לאחר מלחמת ששת הימים, בשעה שהתכנסה החבורה שיצרה את “שיח לוחמים”, חשבנו ליצור ספר־זכרון לנופלים במלחמה; “שיח לוחמים” לא אמור היה להיות סוף פסוק. השתתפתי בהכנת הקובץ שיצא לזכר חללי איחוד הקבוצות והקיבוצים – “בדרכם”. לאחר־מכן ערכתי ספר־חייו של תלמיד שלי, מוטי חדש מכנרת, שנפל במלחמת־ההתשה. שמו – “מעבר לנהר”.

מתוך המִפגש האישי עם החומר, האנשים, המשפחות, אביא מעין סיכום־בינים, שיהיה בהכרח אישי מאוד¹.

דמות האדם הנופל במלחמה היא חלק בלתי־נפרד מהחיים הפנימיים של הצעיר הישראלי. שלושה דורות של נוער ישראלי יוצאים לקרבות. יחד עם הבטחון בכוח העם לעמוד במאבק על הקיום חייב כל נער להגות באפשרות מותו כאדם צעיר – שהרי רבים אינם חוזרים מהמערכה… נולדת תחושת גורל הבאה לידי ביטוי בהרגשה מרה שייתכן שלא נספיק להמשיך ולהתהוות; שייתכן שלא נגיע לידי בשלוּת; שייתכן כי התקופה של עלומינו היא התקופה המכרעת והאחרונה בחיינו.

חברה כתבה, לזכר אחיה, בן כפר בלום:

הוא לא חולל הרבה.

הוא אך החל להתהוות.

אח קטון,

תהה לבלי מידה על כל מכל.

הוא לא שיגר דפים כתובים לשום עתון

ולא נאם בשום כינוס,

אף לא הנהיג אנשים מימיו

שכן, עדיין לא ידע אפילו אם טוב בכך ולמה

הוא היה פשוט בתחילה

בראשית.

בראשית ברא אלוהים –

ובראשית נטל,

הכיצד??

ולא עוד – –

זהו מה שהיה לי לומר להם, אח.

את השאר ידובבו החיים עצמם, כאשר חפצת.

בכל מאודם.

הייה שלום!²

כל ימי חיינו ילוו אותנו דמויות של אנשים שלא התפשרו ולא בגדו, שלא זכו ולא הספיקו ל“התבגר” לתוכה של שיגרת־חיים. בזכרון הם נותרים צעירים. אלה שהתבגרו ונכנסו למעגל־החיים הסבוך, המקימים משפחה, קונים מכונית ודירה רחבת־ידים, השוקעים בחיי יום־יום אפורים – שומרים בלבם דיוקנאות של אלה שלא חזרו. הם משפיעים על ראִיית מחזור חייו של העם ומהווים חלק מהמערך הנפשי של כל אדם רגיש בארץ הזאת. הם הותירו אחריהם זכרונות וגם ביטוי אמנותי.

קבצי־הזכרון למיניהם חשפו עוּבדה: רבים־רבים מבני־הנוער בארץ מתגלים בנסתר, יש לחייהם – לצד הממד הגלוי – ממד אחר. מכתבים ויצירות־אמנות שנתגלו רק לאחר המוות, מציינים כוונה להסתיר את הרצון, היכולת וההכרח בביטוי עצמי.

עוזי בורשטיין ז"ל, בן יפעת, שנפל במלחמת ששת הימים, צילם כאַלפַּיִם שקופיות של פרחים שחלקן כונסו והופיעו לאחר נפילתו באלבום. הוא שהה ביוטבתה במסגרת שנת־שירות ובאותה תקופה ערך טיולים רבים. מסַפּר חבר שהיה שותפו לסיורים רבים:

