צר לנו מאד כי הציקנו רוחנו הפעם להעביר תחת שבט הבִקֹרת את דברי הסופר הגדול גרץ. הפעם חובה עלינו לבקר את דרך כלכלתו, שהוא מכלכל את דבר המחלוקת אשר פרצה בין חכמי פרובינצא ובין חכמי צפון צרפת על אודות ס' המורה וס' המדע בסוף האלף החמישי. גם הפעם ראינו כי אמִתת מאמר רבותינו “אהבה מקלקלת השורה ושנאה מקלקלת השורה” מִתְקַיֶמֶת בעצם תקפה גם בקרב חוקרים חכמים, אשר לפי דבריהם אין עיניהם בלתי אם אל האמת לבדה. לדאבון לבנו הננו רואים כי המעט מן הסופר החכם הזה, כי פני המאורעות יצאו מתחת ידו מְעֻוָתִים באשר הם, כי אם דבריו סותרים לדברי עצמו.

אלה הם דברי משפטו אשר הוציא על אודות ס' המורה: “על פני הדעות הנמצאות בו, לא נִכְרו פִתוחֵי חותם תורת ישראל, ואינן מסכימות בשום פנים עם כתבי הקֹדש, ואין צוֹרך לאמר שאינן מסכימות עם התלמוד”¹, ובפה מלא הודה על חכם אחד כי “הוא הכיר את שיטת המורה לאמִתה וכי עשויה היא לעקור את היהדות”² ועל היהודים יושבי ארצות הקדם, אשר נוחים לפפר זה ולדעותיו, כתב “כי דעתם לא היתה עוד מתוקנת כל צרכה לכלכל במלואו, את הנזק אשר ימצא את היהדות, מיד דעות ס' המורה, ולהכיר עד כמה הן סותרות לדעות חכמי התלמוד”³. לעומת זה העיד כי גם “אנשי התבונה, יודעי פילוסופיא, הכירו כי שיטת ס' המורה, אף כי באה להשלים בין התורה ובין הפלספה שנהגה אז, השפל השפילה את היהדות לפני החקירה הנכריה, ותשם את הגבירה, המושלה ברוח בני עמה, לשפחה. אמונות ומקראות אשר לא ימצאו חן בעיני הפלספה לא יחשבו בעיני השיטה הזאת למאומה, עד כי היה הדבר נכון בעיניה להעלים עין מן אמונת חדוש העולם, שהיא יסוד כל התורה לוא ראתה כי גדל כח הפלספה להכריע כנגדה. ועלה היפלא אם יצאו עוררים על שיטה כזאת”⁴ ומה רבו עוד הדברים אשר דבר חכם זה על שיטה זאת כי סותרת היא לתורה! אחרי אשר מסר חכם זה מודעות נמרצות כאלה מה היה לנו להוחיל? הלא דבר הַלָמַד מעליו הוא כי יהיה סופר דברי ימינו זה שופט צדק אשר לא ישא פנים למחבבי שיטה כזאת, אשר פיו ענה בה כי שמה היא את תורת האלהים לשפחה, לגבירה נכריה המושלת בה כרצונה, וכי לא ירשיע את אלה אשר מסרו נפשם להציל את הורתם מורתם מיד צרתה, וכי גם בהתגלע ריב הלא יחקור השופט מי היה הראשון אשר קרא לריב. וגם אם תצא תקלה יחקור היטב מיד מי יצאה התקלה. וגם אם יפלא ממנו דבר הריב, ושני בעלי הדין יהיו בעיניו כרשעים או שניהם כזכאים, יְחַזֵר אחרי עדים אשר יצאו להם שֵם בישרת לבם ובכבודם, וחקור גם יחקור את בעלי הדין מה היו מעשיהם ודרכיהם מאז, אם פועלי און היו, רודפי קדים ורועי רוח, או אנשי מוסר יראי אלהים אשר תורתו יקרה להם מחייהם. ככה הוחלנו. אולם את אשר לא פללנו ראינו! כי האיבה לחכמים השוקים על דברי רבותינו אשר החלה, בימי דוד פרידלנדר והירץ הומבורג, לא תמה עוד למות מקרב המחנה, כי עוד נוהגים בקרב סופרינו בגרמניא שמות כאלה, על גדולי התורה: “תלמודים מטומטמים”⁵ “יראים מטומטמים”⁶ “ההולכים בחֹשך”⁷ “אויבי האורה”⁸ אולם על מליצות נאות כאלה אין להרבות דברים. כי כל רואיהן יכירון כי לא פרי אהבה יתרה לרבותינו ולתלמידיהם הן והעלימו את אזנם משמוע אותן.

