הקשר המיוחד לנוף, לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה בעולמו של בן הארץ אינו כיחסו הטבעי של אדם למולדתו. היחס אל הטבע וההיסטוריה של הארץ הוא חלק בלתי־נפרד מעולם־הערכים שלו. הוא מצביע על רצון חזק להיאחזות. אולם בעיית הקשר של בן־הארץ אל הגולה הרבה יותר מורכבת.
הנוער הישראלי ביקש להוכיח כי הוייתו מצמצמת את הפּרוּבּלימַתיקה היהודית. כבני מהגרים, השואפים להוכיח שייכות מוחלטת למולדת החדשה וכיורשי יהדות האמנסיפציה, שביקשה להוכיח בכל מחיר את שייכותה לתרבות אירופה ואחר־כך ללאומים השונים שהתגבשו בה – יש ובני־הארץ שואפים להוכיח נאמנות לישראליוּת וניתוק מיהדותם. כמו היהודי בגולה, ששאף להוכיח שהוא נאמן למולדתו “ללא סטיות”, כך שואף הישראלי לעתים קרובות להוכיח נאמנותו המוחלטת (והפּרדוֹכּסַלית) לארץ בה הוא מתגורר.
הזהות החדשה חשובה לו גם ככלי שבאמצעותו יוּכל להתגבר על הרב־גוניות התרבותית. אם רוצים להימלט מה“בעיה” שהורי נולדו במרוקו והוריך בפּלוֹנסק, יש להדגיש כי שנינו שייכים לירושלים. אפשר היה לאחד תרבויות על־ידי הדגשת העתיד או הגורל המשותף – אך פתרון זה איננו רדיקלי די הצורך – שהרי אין בכוחו לחסל ניגודים תרבותיים. הניגודים התרבותיים הופכים לעתים קרובות לאידיאולוגיה חברתית המצדיקה חלוקה בלתי־שוה בשלטון או במשאבי החברה. קיים הפיתוי לבנות את זהותו של הישראלי על יסוד הניתוק מהשרשים. נדמה כי ניתוץ השרשים יאפשר לבנות זהות החיה רק בהווה ובעתיד. הקשר היחיד לעבר צריך להיות דרך ארץ־ישראל, משום שהיא מיצגת גם את ההווה, גם את העבר אבל גם את הניתוק מהעם. שהרי אם מסתכלים דרך הפריזמה של הארץ על העם היהודי – הגולה היא הסירוב לעלות.
היחס של בני־הארץ לגולה מבטא פרובלימתיקה זו בצורה ברורה. בני־הארץ צריכים להיות ההוכחה החיה לכך שהחברה הישראלית מהוה התקדמות בהיסטוריה היהודית; שדמות האדם היהודי שנוצרה בארץ שינתה משהו בחייו. להיות ישראלי, פירושו להתגבר על היות בגולה.
הקריקטורה של הרעיון הזה מתגבשת ברצון להוכיח כי אנו כבר “בני המציאות”, יתומים עליזים מדרך וחזון. בני־הגולה עדיין חולים וזקוקים לאידיאות; אנו כבר “חיים” בהן. “איננו זקוקים” לאידיאות, לא משום שהגשמנו אותן, אלא משום שהרעיון היה רק מכשיר להסתגלות למציאות קשה, ועתה, משהוקל עוּלָה של זו, אין כבר צורך בקבּיִם רעיוניים. אנו כבר חיים במציאות!
שליח ישראלי ביטא רעיון זה בדרך ברורה: “אתם בני־הגולה אינכם יודעים להעניק חינוך יהודי לבניכם. הם גדלים כבוּרים גמורים. בואו אלינו, ולא יהיה לכם כבר צורך להעניק חינוך כזה, שהרי אנחנו ביטלנו את הבעיה היהודית”. החגיגה המתמדת של הישראלי החוזר ומדגיש שאין לו בעיות יהודיות דומה ביותר לתגובות של יהודי מתבולל, המבקש להוכיח בלי הרף כי אין לו בעיה, כי הוא שייך לארצו ולמולדתו. ישראלים רבים שואפים להוכיח כי ההתגברות על הגולה איננה אתגר מתמיד ואישי או תהליך היסטורי־חברתי ארוך־טוָח, אלא מצב אוביקטיבי של “פּטוֹר ממסים של ההיסטוריה היהודית”, לו זוכה כל ישראלי בתוקף חייו בארץ־ישראל.
