המבקר היום בחנויות “המשביר המרכזי”, ב“דבר”, ב“בנק הפועלים” או בועד הפועל של ההסתדרות, לא יוכל למצוא שם את רוחו הספקנית והשואלת, הנודדת והיוצרת של ברל כצנלסון. הלהט החברתי, הכשרון לנסח חוקים, לבנות מוסדות ולדובב אנשים כאילו נעלמו יחד עם הנצחון ההיסטורי של התנועה שהקים. אולם גם הנסיון להגיע אל ברל דרך שנים⁻עשר כרכי כתביו איננו מוביל ישירות אל פתח עולמו. הנסתר רב מהגלוי. כאילו ניסה ברל לדבר ולכתוב על דברים שהשתחקו עם הזמן.
כשלונות נסיונותיו של ברל להיות חקלאי, לברוח מעסקנות ציבורית, להיות אב לילדים ולהיות אמן – מבטאים את הדרַמה של חייו לא פחות מן ה“קריֶרה” הציבורית שלו. עמידתו בשער, מאבקיו המפלגתיים והאנטי⁻מפלגתיים, יצירת המוסדות וטיפוחם, היותו “מדור השכל של תנועת הפועלים” (כך כינויו בפי אנצו סרני) – מסתירים את מה שלא בא לידי גילוי: חלומות של גאולה הנאבקים עם חוקי⁻ברזל נסתרים של המציאות.
לא במקרה בא הדבר לידי ביטוי דוקא במכתב פרטי המתאר את נסיונו של ברל לגדל ירקות בירושלים. המאבק של החקלאי עם גופו, עם הטבע, ההזדהות עם הנוף והנסיון להבינו וליצור בתוכו, היכולת להכיר בפוטנציאל החורבן הטמון בו – גיבשו דגם שעל⁻פיו התנהלו חייו הציבוריים של ברל. במכתב שכתב לשרה שמוקלר בעת מלחמת⁻העולם הראשונה, תיאר את הנסיון:
…"יֵרד לו הלילה הגשם המקוּוה. דבר כל⁻כך פשוט. אבל לוּ יכולתי לספר לך מרחוק את כל זה עד שיוצא לפועל, כמה רחוק מאפשרות; ואיך שחשים בלב מראשית העבודה פחדים של כל מיני פגעים ואי⁻אפשרות – היית מבינה מה אני מספר לך. עוד לפני שבוע ימים היה קשה, קשה להאמין, כמעט בלתי⁻אפשרי, שיעלה בידינו לחרוש את האדמה. ולוּ ידעת כל מיני הרפתקאות שהיו לנו עד שזיבלנו את החלקה. את כל הזבל הזה הבאנו אנחנו, חנה, נחמה. עלינו במריצות. וכל זה הולך ונעשה בזמן שכולו פחדים, לקול היריות הבלתי⁻פוסקות, בזמן שאחרים כמונו מתחבאים בחדריהם. גם אני, מחוץ לחלקה, לא יצאתי כבר איזה שבועות.
מדוע אני מספר לך כל זה בזמן זה? שגם היסורים וגם התקוות אולי הם לאין ערוֹך חשובים מהחלקה העלובה שלנו, על אדמה זרה בירושלים? מפני שכל זה אומר לי על⁻דבר מזלנו, איזה רגש ממלא את הלב גם ביחס לענינים הכלליים, וגם ביחס לענין הקטן שאנו התחלנו בו פה, אז א גרויסען גאַט מיר האבּען (כי אל גדול לנו). אם כי אין זה פוטר אותי מהיות מוכן ליסורים ולפורענויות רבים. אי⁻אפשר לי להאמין כי התחלת הגאולה תבוא מבלי יסורים רבים ונוראים, אשר יעמידו בסכנה את כל קיומנו".
[אגרות ברל כצנלסון, בעריכת יהודה שרת, כרך ב‘, עמ’ 400.]
כנער היתה לברל השפעה ניכרת בתנועת⁻הנוער המהפכנית של היהודים. הוא פגש במנהיגי מפלגות וכיתות, שוחח עמם, ניסח החלטות של גופים פוליטיים, היה שותף ל“עסקי גדולים”. הכל ראו בו “עילוי המהפכה”. בימות המשבר הגדול של המהפכה, כשהחלו המחנות להתפורר, הבין ברל כי הוא עומד מול תהום. הוא חי את השעות הללו עד תום. ומן התהום הזאת צמחה הכרעתו לעלות ארצה.
