לפני כעשור לימדתי קבוצה שיתופית צעירה באורנים. “בית היוצר” קראנו למפגשינו. הקבוצה עסקה בחינוך ולפרנסתם עבדו חבריה בשיפוץ בתים. על המכונית שלהם היה כתוב “תוצרת הארץ”, והם היו באים ללימודים לאחר יום עבודה. בגדיהם היו עטורים בקישוטי סיד. המדריכים שביניהם הגיעו לאחר יום עבודה כשהם שיכורים מהישגים או מובסים. הם היו עקשנים למדי, מלאי ביקורת עצמית, ושרר ביניהם זיק מיוחד.

באותם ימים התגלה לי כי בקיבוץ שריד מצוי יומנה של קבוצת “אחווה”. זהו ספר שכתבה קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית על נדודיהם וחיפושיהם, געגועיהם ושברי חלומותיהם. הבאנו את העתק הספר לאורנים והחלטנו לחקור אותו במשותף. חסרו לנו הרבה פרטים, שלאט לאט שוחזרו מתוך הכתובים. אולם קרה עוד דבר: המסמכים הישנים נגעו באותן שאלות שניסרו בחיי הקבוצה הצעירה. החלטנו לעקוב באופן סימולטני אחרי הבעיות שהספר הביא למודעות היום אצל החבורה, ואחרי הדברים שהתרחקו עם הזמן. לימים יצאנו לסיור בעקבות חלק מהתחנות בדרך של הקבוצה ההיא, והיה זה גם מסע של הקבוצה הצעירה, שעמדה אז בפני הכרעות גדולות.

הקבוצה הצעירה לא התמידה בדרכה. חבריה המשיכו לחיות בניסיונות שיתופיים שצמחו אחריה, ובעקבותיה הם יצרו קבוצות שיתופיות, ונותרו קשורים ביניהם. אך לא מעט ממסמכיה של הקבוצה הצעירה נשמרו, כנראה בעקבות הלימוד המשותף שלנו. היה להם ברור כי ראוי לשמר את ניסיונם, כי אנשים צריכים מראה גדולה שבה יוכלו להתבונן מדי פעם בנדודיהם ובהכרעותיהם. ננסה אפוא לעקוב אחרי קבוצת “אחווה” ואחרי הקבוצה הצעירה, ואחר תגובותיה לקורה בקבוצת “אחווה”.

הקבוצה הצעירה צמחה בעת של אי־נחת, כאשר החברה הישראלית מפתחת במהירות פערים כלכליים, שטרם נחשפו במלוא כיעורם והעדר המוצא שלהם. הם חשו את הבוז המלווה את העבודה, אך חשבו כי הם עושים פעולה חשובה בחברה, שהעוול בה היה מושרש ויציב כשם שהיתה יציבות בכלכלתו ובקלקלתו. ליוותה אותם חבורת הורים מודאגת, תמהה על צעדיהם, על שלא ביקשו לצעוד בסך בחברה ההישגית שסביבם, אלא חשו אחריות כלפי קורבנותיה, והיו צמאים לקשרים אחרים, לחשיפה להומניזם עברי־יהודי בתוך ניתוח פוליטי־כלכלי ביקורתי למדי.

ואילו קבוצת “אחווה” היתה קבוצה של צעירים הנתונים בעולם שנחרב במלחמת העולם הראשונה. כולם באו מקובנה, עיר שחייתה בתוך התוהו ובוהו הגדול. יהודי ליטא גורשו ב־1915 על ידי הצבא הרוסי מאזורי הקרב אל מעמקי רוסיה – מעין חזרה כללית למסעם ההמוני של היהודים ברכבות במלחמת העולם השנייה. 200,000 יהודים יצאו מביתם תוך כמה ימים. הם הואשמו על ידי הגנרלים הרוסים במפלת צבא הצאר, כתירוץ למפלה. היהודים, כן נטען, בגדו ומסרו לגרמנים סודות צבאיים. ההאשמה התבררה כמגוחכת, אך 200,000 היהודים הועברו ברכבות. כשחזרו, עם סיום המלחמה, ידעו פוגרומים מכל הכיוונים, למן תומכי הצאר מן הימין ועד תומכי המהפכה משמאל.

קובנה נראתה לצעירים כמקום חסוך פרספרקטיבה. במאה ה־19 ישב אברהם מאפו על גבעה הצופה אל העיר וחלם בעברית נפלאה על ציון התנ“כית. והנה הם, צעירים יהודים מקובנה אחרי מלחמה עקובה מדם, אוהבים את ציון כי זה מה שנשאר להם. הם כבר שומעים על “החלוץ” שארגן טרומפלדור, ומכינים עצמם לעלייה ארצה. הקפיצה צריכה להיות גדולה, קפיצה שתוכל באמת להעביר אותם מעל המכשולים הגיאוגרפיים והבדלי המזג אל החלום. לפני עלייתם הם שוקלים לשנות את שמות המשפחה של כל החברים ל”אחווה" או “אחוואי”, כדי לבטא את עוצמת המהפכה שיעברו.

