מה חשב אותו יהודי שכבר יצא ממצרים אך למעמד הר־סיני טרם הגיע? – כבר איננו עבד, פירמידות לא יבנה, בניו לא יושלכו ליאור. אך מה לעשות בחייו עדיין לא ידע. ומשה לא מיהר להגיע עם הלוחות. ככל האנשים הגדולים הוא התמהמה על הפסגות. נשאר אותו יהודי לרגלי ההר, בתוך המדבר הצחיח ובאין ודאות של בשורה חגג מסביב לעגל הזהב.

מה חשב אותו יהודי, שקיבל את התורה בסיני ואל ארץ־הבחירה לא הגיע? – הרי כל אחד ואחד בן הוא לעבדים וגם את מוראות יציאת־מצרים עבר וגם נבהל כשראה את הברקים וכששמע את הרעם ודרך את לבו בעת הדממה הגדולה לשמע דִברת־האל – האם לא “מגיעה” ליהודי כזה לפחות ארץ זבת חלב ודבש? והנה מספרים המרגלים שגם שם בארץ־המובטחת עדיין הענינים מסובכים…

מה חושב אותו יהודי, הקורא בספר ויודע שלאחר השעבּוּד באה יציאת־מצרים, הריקוד מסביב לעגל הזהב, “מעמד הר־סיני” והמוות האִטי של דור המדבר? רק הבנים יזכו להגיע לאר המובטחת, אך לא לפני מותו של משה על הר־נבו.

האופטימיסט מבטיח לעצמו, כי עגל הזהב עניין חולף הוא, מצב־רוח זמני, ואחריו יכפה האֵל את התורה הר כגיגית ורוח ה“נעשה ונשמע” תרחף על־פני תהום־הנפש ותכבשנה.

הפסימיסט יזהיר לעומתו, כי אלה שחיו את הנסים לא יהיה בהם הכוח לשאת את המונוטוניות שבחיי יום־יום, אפילו בארץ המובטחת.

עבדים היינו, והילדים שואלים קושיות. הם אינם מרפים. הרשעים מתחפשים לתמימים והחכמים אינם יודעים לשאול.

אולם בכל־זאת יש להאמין כי יציאת־מצרים בוא תבוא. למרות שהיא כבר היתה. למרות שהיא איננה יכולה לחזור. היא תבוא בדרך אחרת. בכל דור ודור.

א. הסיכוי הנצחי או הדור שהולך ופוחת

אנו חיים בתקופה שהאריכה את משך חייו של האדם אך קיצרה את משך ציפיותיו לחיים בעלי משמעות. נאומי־השיגרה הנשמעים היום מדברים תמיד על בן השבעים ושש שנשאר צעיר ברוחו, אך שוב אין מקבלים זאת לשבחו של בן העשרים וחמש כאשר אומרים עליו שיש לו תבונה של בן ששים. לא כל נער מתאים לסטריאוטיפ של “נוער”. תכופות אנו שומעים הדים לחוסר ההתאמה שבין המושג נוער לבין גיל הנעורים. בהערות של יום־יום אנו שומעים: “אני מתפלא עליו, כבחור צעיר היה עליו לחשוב כך וכך”. “חשבתי שהנוער אוהב”…

לפיכך הופך כל דיון בשאלת הנוער לדיון העוסק בחברה בכללה, בדרך של הכללות, התרשמויות ותיאורים. הרינו נע בין עיון למשאלת־לב.

“נוער” – איננו רק ציוּן והשתייכות לשכבת גיל. “נוער” הוא לרבים דגל, מוּשׂא להערצה, להזדהות, לפחד. המבוגרים רואים בנוער את עברם שחלף; בעלי־החלומות רואים בו תפילה לעתיד.

אינני מתכוון לתאר כיצד התפתח מושג הנוער והתגלגל לערך מיוחד, כמו “הסיכוי הנצחי של האנושות” (כלשונו של בובר) – בעיני חלק אחד של הציבור וכ“הדור שפוחת והולך” – בעיני חלקו האחר. אומר רק, כי המדבר על הנוער הישראלי, מתיחס לשלושה תחום שונים במהותם:

א. שכבת הגיל של בני־הנעורים בישראל;

ב. חוָית הצמיחה בארץ צעירה ומהפכנית (שכבר שותפים לה הרבה סבאים);

ג. עולמם הרוחני של צעירים בתקופתנו.

הדיונים על הנוער הישראלי החלו משעה שבאו העולים ארצה ופגשו את הנערים שגדלו במושבות ובערי ארץ־ישראל של העליה הראשונה. מאז ועד עתה אין מפסיקים לדבר בנוער הישראלי, בהישגיו ובכשלונותיו, בקוציו וברגשנותו, בחמרנותו ובאידיאליזם שלו. ייתכן כי רוב הדברים המיוחסים לנוער משקפים יותר את עולם המבוגרים, שהרי אנו נוטים לראות בנוער את הדימוי השלילי של עולם הבגרות. ככל שחייהם של המבוגרים שוממים יותר, עקרים יותר, אנו נוטים יותר ויותר לפאר את תקופת הנעורים. הערצת הנעורים נובעת מהתרסה, מביקורת פני החברה.

ב. בני המהגרים

הנוער הישראלי הוא דור שני למהגרים. הוריו נעקרו ממקום הולדתם, מנוף ילדותם, משפת אם. בן המהגר מסמל את חלום הוריו להסתגלות מהירה בארץ החדשה. הוא מיטיב לדבר בשפת הארץ, אך דקדוקה אינו מוכר לו כראוי. הוא מסתגל לאקלים, נכנס ללא קושי למעגל הכלכלה. הארץ החדשה היא מקומו הטבעי. בן המהגרים מחייך, אם לא מלגלג, למשמע המבטא הזר של הוריו, לקשריהם הנוסטלגיים אל מקום הולדתם. מבית־הספר הוא מביא שירי מולדת ואילו מהרחוב הוא מביא שירים בעלי משמעות כפולה ומפולפלת. את הנוף אין הוא צריך לכבוש, הוא יונק אותו אט־אט. הוא מנסה להוכיח ללא הרף כי אכן הצליח במה שהוריו רצו: הוא בן־בית. רגישותו מופנמת יותר, משום שיום־יום, שעה־שעה, עליו להוכיח כי הוא כבר בריא, כי הוא כבר איננו מן העקורים, כי שוב אין קיימת חציצה בינו ובין הזמן והמקום בם הוא חי. לא פעם הוא מתבייש בהוריו שעדיין לא הגיעו למידת ההסתגלות המאפיינת אותו, אך בושה זו מסתירה את חששותיו שמא הוא עצמו אינו יכול לעמוד בציפיות המכוונות אליו. גם לו היסוסים וגם לו ספקות.

המהגרים מחפשים בבניהם שורש. הם מתגוררים בכנען, אך מבחינה פנימית עדיין חיים בהר־נבו. אל הארץ המובטחת עדיין לא הגיעו. רק בניהם הם הסיכוי שהבטחה כבר קוימה, שאכן יתממש חלום ההשתייכות.

ג. בני המהפכה

הנוער הישראלי אינו רק בנם של מהגרים, הוא גם בן למהפכה גדולה. מבחינה זאת שונה ההגירה לארץ מכל הגירה אחרת. ההגירה הנורמלית איננה מהפכה מודעת. זהו רצון למצוא בסיס כלכלי חדש למאויי ההווה. החלוצים ובני דורם לא היו רק מהגרים המחפשים מקלט לנפשם ופרנסה למשפחותיהם. הם היו גיבורי אגדות, יוצרי שפה, יוצקי ערכים וחולמי חלומות גאולה.

