“שיח לוחמים” נכתב כחשבון־נפש פנימי של חברים מהתנועה הקיבוצית. מה שהיה בחזקת נסיון אינטימי התגלגל לקהל הרחב, נודע בארץ ונקרא על־ידי שדרות רחבות של הציבור. אף זכה לתרגומים ללשונות שונות.

מדוע השפיע הספר על ציבורים כה רחבים? כנראה משום שנגע בממד פנימי בחיי הנוער הישראלי, ממד שאינו מגיע לידיעת הציבור. הישראלי הצעיר כבול לא־פעם לדימוייו כאיש סגור, עשוי לבלי־חת, נטול לבטים. אולם אנו יודעים עד כמה דימוי זה מסולף ביסודו. “שיח לוחמים” נתן ביטוי לעמדות־יסוד, ללבטים מוסריים ולתקוות הנסתרות של בני־נעורים בישראל.

הספר לא נערך כמחקר סוציולוגי. כעורכים לא התימרנו ליַצג דגם סטטיסטי של בני־הנעורים. רצינו שהאינטרוספקציה של היחידים תיעשה מתוך חירוּת. למרות שהספר אינו משקף דעת רוב, יש להדגיש כי הוא נתן ביטוי לצעירים ישראלים משכבות שונות. הוא מיַצג את הנוער הישראלי לא פחות מניתוחי עתונאים זריזים וכותבי־ספרים למיניהם.

אמרו על התנועה הקיבוצית שהיא חברה בעלת יאוש גלוי ויש הרבה טעם באמירה זו. התנועה הקיבוצית לא נולדה בתרועות חצוצרה ואף לא בהצהרות של אידיאליסטים. היא באה לעולם בשעה של משבר גדול בחיי התנועה המהפכנית ובחיי התנועה הלאומית היהודית בתחילת המאה. המשבר שפקד את הנוער היהודי גלים־גלים במשך המאה, הביא להתפוררותן של תנועות רבות, אולם הביא גם לנסיון מחוּדש של יחידים וקבוצות לבנות חברה על־ידי חיים משותפים ויצירה שמתוך אי־כניעה ליאוש. טעם זה עומד גם ביסוד העימות של הלוחמים עם עצמם.

כסוציאליסטים שראו בשבר הסוציאליזם, כיהודים שחזו בהתמוטטות החיים היהודיים, כאנשים שהתפללו אל היחד ונחשפו לבדידות – למדו מיסדי הקיבוץ לשתף איש את רעהו במצוקה יותר מאשר בפראזיולוגיה. מבוכת הדור וחוסר המוצא של התנועות שהבטיחו להביא פתרונות קלים, לא שימשו להם היתר לשיתוק פנימי, לכניעה לציניות או ליצר ההתאבדות. ולמרות ההבדלים העמוקים בין אבות לבנים בתנועה הקיבוצית – תכונות אלו עברו מדור לדור. המיזוג המיוחד בין הנכונות לניתוח אכזרי, הרצון לגילוי־לב והאמונה הפנימית – אינם נחלת צעירי הקיבוץ בלבד. הם מקיפים רבים. אך צורת־החיים היא שאיפשרה את ההתנסות המשותפת, את ההבנה בצורך בשיחה.

המיוחד ב“שיח לוחמים” הנוֹ בהתמקדותו באדם בשעת מלחמה. אין כאן מלל פאציפיסטי ולא סיסמאות קרב חלולות, אלא חשיפה פנימית של אנשים הבוחנים עצמם במצבי־גבול חמורים מתוך רצון להגיע להבנה מעמיקה יותר של עצמם ושל חברתם. וזאת מתוך רצון לבחון את הערכים על־פיהם הם רוצים לחיות.

במצב ההיסטורי בו אנו מצויים, בלב קונפליקט המתמשך בין יהודים וערבים, בעולם סעוּר בו האלימות, ההרס והציניות דורסים נסיונות לחידוש פני החברה – גדלה השאיפה לשינוי. אלא שקשה לבטא את הנעשה פנימה.