יש גם דרך שניה, בה נוטה הקריקטורה של רעיון ההתגברות על הגולה להתממש בישראליות החוגגת את עצמה, וביטוייה ברצון להוכיח כי הישראלי “משוחרר מההיסטוריה הכללית” – הגולה מסמלת אחריות לעולם הנובעת מתוך חולשה, פחדנות, שתדלנות. ההומניזם איננו אלא אידיאולוגיה צדקנית, שהישראלי משוחרר ממנה כשם שהוא השתחרר מה“מה יגידו”. ישראלי כזה בודק עצמו כל הזמן שמא דבק בו שמץ של רפלכּסיה על־אודות מצבו. הוא פוחד כל הזמן מהאפּוֹלוֹגטיקה לא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמו. ההתכנסות המחודשת שלו בהיסטוריה היהודית מתבטאת במתן גט מדי יום להיסטוריה העולמית קריקטורות אלו של האנטי־גולה בישראל מיצגות עמדה בלתי־בשלה ושטחית לא פחות מעמדת האורתודוכסיה, המסרבת להכיר בשינוי שחל עם העקירה של העם ממרכזי גלותו ועם העברת המרכז ההיסטורי של העם היהודי למדינת ישראל.
בחוגים שונים, מהגדעונים עד הכנענים, היו נסיונות לגבש מעין נטורי־קרתא ציונים. כשם שנטורי־קרתא שאפו להביא את הניתוח האורתודוכסי על קיצוניוּת שחִייבה אותם לנתק קשריהם עם המדינה הציונית – כך שאפו הם להביא את הניתוח הציוני עד קיצוניות ולנתק את קשריהם עם היהדות ועם יהודי הגולה. ניתוח זה, למרות קיצוניותו, היה אולי טוב יותר מהקריקטורה של הניתוק מיהודי הגולה, משום שהוא חייב לפחות מאמץ אינטלקטואלי וחיפושי־דרך.
לדעתי, הרצון לבנות זהות המבוססת על ניתוק ועל העלמת העבר והמרחב היהודי, איננו יכול להביא את התוצאות המקוּוֹת לטוָח ארוך. רק הפעולה המשותפת והנמשכת של כינוס מקורות, הפגשת זרמים ואנשים ויצירה משותפת – עשויה לגבש כאן רגישות לרחשי־הלב ולמצוקות שנולדו בגולה ועדיין קיימות בארץ. לא רומנטיקה השואפת להחזירנו למציאות שחלפה ולא אוטופיה הזורקת אותנו לחלל מופשט בעתיד, אלא יניקה משרשים והצצה אמיצה אל פני העולם המשתנה ללא הרף. אין לותר על רעיון ההתגברות על הגולה, אך יש לראותו כתהליך מתמשך שאיננו מסתיים עם ההימצאות בארץ. בן־הארץ איננו יכול להסתפק בעובדת הולדתו בארץ; הוא צריך לחפש נתיבות להפיכת ביתו לדרך. בן העם היהודי בגולה צריך לנסות לגבש את הדרך בה הוא מתלבט ולעשותה לבית ממשי, לחברה. רק החיפושים הקדחתניים והיצירה המשותפת של שניהם עשויים להתגלם בהתגברות אמיתית על הגולה.
בקשר לכך הייתי רוצה להתעכב על בעיית הזהות של הישראלי כיהודי. כיהודי (בן זמננו) אני מטולטל בין רצוני להבין את העולם לבין רצוני להשתייך לקהילה בה אני חי. בין המסורת המהפכנית, אותה ירשתי, לבין רצוני המהפכני לשוב למקורות. העולם הרחב המודע לי נעשה קטן ומסובך יותר ויותר. קיבלתי את השתייכותי לעולם, את חובות החיים כעם בין העמים, אך דווקא מפגש זה הגביר בי את הצורך לקבוע לי זהות עצמית. הנסיון לבחון עצמי כאזרח־העולם קובע את רצוני לבנות את עמי כקהילה מיוחדת. הרצון לאַשר את הגרעין המקורי הטמון בי מעמיק את אחריותי כלפי העולם.