לברל היה קשר נפשי אל רבים שנקרעו באמצע הדרך. לאנשים שלמהפכה לא הגיעו ומהציונות נעקרו. הוא גם הכיר את אלו שהתיאשו מהציונות והתדפקו על דלתות המהפכה. עם היותו איש מתלבט, היה יריב פוליטי קנאי לדרכו. הוא חשש לעזיבת נוער יהודי את עמו, מפני בריחה לאורתודוכסיה קומוניסטית. הצורך של היהודי הצעיר למצוא פתרונות ואחדות היא שהבריחה צעירים אלה מהיהדות – אל המהפכה הקומוניסטית. ברל היה קשור נפשית ל“תלושים” רבים, אך היה יריב מובהק לאֵלוּ שבחרו לצאת מן התלישוּת ולהיאחז במקסם המהפכה.
הוא ראה בהליכה אחר המפלגה הקומוניסטית מהפכנות המבזבזת את היאוש. מצוותיה קשורות בהשלמה עם הגלות היהודית. הוא התקומם נגד השלמה כזאת – בין אם באה מצד אנשי ה“מוסר” הליברלי, שלשמו היו מוכנים לוַתר על החזיון הציוני, ובין אם באה מהשמאלנות שרצתה לדבר בכל מחיר בשם עולם⁻המחר. הוא ראה בהלכי⁻רוח ליברליים מוסרניים נסיון להתבטל בפני מנגנוני השלטון הבריטי ופקידיו ובשמאלנות – נסיון להתאזרח בעולם האינטלקטואלי. הסתייגויותיו אלו לא היו חריפות פחות משלילתו את הלאומנות הבנויה על שלילת התקוה והאחריות לבנין חברה חדשה בארץ⁻ישראל.
ברל לא חיפש נוסחה שתקשר באופן תיאורטי את הסוציאליזם עם הציונות. ולא משום שלא היה סוציאליסט וציוני, אלא משום שלדעתו החתירה ל“נוסח” רק מגבירה את האמונה בכוחן המפלג של המלים. הסוציאליסט הציוני איננו איש התיאוריה הרחבה, אלא אדם המוכן לקחת על עצמו לנסות לחיות מתוך חוָיות ציוניות וסוציאליסטיות שאינן מביאות בהכרח לידי ניסוח מפורש.
לדעתו, נמסרת לנו המציאות ההיסטורית כמו ביהדות לדורותיה: קושיות⁻קושיות. וגורלנו מחייבנו לעבוד לאחר תבוסה ומתוך מבוכה.
אביו של ברל כצנלסון נפטר בילדותו. ברל סיפר כי קיבל את מותו של אביו בתחושת רוָחה. הוא ידע כי אביו היה אישיות חזקה וכי היה בודאי מתמרד נגדו. אך בחלומותיו ראה תמיד כי אביו עודנו חי. (באופן מוזר סיפר זאת ברל בהקשר של ניתוחו את הקשר בין הנוער הישראלי לבין יהדות הגולה: לדעתו, הנוער הישראלי קיבל ברוָחה את היעלמה של יהדות התפוצה. אך בתוך תוכו עדיין הוא חולם כי היהדות עדיין חיה וקיימת.) יחס זה של ברל לאביו אָפייני ליחסו לעוד שני אנשים שקבעו את גורלו: י. ח. ברנר ושרה שמוקלר.
ברנר היה בשביל ברל “מרטיר” אמיתי, עד אמת, איש הסובל את סבל דורו:
"הלילה ראיתי את ברנר. כמו לפנים את אבא. המראה אחד: אנחנו אבלים משום שנתעינו לחשוב אותו למת. והוא הלא כאן. הנהו. היה שם וחזר. חזר אחר. זר לנו. זר למה שאנו קוראים ‘חיים’… הוא רוצה עכשיו למות. בכה מרה…
והכאב בהקיץ חדש כביום נתינתו.
אי⁻אפשר כלל להירגע, להתרגל. וצריך שלא נתרגל.
את חֳליינו הוא נשא. בזה בשבילי תמצית תפישתי את ברנר. ה' הפגיע בו את אסון כולנו".
[אגרות ברל, 1919–1922, בעריכת יהודה ארז וא. מ. קולר, עם עובד, תש"ל, עמ' 292.]