הסיפורים והשירים שהביא הדור השני הביתה פיארו את דור הוריו. מוריו לא היו בבחינת מוסרי תרבות, אלא נציגי תרבות בדרך. על־כן היה להם כה קשה והם היו כה שונים מתלמידיהם: בית־הספר היה צל חיור של המציאות הארץ־ישראלית. המורים לא היו פרופסורים לתולדות המהפכה – הם היו דובריה. המקצועות הלימודיים היו כעין מראות שצריכות לשקף את המתרחש בהווה ולהצדיק אותו מזויות שונות. אך המאורעות עצמם היו דרמתיים הרבה יותר מהשתקפותם במלל. החינוך לא היה יכול להדביק את המעשים. המורה היה מדבר על חשיבות ההגנה היהודית, אך ההשתתפות בהגנה היתה הרבה יותר ריאלית ודרמטית מאשר לימוד ההיסטוריה והתנ“ך שבאו להצדיקה. זו אולי אחת הסיבות לכך שמדריך תנועת־הנוער יכול היה לדבר אל לבו של הנוער הרבה יותר מן המורה; הוא הבטיח יותר מלימוד, הוא הבטיח עשיה וממשות. (הרבה מלבטיו של בית־הספר הישראלי של היום נובעים מהצורך להפוך את המהפכה מאידיאולוגיה לתרבות ואת המורה ממטיף למנחיל דעת.) בני החלוצים חיו בצל האגדה של הוריהם. דוקא עובדה זו תרמה לאַמבּיוַלנטיוּת רבה לגבי הערכים ולגבי מצוות ה”עשה" של הוריהם. בן החלוץ ראה את קבוצות החלוצים לא רק בשעות הזוהר שלהן אלא גם בחיי היום־יום. הוא לא רק שר שירים על “השומר”, הוא ראה את השומר אוכל ארוחת־צהרים. הוא לא רק העריץ את כושר ההתמדה של הוריו ואת הליכתם בתלם – הוא גם ראה את התעקשותם על דברי־הבל. כשם שמהגר חולם שבנו ישתייך לארץ החדשה וישתחרר מתחושה הזרות כן רוצה המהפכן שבנו ישתייך לעולם המהפכה. ההורים, חולמי המהפכה וקדושיה, רצו לראות בבניהם דור ראשון לגאולה. הבנים היו צריכים לגלם את עקרונות המהפכה – ללא לבטים. הם צריכים להיות האנשים החדשים: משוחררים מפיתויי העבר, ממחלות החברה הישנה. בלתי־תלושים אך לא מוַתרים על החלומות שנולדו בימי משבר התלישות. אמונת דור החלוצים, לפיה ההגירה והסיכוי למהפכה מוכרחים להשתלב זה בזה, לפיה הצורך בהגירה יהיה לאחד עם הגשמת האוטופיה; חברת־הפליטים תיעשה בהכרח אור לגויים; אמונה זו היתה פשטנית. הפליט המהגר והמהפכן אינם רק צודקים, הם גם רעבים. הם רעבים לבית ולרוָחה, לפיתוח ולבטחון. לעתים הם צמאים לא רק להבאת צדק, אלא גם להנאה מפירותיו. חברת פליטים, מהגרים ומהפכנים נזקקה לכוח עצום כדי שלא לספק רק את התיאבון אלא למַמֵש את החזון.

הסתירות הללו אינן ניתנות לפתרון על־ידי המלחמות. שהרי טבען של מלחמות שהן מחריפות ומעמיקות את הרעב יותר מאשר הן מלַכּדות לאור החזון. ואילו בשעת שלום או בשעה שקיימת אשליה של שלום – כל הסתירות פורצות ומתגלות.

עד תקופת השואה היה קצב חייו של הנוער בארץ די ברור. גלי העליה הביאו עמם לארץ קבוצות של צעירים ומשפחות של פליטים. יוצאי תנועות הנוער מחוץ־לארץ שהלכו להתישבות והקימו גרעיני הגנה – שימשו לנוער, בעת ובעונה אחת, מוקד להזדהות ולתחיה. הן היו סמל למהפכה הנמשכת ואות לחיוּת התנועה הציונית.

ד. עם חיסול תנועת־הנוער היהודית באירופה

עד לתקופת השוֹאה צמח הנוער הישראלי מתוך עימות מתמיד עם תנועות העליה החלוצית שעלו ובאו בזרמים ובטיפות, התגוררו במחנות־מעבר במושבות ובערים, בנו ישובים והתגייסו בהמוניהם למשימות שונות.

עם השוֹאה חוסלה תנועת־הנוער היהודית בגולה האירופית. כתוצאה מכך הועמד הנוער הישראלי במצב חדש. עד השוֹאה היה עליו לנסות ולהדביק את התלהבות הנעורים של הנוער היהודי המאורגן והאידיאליסטי; היה עליו או להזדהות עמו או להתמודד עמו. עצם מציאותו של נוער כזה בארץ היותה ביקורת ואתגר. תמיד היה מי שהִשְוָה את ההתלהבות וההיחלצות של צעירי הארץ עם דרכם של החלוצים החדשים.

אחרי השוֹאה נותר הנוער הישראלי לבדו. הנוער היהודי באמריקה עדיין נתון היה להקמת בתי־הכנסת החדשים, להסתננות לפרברים להוכחה כי שרשיו ושאיפותיו עגונים היטב במסורת האמריקנית (שזה עתה חזרה מנצחת ממלחמת־העולם השניה). תנועות־נוער קטנות עדיין המשיכו בפעולתן ופליטי תנועות־הנוער היהודיות באירופה התדפקו על דלתות הארץ, אולם היה ברור לפתע כי עיקר המשא יוטל על בני הארץ.

חורבן תנועות־הנוער בגולה החל להיות מורגש עם הקמת המדינה. בעת ההיא צמחו במהירות הכלים הממלכתיים, שלקחו על עצמם הרבה מן התפקידים שהיו מסורים קודם בידי תנועות של מתנדבים. תנועת־הנוער הישראלית היתה אז בשיא מבחינת מספר חניכיה, אך משבּרהּ היה קשה. השכרון מהמדינה הביא לחיסול כלים התנדבותיים ותנועת־הנוער הפכה מקבוצה מורדת לכלי לסוציאליזציה.

המאורעות ההיסטוריים שהישוב היהודי בארץ היה נתון להם לא נתנו מקום לביטוי מפורש של הבדלים ברגישויות ובתחושות שבין בני־הארץ לבין דור הוריהם החלוצים. מלחמת העצמאות העלתה ציפיות גדולות לתקופה גדולה שהתדפקה על שערינו:

“פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”¹. אולם אחרי הקימה באה האכזבה, ההתרוקנות, התחושה כי הציפיות היו מוגזמות. אפילה בבוקר.

פָּנָיו שֶׁל הַבֹּקֶר הָיוּ רָעִים. וְאַף אֶחָד בַּשּׁוּרָה לֹא כִּוֵּן לְצַעֲדֵי רֵעֵהוּ.

שִׁיר בָּא וְנִפְסַק. צְחוֹק פָּרַץ וְנִקְטַע. אִם יָעֵז מִי לוֹמַר מִלָה וִיזַנֵק חֲבֵרוֹ וְיַכֵּהוּ.

פְּנֵי הַבֹּקֶר רָעִים. מִשּׁוּם מָה פְּנֵי הַבֹּקֶר רָעִים וַהֲלֹא כָּל הַנְתוּנִים הַחִיצוֹנִים אוֹמְרִים אַחֶרֶת.

מְחַלְחֵל רָצוֹן־אֶל־קוֹל: כָּל שֶׁבָּגְדוּ בַּלֵיל יֵצְאוּ נָא וְיִסְתַּדְרוּ בְּשׁוּרָה אַחֶרֶת.

קוֹל בָּא וְנִקְטַע. קוֹל בָּא וְנֶאֱלַם. קוֹל בָּא וְצָנַח אֶל הַדֶרֶךְ.

פְּנֵי הַבֹּקֶר רָעִים. מִתבּוֹסֵס בְּעַזוּתוֹ דוֹרְכִים עַל גַבּוֹ גַסֵי הַבֶּרֶךְ.²

הצעידה המשותפת בשעת מִבחן לא פתרה את המתחים הפנימיים. בשעה של הרפּיה במתח החיצוני באה האכזבה – לאחר הקמת המדינה; הציפיות לנורמליזציה מהירה ולהגשמת האידיאות, במובן הפשטני ביותר של שני אלה, יצרו מין היתר מתוך יאוש לבגוד הן ברעיונות והן במאבק על נורמליזציה. נעשו דברים גדולים, אך דוקא העשיה הגדולה היא שגרמה במידה רבה לפירורה של חברת־הילדות מתוכה צמח בן הארץ: הצורך לשאת במדינה בעלת מנגנונים ביורוקרטיים, להתקדם בחיים המקצועיים, לקלוט טכנולוגיה מפותחת וצורות חברתיות המתלוות לה – היה בניגוד לחינוך החברתי הסולידרי, אותו ינק הצבר מחברת ילדותו ומהאוירה בביתו.

שלא כבשאר המדינות המשתחררות היו למהפכה בארץ־ישראל שני שלבים:

א. שלב המהפכה החברתית שהתרחש עם עליית החלוצים ארצה, עם יצירת חברת־העובדים ושאר צורות־החיים המיוחדות לקהילה היהודית החדשה.

ב. המהפכה הפוליטית שהתחוללה עם קום המדינה בתש“ח. מסיבה זו היתה המנהיגות המדינית בתש”ח מבוגרת יחסית למנהיגות של ארץ חדשה.

הנוער השתתף במאבק, היוָה את הפיקוד הלוחם, אך ההנהגה המדינית נשארה בידי דור החלוצים־העולים. הם, שהיו מבוגרים יותר, ירשו את ערכי תנועת־הנוער ותנועות המהפכה. אולם מבחינת גילם והאקלים התרבותי כבר היו רחוקים מעולם הנעורים.

ה. בני המדינה

אחרי מלחמת העצמאות בתש"ח חל שינוי גדול בדור העולים ארצה. התברר כי הוא עומד לקבל על עצמו שלטון על ארץ. הוא נפרד מאורח־החיים המהפכני. הוָיוֹת בראשית, שהיו קשורות באורח־חיים נזירי (מרצון או מאונס), הובילו אותו עד לנצחון הפוליטי. הוא מצא את עצמו מיַצג חברה המתפתחת במהירות, העוברת למצב של שפע יחסי. הוא הפך להיות שליט על אמצעים כלכליים רבי־עָצמה.