לעומת זה יש לנו לבחון את דברי החכם על עצם פרטי המאורע כי בדברים כאלה הוא מומחה לרבים, אשר במרבית חקירותיו כדאי הוא לסמוך עליו. אולם בעִנְיֲננו זה נערב את לבנו להחליט כי דבריו טעונים בִקור.

בדבר ר' שלמה מן ההר מעיר מונפליר Montpellier , אשר הוא ותלמידיו יצאו לראשונה לערער על סבר המורה, העידו שלשת גדולי הדור בספרד הלא הם רמב“ן רבי מאיר אבולעפיא ורבי יהודה אלפכר הרופא כי רב גדול ונכבד היה. וגם החכם גרץ כתב עליו לאמר “מעשה איש חיל, אמיץ לב, עשה רב אחד מבעלי שיטת האמונה התמימה, בקראו ריב בלי משא פנים על מחזיקי ספר המורה, שם האיש הזה שלמה בן אברהם איש ירא אלהים יְשַר לב וחכם בתלמוד”⁹. על ר”ש זה ועל שני תלמידיו, שאול בן דוד ור' יונה, אשר דבר זה אמת הוא כי ערערו בכל עוז על ס' המורה, כתב גרץ כי הם קראו חרם על ספר זה ועל מחזיקיו (גד"י 46 VII). לפי דעתנו אין רגלים לדבר זה. כי גם אויבי ר“ש לא ידעוהו. ובכל שפכם את כל חמתם עליו, לא הזכירו ולא העלו על שפתם שום זכר דבר חרם מצדו. הסופר האלמוני אשר מידו לנו כמעט כל המקוֹרות ע”ד מחלוקת זו כתב לאמר: קמו במונפליר אנשים בני בליעל רב אחד עם שני תלמידיו המו כדובים, והחטיאו את הרבים לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו רבנו משה בן מימון זצ“ל (ק’ובץ ת’שובות ר’בנו מ’שה מיימון ג' א'.) “ושם אב הטומאה המעוֹרר מְדָנִים שלמה בן אברהם מונפיליר, לאחר זקנתו נזרקה בו מינות, והסית והדיח ותבשילו ברבים הקדיח וכו' ושני תלמידיו האחד יונה וכו' ודוד בן שאול נתחבר עמו וכו' ואלה הם השלשה הם קטני ארץ, שפרצו פרץ על פני פרץ ותחת שלש רגזה ארץ” (שם). בכל דברי בלע אלה, שבִזבז הכותב ביד רחבה, לא נמצא שום רמז וזכרון לשום חרם שהחרים ר”ש. – בחיי, רופא המלך בסרקוסטא, ראש מחזיקי התורה בספרד, כתב: “ועתה קמו שלשה חרשי משחית, והם מסיתים את העם ומדיחים, ויחזו למו משאות שָוְא ומדוחים, לכתוב מרורות ולדבר סרות, על הרב הנזכר (:רמבם) ולכל אשר לבו כבד וקל מוחו, וכהתה עינו ונס ליחו, יפַתום¹⁰ בפיהם ובלשונם יכזבו להם להוליכם בחשכה עד אשר החרימו­­¹⁰ כל הקורא ס' המדע ומורה הנבוכים” (ה:). ואנשי קהל ושק“ה האשימום כי הם הם “– – הדוברים על צדיק עתק מעם סגולה(?) – – עשו אלה השלשה דבר הנבלה, ושלחו ידם במשיח ה', ובמעשה ידיו שמו תָהלה” (שם) ואנשי קהל קלעא קנאו קנאה גדולה “על שלמה דוד ויונה, אחריתם מרה כלענה, אשר הלכו אחרי רוחם לחפא דברים אשר לא כן על ה' ועל משיחו, באמרם כי לא ה' שלחו: (ו.). ובכן בכל החטאים והעֲוֹנות והפשעים שחטאו ושֶעָוו ושפשעו המערערים על ס' המורה לדעת מחזיקיו אין למצוא אף נדנוד קל לשוּם חרם שהחרים ר”ש ותלמידיו. ואחרי נכיון כל המליצות הקלושות ופטומי מלין נראה לנו רק גרגיר אחד של אמת כי זאת היא כל חטאתם “כי הרחיבו פיהם, האריכו לשונם, על רבנו הנזכר [רמבם] ועל ספריו לסתור את דבריו” (ו.). והתלונה הזאת אשר הֵלין בחיי הרופא באף ובחימה ובקצף גדול, נפתרת ומתבארת לנו מפי ר' מאיר הלוי אבולעפיא, המספר גם הוא כי אמנם חטאו אנשים אלה חטא זה, כי “הרב המובהק ר' שלמה – – ושני תלמידיו – – היו פלטת אנשי אמונה, להחזיק מגן וצנה בדברי תוכחות ותשובות נצחות נגד מעקשי הישרה המגלים פנים בתורה” (ו:). ובכן “דברי תוכחות ותשובות נצחות” היו שם, ולא חרמות וקונמות. ולא בקשת וחרב החזיקו להכות שוק על יָרֵך את אנשי ריבם, כי אם במגן וצִנָה החזיקו להגן על תורתם העלובה בפי פלספה נכריה ומחזיקיה. ולא עוד כי אם מתוך מליצת החכם הנכבד הזה קרוב הוא לשמוע כי בעצם כבוד רמבם ז”ל, לא פגע ר“ש גם בריבו בְחָזקה בס' המורה וכי רק מחרחרי ריב “שמו עלילות דברים על הרב הנזכר ותלמידיו אשר היו עזר כנגדו, כי דִבר בה' ובמשה עבדו”. ובכן לא פִחתו ולא הותירו ר”ש ותלמידיו לעשות, רק את חובת כל רב ותלמיד, בראותו כי תורת אלהי אבותיו נעלבת בפי צרה נכריה, כי אחרי אשר נתברר להם בדורם ובמונפליר עירם, הדבר אשר נתברר גם לפרופיסור גרץ בדורו ובברסלוי עירו, כי “על פני הדעות של המורה לא נכרו פִתוחי חותם תורת ישראל” וכי דעות אלה “שמו את הגבירה לשפחה חרופה לגברת נכריה” “תקעו בשופר חכמה להזהיר את העם” בדברים נמרצים. ואם יש רגלים לדבר, כי נזהרו בכל דברי ריבותיהם לבלתי פגוע בכבוד רמבם, הנה ודאי גמור העולה מכל דברי המערערים ומתוך שתיקת המחזיקים כי החרם לא החרימו שלשת האנשים לשום אדם. וכל זמן שאין לנגד עינינו מקור מפורש ומבוקר כהלכתו לדבר החרם הנראה לנו בחזקת בדוי גמור, יש לנו להחזיקו שלא היה לא נברא. אף כי רשאי וזכאי הי' ר"ש להשתמש בחרם ככל אשר השתמשו בו אנשי ריבו הקטנים הרבה ממנו בתורה וביראת חטא.