השם “אחווה” היה שאול מקבוצות שהוקמו על ידי פועלי־ציון בארץ־ישראל בסוף העלייה השנייה. אלו היו קבוצות קבלניות שנדדו ממקום למקום וחיו כקומונות, עם מטבח משותף ועזרה הדדית, אך ללא מקום של קבע. הרעיון של קבוצות קבלניות הובא מצפון איטליה, שם הקימו הסוציאליסטים קבוצות קבלניות נודדות. הביא אותו ארצה שלמה קפלנסקי, בהסכמתו ובברכתו של נחמן סירקין. כאמור, השם עבר מן העלייה השנייה לשלישית והתקבל בהתלהבות על ידי חבורת הקובנאים. אלא שבעת שעלו ארצה השאיר רק אחד את שם המשפחה החדש. לאחר התייעצות עם בלשני הארץ הוא קרא לעצמו יוסף אחאי.

הקבוצה הגיעה ארצה גרעינים־גרעינים. חלק מאנשיה הגיעו ישר לארץ, חלק אחרי נדודים ארוכים. הם עברו את הגבול והסתננו לגרמניה. שניים מהם הגיעו למכרות הפחם שבין צרפת לגרמניה ואחר כך לוורדן, שדה הקטל הנורא של מלחמת העולם הראשונה. ביומנים כתבו כיצד הם עומדים מול מיליון וחצי קברים, מול ציוויליזציה בחורבנה, צעירים שמנסים להשתקם בתוך תרבות שנעלמה במחי־יד. הגרעין המרכזי של החבורה הגיע למרסיי ומשם הפליג ארצה, שניים כנוסעים סמויים והשאר בכרטיסים שנקנו בכספי חיסכון.

קבוצת “אחווה” עלתה להר כנרת. על ההר התרכזו למעלה מ־100 איש מארבע קבוצות שהגיעו מערים שונות בגולה. לפניהם היה פרוש עמק הירדן ובו הלך ונסלל הכביש טבריה־צמח. החבורה חשה שצפוף על ההר, ששם לא יוכלו להגשים את חלומם לחיות בקבוצה. (האם קבוצה זקוקה למקום? – שאלו בני הקבוצה הצעירה שלנו. והרי המקום הוא שכבל את הקיבוצים, ועשה אותם “מרובעים”, חסרי אופק רחב, קשי יום. האם יכולה להתקיים שותפות ללא מקום, או שזו אוטופיה? האם צריך גם נוף שיחזיק את החבורה יחד?)

קבוצת “אחווה” ירדה מהר כנרת והצטרפה למחנה האוהלים הגדול של גדוד העבודה, שסלל אז את הכביש מסביב לכנרת. לפני הירידה נערכה על ההר מסיבת פרידה. במסיבה הייתה “לא מעט צביעות”, הם כותבים בספר הקבוצה. אז כבר היה ברור, שעל הגבעה לא יוכלו לחיות כל הקבוצות הללו, מחוסר מקום. לימים הוגרל המקום בין הקבוצות הנותרות, ואחר כך נעזב, באחד הפרקים העצובים בקורות ההתיישבות. הר כנרת הנישא מעל המושבה כנרת בנוף מדהים, הוא ההוכחה כי נוף בלבד איננו מסוגל להחזיק חבורה לאורך זמן.

המחנה הגדול של גדוד העבודה במגדל היקצה אוהלים לקבוצת “אחווה”. הם מתגלים כקבוצת עבודה מצוינת. ב“גדוד” חיות זו בצד זו קבוצות אינטימיות כמו הקובאנית, קבוצות שבאות מעיר או מעיירה, וגם קבוצות גדולות ומעורבות. חלק מהקבוצות אוטונומיות וחלק לא אוטונומיות. הגדוד מנסה להקים מוסדות משותפים. מצד אחד מארגנים מבנה דמוקרטי עם נציגי הקבוצות השונות, ומצד שני מקימים מוסדות ארציים" קופה משותפת, מחסן משותף. (בקבוצה הצעירה שלנו שואלים: האם ניתן לחיו בקבוצה קטנה בתוך מערכת גדולה יותר? אם ברצוננו להיות מעורבים בחברה, האם לא צריך לבטל את הלחץ שבתוך החבורה הקטנה? האם אפשר לקיים יחסי קירבה בלי להופכם לעול ולחץ?).

בארץ־ישראל תסיסה, בדואים מתכוננים לתקוף. מחוץ לארץ־ישראל תככים בינלאומיים – צרפת, בריטניה. הרכבת לדמשק מותקפת. מתחילים אימונים ל“הגנה”. (בקבוצה הצעירה שואלים כיצד הצבע משפיע על מירקם היחסים שלהם).

ספר הקבוצה מלווה את הלבטים של החבורה. בתום סלילת כביש טבריה־מגדל יוצאת החבורה לעסוק בבנייה. בכפר־גלעדי הם בונים את הרפת המקומית. בוץ, גשמים, קור. עבודה קשה, וניסיון עדיין אין.