הורים עמדו נבוכים בפני בניהם. עליהם היה להסביר מה קרה. הם היו צריכים להחליט אם לקרוא לבניהם ללכת בדרך שהם עברו בתקופת נעוריהם או להציע להם נסיגה ונתח מנתחי ההוֹוה המתעשר. הם שאלו את עצמם האם הנאמנות לעקרונות העבר לא תהפוך את בניהם לזרי במציאות העתיד.

היו הורים שנאחזו באורח־החיים של תקופת נעוריהם וסירבו לקבל על עצמם את אותות הזמן החדש: בלבושם באורח־חייהם, בערכים שהם גילמו – הם תבעו להישאר בעולם שהיה. אחרים ניסו להוריש לבניהם תחושה לפיה ניתן ורצוי להסתגל לזמן החדש. בדאגתם לבניהם הם חינכו אותם להיות משוחררים מכל המעצורים הרוחניים והמוסריים שהפכום לאנשים מתלבטים. הם הורישו לבניהם את כל המאוַיים שהודחקו אצלם משך שנים: את הרעב להרמת רמת־החיים, את התביעה להתקדמות בקריֶרה לעתים הם חינכו זעיר־בורגנים למופת (המשוחררים אפילו מן הפיתוי להשתנות). אולם ההצלחה היתה מרירה מאוד, שכן אחרי הכל היו ההורים קשורים לערכים שהִנחוּ אותם בתקופת נעוריהם. הם הרגישו עצמם זרים בעולם החדש שהלך וקם לנגד עיניהם כתוצאה מפעולתם.

ו. העולים החדשים

לאחר קום המדינה החלו להגיע ארצה קהילות שלמות מארצות המזרח ופליטים מאירופה. עולים אלה היו מהגרים קלאסיים. לא היתה זו עליה של צעירים הבאים מתוך חיפוש רעיוני, אלא של משפחות שלמות שנעקרו מביתן. הם כבר מצאו בארץ מבנה חברתי די מגובש. המלחמה אמנם טילטלה אותו, אך לא הצליחה לערער את יציבותו. העליות החדשות מצאו כבר צוָתים פוליטיים מוכנים. מבחינה כלכלית – הותיקים כבר הספיקו להכות שורש בארץ והעליה החדשה, שהיתה צריכה להתחיל מבראשית, נאבקה במבנה חברתי־מדיני קיים.

בדור החלוצים התחוללה מהפכת המושגים עוד בגולה, במסגרת תנועת־הנוער ומתוך הניתוק מבית אבא. לא כן בעליות החדשות. ההימצאות של המשפחה כולה בארץ היתה רק ראשית התהליך של מהפכה מודעת. הפגישה עם הארץ היא שהביאה לשינוי הדרגתי של ערכים, הגם ששינוי זה נבלם באמצעות המסורת המשפחתית. בני העולים החדשים כבר לא למדו בבית־הספר על־אודות הוריהם ובית־הספר כבר לא היה העתק של עולמם: המורה העניק לתלמידיו מושגים וסמלים חדשים. לעתים הוא יִצג מהפכת מושגים מבחינה טכנולוגית ותרבותית ואף הבנים יִצגו עולם שונה מעולמם של הוריהם. אם כי למראית־עין הבנים היו פחות מרדניים מחברי תנועות־הנוער הקלאסיות, והם קיבלו את מרות ראש־המשפחה – אורח־החיים השתנה באופן רדיקלי.

שלא כמו אצל דור החלוצים, לא היתה רמת־החיים הנמוכה של העולים החדשים מלוּוה הילה אידיאולוגית. היא היתה עוּבדה ארעית, “מעברה”, שיש להשתדל להתגבר עליה. השינוי ברמת־החיים, המעבר לשיכונים הלבנים לא היה צריך להיות מלוּוה כל תחושת אשמה או געגועים. לימי המחסור לא נודע כל ערך רגשי. הדור הצעיר שנולד ב“מעברות” ובמחנות־המעבר חיפש דרך להשתלב בחברה וליהנות מפירותיה. הרעב לפיתוח ולהעלאת רמת־החיים היה גדול יותר אצל הצעירים מאשר אצל מבוגרים, שבשבילם עצם העליה לארץ היתה מהפכה. ההורים עדיין המשיכו את אורח־החיים אותו ניהלו בארצות־המוצא; ורק אט־אט עברו חלקית, למציאות החדשה. וזאת בשעה שהצעירים ממהרים לחוש שהם בני זמן אחר, אפשרויות אחרות וצרכים חדשים.

נוער זה שגדל בערים, בפרברים, בעיירות־הפיתוח ובמושבי־העולים, משוחרר מן האַמבּיוַלנטיוּת המציינת את בני החלוצים. הוא יכול להתקשר לאגדה בלי לערוך את העימוּת היומיומי עם גיבוריה. הוא משוחרר מרגש החובה ומן השייכות לחבורות החלוצים. הוא מסוגל לבקר את הוָייתם ולהעריך מעשיהם. מבחינה פוליטית צמיחתו אינה צריכה לעבור את הצבא כמִפלט יחיד מעימוּת עם דור פעיל, בעל דעות מגובשות ועתיר ניסון מדיני, שהרי בחברות שהוא צומח בהן, הִנוֹ דור ראשון למהפכה, להשתתפות במאבק הצבאי ולפעילות פוליטית בחברה דמוקרטית בעלת טכנולוגיה מפותחת.

שינוי חברתי יכול להתגשם רק אם יוכלו הנערים הללו לרכוש ידע ומיומנות ולא יידחקו לתחתית הסולם החברתי־כלכלי. דבר זה תלוי לא מעט בהכרעות פוליטיות וכלכליות.

אם מסתכלים על הנוער הישראלי ככלל, יש לומר כי הוא עומד בפני בעיה חמוּרה ביותר: הוא חי בחברה המתחילה לחוש במחיר הפיתוח הטכנולוגי, בתוצאות המוּרוֹת של פיתוח לא מבוּקר בבעיות של זהות תרבותית ואישית של אדם בחברה המערבית המתועשת. מצד שני, עליו להתמודד עם בעיות של ארצות מתפתחות שעדיין לא מצאו את הכלים הדרושים להכין את צעיריהן לחיים בארץ מפותחת. הוא צריך לדעת להבחין בין רעב ליֶדע ולפיתוח לבין רעב לסטַטוּס חברתי של עשירים חדשים. הוא צריך להבחין בין מלחמת־קיום לבית תחרות רַאַותנית.

בני העולים ארצה, הצברים, הם כבר היום סבים וסבתות. עולמם של הנערים היום מתרחק במהירות מעולמו של הצבר בן מלחמת תש"ח. בני החלוצים הם כבר היום מיעוט. הנוער הישראלי מורכב ברובו מבני עולים חדשים.

נכדי החלוצים נראים במבט ראשון כקונפורמיסטים גדולים. הם אולי ימרדו בסוגי המוסיקה האהובה עליהם, אך ישלימו עם מסלול־חיים קבוע מראש, יקבלו בירושה דעות פוליטיות וינסו להפיק מההוֹוה את אשר ניתן להפיק ממנו. אולם מתחת לפני השטח הדברים נראים סבוכים הרבה יותר. אי־הנחת מתבטאת הרבה יותר בהתמרדות מאשר בבנין. נראה כי קיימת איזו נטיה לחפש בשטח היצירה האמנותית והאמונה הדתית את מה שלא ניתן להשיג בתחום החברתי. החברה היא המובן מאליו ממנו יוצאים ואליו אולי חוזרים, אך הרצון להזיז דברים, לשנות, איננו מתבטא באורח־החיים ובשאלה כיצד לחיות כיחידים יותר מאשר בתחומי העשיה הפוליטית.

השאלות ששאלו העולים ארצה וצונזרו על־ידי הצברים כשאלות טורדניות אך לא לגיטימיות, אותו טון ברנרי, שנותר מסוגר בספרות כאיזה חוסר־נחת טורדני, כמרד נגד משקלם התובעני של החיים בחברה או של האידיאות המקובלות, הופך בדור שנולד כבר לתוך המדינה לחוסר נחת, לשאלה ריאלית.

ז. מחברת־נעורים לחברה אורגנית

בּורוכוֹב חשב כי הציונות צריכה להיות בתחילת דרכה תנועה בעלת פרוגרמה ברורה. מראשיתה אין הציונות תנועה המבטאת המשך של תהליך טבעי. היא מהווה נסיון למצוא בסיס חדש, נקודת־מוצא לתהליכים שיבואו. אך אם הציונות תצליח, לדעתו, היא תוכל פחות ופחות להציג פרוגרמות מופשטות, משום שיהא עליה להגיב יותר על מציאות מורכבת שנתוניה הסוציולוגיים יהיו הרבה יותר מסובכים. כשמַשווים את דור החלוצים והעולים ארצה עם בניהם ונכדיהם רואים כמה נכונה היתה התפישה הזאת. אנו רואים תהליך מתמיד של הגברת משקל המציאות החברתית בקביעת הברירות. אם בתשתית הדורות הראשונים היו מפלגות של נוער והם נאבקו באיתני הטבע ובאיתני הפוליטיקה החיצונית, הרי הדור השלישי צריך להיאבק יותר ויותר עם כוחה של החברה במציאות של חברה בעלת סולם־גילים שלם. הוא חייב להתחשב במסגרות מורכבות של משפחה, בית־חרושת וצבא. שכן החברה איננה צבא מגוייס של נודדים אלא חברה המקיימת דורות רבים והיושבת במקום קבע.