ומי היו בעלי החרם?

בעלי החרם הראשונים ובעלי החרמות הרבים לא היו חובשי בית המדרש, כי אם המתפלספים כדבר הכתוב, הרשום והמפורש, ביד הסופר האלמוני הבקי מאד בהליכות המחלוקת, כי בנשימה אחת יספר מעשה ר“ש ותלמידיו ומעשה הפרובינצים כי המערערים “החטיאו את הרבים לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו עד אשר קנאו חכמי בדרש ונרבונה ויתר קהלות פרובינצא לאלהיהם ונדו והחרימו שלשת החטאים האלה בנפשותם” (א.). ובכן היו מחזיקי המורה המחרימים הראשונים לא ר”ש ותלמידיו המערערים על ס' המורה.

הסופר האלמוני מוסיף להודיע לאמר “וכראותם – כראות ר”ש ותלמידיו – כי כלתה אליהם הרעה עם שכניהם שלחו אחד מהם עם כתביהם לצרפת, לחכמים הנמהרים אשר שם והסיתו אותם עד אשר שמעו לקולם ויענו אותם כרצונם ויפתום לשלוח לקהלות פרובינצא נדויים וחרמות" (שם). ובכן המעט מר' שלמה ותלמידיו כי לא הקדימו להחרים, כי אם לא היו מוסרים את דינם לחכמי צרפת, לולא “כלתה אליהם הרעה”. וחכמי צרפת גם הם לא היו מחרימים לולא הקדימו חכמי פרובינצא להחרים את חבריהם. ועוד הדבר מוטל בספק אם אמנם בקשו תלמידי ר“ש מחכמי צרפת חרם דוקא, או לא בקשו מהם בלתי אם להזדקק לדין להכריע בין שני הצדדים כי כן אנו קוראים באגרת ר' מאיר אבולעפוא על תלמידי ר”ש: “וכראותם כי חתרו להשיב אל היבשה ולא יכולו, הגישו עצומותיהם ודיניהם לפני חכמי צרפת להכריע ביניהם” (ו:). ובכן הכרעה בין הצדדים בקשו ולא חרם. הן אמת כי הסופר האלמוני יספר כי פתוי היה שם. ור“מ הלוי יספר כי רק בקשת הכרעה היתה שם. ומי מפיס? אולם אם נְכַוֵן את דברי ר”מ אשר דבריו בנחת ובכבוד יבואו אל דברי האלמוני העונה עזות ולפעמים גם נבלה גסה¹¹ יִטֶה לבנו להאמין לדברי ר“מ. אולם גם אם נחזיק רק בדברי האלמוני, די לנו לראות ולהכיר כי המחרימים היו אנשי פרובינצא, ורבנו צרפת היו רק המחזירים את החרם אל חיקם. ור”ש עצמו ותלמידיו עצמם לא קראו חרם גם בראשונה גם אחרי כן.

