על גבעה אחת נידחת ישבו צעירים ויסדו קיבוץ. הם עבדו והתווכחו על עולמות חדשים וביצות ישנות, על סידור העבודה ומצב האוהלים, אך משהו הציק להם, שעליו לא הירבו לדבר: מכתבים לא הגיעו מן הבית, מן המשפחה. הדואר כנראה לא הכיר בגבעה הבודדת. עברו שבועות והנה הגיע מכתב אחד. בשדות צעקו: יש מכתב. הזעיקו את כולם. החבר שקיבל מכתב מאמא עמד לפתוח את המכתב ומצא מול קיבוץ שלם שבא לראות את הפלא. כשפתח את המעטפה הוא הבין כי אין לו ברירה, וקרא לכל הקיבוץ את המכתב מאמא…
קיבוץ שני ישב על ראש גבעה אחרת ובלילות דקלמו הצעירים את הסיסמאות העתיקות, ספרו כוכבים, שיחקו משחקי ילדים וקראו בהתלהבות ספרים רחוקים. מתי כבר יבינו אותנו? שאלו, והחליטו: יש צורך להסביר, לספר, להתוודות, לבנות גשר לעולם על ידי הצנחה של מה שעובר עלינו כאן ועכשיו. הרי אם יצליחו להנציח בכתיבה את הרגעים הדרמטיים שהם עוברים, את הנוף הפראי הגבוה, את לבטי האהבה שהותירו מאחור, את צער השורשים החתוכים ואת חדוות החופש שהעניקה להם בדידות כה קשה; אם יצליחו למסור את עצמם בכתיבה יוכלו לקוות לקירבה, להבנה, יוכלו לתת מתנה לאלה החושבים שהם קצת מוזרים.
כל זה לא הספיק בשביל לכתוב את הספר: הם היו צריכים לרדת מן הגבעה, לפגוש חלוצים אחרים ולהתאחד עמם, להפוך את חייהם על הגבעה לחלום רחוק ומענה, למיתוס המספר את סיפור השורש הנעלם. השורש התרחק יותר עתה, כשעמדו בפני הגדולה במשימות: התיישבות.
כתיבה היא הכרה במרחק, מאבק באימת השיכחה, ניסיון לרפד את המרחק במילים – מרחק בין אנשים, בין חלומות ועקרונות. גם המכתב המגשר מעיד על מרחק. הוא מעיד על המרחק בין הדיבור ליד המשרבטת. במקום לראות את בן שיחך אתה מביט בנייר, כאילו השפלת עיניך כדי לא להיפגש, אך מתעקש בכל זאת להיפגש.
כתיבה משותפת שונה מכתיבת מכתב או יומן. תהליך ההסתר וההתוודעות שונה, משום שהכותבים חיים במרחק ובקירבה בעת ובעונה אחת. הם יכולים להיפגש אך אין להם כוח, העזה, או אולי הם פוחדים שדברים בעל־פה עלולים להסתיים בהתקפלות, בטינה, ואילו שתיקה מוחלטת תביא להתבצרות ולאובדן התקווה לקשר. כתיבה משותפת היא נוכחות ומרחק. גם כאשר כל אחד כותב רשימה ומגיב על רשימה באותה מחברת, המחברת עצמה נעשית לזירה של כנות, לחצייה של גבולות טראגיים, ואולי היא תפילה יותר מאשר תיאור עובדתי.
ספרי הקבוצה שבידינו הם עדות לאותו ניסיון מיוחד של כתיבה משותפת. אין הם אמצעי תקשורת בלבד. מה שכתוב כאן אינו ידיעה נמסרת אלא מסמך המעיד על לב. הספר איננו אמצעי בלבד אלא מסמך שנעשה מקודש על ידי חבורה. הוא נכתב בהשראת הרעיון, בסופת המפגש של האדם עם תהומות חייו ואתגריו. אין הוא עובר לסוחר.
גם המעבר ההדרגתי מספר הקבוצה לעלון מודפס הוא מעבר משמעותי ביותר. העלון ערוך, מכוון גם לקורא הזר. בספרי הקבוצה יש מעבר טבעי מפרטיכלים של אסיפות לביטוי אישי המדבר על חורבנם של חלומות, של קשרים. שם אין להם צורך לצנזר.