אולם אין לדעת אם הגורמים הללו דוקא לא ידחפו נעירם ונערות לחיפוש עולם משלהם, מתוך תחושה של זרוּת בחברה הישראלית. מורכבותה של החברה אינה מאפשרת את ההזדהות הפשוטה, את הרגשת ההבנה וההשתתפות. שהרי ה“נורמליזציה” בחיי החברה היהודית בארץ־ישראל משמעותה תחושה של השתייכות לעולם סעור, שאיבד את חוש הכּיווּן ואת המפתח ללב הנוער.

ייתכן ששנים רבות של מאבק להבראת העם היהודי, לכניסתו להיסטוריה, להשתייכותו לטכנולוגיה יצליחו עד כדי כך שהנוער הישראלי הגדל עתה ישאל יותר מששאלו אבותינו – לאן?".

לאחר מלחמת ששת הימים, בשעה שהתכנסה החבורה שיצרה את “שיח לוחמים”, חשבנו ליצור ספר־זכרון לנופלים במלחמה; “שיח לוחמים” לא אמור היה להיות סוף פסוק. השתתפתי בהכנת הקובץ שיצא לזכר חללי איחוד הקבוצות והקיבוצים – “בדרכם”. לאחר־מכן ערכתי ספר־חייו של תלמיד שלי, מוטי חדש מכנרת, שנפל במלחמת־ההתשה. שמו – “מעבר לנהר”.

מתוך המִפגש האישי עם החומר, האנשים, המשפחות, אביא מעין סיכום־בינים, שיהיה בהכרח אישי מאוד¹.

דמות האדם הנופל במלחמה היא חלק בלתי־נפרד מהחיים הפנימיים של הצעיר הישראלי. שלושה דורות של נוער ישראלי יוצאים לקרבות. יחד עם הבטחון בכוח העם לעמוד במאבק על הקיום חייב כל נער להגות באפשרות מותו כאדם צעיר – שהרי רבים אינם חוזרים מהמערכה… נולדת תחושת גורל הבאה לידי ביטוי בהרגשה מרה שייתכן שלא נספיק להמשיך ולהתהוות; שייתכן שלא נגיע לידי בשלוּת; שייתכן כי התקופה של עלומינו היא התקופה המכרעת והאחרונה בחיינו.

חברה כתבה, לזכר אחיה, בן כפר בלום:

הוא לא חולל הרבה.

הוא אך החל להתהוות.

אח קטון,

תהה לבלי מידה על כל מכל.

הוא לא שיגר דפים כתובים לשום עתון

ולא נאם בשום כינוס,

אף לא הנהיג אנשים מימיו

שכן, עדיין לא ידע אפילו אם טוב בכך ולמה

הוא היה פשוט בתחילה

בראשית.

בראשית ברא אלוהים –

ובראשית נטל,

הכיצד??

ולא עוד – –

זהו מה שהיה לי לומר להם, אח.

את השאר ידובבו החיים עצמם, כאשר חפצת.

בכל מאודם.

הייה שלום!²

כל ימי חיינו ילוו אותנו דמויות של אנשים שלא התפשרו ולא בגדו, שלא זכו ולא הספיקו ל“התבגר” לתוכה של שיגרת־חיים. בזכרון הם נותרים צעירים. אלה שהתבגרו ונכנסו למעגל־החיים הסבוך, המקימים משפחה, קונים מכונית ודירה רחבת־ידים, השוקעים בחיי יום־יום אפורים – שומרים בלבם דיוקנאות של אלה שלא חזרו. הם משפיעים על ראִיית מחזור חייו של העם ומהווים חלק מהמערך הנפשי של כל אדם רגיש בארץ הזאת. הם הותירו אחריהם זכרונות וגם ביטוי אמנותי.

קבצי־הזכרון למיניהם חשפו עוּבדה: רבים־רבים מבני־הנוער בארץ מתגלים בנסתר, יש לחייהם – לצד הממד הגלוי – ממד אחר. מכתבים ויצירות־אמנות שנתגלו רק לאחר המוות, מציינים כוונה להסתיר את הרצון, היכולת וההכרח בביטוי עצמי.

עוזי בורשטיין ז"ל, בן יפעת, שנפל במלחמת ששת הימים, צילם כאַלפַּיִם שקופיות של פרחים שחלקן כונסו והופיעו לאחר נפילתו באלבום. הוא שהה ביוטבתה במסגרת שנת־שירות ובאותה תקופה ערך טיולים רבים. מסַפּר חבר שהיה שותפו לסיורים רבים:

"פעם בהיותנו בראש ההר, בסיומו של טיול גדול, בשעת לילה עם ירח מלא, כשהיה בטוח שאיש אינו רואה אותנו ואינו שומע, שאל אותי עוזי פתאום: “איך אפשר לדעת אם יש לי כשרון מוסיקלי, אם יש לי בכלל ‘שמיעה’ מוסיקלית? אמרתי לו: ‘שיר לי איזה שיר ואגיד לך.’ – ‘אינני מעֵז לשיר בפני אחרים, נדמה לי שאני מזייף.’ אמרתי לו: ‘בסדר, שרוק לי איזו מנגינה.’ אך כאן הוא התחיל לספר לי סיפורים על גבי סיפורים, איך ‘זרקו’ אותו משיעורי־המוסיקה ועד כמה היה זה השטח החלש שלו. הפסקתי אותו ואמרתי לו: ‘די כבר עם הסיפורים. או שאתה שותק או שאתה שורק.’ ואז הוא השמיע לי בשריקה קטע לחליל מתוך הסוִיטה של באך. כבר הייתי רגיל להפתעות מצדו. אבל להפתעה כזו לא ציפיתי. איזו מוסיקליות! אמרתי לו: ‘עכשיו תשיר אתי.’ – אינני מעז.' – אינך שר – אנחנו נשארים על ההר. הרי אינך יודע את הדרך בחזרה.”

אותו הלילה ההרים שמעו אותו והירח וגם אני שמעתי. איזו שירה! כאסירים אשר זה עתה שוחררו מכלאם פרצו הצלילים מגרונו. הוא שר שירי־עם ושירי־מקהלה ושירים באנגלית ובצרפתית וברוסית והכל בדייקנות ובסגנון תרבותי – וכל־כך מלא רגש. לבסוף הוא שאל אותי: ‘תגיד לי, למה יש בני־אדם שאינם מעיזים לעשות את מה שהם רוצים ויכולים לעשות?’

ואני יודע שהיתה זו שאלה שליותה אותו כל ימי חייו…"

[בדרכם, עמ' 182.]

קטע זה חושף בפנינו בעיה בעולמו של בן־הארץ. הבנים נחשפים איש מול רעהו במסגרות־החיים המשותפות: בעבודה ובהתנהגות היום־יומית. אך תרבות הביטוי נדחקת פנימה. אדם אינו מעז להודות ברבים שהוא כותב שירה, שהוא יודע לשיר. יש איזו נימה מיוחדת של עצירה פנימית של האדם את עצמו. לעומת זאת הוא יהיה גאה ביכלתו להוביל גדוד.

קשה לדעת מהו שורש צורת־התנהגות זו, הבאה לביטוי קיצוני כמעט בכל קבצי־הזכרון. אני נוטה לחשוב שהדבר נובע מן העובדה שאנחנו חיים חיי־יחד מילדות. יש לכך ביטוי בצורה קיצונית יותר בחיי־היחד בקיבוץ, אולם זהו חלק מחיי הנוער בישראל ככלל. לא הרעיון הוא היוצר את הקבוצה, אלא החיים המשותפים. היחד איננו פרי תפילת מחַפּשי דרך, אלא תרגום של הוָי ונוף ילדות. בקרב הנוער האמריקאי גיליתי נימה הפוכה – מין גילוי־יתר, היתר לחשוף ולהציע לחברה את ההזיה, החלום בצורה של ביטוי־יתר, רצון לגלות קודם־כל את היצירה שלך ואת האידיאלים שלך, ורק אחר־כך לבדוק איך הדברים מתגלים בצורת ההתנהגות. החיים בקבוצות פירושם הכרה הדדית לאורך זמן רב – מפגש בהתנהגות יום־יומית – דאגה לשמירה על עצמך מפני פלישת הזולת וידיעה שנָכחוּתו תובעת הרבה תביעות קטנות וגדולות. הצבר רואה עצמו כאיש־חברה נעים. הוא יודע להושיט עזרה לרעהו. גם כשנסיבות־חייו משתנות, הוא רואה עצמו כמשתייך לחברת ילדותו. הוא רוצה להיראות כאיש מעשה בעל הוּמוֹר חד, ללא עקמומיות או גבנוּן של איש־רוח. את השירים הוא כותב לעצמו. הוא מתבייש לגלות את חייו הפנימיים, אך יש גם והוא זוכה לשעת חשיפת האמת, בה ינסה לחלום את חלום חייו.