ומה זר המראה, כי החרם שהוא כלי זינם של הרבנים, לא שמשו בו רבני צרפת כי אם פעם אחת ומאונס. ומחזיקי ס' המורה, אשר כל דרכיהם פילוסופיא, המהללת כל היום בסבלנותה ובארך רוחה, לא חשכו את פיהם לקרוא כל היום חרם חרם! "כל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר ממשלת קטלוניא וממלכת ארגון לא התמהמהו לשלוח מצודים וחרמים לרגלי המורדים והפושעים“, התהלל האלמוני (א'.). גם רד”ק מספר כי “החרימו ונִדו כל קהלות פרובינצא וקטלוניא וארגון” (מכתב רד"ק א':). וכי תכלית נסיעתו לספרד היתה “לנדות ולהחרים את העומדים במרדם” (שם). ובחיי בן משה אלקוסטנטיני אשר רופא היה, ולא דַיָן ולא רב ולא אב בית דין, וכלי אומנתו הם הרטיה והאזמל, התיצב גם הוא בראש גבורי החרם, ואלה דבריו: “דברנו לכל הקהלות – – להקהיל ולעמוד על נפשם? – – ולהסכים לנדותם ולהחרימם ומקהל הגולה להבדילם – – כאשר עשינו אנחנו קהל סרקוסטא שהחרמנו ונדינו שלמה בר אברהם – – לאבד פריצי עַמֵנו” (ה:). ומה רבו ומה עזו דברי הגאות הגסה והשנאה הכבושה המבצבצת מכל מלה ומלה במכתבי האנשים האלה, על אחיהם התמימים אשר זאת היא חטאתם האחת אשר לא נדחו ללכת אחרי הנכר ולא אבו להמיר את תורת אלהי ישראל הנתונה להם ביד משה והמבוֹארת בידי רבותינו, בתורת חכמי יָוָן הנתונה ביד אריסטו והמבוארת ביד אבונצר הערבי. כל סגנון מכתביהם חרמיהם וגזרותיהם דומים עין בעין לסגנון הדומיניקני של האינקויזיטורים הקתולים. כמוהם התירו כמעט גם הם את דם אחיהם על דבר מחשבה שבלב על בלי האמינם כי כל דברי אריסטו אמת. סוף דבר, המתחכמים ההם היו המרבים חרמות לאין מספר ורבני צרפת לא הטילו בלתי אם חרם אחד על המחרימים הראשונים. ור"ש ותלמידיו לא הטילו חרם כלל וכלל.

כשם שבכל המקורות אשר שאב מהם גרץ לא נמצא שום רמז כי קרא ר"ש חרם על מחזיקי המורה כך אין רגלים כלל וכלל לדבריו כי רמבן בכל חפצו להשלים בין מחזיקי המורה הפרובינצים ובין הצרפתים המערערים עליו, בכל זאת נטה לבו אל הצרפתים יותר. מסקנה זאת הֶעלה החכם הזה ממליצת רמבן אשר תרגם אותה לאמר: “ווענן דיא פראנצֶאזישען לעהרער, אן דערען קוועלע וויר אונז לאַבאן, דאס זאָננענליכט אם העללען טאגע פערדונקעל דען מאָנד פערדעקקען זאָ דירפע מאן איהנען ניכט ווידער שפרעכען”¹². הבה נעתיק נא את גוף המאמר הזה ככתבו וכלשונו ונראה אם לא הביע בו רמבן את תכלית ההפך הגמור, מדברי התרגום האשכנזי הזה. אלה הם דברי רמבן אשר נחלקים פרקים פרקים למען נפתור אותם פרקים, פרקים.

א) "ואם רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים, דברו על השמש בחצי השמים לכסותו תחת כנפים וירח המזהיר צווּ לסתור ובעד כוכבים לחתום, ב) אין על הרב המגיש דינו לפניהם חטאת, ג) כי הוא על חברו חלק ד) ושכנגדו המפליג דעו יגיד עליו רעו, ה) “לא נתן הנביא לאלוה תפלה, ו) במלאכתו לא ישים תהלה” (קתר"מ ג‘, ה’) פתרון מאמר זה, הנמלץ בשפת יתר, זה הוא:

