רקע
מוקי צור
הריאליות והקדושה – י. ח. ברנר (המשך)

“– – – עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדות, ביטול, צביעות וכדומה. נחוץ להבין הכל, להבין ולהתרחק ממיסטיות ומדמיונות; נחוץ להגביר הריאליות והקדוּשה בעולם”.

י. ח. ברנר במכתב לא. נ. גנסין, 1900.

כל כתבי ברנר, כרך ג‘, עמ’ 122.]

אישיותו וכתביו, פעולותיו וחלומותיו של י. ח. ברנר הנם מורכבים ורבי-ממדים. מאוַיו הפנימיים ל“הגברת הקדושה” באו לידי ביטוי דוקא באמונתו ב“ריאליות שבחיים”, בתחושת הצורך לחייב את פעולות החולין. היה לו יחס עמוק לשיבה לעבודה וחשד כלפי ביטויי-רוח שהתימרו להסביר מציאוּת פגומה או לנטוע תקווֹת-שוא לגבי עתיד וָרוֹד, שיביא שינוי מכריע. הוא לא הסכים לתת תוקף ערכי להתפשרויות של הרגע ואף לא לבריחה אל “הנצח” של תיאולוגים, נביאים או מהפכנים אדוקים.

אינני מתימר “לנתח את ברנר” שהרי אני מהלך בכתביו כבן שלא ידע את יוסף, לא את יוסף כמשנה-למלך ולא את יוסף בבור יסוריו. רציתי רק לגעת בנקודה אחת, המהווה לדידי נקודת-מפתח להבנת בני דורו, ואולי אנו מתקרבים לעידן בו היא תצוף מחדש: שאלת ההכרעה לחיות.

ברנר היה פעיל ונוכח בכל הזרמים והפינות בהן התעוררה איזושהי תקוה לחיים בעלי משמעות. אך הוא נותר ללא קורת-גג רוחנית. בכל תנועה בה פעל ואליה התקרב, שאל את שאלות החיים וטעמם – לא כשאלה פילוסופית אלא כשאלת קיום. הוא, שהאמין בהשתתפות הפעילה של האדם בגורלו של הזולת, בחובתו כלפי העם, בחוסר השחר שבהתמודדות המתנשאת – לא האמין בהשתקת מצוקת היחיד, בצנזורה על השאלות הראשוניות של חיי האדם.

שאלת השאלות הללו קשורה בשאלת טיבו של העולם, טיבה של החברה.

ההתבוננות בעולם החיצוני באה כדי לחזור לשאלות הנפש. הכרתו היסודית של ברנר לגבי העולם היא, ש“כיון שבני-האדם ‘בוחרים’ מאז ומעולם לחיות כך ולא באופן אחר, לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד שרשרת-זהב, להעמיס כל מלאכת-עבודה על רעיהם, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי יסורים; כיוָן שמאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, הצחוק הפרוע, צחוק ‘הנצחון’ של העיוורים-הנטבעים מצלצל באויר, – שמע מינה, שההויה בכלל היא דבר אכזרי מאוד, דבר נבער ובהמי, והמכירים את אכזריותה ובהמיותה של ההוָיה הם-הם החולים, בעלי-המום, שלהם אין באמת כל חשבון להיות, לא רק אם ניטל עליהם להיקלע בכף-הקלע, אלא אפילו אם מזלם גרם להם לקחת חלק במשתה הדם”.1

דוקא החולה הוא המסוגל להכיר את ההוָיה כפי שהיא. הכרת המחלה אמנם איננה מעניקה בטחון כי יחול שינוי, אך היא עדיפה על מצבו של החולה המתחזה כבריא. המדמה לעצמו כי השקר המורם עדיף על האמת השפלה. כוחו של הפתרון המדומה מספיק אמנם כדי לרמות את המצפון וההכרה, אך אין הוא מספיק כדי להצמיח את כוח היצירה.

ברנר רואה באידיאולוגים – דתיים וחילוניים כאחד – אנשים המסרבים להכיר באמת האכזרית. אולם הוא לא היה מסוגל להיפטר מראייתו החדה והכואבת; הוא פחד כי הציונות, כניתוח אכזרי של הגולה, והסוציאליזם, כהתקוממות נגד העוול החברתי, ואפילו האמן המתאר נבכי הנפש – לא יצליחו ללדת דבר, כי תחושת המחלה לא תביא לריפוי.