מכתב־“רעות”, האָפייני לצורת־ביטוי שיש בה אהבה נסתרת, מחוספסת, הוא המכתב שכתב בן רמת־יוחנן לחברו מאפיקים, לאחר ששניהם הוזמנו לסמינר חוזרי־צבא ואחד מהם לא הגיע אליו. הכותב: אבנר זמיר ז"ל, בן רמת־יוחנן, שנפל במלחמת ששת הימים:

שלומות אבי,

דבר ראשון, תדע לך שההשתחצנויות שלך עוברות כל גבול, ולמעשה הייתי צריך לנתק את היחסים אתך. יש לך מזל שאני בחור טוב, ואני לא עושה זאת למענך, פשוט מחשש שתאבד את הראש, אם לא יהיה מישהו בעל שיעור־קומה שיתמוך בך מבחינה רוחנית. דבר שני, במידה ואינך מסוגל לקרוא כתיב ישראלי ברור ונקי כמו שלי, אַל תתבייש וצַיין זאת, ואז אתחשב בנתוניך השכליים המוגבלים, ואכתוב לך בדפוס או שאנַקד את המכתב. – – – ייתכן ואתה צודק בקשר לדעתך על הסמינר (זה קורה לפעמים), אך עצם העוּבדה שאני הייתי שם – וזה בלבד, היה צריך להספיק לך והיית צריך לבוא, והעובדה שלא באת, רק העידה על הירידה האִטית אך הבטוחה, שאתה סובל ממנה ועל כך שהפסקתי לטפל בך באופן ישיר. אם רצית לשמוע ממני משהו רציני – דבר שלא ברור ולא מובן לי אם תוכל לעמוד בזה, אז בבקשה".

[בדרכם, עמ' 188]

לפנינו צורת־פנייה אירונית מאוד־מאוד. הכותב מניח שמקבל מכתבו יוכל לנחש כי זהו ביטוי של אוהב, מכתב־אהבה.

יש אנשים ויש חבורות שמבחינה סגנונית יודעים לעשות מלאכה הפוכה, כלומר, לתת ביטוי ליותר ממה שהם חשים. ואילו בני־הארץ מתגלים לפנינו כאנשים בעלי תרבות שלֵמה של כתיבה, ביטוי, יחסים הדדיים של “להביע פחות ממה שאני מרגיש”.

אם ננסה לערוך עימוּת בין צבר, הפועל על־פי הנורמות המקובלות בקבוצות לבין נער אמריקאי הפועל על־פי נורמות המקובלות בחברות אינדיוידואליסטיות, ניוָכח, כך דומני, שהצבּר יבטא קצת פחות ממה שהוא מרגיש והאמריקאי קצת יותר ממה שהוא מרגיש. אין זה ענין של כּנוּת אישית אלא של תרבות. העימות ביניהם יכול להוליד קומדיה של טעויות או אי־הבנה פנימית עמוקה.

כיון שבני־הקיבוץ חיים כל־כך את היחד ושהם נוצרים ובולמים כה הרבה מכבשון עולמם – הנוף מקבל לגביהם משנה חשיבות. הנוף הוא בבחינת המקום בו אני נמצא עם עצמי, התחום בו מוּתר הגילוי העצמי. ואין תֵּמה שבספרות העברית הצעירה ובדרך הביטוי של הבנים במכתביהם, תיאור הנוף בא לשקף את הנסיון להימלט מהבעיה החברתית שבפניה אנו עומדים. המבַטא המובהק ביותר לתחושה זו בין סופרינו הוא ס. יזהר. להלן קטע מיומן שכתב עופר פניגר ז"ל, בן גבעת־חיים־איחוד שנפל במלחמת ששת הימים. מעניין להיוָכח עד כמה ממלא הטבע מקום בחייו, כבחיי רבים מהבנים. באחד ממכתביו הוא כותב:

"צפת. לילה. הירח מלא. הארץ מוצפת באור הסהרורי. אני כמו חולם. היתה החתונה באחד מקיבוצי הצפון (אחת החניכות לשעבר מן התנועה(. היו שם רבים שהכרתי ושמחתי לפגוש אותם. אך לא היה שום דבר משותף, החיוך גוַע ונשארנו אילמים. לאחר־מכן, חדר־האוכל מלא.

המון רוגש, סקרני, אוהד, מעגלי ריקודים. הרגשתי משהו חם וטוב בכל זה. כל־כך טוב להיסחף בטוב הזה. רציתי להישאר, כאילו אני עומד להיפרד, או להפסיד משהו, אך כבר היה מאוחר, אני הפסדתי. היה זה כמו לחיות רגע את בבואת־עצמך בתוך מראת מים שקטים. ההרגשה ששוב אינך יכול לחזור לדברים שאהבת, משום שעברו עליך בינתים דברים אחרים שאינך יכול להשתחרר מהם, היא איומה. נפרדתי קלושות ויצאתי בלי להביט אחורנית. בחוץ היה קר. האוטובוסים חיכו דוממים. בתוכם ישבו

כבר אנשים סתמיים, ללא צורה; נמנמו, המתינו או דיברו בלחש. אנשים שלא עזבו כלום ולא קיווּ לכלום, כאילו נולדו באוטובוס.

האוטובוס נרעד והתחיל גולש בהר. הירח היה תלוי מלמעלה, מלא, מציף אור זהרורי על כל העמק מתחתיו. בריכות־הדגים נראו כמו משטחי־כסף ענקיים. לא היה זה לילה, זה היה עולם אחר. אני נסעתי לצפת, האחרים המשיכו לחיפה.

ירדתי בסיבוב. הרחתי את ריחה של צפת. היה צונן. מוזר עד כמה יכול ריח לאפיין עיר, או עד כמה מתאפיינת עיר על־ידי הריח. הירח היה תלוי עדיין מעלי. הרחובות ריקים, בתים ישנים, המולה חרישים בוקעת מתוכם ונבלעת בקירות העבים. הרגשה מוזרה. מזכרה קצת את חוץ־לארץ. ימים שלמים ללכת בלי לדבר ורק המחשבות המדברות אל עצמך, מתדפקות אל כתלי הראש ונבלעות בתוכו…

שם הייתי חֵרש־אילם, כאן –רק אילם.

אותו לילה הייתי עולם, והעולם היה בתוכי".

[עופר פניגר, העולם היה בתוכי, לוין־אפשטיין, תשל"ב.]

ובתוך כך צצה פרשת המלחמה. אינני רוצה לעסוק בניב לבעייתיוּת המוסרית־חינוכית של המלחמה. אדבר רק על הרגשות של האנשים הנתונים בתוכה.

בולטת תחושה הבאה לביטוי בחלום שסוּפּר בשיחת־חברים לזכר חבר שנפל: הפחד מפני חוסר־האונים. זהו חשש פסיכולוגי וגם היסטורי, יש בו מידה של השתקפות פחדי דור ההורים. זהו רגש יהודי עמוק. השיחה התקיימה בגבעת־חיים־איחוד לזכר ינקי מירון ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים. מספר חברו:

“זה היה, אני חושב, שבוע אחרי המלחמה. זה היה בבית… זה היה חלום די קצר, אבל אני זוכר את זה כמעט במפורט. זה היה מין קרב… קרב שאני במלחמה לא לחמתי אותו… אני לא זוכר את הצורה… אני לא זוכר את המקום. זה היה קרב בתוך כנסיה – כנסיה עצומה… וזה ממש… אני בחלום עצמו איבדתי את הפרופורציה… כי היו בתוך הכנסיה עצמה משאיות והיות בתוך הכנסיה טנקים… אבל אני ראיתי את זה רק… אני לא ראיתי את כל הכנסיה, כי היה שם די הרבה מקום, למרות שהיו שם טנקים ומשאיות. אני זוכר גם כמה פרצופים מוּכּרים מהחבר’ה שאני נלחמתי אִתם, היינו שמה… האויב, מי שנלחמנו בו הוא היה במקום שנמצא הצלב… שמה קדימה… ואנחנו היינו די קרובים אליו… היינו במין כוך כזה… בור כזה… והיו יריות איומות, וירו עלינו וזרקו עלינו כל מיני… ואני ממש הרגשתי תוך כדי החלום מין חוסר־אונים, שזהו זה… זה הסוף…” – –

[בדרכם, עמ' 173.]