"פעם בהיותנו בראש ההר, בסיומו של טיול גדול, בשעת לילה עם ירח מלא, כשהיה בטוח שאיש אינו רואה אותנו ואינו שומע, שאל אותי עוזי פתאום: “איך אפשר לדעת אם יש לי כשרון מוסיקלי, אם יש לי בכלל ‘שמיעה’ מוסיקלית? אמרתי לו: ‘שיר לי איזה שיר ואגיד לך.’ – ‘אינני מעֵז לשיר בפני אחרים, נדמה לי שאני מזייף.’ אמרתי לו: ‘בסדר, שרוק לי איזו מנגינה.’ אך כאן הוא התחיל לספר לי סיפורים על גבי סיפורים, איך ‘זרקו’ אותו משיעורי־המוסיקה ועד כמה היה זה השטח החלש שלו. הפסקתי אותו ואמרתי לו: ‘די כבר עם הסיפורים. או שאתה שותק או שאתה שורק.’ ואז הוא השמיע לי בשריקה קטע לחליל מתוך הסוִיטה של באך. כבר הייתי רגיל להפתעות מצדו. אבל להפתעה כזו לא ציפיתי. איזו מוסיקליות! אמרתי לו: ‘עכשיו תשיר אתי.’ – אינני מעז.' – אינך שר – אנחנו נשארים על ההר. הרי אינך יודע את הדרך בחזרה.”

אותו הלילה ההרים שמעו אותו והירח וגם אני שמעתי. איזו שירה! כאסירים אשר זה עתה שוחררו מכלאם פרצו הצלילים מגרונו. הוא שר שירי־עם ושירי־מקהלה ושירים באנגלית ובצרפתית וברוסית והכל בדייקנות ובסגנון תרבותי – וכל־כך מלא רגש. לבסוף הוא שאל אותי: ‘תגיד לי, למה יש בני־אדם שאינם מעיזים לעשות את מה שהם רוצים ויכולים לעשות?’

ואני יודע שהיתה זו שאלה שליותה אותו כל ימי חייו…"

[בדרכם, עמ' 182.]

קטע זה חושף בפנינו בעיה בעולמו של בן־הארץ. הבנים נחשפים איש מול רעהו במסגרות־החיים המשותפות: בעבודה ובהתנהגות היום־יומית. אך תרבות הביטוי נדחקת פנימה. אדם אינו מעז להודות ברבים שהוא כותב שירה, שהוא יודע לשיר. יש איזו נימה מיוחדת של עצירה פנימית של האדם את עצמו. לעומת זאת הוא יהיה גאה ביכלתו להוביל גדוד.

קשה לדעת מהו שורש צורת־התנהגות זו, הבאה לביטוי קיצוני כמעט בכל קבצי־הזכרון. אני נוטה לחשוב שהדבר נובע מן העובדה שאנחנו חיים חיי־יחד מילדות. יש לכך ביטוי בצורה קיצונית יותר בחיי־היחד בקיבוץ, אולם זהו חלק מחיי הנוער בישראל ככלל. לא הרעיון הוא היוצר את הקבוצה, אלא החיים המשותפים. היחד איננו פרי תפילת מחַפּשי דרך, אלא תרגום של הוָי ונוף ילדות. בקרב הנוער האמריקאי גיליתי נימה הפוכה – מין גילוי־יתר, היתר לחשוף ולהציע לחברה את ההזיה, החלום בצורה של ביטוי־יתר, רצון לגלות קודם־כל את היצירה שלך ואת האידיאלים שלך, ורק אחר־כך לבדוק איך הדברים מתגלים בצורת ההתנהגות. החיים בקבוצות פירושם הכרה הדדית לאורך זמן רב – מפגש בהתנהגות יום־יומית – דאגה לשמירה על עצמך מפני פלישת הזולת וידיעה שנָכחוּתו תובעת הרבה תביעות קטנות וגדולות. הצבר רואה עצמו כאיש־חברה נעים. הוא יודע להושיט עזרה לרעהו. גם כשנסיבות־חייו משתנות, הוא רואה עצמו כמשתייך לחברת ילדותו. הוא רוצה להיראות כאיש מעשה בעל הוּמוֹר חד, ללא עקמומיות או גבנוּן של איש־רוח. את השירים הוא כותב לעצמו. הוא מתבייש לגלות את חייו הפנימיים, אך יש גם והוא זוכה לשעת חשיפת האמת, בה ינסה לחלום את חלום חייו.