התקופה בה הוקלטו השיחות הכלולות בספר, היתה מיוחדת במינה. היה נראה לנו אז כי אנו עורכים סיכום לדרך ארוכה של מלחמות שפקדו את אזורנו ושסוף־סוף יישבר מעגל המוות ויחסים חדשים יתרקמו בין יהודים לערבים. אחרי החורבן שראינו בקרבות חשבנו כי הגענו לסוף־פסוק. למרות שחבורות המשוחחים בקובץ לא היו תמימות מבחינה מדינית, נאמרו הדברים בשעה שהתמימוּת היתה מותרת, כאשר היה ברור כי אנו עומדים בפתח עידן חדש ועל־כן מוּתר היה לחלום. היה נדמה לנו כי בידינו מפתחות חשובים להבאת המִפנה.

היתה זו תקופה של התעוררות מיוחדת בקרב הנוער בעולם. נוער בפאריס, בפראג ובארצות הברית ניסה להגשים את הבלתי־אפשרי. היה נדמה כי אנו עומדים לדלג מעל מערכת־כוחות כבירה המשמרת עיווּתים אנושיים קשים.

תקווֹת אלו נתנו לנו אומץ להקנות ניב לחויותינו, לנסות לתת ביטוי ללבטים ולמעצורים, לתחושות הבחילה והזעם, לבדידות ולחוסר־האונים – שפקדו אותנו ברגעים שונים בתקופת המלחמה.

זמן קצר מאוד לאחר פרסום “שיח לוחמים” התחילו פעולות־טרוֹר מחודשות ופרצה מלחמת־ההתשה בת אלף הימים בתעלת־סואץ ובעמק הירדן. קיבוצים רבים התחילו לחוש שוב את מצב המלחמה. ההתקפות היום־יומיות עליהם הביאו את המלחמה הביתה ממש. ילדים ישנו משך תקופה ארוכה במקלטים. העתונים מלאו חדשים לבקרים תמונות חיילים שנפלו במערכה. תחושת החירוּת, שליותה רבים עם תום המלחמה, הפכה לדאגה עמוקה שמא באמת מצויים אנו במעגליות שאין ממנה מוצא; שמא הסכסוך בין הערבים לישראלים הוא בבחינת גורל.

הרגשנו שהציניות בפוליטיקה חוגגת נצחון כביר. מה שעשתה ארצות־הברית בויֶטנאם עשתה רוסיה בצ’כיה; מרד הסטודנטים החולמניים בפאריס נסתיים בהכתרתו של דה־גול והרדיקלים האמריקאים הביאו את ניקסון לשלטון. גל של התפכחות ויאוש פקד חוגי־נוער רחבים בעולם. אלא שכאן התרחשו המאורעות קרוב מאוד, לנגד עינינו. חידוש המלחמה באזורנו היה חייב ליצור שינויים בהלכי־הרוח של המשתתפים בשיחות. המסקנות מן המצב החדש היו שונות שהרי האנשים שהשתתפו בקובץ היו שונים מבחינת תפישתם הפוליטית; חלק מן האנשים צפה ביאוש הולך וגדל בקלפי־השלום הנטרפים וכלים; בהתרחשויות עולמיות שאנו מצויים בתוך תוכן ושהיחיד איננו יכול לשנותן. חלק אחר מהם רצה שמדינת ישראל תגלה יותר יָזמה מדינית כדי לשבור את מעגל־הקסמים וחלק אחר ביכר להשאיר את המצב הקיים מתוך הנחה, כי אם לפנינו מלחמה ולא שלום, מוטב להיערך אליה היטב מבחינה אִסטרטגית. על רקע הציפיות הגדולות היתה החזרה למעגל האלימוּת חוָיָה קשה. אנשים שאלו את עצמם לפשר קיום זה. אצל רבים התחדדה התחושה של הקשר עם הגורל היהודי.