א) אף אם יגדל כח רבותינו הצרפתים אפילו עד כדי להעמיד שמש בחצי השמים, ב) בכל זאת אין חטא לבעלי דינם – הפרובינצים – הנדונים עמם, לפניכם חכמי ספרד, ג) כי יש רשות לכל איש לְהִשָפֵט עם חברו בעל דינו, יהי מי שהוא, אפילו גדול ממנו הרבה, ד) כי הוא הצד שכנגדו ולו הזכות להביע תרעומות¹³ ה) גם הנביא אשר דבר משפּטים אם הקב"ה בכבודו ובעצמו¹⁴ לא חטא מאומה בזה, ו) ומכל שכן שאין שום חשש עלבון לתלמידי חכמים בהִשָפֵט עמם קטנים מהם. ואם כן אין לחכמי ספרד, שמהם בקש רמבן להזדקק לדין זה, לצדד דוקא בזכות צד זה או צד זה. ובמליצה דומה ממש למליצה זו השתמש רמבן גם במכתבו לרבני צרפת עצמם, בהביעו להם כי אף כי גדולים הם מאד בתורה, עד שהוא מְשַּוֶה את נפשו כתלמיד קטן לגבם, בכל זאת לא יעלה על לבו לבטל את זכותו בשביל יתרון תורתם, ולבו ימלאהו לתבוע מהם להשיב לו על שאלתו אשר ישאל אותם: “ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעינים, וטח עיני ולבי מהשכיל, קטן מהכיל, חכמתכם הגדולה, אשר רחבה ונסבה למעלה, [בכל זאת] אל נא רבותי כבהמות תחשבוני, כתבו לי מאיזה טעם דנתם” (קתר"מ ג‘, ח’.). אם נמרצו שני המאמרים בשני מכתביו שכתב רמבן, את האחד לחכמי ספרד ואת האחד לחכמי צרפת שבשניהם הטעים מאד את דברו, כי אין למשפט להכנע מפני כבוד החכמים, נמרצה עוד מהם המליצה אשר בחר לו, מליצת “השֶמש בחצי השמים” אשר השתמש בה בשני מכתביו. בת קול מפוצצת יוצאה ממנה, לבלתי הִכָנַע מפני הכשרון במקום החוק והמשפט. ומקורה היא במאמר רבותינו הנערץ מאד “שאפילו מעמיד לך חמה בחצי הרקיע אל תשמע לו” (סנהד' צ'.). ובכן המעט מרמבן כי לא עלה על לבו לשאת פנים לרבני צרפת, הגדולים, בעיניו מאד, בשביל יתרון תורתם, כי אם הֵעִיר את לב רבני ספרד לבלתי נטות לבם אחרי חכמי צרפת, מאהבתם את תורתם, בהזקקם לדין. ובכן הי' פני רמבן אל משפט האמת ואל השלום, בלי שום משא פנים אפילו לאדירי התורה, כראוי לרבן של ישראל הנקדש בתוך עמו באמת ובמשפט. והח' גרץ לא העמיק להתבונן ועל כן הוציא משפט מעוקל.

עוד יכתוב הח' גרץ “על הנֹהַם אשר נִחמו מרבית רבני צרפת, וימשכו את ידם מן המחלוקת הקפיד רמבן מאד”: “איבער דיא זיננעסאֶנדערונג דער פראנצאֶזישען ראבבינער וואר נחמני זעהר אונגעהאלטען” (גד"י 61 VII). דומה הדבר כי לא קרא חכם זה את אגרת רמבן זאת כלל וכלל. הלא כל עצמה של אגרת זאת, הארוכה והרחבה המלאה חיים, דעת נפש ועז, לא בא כי אם לעשות שלום בין מעריצי דעות רמבם ובין המערערים עליהן. ואם כן איככה יוכל רמבן להקפיד כנגד חכמים, אשר נענו לו בטרם עוד יקרא אליהם, במשכם את ידם מן המחלוקת לפני החִילוֹ עוד לכתוב את אגרת על דבר השלום? הנשמעה עוד תהפוכה כזאת! אך באמת לא על רחקם מן הריב הקפיד, כי אם על רפיונם במעשיהם זה, על בלי עשותם דבר, כי אם חצי דבר, על פָסְחָם על שני השעִפים “שומעין דבר של זה היום, ולכשיבא חברו למחר שומעין דברו!” אם חקרו ומצאו כי נכון הדבר למשוך את ידם מחבריהם רבני צרפת אשר קראו חרם, הלא היה להם להשתדל בכל כֹחם להתיר את החרם, אז היה מעשיהם עושה פרי. ועכשיו אם לא עשו כן, אם התחילו ולא גמרו, אין משיכת ידם חשובה כלול, כי אינה אלא סמן רפיון. ובכן לא לשוב אל המחלוקת רמבן מזרזם, כי אם לעמוד הָכֵן על עמדם בלי שום משא פנים, מבלי נטות הנה והנה, ולבטל את החרם, כאשר המריץ את דברו אליהם: "לכן רבותי שימו דעתכם וכו' וכו' החרם יֻתַּר והחרם לכל רוח יִזָרֶה וכו' (קתר"מ ג‘, י’.).