מכתב־“רעות”, האָפייני לצורת־ביטוי שיש בה אהבה נסתרת, מחוספסת, הוא המכתב שכתב בן רמת־יוחנן לחברו מאפיקים, לאחר ששניהם הוזמנו לסמינר חוזרי־צבא ואחד מהם לא הגיע אליו. הכותב: אבנר זמיר ז"ל, בן רמת־יוחנן, שנפל במלחמת ששת הימים:

שלומות אבי,

דבר ראשון, תדע לך שההשתחצנויות שלך עוברות כל גבול, ולמעשה הייתי צריך לנתק את היחסים אתך. יש לך מזל שאני בחור טוב, ואני לא עושה זאת למענך, פשוט מחשש שתאבד את הראש, אם לא יהיה מישהו בעל שיעור־קומה שיתמוך בך מבחינה רוחנית. דבר שני, במידה ואינך מסוגל לקרוא כתיב ישראלי ברור ונקי כמו שלי, אַל תתבייש וצַיין זאת, ואז אתחשב בנתוניך השכליים המוגבלים, ואכתוב לך בדפוס או שאנַקד את המכתב. – – – ייתכן ואתה צודק בקשר לדעתך על הסמינר (זה קורה לפעמים), אך עצם העוּבדה שאני הייתי שם – וזה בלבד, היה צריך להספיק לך והיית צריך לבוא, והעובדה שלא באת, רק העידה על הירידה האִטית אך הבטוחה, שאתה סובל ממנה ועל כך שהפסקתי לטפל בך באופן ישיר. אם רצית לשמוע ממני משהו רציני – דבר שלא ברור ולא מובן לי אם תוכל לעמוד בזה, אז בבקשה".

[בדרכם, עמ' 188]

לפנינו צורת־פנייה אירונית מאוד־מאוד. הכותב מניח שמקבל מכתבו יוכל לנחש כי זהו ביטוי של אוהב, מכתב־אהבה.

יש אנשים ויש חבורות שמבחינה סגנונית יודעים לעשות מלאכה הפוכה, כלומר, לתת ביטוי ליותר ממה שהם חשים. ואילו בני־הארץ מתגלים לפנינו כאנשים בעלי תרבות שלֵמה של כתיבה, ביטוי, יחסים הדדיים של “להביע פחות ממה שאני מרגיש”.

אם ננסה לערוך עימוּת בין צבר, הפועל על־פי הנורמות המקובלות בקבוצות לבין נער אמריקאי הפועל על־פי נורמות המקובלות בחברות אינדיוידואליסטיות, ניוָכח, כך דומני, שהצבּר יבטא קצת פחות ממה שהוא מרגיש והאמריקאי קצת יותר ממה שהוא מרגיש. אין זה ענין של כּנוּת אישית אלא של תרבות. העימות ביניהם יכול להוליד קומדיה של טעויות או אי־הבנה פנימית עמוקה.

כיון שבני־הקיבוץ חיים כל־כך את היחד ושהם נוצרים ובולמים כה הרבה מכבשון עולמם – הנוף מקבל לגביהם משנה חשיבות. הנוף הוא בבחינת המקום בו אני נמצא עם עצמי, התחום בו מוּתר הגילוי העצמי. ואין תֵּמה שבספרות העברית הצעירה ובדרך הביטוי של הבנים במכתביהם, תיאור הנוף בא לשקף את הנסיון להימלט מהבעיה החברתית שבפניה אנו עומדים. המבַטא המובהק ביותר לתחושה זו בין סופרינו הוא ס. יזהר. להלן קטע מיומן שכתב עופר פניגר ז"ל, בן גבעת־חיים־איחוד שנפל במלחמת ששת הימים. מעניין להיוָכח עד כמה ממלא הטבע מקום בחייו, כבחיי רבים מהבנים. באחד ממכתביו הוא כותב:

"צפת. לילה. הירח מלא. הארץ מוצפת באור הסהרורי. אני כמו חולם. היתה החתונה באחד מקיבוצי הצפון (אחת החניכות לשעבר מן התנועה(. היו שם רבים שהכרתי ושמחתי לפגוש אותם. אך לא היה שום דבר משותף, החיוך גוַע ונשארנו אילמים. לאחר־מכן, חדר־האוכל מלא.