לאחר תקופה של מתח בטחוני קשה גדל גם הרעב להעלאת רמת־החיים. בעלי ההכנסות הנמוכות התחילו לתבוע שינויים חברתיים מהירים כדי למנוע הנצחת פער כלכלי גדול בין שכבות שונות בציבור. קמו תנועות־מחאה והורגשה מתיחות חברתית. כל המתח שנכלא בלב האנשים, בעמידתם במלחמת הקיום הפיסי, התפרץ עם הרגיעה היחסית.

לא מעט אנשים נבהלו מתמורות אלו. היה קשה להם לראות את הקשר בין המלחמה לבין ההתרחקות של האנשים זה מזה בשעת רגיעה יחסית ואת העליה המואצת ברמת־החיים. היה קשה להם לחוש בקשר שבין שעות המתח לבין השיתוק והכאב שבהרפיתו. איש הקם מחָליֹו וכל גופו כואב, שואף לחזור למיטתו. חברה, הרגילה בשעות של סכנה ומלחמת־קיום, יכולה להרגיש צורך לשוב למצבים אלה מתוך הכאב שבתהליך ההחלמה.

לחוֹיוֹת עזות וקשות כמלחמה יש תכונה: הן הולכות ומתיפות עם חלוֹף השנים. הצורך להתגבר על חזיונות האימה, הגאוָה שאכן עמדנו במצבי־גבול מסויימים ואולי גם אפרוריותם של חיי היום־יום נטולי־הדרמתיוּת – הופכים חיילים רבים ל“ותיקי מלחמה” שזכרונותיהם הומתקו במסיבות פגישה לזכר ימים עברו. כדי למנוע אידיאליזציה כזאת של המלחמה בדור שיכיר את השלום, ניסינו לדובב אנשים סמוך להתרחשויות. אז הם היו פתוחים לאמר את אשר העיק על לבם.

אולם, ההיסטוריה לא נשמעה לרחשי־לבנו. היא התנהלה בכיווּנים אחרים. לאחר חדשים ושנים – יחס המשוחחים לספר “שיח לוחמים” השתנה. לא רק משום שאנו בגרנו אלא גם משום שהמציאות, שהלכה ונחשפה בפנינו, לא היתה המציאות לה ציפינו. ייתכן שאילו היינו יודעים אז מה צפוי לנו, לא היה עומד לנו הכוח לבטא מה שביטאנו; היינו מדגישים דברים אחרים. ייתכן שהיינו שותקים יותר ומקווים פחות.

דברי אלה לא נאמרים מתוך צער על פרסום “שיח לוחמים”. נדמה לי, שדוקא עתה חשיבותו גדלה. שהרי החויות והרגישויות שבוטאו בספר הן נחלת חיינו הפנימיים. אנו כולאים אותן בתוכנו ולולא אותו רגע מיוחד, לעולם לא היו מוצאות ביטוי. למרות שהאנשים שהשיחו ב“שיח לוחמים” היו שונים זה מזה בתפישתם הפוליטית, הרי קובץ זה, כיצירה, היה דגל לכל מי שהיה רגיש לבעיה הערבית ולכל מי שהירהר בהשלכות המוסריות של מלחמה כלפי פנים וחוץ.

לעתים נדמה שחלק מן המוטיבים המופיעים ב“שיח לוחמים” הושתקו. אלא שהם שבים ומופיעים. המלחמה היא רק צד אחד של פרובלמתיקה חברתית מורכבת. אמנם השלום אינו תלוי בנו, אך בלעדינו הוא לא יקום. עלינו להכין לו תשתית חברתית ופסיכולוגית, לעסוק בתכנון הכלכלה ובעיצוב החברה כדי שהאופציות תישארנה פתוחות; שהרי למרות ההכרה כי אנו מצויים במעגל של

מאורעות פוליטיים שקשה לשבור אותו, איננו מאוהבים במצב ואיננו רוצים ללמוד לאהוב אותו. אין בנו Amor fati. אנו חייבים להתקומם בכל תוקף נגד הראִיה לפיה המלחמה תהיה גם נחלת ילדינו. ולקראת זה צריך לפעול. אך לא מתוך אשליה שבעצימת עין נוכח כוחות אמיתיים הפועלים בעולם.