על הפשרה אשר אמר רמבן לפַשֵר בין מעריצי המורה ובין המערערים יכתוב הסופר גרץ לאמר: “החרם על החלק הפילוסופי של ס' יד החזקה יוּתַר, לעומת זה יוסיפו עוד להמריץ את החרם על למוד ספר המורה ועל האגדה ומדרש האגדה שבתלמוד”: “דער באַנן געגען דען פילאָזאָפישען טהייל פאָן מיימוניס רעליגיאנסקאדעקס זאָלל אויפגעהאָבען ווערדען. דאגעגען, דער [באַנן] געגען דער בעשאֶפטיגונג מיט דעם פיהרער [:מורה] אונד געגען דיא פעראֶכטער דער אגדה אונד דער תלמודישען שריפטאויסלעגונג פערשאֶרפט ווערדען” (62 IIV).

הבה נקראה נא אף אנחנו את דברי רמבן על דבר חרם (?) ספר המורה אשר הציע הוא!

אלה הם דבריו “ואל עוסקי ס' מורה הנבוכים כתות כתות, תשימו יד מוראכם על פיכם, מִצְוַת הרב הגדול המחברו הוא לאמר: לא תפרשוהו ולא תפרסמוהו. וכך אמר בתחלת ספרו: אני משביע באל ה' לכל הקורא בזה הספר לכל יבאר ממנו אפילו אות אחת ולא יבאר לזולתו, אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שהקדימוני מחכמי תורתנו וכו'. זה תופס דברי הרב ז”ל ואם אתם רבותינו [שבצרפת] תסכימו עם חכמי פרובינצא, וגם אנחנו [הספרדים] נצא בעקבותיכם, [לא] תחזקו בדבר הזה בחרם וְאָלָה, ברעם וברעש, ובקול המולה גדולה ולהב אש אוכֵלָה. הלא דַי בזה תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאות האהבה תרביצו העדר. ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח [בס' המורה] מכל וכל – – השומע ישמע והֶחָדֵל יחדל, שאי אפשר לכם להוכיח לכוף כל ישראל להיות חסידים" (קתר"מ ג' י').

נְבָאֲרָה נא את הדבר אַחַד אחד: (א) גם את עצת רמבן הנוֹחָה מאד מאד, לא יעץ אלא על העוסקים בס' המורה “כתות כתות” ולא על היחיד הקורא לעצמו. ב) וגם על כתות לומדי המורה לא היה הוא מציע את עצתו לולא היתה עצה זו רצון רמבם ממש שרק על מנת כך כתב ס' המורה ולא על מנת שילמדוהו כתות כתות. ג) וגם אחרי כל זה איננו מטיל את הצעתו על שום בריה לקבל אותה עד אם יסכימו אליה גם חכמי פרובינצא מעריצי ס' המורה בוחמי ספרד הנוטים אליו. ד) וכל עצמה של הצעתו זאת היא לבלתי הרבות כקולי קולות לבלתי קרוא שום חרם ולבלתי גזור שום גזרת אִסור כי אם להביע את רצון ראשי האומה רק בתורת תקנה וגדר בלבד לבלתי עסוק בלמוד זה כתות כתות. ה) והעובר על תקנה זאת לא יהיה בכלל פורצי גדר כי בפירוש הוּתנה “השומע ישמע והחדל יחדל”. ו). מטעם הפשוט שאי אפשר לכוף את הצבור ורק זאת אפשר לבקש עצה ולהשיא עצה ולא יותר. ועתה היש עצה נוחה ונעימה, אהובה וחביבה מזו. ועל עצה מלאה צדק כזאת יאמר “חֵרֶם נמרץ” “פערשֶארפטער באנן”!¹⁵