המון רוגש, סקרני, אוהד, מעגלי ריקודים. הרגשתי משהו חם וטוב בכל זה. כל־כך טוב להיסחף בטוב הזה. רציתי להישאר, כאילו אני עומד להיפרד, או להפסיד משהו, אך כבר היה מאוחר, אני הפסדתי. היה זה כמו לחיות רגע את בבואת־עצמך בתוך מראת מים שקטים. ההרגשה ששוב אינך יכול לחזור לדברים שאהבת, משום שעברו עליך בינתים דברים אחרים שאינך יכול להשתחרר מהם, היא איומה. נפרדתי קלושות ויצאתי בלי להביט אחורנית. בחוץ היה קר. האוטובוסים חיכו דוממים. בתוכם ישבו

כבר אנשים סתמיים, ללא צורה; נמנמו, המתינו או דיברו בלחש. אנשים שלא עזבו כלום ולא קיווּ לכלום, כאילו נולדו באוטובוס.

האוטובוס נרעד והתחיל גולש בהר. הירח היה תלוי מלמעלה, מלא, מציף אור זהרורי על כל העמק מתחתיו. בריכות־הדגים נראו כמו משטחי־כסף ענקיים. לא היה זה לילה, זה היה עולם אחר. אני נסעתי לצפת, האחרים המשיכו לחיפה.

ירדתי בסיבוב. הרחתי את ריחה של צפת. היה צונן. מוזר עד כמה יכול ריח לאפיין עיר, או עד כמה מתאפיינת עיר על־ידי הריח. הירח היה תלוי עדיין מעלי. הרחובות ריקים, בתים ישנים, המולה חרישים בוקעת מתוכם ונבלעת בקירות העבים. הרגשה מוזרה. מזכרה קצת את חוץ־לארץ. ימים שלמים ללכת בלי לדבר ורק המחשבות המדברות אל עצמך, מתדפקות אל כתלי הראש ונבלעות בתוכו…

שם הייתי חֵרש־אילם, כאן –רק אילם.

אותו לילה הייתי עולם, והעולם היה בתוכי".

[עופר פניגר, העולם היה בתוכי, לוין־אפשטיין, תשל"ב.]

ובתוך כך צצה פרשת המלחמה. אינני רוצה לעסוק בניב לבעייתיוּת המוסרית־חינוכית של המלחמה. אדבר רק על הרגשות של האנשים הנתונים בתוכה.

בולטת תחושה הבאה לביטוי בחלום שסוּפּר בשיחת־חברים לזכר חבר שנפל: הפחד מפני חוסר־האונים. זהו חשש פסיכולוגי וגם היסטורי, יש בו מידה של השתקפות פחדי דור ההורים. זהו רגש יהודי עמוק. השיחה התקיימה בגבעת־חיים־איחוד לזכר ינקי מירון ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים. מספר חברו:

“זה היה, אני חושב, שבוע אחרי המלחמה. זה היה בבית… זה היה חלום די קצר, אבל אני זוכר את זה כמעט במפורט. זה היה מין קרב… קרב שאני במלחמה לא לחמתי אותו… אני לא זוכר את הצורה… אני לא זוכר את המקום. זה היה קרב בתוך כנסיה – כנסיה עצומה… וזה ממש… אני בחלום עצמו איבדתי את הפרופורציה… כי היו בתוך הכנסיה עצמה משאיות והיות בתוך הכנסיה טנקים… אבל אני ראיתי את זה רק… אני לא ראיתי את כל הכנסיה, כי היה שם די הרבה מקום, למרות שהיו שם טנקים ומשאיות. אני זוכר גם כמה פרצופים מוּכּרים מהחבר’ה שאני נלחמתי אִתם, היינו שמה… האויב, מי שנלחמנו בו הוא היה במקום שנמצא הצלב… שמה קדימה… ואנחנו היינו די קרובים אליו… היינו במין כוך כזה… בור כזה… והיו יריות איומות, וירו עלינו וזרקו עלינו כל מיני… ואני ממש הרגשתי תוך כדי החלום מין חוסר־אונים, שזהו זה… זה הסוף…” – –

[בדרכם, עמ' 173.]

