בראשית שנות ה־20 ישבה קבוצת רועים בחאמרה, ליד מעין־ברוך היום. גלגוליה של קבוצה זו היו מרובים. לדברי מעריציה, הקבוצה נטלה על עצמה מטלה גדולה: להחזירנו לתקופת האבות. המחשבה שאבותינו עסקו ברעיית צאן ובעצם היו בדואים עברה כבר כמה וכמה גלגולים עד אז. כבר מאפו באהבת ציון ביקש להציג חיזיון רומנטי, ותיאר את עולם שיר השירים כעולמם של רועים. אך הרומאן לא קרא לחזור אל המרעה. גם חמדה בן־יהודה, שתיארה את היהודים שלא גלו מן הארץ, ציירה אותם כרועים גיבורים: אנשי עשרת השבטים אי־שם משוטטים על היום כרועים. אך אצלה כבר יש רועים מתוך הכרה, צעירים יהודים שהחליטו להסב את דרכם למרעה כדי להיפטר מן הגולה ולהתחבר עם הקדמוניות היהודית של תור הזהב.

הבדואים נתפשו כשומרי הגחלת של ארץ־ישראל האותנטית, כצאצאי הרועים לפני החורבן. הם בעצם יהודים שנִשבּו. ישראל בלקינד, איש ביל"ו, מחנך בעל טמפרמנט מיוחד, ביקש להקים בית ספר עברי שיחזירנו אל אורח החיים הבדואי. גם הנוודות והתפשטות העדרים על פני שטח נרחב נתפשה כיתרון: כך אפשר יהיה להיות חלק מנוף רחב ידיים, לרכוש פיסות אדמה גדולות.

מי שהפנים את הקשר בין גבורה ומרעה היה מיכאל הלפרין. בעת שנדד בגולה כאיש נלהב ומוכה הוא הפיץ את רעיון השיבה לרעיית צאן בכל הטמפרמנט האדיר שהיה לו. כך הגיעו תלמידיו, אנשי “השומר”, לעניין המרעה. בשלב מסוים הלכו כמה מהם ללמוד את מלאכת הרועים אצל בדואים וטורקמנים. רעיון קידום החברה קשור היה תמיד בתחייה של ימים ראשונים.

עניין הרועים הפך להיות גם עניין של עימות בין דורות בתוך “השומר”. ותיקי “השומר” היו בקונפליקט עם צעיריו. אלו חיפשו זירה חדשה, כר פעולה, רדיקליות. אם מייסדי “השומר” צמחו בעולמם של פלאחים, הרי צעירי “השומר” ביקשו להיות רועים. אולם תנאי המחיה של הבדואי היו קשים ביותר וניסיונם של הצעירים, במקומות שונים בארץ ובחמארה עצמה, היה דל. כך עברה החבורה לבטים רבים, אסונות, התנגשויות, וגם מוראות מלחמת העולם לא פסחו עליהם.

כשהתיישבה חבורת הרועים בחמארה הם לא ידעו כי נדודיהם יסתיימו בפירוק ובכישלון. החבורה עברה לאיזור טבעון ושם התפרקה, לא בלי להותיר רישום בזמר העברי – רומאן אומלל של הרועים עם הבוהמה של “חבר’ה טראסק”, בשנות ה־20, סיים את הפרשה. באותו זמן כבר הפך גידול הצאן להיות חלק מהמשק החקלאי ביישובי העלייה השלישית והרביעית. מבית־אלפא ועד כפר־חסידים, מרמת־יוחנן ועד תל־יוסף היה העדר כבר חלק מהכלכלה ומהתרבות.

בראשית שנות ה־20, בלילה סוער במיוחד, ביקר בחמארה המשורר יצחק קצנלסון. הוא נסחף שם באכסטזה חלוצית, שר, וכנראה לא שכח את הערב ההוא. יש להניח כי מאותו ערב צמח הטמפרמנט שהוליד את שירו הידוע “מה יפים הלילות בכנען”, שהופיע באחד ממחזותיו. השיר תמיד מצליח להפתיע, כשירו של מי שבסוף ימיו שר את שירת העם היהודי הגווע בשואה.