היסורים עליהם מדבר ברנר אינם יסורים אינטלקטואליים – הם יסורים קיומיים; פחד המוות, הצמאון לאהבה, ההיעקרוּת מבית אבא, הרעב, החשש להישאר ללא בן – ללא יורש; ההתבוננות בעולם ובסבל של היחיד מעוררים את שאלת כדאיותם של החיים. ההכרעה לחיות לא היתה הכרעה פרטית בלבד של ברנר. היא היתה מסימנו של הדור (ראה הפרק “התלושים”). ברנר חי את חייהם של הצעירים, בני-גילו. תקיעת-השופרות החגיגית של בעלי- התרועות האופטימיסטים ותוקעי הזכרונות הנוסטלגיים של בית-המדרש לא אצרה רוח לכלוא את השברים.

לכן לא ראה עצמו ברנר כסוציאליסט או כציוני במובן המקובל:

“אמנם, הסוציאליזם הוא בעיני רעיון יפה בעולם? אני, בן הפוגרומים, יודע יותר מדי את ערכן הממשי של כל הנבואות והנחמות על תור-הזהב הבא, ויותר מדי אני יודע אסונם של החיים, אשר מחוץ להיקף החברתי, כי אהיה לסוציאליסט מסור ומאמין”.

[“בחיים ובספרות”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 67.]

אולם הוא הכיר בכך שעדיף הגוֹלֶה המכיר בגלותו על המתפאר בגלות שהיא ביתו; עדיף המצביע על מצוקת האדם מבעל האידיאולוגיה המצדיק אותה; יש לבכר את המכיר באימת-המוות על הבורח ממנה אל חיים של שקר. החזיון הנורא ביותר הוא, לדעתו, שביעוּת-הרצון העצמית. ההשלמה עם היעדר הגאולה. שהיא גרועה מגלוּת:

“בטרם יאיר הבוקר לקח התמונה של הירשנברג הגדולה והנאדרה בטרגיותה, ‘גלוּת’ אשר היתה תלויה מעל לראשו ויקרענה לקרעים קטנים: צוענים אינם בגלות”.

[“מעשים”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ב' עמ' 21.]

החולה הגולה, האמן, הקרבן, היודעים את הסבל ואינם משלימים עמו, כל אלה חייבים להכריע האם לחיות. גיבוריו של ברנר עומדים לא פעם בפני הכרעה – הליטול את נפשם בכפם:

“המות הוא”… – מתפלספים חכמי עולם –

“המוות הוא”…

המוות הוא מוות: ואני אמות.

ובכן, מפני מה אינני יכול להשתחרר עתה מן החיים?

[“בחורף”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך א‘, עמ’ 58.]

שאלת הבחירה בחיים מתעוררת אצל ברנר גם בלבוש אחר: בתחושת נוכחות המוות:

“ואולם הן ידוע תדעו, אחי, את אותם מיני אנשים, שעיקר מהותם הוא מה שאף רגע אחד אינו עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה, אשר בוא יבוא, שאף הרף-עין אחד לא יחדלו מלשוב על אפסותם-הם, המוכרחה לבוא בעוד איזה זמן ועל האבדן העולמי בסוף הסופות, שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם בלי שתנדנד אותם ההכרה של ‘פליאה ורעוּת-רוח… פליאה…’”

[“מא' עד מ'”, כתבי י. ח. ברנר, כרך א‘, עמ’ 172.]

ידיעת המוות והאסון שבעולם עלולה להביא מישהו לחשוב כי ברנר פסימיסט היה. נראה לי כי לא נכון לראות כך את הדבר. שהרי לדעתו הפסימיות היא השקפת-עולם מאורגנת ומופשטת, שאינה תופשת את עושר החיים ואת עָצמת המוות יותר מאשר האופטימיות: “אם נבזים הם האופטימיסטים הרשמיים ובעלי התיאודיציה שאומנותם בכך, הנה לא טובים מהם גם הפסימיסטים!”2 אומר אחד מגיבוריו. בפסימיות ובאופטימיות יש יסוד דטרמיניסטי ברור, שברנר שללוֹ בגלל הפאסיביות שהוא עלול להוליד. מדוע בוחר אדם לחיות? ברנר עונה על כך בשני מישורים:

1. כורח-החיים גדול מהרהורים על ערכם.