כאן לפנינו ביטוי לממד הנסתר המתחבר מאחורי גילויים שונים של פרגמָתיוּת מוצהרת ובוטחת בעצמה. בממד הגלוי יש לצעירים הללו רצון להוכיח יכולת להתגבר, להיאבק, לצחוק – להוכיח שאין הם חסרי־אונים. מתוך מכתב־אהבה שכתב עמוס חסון ז"ל מגרופית שנפל במלחמת ששת הימים:

“תארי לעצמך כמה מזיע אני עכשיו – אין חלק בגופי כעת שאינו רטוב. הרוח, למזלנו, מטיילת בין העצים ומיבּשת, מעבירה מין צמרמורת בגוף. אתה יכול להרגיש מין עָצמה כזו בגופך. את אינך יכולה להרגיש זאת, זה מין רטט כזה של יכולת פיסית צרופה, כאילו יכול אני להתחיל לרוץ ולא לגמור. מדמיין אני לעצמי את המלחמה – זו מין ריצה ארוכה, הדורשת נשימה ארוכה. מין נכונות כזו ללא חת. אמרתי לך פעם: שום דבר אינו מפחיד אותי בעולם הזה, אולי הרגשת הכשלון, אני פוחד מהמפלה, או מהפחד עצמו… אני חוקר לפעמים תגובותי, ולפעמים מאלו אני יוצא מתפעל מעצמי כיון שזה בהיר כל־כך, ברור שאין מה להסתבך. אני יודע שלא תביני ולא כלום ממה שכתבתי כעת, אבל יש לי רצון עז לשתף אותך גם במחשבותי. אַת יודעת? – לא אינך! את צריכה להיות מאושרת, מפני שאַת מקבלת מכתבים ממני. אני יודע שכל מכתב שלי אצל כל נערה – הוא נכס, וללא שום יומרות להיות יותר ממה שאני באמת. פעם, אם תהיה כזאת, נשב יחד, רוצה הייתי לעבור על כל מה שכתבתי לך, או שאינך מראה מכתבים שאַת מקבלת… זה הכאיב לך אז, אני יודע, הן אמרת לי. כדי לשבת בכלי־הרכב יש לנו מין כרית כזו, אני ישן עליה, ועליה אני יושב וכותב מכתבים – מין כרית רבת־שימוש כזאת. נזכר בך המון, מנסה בהצלחה לדחוק אותך לקרן־זוית במוחי, אף־על־פי שזה קשה מאוד, – כדי שלא תפריעי למוחי לעבוד כתיקנו. במשך היום אני נתקל בבעיות שהייתי רוצה לספר לך – אבל הן נשכחות. כתבתי לך שהייתי רוצה אותך קטנה, כדי שתיכנסי לכיס שבחולצתי ואעשה לך שם חור כדי שתוכלי לראות הכל, ליהנות אולי ממה שאני נהנה. היום רצתי עם חיילי צה”ל המהוללים. בדרך־כלל אני טוב מאוד בריצות, אך כיון שלא רצתי כלל כבר עשרה חדשים, חשבתי שאצטרך להפעיל את כל אוצרות כוחותי הפנימיים. למרבית צערי, הם ‘פודלים’, חבל! אחת משאיפות חיי וחלומותי היא לקבל מחלקה רובאית, לעבוד אתה זמן רב ולעשות מכל אחד ואחד מהם חייל בעל כושר ויכולת־לחימה גבוהה".

[בדרכם, עמ' 172.]

…אותו הבחור אמר פעם כי אין הוא מוכן לחיות מעבר לשנתו העשרים וחמש. תגובה אחרת לענין האלימוּת והמלחמה נמצאת ברשימה של יואב צרי ז"ל, בן אפיקים שנפל במלחמת ששת הימים. הוא היה באזור משמר־הנגב ומשם כתב:

“…ישנם פה במשמר שני כלבים, שניהם חונכו לתקוף בני־אדם כדי למנוע חדירת מסתננים. אבל אחד משום־מה התרגל וכעת אין לו שום דבר נגדנו, בני־האדם. והשני – כלום! נשאר קשוח באיבתו. היום זרקתי עליו קצת אבנים כדי שידע שאם הוא חושב את עצמו למי יודע מה – אז אני שונא אותו – אבל בעצם הוא כל־כך לא אשם וכמוהו כל אלה שמסמרים שערותיהם כלפי העולם. בסך־הכל הסמרת שערות זוהי תוצאה של יחס הסביבה. ועכשיו הסביבה שונאת אוביקט על שהוא מתנהג כמו שהיא כפתה עליו! והם כל־כך גלמודים. בסרטים יוצרת נוקשות זו רושם חיצוני המעורר הערצה – אבל רק בסרטים”…

מכיון שהצעירים, הבנים, מרוכזים כל־כך בתקופת הנעורים, בתקופה שבין מים למים, לפני יצירת הבית, לפני מציאת מקום בעולם – רוחש בעולמם פחד עצום מפני השיגרה. אותן דמויות של צעירים שנפלו – המלוות אותנו כל ימי חיינו – נשמרות כסמל לאנשים שלא נכנעו לשיגרה. הפחד מפני השקיעה ביומיומי משתקף יפה במכתב־אהבה של יורם ביאלר ז"ל שנפל במלחמת־ההתשה. הוא כותב לחברתו:

"יחסים לבני־אדם, יחסים של אמת, הם מעולם לא היחס המרוחק, הלא־מציאותי של מכתבים. הם גם לא ערב נהדר בבאר אפלולי ומיסה קריאולה. הם גם כל האפור וחסר הזוהר והשיגרה והלא־משגע וכל הבעיות הקטנות, החיכוכים, הידיעה לוַתּר ולחיות יחד. אנחנו עוד לא התחלנו. צפויות לנו עוד המון פגישות של אושר ושל טוב ביחד, שכולם יעמדו בסימן של חדש ומסעיר ולא מוכר, מפני שהם יהיו כאלה חדשות ומסעירות ובלתי־מוכרות. רק אחר־כך, אם בכלל, כשיחלוף החדש, הלא־מוכר ייהפך למוכר, והמסעיר – לשיגרתי, רק אז נוכל לדעת. ואני רוצה שתביני. זו אינה הסתייגות או התחמקות. אני מנסה להתיחס ברצינות; לראות בדיוק – מה, איפה, איך.

הדבר הכי מסוכן ברגע זה הוא בלי להכירך לאהוב אותך נורא, למצוא בך המון תכונות, שאולי אינן קיימות כלל ולא לראותך כפי שהנך באמת. ואז אבוא העירה – וכל הבאלון היפה של האהבה הצבעונית יתפוצץ ויישאר מדולדל, ריק, לא שייך, ואז הפסדנו הזדמנות. ובעצם אנו מחליטים. מחליטים לבד וכל הזמן. אני שונא את המחשבה של היסחפות בים־החיים. ברגע שהחלטת לצלצל, ברגע שהחלטת לבוא אִתי, ברגע שהחלטת שבעצם אין שום סיבה הגיונית לחזור לביתך, ברגע שהחלטתי לחבק אותך – ובכל הרגעים הללו אנו קובעים ומחליטים ויוצרים את ההמשך. נורא רוצה להיות אתך ולטייל ולאהוב ולהתפלסף, אם תרצי, ולחיות – ויהיה קשה, בגלל דברים שהם בי ושהם בך, ובגלל המון דברים שהם דברים שהם מחוצה לנו. ורוצה לנסות.

עוד מעט פסח. זה הפסח השלישי שאיני בבית. וחג שמח, ילדתי. ואולי אבוא לחופש, עוד מעט. ובטח יהיה נהדר".

פסח זה היה האחרון בחייו… המכתב חושף את הצד השני, העומד בעצם כמשל־נגד לכתבי הצעירים האלה, והוא מתמצה בשאלה: איך נחיה את החיים, כיצד נמשיך אותם עם נטל הזכרון וההבטחה – ולא ניכנע לשיגרה, ליומיומי ולא ניאכל על־ידיהם.

בדיוקן הצבר יש גילום והשתקפות חלומות וחרדות של הוריו. אני מאמין שדמוּת הצבר נמצאת בתהליך של דעיכה, הנובעת מדעיכת בטחון דור ההורים בדרכם. דוקא דור ההורים, המהסס והחושב, השוקל את דרכו – הוא שהביא למעשה את “הצבר” לעולם. הצבר אמנם איננו יכול להשתחרר מאחריותו לעצמו, אך אם הוא רוצה להבין את עצמו, עליו לסגת לעבר חלומותיהם של הוריו.

ביטוי למצוקה הרוחנית של דור ההורים יימצא לנו במכתב שנכתב לאם שׁכולה. מכתב העוסק בעקידת־יצחק ושנכתב על־ידי קרובת־משפחת לשלומית ולשמואל חדש מכנרת, שבנם מוטי נהרג ליד הכנרת מעברו השני של הירדן, בעת מלחמת־ההתשה:

לשלומית ושמוליק היקרים!

…מעסיקה אותי ואינה מרפה ממני בעיית האבות והבנים ומה חלקנו כהורים באותה הקרבה של הבנים. הלא היא אותה בעיה שסיפור־העקידה העתיק הוא ביטוי לה.

מציקה לי הסתירה והאמבּיוַלנטיוּת שלנו כהורים, הרוצים ביד אחת לגונן על ילדיהם, בעוד השניה מעלה אותם לקרבן; כי הרי אנו שמחנכים אותם יום־יום להתנדבות ולהקרבה ומצפים מהם שיוכיחו עצמם ביום מבחן; אנו שמחנכים אותם לעלות על המזבח.