שרה שמוקלר, אהבתו הגדולה של ברל, נפטרה ממלריה בתקופת⁻חייו הראשונה של ברל בארץ. בה היה גלום הסיכוי לעשות את החוף האחרון אליו הגיע ברל עם בואו לארץ⁻ישראל, לבית, לראות בנים (בין אנשי העליה השניה מספרים כי שרה שמוקלר היתה בהריון כשנפטרה1). עליה הוא כותב ללאה מירון, שהיתה אחר⁻כך לאשתו:
“לאה’נקה, אַת שם [בכנרת]. אַת יושבת על⁻יד האבן אשר לחמדת חיי. אמרי לה, אמרי לה: אני שומר אמונים, בלילות ובבקרים, במיטתי ובאסיפות⁻עם, בהיכל אמנות ובנדודי רחובות, בחמדת⁻החיים אשר אינה נכנעת ובהמיית הנפש המתגברת, מחזה אחד אני רואה”.
[שם, עמ' 139.]
פרידתו של ברל מאביו, מברנר ומשרה שמוקלר נצטיירה, איפוא, בדימוי אחד: בחלומו הוא ראה אותם חיים.
ההצלחות ההיסטוריות של תנועתו של ברל הביאו עמהן ביקורת הולכת וגוברת, על פחדיה ותקוותיה. זוהי דרכם של היסטוריונים ומדינאים שהם מקיימים דיקטטורה של ההצלחות ואין הם מקשיבים לדממת התבוסה והיאוש; אחד מיסודות ההצלחה של תנועת⁻הפועלים הישראלית בראשיתה היתה בכך שהיא הקשיבה לרצונות חבריה גם כשאלה עמדו נגד פסק⁻הדין של ההצלחה.
ברל האמין בצורך להקים מוסדות וארגונים. הוא חשש מהעזובה וההתפוררות שבקרב הנוער היהודי. הוא ראה במו עיניו כיצד חוסר⁻האונים והנַוָדות ללא גבול מביאים את המפעל לידי אפיסת כוחות. את התופעות הללו גילה קודם⁻כל במשפחתו⁻הוא, שהתערערה לנגד עיניו ולא בגלל חוסר יציבות פסיכולוגית, אלא בגין סערת ההיסטוריה.
הוא כותב לאחותו:
"אפשר כבר פגשת בימי⁻חייך המועטים את אלו המשפחות שנתרבו בימינו, האחים והאחיות, האבות והבנים, אשר מלבד שהם דרים תחת גג אחד ומסבים אל שולחן אחד, אין להם ביניהם כלום? ההתבוננת? כל אחד חי את חייו הוא, ואין האחד יודע ומבין כלום בעולמו של השני. השבילים והצנורות שבין לב ללב חרבו. נשמת המשפחה פרחה לה ונשאר רק הגולם העכור. מקדש⁻החיים חרב, ושֵׁדֵי השממון מרקדים בין החרבות. זרוּת, קור, יבשות וגסות, גסות תמידית בחיי יום⁻יום של האנשים היותר קרובים – נחלתם בחיים. לא רק אהבה, כי אם גם מעט רוֹך וחמלה אינם יודעים. משפחה זרה זו, קרובים שנתרחקו והתנכרו – את זה תיעבתי ומפני זה פחדתי כל ימי. מוטב לי שתחרב המשפחה בבת⁻אחת, ולא תבוא לידי חיי⁻ניווּל כאלה. ומשפחתנו, וגורלנו אנו?
החיים הפרידו בינינו. את אחי טילטלו לארץ רחוקה וזרה. אמי ואחיותי נשארו שם, בעריסת הילדות העזובה, ואני, שעוד משחרות ימי עזבתי את בית אמי, חתרתי – אחרי הרבה שנות נדודים – אל החוף, והשלכתי עוגן על אדמת התקוה. פור התפוררה משפחתנו. ימים וארצות ואָפני⁻חיים שונים מבדילים בינינו. הנגבר, הנתרומם על הגבולות החיצוניים האלה, הנקום להם, הנדע לפחות, איש את אחיו? מאמין אני במשפחתנו, כי עוד חיה נחיה. והעיקר, אחותי, חיה בלבי האמונה ברוח אבינו, החי בנו והמחיה אותנו, והמשותף לנו, אפילו מבלי דעתנו. סתומים הדברים, ולא את הכל אפשר לדלות ממעמקים ולגלות במלים. ואם אין הדברים מובנים לך עכשיו, לא אחדל לחכות ליום שתדעים. אבל יש שבאים מעשים או צללי מעשים ולועגים לי ולחלומותי. ורואה אני את משפחתנו כאחת המשפחות שאיבדו את הדבק שלהן, את שפתן, את שבילי הלבבות, ואת אחינו ואחיותינו, כקרובים שנתרחקו, או שעתידים להתרחק ולהתנכר – ואז…"
[אגרות ברל כצנלסון, בעריכת
יהודה שרת, כרך א‘, תשכ"א, עמ’ 202.]