“שיח לוחמים” נכתב על־ידי צעירים יהודים במאה ה־20. מאה זו עוצבה על ידי שני מאורעות, שתי רעידות־אדמה בציויליזציה המודרנית: הירושימה ואושויץ. דומה כי אין צעיר בעולם המשוחרר מההתיחסות למאורעות אלה, המסמלים את האפשרות של סיום התרבות האנושית. אלא שהלקח משני המאורעות האלה שונה: הירושימה הוכיחה את האבסורד שבמלחמה ואושויץ את אבסורד הכניעה. אנו מחפשים את דרכנו בין שני הקטבים הללו.

אנחנו, כבנים לעם היהודי, רגישים יותר לאושויץ, לחובת ההגנה, לעמידה מול יצר ההשמדה שבעידן המודרני, שבידיו טכנולוגיה כה מפותחת. אולם תחושת האבסורד שבמלחמה היא חלק פנימי של עולמנו.

צעירים בעולם נוטים לערבב את הלקח של שני המאורעות הללו. הם מסתפקים בקריאת תגר על עצם המלחמה. אולם הדברים סבוכים יותר. אנחנו נוטים להתעלם מאבסורד המלחמה כשם שנוער במערב נוטה להתעלם מאבסורד הכניעה.

מלחמה היא, בדרך־כלל, עימוּת אלים בין מִמסדים פוליטיים. מגמתה היא הפלת שלטון, החלפת ממשלות, פריקת צבא מכלי־נשקו. השימוש בפצצה האטומית נעשה מתוך שיקולים מלחמתיים כאלה, אך הפרספקטיבה המאיימת שבה היא שמגמותיה המלחמתיות אינן פרופורציונליות לשימוש בפצצה. הפרספקטיבה של חורבן האנושות מתוך כוונה להביא לשינויים פוליטיים או כדי לקדם צעדים מלחמתיים של מעצמות – יצרה את ההתנגדות הרבה לשימוש בפצצות־אטום ואת התודעה החריפה של הירושימה.

השוֹאה אינה נכנסת למסגרת זו, משום שהמלחמה נגד היהודים לא היתה מאבק נגד עָצמה פוליטית וצבאית, לא מתוך רצון להחליף ממסד בממסד, שלטון בשלטון; ההתנגדות ליהודי כּוּונה נגד עצם קיומו. היא היתה מכוּונת נגד עם ללא ממסד, ללא צבא, ללא כוח. היא לא היתה מאבק נגד ממשלה, אלא נגד “סמל”. היא החלה במקום שהמלחמות “הרגילות” מסתיימות. זה היה פוגרום מאורגן באמצעים של מלחמת־עולם.

מדינת ישראל היא גם חטיבה מדינית וגם יורשת לגיטימית של בעיית הקיום היהודי. בכל צעד וצעד שהיא עושה עליה לשקול האם הבעיה בפניה היא עומדת היא במסגרת פוליטית (בפניה עומדות חברות רבות), או שמא הפרספקטיבה שלה היא השוֹאה.

האירוניה הנוראה היא שככל שהטכנולוגיה מתפתחת בארץ ובאיזור, מתקרבות אלינו הבעיות של הירושימה. לא עוד עמידה של קומץ גיבורים מול פורעים, אלא הפעלת מכונה טכנולוגית נוראה בידי מדינות. עמידה במצב כזה מחייבת תבונה רבה, הליכה זהירה בין אבסורד המלחמה ואבסורד הכניעה; פעולה מתוך פרספקטיבה של שלום, הבנה לזכויות הזולת – אך לא מתוך ויתור על הכוח למנוע אבדן.