איחודו של העולם תחת אימת החדלון ו“שמחת” התקשורת: הקשר האינטימי בין מאורעות המתרחשים בקצוות השונים של העולם טישטש את המרחק בין האומות. העולם כולו מכיר את גיבוריו, סוגד לכוכביו, מעביר מיבשת ליבשת אָפנוֹת, שפות ונשק. אך דוקא הטשטוש הזה – תחושת האחידוּת הגןברת – הגבירו את הפחד בפני הכליון ועמו את הדחף להוכיח כי בעיסה הכללית ההולכת ונוצרת יהיה גם מקום לצבע המיוחד של הקבוצה שלי. כך תודעת העולם הפתוח החריפה את הצורך לנצירת תחושת השייכוּת לכפר הקטן. קבוצות לאומיות שהתקרבו זו לזו על־ידי אמצעי־התקשורת פוחדות להיזרק אל גל האשפה של ההיסטוריה ושואפות ליהנות מיד מנתח העוגה הבין־לאומית, הנראית והנתפסת כאורח־החיים של הוֹליווּד מלפני שנים. כך חיים אנו בעולם מאוחד בטכנולוגיה האחידה שלו, אך לאומני; בתחושת־גורל משותפת המלוּוה התעוררות לאומנית־חולנית ותוקפנות ביחסים בין אומות.
מחייבי הגלות לא לקחו בחשבו את הצדדים השליליים של ה“קִדמה”. הם המשיכו לחשוב שהעולם חי בפינות שונות, שבסדקים שבין המאורעות ובין המקומות אפשר עדיין לשוטט עם בית־הכנסת – “הכנסייה” המיועדת לבני דת משה או עם חזיונות־גאולה מטלטלים.
לדעתם, ליהודי נותר תמיד להיכן לנדוד. העולם זרוע הרי אררט, עליהם תנוח התיבה אחרי כל מבול. הם גם הניחו כי התיבה בנויה היטב וכי אין למימי האמנסיפציה כל אפשרות להציף אותה ולהטביעה.
עוּבדוֹת מורכבות אלו משפיעות על זהותו של הישראלי. היהודי הישראלי מנסה להשיב על שאלות שנולדו עקב ההתפוררות של הקהילה היהודית הישנה. תמונת־עולמו מושתתת על ההכרה בעולם החדש שהתהווה. הוא רואה עצמו כמשוּיָך לעולם התוהה על זהותו, אך שלא כיהודי המערבי הוא רואה תהייה כחורגת מהתחום הפסיכולוגי־האישי. חומות־הגיטו שהועתקו עם האמנסיפציה אל נפש היחיד חזרו להיות נחלת מסגרו רחבות יותר.
תחילה אהב היהודי־הישראלי לראות עצמו מתאים לציפיות שציפו ממנו: כאחרון לדור התהייה וראשון לדור הוַדאות הוא היה למתיר־הספקות הלאומי. כמהפכן וכאורתודוכס הוא רצה להיות קודם־כל איש בעל חוט־שדרה ואפילו אם לשם כך צריך הוא לצמצם את חוש־הראִיה ואת כושר־הביטוי. כך ירדו שאלות למחתרת ובאשר הן עולות, נראות הן כמאיימות על הזהות של הישראלי. היהודי שעבר את ההשכלה נותר בבית רק בין סימני־השאלה. בן הארץ חש רגש אשם בין סימני־השאלה.
הישראלי עדיין נשאל על זהותו. ולא רק כאדם בן זמננו, המוצף חזונות וסיוטים הפורצים את שער ביתו, אלא גם כישראלי החי במזרח התיכון ונשאל מדי יום לפשר היותו על־ידי תותחים ואיומי־רצח.