כאן לפנינו ביטוי לממד הנסתר המתחבר מאחורי גילויים שונים של פרגמָתיוּת מוצהרת ובוטחת בעצמה. בממד הגלוי יש לצעירים הללו רצון להוכיח יכולת להתגבר, להיאבק, לצחוק – להוכיח שאין הם חסרי־אונים. מתוך מכתב־אהבה שכתב עמוס חסון ז"ל מגרופית שנפל במלחמת ששת הימים:

“תארי לעצמך כמה מזיע אני עכשיו – אין חלק בגופי כעת שאינו רטוב. הרוח, למזלנו, מטיילת בין העצים ומיבּשת, מעבירה מין צמרמורת בגוף. אתה יכול להרגיש מין עָצמה כזו בגופך. את אינך יכולה להרגיש זאת, זה מין רטט כזה של יכולת פיסית צרופה, כאילו יכול אני להתחיל לרוץ ולא לגמור. מדמיין אני לעצמי את המלחמה – זו מין ריצה ארוכה, הדורשת נשימה ארוכה. מין נכונות כזו ללא חת. אמרתי לך פעם: שום דבר אינו מפחיד אותי בעולם הזה, אולי הרגשת הכשלון, אני פוחד מהמפלה, או מהפחד עצמו… אני חוקר לפעמים תגובותי, ולפעמים מאלו אני יוצא מתפעל מעצמי כיון שזה בהיר כל־כך, ברור שאין מה להסתבך. אני יודע שלא תביני ולא כלום ממה שכתבתי כעת, אבל יש לי רצון עז לשתף אותך גם במחשבותי. אַת יודעת? – לא אינך! את צריכה להיות מאושרת, מפני שאַת מקבלת מכתבים ממני. אני יודע שכל מכתב שלי אצל כל נערה – הוא נכס, וללא שום יומרות להיות יותר ממה שאני באמת. פעם, אם תהיה כזאת, נשב יחד, רוצה הייתי לעבור על כל מה שכתבתי לך, או שאינך מראה מכתבים שאַת מקבלת… זה הכאיב לך אז, אני יודע, הן אמרת לי. כדי לשבת בכלי־הרכב יש לנו מין כרית כזו, אני ישן עליה, ועליה אני יושב וכותב מכתבים – מין כרית רבת־שימוש כזאת. נזכר בך המון, מנסה בהצלחה לדחוק אותך לקרן־זוית במוחי, אף־על־פי שזה קשה מאוד, – כדי שלא תפריעי למוחי לעבוד כתיקנו. במשך היום אני נתקל בבעיות שהייתי רוצה לספר לך – אבל הן נשכחות. כתבתי לך שהייתי רוצה אותך קטנה, כדי שתיכנסי לכיס שבחולצתי ואעשה לך שם חור כדי שתוכלי לראות הכל, ליהנות אולי ממה שאני נהנה. היום רצתי עם חיילי צה”ל המהוללים. בדרך־כלל אני טוב מאוד בריצות, אך כיון שלא רצתי כלל כבר עשרה חדשים, חשבתי שאצטרך להפעיל את כל אוצרות כוחותי הפנימיים. למרבית צערי, הם ‘פודלים’, חבל! אחת משאיפות חיי וחלומותי היא לקבל מחלקה רובאית, לעבוד אתה זמן רב ולעשות מכל אחד ואחד מהם חייל בעל כושר ויכולת־לחימה גבוהה".

[בדרכם, עמ' 172.]