באותם ימים באה רבקה, קרובת משפחה של משה. מכתביו שריגשו אותה, הניעו אותה, והוא ארגן את בואה, לאחר שהתחננה בפניו שיביא אותה ארצה, אל הקבוצה. עתה משהגיעה ראתה את הדברים אחרת. היא באה לחיות חיים חופשיים, עם אופקים רחבים, ותחתם נפגשה עם גשמים וקור, מתח, ועם הזנחה בכול, וביקשה לשוב. כך כתבה בסיפורה האישי, מקץ הרבה שנים.

בספר הקבוצה כתובה מודעה עצובה. משה מודיע כי הוא מתאבד. בצוואתו הוא מבקש מהקבוצה להגן על רבקה, אין היא אשמה במותו: “היא טובה”. משה לוקח משכנו את האקדח הטמון מתחת לכרו ומתאבד. בני החבורה מזדעזעים ומבטאים את מחשבותיהם בספר. שם לא כתוב מה שרבקה תספר: הקבוצה החליטה שחיים ישמור עליה. הוא המבוגר שבקבוצה, כבר בן 26. והם הופכים לזוג.

הזוגיות מעסיקה מאוד את החבורה הצעירה שלנו. האם יצירת הזוגיות היא שלב שעושה את הקבוצה למיותרת? האם הקבוצה היא הקדמה לחיי הזוג? האם הזוג צריך להתחייב בפני הקבוצה? הוויכוח נעשה בחשש. נאחזים בקבוצת “אחווה” על מנת לערוך בירור על חיי הקבוצה היום. הנשים בקבוצה הצעירה מעוררות את בעיית מקומן, שותפותן, בבהירות גדולה יותר מאשר הנשים מהעלייה השנייה.

הצורך לקבל החלטות מביא לא פעם לשיתוק בקבוצת “אחווה”. מתגלים סכסוכים. אין כסף לטיפול בחולים ולריפוי שלהם. אנשים נחלשים בגלל מחלה. אצל אחד החברים מתגלה טירוף, הזיות. הם עוברים בדיקה רפואית, הנעשית בקבלנות: כל הקבוצה עומדת ליד שולחן, כל חבר בתורו משתרע על השולחן והרופא בודק. טוביה מתגלה כחולה לב, צריך להכשיר אותו לעבודה אחרת. הדיונים עליו מרובים. הוא מבקש לדעת האם הציונות המאורגנת תוכל להכשירו כנפח, כרצען. הוא מבקש מהקבוצה ליווי מתמיד להחלטותיו.

את הקטע הזה קשה לחבורה הצעירה לקבל. לדעתם פרטיות היא עניין שצריך לכבד. יש למנוע את יצירתו של קולקטיב שתלטן, של פומביות דורסת, במיוחד במה שנוגע לבריאות. ואמנם, בית ההורים של כל אחד מהצעירים קשוב ביותר ברגע מחלה ומשבר. יש להם עורף בטוח, וקרוב. אמנם ביחסים עם ההורים לא תמיד שוררת הבנה. ההורים רוצים קידום לבניהם, מרפקים חזקים יותר, עמידה במלחמת החיים וטיפוס על הסולמות הנכונים. אך מצד שני הם מעריצים את “הילדים” המשחקים באוטופיה. לעתים אלו משחקי הנעורים של ההורים בצעירותם. האידיאלים שהיו ונצבעו בצבעים נוסטלגיים ומפחידים. האם בניהם יהיו בסדר? האם לא יחסמו במו החלטתם את דרכם ויצטרכו לקבל מרות של רעיונות מוזרים? אך בסופו של דבר ההורים נמצאים כאן, על יד, מתפעלים וכואבים. לכן אי אפשר לשחק משחקים של הפקרה עצמית, של קורבניות. שני הלחנים מתנגנים יחד: הצעידה במחזור החיים של הסביבה עם הרצון להיות מעורב ה, וההתנגדות לשקר שבה, לצביעות ולמשחקי הכוח החיצוני.

חברי “אחווה” המגיעים לגדוד העבודה משתתפים לעתים בהתפרעויות מקומיות – כמו התקפות של תחנות “מי אוכל יותר קציצות” בחדר האוכל הענק, שבו הספסלים נוטים להתפרק והשולחנות להתנודד, ושוררת בו עזובה רבה. “מזללה” קוראים למקום ברוסית, כסמל לוויתור על הטקסים הבורגניים. לעתים בלילות חודר קוניאק למחנה; פולחן של שתייה הבונה את אווירת החופש והשיכחה העצמית.

גם הקבוצה הצעירה נתקפת בהתקפות של צחוק ועייפות, של אי סדר כרוני המחייב לערוך גיוסים כלליים להשבת הסדר על כנו. מדי פעם יש דיונים על ש“כך אי אפשר”. מתקיים גם דיון על תורנות שתאפשר להתגבר על מחזור השפל והגאות, וכיצד למנוע את ההפקרות ברכוש הציבור ולשמור על טוהר הנשמה.