דב סדן ציין פעם עוּבדה היסטורית מעניינת: לימוד תורה כתופעה כללית בעם היהודי על כל שכבותיו החל באירופה רק לאחר תחילת האמנסיפציה. היהדות רצתה להגן על עצמה בפני עָצמת התקפת המשכילים ונאלצה לחנך את בניה. האיום היה לראשית מפעל חינוכי גדול: החינוך לכל. עוּבדה זו מצביעה על כך שהשאלה על הזהות יכולה להיות פרודוקטיבית. היא עשויה להצמיח תרבות. אולם אחת התוצאות של תופעת התפשטות תלמודי־התורה והישיבות היתה הגברת הכיתתיות, האדיקות לאסכולה, הפנַטיוּת הנובעת מן ההכרה בבעיה ומהצורך להתעלם ממנה; לבטי האדם המחפש זהותו עלולים להביא אותו לאימוץ זהות מזוייפת אך בוטחת בעצמה, תוקפנית ומסתגרת.
הזהות של היהודי הישראלי מוכרחה להכיר בכך שהיא חיה את השבר בחיי העם ובעולם היהדות. הוא יכול לחיות את זהותו בלי לקחת בחשבון את האירועים הללו, להתעלם מהם, לחיות כאילו בני־נצח אנו במובן זה שרשאים אנו ורוצים אנו להשתחרר מהאחריות ההיסטורית שלנו – כך ינסה לחיות בין קדחת גאולה ליאוש מהשינוי שהביאה ישראל בחיי היהודים. הוא ינסה אז לראות בעצמו דור הפוסע בצעדים אחרונים לקראת גאולה, או דור אחרון לשרשרת הדורות.
היהודי הישראלי צריך, לדעתי, לנסות להעמיד עצמו בהיסטוריה בלי לצפות שבה הוא ימצא תשובה כוללת, משיחית. הנָכחוּת הפעילה בהיסטוריה היא תנאי הכרחי לכל יצירה תרבותית, חברתית, מוסרית. אך אין היא זהה עמהן. המהפך הציוני החזיר את היהודי למעשים המתחייבים ממעמדו המדיני ומיחסו אל ארץ־ישראל, חייבו לשקול שיקול היסטורי – אולם חזרה זו לריאליה לא באה למחוק את שאר הממדים, אלא ליצור את התנאים לפיתוחם.
האם יהדותנו היא גורל או בחירה? בניית זהות יהודית אמיתית מוכרחה לנבוע מתוך הכרה ביסוד הבחירה. היהודי בן־ימינו צריך לבחור מרצון להיות יהודי. העובדה שמישהו הטיל עליו מבחוץ גם את גורל היותו יהודי איננה עוד נכונה מבחינה סוביקטיבית. רבים סירובו לקבל על עצמם גורל כזה. ייתכן שלעם כולו יש גורל, אך לא כך מרגישים כל בניו. לא ייתכן שזהותו של היהודי הישראלי תהא שונה מזו של היהודי בגולה, בכך שבן־הגולה יחוש עצמו בוחר ללא אחריות ובן־הארץ יחוש עצמו אחראי ללא בחירה.
בחירתו של הישראלי צריכה לבוא לידי ביטוי בכך שיפסע מעבר להגדרות שירש; שלא יסתפק בהגנה על המסגרת המדינית, אלא יעצב בתוכה תכנים שיקשרו אותו לעם היהודים וליהדות. אין משמע הדבר הזדהות כוללת ומלאה עם עולמו של היהודי בתפוצה משום שאין הוא מוכן להזדהות עם מציאות ללא שרשים; ללא אחריות מדינית, ללא שפה שהיא שפתך. וגם משום שאין הוא מוכן לקבל את האשליה לפיה ניתן לשמור על דיוקן יהודי אותנטי בחברה המערבית. אך אי־רצונו אינו הופך אותו לקבלן לתשובות לעם היהודי. הוא מחפש את מקוריותו ואת זהותו תוך כדי יציקת דפוסי חברה, כלכלה ורוח. בכך חייב הוא לפסוע מעבר למשימה אותה ירש. השיבה למקורות צריכה להיעשות לא מתוך בריחה אל בטחון מזוייף של עולמות שהיו, אלא מתוך התמודדות מעמיקה יותר מזו שהורגלנו אליה עם נכסי תרבות ורוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.