רוב הקבוצות בארץ לא עברו את השלב של ספר הקבוצה, או ספר החיים. הם חיו בין העיתון למכתבים, בין מכתבים רשמיים לפרטיכלים מתויקים. יש קבוצות שניסו לכתוב ולא הצליחו. כמה מחבריהן כתבו את סיפורם בגירסה משלהם, “הגירסה ההיסטורית הנכונה”, שלא תאמה את הגירסה של חבריהם לקבוצה.
כתיבה משותפת של אמנים בשניים היא מסתורין לקורא, שאיננו מבחין בתפרים שבה. רק כאשר שני אנשים כותבים מכתב משותף – האחד כותב שורה והשני משלים אותה – רק אז ניתן להיווכח עד כמה הכתיבה המשותפת קשה, לא פחות מחיי שותפות. מסמך כזה נמצא בין מסמכי עולי העלייה השנייה, מסמך מביך וחד־פעמי. זהו מכתב משותף שכתבו נח נפתולסקי ומאיר רוטברג לחברם בן־ציון ישראלי.
ספרי הקבוצה של העלייה השלישית הם מסמכים מרגשים בעוז הביטוי, בגילוי הלב, בסיורי הגבול שלהם, ובתפילתם שהשפה העברית תצליח לתת ביטוי להוויה החברתית שנוצרת. אחריהם הופיעו עלוני קיר, עלונים בעל־פה, עלונים מודפסים, שכבר הייתה להם מודעות של אמצעי תקשורת.
ספרי הקבוצה הידועים לנו הם קהילייתנו של קיבוץ א' של השומר הצעיר, ספר הקבוצה של קבוצת השרון, ספר קבוצת “אחווה” שייסדה את קיבוץ שריד וספר החיים של קריית־ענבים.
קהילייתנו נועד לקהל הרחב ופורסם בזמן כתיבתו, ב־1922.
הספר של קבוצת השרון הוא ספר של קבוצה אינטימית ומהפכנית. שיכורים מעבודה ומעברית, ביטאו חבריה את נדודיהם ולבטיהם, ועם זאת צנזרו את העובדה שבתוכם התפתחה גם חבורה חשאית של אקטיביסטים פוליטיים. הכותבים בספר התעלמו מן המחתרת, ואנשי המחתרת צנזרו את סודותיהם בספר האינטימי.
הספר של קבוצת “אחווה” הוא הספר של קבוצה הנודדת בין נופים שונים, העוברת משברים, פילוגים ומתחים לקראת ההתיישבות. כרחל המחכה לאהובה שבע שנים, מבקשת הקבוצה מקום. דווקא עם עלייתה לקרקע הספר מתפרק ועמו החבורה. מעטים מאוד מחבריה יישארו בשריד.
ספר החיים של קריית־ענבים הוא הספר הארוך ביותר, וכתיבתו נמשכה כתשע שנים. הוא נכתב בד בבד עם התיישבות הגרעין שהגיע לקריית־ענבים מחוות הכשרה ליד אודיסה. הבסיס לספר נמצא כבר בזמן שהותה של החבורה בחוות ההכשרה. שם הם בונים לעצמם חוקה ופרטיכל, קוראים בספר הקומונה של קריניצה, ומבקרים בקומונה אחרת באזור. אך הספר נכתב על גבעת דילב, היא קריית־ענבים.
ההתיישבות בדילב החלה בעלייה השנייה, אך נפסקה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לנוכח מצב הביטחון והעדר אמצעי קיום מינימליים. גל ההתיישבות השני הגיע בזמן העלייה השלישית. מספר קבוצות התיישבו על הגבעה כדי להכשיר את הקרקע, לשתול ולעבד אדמה שלא היתה דומה לאדמה במרחבי דרום רוסיה. מכל הקבוצות שהיו במקום נשארה הקבוצה שנוסדה בחוות ההכשרה. יוצאי עיירות, בעלי השכלה עברית וחקלאית, אך ללא ניסיון עם אדמת ההרים הסובבים את ירושלים.