2. החידה שבחיים המתחדשים ללא הרף מתמודדת עם וַדאוּת המוות.

הכורח והחידה אינן נובעים מהסתכלות על העולם, מהכרת החברה או מעומק קבלת הדין. ההסתכלות וההכרה מחייבות למסקנה כי אין מוצא; ואילו כורח החיים, החובה לפעול וחידת ההוָיה הם יסוד האף-על-פי-כן הברנרי.

הצמאון להיות חזק יותר משאלת טעם החיים. לאדם יש דחף לא מוסבר להתמיד בקיומו. הרעב, המין והכאב, רק מחריפים את התחושה של “על-כרחך אתה חי”. ברנר לא קיבל על עצמו אורח-חיים נזירי. הוא ראה בנזירוּת את התאפסות הרצון לחיות, אך יחד עם זה לא ראה אפשרות לחיות חיי-אהבה מלאים: “אתה ידעת כי לך שוב אין תקנה; כי אתה אכוּל חטא, אשר לא בך אשמתו ואתה תשאהו, וכי אהבה פראית, טבעית, יונית – לא לך היא”. קל כאן לטעות ולחשוב כי אידיאל הבריאות, סיפוק בחיי האהבה והיעדר היסורים עשויים להיות מטרת החיים. ברנר האמין במאבק עליהם, משום שהמאבק מעיד על חיוב עצם החיים על אי-ההשלמה עם כיעורם ונוולותם. לאדם חולה, הבריאות היא נקודת-מוצא הכרחית. הכפירה בה תביא להאדרת הסבל, הפאסיביות וחוסר-האונים. היא תביא להתעלמות מסבלו של הזולת. המאמץ למַעֵט את הסבל הוא הביטוי המוסרי ב“הא” הידיעה. אין הוא נשען על וַדאוּת שביום מן הימים ייעלם הסבל מן העולם, לכן אין להעמיד את התקוות למחיקת הצער העולמי כ“ערבויות” לפעולה המוסרית.

יחסו של ברנר לאשה מבטא באופן מלא את היחס המיוחד לחיים: האשה הסובלת זקוקה להסרת היסורים, לחסד האנושי. האשה הצעירה, היפה והמסתורית היא מוקד געגועי החיים וכורח החיים. היחס אל האשה הנוֹ יחס של רעב והערצה גם יחד.

ייתכן כי הסבל הוא נצחי כמו הכורח לחיות. החיים והמוות הם בעצם למעלה משליטתו של האדם. ברנר מכיר בכך שיש אהבה ויש גם רצח, האביב והמוות נראים בעיניו ככוחות-נצח השרויים מעל להוָייתוֹ החד-פעמית של היחיד. כוחות-נצח אלה עוברים דרך כל יסוריו. זהו היסוד המסתורי הקיים בתוכנו. “בני-אדם, בני-חלוֹף – לא ילדי-נצח. בעל-כרחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי-נודע לבלתי-נודע.”3

החיים והמוות מתגלמים בילד ובקרבן. הילד הוא מציאות המעידה על נצחיות החיים. קרבן-השוא מעיד על כוחו האדיר של המוות.