כל הפּאתוֹס של מלחמת ברל בפילוג מצוי במכתב זה על⁻אודות משפחתו. הוא חי עד תום את נסיונו לאַחוֹת את שברי משפחתו ואת שבריו שלו.
ארץ⁻ישראל ותנועת⁻העבודה היו הסיכוי המחודש לבנות את הבית שהתפורר. לכן נאבק ברל להקמת יסודותיו, לטיפוח שרשיו נגד כל רוח שנראתה לו כמסוגלת להיכנע לכוחות הצנטריפוגליים הפועלים על העם היהודי.
אולם למרות מאבקו לבנין מוסדות, פחד ברל מהאמונה במוסד. הוא ראה את צמיחת ההִיֶרַרכיה החדשה, את ההישענוּת על הכוח ואת השקיעה של תנועות⁻פועלים מפוארות. חזיון זה התגלה לו יותר ויותר כאשר פרש, כנער, מתנועות המהפכה ברוסיה, כשחזה בכשלון הסוציאליזם האירופי במלחמת⁻העולם הראשונה ובחורבן תנועת⁻הפועלים הגרמנית בתקופת הנאצים. אולם גם בתנועת⁻הפועלים הארצישראלית חש עצמו בודד. הוא חי בתנועת⁻הפועלים כשאיננו מסוגל להזדהות טוטאלית עם “חצר” זו או אחרת. הוא הבין כי דוקא הקבוצות הקטנות הללו ישתלטו על תנועת⁻הפועלים. תחושתו האחרונה היתה שהעם, שלמענו הקדיש את חייו, נרצח לנגד עיניו; התנועה בה עבד מתפוררת והוא חוזר לשקוע בתוך עצמו. אולם אפילו אז לא נכנע: הוא המשיך להאמין.
עוד בשלב מוקדם של חייו היה עולמו שסוע בין אמונה תמימה וכפירה אכזרית.
באחד ממכתביו הראשונים בארץ כתב באוירה אידילית:
"חפצתי לסַפּר לך, לוּ גם מעט, מכל אשר ראיתי ורואה בארצנו. אבל האפשר לעשות זאת בדברים? והלא את הדברים ידעתי אני גם עד הנה. ועכשיו, בעברי על⁻פני הארץ ובמקום דברים – חזיונות ומראות אני רואה, וחלומות ילדוּתי – אשר לא פיללתי – נִגלוּ בהקיץ לפני. הלפרש בדברים מה זה סלעים, סלעי⁻עד ומשברי⁻ים? גבעות עולם, משעול צר בין ההרים ומעיין נובע במורד? ואויר הרים, ויפי העמקים? ומה זה ‘שחר פרוש על ההרים’?
יודעת אַת, חנה, אני כבר רוכב על סוס. אינני עוד פרש⁻חייל, אבל עוד ארכב כהוגן. ואת הירדן ראיתי. ורחצתי בו. ועברתי עליו בסירה. ואת ים⁻כנרת. ובעָברי על הררי סג’רה, מסקל ונוטע – והר⁻התבור וקסמיו מדרום, ומצפון קוי⁻השמש משחקים בעטרת של החרמון.
שלום. נזכה ונראה את זה כולנו ביחד".
[שם, עמ' 141.]
אולם כעבור מספר שנים כתב:
“היו ימים רבים, שידעתי רק סעיף אחד: עבודה תמה, בטהרה. והשתדלתי להתקרב לזה, עד כמה שהכוחות יגיעו. אז לא פתרתי את שאלות העם והחברה. ידעתי את דרכי לפנַי: לחפש את היסוד. אחר⁻כך בא מקסם⁻הגאולה וסכנותיו ועינוייו. אני לא נשארתי על הסעיף האחד. לא יכולתי להישאר. ההתנדבות, וחלום האיחוד, ושבר⁻העם, וגורל העליה – כל אלה הציפוני. במה שילמתי בעד זה – לא אוּכל לגלות. דע: יותר ביוקר מאשר במחיר החיים”.
