם בדומה לקצנלסון בצרפת הכבושה, שחרף התנאים החמורים המשיכו ליצור ולחבר דברי הגות, ואף העמיקו להתבונן בגורלו ההיסטורי של האדם, הנובע מתוך מה שנחשף על ידי המשטר הנאצי והנכיח אותם גם מול גורלם שלהם.

ולטר בנימין    🔗

ולטר בנימין, פליט יהודי מגרמניה שהגיע לפריז עקב עליית הנאצים לשלטון במולדתו, היה עסוק בשנות גלותו במחקר ענק על פריז כבירת המאה ה־19. עם פרוץ המלחמה מצא עצמו כלוא כאזרח גרמני במחנה מעצר צרפתי, אף על פי שהיה אחד מאנשי הרוח שפיתח את הדו שיח עם התרבות הצרפתית. הוא שוחרר על ידי סופרים ואנשי הגות צרפתיים. משהחלה הפלישה הגרמנית לצרפת ברח לדרום צרפת, לאיזור וישי שנחשב כחלק חופשי מהכיבוש הגרמני אך למעשה נכנע לתכתיביו.

באותה עת כתב את המסמך הקצר והנוקב על התֶזות של ההיסטוריה. בדרום צרפת תכנן את בריחתו דרך הרי הפירנאים לספרד כדי להגיע לבסוף לארצות הברית. בעת הבריחה לקח עִמו כתב יד של ספר שכתב, וחצה עם קבוצת פליטים את הפירנאים. כשהגיע לפורט־בּו, עיירת גבול קטנה בין ספרד לצרפת, נעצרה החבורה על ידי המשטרה המקומית ולא אִפשרה לקבוצה לעבור. נראה שרשימה של הסופר ליאו פויכטוונגר שפורסמה בארצות הברית על מנוסתו שלו מצרפת באותו מסלול, גרמה ללחץ גרמני על הספרדים לנעול את המעבר ולמנוע את המנוסה. ולטר בנימין החליט להתאבד ובכך לזעזע את המשטרה הספרדית, מתוך תקווה שתתרשם מהתאבדותו ותתיר לשאר הבורחים לעבור לספרד. עד היום לא ברור האם התאבדותו היא שאפשרה את כניסתה של כל השיירה לספרד. במהלך המעבר אבד הספר הגדול, ולא ברור האם כתב היד שנמצא מוסתר בספרייה של פריז אחרי המלחמה, אכן זהה לספר האבוד.

מתוך: “על מושג ההיסטוריה”

ג

רושם הקורות, המספר את האירועים בלי להבדיל בין גדולות לקטנות, נאמן תמיד לאמת בכך ששום דבר שאירע אי פעם אינו אובד להיסטוריה. אמנם רק האנושות הנגאלת תזכה למלוא עברה. הווי אומר: רק האנושות הנגאלת תוכל לצטט כל רגע ורגע בעברה. כל אחד מרגעי חייה הופך ל־ citation a l’ordre du jour (צו קריאה, פקודת היום) – הוא יום הדין.

ח

מסורת הנדכאים מלמדת אותנו, שמצב החירום שבו אנו חיים הוא הכלל. אלינו למצוא מושג תואם של ההיסטוריה. אז תעמוד לנגד עינינו המשימה של יצירת מצב החירום האמיתי וכך ישתפר מעמדנו במאבק נגד הפאשיזם. סיכוייו מתבטאים בין השאר בכך שמתנגדיו נאבקים בו בשם הקידמה כנורמה היסטורית. – התמיהה על כך שהדברים שאנו מווים אותם ‘עדיין’ אפשריים במאה ה־20 אינה תמיהה פילוסופית. היא אינה פתח להכרה, אלא אם כן מדובר בהכרה שרעיון ההיסטוריה שממנו היא יוצאת אין לו רגליים.

ט

יש בתמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר.

במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא סערה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

(ולטר בנימין, “על מושג ההיסטוריה”, מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ 311–313)

מארק בלוך    🔗

דמות איש רוח יהודי אחר שפעל בצרפת בזמן הכיבוש הנאצי, היה מארק בלוך, יהודי אלזסי, שמחקרו חולל מהפכה בחקר ההיסטוריה. יחד עם לוסיאן פבר הקימו השניים אסכולה היסטוריוגרפית שביקשה לחקור באופן שונה את העבר. אסכולה זו התמקדה במפגש בין הסוציולוגיה וההיסטוריה, בחקר תקופות ארוכות בהקשרן הכלכלי והחברתי. זרם זה כונה בשם ‘אנל’.

במלחמת העולם הראשונה שירת מארק בלוך בצבא הצרפתי ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס כקצין. עם התבוסה מצא עצמו בשטח צרפת החופשית במחוז וִישִי. שם כתב פרק היסטורי מזהיר בניתוח המפּלָה הצרפתית. כן כתב על מקצועו של ההיסטוריון. מפעילותו כהיסטוריון הסיק מסקנה ברורה והצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית. בלוך נלכד על ידי הנאצים והוצא להורג, לאחר שניחם את חברו בן השבע־עשרה שמירר בבכי מפני פחד המוות שאחז בו. בלוך הבטיח לו שלא ירגיש דבר כשיוצא להורג. בדקה האחרונה בטרם נורה למוות, קרא בלוך: “תחי צרפת!”

בעיני רבים הוא נחשב כקדוש ההיסטוריונים, כשם שסוקרטס הוא קדושם של הפילוסופים ויאנוש קורצ’אק קדושם של המחנכים.

האדם במרכז

ובאמת זאת לימדונו זה כבר רבותינו כדוגמת מישלה ופוסטל דה־קולאנז': מושא עניינה של ההיסטוריה הוא, מטבע הדברים, האדם. ומוטב לומר: בני האדם. את מדע התמורות מיטיבה להלום צורת הריבוי, באשר צורת היחיד נוטה לצד ההפשטה; צורת הריבוי לעומתה מציינת באופן דקדוקי את היחסיות. מאחורי קווי המִתאר המוחשיים של הנוף, מאחורי המכשירים או המכונות, מאחורי הכתבים הקפואים ביותר למראית עין ומאחורי המוסדות המנותקים לחלוטין כביכול ממי שיסדו אותם – מאחורי כל אלה קיימים בני אדם, ואותם מבקשת ההיסטוריה להבין. ומי שאינו מבין זאת, לא יצלח כי אם לתרגילים בידענות לכל היותר. ההיסטוריון הטוב משול לאותו ענק מן האגדות: המקום שריח בשר בני אדם עולה ממנו באפו, אליו יעוט לציד.

(מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי, עריכה מדעית בני קדר, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 70)

היסטוריון – אוהב את החיים

הסולידריות שבין התקופות כל כך איתנה, עד כי קשרי הפענוח של האחת באמצעות האחרת פועלים אהדדי משני הכיוונים גם יחד. אי הבנת ההווה היא תולדה בלתי נמנעת של אי ידיעת העבר. אך באותה מידה אין שחר לניסיון להבין את העבר בלי לדעת דבר על ההווה. במקום אחר כבר הזכרתי את האנקדוטה הזאת: נלוויתי אל הנרי פירן (Pirenne Henri) בדרכו לסטוקלהולם. מיד שהגענו אמר לי: “מה נצא לראות תחילה? אומרים שהוקם פה בית עירייה חדש. הבא נפתח בו.” ומיד הוסיף כאילו להקדים תשובה לפליאה: “לוּ הייתי אספן עתיקות, הייתי מתעניין רק בחפצים עתיקים. אבל אני היסטוריון, לכן אני אוהב את החיים.” היכולת הזאת לתפוס את החיים בעיצומם היא היא סגולת הסגולות של ההיסטוריון. ואל יטעונו סממנים של איפוק סגנוני; סגולה זאת היא נחלתם של אנשי השם שבתוכנו: פוסטל או מייטלנד (Maitland) בדרכם המחמירה. לא פחות ממישלה. ואולי הסגולה הזאת בעיקרה היא מתנת פיות, שאיש לא יכול להתיימר להשיגה, אלא אם כן נמצאה לו בעריסתו. ואף על פי כן יש להפעילה ולפתחה. הכיצד? וכי יש דוגמה טובה מזאת שנתן פירן עצמו, היינו במגע מַתמיד עם העכשווי?

שכן אותו רתת של חיי אנוש, שרק במאמץ גדול של הדמיון נוכל להשיבו אל הטקסטים העתיקים, אפשר להרגיש בו כאן ועכשיו. פעמים רבות קראתי סיפורי מלחמה וקרבות, ופעמים רבות סיפרתי סיפורים כאלה. האם באמת ידעתי, במלוא מובן של הפועל ‘לדעת’ – קודם שחזיתי מבשרי את תחושת הבחילה המחרידה – האמנם ידעתי באמת מה משמעו של ‘כיתור’ לצבא ומהי ‘תבוסה’ לעם? ובטרם שאפתי אל קִרבי במרוצת הקיץ והסתיו של שנת 1918 את אווירת העליצות של הניצחון – ועודני מקווה מאוד למלא בה את ריאותי שנית, אף שהניחוח שוב לא יהיה כשהיה, אללי – האמנם ידעתי באמת ובתמים איזה משמעות טומנת בחובה מילה נפלאה זו? לאמיתו של דבר, ואחרי ככלות הכול, נשאל תמיד, במודע או שלא במודע, יסודות מחיי היום יום שישמשו אותנו כדי לשחזר את העבר, כדי שנוכל לתת בהם גוונים חדשים במקומות הנחוצים. וכי איזה מובן היה בעינינו לאותם שמות המשמשים אותנו לתיאור של הלכי נפש שפסו מן העולם ושל דפוסים חברתיים שגוועו, אילולא ראינו תחילה בעינינו כיצד חיים בני אדם?

(מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי, עריכה מדעית בני קדר, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 85–86)

סימון וייל    🔗

סימון וייל הייתה צעירה יהודייה ממשפחה אמידה ומתבוללת. בעודה צעירה נקעה נפשה מהווייתם של משפחתה וקרוביה הבורגנים. היא חיפשה דרך לחידוש חיי הרוח ולתיקון החברה, ולפיכך לקחה על עצמה פעילות חברתית נמרצת. בילדותה הכריזה על עצמה כקומוניסטית. התלמידה המבריקה בתיכון הייתה למורה צעירה ונערצת. סימון וייל הזדהתה עמוקות עם מעמד הפועלים, הייתה מעורבת בארגון שביתות והלכה לעבוד בבתי חרושת חרף בריאותה הרופפת. הגם שהאמינה בפציפיזם, בכל זאת נטלה חלק במלחמת האזרחים בספרד, והתנאים הקשים פגעו אנושות בבריאותה הרופפת.

בעיר אסיזי שבאיטליה הייתה לה התגלות נוצרית ברוחו של פרנציסקוס הקדוש. למרות אמונתה העמוקה בנצרות, ביקורתה החברתית על הכנסייה הקתולית לא אפשרה לה להיטבל. היא האמינה בהשראה של הדתות אולם לא באיחודן. וייל ניחנה במחשבה יוצרת ברוח נוצרית עם נטיות גנוסטיות. היא ביקשה לארגן את הפועלים למאבק חברתי תוך הישענות על העצמה תרבותית־רוחנית. הערותיה על היהדות אינן מחמיאות ביותר. ברוח הגנוסטיקה הנוצרית הקדומה היא גילתה ביהדות שהכירה פולחני חברה שטחיים והערצת ממון.

עם הפלישה הגרמנית לצרפת נדדה לדרות ועבדה כפועלת חקלאית בתנאים קשים. גם בתנאים אלו לימדה בני איכרים. הוריה של סימון וייל הצליחו להימלט עמה לארצות הברית. חיפושיה הרוחניים הביאו אותה למרוד בכניעת צרפת. היא הזדהתה עם צבא דה־גול ושידרה מאנגליה לצרפת שידורי רדיו נוקבים. התמכרותה הטוטאלית למאבק למען צרפת הרעבה הביאה אותה להרעבה עצמית עד מוות. ספריה וסיפור חייה הִכו גלים בתום המלחמה.

מתוך דבריה של סימון וייל: הכובד והחסד

המאמינים כי אחד הצדדים הלוחמים צודק – מאמינים כי הוא ינצח.

אלה המאמינים היום שאחד משני היריבים ניצב לצד הטוב, גם מאמינים שהוא ינצח.

לראות טוב כלשהו, אהוב בתור שכזה, נידון לכלייה על ידי מהלך המאורעות הקרב, זה סבל שאין לשאתו.

המחשבה שהדבר אינו קיים עוד יכול להיות טוב היא מחשבה מענה, ואנו מרחיקים אותה. זוהי קבלת המרות של החיה הרעה הגדולה.

(הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, מבוא: גוסטב תיבון. אחרית דבר: מרסל דוּבּואה, עמ' 192, הוצאת כרמל, ירושלים, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, תשנ"ד 1994)

הקומוניסטים והנוצרים הקדומים

כוחות הנפש של הקומוניסטים מקורם בתחושה שהם צועדים לפי אמונתם, לא רק לקראת הטוב, אלא גם לקראת הדבר שלפי אמונתם יקום באופן בלתי נמנע ובמהרה. כך הם מסוגלים, בלי להיות קדושים – הם רחוקים מזה מאוד – לשאת סכנה וסבל שרק קדוש יכול לשאת למען הצדק בלבד.

מבחינות מסוימות הלך הרוח של הקומוניסטים אנאלוגי מאוד לזה של הנוצרים הקדומים. אותה תעמולה אסכאטולוגית מסבירה יפה את הרדיפות מן התקופה הקדומה.

(שם, עמ' 192)

הגשרים וגורדי השחקים

הגשרים של היוונים – קבלנו אותם בירושה, אבל איננו יודעים עוד מה לעשות בהם. חשבנו שצריכים לבנות עליהם בתים, הקמנו עליהם גורדי שחקים ואנו מוסיפים בלי הרף קומות. וכבר שכחנו שאלה גשרים, דברים שנועדו למעבר, ושבעברנו עליהם אנו הולכים לאלוהים.

(שם עמ' 175)

התקופה בה הכול אבד

אחרי קריסת הציוויליזציה שלנו יקרה אחת מן השתיים: היא תכחד לגמרי כמו הציוויליזציות העתיקות, או שתתאים עצמה לעולם שהתפרק מהריכוזיות.

זה תלוי בנו. מוטל עלינו לא לשבור את הריכוזיות (כי היא תהפוך מיד לכדור שלג מתגלגל, עד לקטסטרופה) אלא להכין את העתיד.

התקופה שלנו הרסה את ההירכייה הפנימית. איך ייתכן שתניח להיררכייה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחרונה אינה אלא בבוּאה של הראשונה?

לא יכולתי להיוולד בתקופה טובה מן התקופה הזו שבה הכול אבד.

(שם, עמ' 205)

המלכודת שהפכה את האדם עבד להמצאותיו

לערוך רשימת מצאי או ביקורת של הציוויליזציה שלנו, מה זה אומר? לנסות להאיר במדויק את המלכודת שהפכה את האדם לעבד ההמצאות שלו. איך הסתנן חוסר התודעה למחשבה והפעולה השיטתיים? הבריחה לחיים פרימיטיביים היא פתרון עצלני. צריך לחזור ולגלות את הברית המקורית בין המחשבה והעולם בציוויליזציה שאנו חיים בה. אבל זו משימה בלתי ניתנת להשגה, בגלל קוצר חיי אדם ובגלל העדר האפשרות לשתף פעולה ולהעביר הלאה. זו אינה סיבה שלא נקבל אותה עלינו. כולנו נמצאים במצב דומה לזה של סוקרטס כשחיכה למוות בכלא, והתחיל ללמוד לנגן על נבל… כך, לפחות, נוכל לומר שחיינו.

(שם, עמ' 182)

הקורבנות מזדהמים מהכוח כמו מעניהם

האשליה הקבועה של המהפכה היא האמונה שקורבנות הכוח, כיוון שהם חפים מן האלימות המתחוללת – אם יתנו את הכוח בידם, הם יעשו בו שימוש צודק. אבל מלבד נפשות הקרובות לקדושה, הקורבנות נזדהמו מהכוח כמו מעניהם. הרע שבניצב בחרב מועבר אל חודה. והקרנות, שעלו כך לשלטון וראשם סחרחר מהשינוי, עושים רע בדיוק כמו קודמיהם או יותר, ובמהרה הם חוזרים ונופלים.

ביסוד הסוציאליזם עומדת ראיית הטוב כמצוי בצד המנוצחים, וביסוד הגזענות ראיית הטוב כמצוי בצד המנצחים. אבל הזרם המהפכני בסוציאליזם משתמש באלה שלפי טבעם וייעודם הם המנצחים, גם אם מוצאם במעמד הנמוך, וסופו שהוא מגיע לאותו מוסר.

(שם, עמ' 204–205)

העבודה – הרעב והצמא הבאים מן העייפות

עבודת כפיים, הזמן שחודר לגוף באמצעות העבודה, אדם הופך לחומר כמו ישו בסעודת הקודש. העבודה היא כמו מוות.

צריך לעבור מבעד למוות. צריך למות לשאת את כובד העולם. מה הפלא שכואב לאדם, כשהוא נושא על כפתיו את כובד היקום?

העבודה היא כמו מוות אך היא חסרה מניע. לפעול תוך ויתור על פירות הפעולה.

כשאתה מותש, העבודה פירושה להיות משועבד לזמן כמו חומר. המחשבה אנוסה לעבור מאגע לרגע הבא מבלי להיאחז בעבר או בעתיד. זהו הציות.

שמחות שמקבילות לעייפות. שמחות ניתנות למישוש – אכילה, מנוחה, הנאות יום א'… אבל מלא הכסף.

שום שירה שתעסוק בפשוטי העם איננה אותנטית אם העייפות אינה נוכחת בה, והרעב והצמא הבאים מן העייפות.

(שם, עמ' 208–209)

השראה מצִדו האחר של הרקיע

רק הנצחי אינו פגיע לזמן, כדי שמעשה האמנות יוכל להיות נערץ תמיד, כדי שאהבה וידידות יוכלו להמשיך חיים שלמים (או אפילו להישאר טהורים יממה אחת), כדי שתפישה של המצב האנושי תישאר אותה תפישה מבעד להתנסויות הרבות ותהפוכות הגורל – צריכה לבוא השראה מצּדו האחר של הרקיע.

עתיד בלתי אפשרי לחלוטין, כמו האידיאל של האנרכיסטים הספרדים, משפיל הרבה פחות ונבדל הרבה פחות מן הנצחי, מאשר עתיד אפשרי. הוא אפילו לא ישפיל בכלל, אלא אם נטפח אשליה שהוא אפשרי, אם הוא נתפש כבלתי אפשרי, הוא מעביר אותנו לנצחי.

(שם, עמ' 203)

לקרוא את האדם אחרת

צדק. שוב ושוב להיות מוכנים להודות שהזולת הוא אחר מכפי שאנו קוראים אותו כשהוא לפנינו (או כשאנו חושבים עליו), או מוטב לקרוא בו שהוא אחר בוודאות, ואולי אחר לגמרי, מכפי שאנו קוראים אותו.

כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת.

(שם, עמ' 163)

הקשר אל העולם

מי יתן והיקום כולו יהיה בשבילי, ביחס לגופי, מה שמקלו של העיוור הוא ביחס לידו. התחושה של העיוור אינה נמצאת עוד בידו אלא בקצה המקל. נחוצה לזה תקופת למידה.

להגביל את אהבתך לנושא הצרוף ולהרחיבה ליקום כולו, זה אותו הדבר עצמו.

לשנות את היחס בינך ובין העולם, כשם שהפועל משנה, באמצעות הלמידה, את יחסו לכלי העבודה. הפציעה: זה המקצוע שחודר לתוך הגוף. מי יתן וכל סבל יחדיר את היקום לתוך הגוף.

הרגל, מיומנות, העברה של התודעה אל אובייקט שאינו הגוף עצמו.

מי יתן ואותו האובייקט יהיה היקום, עונות השנה, השמש, הכוכבים.

היחס בין הגוף וכלי העבודה משתנה תוך כדי למידה, צריך לשנות את היחס בין הגוף והעולם.

איננו מתנתקים, אנו משנים את ההתקשרות, להתקשר לכוליות.

הכאב והרגיעה

… יש דרגת כאב שבה מאבדים את העולם. אבל אחר כך באה הרגיעה. ואם חוזר שיא הכאב, גם אחריו תבוא הרגיעה. אם נדע זאת, אותה דרגת כאב עצמה תהיה המתנה לרגיעה, וכך לא יינתק הקשר אל העולם.

(שם, עמ' 70)

שתיקת האלוהים

‘למסת נקיים ילעג’ (איוב ט' 23) שתיקת האלוהים. הרעשים עלי אדמות מחקים את השתיקה הזו. הם לא אומרים כלום.

רק כשאנו קוראים מעומק ישוּתנוּ לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנו, רק אז אנו נוגעים בשתיקת האלוהים.

בדרך כלל מכניס הדמיון שלנו מילים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן, אבל כשאנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כוח לשחק, אז אנו צריכים מילים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה אין אנו מקבלים אלא דממה.

(שם, עמ' 143)

עמנואל לוינס    🔗

לוינס שבוי יהודי צרפתי

לוינס היה פילוסוף שמקור צמיחתו בקהילה היהודית בליטא. את לימודיו הגבוהים עשה בצרפת ובגרמניה. הוא היה חניך הגמנסיה הרוסית, בה למדו ילדיהם של יהודים פליטים מליטא, שגורשו אל מעמקי רוסיה במלחמת העולם הראשונה (2000,000 יהודים הובלו ברכבות אלפי קילומטרים למעמקי רוסיה משום שהצבא הרוסי האשים את היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים). אחרי המלחמה שבו המגורשים לליטא. כשלוינס היגר מליטא לצרפת הוא השתלב בלימודי הפילוסופיה. אחר כך נסע ללמוד בגרמניה ושם היה תלמידם של הוסרל והיידגר. כששב לצרפת הביא עמו את משנותיהם של מוריו.

במלחמת העולם השנייה שירת בצבא צרפת ונשבה בידי הגרמנים. תחילה נכלא במחנה עבודה בצרפת, אחר כך הועבר לגרמניה. השבויים היהודים הופרדו מן השאר, אולם שלא כשאר יהודי אירופה הכבושה, הם לא נרצחו. חמש שנים שהה לוינס בשבי. למרות המצוקה והרעב הצליח לשמר חיי רוח עשירים, ואף כתב רשימות פילוסופיות, ביקורתיות וספרותיות בפנקסים אחדים, שלאחר המלחמה היוו את נקודת המוצא להגותו המאוחרת.

תפישתו שפותחה במשך השנים השפיעה עמוקות על הגות בני דורו. המרכזה העמיד תורה בעלת אופי מוסרי ולא מטפיסי. מאבקו מול היידגר, שהזדהה עם הנאציזם, ניכר כשהעמיד מול הנאציזם תורה אֶתית שעיקרה, האחריות כלפי הזולת היא היסוד המוסרי העליון. לעומת שאר גדולי הרוח היהודים שפעלו בצרפת והוזכרו כאן, לוינס שרד את המלחמה. הוא הקדיש את חייו לחינוך יהודי ולעיצוב תורתו הפילוסופית, שהשפיעה רבות על הגות המאה ה־20. שנים רבות ניהל את בית הספר הגבוה של ‘אליאנס’ בפריז, ועסק בפירוש מקורות תלמודיים במפגשים אינטלקטואלים יהודיים. אלו השפיעו על דורות של תלמידים. הדברים שיובאו כאן מפיו נכתבו בעת שהיה כלוא המחנה השבויים הגרמני.

כרך ראשון של פנקסי לוינס שראה אור זה לא מכבר, מביא בפנינו טיוטות ורשימות שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה. בתחילה לא ידע מה בדיוק מתרחש בגטאות ובמחנות ההשמדה, אך חש את עוצמת הדה־הומניזציה ואת המאבק על שמירת הצלם האנושי והיהודי. אט אט נודעו במחנה העובדות הקשות. לוינס היה מודע לסכנותיו של הנאציזם עוד בטרם המלחמה, אולם העובדות שהתבררו בניצחון התחזית היו קשות עוד יותר. בחמש שנות השבי עוצב אפוא גרעין חשיבתו המאוחרת.

בפנקסי השבי שלו מתאר לוינס את המפלה הצרפתית, את נדודיו במקומות בהם התרחשה המערכה. הוא מתאר ערים שנראו לו לפתע כקרקס שמפרק את אוהלו ויוצא לדרך. כל ההוויה המושתתת על דגלים וסמכות והתפרקה. הביזה היא שעמדה במרכז חייהם של תושבי העיר המובסת. האנשים נשאו עִמם חפצים שדודים שנותרו ללא משמעות. בני האדם נותרו בבדידותם.

לוינס מתבונן ומציין לעצמו כי הכול אובד במלחמה. האהבה החושנית לחיים, וגם תחושת המיצוי שבהתבוננות הפאסיבית – נעלמות.

אסון המולדת המובסת מביא את בני האדם לחפש פיצוי באושר אישי. הם נוכחים לדעת כי את הרוע אפשר לגלות לא מתוך התבוננות פנימית אלא מבחוץ בלבד.