המתיחות בין המוות והחיים כתופעות כלליות לבין הסופיות שבלידה ובמוות של היחיד יוצרת את החידה הגדולה שבהוָיה. החדלון והמוות כוָדאוּת הם צדה השני של חידת-החיים; המנסה לגלות את ממדיה הגלויים של ההוָיה, חייב להגיע להכרתו של קוהלת. אולם, החיים הם יותר מהכרת הממד הגלוי שבהם. יש בהם חידה החותרת נגד כל התשובות. האדם אינו יודע מהו כוח ההרס הטמון בו, אך גם אינו יכול להציב גבול בפני כוחו היוצר. כל הנסיונות לארגן את חיי הציבור בהנחה כי אנו יודעים מהו האדם, מתעלמים מן החידה שבחיים שהיא בעצם המקור היחיד לאי-ההשלמה עם היסורים. כל הנסיונות להטיף להגשמת אוטופיות מתגמדים נוכח חידת החיים ומצוקתם. כשלונם נעוץ באי-הידיעה של האסון ושל תהומות הנפש. על-כן אין בכוחם להזין את כוח-היצירה הבלתי-ניתן לחיזוי. אך ברנר אינו קורא ליצירת אורח-חיים או סדרי-חברה המבוססים על האי-ראציונלי, שהרי נסיון כזה הוא נסיון לפתור בטרם זמן את החידה. הוא הופך לאידיאולוגיה ומביא לידי בגידה במצוקה ובסבל האנושי היום-יומי. הוא מביא להתעלמות מגורלם של הנענים והמדוכאים, לחוסר צדק ולאי-שויון. הריאקציוניות של דוסטוייבסקי היתה לברנר חוָיה טראומטית.

"מצב-הנפש המיסטי – זהו דבר המסור לנפש היחיד, אבל לא על-פיו יסולו דרך לחיי-הציבור. כותב הטורים האלה, למשל, אינו מתאר לעצמו, איזה יחס אחר, לא מיסטי, יכול להיות בנפש האדם אל זה הפלא, אשר אנו לוטים בתוכו, אל זה הבלתי-מובן המלפפנו על כל תנועה ונשימה. מי שחונן באיזו סגולות של נפש בלתי-גסה אי-אפשר לו שלא יראה בכל התגלמויות-החיים סוד ושלא יתיחס אל הכל כאל תעלומה. ובכל-זאת, עם כל זאת – האם נוכל להעביר את היחס הזה להליכות חיינו יום-יום! האם אפשר אפילו לדבר כמו על היחס הזה? האם אפשר להוציא ממנו מסקנות בנוגע לפרוגרמות של בתי-ספר? לא. איש הסוד והזעזועים, כבודה של המיסטיקה שלך במקומה מונח, אולם דרך בחיים אינה – –.

…“חזיון מצוי הוא במלחמת התנועות החברתיות: האידיאליסטים האמיתיים נתונים כולם לצרכים ה’חמריים‘, ה’גסים’ של בני-האדם, ודואגים להם כל ימי חייהם, בדעתם היטב מה פרוסת-לחם ונאד-מים יכולים לעשות מבן-אדם, בעוד שבעלי ההנאה הקהים ובעלי הפניות והתאוות הרשעות בזים ל’עולם הריאלי', כופרים במציאותו ומדברים תמיד על הרוח ועל האידיאל…”

[“מתוך פנקס”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 141.]

ההכרעה לחיות קשורה, איפוא, בתחושת חידת-החיים, אך אין בכוחה של חידה זו לארגן סדרי-חברה גלויים. היא נשארת בתחומו של היחיד. המוּסר תובע מאתנו אחריות, עזרה לזולת, אי-השלמה ומרד הרצון. יש קשר בין כורח החיים וחידתם. אנו מגלים את העובדה שאנו חיים מתוך כורח רק בשעות משבר, ניתוק ובדידות. בתהומות שבהם אנו חושבים על ההתאבדות מתגלים הכורח לחיות והחידה שבחיים.

במכתב מתקופת נעוריו, בעת שירותו בצבא, הוא כותב:

"מה שעובר ומתרחש כאן מחייב את החיים, בדרך-כלל, בדיוק כמו שהם. ולאיש כמוני, נכה בגוף, מתרשם ומנתח רציני ורגש, רע פה רע, רע מאוד! וגם לאחר שיעברו עלי איכשהו ארבע השנים – מה יהיה בי אז? ואולם, אחרי הכל, הן ‘ארורים החיים’, הוי ‘ארורים’, אלא שבמקרא כתוב ‘ארור המוות’ ובפרקי אבות נאמר “על-כרחך אתה חי'.”

[אגרות, כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 225.]