ספר החיים, בניגוד למצופה, חושף את הקשיים. הוא ספר פנימי, ולא בא לפאר ולרומם את חברי הקבוצה. דווקא משום כך הוא חושף התכוונויות אוטופיות, ציפיות לקשר, לדיאלוג, לחום. הקורא היום בספר חש כי שאלת האדם, קשריו, מצבי רוחו, אכזבותיו וציפיותיו הבלתי מתממשות מלווה את הקיבוץ מימי ייסודו. מוזר עד כמה השנים הארוכות במעבר מחברה מסתפקת במועט לחברה צרכנית לא יכלו לכסות את כל אותן שאלות: שאלת החולים, השפה, קיבוץ הגלויות, תקופות מעבר בחיים, החגים, הטינה הבסיסית על החלטות של רחוקים הממונים על הפוליטיקה והכלכלה, עסקנים, ביורוקרטים. בספר נחשפות שאלות כמו מעמד המשפחה בקבוצה, שחרור האישה, מות תינוקות.
ספר החיים נשען על כותביו־סופריו, ביניהם אנשים שעוצבו במהומת הימים הסוערים של העליות השלישית והרביעית. יש ביניהם אנשי משק מובהקים, אנשי רוח ומנהיגים שגורלם כבר רשום בספר. הם מנהיגי המקום שלא נודעו בציבור, אך עוצמתם בוקעת מן הכתוב. זהו מסמך מפואר של עקשנות, אך גם עדות לשתיקה מפורשת של מחצית ויותר מחברי הקבוצה. לא נעשה נסיון לבדוק מדוע שתקו הללו, האם בגלל הקושי של השפה, או בגלל הזדהות עם הכותבים, או בגלל קשיים בדיאלוג.
אנחנו יודעים שהספר נגנז על ידי חברי הקבוצה. קודם כול נסגר הספר כאשר הבנים גדלו. הכול יודעים שהוא קיים, אך שנים הוא לא נפתח. מדוע נגנז? כדי שהבנים לא ידעו על וידויי ההורים. אך הוא נסגר גם בפני הממשיכים – מי שבעצם הצילו את קריית־ענבים מגורל מר של בדידות וחורבן. היו אלה דווקא עולי העלייה החמישית, בוגרי תנועות הנוער גורדוניה ובוסליה. הם הגיעו בשנות השלושים וחוללו את המהפכה הגדולה במקום. הם הצליחו לחלץ את קריית־ענבים מהצלקות שהספר היה להן ביטוי. נוצר מצב מעניין: הם, שהצילו את קריית־ענבים, ממשיכים לחיות עם ספרם של הראשונים ומנסים לבדוק את קשריהם אל המקום דרך ספר שהרבה שנים היה נעול בפניהם.
ספר החיים נערך והואר על ידי אביבה אופז. ניסיונה הקודם בטיפול במכתבי משפחת פורטוגלי, ובמיוחד בהוצאת ספר הקבוצה של קבוצת השרון, הכשיר אותה להיות עורכת אידיאלית. נדרש כאן יותר מניסיון בעריכה, משום שלא כל הספר יצא לאור, רק רובו. הספר בחלקו האחרון, כפי שנכתב בהקדמת העורכת, עשה את קפיצת הדרך ממסך התודעה האידיאולוגי אל כנות פסיכולוגית ריאליסטית. אך זו הייתה נעילתו, ומכאן הוא פינה מקומו לעלון הציבורי המצנזר, ולהסתערותם של הצעירים החדשים. אלה לא הסתפקו בגירושין חכמים, בהזדקנות מפויסת של המייסדים, אלא הפכו את הקערה על פיה. הם הצילו את קריית־ענבים על ידי אהבה צעירה חדשה, ועל ידי התארגנות שיתופית יותר, מאורגנת יותר.
בשנים הנוראות, שנות מלחמת העולם, השואה, ומלחמת העצמאות פעלה קריית־ענבים בעזרת אהבה מחודשת, כשהיא הופכת את ספקותיה ומגבלותיה לזירה אשר מחייבת התגברות והתחדשות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.