בתום מלחמת העולם כתב לוינס רשימות על השבי ובמיוחד על שביים של יהודים בעת המלחמה. ברשימתו על השבי מדגיש לוינס כי מחנה שבויים אינו מחנה מוות. אמנם אין הוא בוכנוואלד, אך גם בסטלאגים ובאופלאגים היה סבל גדול. מחנות השבויים היו מאורגנים ונכפפו לחוקים ולמסורת שהתגבשו בהם מרצון על ידי השבויים עצמם, נוכח הכוח שהופעל מולם שיקפו את רצונם של מחוסרי הכול בנוחות ונחמה.

מתחת למעטה חיי החברה נחשפו מטבע הדברים, גם חולשות אנוש. השבויים לא היו קבוצות קדושים, גם לא חכמים ההוגים בעברם ובעתידם. אולם בשבי הם זכו למשך זמן קצוב בחיים נטולי מחויבות, בחֵירות בלתי צפויה מהשגרה הבורגנית, משוחררים מהמטלות המשפחתיות והחברתיות הרגילות, ובכך זכו להרפתקת אמת. ההוגים שביניהם התפנו אל מה שמעבר לחייהם הבורגניים, לבית ולמשרד, מעבר לבידור וליחסי שכנים ושאר עומסי התחייבויות. השבוי כשבוי היה פנוי עתה לעסוק במצב העולם, רעב וצמא לידיעות, ופתח חלון אל מעבר, בצפייה למתרחש.

“השבוי, בדומה למאמין, חי במה שמעבר. אף פעם הוא לא לקח ברצינות את המסגרת המצומצמת בה חי. למרות מסגרת זו, תמיד עמד על סף היציאה לדרך”. מרכיבי המציאות הממשיים ביותר שסבבו אותו נשאו חותם של ארעיות. הוא חש כמי שנתון בלבו של משחק, שגבולותיו חרגו הרבה מעבר לעולם המדוּמה שסבב אותו. גורלו האמיתי, שלומו נקבעו במקום אחר. הוא עצמו חי מעבר למה שסובב אותו. גורלו וייעודו היו מעבר ליום יום חייו.

ביום יום חש השבוי רעב ומחסור. פרטיותו נעלמה. כל המרחב היום־יומי שלו היה עתה ציבורי. נשארה לו רק המיטה, שלושה מטרים המוגבלים על ידי מיטת שכנו. הקניין לא שלט עוד באסירים, כאן הוא איבד את הקדושה. השבוי למד לאבחן בין מה שיש לך לבין מה שאתה. “למדנו עד כמה מעט מרחב נחוץ ועד כמה מעטים הדברים החיוניים לחיים”.

“אלו התנסויות האמת של השבי. סבל, ייאוש, אבל. אך מעל לכל אלה התגלה קצב חדש לחיים. שמנו את הרגל על פלנטה אחרת, נושמים אטמוספירה של עירוב לא ידוע, מניעים חומר ללא משקל.”

השבי סיפק לאסירים ששפע זמן פנוי. התקיימו הרצאות שלעולם לא היו נישאות בנסיבות אחרות. נפתח מעין בית ספר בו נטלו חלק אנשים בוכרים. בשבי התגלה שהרבה מן הדברים המקובלים בחיים הקודמים, הם לאמיתו של דבר בלתי נחוצים ושטחיים, הן ביחסים הבין־אישיים, הן במזון, הן בעיסוקים השונים. בשבי התחוור כי החיים הנורמליים יכולים היו להתארגן אחרת. הנה כי כן, פשטות החיים במחנה השבויים חשפה את משבר החיים של טרם המלחמה.

לוינס רשם בפנקסיו פרקי הגות המתעוררים עקב השאלות שהמלחמה היא אירוע שבא מן החוץ, בדומה לאירועים אחרים. ויש אחרים, שאירועים אלו הופכים עבורם למסד מכונן דרכו הם מגלים את העולם דווקא מבפנים.

לאחר המלחמה כתב לוינס מסה על חייהם של השבויים היהודים במחנות בהם שהה. הקבוצות בהן עבדו היהודים ביערות, הופרדו מקבוצות שבויים לא־יהודים ומאוכלוסיית הסביבה. בתנאים מיוחדים אלו היה רכיב כלשהו שהציב את היחיד בפני הרגשות היסודיים של הקיום. רגשות אלו כוונו לא אחת לאלוהים. משהו בחיים הללו הדריך את האדם לחבור למעורבות, לתחושת גורל. בניסיונו של השבוי היהודי להסתיר את זהותו היהודית, מצא זהות שלפני המלחמה לא צוינה בתעודותיה של המדינה. היהודי הבין לפתע שהוא מאבד משהו חיוני מן הקשר האמיץ שפיתח עם הקהילה הצרפתית. ההשפלה קיבלה אפוא טעם תנ"כי של בחירה.

השבוי היהודי השתתף בגורלם של שאר יהודי אירופה שהיו נתונים תחת שלטון הכיבוש הגרמני. הידיעות על גורלם של היהודים הופצו בין השבויים שמדיהם כחיילים הגנו עליהם. מכתבים ששלחו לקרוביהם ושבו עם הציון “עזבו בלי להשאיר כתובת,” הבהירו היטב את אכזריות הגורל. שמועות שהגיעו למחנות הפכו לידיעות קשות מנשוא. השבויים היהודים פיתחו תחושת סולידריות עם אחיהם. מבחינת השבוי היהודי, ההגנה שהוענקה על ידי אמנות בינלאומיות נראתה יותר ויותר שברירית, והוא לא יכול היה עוד להתכחש לאכזריות נטולת הרוך ומשוללת ההגנה.

השבוי היהודי חש עצמו עומד מול המוות, שהקיום היום־יומי התרחש תחת צילו. הוא לא יכול היה לסמוך על התקווה שגם עליו תחול תקוות שחרור השבויים. כיחיד הושפע אמנן היהודי מן התנאים המיוחדים בהם עמד, אולם לציבור חסרו כלים תרבותיים לביטוי מצבו.

כמו רובינזון קרוזו חיפשו היהודים את מכשירי הקיום התרבותי שלהם באונייה הטרופה. חמש שנים נדדו על פני גרמניה ובאמתחתם הספרים, השירים והנימוקים שהביאו עִמם לפני המלחמה. רבים מהשבויים שהשכלתם היהודית נעצרה בבר־מצווה שלהם, חשו כי עליהם להתייחס ברצינות רבה לטקסי מעבר ולשאלות תרבותיות שקבעו את גורלם. הם נותרו לבדם. גם כאשר בגאווה ובאמונות שווא לא העזו לדבר על אלוהים, הם עמדו בפני הצורך להתייחס לשאלות הקשורות להשגחתו הפרטית.

בעוד שהמגורשים היהודים מגרמניה ניצבו תדיר בפני מוות מיידי, לשבוי היהודי הצרפתי ניתנה שהות. זמן זה נוצל להכרעות מצפוניות תרבותיות של קבלת היהדות: התנ"ך, השפה העברית, ההיסטוריה היהודית היו ראויים עתה ללימוד והעמקה. לאור מנורות התקיים מניין של ‘תפילת מעריב’ ללא אפשרות להתפלל ‘שחרית’, כיוון שבדרך כלל יצאו לעבודה מוקדם בבוקר. בתקופת התבוסה, כשאחד השבויים העיר, “או שהאל אינו טוב או שאין לו כוח…” נתפשו התפילות שדיברו על שבירת מטה הרשע כבלתי אמינות. מה ניתן היהי לחשוב אז על כל אותן נוסחאות שדיברו על תבוסתו של בעל הכוח? הדילמה הייתה, האם לסגור את הספר או להתפלל כיונה הנביא מתוך עומק התהומות. התמיכה באהבת האלוהים הגיעה דווקא בשל הסבל וההכרה בספק.

ברשימותיו ממחנה השבויים טען לוינס שהיהדות מתגלה בשונותה מדתות מונותיאיסטיות אחרות, מפני התקווה הצומחת מן הייאוש. מגילוי וקבלה של הנבחרוּת מתוך הסבל. ברגעים הקשים של ראשית שנות המלחמה גילו היהודים את האמונה לא כאנכרוניזם ולא כשקר. עם הזמן קיבלו אותן נוסחאות משמעות חדשה, כאשר התבררה תבוסת גרמניה בצפון אפריקה ובסטלינגרד. לאחר שנים שבהן הטוב והרע החליפו את מקומם, נסתמן ניצחון התנועות האידיאולוגיות של רוע וגזענות, והאדם הנתון במצוקת שבי וסכנת מוות כבר הורגל בכך. לפתע החלו הרוחות לנשוב לכיוון חדש. לוינס האמין כי חוויות אלו יצמיחו את התרבות היהודית שלאחר המלחמה ויוענקו לה פנים חדשות.

ביומנו הוא עוסק בשאלה ההופכת להיות אקטואלית: שאלת קידוש השם. לדעתו, קידוש השם אינו רק שאלה של הקרבת החיים. אלא שאלת הנאמנות. בתחילה מדגיש המאמין כי אין אסון עובר על גדותיו. אין הוא מכיר בכך שהוא עלול להיעזב באופן טוטאלי על ידי אלוהיו. אין הוא מאמין כי שעת הקללה הגיעה, משום שהוא סבור כי עדיין נותר זמן ואולי יתרחש נס הצלחה. מקדש השם, לעומתו, מגלה את הנאמנות במוות עצמו, משום שלדידו אין יותר מקום לנס. מקדש השם רואה בעצם בחירתו את המוות עדות לאמונה ואינו מצפה לפיצוי עתידי. בעצם המעשה צפוּנה אפוא ברכתו.

בתפילות ראש השנה בשבי מגלה לוינס כי ‘תפילות העמידה’, אותן תפילות המדברות על עמידתו של החלש מול החזק, שבמשך שנים נתפשו כמיושנות, מתגלות כאקטואליות ובנות הזמן. הטוב מתגלה מחדש כטוב והרע כרע. המתפללים ניצבים בפני השחר החדש, אך אינם יודעים אם יזכו לראות את אור השמש. האם בחירות יזכו או שהם נידונים למוות.

בשבי התברר ללוינס יותר ויותר כי הזמן הוא חלק בלתי נפרד מן הישות, אך לא כפי שהיידגר טען כי הישות חדורה ברעיון הסופיות, בצעידה אל המוות, שכן מצב השבי מחזיק בתוכו את הידיעה שהאדם הוטל אל מצב קיומי, בודד וללא מוצא. בעצם הימים הנוראים של אותו שבוי, מגלה לוינס שלא הסופיות הכלולה בישות היא החשובה. לשיטתו, מה שעושה את הזמן לחלק מן הישות הוא הגילוי של ההזדמנות לסלוח. הסליחה היא אפוא האקט המוסרי שהזמן מאפשר לאדם. האקט המוסרי אפשרי רק במסגרת שניתנה, כלומר בזמן המצוי בתוך היש. זהו הגרעין להגותו של לוינס, בה המוסרי הוא המכונן את הישות.

פרק זה על לוינס בתקופת שִׁביו, מבוסס על תרגומיה של אליזבט גולדווין. ראו פריט זה בבביליוגרפיה.

יצחק קצנלסון    🔗

יצחק קצנלסון הוא אחד מגדולי היוצרים היהודיים שטעמו את המפגש עם צרפת במעמד של פליט ונידון למוות. בזמנים הקודרים ביותר בחייו, בוורשה ואחר כך בצרפת, אין הוא כותב רק לעצמו או לדורות הבאים, אלא יוצר לקהל סביבו, לציבור שנידון למוות. ומודע לכך. תקופה ומצב זה שאינם מאפשרים הפלגה להרהורים מופשטים על מצב החברה, אלא עוסקים בגורלו של הציבור הקונקרטי אותו הוא מייצג ולו הוא שר. לכתיבתו יש כתובת מוגדרת: העם היהודי שנהרג. בתקווה כי העם היהודי שישרוד את התופת יקרא את הדברים. הוא תוהה על עוצמת הרשע, כאדם משכיל שניזון לא מעט מהתרבות שבגדה בעצמה ובאנושות, הוא תוהה זמן רב כיצד החל התהליך האובדני. הוא חשד כי משהו בתרבות המערבית הנערצת, יכול להביא לגלגול מרושע עוד טרם יֵדע עד היכן הוא עתיד להתגלגל. הוא האמין כי הטוטליטריות היא היורשת של פולחן הארגון הרומאי שהשתחרר כליל ממחויבותו האנושית, והיה לחברה דורסנית ורוצחת. עוד לפני המלחמה כבר הבחין בעיוות החברתי המסוכן. מעניין כי גילה לכך סימפטומים מוקדמים, בספר השירים הראשון שכתב בפולין והעתיק אותו בעת ביקורו בארצות הברית. עוד מראשית יצירתו חש קצנלסון כי התופעה הולכת ומתעצמת.

הכל עולה

עוֹלֶה עֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת,

עוֹלֶה וּמְתַמֵּר הֶעָשָׁן,

סוֹפְדוֹת הַמְּכוֹנוֹת הַמְּרֻבּוֹת –

הֶסְפֵּדָן הַיָּשָׁן.