להיות קבוצה אוטונומית בתוך גדוד העבודה אינו עניין פשוט. באותם ימים נוסד קיבוץ עין־חרוד בעמק. זהו קיבוץ גדול ומפתה, פתוח ומלא התרגשויות. הוא קורא לאנשים לעזוב את הקבוצה הקטנה, הנודדת, להצטרף לעין־חרוד ולפגוש עוד צעירים כמוהם. פיתויים אלו, המגיעים ממרכז דינמי וכריזמטי, מאיימים על הקבוצה. הצטרפות של כמה מחבריה לעין־חרוד תביא עליה קץ. לאחר שהצליחה לשמור על עצמה ממרות מוחלטת של הגדוד, מנסה הקבוצה להגין על עצמה. אחת מחברותיה קושרת את גורלה ונישאת לשלמה לביא, איש העלייה השנייה, העומד במרכז הניסיון של הקבוצה הגדולה בעין־חרוד.

השוני בין הקבוצה הקטנה לבין קבוצות אחרות מעורר שאלות רבות בקבוצה הצעירה שלנו. היא מגלה שקבוצות אחרות, הדומות לה וקרובות לה ברוח, מאימות עליה. היא קשובה לביוגרפיה של עצמה, למייחד אותה, את אנשיה, החלומות והפצעים שהתגלו בה. כמו שקבוצת “אחווה” התלבטה מה לקבוצה קטנה בגדוד העבודה הגדול בעין־חרוד התוססת, כך לקבוצת הצעירים לא ברור כיצד יוכלו לשמור על ייחודם מול קבוצות צעירים, או מול הממסדים המלווים אותם. הצעירים יודעים כי בלי ניסיונותיהם של אחרים הניסיון שלהם יהיה שולי וחולף, אך איך מתקיימים ניסיונות אלו זה בצד זה, עם החברה הגדולה שבה מתקיימים ממסדים כוחניים, שבה התרבות הפכה לחרושת, שבה הפוליטיקה משחקת משחקים אסורים. בתנאים כאלה קשה לשמור על חיים של דיאלוג בין החברים. והרי כוחה האמיתי של הקבוצה הוא בדיאלוג הזה, בלימוד המשותף, ביחד המתגלה. בדיאלוג עם קבוצות דומות טמון איום: אולי ההם עושים זאת טוב יותר, נכון יותר, אולי יש להם כוח להיאבק בדרך טובה יותר? הם מגלים את המתח שיש תמיד בין קרובים. הם גם יודעים מה שאנשי “אחווה” לא ידעו: שגדוד העבודה עתיד להתחסל.

קבוצת “אחווה” נתבעת לעשות עוד צעד בדרכה לשותפות הגדולה בגדוד העבודה – למסור חלק גדול מהכנסותיה לקופה המרכזית הגדולה. זוהי קופתן של כל הקבוצות, הקופה שתעזור לגדוד לעמוד במטלות הציבוריות שלו. אך הקבוצה רוצה דווקא להתיישב, למצוא מקום, להביא למקום משק שצברה בחסכונותיה. אנשי הקבוצה מתחילים לחשוש כי לא כל כך מהר ייתנו אדמה לקבוצות מהגדוד. בגדוד סבורים שזוהי מדיניות מכוונת נגד הגדוד, אשר מגלה עצמאות יתר וכוח. אנשי קבוצת “אחווה” חוששים כי הם מפסידים פעמיים: את חסכונותיהם למשק משלהם, ואת הסיכוי להתיישב.

חברי הקבוצה מתפזרים במקומות עבודה שונים. הם בונים במקומות רבים. כל קבוצת עבודה חיה באופן עצמאי ומתגעגעת אל שאר חברי הקבוצה. התנאים והצרכים לא שווים, הדינמיקה הקבוצתית והחיכוכים לא מאחרים לבוא. מתחילים ויכוחים על הסיפור המשותף. האם בגדנו בעברנו? האם ניתן לחזור אל התמימות שהיתה, אל עבודה חרוצה ותמה?

גם בקבוצה הצעירה שלנו נבנה הסיפור במהירות. סיפור של ימי שיא ומשברים, של אמונות משותפות שהתגלו בשיחות על היסטוריה וכלכלה. וכנראה גם זיכרון חשאי של צריבות ואהבות, של מפגשים ופרידות. יש בה ויכוח בין המורשת שהצטברה מאז ימיה הראשונים לבין ההתנסות, בכל הנוגע לסיכויים לעתיד, וכל הדברים משולבים. לי עצמי לא הכול מובן תוך כדי הקריאה המשותפת של היומן של “אחווה”, אך לפי החיוכים והקשב בקבוצה הצעירה ברור שיש הבנה ביניהם.

בקבוצת “אחווה” מתחיל סיפור שטרם אירע לקבוצה הצעירה. היומן מתנהל כבר שבע שנים. מתחילות חתונות ראשונות. בחתונות משתתפת כל הקבוצה, המפולגת לקבוצות עבודה. החתונה היא מפגש ניצחון, מפגש של שמחה. לעתים החתונה נעשית בנסיבות קשות, כאשר הכלה מכינה אוכל לכל החבורה הגדולה. או חתונה ששמחתה מופסקת משום שמוכרחים לקיים בירור חשוב. אך החתונות מעידות שקבוצת “אחווה” איננה אפיזודה.