ואיך מגיעים לאותה ההקשה – המשחררת, ולו מעט שבמעט, שהם היו קרבן של אמונה ושל בחירה ולא רק של חוסר ברירה? – בעולם הפכפך וציני כעולמנו, איפה שואבים אמונה כה גדולה כגודל הקרבן? היכן שואבים את האמונה בצדקת דרכנו כיחידים, כחברה, כאומה, כבנים לאותה אומה, פה בארץ? הן לא פעם אתה נחנק מספקות ורוצה לברוח מאותו גורל, מאותה ירושה, המאכלת בלב, כדברי השיר:

יצחק, כמסופר, לא הועלה לקרבן,

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור־עיניו כהה,

אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו,

הם נולדים ומאכלת בלבם.

(ח. גורי)

…והרגשת האבות השולחים בניהם למלחמה – איך השכיל הסיפור המקראי, המצמצם בתיאוריו, לרמוז על קשר־האהבה בין אב לבנו. כמה פעמים חוזרות באותו סיפור המלים “אבי אבי”, “בני בני”. אברהם, החושש לתת בידי בנו את האש והמאכלת פן יאונה לו רע, אף כי בעוד רגע יעלהו כקרבן. כמה סמלי סיפור זה לדרך הגבורה של אבות ובנים בדורנו. ואיך נפתינו, רצינו להאמין שבמלחמותינו מנענו את המלחמה מהבנים. והנה לא רואים את סוף הדרך…

אני נזכרת בשירו של עמיחי:

אבי היה ארבע שנים במלחמתם…

ובעיניו אסף מתים בלי שם.

מתים רבים אסף למעני.

שאכירם במבטיו ואוהבם

ולא אמות כמותם בזועה.

הוא מילא עיניו בהם והוא טעה:

אל כל מלחמותי יוצא אני.

סלחו לי, יקרים, שהרשיתי לעצמי, אחרי לבטים רבים, לשתף אתכם במתרחש בלבי ולהעמיס עליכם מלבטי במקום להביא דברי־נחמה, אבל אין ניחומים בפי, ואף כי רציתי להגיד לכם כל־כך הרבה – דלוֹת, מה דלוּת המלים.

היו לי חזקים,

איטה."

הקשר המיוחד לנוף, לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה בעולמו של בן הארץ אינו כיחסו הטבעי של אדם למולדתו. היחס אל הטבע וההיסטוריה של הארץ הוא חלק בלתי־נפרד מעולם־הערכים שלו. הוא מצביע על רצון חזק להיאחזות. אולם בעיית הקשר של בן־הארץ אל הגולה הרבה יותר מורכבת.

הנוער הישראלי ביקש להוכיח כי הוייתו מצמצמת את הפּרוּבּלימַתיקה היהודית. כבני מהגרים, השואפים להוכיח שייכות מוחלטת למולדת החדשה וכיורשי יהדות האמנסיפציה, שביקשה להוכיח בכל מחיר את שייכותה לתרבות אירופה ואחר־כך ללאומים השונים שהתגבשו בה – יש ובני־הארץ שואפים להוכיח נאמנות לישראליוּת וניתוק מיהדותם. כמו היהודי בגולה, ששאף להוכיח שהוא נאמן למולדתו “ללא סטיות”, כך שואף הישראלי לעתים קרובות להוכיח נאמנותו המוחלטת (והפּרדוֹכּסַלית) לארץ בה הוא מתגורר.

הזהות החדשה חשובה לו גם ככלי שבאמצעותו יוּכל להתגבר על הרב־גוניות התרבותית. אם רוצים להימלט מה“בעיה” שהורי נולדו במרוקו והוריך בפּלוֹנסק, יש להדגיש כי שנינו שייכים לירושלים. אפשר היה לאחד תרבויות על־ידי הדגשת העתיד או הגורל המשותף – אך פתרון זה איננו רדיקלי די הצורך – שהרי אין בכוחו לחסל ניגודים תרבותיים. הניגודים התרבותיים הופכים לעתים קרובות לאידיאולוגיה חברתית המצדיקה חלוקה בלתי־שוה בשלטון או במשאבי החברה. קיים הפיתוי לבנות את זהותו של הישראלי על יסוד הניתוק מהשרשים. נדמה כי ניתוץ השרשים יאפשר לבנות זהות החיה רק בהווה ובעתיד. הקשר היחיד לעבר צריך להיות דרך ארץ־ישראל, משום שהיא מיצגת גם את ההווה, גם את העבר אבל גם את הניתוק מהעם. שהרי אם מסתכלים דרך הפריזמה של הארץ על העם היהודי – הגולה היא הסירוב לעלות.

היחס של בני־הארץ לגולה מבטא פרובלימתיקה זו בצורה ברורה. בני־הארץ צריכים להיות ההוכחה החיה לכך שהחברה הישראלית מהוה התקדמות בהיסטוריה היהודית; שדמות האדם היהודי שנוצרה בארץ שינתה משהו בחייו. להיות ישראלי, פירושו להתגבר על היות בגולה.

הקריקטורה של הרעיון הזה מתגבשת ברצון להוכיח כי אנו כבר “בני המציאות”, יתומים עליזים מדרך וחזון. בני־הגולה עדיין חולים וזקוקים לאידיאות; אנו כבר “חיים” בהן. “איננו זקוקים” לאידיאות, לא משום שהגשמנו אותן, אלא משום שהרעיון היה רק מכשיר להסתגלות למציאות קשה, ועתה, משהוקל עוּלָה של זו, אין כבר צורך בקבּיִם רעיוניים. אנו כבר חיים במציאות!

שליח ישראלי ביטא רעיון זה בדרך ברורה: “אתם בני־הגולה אינכם יודעים להעניק חינוך יהודי לבניכם. הם גדלים כבוּרים גמורים. בואו אלינו, ולא יהיה לכם כבר צורך להעניק חינוך כזה, שהרי אנחנו ביטלנו את הבעיה היהודית”. החגיגה המתמדת של הישראלי החוזר ומדגיש שאין לו בעיות יהודיות דומה ביותר לתגובות של יהודי מתבולל, המבקש להוכיח בלי הרף כי אין לו בעיה, כי הוא שייך לארצו ולמולדתו. ישראלים רבים שואפים להוכיח כי ההתגברות על הגולה איננה אתגר מתמיד ואישי או תהליך היסטורי־חברתי ארוך־טוָח, אלא מצב אוביקטיבי של “פּטוֹר ממסים של ההיסטוריה היהודית”, לו זוכה כל ישראלי בתוקף חייו בארץ־ישראל.

יש גם דרך שניה, בה נוטה הקריקטורה של רעיון ההתגברות על הגולה להתממש בישראליות החוגגת את עצמה, וביטוייה ברצון להוכיח כי הישראלי “משוחרר מההיסטוריה הכללית” – הגולה מסמלת אחריות לעולם הנובעת מתוך חולשה, פחדנות, שתדלנות. ההומניזם איננו אלא אידיאולוגיה צדקנית, שהישראלי משוחרר ממנה כשם שהוא השתחרר מה“מה יגידו”. ישראלי כזה בודק עצמו כל הזמן שמא דבק בו שמץ של רפלכּסיה על־אודות מצבו. הוא פוחד כל הזמן מהאפּוֹלוֹגטיקה לא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמו. ההתכנסות המחודשת שלו בהיסטוריה היהודית מתבטאת במתן גט מדי יום להיסטוריה העולמית קריקטורות אלו של האנטי־גולה בישראל מיצגות עמדה בלתי־בשלה ושטחית לא פחות מעמדת האורתודוכסיה, המסרבת להכיר בשינוי שחל עם העקירה של העם ממרכזי גלותו ועם העברת המרכז ההיסטורי של העם היהודי למדינת ישראל.

בחוגים שונים, מהגדעונים עד הכנענים, היו נסיונות לגבש מעין נטורי־קרתא ציונים. כשם שנטורי־קרתא שאפו להביא את הניתוח האורתודוכסי על קיצוניוּת שחִייבה אותם לנתק קשריהם עם המדינה הציונית – כך שאפו הם להביא את הניתוח הציוני עד קיצוניות ולנתק את קשריהם עם היהדות ועם יהודי הגולה. ניתוח זה, למרות קיצוניותו, היה אולי טוב יותר מהקריקטורה של הניתוק מיהודי הגולה, משום שהוא חייב לפחות מאמץ אינטלקטואלי וחיפושי־דרך.

לדעתי, הרצון לבנות זהות המבוססת על ניתוק ועל העלמת העבר והמרחב היהודי, איננו יכול להביא את התוצאות המקוּוֹת לטוָח ארוך. רק הפעולה המשותפת והנמשכת של כינוס מקורות, הפגשת זרמים ואנשים ויצירה משותפת – עשויה לגבש כאן רגישות לרחשי־הלב ולמצוקות שנולדו בגולה ועדיין קיימות בארץ. לא רומנטיקה השואפת להחזירנו למציאות שחלפה ולא אוטופיה הזורקת אותנו לחלל מופשט בעתיד, אלא יניקה משרשים והצצה אמיצה אל פני העולם המשתנה ללא הרף. אין לותר על רעיון ההתגברות על הגולה, אך יש לראותו כתהליך מתמשך שאיננו מסתיים עם ההימצאות בארץ. בן־הארץ איננו יכול להסתפק בעובדת הולדתו בארץ; הוא צריך לחפש נתיבות להפיכת ביתו לדרך. בן העם היהודי בגולה צריך לנסות לגבש את הדרך בה הוא מתלבט ולעשותה לבית ממשי, לחברה. רק החיפושים הקדחתניים והיצירה המשותפת של שניהם עשויים להתגלם בהתגברות אמיתית על הגולה.