תשתית חוָיתוֹ של ברנר – אימת המוות שלו וחידת החיים – מושרשים בכיסופיו של אדם דתי, כיסופים שלא באו על סיפוּקם בחיי השגרה, אך השפיעו מאורם על חיי היחיד מדי רגע ברגע:

“חרפה לי לחיות בזכרי את חסד השם יתברך, המחייני בכל רגע ואני מורד בו”.

[“בחורף”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך א‘, עמ’ 26.]

יחסו אל הדת המאורגנת היה יחס מורכב. הוא חיפש בדת המאורגנת ולא מצא בה את דרכו. הוא נטה לאמונת המשכילים שמצאו סיפוק דתי בניתוץ אורח-החיים של המסורת, אך גילה את נטיותיהם המכוערות להתבוללות. כך, בשובו אל הקלויז חש עצמו כאיש ההשכלה, השירה, ה“יופי שיציל את העולם”. אולם כשהגיע למרכזי המשכילים, התהלך ביניהם לבוש קַפּוֹטה ועטור פיאות.

“אלוהים רבים ידעתי, אך אחרי כולם הירהרתי יותר משעבדתים. לא התמכרתי אף לאחד מהם בכל כוחי, בלי חִצי ספק, בלי תולעת שבלב”.

[“בחורף” כל כתבי י. ח. ברנר, כרך א‘, כמ’ 29.]

מאחרי התמרדותו עמדה ההשכלה הרבנית:

“עלי לספר גם, כי ראש חצי עילוי היה לי בקטנותי, כי גם קרוב לאלף דף גמרא היו במוחי, כי עתה ראשי על כגלגל ואין רגע בלי כאב, כי לבי הוכה לרסיסים – – –”

[אגרות, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 217.]

לרב גנסין, אביו של אורי ניסן גנסין, הוא כותב:

“את קולך, מורי ורבי, שמעתי מתהלך בתוך גן מכתבך ואומר: אניח דעתך ואענה על דבריך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אלא שמאהבת הקיצור לא ארבה בדברים ואגיד רק אחת, כי כל מאוַיי ומאוֵיי בנך, אחי וחברי אורי ניסן, הוא למרבה הטוב והצדק ויודעים אנו לכבד ולהעריץ סתרא דקדושה בכל מקום שהיא מגלית. ואל יַכּך לבך, כי אין אנו חס ושלום חשודים על דרכים נלוזים. לא תהא כזאת בישראל כי מזרעא דאבא קאתינא, ואם כי יש מדרגות-מדרגות בתורה ובעבודה ולא כהרי זה מכל-מקום יהא לבך סמוך ובטוח שלא לחינם הלכה יונה אצל נוח, אלא מפני שהיתה מינו וד”ל".

[אגרות, כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 308.]

היחס הרגשי אל הרב, ההיזקקות ללשון העברית הקשורה בטבורה לתלמוד ולספרות ישראל בגולה, הם צִדה השני של ההתקוממות נגד ההוָיה היהודית, נגד האורתודוכסיה וההשכלה, נגד האידיליה הציונית והשעון האפוקליפטי של המהפכנים. דבריו על הבעל-שם-טוב הם ביטוי ליחסו המורכב לעולם שמתוכו יצא – ולעולם אליו הוא חותר:

“הבעש”ט, אמנם, היה בעל-מופת, אדם שלא ידע כלום מחוקי-הטבע ומפילוסופיַת-הטבע, כפי שהיא נלמדת בבתי-ספר, אדם מלא משפטים קדומים, ירא-אלוהים ובמצוותיו חפץ מאוד. ואת זימל על-דבר פרידריך ניטשה לא קרא מעולם, ובכל אלה, רואים אנו ברור שבחיי נפשו, בחדירתו אל מסתרי-החיים, העולם, ההוָיה, היופי, האור, בשמחתו ובתוגתו, בנדודיו על הרי-הקארפּאטים ובמחשבותיו הבודדות על הרי-הקארפּאטים, הוא יותר קרוב לנשמת היהודי המודרני – מבעלי ‘דרך-תשובה’…"

[כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 288.]

דומה כי הוא האמין שהספירה הדתית שרויה בגלות בתוככי האמנות והספרות. אך הספרות עצמה אינה יכולה להיות נושאת הבשורה החדשה, וכוחה רק לסלול את הדרך אליה על-ידי ביטוי עָצמת המחלה בה אנו שרויים.