זהו קטע שהקבוצה הצעירה עומדת בפניו בהשתאות. הם שייכים לדור שמתחתן מאוחר יותר, שבו צעירים לומדים, נוסעים לחו"ל, חיים בזוגיות שלפני הנישואים, מתנסים בתקופות ביניים ארוכות. חתונה לדידם היא כבר כניסה לפרק חיים אחר.

בקבוצת “אחווה” מתחילים להיוולד ילדים. עתה מתברר הקושי לחיות בקבוצה ניידת ולבנות משפחה. אורח החיים של משפחה עם ילד שונה מאורח החיים של הקבוצה הרווקית: צריך סדר ורמת חיים. יש צרכים מיוחדים. כאן הילד קובע את סדר היום. האם הצעירה מתחילה להילחם, היא תובעת מרחב, זמן, פרספקטיבה אחרת. חלק מהאמהות מבינות את המתח וגוזרות על עצמן פשרה כואבת. הרווקות והרווקים מחפשים לעתים פשרה שלא נראית לא בעיני ההורים ולא בעיני הרווקים. פעם הפתרון הוא קונפליקט צורב, פעם השלמה כואבת, והרבה פעמים יש תחושה של מבוכה ושתיקה. אף אחד אינו רוצה לפגוע באחרים. אם אחת בקבוצה תובעת זכויות, מתנפלת על הרווקות, נעלבת עד אין קץ ועוזבת.

בזיכרונות של אחד מחברי הקבוצה מסופר על אב המנגן בכינור, כשתינוקו באמצע חדר האוכל וסביבו כל החברים. הוא מנגן להם הורה והם רוקדים סביב לתינוק ריקוד של פיוס והתלהבות. הילד הזה מת. פטירתו מנתקת הרבה קשרים בתוך הקבוצה.

קבוצת הצעירים שלנו, הלומדת ומלווה את גילויו של ספר הקבוצה, מעלה שאלות שפרצו כעבור שנים בקיבוץ. הם כבר מכירים קיבוץ אחר, הקיבוץ שאחרי בית הילדים והלינה המשותפת, ואחרי חורבנם. הם מכירים את הספקות על “התוצר החינוכי” של החינוך המשותף. חלק מהצעירים נולדו בקיבוץ ולמדו מהוריהם כי הקמת בית הילדים והלינה המשותפת, בתוך תרבות כללית של עוני ומחסור, הייתה תהליך גם תמים וגם מודע. הם למדו כי הוריהם נגמלו מסמכות המטפלת והמערכת, וביקשו לקבל על עצמם את הסמכויות שניתנו לנציגי המערכת החינוכית, מורים ומטפלות.

הצעירים מנסים לתכנן את תוכניותיהם לטווח ארוך מן המקום שבו לדעתם הייתה תמימות של הראשונים וקוצר יד. הם חיים במתח שבין חיי הצרכנות הפולשנית לבין חיי הקבוצה הענייה והמשימתית. רובם כבר מחוסנים במידת־מה מן השליטה של החברה וההון, הם מודעים לפערים בין המובטח במודעות הפרסומת לבין מה שקורה להם במציאות. חלקם הם דור שלישי בקיבוץ, שרק עתה הפנים את המרי של הוריו נגד המצוקה של הימים הראשונים, נגד נטישת הילדים למען המשימות, נגד עריצותם של רעיונות והשתקת הספקות.

תוך כדי קריאה ביומן “אחווה” עולה התופעה של מות תינוקות בדור החלוצים. לקראת הקמת המדינה הודיעו כי ביישוב העברי בארץ מות תינוקות היה בשיעור שהוא מהנמוכים בעולם. אך ביומן “אחווה” מופיע הצל הגדול של מות תינוקות. זוהי אחת התופעות המוסתרות ביותר בהיסטוריה הציונית, מות התינוקות לא היה נתון למודעות ההיסטוריונים, בדרך כלל, הוא העסיק יותר אנשי דת. הוא היה אחד הפרדוקסים הגדולים: מות תינוק הוא סמל לעונש ללא חטא, המקעקע כל תפיסה של סדר בעולם ובחברה. החלוצים שביקשו לייסד חברה חדשה נתקלו בבעיה של מות התינוקות. הם היו צריכים להתמודד איתה לא רק כהורים: האם התינוקות היו קורבנות הרעיון? מות הילדים היווה פרדוקס המוני לציונות, משום שרק הורי הילדים הם שהכריעו לעלות ארצה. מותם העלה את השאלה, האם הייתה להורים זכות לעלות ארצה ובכך לסכן את התינוקות התמימים? ועל כן היו צנזורה והשכחה של התופעה.

בחברה שהחליטה לא להיות חברה של קורבנות אלא חברה של ביטוי עצמי ונורמות מוסריות, תופעת הקורבן היא עניין מורכב. כאשר קבוצת “אחווה” הגיעה למקום התיישבותה הראשון ליד קבוצת גניגר, היא כבר עסקה בהקמת בית תינוקות. ככל בתי התינוקות בקבוצות ובהתיישבות, היה ברור כי כאן צריך ליצור מסגרת שלא תאפשר מות ילדים, שתיצור תנאים היגייניים ופסיכולוגיים שלא יאפשרו מות תינוקות. לכן הטיפול בבתי הילדים היה מושפע במידה רבה מבתי החולים.