כעד ראיה העיד החכם גרץ כי, התחבר ר' שלמה וכל בעלי ברית התלמוד, וכל המאמינים בפשוטי המקראות עם הדומיניקנים לשרוף את ספרי רמבם, וכעד שמיעה, יספר את כל הדברים אשר לחש ר“ש ור' יונה תלמידו באזני הגלחים אות באות וכיודע מחשבות בוחן כליות ולב הודיע גרץ נסתרות כי זמם ר' שלמה מאז לעוז במעוז זרוע הנוצרים, לדכא את רוח חרות הדעת בישראל¹⁶. ואנחנו אחרת שמענו מפי המקוֹרות המובהקים, אשר לא מיד הצרפתים באו אלינו כי אם מיד מעריצי המורה. רבי אברהם בן רמבם, אחרי אשר “באה אליו מעכו מגלת ספר” אשר “הגידה לו מעשה שהי' איך הי', וגם שרפת הספרים היאך נשרפו” מספר כי “מורה הנבוכים וספר המדע שרפו ואתם החלק האחד מאנשי קהל מדינת מונט פשליר בכח הנוצרים העוזרים אותם” (קתר“מ ג', י”ז). ולוא נעשתה הנבלה הזאת ביד נשואי פנים כר”ש ותלמידיו, כי עתה לא העלים ר“א את הדבר המפליא והמבהיל הזה. ומליצת “אנשי קהל מדינת” לא תביע יחידי סגולה, כי אם המון בני אדם סתם, שרובם הם הדיוטות. ור' שמואל בר אברהם המקנא קנאה גדולה ויתרה לכבוד ספרי רמב”ם, גם הוא אינו תולה את הסרחון בשום איש מאנשי השם, כי אם בהדיוטות גמורים בְסַפְרוֹ “ויתלקטו כל איש סורר ומורה, וימסרו ס' המדע והמורה ביד הכמרים וגדולי הגלחים והצעירים” (אוצר נחמד ח"ב 170). הן אמנם כי רד“ק תולה את הקלקלה בר”ש עצמו. אך מי לא יראה כי מתוך כעסו, על ר“י אלפכר שקרא את ר”ש “צדיק תמים”, הכריע הוא את הכף כנגד זה ויקרא הוא אותו “רשע וסכל” ויעש אותו אחראי לתעלולי אחרים. והנה על רד“ק אם הפליג בדבריו בשעת כעסו אין להתפלא כי אין אדם נתפס בשעת צערו. אך אלו היה ממש בדבריו, מדוע שמטו ר' אברהם בן רמבם ור' שמואל בר אברהם את הקולר מצַוְארי ר”ש ותלמידיו ויתלוהו בצוארי אחרים, אלא על כרחנו אנו אומרים כי נקיים היו ר“ש ותלמידיו מעון זה. ולא נקיים בלבד, כי אם קרוב לוַדַאי הוא, כי חרה להם דבר השרפה עד מָוֶת. כי רבנו יונה התעצב על דבר השרפה הזאת עד כי כל שארית ימיו היה מהרהר בתשובה מיראתו כי קנאתו היתרה גרמה גם היא גרם רחוק לשרפה זאת. הן אמנם כי ר' הלל החסר, אשר ספר מעשה זה כששים שנה אחרי כן תולה את הרהור תשובתו של רבנו יונה, לא בשרפת המורה כ”א בשרפת התלמוד, באמרו כי לא עברו בין האחת ובין השנית, בלתי אם ארבעים יום וכי לא על שרפת המורה באשר היא הצטער כי אם על אשר גרמה לשרפת התלמוד. אבל דבר זה מתבטל מאליו. כי החכם גרץ בכבודו ובעצמו הוכיח כי לא ארבעים יום כי אם אחת עשרה שנה עברו בין שרפת זה לשרפת זה ולא שרפת המורה גרמה לתלמוד שישרף, כי אם רשעת דונין המומר גרמה לזה (ע' גרץ גד"י 112 VII). ואם כן איך יחזור רבנו יונה בּתשובה, על חטא שלא גרם לו שום גרם בעולם. אמור מעתה כי על שרפת המורה הצטער מאד שקנאתו הטהורה והישרה גרמה לזלזל אותו בעיני מְרֵעִים עד שהם ערבו את לבם לעשות מה שעשו.

וגם דברי הכבוד והמורא אשר דברו על ר"ש גדולי רבותינו בדור הסמוך הלא המה, אנשי השם אילי הצדק, הרב המאירי¹⁷ ורבנו שלמה בן אדרת¹⁸ אותות ומופתים הם כי נקי וצדיק היה הרב הנכבד, רחוק מעלילות כאלה.

אך לוא גם נמצא מקור אחד נאמן או חשוד, שאין בידנו להכחישו כי אמנם נכשל ח“ו ר”ש במכשול העון הזה כי עתה היתה חובת ההִסתוריוֹן לבלתי הכחד תחת לשונו את הדבר המר הזה. אולם עִם זאת היתה גם חובתו לבלתי הַשְכֵחַ מלב קוראיו כי לא שרירות לבו ולא הַוַת נפשו של ר"ש, כי אם קנאתו לטהרת תורת ה', העבירתו על דעתו ולבלתי תת אותו ואת תלמידו רבנו ויונה החסיד הטהור בכל מיני טהרה, ללעג ולקלס לחרפה ובוז.