ענְנֵי עָשָׁן מִתְנַשְּׂאִים,

עוֹלִים וּמְתַמְּרִים עֲנָנִים;

גּוּשֵׁי עֲלָטָה מְכַסִּים

אֶת שָׁמַי הַלְּבָנִים.

בּוֹכִים בְּנֵי־אָדָם וְגוֹעִים,

לוֹחֲשׁוֹת עֵינַיִם וְדוֹמְעוֹת,

נֶחְנָקִים הַחֲלוֹמוֹת הַטּוֹבִים

בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמוֹת.

פְּנִינֵי הַדְּמָעוֹת מִתְנַשְּׂאִים

עוֹלִים הַפְּנִינִים הַטְּהוֹרִים

עוֹלִים וְזוֹרְחִים וּמְכַסִּים,

אֶת שָׁמַי הַשְּׁחוֹרִים.

(דמדומים ב‘, ארכיון בית לוחמי הגטאות, עמ’ 57)

במלחמת העולם השניה, המשיך לחשוב על כך. דבריו כוּונו אל מוקד הרשע. בוויטל קרא ברצינות את העיתונות הנאצית וגילה בפשיזם ובנציונליזם את אֵימתו של הארגון, ואת כוחה של הטכנוקרטיה לשבור את הצמיחה האנושית.

נגד ארגון, מנגנון: מקיים כאדם ואדם איננו    🔗

… זו החכמה להרע, לדכא ולהכניע, הכנע… הכנע כל מה שמתנער, מתרומם שואף, חורג לצאת מלב האדם החי… יש אשר בעברי על מה שכתבו המעולים שבהם, והייתי מתקנא אגב קריאה בכוח הרומאי, זה כוח האורגניזציה שלו, שפעלה נפלאות, שחוללה… אך עד מהרה נקעה נפשי מכל זה… קסרקטין! לכל הרוחות שבעולם, קסרקטין! הכל יש בו, גם צו, משמעת וסדר – הכל הולם בו, משתווה, דומה, נושאים ונותנים בד בבד, הכל, הכל יש, אין האדם, האדם אין. מקהלה של קולות וקול אין… הקול קול אלוהים איננו מתהלך בגן חייהם, קול אלוהים אשר באדם. זה כוח האורגניזציה! בכוח האורגניזציה שלהם לא בנו בו לעצמם בניין עד, החריבו עמים בו וארצות וסוף סוף השיאו מוות על עצמם…

… הרומאי – אבי אבות האורגניזציה, לקח את האדם ויבן ממנוּ צלע, צלע – מנגנון, מדבר ועושה, מקיים כאדם, אך אדם איננו.

(פנקס ויטל, עמ' 17)

 

מוויטל לדראנסי בדרך לאושוויץ    🔗

מקומות של קיִט ובריאות הפכו בצרפת של ימי מלחמת העולם השנייה למקומות אירוניים אם לא מקאבריים. עוד בימים האחרונים לפני המלחמה, בשנת 1938, מקום נופש ידוע, אוויאן, שהמים המינרליים שלו היו חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולינרית הצרפתית, היה מקום התכנסות של ועידה בינלאומית שקבעה גורלות. היא דנה בבעיית פליטי אירופה. כולם ידעו שמדובר ביהודי גרמניה שביקשו דרך להיחלץ מן המשטר ההיטלראי. כל האומות המשתתפות בוועידה הודיעו שאינן מוכנות לקלוט את יהודי אירופה. מוועידה זו ניתן היה להבין עד כמה חריף המשבר ההומני אליו נקלעה יהדות גרמניה, ועד כמה הפכו היהודים לבני ערובה בידי הגזענות עוד בטרם מלחמה. כמה אירוני לזכור כי מסקנות בלתי הומניות אלה נוצרו דווקא במקום רגוע, שלֵו ומטפח בריאות.

וִישִׁי, עיר קיט ומעיינות מרכזית בצרפת, הייתה לבירת מדינת הבובה הצרפתית. מלונותיה שהיו למשרדי השלטון החדש הפכו לסמלים של כניעה הולכת וגוברת לתביעותיה של גרמניה. לגבי צרפתים רבים הייתה וישי לסמל של כניעה מבישה.

העיר ויטל הייתה מרכז נופש חשוב, מקומם של מעיינות מים מינרליים, מקור של מעיינות בריאוּת מפורסמים. המקום היה זרוע בתי מלון מוקפי מדשאות, הרוח ששרתה שם התרכזה בטיפוח חזון ‘המכניקה בשירות הבריאות’ שיוצג על ידי מעין מכוני כושר ושיקום. רופאים ושאר מרפאים דאגו לבריאותם של הנופשים.

משנכבשה צרפת הצפונית על ידי הגרמנים נכבשה גם ויטל. תחילה תוכנן שהמקום ישמש כבית הבראה לקצינים גרמנים. כיוון שהתבוסה המהירה גרמה לתפיסתם של חיילים ואזרחי אויב רבים, הוסב חלק גדול מן המקום למחנה שבויים.

מסביב לכמה מלונות בוויטל נמתחה גדר תיל והמקום הפך למחנה שבויים גדול, שבו רוכזו אנגלים, אמריקנים, בני המושבות האנגליות מקנדה, דרום אפריקה, הודו, עיראק, אירן ואפילו פלשטינה, וכן 400 נזירות שאף הן נכלאו שם.

בפברואר 1944 נמצאו בוויטל 1,579 שבויים אנגלים, 15 קנדים, 46 אוסטרלים, 1 מניו זילנד, 11 דרום אפריקנים, 8 מצרים, 8 איראנים, עיראקי אחד ו־46 פלשתינאים – כולם נציגי האימפריה הבריטית. היו במחנה גם 491 אמריקנים, 3 בוליביאנים, 17 ברזילאים, 10 צ’יליאנים, 36 מקוסטה ריקה, 2 קובאנים, 10 אקוואדורים, 2 מגואטמלה, 13 מהאיטי, 37 מהונדורס, 3 ממקסיקו, 13 מניקרגואה, שבוי אחד מפנמה, 133 מפרגואי ו־23 מפרו.

ויטל היה מחנה שבויים מוזר ביותר. השבויים התגוררו בחדרי המלונות, ולעיתים קרובות עבד בהם גם הצוות הישן של מלונות הנופש. הדשאים טופלו וחדרי הכינוס הופעלו. התקיים שם תיאטרון שייקספירי, הרצאות שונות, הוקם גן ירק שיספק עוד מזון שלא היה בשפע. הייתה קנטינה מקומית והאסירים אף קיבלו שכר. הוּקרנו במקום סרטים וחובה הייתה על האסירים לצפות בסרטי תעמולה נאציים. מחאת האסירים על הקרנתם נענתה בענישה.

באופן כללי המשטר במחנה בא לקראת העצירים. מן הסתם האסירים לא ידעו עד כמה מצבם בין מחנות השבויים יוצא דופן. הם התגעגעו לחופש, התפללו לניצחון אך ניתנה להם אפשרות לחיות ולהמתין לעתיד. מפקד מחנה השבויים העדיף לנהוג בנימוס, במיוחד כלפי המשפחה המייסדת של ויטל, שבעבר שיוותה למקום מראה של ביטחון ובריאות. נציגת המשפחה הייתה חברה ב’צלב האדום' העולמי. מטהו התמקם בבית החולים המקומי. ‘הצלב האדון’ פיקח על המחנה, סייע בביגוד ותמך בעניי המחנה. הוא דאג למכסת מכתבים מסוימת: כל אסיר יכול היה לכתוב גלויות למשפחתו. אך מלבדן הוברחו אל מחוץ למחנה מכתבים נוספים. על פי הרשומות אנו יודעים כי בוויטל התקיימו 42 חופות ונולדו בו ילדים. מקובל היה להאמין מתוך ציפייה לימים טובים יותר, כי מקום נוח יחסית זה מיועד להחלפת שבויים.

אנשי המחתרת הצרפתית עבדו במחנה כאנשי אחזקה. מדי פעם היו משאירים את ארגז הכלים שלהם ובו מספריים לחיתוך הגדר. לפעמים התארגנו בריחות מתוך המחנה. אך היה זה כמדומני מחנה השבויים היחיד באירופה, שבני משפחה שלא נעצרו ביקשו להיאסר ולהצטרף אליו. 58 אנשים הצטרפו מרצון לעצירים הכלואים בו.

ויטל מבטיחה חיים בריאים    🔗

“האוטופיה”

בגן הירק

עבודה במטבח

חתונה במחנה וויטל

עריסה

תינוק נולד במחנה

קנטינה במחנה וויטל

חלוקת לחם בוויטל

קונצרט בוויטל

מים מינרלים מוויטל

שבויים מאחורי גדר בוויטל

למחנה וויטל הובאו יהודים, שתמורת ממון רב רכשו במלון ‘פולסקי’ בוורשה דרכונים ממדינות דרום אמריקה. פרוייקט מכירת הדרכונים הזרים נשען על מאמצי הנאצים לעסוק בחילופי שבויים. מחנות השבויים הרבים שקמו בקרב הצדדים הלוחמים עוררו לפעולה ולפיקוח. היה בו גם צד ארץ ישראלי.

ערב מלחמת העולם השנייה התגייסו לצבא גרמניה בני מושבות הטמפלרים הגרמניות בארץ ישראל. הם היו חברים במפלגה הנאצית הפלשתינאית. משפרצה המלחמה הוגדרו הטמפלרים בארץ כאזרחי אויב. חלק מהם הוגלה לאוסטרליה וחלק נעצר במקומות מושבם בארץ ישראל. אלו היו המקומות היחידים במלחמה העולם השנייה שבהם יהודים שמרו על גרמנים. הטמפלרים הפלשתינאים שהתגייסו לצבא גרמניה ביקשו שבני משפחותיהם יצטרפו אליהם ויישלחו לגרמניה. עניין זה יכול היה להתבצע על יד החלפת שבויים. כאלפיים אזרחי פלשתינה שנקלעו לאירופה במלחמה זו היו מועמדים להחלפת שבויים זו. אליהם צורפו יהודים שקיבלו דרכונים דרום אמריקניים, שציפו להגר אל המדינות שהעניקו להם דרכונים. לצורך החלפות אלו הוקמו מחנות להחלפת שבויים סמוך לברגן בלזן, בוויטל ואף במקומות אחרים. בקרב סוכני ההצלה השונים שישבו בשווייץ היו ציפיות שונות.

בין בעלי הדרכונים של דרום אמריקה נכללו גם יהודים רבים שהגיעו מוורשה דרך מלון ‘פולסקי’. יצחק קצנלסון וצבי בנו הגיעו לוויטל בצרפת כאזרחי הונדורס. באותו חודש הגיע למחנה משלוח של יהודים מבלגיה.

צפוי היה שהגעתם של יהודי ורשה למחנה ויטל כאזרחי דרום אמריקה תעורר רעידת אדמה במחנה השלֵו. הם הלוא ידעו עד כמה יוצאת דופן הייתה המצאותם של העצורים כאן. עד כמה אירופה כבר עולה בלהבות ועמה רוב יהודיה, ואילו כאן התנהלו החיים כמעט על מי מנוחות. לא מצויות בידינו עדויות על תגובותיהם דל השבויים הלא־יהודים עם בוא המשלוח של יהדות פולין. העדות היחידה היא דווקא זו של קצנלסון עצמו בפנקס ויטל. הוא מעיד כי קשה היה לו לשמוע את הצעקות והרעש מחריש האוזניים של הנשים היהודיות שהגיעו מפולין לפניו.

קצנלסון וצבי בנו התגוררו עם שאר היהודים שהגיעו מוורשה לוויטל במלון ‘פרובידנס’, משמעות שם המלון אירונית: “ההשגחה האלוהית”… מתוך השורות הראשונות של היומן שכתב יצחק קצנלסון, שנקרא מאוחר יותר פנקס ויטל, נראה כי בתחילה היה שרוי עדיין בהלם, בכעס עצמי ובאֵבל. כמו בימים בהם שוטט בוורשה בטרם היה למורה החלוצים בגטו. לאט לאט מצא בוויטל קהל תלמידים חדש. הם גילו אותו והוא חיפש אותם. הוא הבין שיש למי לכתוב, שהגיע הזמן לעשות את אשר לא עשה עד עתה: להעיד, ולא רק להסתתר מחת כסות של תיאטרון וסמלים.

יצחק קצנלסון ברחוב במחנה וויטל

אף שכתב בוויטל שני מחזות, הוא ביקש להתרכז בעדוּת עברית על מה שראה ועל כל שעבר עליו. באותו זמן כתב שיר קינה ביידיש שעוצמתו תנ“כית. יצירתו נטולת מסֵכות וישירה, ומבקשת להגיע ישירות אל קהל מאזיניו. ב”שיר על העם היהודי שנהרג" השיב לשאלת התיבה המזמרת בתוך האסון. בוורשה שאל את השאלה, האם מותר לשיר בעת כזו, האם אין הסחת דעת, התעלמות ממה שמתרחש סביב? עתה, כשחי את תופת הזיכרון והגיע לוויטל, חש שעלו לעשות את ההפך מה שכתב תיאודור אדורנו, הוגה הדעות היהודי־גרמני. הפילוסוף שגלה מגרמניה לארצות הברית בטרם המלחמה, כתב שאחרי אושוויץ אי אפשר לשיר. יצחק קצנלסון האמין כי דווקא עתה הגיעה העת להעיד ורק השיר יוכל להתקרב למה שאינו ניתן לביטוי.