בקרב חברי הקבוצה הצעירה שאלת הקורבן עלתה דווקא סביב שאלות של פוליטיקה וצבא, של מאבקים פוליטיים למען צדק, של היכולת לעמוד מול גופים בעלי כוח שוויתרו על רצונם לשנות את מה שנראה להם כעובדות, ככורח. שאלת הקורבנות של מלחמות, חיילים ואזרחים, הייתה בקבוצה שאלה אמונית. האם למען האזרחות והמדינה יש להיקלע לעולם המלחמה? הם ביקשו לפתור אותה לא כשאלה פסיכולוגית אלא כשאלה פוליטית.

קבוצת “אחווה” עמדה בפני תוכניות התיישבות רבות. על כולן התווכחו, חלמו, האמינו והתאכזבו. דיברו על התיישבות בשאטה (בית־השיטה), בחמארה (מעיין־ברוך), ברוב אל־נאצרה (מזרע), ועוד. לכל פרויקט כזה היו בקבוצה תומכים ומתנגדים, ובעקבותיו גם ניתוק יחסים ועזיבות. היה ברור כי הקבוצה זקוקה לסדן. מקום הוא סדן ואינו דומה למשימה חברתית המחייבת נדודים, ויכוחים, מאבקים פוליטיים. כאן מדובר בהשתרשות, בהקשבה לטבע, לאדמה, בעבודת כפיים, בחינוך הנוער לנוף.

בקבוצה הצעירה הלומדת את היומן כעבור עשרות שנים, עניין בחירת המקום היווה סוגיה שנמצאה במתח בין האוטונומיה של הקבוצה לבין רצונה לבנות לעצמה מרכז גיאוגרפי. האם הקבוצה תשפיע דווקא בגלל שתהיה במקום מרוחק, נקודת ספר שהיצירה החברתית שבה נוצרת על פי מה שקורה בין החברים והסביבה? הגיאוגרפיה תעניק לקבוצה יותר אוטונומיה, פחות השפעה של הסופות הנושבות מן המרכז האורבאני, על האנטנות הגבוהות המחברות אותו לשליטתם של בעלי הון ועוצמה. או אולי תבחר הקבוצה מקום הנמצא דווקא בספָר החברתי של הארץ, בלב עיירות הפיתוח והשכונות, שאיבדו את התקווה להיות חלונות ראווה להצלחה כלכלית. שם תוכל הקבוצה לבנות את עצמה על פי ההתנסות החברתית שלה, לגבש את זהותה, לצמוח בשותפות, להיות מעורבת ופעילה; וגם לחיות תוך ביקורת חברתית, כלכלית ופוליטית, לא להסתפק בניתוח החברה אלא להתמודד עם הבעיות, תוך חיפוש אחר צעירים במקום שירצו ליצור חברה על פי עקרונות אלטרנטיביים. האם אין בתביעה כזו יומרה? כל זה העסיק מאוד את החבורה.

קבוצת “אחווה” מבינה כי צברה ניסיון רב בעבודה, בבניין ובחקלאות. יש העוזבים אותה, אך יש גם מצטרפים. חבריה משתכנעים כי בלי אדמה הם הולכים לאיבוד, והחלוקה לקבוצות עבודה יוצרת מתחים ולעתים גם קרעים. הצרכים של הקבוצה גדלים עם הקמת המשפחות והילדים. חברי הקבוצה מחליטים לפרוש מן הגדוד ולחפש את דרכם בהתיישבות. הפרידה מן הגדוד מביאה ליציאת חלק מן המנהיגות, שרואה בכך פרישה מן החזית המרכזית, שהיא בניית תשתית לחברה אלטרנטיבית גדולה.

זמן קצר לאחר מכן מתברר, שפרישתה של קבוצת “אחווה” מהגדוד היא חלק מתהליך השבר העובר עליו. במתחים בין “אחווה” לבין גדוד העבודה ישנם כל האלמנטים שהביאו לקרע הפנימי בגדוד העבודה: לחצים מן החוץ, האשמות באי יעילות ובאי שמירה על הרכוש הקולקטיבי, אובדן כושר המיקוח הפוליטי, מפני שיש קבוצות נוספות התובעות לצאת לעצמאות ולחיות את חייהן בנפרד מהגדוד המרכזי. על הגדוד מופעלים גם לחצים פוליטיים גדולים, וההסתדרות הציונית כולה במשבר גדול. מופיעים אותות המשבר הכלכלי שעומד בשערי ארץ־ישראל. אך בתוך “אחווה” ממשיך הוויכוח. האם כל מחלותיה באו מימי שילובה בגדוד העבודה? האם בכך שעבדה כחלק מהגדוד הפסידה או הרוויחה? האם הגדוד נהג בסדר עם הקבוצה?