אולם משבא החכם גרץ לכלל כעס על התלמודים המטומטמים – “שטאָק־טאלמודיסטען” – בא לכלל טעות עד שהוא יוצא משגיאה זו ונתקל בשגיאה אחרת בכל פרט ופרט בענין שלפנינו. מאהבתו הגדולה לקהל המתפלספים, נוטל הוא את העטרה מראש החכמים המובהקים ונותנה בראש הגדודים הקלים האלה. “בכלל הדבר”, יאמר גרץ “נעלו המימונים על אנשי מחלֻקתם בקנין המדעים ובכשרון הלשון הרבה מאד”¹⁹. פה חכם יאמר דבר זה! – והלא בר בי רב דחד יומא יכיר כי הפוך הדבר מן הקצה אל הקצה. אגרות רמבן ר“מ אבולעפיא ור”י אלפכר, אוהבי ר"ש ותלמידיו, מלאות חכמה רבה ורחבה, בינה שנונה ובקֹרֶת חריפה עד מאד וסגנונם הנאוה עד להפליא מופת הוא למעשה סופרים. ומה אנחנו רואים באגרות בחיי ושלמה אלקוסטנטיני הרופאים וראשי ארבע קהלות ארגון? משלי אפר, פטומי מלין ומליצות שדופות קדים מעין אלה שהיו שגורות בפי פרחי המשכילים בימי המאספים באשכנז ובימי חברת דורשי השכלה בברדיטשף.

בסוף דבריו בא החכם גרץ לכלל זה “כי טעות גדולה טעה רמבן בחשבו כי אפשר לשום מעצור לחקירה הפילוסופית החפשית²⁰”. ואנחנו אומרים כי טעות גדולה טעה חכם זה, במחילת כבודו. ורמבן לא טעה טעות זו כלום. ונהפוך הוא כי הרב הזה הוא היה המחליט “שאי אפשר לכוף כל ישראל להיות חסידים”. הוא הוא היה האומר כי אין ביד חכמי ישראל אלא להציע אבל לא להפגיע “השומע ישמע והחדל יחדל”²¹, היש טובת עין יפה ונוחה מזאת!

ומי היו בעלי המעצור, בעלי הכפיה, אשר זממו באמת לדכא את הרוח ולשעבד את הדעות והמחשבות אל הדמיונות הפורחים העולים על רוחם? הלא הם המתחכמים, הם הם היו אנשי החמה והקנאה²² הם הם האנשים אשר קראו לכל איש מתחזק לשמור את תורת אלהיו העתיקה לבלתי התגנב בה סיגי נכר “מסיתי העם ומדיחים – – חוטאים ומחטיאים – – בני מרי ההולכים בקרי – – החטאים בנפשותם”²³. ויעזו לחשוב את כל אלה, אשר לא אבו לעזוב את דרך אבותיהם וללכת אחרי חכמתם הקפויה והקלושה, אשר זה מקרוב באה אל מחנה ישראל, מורדים “עומדים במרדם”²⁴, הנשמע עוד שחוק כזה כי יערב איש לקרוא לרעהו, הנוטה ממנו בדעותיו, מורד! ויהי המעט מן הבזיון אשר בזו המתנשאים ההם בכל מיני דברי בוז, עזות ונבלה, לזקני חכמי התורה על אשר לא אבו להמיר את תורת משה בתורת אריסטוטלס²⁵ – בהיות הזקנים ההם המאמינים אמונה שלמה בעקר התשיעי לי"ג עקרי רמבם כפשוטו – ויתגודדו על האנשים הצדיקים, אשר לא אבו לבחור בתורה חדשה לבושת מלבוש נכרי, לעשות בהם כמעט כלה. ובקול כקול האינקויזיטורים הקתולים, ובטעמם וסגנונם, קראו אחריהם מלא “החלצו מאתכם אנשים לנקום נקמתו, ולהלביש כל אחד מהם קללה כמדו כי לא האמינו בה' ובמשה עבדו”²⁶ ובכן נחשבו רבותינו התמימים והטהורים שמרביתם היו מבעלי התוספות, אדירי התורה והיראה שזאת היא חטאתם האחת שלא היו מודים בשיטת ס' המורה, ככופרים בתורה הנתונה מסיני, ויגזרו עליהם כמעט גזרת כליה, בחזקם איש ידי אחיו באמרי נעם כאלה: “לבשו בגדי רגזות, ועטו מעיל קנאות²⁷, עשו כמונו לאבד פריצי עמנו”²⁸. – ועתה שפטו נא, קוראי ספרי זכרונותינו, מי היו בדור ההוא השמים מעצור לדעות ומחשבות, האם רמבן וחבריו, או הרופאים העשירים בחיי ושלמה קוסטנטיני ואלופי הקהל של קהלות ארגון המחליקים לשון אל אלה שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?²⁹