“הטבע לא תישבר בנקל, אף לא במלחמה כבדה. ובכל-זאת הספרות (התורה, במובן אחד) – – – היא תטהר את הטבע. ותחת כי האהבה העצמית הנולדת עמו תצווהו רק לאהוב את הנועם, הנה ספרות תתן לו לב אחר, לאהוב את המועיל, לבלי להביט על מכשולים, וללחום בעד הדת והדעות באומץ ובגבורה, לצעוד צעדים רחבים קדימה ולא לקאנוסה – –”.

[כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 208.]

בכוח הספרות לנתץ את הדת כאידיאולוגיה המצדיקה גלות. היא יכולה לבטא את הריקנות והכיסופים ולעודד כוחות לבנין יסודות מחודשים, שיביאו לצמיחת תרבות דתית אמיתית. לא בריאה מלאכותית וכוזבת של עולם מופשט ואוטופי, אף לא תיאולוגיה שכלתנית, אלא חיי-עבודה ושיבה לארץ-ישראל; יצירת בסיס ריאלי לקדושה. “אין להתפלל אל מדעי היהדות בברלין” כתחליף למשבר האמונה! ברנר פחד ש“השיבה לאלוהים” המתרחשת בחוצות היא צורה אחרת של התבוללות באָפנה חיצונית:

“ואמרתם: אירופה מבקשת אלוהים. אבל כלום להוטים אחרי המודה אנחנו? ילכו בעקבותיה כל אותם בעלי האמרות היפהפיות, הקוקטיות, כל אותן הנפשות הבהולות תמיד להוכיח כי ברוח הזמן פורחות הנה, ברוח הזמן – האחרון והשעה האחרונה. – –”

[“בחיים ובספרות”, כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 54.]

ההכרעה לחיות שהיתה כה מכרעת בדרכו של ברנר שיקפה גם את ראייתו את גורל העם היהודי. הוא שראה עצמו כבן הפוגרומים חשב ברצינות על האפשרות של סכנת התאבדות העם היהודי והירצחו. הוא לא היה יכול לאַמץ לעמו את בטחונם של שומרי-אמוני-ישראל בכך שתמיד תתקיים שארית לעם היהודי. אפשרות מותו של העם היהודי נראתה בעיניו כסיכום של ניתוחו הריאליסטי של המציאות. אך יחד עם זאת האמין כי עצם ההצבעה על הסכנה תעורר כוחות גנוזים.

בזמנו דיברו רבות על “חידוש היהדות” – אולם נסיונות אלה נראו לו קלים מדי ומופשטים מדי לנוכח פני האפוקליפסה המתרחשת ובאה. מדהים לקרוא היום את חזונו הנורא בדיוקו:

"הבושה והחרפה, דאגה ליהודי אמריקה, בשעה שששה מיליונים תלויים בשׂערה שרופה? בשעה שכפליִם כיוצאי מצרים נתונים בידי חיות-טרף ומוכנים לטבח, מדברים על ‘תנאים רצויים להתפתחות היהדות’…

– – יסורי-מוות. אחי בני עמי נהיים להרג ולמשיסה. הגילוי האחד של הטרגדיה עולה באימתו על כולה. וכל דבר שאינו בא לרפא את השבר הזה לא לנו הוא.

מה לנו ארץ-אבות, מה לנו ארץ-צבי שאין דרך לה? מה לנו העבר שלנו, אם עבר איננו, אם לנו אין עבר ואין עתיד, אלא הוֹוָה על הוֹוָה – ימי-הבינים?!

מערה, למערה אנו צריכים, למערה בשביל הנמלט – – הבו לנו מערה וניחבא בה – –

* * *

ערינו הקטנות – – עיירותינו הנכחדות – – כל עמנו! בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, כולנו, כולנו על המוקד – ואתם – – תמה אני, תמה אני – –"

[“מתוך מכתב ארוך”, כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 29.]