ליומנה של “אחווה” פורצים אנשי הגדוד, רוכל ואלקינד, ומנסים להיאבק בפרישה, אך לשווא. דבריהם נכתבים ביומן. (בעוד זמן לא רב יעמדו שניהם זה מול זה, כשרוכל יסביר כי בניית הארץ קודמת למהפכה, ואלקינד יסביר שהבורגנות כבשה את תנועת הפועלים. שמאל וימין ינפצו באכזריות זה את זה.) אנשי “אחווה” שנשארו בגדוד ופרשו מן הקבוצה לא יודעים כיצד לנהוג. הם קשורים לאנשי השמאל ומסרבים להכיר בפירוק הגדוד. לימים, כשהגדוד התפרק לשמאל וימין, ולאחר שאלקינד קרא להקים קיבוץ בהתיישבות היהודית הסובייטית בקרים, חברי קבוצת “אחווה” לשעבר נשארו בארץ, אך חלקם מצאו עצמם מוחרמים. האשימו אותם בשמאלנות ובאובדן אמונה.

עניין הפילוג מעורר שאלות קשות בקבוצה הצעירה. הם יודעים כי בתחילת שנות ה־50 היה פילוג קשה בקיבוץ המאוחד וטיהור של שמאלנים בקיבוץ הארצי, אבל הם דור שכבר לא מכיר את הנושא. יש ביניהם בני קיבוץ שלא יודעים אפילו לאיזה זרם היה שייך הקיבוץ שבו נולדו. הם תוהים על תופעה זו של פילוג. הנה, הקיבוץ העירוני בירושלים, שקם לפני כמה שנים בשכונת הבוכרים, התפלג כאשר עבר לשכונה החדשה. הפילוג הצעיר הזה מטריד את הצעירים. האם פילוג הוא גורל של הקיבוץ? האם נכון לומר מה שאמרו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בעת הפילוג של סיעה ב' ממפא"י, שהם חשים שהם מתפלגים ללא רצון, בגלל כוחות גדולים מהם? הם נמצאו בתוך עשייה פוליטית גורלית. אך מדוע קרה פילוג בקיבוץ המאוחד כאשר כבר לא נמצא ליד ההגה? והאם זהו הגורל גם בתהליכים ההיסטוריים הנוכחיים?

קבוצת “אחווה” לא התפלגה. היא פרשה מגדוד העבודה. אחרי תקופה היא עברה להקים את נקודתה הקטנה ליד גניגר. שתי הקבוצות השכנות התלבטו בתוכן וביניהן. אנשיהן מקבלים חוות דעת חקלאיות. יש כוונה ליישב את העמק המערבי, ומתחיל קרב גדול בין כל הקבוצות: מי יעלה להתיישבות. נציג הקבוצות בארץ הוא המרכז החקלאי של ההסתדרות. אך יש ממסדים אחרים שלוחצים. בגולה רוצים להעלות להתיישבות חבורות מתיישבים המייצגות קהילות, לא על בסיס רעיוני אלא על בסיס של צורכי המתיישבים, הארגונים הציוניים של הקהילות מאיימים לחדול מתרומת כספים אם יקופחו חבריהם.

הקבוצות באיזור רובע א־נצרה (קיבוץ מזרע), גניגר וקבוצת “אחווה” מתחילות בהידברות. שיתוף הפעולה שנדחה עם הפרישה מגדוד העבודה, שהיה ארגון גדול ותובעני, חוזר כאן בזהירות, מתוך חשש שארגון של קבוצות שוב לא יעיז לפרוץ קדימה. (כמה שנים קודם לכן היה ניסיון להקים ברית של קיבוצי ארץ־ישראל, אך הניסיון לא עלה יפה, כי איש לא היה יכול לקחת על עצמו את הפעולה המורכבת הכרוכה בכך.) איך למנוע התרסקות בגלל עודף הטלת מרות? חברי הקבוצות מקבלים ביחד הצעות להתיישבות, קונים ביחד, נעזרים זה בזה, מנהלים משא ומתן על איחוד בתי הילדים.

חברי הקבוצה הצעירה שלנו תוהים האם גם להם יש גב. הם אמנם טרם החליטו אם להישאר קבוצה, הם לומדים, מעורבים, הם מחנכים, אך בשם מי? התנועות הקיבוציות הוותיקות לא כל כך יודעות מה עושים עם חבורות כאלה. האם לראות בהן קיבוץ בדרך? הן לא יישוב, ואין להן עדיין אידיאולוגיה מוגדרת, או אמצעי ייצור, או תקנון משפטי. החבורות עצמן לא יודעות אם הן זקוקות לגב ציבורי כאשר הדבר כרוך כל הזמן בכאב וייסורים, והגב של הקיבוץ המסורתי הולך עתה ממשבר למשבר.

ב“אחווה” המשא ומתן עם הקבוצות הקרובות מקרין על תפנית המתרחשת באותם ימים בין הקבוצות והקיבוצים. מתחילה התארגנות של תנועות קיבוציות. ההידברות בין הקבוצות הקרובות הופכת אותן למרכז הדיונים שיבשילו את התנועות הקיבוציות.