גרשון פליישר, ממנהיגי הרועים, סיפר על אותו לילה:

באחד מערבי חג החנוכה, אותה שנה, ביקר המשורר יצחק קצנלסון בכפר־גלעדי וילדי הכפר על מוריהם ארגנו טיול עם המשורר לשפת החצבני ואל הרועים. כשהגיעו למחנה התחיל יורד גשם סוחף. הרועים הזמינום להישאר עד שייפסק הגשם, אך משהגשם גבר והלך החליטו להלין את הילדים במחנה.

הילדים, המורים והרועים התמקמו באהל הגדול. רחל ושרה אליאש ניגשו ללבב לביבות לכבוד החנוכה. זה היה בעת ההמלטה וריכארד ריכטר, שומר הלילה, נכנס כל רבע שעה, ופלגי מים ניגרים ממעילו ומכובע העור שלו, ובזרועותיו נושא הוא טלה רך שאך עתה יצא לאוויר העולם והאם נשרכת בעקבותיו, מביטה באהבה על פרי בטנה ומהמהמת בקול רחום.

הומים ומהמים גם הילדים. סופרים הטלאים, מצרפים למניין כל יצור חדש שמכניס ריכארד. ומתעורר ויכוח, וכאשר המהומה עולה לאוקטבה גבוהה מדי, פותח המשורר בסיפור על “הכבשה בין שבעים הזאבים”. מיד הושלך הס וכולם עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את סיפוריו אגדותיו של המשורר. בין כה וכה הפציע השחר ויום חדש, בהיר ורחוץ עלה. נעלמו העננים. חדל הגשם וליל השימורים הגיע לקצו. אך החוויות של אותו ליל חנוכה יחיד במינו, נחרתו בלבבות התלמידים, הרועים והמורים, ואולי גם בלב המשורר הגדול.

(אריה חצרוני, רועה ולוחם, מ' ניומן, ירושלים תשל"ה, עמ' 140־139)

יצחק קצנלסון בא ארצה גם כדי לבקר את בני הדוד שלו, שהיו חשובים לו במיוחד, יצחק טבנקין, נטלקה אחותו וברל כצנלסון.

ב־1938 פורסם מחזהו בין הרועים בעיתון של אחדות העבודה. כותרת המשנה של המחזה היא “לילה בסביבות ירושלים”, אך הוא מוקדש לקבוצת הרועים בחמארה. קשה לדעת מתי נכתב המחזה. האם לא ידע המשורר כי קבוצת הרועים כבר לא נמצאת בחמארה? ואולי הוא נכתב מוקדם יותר? אינני מכיר התייחסות נוספת של קצנלסון למחזה. המחזה עוסק בגורל היהודי, ובעצם בנטייה של הצעיר היהודי בארץ לחיות את ההיסטוריה מחדש. הרועים הצעירים מנסים להתל בחברם אליהו. אליהו הוא אחד הרועים, המשוכנע בצורך לשוב לשוחח עם גיבורי ההיסטוריה היהודית. חבורת הרועים מבקשת לאלפו בינה, שילמד לחיות את ההווה, את האדמה ולא את השמים. הם מתארים את שיגעונו: “הוא תינוק מלפני אלפי שנים שנשבה פה אתנו.” “לא יוכל סלוח לנו שלא נולדנו ליעקב ממש ושאין אנחנו רועי צאן בדותן.”