קצנלסון, כחבריו במחנה, כלל לא היה בטוח שהגעתם למחנה תביא להם רווח והצלה. הוא חש כי גורלו נחתם, ולפיכך האמין כי ניתן לו זמן ביניים ליצירה, ועליו למלא את הצו – לכתוב ולהעיד. יצרו הפדגוגי לא חדל וסביבו התארגנה קבוצת תלמידים, היו בהם צעירים ומבוגרים כאחד. מצויה בידינו עדות על מסיבת חנוכה שאורגנה במחנה, וקרוב להניח שקצנלסון היווה לה מקור השראה. בחברותא זו של תלמידים היה גם נתן עק, מורה שלימד בבית הספר המתחרה לבית הספר של הקצנלסונים בלודז'. הוא הגיע לוויטל עם אשתו ובתם התינוקת בעסקת דרכונים דומה.

שתי נשים ליוו את יצחק קצנלסון בוויטל כתלמידות. האחת – רות אדלר. רות עלתה לארץ ישראל ב־1933 והצטרפה לבית הספר החקלאי בנהלל. היא חזרה בתשובה ועברה להתגורר בירושלים. לרוע מזלה הגיעה בשנת 1939 לביקור קרובים באירופה. כך נקלעה לאירופה הלוחמת ולוויטל. בידה היה דרכון פלשתינאי. התלמידה השנייה היא מרים נוביץ', בת עיירה קטנה מבלארוס, שנדדה והגיעה לצרפת. היא היתה קומוניסטית פעילה, הצטרפה לרזיסטנס ונתפסה על ידי הנאצים. דרכון מזויף שסופק לה על ידי המחתרת היווה לה מגן. לאחר שנלכדה ועונתה נשלחה לוויטל.

שתי הנשים דאגו לכך שיצירותיו של קצנלסון יישמרו. כמה וכמה פעמים הוא העתיק את שני המחזות שחיבר, את פנקס ויטל ואת השיר על העם היהודי שנהרג. בעזרת מרים נוביץ' הוטמנו היצירות באדמת ויטל ובתוך בקבוקים מתחת לעץ בחורשה בה התהלכו קצנלסון ותלמידיו. עותקים גם הוברחו אל מחוץ למחנה באמצעות עובדת המכבסה שהייתה חברה במחתרת הצרפתית.

מרים נוביץ', מאי 1945

מחול מורט עצבים התחולל באותה עת, האם יושגו בשווייץ אישורים ליהודי פולין הכלואים בוויטל? האם יוכלו האסירים שבידיהם פספורטים של מדינות שלא היו במצב מלחמה עם הגרמנים להשתחרר? הג’וינט ניהל בשווייץ משא ומתן עם המדינות שהנפיקו דרכונים, שיודיעו כי הן מוכנות לקלוט את היהודים יושבי המחנה ולהצילם, אולם המשא ומתן התנהל בעצלתיים. עד היום לא לגמרי ברור, האם הרישיונות איחרו להגיע או שהגרמנים לא הכירו בהם. בקרב יהודי פולין שבמחנה גברה הדאגה.

במרס 1944 החליט ברונר, מפקד האס־אס של מחנה דראנסי, ששימוש כמחנה מַעבר ליהודי צרפת לאושוויץ, לבדוק את עניין הדרכונים הדרום־אמריקניים. לדידו סיפור הדרכונים הללו היו מסווה ל“פושעים היהודים בוורשה”. נתן עק ומשפחתו שחרדו מפני הבאות ביקשו ממרים נוביץ' שתארגן את חילוץ בתם התינוקת אל מחוץ למחנה, והיא אכן חילצה אותה ובעזרת המחתרת הצרפתית הפעוטה ניצלה.

יום אחד הגיעה ידיעה מהמחתרת שלתחנת הרכבת של ויטל הגיע קרון חתום. יהודי פולין בוויטל הבינו היבט מה עתיד להתרחש.

עם בוא הקרון פינו את בית המלון ‘פרובידנס’ בו התגוררו יהודי ורשה. הגרמנים העבירו 170 מהעצירים למלון בּוֹ סִיט (‘מקום יפה’) מחוץ למחנה המגודר. המלון גודר במיוחד והעינויים החלו. מפקד מחנה ויטל דיווח שקיימת “תסיסה לא מוסברת” בקרב העצירים היהודים. מרים נוביץ' הזהירה אותם שעליהם לנסות להסתיר את הילדים. 18 מבין העצירים היהודים ניסו להתאבד. הם קפצו מהגג, הרעילו את עצמם, חתכו ורידים, אולם רק שלושה הצליחו לשים קץ לחייהם. יצחק קצנלסון ובנו צבי נכלאו אף הם בין העתידים לגירוש. מרים נוביץ' הצליחה לבקר את יצחק קצנלסון בלוויית שני חלוצים במלון. הייתה זו הפגישה האחרונה עם המשורר. בפגישה זו לימד אותם קצנלסון את “על השחיטה” של ביאליק. כאומר שזוהי צוואתו האחרונה.

רכבת ובה 173 יהודים מוויטל יצאה לדראנסי, ומשם נשלחו מאות אלפי יהודי צרפת אל מותם. בלוח השיש במחנה המעבר חקוק המספר 100,000 כמספרם של היהודים שהועברו אל מותם באושוויץ. במחקרים אחרים נאמר כי עברו בו 70,000. בקרון המשא שהוצב בדראנסי לזכר הנרצחים, נשארה כתובת טכנית מזעזעת – “שמונה סוסים, לארבעה אנשים”.

לאחר גירוש יהודי ורשה לדראנסי בדרך להריגתם, חזרו החיים בוויטל לשגרה. כעבור שבועות אחדים, ב־29 וב־30 ביוני הוחלפו שבויים וחלק מהם נשלח דווקא לפלשתינה. רכבת הובילה אותם מוויטל לוינה. בווינה הצטרפו אליהם כמה יהודים מברגן בלזן. הרכבת הגיעה לאיסטנבול ומשם לפלשתינה. בהגיעם נעצרו במחנה המעצר בעתלית. בקבוצה זו הייתה גם רות אדלר. בידית מזוודתה הטמינה כתבים של יצחק קצנלסון. כך הגיעו ארצה ראשוני כתבי היד שנכתבו בוויטל.

ביולי של אותה שנה התבצעו עוד כמה החלפות שבויים של מאות מאנשי המחנה, אמריקנים ובריטים שהועברו דרך ספרד לארצותיהם, ועדיין המשיך המחנה את פעילותו.

ב־12 בספטמבר 1944, נכבש מחנה ויטל על ידי יחידות צבא צרפת החופשית, בפיקודו של שארל דב גול. שומרי המחנה הגרמנים כבר נמלטו ממנו כעשרה ימים קודם לכן. הגנרל לקלרק, המפקד הצרפתי ששחרר את ויטל, היה גאה להודיע לשבויים שנותרו במחנה כי הוא גאה שמדינתו אשר נלקחה בשבי הגרמנים, ושוחררה על ידי האנגלים והאמריקנים, היא זו שמשחררת את השבויים של צבא בריטניה וארצות הברית שסייעו לשחרורה של צרפת ונכלאו בוויטל.

באוקטובר 1944 פונה המחנה מיושביו. מרים נוביץ' הוציאה ממקום המסתור את הבקבוקים בהם טמנה את כתבי יצחק קצנלסון, והפקידה את הכתבים במשרדי הקהילה היהודית. בראשית 1945, חודשים אחדים לפני הניצחון, כתבה נוביץ' מכתב למנחם פוזננסקי, חברו הטוב של קצנלסון, וסיפרה בו מתי נלקח הסופר – שהיה למורה אישי שלה – לדראנסי ובאיזה משלוח יצא לאושוויץ. במכתבה, הוסיפה וכתבה, “אחרי המלחמה נצטרך לחקור מה עלה בגורלם של המשורר ובנו”, ומוסיפה כי כולם כבר יודעים את הזוועות שהתרחשו באושוויץ אך היא עדיין מקווה שהשניים שרדו. היא מבטיחה כי תביא את הכתבים למולדת בפלשתינה. קצנלסון חינך אותה לציונות והיא נשארה נאמנה לתביעתו, שמי שישרוד חייב להעיד בפני העולם על מה שהתרחש. מרים נוביץ' הקדישה את חייה – כמו גם שאר תלמידיו של קצנלסון – מורדי הגטו ששרדו, לזכרון השואה.

מרים נוביץ' חופרת בוויטל

לוח זיכרון על מלון ‘פרובידנס’ לזכרו של קצנלסון

 

ביקור בוויטל ובדראנסי    🔗

כשהתחלתי לכתוב על יצחק קצנלסון החלטתי לבקר בוויטל ובדראנסי.

רציתי לדעת מה נשאר שם ומה השתנה. הבאתי עִמי צילומים מן המקום שצולמו כנראה על ידי מרים נוביץ' במועד קרוב מאוד לתקופה בה עדיין התקיים המחנה. היא צילמה את מלון ‘פרובידנס’ ושִחזרה תמונה בה היא חופרת באדמה במקום בו הוסתרו כתביו של יצחק קצנלסון. הייתי מצוייד בספרו הנפלא של צבי דרור על מרים נוביץ', וסברתי כי שום דבר מהעולם הנורא ההוא לא נותר. בקבוקי המים המינרליים של ויטל עדיין מופצים ברחבי צרפת, אולם, כך סברתי, השאר נמחק. כשהגעתי לתחנת הרכבת של ויטל התרגשתי. פניתי למשרד התיירות המקומי והפקידה המנומסת אכן הכירה את הבניינים אודותם שאלתי.

כאילו דבר לא קרה כאן בויטל. המלונות, המבטיחים למתאכסנים בהם שפע טוּב ובריאות נשארו כשהיו, וכמותם גם מלון ‘פרובידנס’. דיברתי עם החדרניות של חדר 107 – החדר בו התגוררו קצנלסון ובנו צבי. וחלונותיו המסורגים באופן אמנותי נשאר כשהיה. העובדות שהניחו בקפידה את המצעים הרעננים בחדר, לא ידעו דבר על ההיסטוריה של המקום. הן בנות כפרים בסביבה. כשסיפרתי להן על העבר העגום של החדר כולנו התרגשנו. במוזיאון המקומי מצאנו את בקבוקי המים המינרליים המחליפים צורה במשך השנים, ערוכים וסדורים על האצטבאות. מוצגים בו מכשירי בריאות שהשתנו עם הזמן, ‘טכנולוגיה של בריאות’, ועם זאת מצוי כאן גם מחקר מפורט על קורות מחנה השבויים. מדי פעם מתקיימת במקום הרצאה על קורות המחנה מפי צאצאי השבויים שהתגוררו בו בזמן המלחמה.

ביוזמת מרים נוביץ' הוצב ב־1955 שלט במלון בו התגורר קצנלסון. נכתב בו שכאן גרו למשך זמן מה יהודים שנשלחו לדראנסי ואושוויץ ובהם המשורר יצחק קצנלסון.

ביקרתי גם במחנה דראנסי ליד פריז, שבמקורו היה שכונת פועלים שהוסבה למחנה צבא צרפתי. עם הכיבוש הגרמני הוא הפך למחנה שבויים אנגליים, והוסב למחנה מַעבר ממנו נשלחו יהודי צרפת אל מותם, בעיקר באושוויץ. המקום לא השתנה. גוש ענק של בניינים מוזנחים בנויים סביב כיכר משמשים היום למגורי משפחות. על פי השמות בתיבות הדואר, ניתן להסיק כי היום מתגורר בו פסיפס מגוון של אנשים מארצות שונות, שהיגרו אל צרפת והתיישבו בסביבת פריז. לוחות שיש אחדים מציינים את האירועים שהתרחשו כאן: לוח לזכר השבויים האנגלים שנכלאו פה; לוח לזכר 70 עצירים שחצבו מנהרה כדי להימלט מהמחנה. הם הצליחו לחפור 36 מטר, אך במטרים האחרונים נתפסו והוצאו להורג; ולוח בו חקוקים דברי דה־גול על ההתנגדות אך גם על השלום. באחת הדירות הקימו מוזיאון קטן.