קבוצת “אחווה” מקבלת בסופו של דבר את אדמת שריד של היום. שבע שנים נדדו חבריה ועבדו, סבלו, התייאשו והתעודדו, וסוף סוף קיבלו אדמה. אך דווקא אז מתחילה עזיבה גדולה. עתה כבר מותר לגלות את הכאבים שבערו ולא שככו.

אחד האירועים הטראומטיים ב“אחווה” היה עזרת קרובים. המהפכנים הצעירים ידעו יפה כי עלייתם ארצה הייתה לעתים בגדר הפקרה של ההורים לגורלם הכלכלי. כאשר בן למשפחת עשירים עלה ארצה הוא גזר עוני על ההורים. אך לא מעט חלוצים באו ממשפחות עניות. תחושת האחריות כלפי המשפחות שנשארו בדוחק כלכלי בגולה פצעה קשה את החבורות. היו שתבעו עזרה, והיו שטענו כי כסף שיוצא לעזרת הורים יותיר את הקבוצה ללא יכולת כלכלית. אי השוויון בין החברים הטיל צל כבד על הקבוצה המחפשת שוויון בין חבריה. התפרצויות קשות איימו לפוצץ את הקבוצה. הקבוצה החליטה להקציב תקציב לעזרת קרובים, אך הפצע נשאר בעינו.

הקבוצה הצעירה שלנו נפגשת עם הספר של “אחווה” בתקופה שבה אי השוויון הפך להיות לאוטופיה מדריכה בארץ. אין הוא רק תוצאתי, פרי המציאות, אלא חלום דורסני לראות את העיקר לא ברכוש אלא בפער. נוצר מעמד אגדי של בעלי הון גדולים, כתוצאה מנגיעה באבק כוכבי התעשייה האלקטרונית. לא היה כאן רק היתר ליצור פערים. נוצרו אגדות על חברותות של יצרנים שאינן יודעות לא יום ולא לילה, ולאחר כמה שנים של התנזרות מאחריות חברתית, כולל למשפחה, הם יקבלו שכר בעולם הזה, שמקרב את השמים. חברי הקבוצה הצעירה שעקבו אחרי התהליך וראו כיצד הקוטב השני בחברה נותר מאחור, מאבד אמון ביכולתו לצאת ממעגל הקסמים של העוני.

אך הם גם היו מודעים לתהליכים שקרו בקיבוץ. עזרת קרובים היא גם היום עניין לא פחות כאוב, אך הפעם זאת עזרת ההורים לילדיהם. חלק מההורים, שהכנסתם באה רק מהקיבוץ, לא יכולים לעזור לילדיהם כשהם עוזבים.

אחרי שקבוצת “אחווה” עלתה לגבעת חניפס, היא שריד של היום, התחושה היתה שהנה הגיעו למחוז חפצם. דווקא אז הקבוצה נכנסה למשבר גדול. כבר לא היה “עוד שלב” שמצפים לבואו, שיוכל לפתור את המצוקות שהצטברו. לפתע היו על אדמתם ולא יכלו לעמוד בכל האחריות, להגשים את החלום לבנות במקום את הבית שלמענו לחמו כה הרבה שנים. למזלם הציעו להם להתאחד עם קבוצה אחרת, צעירה, מתלהבת, קבוצת “ביברכה” שהגיעה מצ’כוסלובקיה. האיחוד התבצע. ספר “אחווה” נסגר. כמו כל המסמכים הללו, הספר נסגר בעת שהילדים למדו לקרוא. מפגש בין הילדים לספר היה קשה מדי להורים.

כמה מחברי “אחווה” נשארו בשריד ובנו אותה שנים על שנים. שריד היתה לא רק ביטוי לחלומותיהם. דרכם הארוכה, ארוכה מדי למחוז חפצם, פוררה הרבה מהחלומות. חברי הקבוצה התפזרו לכל עבר, התיישבו במקומות רבים בעולם, ועד דרום־אפריקה ואוסטרליה הגיעו.

כעבור שנים התכנסו לכנס נוסטלגי והעלו בו את חוויותיהם מאז. התברר כי למרות שהאנשים פנו לדרכים שונות הם היו קשורים מאוד לחוויותיהם כקבוצה מקובנה של העלייה השלישית, שעשתה מסע ארוך והותירה אחריה בניינים, מקומות יישוב. היומן הותיר את הלבטים והביטוי האישי, את השתיקות וסערות הלב.

גם קבוצת הצעירים שלנו התפזרה. גרעינים שלה מצויים בכמה קבוצות שיתופיות של צעירים בארץ, למן קיבוץ נערן ועד מגדל העמק. היו שחזרו לקיבוצם, היו שנסעו להודו ושבו. רבים מהם עסקו ועוסקים בחינוך. צעירים המחפשים את דרכם, עובדים ולומדים. האם המפגש שלהם עם קבוצת “אחווה” היה משמעותי? מי יודע?

מדי פעם אני נפגש עם בנים ונכדים של קבוצת “אחווה”, ועצם הידיעה הזו מעוררת אצלי התרגשות אמיתית. הם נתנו לי להתארח בביתם: לקרוא את יומנם.