[אגרות ברל כצנלסון, 1919⁻1922, עמ' 185.]
במה שילם ברל? לי נדמה כי שילם בהקרבת כוחו האמנותי היוצר. כוחו זה מבצבץ מדבריו בעל⁻פה ובכתב, בכושר עריכתו וביכלתו לגלות אנשים. אמונתו הוצפה בנחשול החובות וההתחייבויות כלפי הציבור: “ביקרתי קצת את אוצרות האמנות. ושוב אותם העינויים המכניסים אותך לגן אשר ממנו גורשתי, גורשתי לעד. עינויים אלה, צירופי עדן ושאול, מוציאים אותי לגמרי מן העולם, מעולם⁻העשיה אשר בו אני צריך להיות”.
יחסו לספרים מגלה אף הוא את עומק הבעיה. ברל היה כל ימיו איש הספר. דוד שמעוני, שהיה מבאי בית אביו, סיפר על ספריַת הבית, המעיין ממנו שאבו שניהם את השכלתם. ברל נשאר איש הספר. הוא היה ספרן⁻מחנך בבוברויסק ומוציא⁻לאור בארץ⁻ישראל. אולם גם כאן חיפש בספרים אפשרות לחיות מעבר לדוגמות, בחיים עצמם. מבעד לספרים מצא דרך לאי⁻השלמה עם המחלוקת התרבותית של הדור בין דוברי יידיש ועברית, מחלוקת שאיימה להכות מכת⁻מוות את תנועת⁻הפועלים. בבואו לארץ, ויתר לתקופת⁻מה על קריאה בספרים כדי לעכל את נוף הארץ, מרחביה, אנשיה ועמלה – כך בהתמודדות בין התרבות העברית והמציאות של ארץ⁻ישראל יצר ברל שפה חדשה, תקן של שפה פתוחה, שרשית אך מדוייקת ומלאת עָצמה.
דומה שברל לא איבד את אמונתו התמימה גם כאשר הספקות אכלו אותו. הם ליווּהו כצל הכרחי, כממד עומק. למרות שקרא לעצמו “ערער”, “ערירי”, הוא היה מאמין גדול.
בימינו רבים הם המודדים את האמונה במידת הסיפוק הפנימי שהיא מעניקה למאמיניה. אכולי⁻הספקות שבינינו מתגעגעים לאותה אמונה שלמה שתעניק את האושר שרחק. הכפירה נראית כעוול רק בגלל הכאב שהיא עשויה להביא למחזיקים בה. יש צורך לשאול האם ראִיה זו אינה הופכת את האמונה הדתית והפוליטית לאמונת⁻שוא? ההסתגרות בכת הדתית או בתא המהפכני עשויה להביא סיפוק גדול. השאלה היא האם זהו קנה⁻המידה על⁻פיו נמדוד אותן.
ברל חיפש באמונה לא את הכוח המרדים, הנוסך תחושת שייכוּת והמקנה מקום בעולם. הוא ראה שמתוכה יכולה לצמוח יכולת לשלול את המסכות והשקרים, את יסוד העבודה הזרה. הוא נלחם נגד היבלעותו של היחיד ב“קלייז’לך” ונגד נטיות התבטלות בתוככי תנועת⁻מהפכה. את התנועה שיצר ראה יותר כשדה⁻נסיונות, בו האמונה בשיבת ציון תתלכד עם המאבק לבנין עולם חדש ולתיקון⁻עילוי דיוקנו של האדם.
הוא לא היה מוכן להיכנע לפראזות על תיקון היהדות שבאו להסתיר יאוש מיכולת לפתור את בעיית היהודים, ומשום כך דחה את תורתו של אחד העם. מאידך גיסא – הוא לא הסכים לראות בציונות רק תנועת⁻הגירה המבטלת את האמונה בעיצוב יהדות חדשה. הוא דחה “יהדות של שרירים” כשם שדחה “יהדות המבוססת על הערך המוסרי של חוסר האונים”. אמונתו בתיקון מצבו של העם היהודי גרסה כפירה בפראזות של “יהדות נצחית” שאינה מתממשת. והאמונה בציונות היתה לו בבחינת כפירה באוטופיה של ההתבוללות ובאוניברסַליזם מדומה, שמשמעו שלילת עצמיותו של האדם היהודי.