בקשר לכך הייתי רוצה להתעכב על בעיית הזהות של הישראלי כיהודי. כיהודי (בן זמננו) אני מטולטל בין רצוני להבין את העולם לבין רצוני להשתייך לקהילה בה אני חי. בין המסורת המהפכנית, אותה ירשתי, לבין רצוני המהפכני לשוב למקורות. העולם הרחב המודע לי נעשה קטן ומסובך יותר ויותר. קיבלתי את השתייכותי לעולם, את חובות החיים כעם בין העמים, אך דווקא מפגש זה הגביר בי את הצורך לקבוע לי זהות עצמית. הנסיון לבחון עצמי כאזרח־העולם קובע את רצוני לבנות את עמי כקהילה מיוחדת. הרצון לאַשר את הגרעין המקורי הטמון בי מעמיק את אחריותי כלפי העולם.

איחודו של העולם תחת אימת החדלון ו“שמחת” התקשורת: הקשר האינטימי בין מאורעות המתרחשים בקצוות השונים של העולם טישטש את המרחק בין האומות. העולם כולו מכיר את גיבוריו, סוגד לכוכביו, מעביר מיבשת ליבשת אָפנוֹת, שפות ונשק. אך דוקא הטשטוש הזה – תחושת האחידוּת הגןברת – הגבירו את הפחד בפני הכליון ועמו את הדחף להוכיח כי בעיסה הכללית ההולכת ונוצרת יהיה גם מקום לצבע המיוחד של הקבוצה שלי. כך תודעת העולם הפתוח החריפה את הצורך לנצירת תחושת השייכוּת לכפר הקטן. קבוצות לאומיות שהתקרבו זו לזו על־ידי אמצעי־התקשורת פוחדות להיזרק אל גל האשפה של ההיסטוריה ושואפות ליהנות מיד מנתח העוגה הבין־לאומית, הנראית והנתפסת כאורח־החיים של הוֹליווּד מלפני שנים. כך חיים אנו בעולם מאוחד בטכנולוגיה האחידה שלו, אך לאומני; בתחושת־גורל משותפת המלוּוה התעוררות לאומנית־חולנית ותוקפנות ביחסים בין אומות.

מחייבי הגלות לא לקחו בחשבו את הצדדים השליליים של ה“קִדמה”. הם המשיכו לחשוב שהעולם חי בפינות שונות, שבסדקים שבין המאורעות ובין המקומות אפשר עדיין לשוטט עם בית־הכנסת – “הכנסייה” המיועדת לבני דת משה או עם חזיונות־גאולה מטלטלים.

לדעתם, ליהודי נותר תמיד להיכן לנדוד. העולם זרוע הרי אררט, עליהם תנוח התיבה אחרי כל מבול. הם גם הניחו כי התיבה בנויה היטב וכי אין למימי האמנסיפציה כל אפשרות להציף אותה ולהטביעה.

עוּבדוֹת מורכבות אלו משפיעות על זהותו של הישראלי. היהודי הישראלי מנסה להשיב על שאלות שנולדו עקב ההתפוררות של הקהילה היהודית הישנה. תמונת־עולמו מושתתת על ההכרה בעולם החדש שהתהווה. הוא רואה עצמו כמשוּיָך לעולם התוהה על זהותו, אך שלא כיהודי המערבי הוא רואה תהייה כחורגת מהתחום הפסיכולוגי־האישי. חומות־הגיטו שהועתקו עם האמנסיפציה אל נפש היחיד חזרו להיות נחלת מסגרו רחבות יותר.

תחילה אהב היהודי־הישראלי לראות עצמו מתאים לציפיות שציפו ממנו: כאחרון לדור התהייה וראשון לדור הוַדאות הוא היה למתיר־הספקות הלאומי. כמהפכן וכאורתודוכס הוא רצה להיות קודם־כל איש בעל חוט־שדרה ואפילו אם לשם כך צריך הוא לצמצם את חוש־הראִיה ואת כושר־הביטוי. כך ירדו שאלות למחתרת ובאשר הן עולות, נראות הן כמאיימות על הזהות של הישראלי. היהודי שעבר את ההשכלה נותר בבית רק בין סימני־השאלה. בן הארץ חש רגש אשם בין סימני־השאלה.

הישראלי עדיין נשאל על זהותו. ולא רק כאדם בן זמננו, המוצף חזונות וסיוטים הפורצים את שער ביתו, אלא גם כישראלי החי במזרח התיכון ונשאל מדי יום לפשר היותו על־ידי תותחים ואיומי־רצח.

דב סדן ציין פעם עוּבדה היסטורית מעניינת: לימוד תורה כתופעה כללית בעם היהודי על כל שכבותיו החל באירופה רק לאחר תחילת האמנסיפציה. היהדות רצתה להגן על עצמה בפני עָצמת התקפת המשכילים ונאלצה לחנך את בניה. האיום היה לראשית מפעל חינוכי גדול: החינוך לכל. עוּבדה זו מצביעה על כך שהשאלה על הזהות יכולה להיות פרודוקטיבית. היא עשויה להצמיח תרבות. אולם אחת התוצאות של תופעת התפשטות תלמודי־התורה והישיבות היתה הגברת הכיתתיות, האדיקות לאסכולה, הפנַטיוּת הנובעת מן ההכרה בבעיה ומהצורך להתעלם ממנה; לבטי האדם המחפש זהותו עלולים להביא אותו לאימוץ זהות מזוייפת אך בוטחת בעצמה, תוקפנית ומסתגרת.

הזהות של היהודי הישראלי מוכרחה להכיר בכך שהיא חיה את השבר בחיי העם ובעולם היהדות. הוא יכול לחיות את זהותו בלי לקחת בחשבון את האירועים הללו, להתעלם מהם, לחיות כאילו בני־נצח אנו במובן זה שרשאים אנו ורוצים אנו להשתחרר מהאחריות ההיסטורית שלנו – כך ינסה לחיות בין קדחת גאולה ליאוש מהשינוי שהביאה ישראל בחיי היהודים. הוא ינסה אז לראות בעצמו דור הפוסע בצעדים אחרונים לקראת גאולה, או דור אחרון לשרשרת הדורות.

היהודי הישראלי צריך, לדעתי, לנסות להעמיד עצמו בהיסטוריה בלי לצפות שבה הוא ימצא תשובה כוללת, משיחית. הנָכחוּת הפעילה בהיסטוריה היא תנאי הכרחי לכל יצירה תרבותית, חברתית, מוסרית. אך אין היא זהה עמהן. המהפך הציוני החזיר את היהודי למעשים המתחייבים ממעמדו המדיני ומיחסו אל ארץ־ישראל, חייבו לשקול שיקול היסטורי – אולם חזרה זו לריאליה לא באה למחוק את שאר הממדים, אלא ליצור את התנאים לפיתוחם.

האם יהדותנו היא גורל או בחירה? בניית זהות יהודית אמיתית מוכרחה לנבוע מתוך הכרה ביסוד הבחירה. היהודי בן־ימינו צריך לבחור מרצון להיות יהודי. העובדה שמישהו הטיל עליו מבחוץ גם את גורל היותו יהודי איננה עוד נכונה מבחינה סוביקטיבית. רבים סירובו לקבל על עצמם גורל כזה. ייתכן שלעם כולו יש גורל, אך לא כך מרגישים כל בניו. לא ייתכן שזהותו של היהודי הישראלי תהא שונה מזו של היהודי בגולה, בכך שבן־הגולה יחוש עצמו בוחר ללא אחריות ובן־הארץ יחוש עצמו אחראי ללא בחירה.

בחירתו של הישראלי צריכה לבוא לידי ביטוי בכך שיפסע מעבר להגדרות שירש; שלא יסתפק בהגנה על המסגרת המדינית, אלא יעצב בתוכה תכנים שיקשרו אותו לעם היהודים וליהדות. אין משמע הדבר הזדהות כוללת ומלאה עם עולמו של היהודי בתפוצה משום שאין הוא מוכן להזדהות עם מציאות ללא שרשים; ללא אחריות מדינית, ללא שפה שהיא שפתך. וגם משום שאין הוא מוכן לקבל את האשליה לפיה ניתן לשמור על דיוקן יהודי אותנטי בחברה המערבית. אך אי־רצונו אינו הופך אותו לקבלן לתשובות לעם היהודי. הוא מחפש את מקוריותו ואת זהותו תוך כדי יציקת דפוסי חברה, כלכלה ורוח. בכך חייב הוא לפסוע מעבר למשימה אותה ירש. השיבה למקורות צריכה להיעשות לא מתוך בריחה אל בטחון מזוייף של עולמות שהיו, אלא מתוך התמודדות מעמיקה יותר מזו שהורגלנו אליה עם נכסי תרבות ורוח.