ראייתו העצמית של ברנר אחוזה בסתירות, אך היא חושפת אולי יותר מכל את כיווּן חייו ויצירתו. מצד אחד הוא כותב על עצמו:

“אני הנני אדם חזק, טוב וחפשי, חי חיים פילוסופיים ובמובן ידוע גם מאושרים במקצת, יודע תאוות ‘רעות’, אך ריחַיִם אין על צוארי. ראשי כואב ונוטה קצת למיסטיקה – –”

[כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 283.]

– – – "עלה בדעתי לשלוח לך תמונתי. עד עכשיו לא רציתי לשלחה אליך מפני שיצאה לא טוב, לפי טעמי (פשוטה מדי ואין בה האצילות שיש בי לפרקים) –

[שם, שם,, עמ' 274.]

מצד שני:

“הנני בריא בכל אברי, אלא שכאב-לב נורא תוסס בי כל היום וכל הלילה ואינו פוסק אף לרגע. מקורו: אימת החיים והמוות, חורבן האומה, געגועי-חשק קשים, חלומות רעים והרהורים רעים – – – –”.

[שם, שם, ע"ע 273–274.]

אך ייתכן כי אלו הן סתירות מדומות, וכי ברנר קיים מסורת של צדיק החי במתח שבין תשוקת התיקון, וַדאוּת האיום שבעולם והחובה לפעול בתוכו. אלא שפעולת הצדיק הזה לא היתה מלוּוה בבטחון ובסמכות שליוותה פעולתם של הצדיקים. זה צדיק הנופל לתהומות4 מתוך מאמציו לתקן עולם במלכות שדי, ללא הידיעה כי אכן העולם ניתן לתיקון. לכן נדרשת ממנו אמונה גדולה.

מאחרי תביעתו של ברנר לחיוּב החיים עומדים כיסופים גדולים – התקוממות ותחושת מסורת גדולה המזינה את סגנונו ולהטו.

נראה לי כי כל נסיון לעיצוב מחודש של יהדות שיתעלם מיצירתו של ברנר, יהיה אנכרוניסטי מיסודו. שהרי עולמו של ברנר הוא עולמה של היהדות. הוא מציין את העָצמה וכשרון היצירה שנתגלו ביהדות בעִתוֹת משבר. הוא שסירב להתנחם – על ידי רעיו – ראה יותר מאלה שניסו לנחם אותו וכן ליַהד אותו. אך אני מתיחס בביקורת אל כל נסיון לעיצוב מחודש של יהדות שינסה להפוך את ברנר למקור בלעדי של מסורת, או שינסה לראותו כמנותק מהמסורת ומהמורשת היהודית. הדבר יביא להשטחה איומה – להפיכת הדיאגנוזה הברנרית לפרוגנוזה של כליון מוחלט וגורלי. ברנר מהווה, לדידי, נקודת-מפתח תרבותית וקיומית חשובה. אדם שירש מסורת והמתחמק מהתמודדות עם מה שברנר מיַצג, נוטל על עצמו אחריות לאָבדן מפתח לכלל ישראל בזמננו, ואדם שירש את המסורת החילונית מברנר מבלי להגיע לשרשיה הרליגיוזיים, מקצץ באפשרות להתחדשות היהדות.

השמש בה ברנר “מסתפק” עם עליָתו ארצה מהווה סמל מורכב ועשיר:

"היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש-קיץ עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… מה לי ולסכין מנתחים? הכל עשיר מאוד, מורכב מאוד ועולה על כל ניתוח… מה לי ול’חלפי-שחיטה'? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק… אני שואף… אני חניך הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה! אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד… אחר הנני… אני רעב ושבע… גדולים יסורים… גדול הבודד… גדול הנודד…

מחר אני יוצא מזה".

[“בחורף” כל כתבי י.ח. ברנר, כרך א‘, עמ’ 59.]


  1. “בחורף”, כל כתבי ברנר, כרך א‘, עמ’ 31.  ↩

  2. “מסביב לנקודה”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך א‘, עמ’ 75.  ↩

  3. “הזכרת נשמות”, כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 125.  ↩

  4. בספרות הדרוש החסידית יש אבחנה בין “ירידת הצדיק” שהיא רצונית ובין “נפילת הצדיק” שהיא בעל–כרחו, שלא ברצונו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48806 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!