תהליך הבנין הוא, לדעתו, יצירה הקשורה במעמקי הנפש, בהתעוררות הפרט ולא בהמולת⁻ציבור מזוייפת. “לא בהיסטריה, צרחנות, מלים נאות ותקיעות ותרועות אפשר לעורר את כוח היצירה”.
למרות שהן הציונות והן הסוציאליזם האמינו בכוחו של האדם לעצב את ההיסטוריה, הרי ההתבוננות במיקרו⁻היסטוריה, בביוגרפיה של האנשים המעורבים בה, איננה מאשרת את הכלל באופן מלא. ההיסטוריה חזקה לעתים מהביוגרפיה של חייליה. טבּחי⁻מלכים, צלמי⁻נשיאים, חיילים המשתתפים במאורעות היסטוריים חשובים, נוטים להתרשמות כה עזה מהמאורעות, עד שהם נוטים לשעבד את כל חייהם לאותם רגעים מכריעים, בהם היו הסטַטיסטים של ההיסטוריה.
גם מחוללי ההיסטוריה, מנהיגים ואנשי⁻מעשה, יש וכליהם נבקעים מעָצמת אורם של המאורעות המקיפים אותם. ביטוי אחד לאותה הסתופפות והיעלמוּת בתוך תוכם של המאורעות ההיסטוריים הוא בשִׁכחה האקטיבית, ברצון האדיר להשכיח ולחיות כאילו מעבר למאורעות או בצדם. הביטוי האחר לאותה שבירה הוא בפולחן המפואר, בחזרה הבלתי⁻פוסקת לאותם רגעי⁻גורל. רבים הם אלו המהלכים ברחובותינו שנשארו פגועים על⁻ידי ההיסטוריה, הבוחרים לשכוח הכל או לאטום עצמם בפני ממד העתיד. גם בתנועת⁻העבודה היתה תופעה דומה (ראה הפרק “התלושים”).
דוקא על רקע זה ניתן לראות את נסיונו של ברל בפרספקטיבה נכונה. הוא היה אדם שהביוגרפיה שלו ניצחה את ההיסטוריה בה הוא חי. הוא לא שותק על⁻ידי השכחה ולא על⁻ידי הזכרון. הוא היה היסטוריון מובהק, מפשפש בדפי העבר, אך בלא לאַבּד את יכלתו לחיות באוטופיה. ברל חיפש דרך כדי לפרוץ מעגלים, לעַצֵב חברה ועתיד, אך לא תוך התעלמות מעומס ההיסטוריה וממשקל הסוציולוגיה היהודית.
ברל ראה עצמו כבן לדור ההגשמה. דור שהפְנים את האידיליה הציונית והיה צריך לעמוד מול הארץ החרבה, מול חולשת המגשימים ובגידת העם. זה דור המעמיד על עצמו את חובת העשׂיה, ללא בטחון ההישג. זהו דור שחובתו לשתוק. דור פוסט⁻רומנטי זה נראה היה בעיניו כדור “שלא נולד בכתונת⁻פסים”. הוא מיצג את המאמץ להצטמצם בעשיה, את הדיבורים הארוכים על החובה לשתוק. “להדק שינים ולעבוד” היה אתגר קשה לחולמים בסתר, לתלמידי החוזים הגדולים – המורים שנותרו בגולה. האם לא התפלל הדור הזה שיקום דור חדש שישתוק, בלי אותו מאבק פנימי, דור שיוכל לשתוק מתוך כך שלא יהיה לו מה לומר? ברל היה מוּדע לבעיה זו כשאמר בדרכו האָפינית:
“כי דור בדור ימרוד – זהו מדרך הטבע – – אולם כי דור יינתק מדור, כי דור לדור יהיה כלא היה – זוהי קללה מיוחדת מפרשת ‘התוכחה’ שלנו – – ולפיכך יש אצלנו חזיונות תמוהים: דור⁻האבות – לא רק שהוא זועף, אלא גם מתקנא בבנים ועינו צרה בזיוָם, בעזוז עלומיהם ואפילו בזרי⁻עינוייהם, ומאידך, ה’לא ידע את יוסף' חל גם אצלנו גם על – – על מנשה ואפרים. והלא דור שאינו מכיר את אביו, אינו מכיר את עצמו, אינו יודע מה ירש ובמה מרד”.
[“קודמי קודמינו”, כל כתבי ברל כצנלסון, כרך ז‘, עמ’ 163.]
-
ראה על כך שמעון קושניר, אנשי נבו, עם עובד (במהדורה השניה שונה הנוסח לענין זה). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.