…אותו הבחור אמר פעם כי אין הוא מוכן לחיות מעבר לשנתו העשרים וחמש. תגובה אחרת לענין האלימוּת והמלחמה נמצאת ברשימה של יואב צרי ז"ל, בן אפיקים שנפל במלחמת ששת הימים. הוא היה באזור משמר־הנגב ומשם כתב:

“…ישנם פה במשמר שני כלבים, שניהם חונכו לתקוף בני־אדם כדי למנוע חדירת מסתננים. אבל אחד משום־מה התרגל וכעת אין לו שום דבר נגדנו, בני־האדם. והשני – כלום! נשאר קשוח באיבתו. היום זרקתי עליו קצת אבנים כדי שידע שאם הוא חושב את עצמו למי יודע מה – אז אני שונא אותו – אבל בעצם הוא כל־כך לא אשם וכמוהו כל אלה שמסמרים שערותיהם כלפי העולם. בסך־הכל הסמרת שערות זוהי תוצאה של יחס הסביבה. ועכשיו הסביבה שונאת אוביקט על שהוא מתנהג כמו שהיא כפתה עליו! והם כל־כך גלמודים. בסרטים יוצרת נוקשות זו רושם חיצוני המעורר הערצה – אבל רק בסרטים”…

מכיון שהצעירים, הבנים, מרוכזים כל־כך בתקופת הנעורים, בתקופה שבין מים למים, לפני יצירת הבית, לפני מציאת מקום בעולם – רוחש בעולמם פחד עצום מפני השיגרה. אותן דמויות של צעירים שנפלו – המלוות אותנו כל ימי חיינו – נשמרות כסמל לאנשים שלא נכנעו לשיגרה. הפחד מפני השקיעה ביומיומי משתקף יפה במכתב־אהבה של יורם ביאלר ז"ל שנפל במלחמת־ההתשה. הוא כותב לחברתו:

"יחסים לבני־אדם, יחסים של אמת, הם מעולם לא היחס המרוחק, הלא־מציאותי של מכתבים. הם גם לא ערב נהדר בבאר אפלולי ומיסה קריאולה. הם גם כל האפור וחסר הזוהר והשיגרה והלא־משגע וכל הבעיות הקטנות, החיכוכים, הידיעה לוַתּר ולחיות יחד. אנחנו עוד לא התחלנו. צפויות לנו עוד המון פגישות של אושר ושל טוב ביחד, שכולם יעמדו בסימן של חדש ומסעיר ולא מוכר, מפני שהם יהיו כאלה חדשות ומסעירות ובלתי־מוכרות. רק אחר־כך, אם בכלל, כשיחלוף החדש, הלא־מוכר ייהפך למוכר, והמסעיר – לשיגרתי, רק אז נוכל לדעת. ואני רוצה שתביני. זו אינה הסתייגות או התחמקות. אני מנסה להתיחס ברצינות; לראות בדיוק – מה, איפה, איך.

הדבר הכי מסוכן ברגע זה הוא בלי להכירך לאהוב אותך נורא, למצוא בך המון תכונות, שאולי אינן קיימות כלל ולא לראותך כפי שהנך באמת. ואז אבוא העירה – וכל הבאלון היפה של האהבה הצבעונית יתפוצץ ויישאר מדולדל, ריק, לא שייך, ואז הפסדנו הזדמנות. ובעצם אנו מחליטים. מחליטים לבד וכל הזמן. אני שונא את המחשבה של היסחפות בים־החיים. ברגע שהחלטת לצלצל, ברגע שהחלטת לבוא אִתי, ברגע שהחלטת שבעצם אין שום סיבה הגיונית לחזור לביתך, ברגע שהחלטתי לחבק אותך – ובכל הרגעים הללו אנו קובעים ומחליטים ויוצרים את ההמשך. נורא רוצה להיות אתך ולטייל ולאהוב ולהתפלסף, אם תרצי, ולחיות – ויהיה קשה, בגלל דברים שהם בי ושהם בך, ובגלל המון דברים שהם דברים שהם מחוצה לנו. ורוצה לנסות.

עוד מעט פסח. זה הפסח השלישי שאיני בבית. וחג שמח, ילדתי. ואולי אבוא לחופש, עוד מעט. ובטח יהיה נהדר".

