¹

באחד מן הלילות שלפני מלחמת ששת הימים ישבתי באפס מעשה כשומר ליד גדר קיבוצית. הבטתי בשעמום לא מועט בהרים מסביב. לעתים אף ביקשתי לַויָנים בשמים או כוכבים זוהרים. חברי לשמירה, קשיש ממני בהרבה שנים, העדיף לשתוק, אולי משום שהעברית קשה לו עדיין. לפתע התחיל לפזם לעצמו אריה מתוך אופרה של מוצארט. חברי ידוע כאוהב אוֹפֶּרֹות וינאיות, חובב נלהב של מוסיקה קלאסית וכבעל הליכות אירופיות לכל דבר. יושב היה עמי ליד השער של עין־גב וכל כולו נתון עדיין בתרבותה של האימפריה האוסטרו־הונגרית.

מכונית של בית־חרושת מפורסם לוַפלים נעצרה ליד השער: הביאה גדר־תיל לביצורים. דמות משונה היתה לה, לאותה מכונית, הנושאת בימים רגילים חלומותיהם המתוקים של הילדים ועתה קיבלה ארשת רצינית כל־כך. אך לעולמנו המשעמם היא הביאה את המלחמה.

חברי התחיל לדבר, בעייפות, ללא טרוניה, כאילו דופק כפיו ביאוש: “איפה שאני הולך – המלחמה הולכת אחרי. כבר עברתי את מלחמת־העולם הראשונה, אחר־כך הייתי קצין בצבא ההונגרי ובשל כך זכיתי ל’טיפול מיוחד' במחנה־העבודה הנאצי, ולבסוף הובלתי למחנה־ריכוז.” הוא סיפר את קורותיו: כיצד, לאחר ילדות שלֵוָה וחיי צעיר יהודי בצבא זר, הגיע אל זרועות המוות וכיצד יצא מן הפּלאנטה של מחנות־הריכוז. נזכרתי עתה באַריָה של מוצארט ששרק ובנימוּסוֹ האירופי, אך עתה הם נראו לי בעין אחרת, בעינים של היהודי הנודד, המבקש לעצמו בית במקומות שבתו ומוצא רק את מוצארט, את הנימוס ואת האימה של קיומו.

נוטים אנו, ואולי בצדק, לשכוח ימים אלה של לפני מלחמת ששת הימים, אך הם היו הימים בהם קרבנו מאוד לגורל היהודי, ממנו נמלטנו כנכוים משך שנים. לפתע התחילו הכל מדברים על מינכן, על השוֹאה, על העם היהודי שגורלו מופקר. השוֹאה לא הצטיירה בעינינו כאפשרות ריאלית, כפי שהיא הצטיירה בעיני אירופה. היא היתה התמונה המוחשית של נצחון האויב, ממנו החלטנו לחמוק ויהי־מה. מהי השמדת־עם יודעים אלה שראו את השוֹאה ואלה שנולדו אחריה. ייתכן כי זוהי הסיבה לכך, שבעולם לא יבינו אותנו: לא יבינו את האומץ ולא יבינו א ההיסוסים ואת מוסר־הכליות בעת המלחמה ולאחריה. אלה שעברו את השוֹאה, אלה הרואים תמונת אמא ואבא, אלה השומעים צעקות מתוך חלום של קרובים, אלה ששמעו סיפורים – יודעים כי אין עוד עם הנושא עמו תמונת־רפאים כזו. ותמונה זו גורמת לנו להילחם ולהתבייש במלחמתנו. המימרה: “סליחה, ניצחנו” איננה אירונית. היא אמת. כמובן, ניתן לומר – התחסדות בהיסוסים ותו לא. התנאות במוסר, אולי אפילו התנהגות פּרַדוֹכּסֶלית, אך מי אומר כי תופעה כמלחמה יכולה שלא להפוך לפּרדוֹכּס?

כשההרים מסביב לעין־גב התחילו לבעור וללבוש את בגדי המלחמה השחורים שלהם עם תחילת הקרבות, עמדה חולית סיירים שלנו על אחד ההרים, וסמוך לגבול הסורי ועסקה… בכיבוי־אש בשדה קטן של פלח ערבי. “שדה זה שדה” – אמר אחד הסיירים. כלום יש התנהגות פּרדוּכּסלית מזו? אך דומני, כי דוקא בהתנהגות זו יש כדי לבטא את המצב בו אנו שרויים. רגשותינו מעורבים, נושאים אנו בלבנו שבועה לא לחזור אל אירופה של ימי־השוֹאָה, אך גם אין אנו רוצים לאבד את החוש היהודי של ההזדהות עם הקרבנות. עומדים אנו אולי במצב הפוך מזה של היהודי בן הגיטו, שראה את הרצח, את חוסר־האונים, שמע את הזעקה ונותר לו רק למרוד בלבו, לחלום על כך שיהיה לו פעם כוח להלום, להגיב, ללחום. אנו אמנם לוחמים, מגיבים, הולמים מחוסר ברירה. אך בה בעת אנו חולמים על מצב בו נוכל להפסיק, בו נוכל לחיות את השלום.

שינוי זה בעמדות אולי מסביר עד כמה שונה תגובת יליד־הארץ והמדינה לגבי מה שהתרחש מתגובות אלו שהגלות היתה חוייתם המכרעת. לראשונים, עצם עוּבדת הנצחון היהודי היא פלא וחלום. לאחרים – עובדה ולעתים עובדה מזעזעת. אלה עדיין רואים לנגד עיניהם את חוסר האונים של עם, החי בעולם של אלימוּת ואין בידו אפשרות למרוד ולהגיב ואלה קורצים לעתים לעבר הצדק המופשט שיתן להם אפשרות להתחמק מהגורל של המלחמה, הקרבנות, הפליטים.