בכיכר – קרון רכבת קטן מהימים ההם ועליו רשום: “שמונה סוסים המותרים להובלה בקרון”, ולידם המספר “40” לאנשים שצריכים להיכנס ולהצטופף בו. בצד הקרון הוצבה מצבה מרשימה ועליה חקוקים בעברית פסוקים אחדים ממגילת איכה. המצבה עוצבה על ידי הפסל שלמה זלינגר, שהיה ילד בן שמונה שנמצא במצב קשה ב־1945 על ידי רופא סובייטי, כשהוא שוכב על ערימת גופות בטרזינשטאט. הוא חזר לחיים אך כל משפחתו אבדה. למשך כשמונה שנים אבד לו זיכרונו. זלינגר עלה ב1946 על אוניית המעפילים ‘תל־חי’ ונכלא על ידי הבריטים בעתלית. לימים הצטרף לקיבוץ שנחשב אז לקשה ביותר בתאי התיישבותו, קיבוץ בית הערבה.

בזמן מלחמת העצמאות פונתה בית הערבה ושלמה זלינגר הגיע לסדום. אחרי המלחמה התיישב עם חבריו בקיבוץ כברי. הזיכרון החל לשוב אליו. זלינגר החל בפעילותו כפסל, השתלם בצרפת ונשאר לחיות בה. הוא האיש שעיצב את פסל

הזיכרון המיוחד בדראנסי. במרכזו אבן גרניט ורודה שעוצבה בצורת ש' – שדי. במצבה מפוסלות דמויות מהשואה וכן נחקקו בה פסוקי אֵבל מסורתיים מספר איכה. אתר הזיכרון הזה מרשים מאוד, אך נראה שדיירי השכונה לא כל כך מודעים לקיומו.

המצבה בדראנסי של שלמה זלינגר

אישה אחת שישבה באוטובוס הציבורי שהוביל אותנו לדראנסי, סימנה לנהג שיעצור ואמרה: “אני חושבת שזה המקום שהם מחפשים. יש פה קרון רכבת שאשנביו צרים.” עוברת אורח קשישה הבחינה בנו ניצבים מול הקרון החתום והפטירה: “כן כן, זה סיפור עצוב.”

מוות שונה    🔗

שונה היה מותו של יצחק קצנלסון מהמוות אותו תיאר לעצמו בימי נעוריו. דמיונו הצעיר תיאר לעצמו מוות אחר. גם אז ידע חרדות מוות, אולם לא כמו שהכיר בימי השואה. אז היו ימים בהם הציוויליזציה עדיין רחשה מסביב. בלוויות היו ארון מתים ותכריכים:

 

מסמכי ויטל    🔗

לפנינו כמה מסמכים מתקופת ויטל, הנוגעים לקשר בין יצחק קצנלסון לעולם החיצוני בעודו שרוי במחנה השבויים:

ניסיון לדאוג לקצנלסון בוויטל    🔗

במכתב שקיבלה שרה שיסקין מ’הצלב האדום' בעקבות ניסיונה לדאוג לקצנלסון הכלוא בוויטל, נכתב כי נכשלו הניסיונות ליצירת קשר עם פייגה, אחותו של יצחק השוהה באורוגוואי, כדי להשיג עבורו רשיון הגירה לדרום אמריקה.

היא אף קיבלה ידיעה שאין כל אפשרות לשלוח לו חבילות, למרות העובדה שבאותה תקופה עדיין נשלחו חבילות לאזרחים שנכלאו בוויטל. במכתב למשפחה ציין ‘הצלב האדום’ שמכסת החבילות למחנה השבויים קטנה, “והן נשלחות לחיילים בלבד.”

הניסיונות לחלץ את יצחק ממחנה השבויים, הגיעו עד משרדו של שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן. השר הודיע כי אכן מתקיים משא ומתן להחלפת שבויים גרמנים בשבויים אנגלים, אך הבהיר שיצחק אינו יכול להיכלל בעסקה לחילופי שבויים הנרקמת על ידי השוויצרים, “על פי גילו, מצב בריאותו, ועל פי קשריו עם הבריטים…” החלפת השבויים אמנם בוצעה שבועות אחדים לאחר שצבי ויצחק כבר הוסעו לדראנסי ומשם הובלו לאושוויץ.

ביולי 1944, לאחר גירושו של קצנלסון לאושוויץ, קיבלה קרובתו מ’הצלב האדום' ידיעה כי אין הם יכולים להעביר לה כל מידע חדש אודות יצחק, “עקב תנאי התקשורת הקשים ייקח לא מעט זמן לקבל ידיעות ותשובה על שאלתך.”

יצחק קצנלסון כתב לאחיו אברהם, השבוי אף הוא, סדרה של גלויות כתובות בגרמנית. הבאנו כאן אחת מהן:

נִפָּגֵשׁ אחרי זמן ארוך של פרידה    🔗

אחי היקר

אני חושב שאתה תוחלף בקרוב, ובקרוב תראה את אשתך וילדיך שוב. כנראה שנקבל את הניירות מהבית ושוב נפגש אחרי זמן ארוך של פרידה. כשתהיה בבית זה לא ייקח הרבה זמן, נכון? בניק צריך להיות עם אמו. אתה בטוח כתבת לנו בגללי וגם משה. אני מברך אותו וגם צבי.

יצחק

גלוית הפרידה    🔗

לפי התאריך ושם בית המלון זוהי הגלויה האחרונה שכתב קצנלסון. היא נכתבה ערב יציאתו לדראנסי. בית המלון הרשום על הגלויה הוא ‘בּוֹ סיטֶה’, שמו של המלון ‘נוף יפה’ שהיה המלון בו ריכזו את היהודים שנועדו לגירוש ולרצח. כיוצאי גטו מנוסים, השוהים במלון היו מודעים היטב כי הם עתידים להִשלח למוות. הגלויה הכתובה כגלוית פרידה אינה חושפת את מצוקתו של המשורר באותן שעות גורליות. לא את גל ניסיונות ההתאבדות במחנה, לא את מפגשיו האחרונים של המשורר עם קהל כשהוא מעיין ב“על השחיטה” של ביאליק, ואף לא את שיחותיו האחרונות. את זה הצנזורה לא הייתה מעבירה. אך בניגוד לגלויות אחרות, גלויה זו מודיעה על ביטחונו של הסופר. היא אופטימית ומבטאת את האמונה כי בעתיד עוד ייפגשו. האם נימה זו נובעת מחשש שאם יספר את האמת הגסטאפו עלול להשמידה, והיא לא תגיע למחוז חפצה? סמוך לאותה עת, אברהם אחיו, שהיה שבוי במחנה שבויים גרמני אחר, ואליו נכתבה הגלויה, שוחרר והצטרף למשפחתו בקיבוץ שפיים. ואכן, צל אותם ימים ניכר בו על פני משך חייו.

גלוית הפרידה של קצנלסון מאחיו אברהם

רשימת הנרצחים מוויטל    🔗

לפנינו העתק רשימה גרמנית של הנשלחים מוויטל לדראנסי. בראש הרשימה מופיעה כותרת בצרפתית, שנכתבה כנראה על ידי מרים נוביץ‘. בראש רשימת הנשלחים היא מסמנת 26 שמות של אלה שאמנם נשלחו מוויטל לדראנסי, אך לאושוויץ לא הגיעו. נראה שברחו או מתו בשלבי המסע. בזיכרונותיו של נתן עק, אחד הניצולים, הוא מספר כיצד נפרד מאשתו ברכבת, פרץ את הקרון וניצל. בתו התינוקת, שהוברחה כזכור על ידי מרים נוביץ’, הובאה אליו אל מקום הסתר בפריז.

רשימת הנשלחים לאושוויץ

 

פנקס ויטל    🔗

שלושה בקבוקים סגורים באופן הרמטי. לא פעם נקברו בקבוקים באדמה. בקבוקים עם זהב, עם אבנים יקרות, ודאי היו גם כאלה שהכילו בתוכם כתבי יד. ואולם מעולם לא היו ביניהם דומים לשלושת בקבוקים אלה אשר נטמנו בוויטל, ‘אצל היציאה, ימינה, ליד העמוד השישי אשר יש סדק באמצעיתו.’

(דוד שמעוני, מתוך כתבים אחרונים של יצחק קצנלסון, הקיבוץ המאוחד 1969, עמ' 9)

בימים שקצנלסון שהה בגטו ורשה, הוא הרבה לכתוב ביידיש, שוחח עם הקהל ושר עמו. הוא תרגם בעבורו פרקי מקרא ושירה עברית והאמין בכל לבו, שדווקא בשעות קשות אלה, חשוב שיישמעו. אך כשהגיע לוויטל החל לכתוב את חשבון עולמו בעברית ללא קהל. האם סבר כי בעברית הוא משאיר חשבון לדורות? האם ראה לנגדו את ארץ ישראל העברית? האם ביקש להשאיר עדות לבני דודיו יצחק טבנקין וברל כצנלסון?

בוויטל חש צורך למסור עדות, אך מצד אחר ניצב מול ההכרח הטבעי להגן על נפשו מפני הידרדרות לשיגעון. הוא ביקש למסור עובדות, אולם הכיר בכך שההיזכרות בהן עלולה להובילו לטירוף הדעת. בכל זאת כתב מתוך שהאמין כי עדיין הוא יכול לשמור על שפיותו גם אם יכתוב את שראו עיניו. “עוד לא הגיעה העת להשתגע.” מן הכתוב עולה כי השיגעון יגיע משיבוא השלום, כשמתוך בדידותו יוכל להיווכח בשתיקת העולם לנוכח מות הילדים. עולם שרואה ולא יוצא לנקום את נקמתם.

הכתיבה הייתה לו לייעוד, העדות – למחויבות אישית. נתן עק ששהה עמו בלודז' ואף הגיע לוויטל, שוחח עם קצנלסון בלי הרף. הוא הזכיר לו שיחה שקיים עם חנה אשתו בטרם נרצחה. היא אמרה לנתן כי עדיף שהיא תמות על פני יצחק: “הוא חשוב יותר כעֵד”. כסופר יוכל לספר מה אירע. עדותו הייתה צוואתה.

קצנלסון היה מודע לכך שהביטוי לאסון שהתרחש לא יכול להביא לטיהור לב או לזיכוך. הקתרזיס הקשור לרצח העם היה עבורו פיגול מסוכן. בכל התקופות השתמשו הרוצחים לא פעם ביהודים כאמצעי לקתרזיס, כאילו רצח יכול לטהר. הנטיות האינטלקטואליות למצוא פורקן ברצח יהודים כדי להגיע למעין ‘טיהור’ פולחני באנטישמיות אנינה, היו פשע אנושי חמור. ביהודים פוגעים מנימוקי מוסר, לא שודדים אותם רק כדי להשיג שלל, אלא כדי להגיע לטוהר ולקדושה. היהודי נפגע מפני שהוא מפריע לשלמות ולמסורת או למהפכה, לפיכך הוא חומר לקתרזיס, למסע היטהרות. נפטרים ממנו למען תהליך של מהפכה או למען שלמות אורגאנית בנויה לתלפיות.

היהודי היה לפתיל הצתה בידי כוחות של רשע גלוי או של רשע המחופש לחסידות שווא. יש להעביר את הזיכרון הלא פתור מאיש לאיש, מדור לדור. הוא חשש מהתגובה הכופה בריחה, אדישות ושינה. אי אפשר היה לפטור את המערב בלא כלום על שלא פעל למען הצלת היהודים. כל אחד ידע היטב לאן נוסעות רכבות המוות. איך זה שהמערב אשר אסף ידיעות על כל זירה וריגל אחרי כל פרט טוען ויטען כי לא ידע?

את פנקס ויטל כותב יצחק קצנלסון אחרי פרק של דממה. ימי הכתיבה מתייחסים לעתים קרובות לאירועים שהתרחשו שנה קודם לכן. בפנקס הוא מתאר את החיים בגטו ורשה. הגטו הינו עיר פרזות נצורה, זירת הרצח הנורא. מעבר לאווירת הנכאים והפחדים ההופכים לוודאות, יש סימנים לתרבות הנרמסת בראש חוצות. הוא עובר בגטו ורואה את הספרים מושלכים מהבתים. כל גיבורי הספרות מציצים מהרחוב. ספרי יידיש ועברית, פרץ וביאליק.

לאורך הדורות האחרונים היהודי נמצא במצב חירום מַתמיד: הוא נקרא להסתגל או להתעלם. במקרים רבים הוא נסחף לשיתוף פעולה או להפנמה עמוקה של חובתו להקריב עצמו לשנאה. אך הוא גם יכול להכיר בכך שמצב זה הוא מצב של גלות. מצב שיש להשתדל להתגבר עליו. עם השלטון הנאצי תגובת היהודים על המתרחש היא שונה. יש שהם שמסתגרים בתוך שמחה של שִׁכחה, היבּריס של בריחה ועיוורון. ויש גם כמוהו, שבתחילת האסון ביקש לחתום את האֵבל כאמונה בתהום נפשו. אולם גם זה קשה לנוכח הרצח הכה מקיף ומתמשך. הילת המוות כפרידה מן החיים נמוגה. אין מוות – יש הרג.