הם מחליטים להביא להחלמתו של אליהו על ידי משחק, מחזה שבו ייתנו לו לחלום עד אבסורדום: “נורידו משמיו ארצה, נלמדנו דרך ארץ.” הוא ייכנס למשחק, יאמין לו, מכיון ש“לא רק פתי מאמין לכל דבר, גם החולם.” המבצע שלוקחים על עצמם חבריו הוא להעיר את אליהו מחלומו לחיים. האם אין חיים בחלום? שואל אחד החברים. אך הם חושדים באליהו, כי לא החלום מדריך אותו אלא הייאוש מן הארץ מובילו אל החלום, הייאוש מן המימוש. הוא מנותק, כי יש בו מן הנביא המנבא מחוץ למחנה, ונביא כזה הוא בדרך כלל מצורע.

אחד מהרועים מאבחן: לכל אליהו יש חולשה לרקיע. אליהו מגן על תפיסתו: הארץ, ההווה אילמים. אין להם יכולת לומר דבר. רק השמים יכולים להעיד. עונה לו חברו נחמיה: “עדים הם רחוקים, רק עדים והיא הארץ, היא הרגישה, היא הכאב ידעה.” אליהו מאמין כי האדמה מוחקת והשמים שומרים; הזיכרון והתקווה שומרים. ההווה מוחק. כל המשחק נועד כדי להחזיר את אליהו למעורבות. רק “מי שחי עם דורו – חי לעולמים”. הנצח מצוי דווקא במעורבות בהווה.

יצחק קצנלסון מערב התבוננות בהיתול. הוא משתמש באמירת “דויד מלך ישראל חי וקיים” כדי לציין דווקא את הגיבורים ההיסטוריים שמתו. בדומה לעדות הרועים על המפגש עם יצחק קצנלסון באותו לילה בחמארה, שהיו בה טשטוש חושים, חוויית התעלות, תחושת יחד, עונה גם הוא להם במחזה שבו משחקים את הטשטוש שבין האדמה לשמים.

יצחק קצנלסון מבטא את ההבחנה שלו לגבי הדור שלו: אנו הדור של שאול. הפלשתים צרים עלינו והאל נטש אותנו. על כן טבעי שאליהו במחזה רצה להביא את שאול לשיחה באמצעות בעלת האוב, זו המשוטטת כמכשפה בין המתים לחיים. היא ההיפוך של אליהו הנביא שעלה חי השמיימה: היא מעלה את המתים אל החיים.

חבריו של אליהו מתגוננים: איננו רוצים להיות כשאול העסוק בהסתר הפנים של אלוהיו, אלא ללכת כמו יונתן: ללא רוח אלוהים רעה; גם אם צריך ליפול על החרב.

נחמיה, שהמחזאי מגלגל אותו להיות אחד החלוצים שעלה מבבל, מבקש לרפא את אליהו ממחלותיו. הוא מבקש לחיות, לא לחיות בעולמות של מי שמתו. נחמיה קורא את ספקנותו של אליהו, את תחושתו כי דורם הוא דור שלא ידע נביא, שאינו יודע כי אין אהבה בלי אמונה, ואשר חושב שניתן לאהוב כמו שאול המלך, אהבה נוגה וחשדנית. בעלת האוב תטען, כי הבעיה של שאול שהוא לא היה מלך אלא נביא מחופש. אך גם כנביא הוא לא היה מוכר על ידי זולתו: הגם שאול בנביאים?

בעלת האוב היא זו שמגייסת את הדמויות ההיסטוריות היהודיות, במעין תיאטרון חי. השחקנים במשחק הקלאסי הם מקרב הרועים. הם מנסים לשחק את התפקידים המוטלים עליהם בכעין פאסיון נוצרי, שבו כל שנה המאמינים משחקים את חייו של ישו.