פסח זה היה האחרון בחייו… המכתב חושף את הצד השני, העומד בעצם כמשל־נגד לכתבי הצעירים האלה, והוא מתמצה בשאלה: איך נחיה את החיים, כיצד נמשיך אותם עם נטל הזכרון וההבטחה – ולא ניכנע לשיגרה, ליומיומי ולא ניאכל על־ידיהם.

בדיוקן הצבר יש גילום והשתקפות חלומות וחרדות של הוריו. אני מאמין שדמוּת הצבר נמצאת בתהליך של דעיכה, הנובעת מדעיכת בטחון דור ההורים בדרכם. דוקא דור ההורים, המהסס והחושב, השוקל את דרכו – הוא שהביא למעשה את “הצבר” לעולם. הצבר אמנם איננו יכול להשתחרר מאחריותו לעצמו, אך אם הוא רוצה להבין את עצמו, עליו לסגת לעבר חלומותיהם של הוריו.

ביטוי למצוקה הרוחנית של דור ההורים יימצא לנו במכתב שנכתב לאם שׁכולה. מכתב העוסק בעקידת־יצחק ושנכתב על־ידי קרובת־משפחת לשלומית ולשמואל חדש מכנרת, שבנם מוטי נהרג ליד הכנרת מעברו השני של הירדן, בעת מלחמת־ההתשה:

לשלומית ושמוליק היקרים!

…מעסיקה אותי ואינה מרפה ממני בעיית האבות והבנים ומה חלקנו כהורים באותה הקרבה של הבנים. הלא היא אותה בעיה שסיפור־העקידה העתיק הוא ביטוי לה.

מציקה לי הסתירה והאמבּיוַלנטיוּת שלנו כהורים, הרוצים ביד אחת לגונן על ילדיהם, בעוד השניה מעלה אותם לקרבן; כי הרי אנו שמחנכים אותם יום־יום להתנדבות ולהקרבה ומצפים מהם שיוכיחו עצמם ביום מבחן; אנו שמחנכים אותם לעלות על המזבח.

ואיך מגיעים לאותה ההקשה – המשחררת, ולו מעט שבמעט, שהם היו קרבן של אמונה ושל בחירה ולא רק של חוסר ברירה? – בעולם הפכפך וציני כעולמנו, איפה שואבים אמונה כה גדולה כגודל הקרבן? היכן שואבים את האמונה בצדקת דרכנו כיחידים, כחברה, כאומה, כבנים לאותה אומה, פה בארץ? הן לא פעם אתה נחנק מספקות ורוצה לברוח מאותו גורל, מאותה ירושה, המאכלת בלב, כדברי השיר:

יצחק, כמסופר, לא הועלה לקרבן,

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור־עיניו כהה,

אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו,

הם נולדים ומאכלת בלבם.

(ח. גורי)

…והרגשת האבות השולחים בניהם למלחמה – איך השכיל הסיפור המקראי, המצמצם בתיאוריו, לרמוז על קשר־האהבה בין אב לבנו. כמה פעמים חוזרות באותו סיפור המלים “אבי אבי”, “בני בני”. אברהם, החושש לתת בידי בנו את האש והמאכלת פן יאונה לו רע, אף כי בעוד רגע יעלהו כקרבן. כמה סמלי סיפור זה לדרך הגבורה של אבות ובנים בדורנו. ואיך נפתינו, רצינו להאמין שבמלחמותינו מנענו את המלחמה מהבנים. והנה לא רואים את סוף הדרך…

אני נזכרת בשירו של עמיחי:

אבי היה ארבע שנים במלחמתם…

ובעיניו אסף מתים בלי שם.

מתים רבים אסף למעני.

שאכירם במבטיו ואוהבם

ולא אמות כמותם בזועה.

הוא מילא עיניו בהם והוא טעה:

אל כל מלחמותי יוצא אני.

סלחו לי, יקרים, שהרשיתי לעצמי, אחרי לבטים רבים, לשתף אתכם במתרחש בלבי ולהעמיס עליכם מלבטי במקום להביא דברי־נחמה, אבל אין ניחומים בפי, ואף כי רציתי להגיד לכם כל־כך הרבה – דלוֹת, מה דלוּת המלים.

היו לי חזקים,

איטה."