עוצמת האסון כה גדולה עד כי לאט לאט מאבדים העדים את יכולתם לקונן. הוא חושש שאם בתחילת השואה היה האֵבל חד וחריף, עם הרצח המתמשך והפיכתו לחוק עולם, לא יעמוד אפילו הכוח לקונן. בווילנה ולובלין, בהן נרצחו היהודים קודם לכן, הכאב בא לידי ביטוי חריף. כך גם בוורשה בה נרצחו אחר כך. אך בביאליסטוק המתחסלת כבר מאוחר. הרצח יהיה לשִׁגרה ולא יישאר מי שיקונן. העייפות תגבר ולא יהיה בפני מי לקונן. התגובה על הרצח תעומעם. האסון לא מקרב בין היהודים אלא מרחיקם זה מזה. דלות הנפש פורצת. מצב הרוח קשה: המתאבל לבדו אינו יכול לספוק כפיים. קיימת תחושה כי החולים שרדו. כי נשבר העט.

המפגש עם החלוצים בגטו הוא ליצחק קצנלסון אירוע חשוב. הם לא הביאו עִמם את החיים, אולם הוא מאמין כי עם הקמת הארגון היהודי הלוחם, היהודים ימותו אחרת.

דוד שמעוני, מבני העלייה השנייה וחברו של קצנלסון, שראה את יצחק קצנלסון בימי נעוריהם בבוברויסק עם סבו וסבתו, תיאר כיצד התרפק יצחק על זקניו היקרים לנפשו. שמעוני סבור כי כי בגטו התרפק המשורר על החלוצים כשם שהתרפק על זקניו בימי נעוריו. דבר זה ניכר בפנקס ויטל.

קצנלסון מקווה כי ילדי ארץ ישראל וילדי היהודים באמריקה לא יתייאשו מן הידיעות המרות. מקנן בו חשש שהכיליון יתקבל שם באדישות – “אי העמידה מול הרוח גורפת אותנו לכל רוח.” בכל זאת הוא מאמין שהיהודים יוכלו לקיים משהו מחייהם גם לאחר המלחמה, אך שואל את עצמו מתי יוכלו השרידים הניצולים לקומם מחדש את הריסות יהדותם ולבנות בית מדרש מתחדש. באירועים הנוכחיים, כך הוא חושש, תורתם ותרבותם תעורער לחלוטין.

קצנלסון מודע לשוני השורר בין האומות במלחמה זו. הוא מודע לקורבנות הרבים שישלמו האומות במלחמה, במיוחד האומה הרוסית, אך מדגיש כי הגרמנים הכו אמנם מכה קשה את הרוסים, אך על היהודים הם הביאו כיליון.

לאלו המחפשים את השייכות לאנושות משוחררת מלאומים, הוא קורא להכיר בכך שביעורו של העם היהודי הוא גם ביעור האנושי. לדעתו, ההכחשה הלאומית היא פיתוי מסוכן ואשלייתי. הוא מכיר בעובדת ההמרה לנצרות שהקיפה שכבות רחבות של יהודי פולין. הוא ראה אותם כנראה בכניסתם הכפויה לגטו, בבידודם ובהתגייסותם הקלה מדי למשטרה היהודית. משתפי הפעולה ‘דתן ואבירם’, המהלכים ברחובות הגטו הריקים מיהודים, מעוררים את זעמו. הוא מתפלל שיהודי מסוים שבגד יישאר בחיים כדי שאפשר יהיה לשפוט אותו לאחר המלחמה. אבל אם גם הוא יירצח, אפשר יהיה בכל זאת לראות אותו כקורבן וכקדוש.

עמוד מכתב היד של פנקס ויטל

 

קטעים מפנקס ויטל    🔗

תורת החיים ויהודים חיים

את תורת החיים של היהודיים צריכים ללמוד מאת יהודים חיים, לא משום ספרי ברית, לא ישנה, ועל כמה וכמה לא מספר הברית החדשה, אלא מפי עם יהודים חי.

(יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים, עמ' 170, “פנקס ויטל”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט 1969)

הקִרבה אל השיגעון

יש שאני מתרשל בדברים שאינם צריכים להיקבר חיים… [טקסט לא ברור]. ואולם אין זו רשלנות, כי אם בחילה שבנפש לגרד יום־יום בפצעים זבים, מדכאים ומשגעים את כותבם ואת אלה אשר יעברו על דברי זיכרון מעין אלו. חודשיים אלה בויטל, אם כי החרב המזוהמה של זה העם הנבל ומכוער הנפש בתכלית איננה מתהפכת ונוגעת בשרשי שערי – חודשיים אלה קשים לי במובן ידוע יותר מאשר קרוב לשנה בגיא ההרגה בורשא. לא הייתה לי כאן בויטל, בתור נתין הונדורס, הרווחה, אלא שניתנה לי היכולת ‘לעשות את החשבון’ האיום… את ה’חשבון' הנורא הזה לא עשיתי, לא לפי כוחותי היה הדבר…. עוד לא בא הזמן להשתגע. אני אשתגע! סוף סוף אשתגע, כאשר יבוא השלום… לאחר שהעמים ישלימו ועל הרוגינו בערים ובעיירות יעברו המדינות על קבריהם שאינם מסומנים וירמסום ברגל טופפת – אז אשתגע.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 148)

אל תקרא בשמות קדושים

אל תקרא בשמות הקדושים שאינך יכול להעלות שבעה מיליונים שמות יהודים על שפתיך שלא ידעתם, לא ידעתם, לא את השמות, ועל אחת כמה וכמה את נפש היהודים, את נשמתם.

אוי לנו שלא הכרנו את הנפש מישראל, אשר כלתה ואיננה… איננה עוד… אנחנו בכל נפש משמשנו, פשפשנו, ניקרנו, טעמנו, מילאנו כרסנו גם הקיאונו, הקיאונו ואכלנו עוד… ואל נפש עמנו הנרצח לא ירדנו, לא העמקנו, לא ידענוה.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 189)

החלוצים הביאו את הידיעות על רצח בפוֹנאר

עוד בראשית שנת תש"ב הגיעו אלינו לא רק שמועות, אלא הביאו לנו ידיעות עדי־ראייה… חלוצים, אלה הנאמנים שבנו, היפים, האצילים, אצילי הרוח, נושאי העול האמיתי, עול עלבונם הגדול וכבודם. הם, חלוצים קדושים, סוציאליסטיים יהודים אמיתיים, ניני ישעיהו הנביא, ילדי רוחו, באו אלינו מארצות־החרם ההם, באו בדרך חתחתים, הגיעו אלינו ומסרו על הנעשה בוילנה, על המתת חמשת אלפים בוילנה מדי לילה בלילה. אל פונאר הסמוכה לוילנה סחבום, אל קברים, חפירות גדולות, הורידום אלף אלף אל החפירות, ירו בם, ובנפלם בחפירה, מתים ולא מתים – שפכו עליהם סיד ועל שכבת המומתים העמידו אלף שני… כך הרגו את הקדושים, ילדים עם הוריהם, עם דודיהם, קרוביהם, אחיהם – שכבות שכבות הם ממלאים את כליות אדמות ליטא וווֹילינה. אז היו בגיטו וילנה יחידות ויחידים אשר נמלטו ירויים, עם הכדורים בבשרם ועם הכוויות בעורם בדרך נס מתוך הבורות, אלה מהשכבה העליונה, התגנבו לבוא אל הגיטו.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 176)

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים!

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים! אני לימדתיך, עברנו על ספר ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה, אותך ואת חבר חברים רכים כמוך ע"י ‘החלוץ’ דז’לנה 34. שיחקת את ‘יעקב’ – איך, חוה היקרה, ה’שיקסלקע' היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך, יצאת עם הניירות של ‘גויה’ לערים ולעיירות ששם הורגנו…

אַת זאת, שעמדת בבית הנתיבות בהרובאשוב, אַת אַת זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם… אמנם לא את כולם שלחו… רבים אשר נורו, נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם – והרגום, שהפצירו בם, הרוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… אבל היית בכל רע… התעלפת! למה הניירות בכיס שמלתך, אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שׂימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 183)

בכיתי בשבת אצל הרב

הרב אליעזר יצחק מייזל, הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם אינו חרד לאמונתו פחות מר' יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני לא יכולתי להתאפק ובכיתי מאד מאד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי לעצור, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימינ’קי… הם נתנוני לבכות בשבת ונתנו לו לעלם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.

נתתי בו עיני: משם? מטרבלינקי? שַבתָ?

העלם פתח סגור מקטרנו וחלוקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע על ידי חוטי הברזל, שלוש גדרות ששכו בעדו, עלה וברח. “שניים ברחנו, אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו.” הרב! איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה גם מינה בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם, הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שָלמו!

הוא הרב, הניע לי בראשו כלומר: האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 167–168 )

הרוצח ואליהו הנביא

לבנו לעם בירושלים שבגולה נהרגו אחינו כמעט כולם. האם עתה בא תורנו?

לא נתפלל לו למוות, ואם גם היום, הלילה, ברגע זה, אם תדפוק יד הרוצח על דלתנו. יש שהם באים יחד הרוצח עם אליהו הנביא… הרי כך, נכונים אנו! ובמותנו נצווה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם. דעו ותהי זו נחמתכם: אנו מפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם.

המוני היהודים בעיר, בעיירה הם העיקר

עמי – קראתי: עמי! עמי! ועמי אין… כאשתי אשר הייתה, כבנציון בני, כבנימין שלי – היו, היו ואינם. גם עַמי כך… היה עמי ואיננו עוד, נהרג. כרעיה וכבנים לי. הנה הורגלתי מימי נעורי לפנות אליו, אל עמי, בכל פעם בדברי שהייתי מעלה על הנייר, הוי עמי! לא היו אלה היהודים אשר אִתם גרתי, יהודי בית החומה אשר ישבתי בקרבם. את יהודי הרחוב שלי, את יהודי עירי, את היהודים אשר בתוכם ישבתי לא הכרתי, לא ידעתים. ראיתי אותם אולי בעברם לקראתי, פנים אל פנים, אך את יהודי העיירות הרחוקות, את יהודי הערים האחרות, אותם ידעתי נפש בנפש, אליהם פניתי, להם כאילו נתכוונתי בקוראי, יש מתוך חדווה ויש מתוך צער ויש מתוך שניהם יחד. בבואי לעיירה יהודית בפולין, בליטא, בוולין – לא שמתי ביחוד לב אל עמי, אל העיקר, אל המוני היהודים השוקקים ברחובות ובסימטאות אותה עיירה. המוני היהודים בעיר, בעיירה הם העיקר!

(שם, פנקס ויטל, עמ' 185)

עיקר האימה – לא נגעתי בה

אולי אוסיף לרשום על כליון עם, עמי…? כי זה שרשמתי אין בזה כלום. העיקר, עיקר האימה – לא נגעתי בה. אולי אגע בה בהמשך דבר? ואולי לא אמשיך כלל… הן לא רק אנוכי, גם עטי שבור, ביחד עם לבי בי, עם נשמתי בי, עם כולי, עם כולי בי נשבר העט שהיה, ברוב דברים שכתבתי בו, חלק מאשר חי בקרבי. איך שיהיה, את עלי הנייר הללו אצפין, שבאם ימצאום רוצחים גרמנים פה אתי, יהרגוני, ומה שרע מזה, ישמידו את הרשימות המקוטעות, את המעט מן המעט אשר עולל לנו עם רוצח ונבל, נבל מכל אשר היו לפניו ואחריו, אחריו לא יהיה עוד, הלואי!

(שם, פנקס ויטל, עמ' 187)

אם, ילד וכינור

סיפר לי אתמול מר שמואל שיינברג, שכני במלון בוויטל, זה שיינברג שהציל את בני ואותי, גם אותי, שהושיבנו בעגלה ביום האחרון להיות יהודי בוארשה ויצא אתנו דרך השער. לפני בית החומה בלשנו 72, העבירנו והביאנו אל בית חרושת ברובע של הגויים בתור פועלים ומשם באנו למערה מתחת לאדמה, מחבוא שהכין לנו גוזשיק ידידי. הוא אף, הוא מר שיינברג, עבר עם מחנה יהודים אז, בעבור כל יהודי וארשה הנשארים תחת השבט. במילא עמד שעה קלה עם כל המחנה בקרן הרחוב שהבדילו שם בינינו אם למות מיד או לאחר זמן קצר. ובעיניו ראה את האם ואת הנער הרך בן העשר, אחת עשרה, וכינורו בידו הנופלת. כשהיה עומד הוא ואמו לפני בראנד (שם שרץ משוקץ ומזוהם בצורת אדם… זה שמיום ראשון להתפרצותה של החיה הגרמנית לוארשה היה הוא ממונה על עדת היהודים הגדולה בוארשה, עדה כבת חצי מיליון נפש…) בראנד זה, רוצח נבזה מטבעו, רוצח להנאה…

– את עובדת? קרא רכות לאשה – לכי לך, וזה הנער לשמאל! זה הכינור שבידו – מהו מנגן?