אליהו העומד מול חבורת הרועים, מאבחן: גם מכם סר האלוהים, אך אתם חיים יחד ואני הייתי לבדי. כשאול אתם חולמים בדרך אל עין־דור שלכם. אליהו תובע מבעלת האוב להעלות באוב את דניאל, איש החמודות, הלבוש כאשף בבלי. אליהו תובע ממנו לפתור לו את חלומו. הרי זה היה כוחו! דניאל מסביר לו, כי הוא פתר רק את חלומותיהם של עובדי אלילים ואובדי עצות. את חלומותיהם של הרועים בני הארץ, בני ירושלים, אין הוא יכול לפתור. הם אינם זקוקים לפתרון, שהוא תמיד מוצָא של חלשים. למה לכולם פתרת את חלומותיהם ולנו לא? שואל אליהו, וחושב כנראה על כל המשכילים היהודים, שפותרים לעולם כולו את חידות הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והסוציולוגיה, אך את סיוטיהם של בני עמם משאירים ללא פתרון.

אנחנו, טוען אליהו, חיים בחשכה. דניאל טוען כלפיו: כבוד ה' כענן יורד עליכם, והדבר רק נראה לכם כחשכה. אתם מתלבטים כי אתם זקוקים להתגלות. דניאל טוען כמו משכיל יהודי: כוחו לפתור את חלומות כל העולם אך לא את חלומותיו שלו. אך יותר מזה: גם אלו שהעלו אותו מן הבור, ככתוב בתנ"ך, כדי שיפתור את חלומותיהם, לא ידעו כי הם מעלים את דניאל היהודי. הם העלו אותו כבלשצאר הבבלי. אליהו מסכם את דרכו של דניאל: היית לעיניים לכל זר ואלינו בחידות באת…

אליהו תובע מבעלת האוב לראות את יוסף בן־מתתיהו. חבריו מתנגדים. הוא מבקש עדות מיוסף בן־מתתיהו. חבריו טוענים כלפיו: עֵד שקר היה יוסף, והוא משיב להם, כי כל מי שמעיד על חורבן ירושלים הוא דובר אמת. יוסף ראה את מיתת גיבורי המרד. הם מתו יפה אך הוא חי. כה עצובים הם כתביו!

כאשר יוסף בן־מתתיהו מופיע הם מציגים את עצמם: אנחנו בני הקנאים. רק אליהו אומר: אנחנו בניך. יוסף מספר כי בעת שמנהיגי המרד הוצאו להורג ברומא הוא השתחווה להם בתפילה שקטה. את הספרים כתב לקיסר, ועל כן יש להשמידם. ברומא חש בדידות נוראה, שהולידה בו את הצורך לכתוב. השקר והאמת התרוצצו בבטנו. העובדה שנתן מוצא גם לשקר הוציאה מתוכו את האמת. יש לתבל את האמת בשקר. הוא גאה על כי הצליח להוציא את האמת אשר יבנה צנזרה: את האמת על המרד הגדול.

החלוצים מזכירים ליוסף מה ששכח, מה שהטריד אותו ולא נתן לו “להיאסף אל אבותיו”: הוא שכח את שמו. הם מגלים לו כי הוא יוסף בן־מתתיהו הכוהן, והוא חוזר למנוחת עולמו.

אליהו מבקש מבעלת האוב להעלות עוד את שלמה מולכו. אך בעלת האוב מספרת להם כי מולכו נותר ללא לשון. הלשון הוצאה מפיו בטרם העלוהו למוקד. אליהו מבקש בכל זאת להעלותו. הפעם בעלת האוב פוחדת. היא פוחדת מפני מקובלים, ושלמה מולכו הרי עסק בקבלה. היא לא פחדה מכוחם של המלכים ולא מתמימות הנביאים. ממקובלים היא חוששת, כי הם מעדיפים את הצלחתם להגיע אל האלוהים בעודם בחיים על פני חיינו כאן.

שלמה מולכו, שנעקד במנטובה, מספר לרועים איך הוא שב אל עקדת יצחק. גם יצחק ראה את העצים, אך הוא, שלמה מולכו, ראה את האש ולא את האיל או המלאך. הוא האנוס. בארצות הנכר כולנו אנוסים. בגולה אדם יוצא מאוהלו של היהודי כשהוא אדם מטושטש, אדם פגום. רק בירושלים ובצפת חש שלמה מולכו שהוא באוהלו ממש. בכל זאת פרש מן הארץ כדי לבוא אל האנשים. אל הרוב הגדול של העם השוהה בגלות. “אחרי אנוסים רבים להטות.” האם הוא הינו יצחק קצנלסון, המסביר למה אינו חי בחאמרה עם הרועים אלא הלך לשיר בפולין, בעברית במבטא ספרדי – “חמש שנים עברו על מיכאל”, תיאטרון, שירה?

שלמה מולכו מאמין כי למען האנוסים הרבים היה צריך לחולל את רעידת האדמה בליסבון ולהציף את רומא במימי הטיבר. יש בו כעס גדול על האונס, על הסבל. מולכו הביא את הקיסר קרל החמישי לבצע את מה שביקש: הקיסר דן אותו להיות קורבן, להגשים את מטרתו. כשדן אותו הקיסר, מולכו צחק. במוקד הוא לא חש את כאב המוות אלא כאב לידה. שלמה מולכו מת למען בשורת גאולה.

אליהו מתרגש מהמפגש עם מולכו. סוף סוף פגש חלום הנוגע בגאולה. הוא מבקש משלמה מולכו שימלוך עליהם. מולכו טוען: בקשתכם היא בקשה של אנוסים. האנוסים רוצים מלך, הם שבויים במושגים. יהודי אותנטי לא מחליף את אלוהים, גם לא במלך.

אליהו רואה כיצד שלמה מולכו נעלם בין ההרים ורץ אחריו. הוא הולך לאיבוד. זה הרגעי שחברי הקבוצה מסירים מעל עצמם את התחפושות. הם שבים לעבודה: “הכניסו את הצאן לגדרות ולאוהליך ישראל.” הם לא חינכו את אליהו לשוב אל המציאות, אך הם ישובו לשחק “עד השלים אליהו לדורו”.

ולא ידע יצחק כצנלסון עד כמה אירוני יהיה המשחק; עד כמה שאול הציוני חי בהסתר פנים; וכי עקדתו של שלמה מולכו לא תביא את הגאולה אלא תבשר את עקדתו של העם; וכי הוא עצמו יעמוד לא לפני הקיסר אלא לפני בני עמו המתים, כדי לכתוב על החורבן הגדול; וכי לא פשוטה היא המערכה של הרועים להשתחרר מהמשא של העבר ומהפנטזיה של העתיד ולהתרכז במעורבות כאן ועכשיו, התובעת תביעות כה גדולות. אך הוא תפש בעין חדה את תיאטרון הרנסנס ההיסטורי המשוחק וחי בהוויה היהודית שבין מלחמות העולם; את המדרש ההיסטורי שבו בחרו החלוצים לחיות במקום לדבר, לפעול על פי החלום מתוך הזדהות שנותנת כוח לעשות דברים החורגים מן העיסה הקשה של היום־יום.

הוא גם חש בייאוש ובעצב, שהיו אורחיהם הקבועים של אנשי העלייה השנייה והשלישית, כולל הפעילים ביותר, וביניהם קרוביו ממשפחת כצנלסון־טבנקין. זהו העצב שגילה ולטר בנימין בכל היסטוריציזם: הפיכת ההיסטוריה למשחק תיאטרוני, שבו הבימה מסורה בעצם להתבוננות הפנימית של יחידים וקבוצות. מה שנראה כתביעות של מצב, של מראות נוף, של אנשים פועלים, הופך לצילום מצבי נפש פנימיים. כפי ששרים הרועים בראשית המחזה:

הבט –

אם לא השמש תֵּט לפאתי ים?

לא שמש תט –

זה מבט עיני נחתם שם.

הסכת ושמע:

כלום משק כנף עוף שם ניתך, אח?

לא הא, לא הא –

זה לב אשר מסְגוֹרוֹ חרג.