– בני הוא, והוא מיטיב לנגן, לא לפי ערך שנותיו, ניצח בקונקורס של מאה כנרים קיבל ציון להצטיינות ראשונה,

– ינגן לפני.

– הנער ניגן… אני הן שמעתי מנגנים בפילהרמוניה, גם בוארשה ובחוץ לארץ, קרא שיינברג ועיניו רחבו. ואולם אלה לא היו אצבעות, נפש, נפש ניתרה על נימי הכינור… לא שמעתי נגינה כזו מימי. לאחר שהוריד הנער את ידו עם כינורו למטה, ציוהו בראנד מתוך צחוק קל לסור לצד שמאל ולאמו הרשה לשוב אל השאפ, אך נענה לה ונתן לה להילוות אל בנה למות…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 180)

הספר היהודי ואיש הס.ס.

בראנד זה! בלשנו… סמוך לשופּ שלי הייתה סַפָּריה. היה טרוד שם בסַפָּריה אדם נוח וטוב, ארנסט, יהודי מווילנה, סַפּר אמן ומנוסה בתער־גלבים. את אשתו וילדיו גזלו ממנו באחת הבלוקאדות, הובילום למקום שהובילום עם אלפים באותו יום ועשו בם מה שעשו באותם הימים עם מיליונים יהודים – הרגום. בראנד הרוצח היה בא אליו יום יום להסתפר ולהתגלח למשעי. ביכרהו על כל הספרים שבורשה. מזמן לזמן הביא לו בתור תשורה חתיכת בורית ריחנית, מי פרחים צלוחית ועוד… לאוֹת רצון… כמה פעמים שנסבו הדברים לרוצח זה, אמר לי הספר האומלל והישר הזה מתוך תימהון… “בעצם, מר שיינברג, איננו בראנד זה מן הגרועים ביותר, זה דברו אלי בנחת ומתוך בת צחוק… לא הוא ולא שכמותו הובילו את אשתי ואת ילדי להורג!”

באחד מהימים, נכנס בראנד עצמו אל הסַפּר, הכניסוֹ אל האוטו שלו, הביאו אל בית העולם של גנשה, ציוהו לצאת ולהתרחק כמה צעדים וירה בו והרגו לספּרו, באותה בת צחוק שהייתה מעלה חיה מתועבת זו בדברו אתו בהושיטו לו את צואר הנחשים שלו לגילוח.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 180–181)

לבדי איני יכול לספוק כף

באתי הנה היום בלי אשתי ושני בני היקרים. חשך עלי עולמי בלעדיהם. לוּ הייתה פה אתי חנה! בנציק’ל ובנימין לו היו אתי! היינו מבכים כאן יחד את חורבן וכליון עמנו כולו. פה בחדר הקטן בויטל היינו סופקים כף ביחד: לבדי איני יכול לספוק כף. זה היום הראשון שאני כאן ואני ירא… לצאת כאן בבדידות מדעתי… צבי לא יספיק לי, אני צריך להם באסוני הגדול הזה לארבעתם.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 147)

מגילת איכה

עברתי היום על קינת איכה… כשיר צהלה קראתי אותו… נלחם בנו האויב והצר, הוכינו, נפלנו במלחמה, הרס אל בירתנו, שרף את ביתנו, את הבית על ראש ההר. הכה את זקנינו. לא את כולם הכה, רבים הם אלה שהגלה בבלה – והגרמני לא במלחמה יספה אותנו. בשלום, בעבודה למענו, ישפוך דמנו, יובילנו ברכבת, בת עשרות קרונות ליום, לטרבלינקי… ארור יהיה עם היטלר עד סוף כל הזמנים! יימח שמו מעל פני האדמה שעשה את בבל לגן עדן החיים, שהפך את קינת איכה לשירת חגים.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 163)

אידיליית המוות נסתיימה – בא יום מילא

חנה שלי, רעיתי המחרישה והמרחמת מתוך שתיקתה הנפלאה – היא הכירה בי, אם כי החרשתי גם אני, הכירה באֵבל העולמים שנחתם בי לנצח… אני האמנתי: זה האבל כאמונה נחתם בי, בתהום נפשי, לכל ימי חיי, האמנתי – עד בא היום אשר הובלו, על ידי מארת עמים, חנה ושני בני אתה! עם האם! ואחרי יומיים אחי דב, אחי מחמל נפשי ונפשות ביתו הוא, ונפשות בית אחי משה אחי ז"ל שטבע לאושרו במים, לפני הָהרג עמו, על ילדיו ואשתו.

… לא מת אף אחד מישראל בימי התועבה של היטלר ובא כוחו של העולם שאינו יהודי. לא מת משנת 1939, מאחד לחודש התשיעי, אף יהודי אחד – רק נהרגו, נהרגו, נהרגנו כולנו. לולא הצר והאויב הזומם לנו ועושה זממו בנו בראש גלי לא מתנו. רק זקנים בנו, שׂבעי ימים ועושי טוב וחולים מסוכנים מספר היו נאספים אל עמם, בביתם ועל מיטתם־דווי, במסיבת בני משפחה נעצבים… האח! אידיליה! זאת אידילית המוות – לא לנו היא!… עד בוא ימי המצור (בלוקאדה) הראשונים על גרי בתי החומה בגיטו – האמנתי: זה אֵבל הַתמיד אשר נחתם בי בבית הקברות, בהיות הרעב בגיטו, האמנתי: זה האבל ילווני עדי קבר. והנה באו ימי המצור והחטיפה למוות של מתועבי גויים. כן, באו ימי הובלת עמי כולו לטבח. ואחרי תקופת חודשיים של המצור הראשון בא הוא, יום החמישי לספטמבר, יום מילא, הוא בא ופג, פג האבל! והאפס, אותו האפס, אותו הבל־ההבלים אשר יראתי שת עלי, שת עלי… וארשת פני יהודי סולחת לא נחתמה בי. גם חנה, מיטב חלומותי בצורת בת־אדם, לא הייתה אתי עוד, גם בני השניים, לא בנציון ולא בנימין אף הם לא היו עוד אתי –שת עלי הבל הבלים ללא ראשית וללא אחרית. בא יום מילא, יום הועלתה בו לגרדום שארית עמי הגדול והנשגב, שארית עם אלוהים על אדמות, יתר הפליטה על אדמת אירופה. בא יום מילא.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 198–199 )

ארור האיש אשר יכסה על הדם

יומי ואם לויטל באתי באורח פלא, מהו? אחר ליל חתחתים אני קם בבוקר ושׁבעת מיליונים אחים מומתים באין קבר, אינם קמים אתי. ארור האיש אשר יכס על טיפת דם אחת משל יהודי אחד, ולוּ גם ילד קטן אשר לא ידע ברגע שנופץ ראשו אל האבנים שהוא נרצח ומת.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 196)

מתים שעודם בחיים

מי שלא ראה את רחובות ורשה מיום החל ההרג… עשרות עגלות זו אחר זו טעונות מתים שעודם חיים! מאז הבוקר התחילו הלוויות הנוראות האלה. לוויות בלי מלווים, עגלות טעונות מתים צועקים, צווחים מתייפחים…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 170)

אני אספר לכם על מילא

אני אספר לכם על רחוב מיא, ואם לא אספר לכם אפילו שמץ קטן מרחוב מילא זה, לא משום שלא חפצתי אלא משום שלא יכולתי. קצת משל גוי לוּ היה בי ולו משל גוי טוב, ולו משל יהודי שוחט עוף או בהמה… הם מתאנים לנו, הגויים, על ‘השחיטה’ ועל השוחט היהודי שהוא מתאכזר… השוחט היהודי – תבוא עליו ברכה, שהוא אחד הוא בעיר, אחד השופך דם בעדנו, שמונענו מבוא בדמים, דמי עוף ובהמה. לא להנאתו הוא שוחט, להנאת עדתו, לחולים, ליולדות. השוחט עצמו, הוא אם משחיטת חברו הוא אוכל ונהנה יותר. אצל הגויים הכל שוחטין! אפילו הטוב שבהם, הטוב שבגויים, – מה הוא אומר למראה בהמה ועוף? הרוג והרוג!! – הוא אומר והורגו ורוצץ את ראשו. אני כרבים אתי, ברכתי בכל פעם שלא ‘שוחט’… הוי, לו שוחט הייתי ולא סופר! אחד סופר נשארתי מכל אחי הסופרים והמשוררים שנהרגו עם שבעה מיליוני יהודים, עם העם כולו. נשארתי לבדי, לעת־עתה נשארתי.

חנה שלי הפלאית, בנציונל’י בן נביאי, בנימין לי שׂשׂוני – אני אספר לכם על מילא, ואתם נחמותי אף עתה, כאשר תחשו, תחשו…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 195)

אני ירא שאשתגע

את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע… את אשר ראיתי לא העליתי גֵרה זה קרוב לשנה. הלא זה קבור עמוק בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני, הרי זה קבור איתי עם שגעוני. אני לא אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השיגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה ויכהה בי…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 180)

האלוהים והדיאלקטיקה של הצדק

אך אם תאמרו ישנו – זה רע יותר! גם אלוהים וגם רחוב מילא… צמד שכזה!

הו הוציאו ילדיכם המוצפנים במזוודות, השליכו, נפצו אותם על הקיר! מדורות ענק הבעירו וקיפצו שם לתוכן בידיים רפויות, שערות ראשיכם תלשו

אלוהים ישנו! אי צדק כזה! שנינה כזו! וכלימה כזו גדולה!

(שם, פנקס ויטל, עמ' 195)

עלבונו הגדול של האדם

את ראשי כבד יגונים ואת עיני דמעה אשא אל על, ועלבון ימים רבים ודורות שנצטברו בתהום נפשי, יצא נא מלבר ויורם נס מעל לראש: ראו את האדם, האיש, ראו בעלבונו הגדול ואשר עוללה לו חיית אדם עלי ארץ. יראו ויתביישו הם, אלה השאננים, שגרמו, שהסבו, שהועילו, עזרו לרצוח עם, את עמי… יצא מלבר, יפרוץ החוצה הצער, צער הכחדי בעצם כוחותי הפוריים והנועזים מן העולם על ידי המתועבים שבגויים.

שמחת תורה

בתקופת שהותו בוויטל לימד קצנלסון תנ"ך, אִרגן חגים והביא את שירתו הפדגוגית מתוך אמונה כי אסור להרפות. עבודה זו שונה מאוד מהקינה וזכרון האימה אותם העלה למדרגה כה נעלה.

הנה שיר ל“שמחת תורה” המעלה את זכרה החי של ארץ ישראל ושמש החירות הגדולה המזוהה עם התורה:

הד לפעילותו החינוכית של יצחק קצנלסון בוויטל נמצא בשיר פורים שהעתיק וסיגל למצב. כמה אירוניה ותחפושת צריך היה להשקיע בשיר קטן זה, לאור המצב ששרר במחנה השבויים ויטל, בעודו מודע היטב כי גורלו נתון בכף הקלע.

שיר לפורים

פּוּר־פּוּר־פּוּרִים

פּוּרִים מַאי?

חַג שֶׁל שִׂמְחָה

עַד בְּלִי דָּי.

דָּג בַּמַּיִם, עוֹף עַל גַּג –

הַכֹּל יוֹדְעִים

פּוּרִים חַג!

לִפְנֵי כַּמָּה,

כַּמָּה דוֹר,

כָּרָה לָנוּ

הָמָן בּוֹר.

הוּא בְּעַצְמוֹ

נָפַל בּוֹ –

הָהּ, מִי יִתֵּן

וִיהִי כֹה

סוֹף כָּל רָשָׁע

וְכָל מֵץ –

וְיִתָּלֶה

עַל הָעֵץ!

פּוּר פּוּר פּוּרִים!

נָפַל פּוּר:

טוֹב יְבֹרָךְ!

רַע אָרוּר!

(ארכיון בית לוחמי הגטאות, נכתב בוויטל)

נקדים עתה אף שאלה הנשאלת בסופה של הערכת יוצר, לאחר התבוננות הגונה במשחק התנועות של כפות מאזניו, כף חייו ודרכם מכאן, וכף יצירתו ומהותה מכאן: האם חייו הניחו בידו שיצירתו תהא כטבע ברייתו. ואם לאו, מה היו פני יצירתו, אילו חייו הניחו לו שיצירתו תהא כך. שאלנו את השאלה הזו לגבי יצחק קצנלסון ששירו על פי טבע ברייתו, שופע קלות וצחוק, שלא סרו מדבריו הבעייתיים, כביטויים במחזותיו, והנה הגורל גזר עליו להיות מקוננו של העם היהודי ההרוג.