ההחלטה של אנשי העלייה השנייה לאצור את זיכרונות חבריהם הפכה בסופו של דבר להכרעה לרכז את ההיסטוריה סביב סיפוריהם של יחידים. הכרעה זו הייתה הכרעה מצטברת. ספר העלייה השנייה יצא בשנת 1947, בהשראתו של ברל כצנלסון ובעריכתה של ברכה חבס, וריכז יחד זיכרונות אישיים, ביטויים והגות, עם מעט ניתוחים היסטוריים מהזן המקובל.

לספר זה קדמו כמה ספרים שהוליכו לכיוון זה, של מפגש בין ביוגרפיה והיסטוריה: יזכור, ספר הזיכרון של “השומר”, שהבליט את דמותם של שומרים שנפלו; דברי פועלות שערכה רחל שז"ר בשנת 1930; שירי רחל, סיפורי ברנר; עבודות עריכה חשובות של פוזננסקי; ואף ספר הלימוד שהוציא אליעזר שיין, מורהו של ברל כצנלסון, כאשר ערך עבור החלוצים ספר לימוד, מסילה. העירוב של כתיבה פרטית וביוגרפיה עם תפיסה היסטורית, כבר חזק מאוד בספרים האלה.

לא תמיד זה היה ברור בספרי ההיסטוריה שנולדו מהרצאות של ברל כצנלסון ב־1928 והרצאות שנרשמו מפיו של טבנקין. עדיין היה בהם עיסוק מרובה בהיסטוריה של מפלגות, של גופים, בתיאור של כוחות כלכליים, בניסיון להתמודד בכליו של מארקס הזקן ויורשיו הסוציולוגים, שוויתרו על שינוי העולם וחזרו לניסיון לתאר אותו. אך כבר בספרים הללו מופיעות דמויות מיוחדות של גברים ונשים, ומופיעים גיבורים ספרותיים שהשפיעו על חייהם של פועלי העלייה השנייה.

אחרי שספר העלייה השנייה יצא לאור, נמשך מפעל העדות. סיפוריהם האישיים של אנשים שונים בעלייה השנייה פורסמו בשישה כרכים מודפסים בסטנסיל, כספרות מחתרת, על ידי תרדיון ושרת. רובם היו מבוססים על עדויות שנמסרו בשנות ה־40.

הדגשה זו על עדויות אישיות, שעברה אחר כך לקבצים שונים בקורות התנועה החלוצית, הייתה ניסיון לשדר מסר היסטורי ברור: ההיסטוריה עוסקת באנשים וזה קולה האמיתי.

ברל כצנלסון עצמו, כך נראה, ראה זאת גם כדבר הנובע משֶבר עמוק בהיסטוריה של העם. השבר הוא שמעלה יחידים להעיד. כדי לגלות את פניו של השבר יש לגלות מימד היסטוריוגרפי חסר: את קולו של מי שלא חתום על מסמכים. בסמינר המיוחד שערך ברל כצנלסון ברחובות בראשית 1940 הוא הנהיג מפגש שבו מסרו המשתתפים לחבריהם דין וחשבון פרטי על דרכם לארץ. (יגאל אלון היה הראשון שסיפר שם, כצבר מול שאר המספרים, לא על דרכו לארץ, אלא על דרכו בארץ.) היסטוריונים רבים בעולם השתמשו בזיכרונות, בפרטיכלים של משפטים, בשאלות ותשובות, או בתיאור של מכשירי עבודה, כדי לפענח חידות היסטוריות. אך היסטוריוגרפיה המבוססת על זיכרונות ווידויים הייתה ניסיון מודע של הזוכרים והמתוודים לראות בכתיבה האוטוביוגרפית חלק בלתי נפרד מן הכתיבה ההיסטורית האובייקטיבית. הם הפכו את הזיכרון האישי ואת חשבון הלב למסמכים היסטוריים, כמעין חזרה לביוגרפיות של מלכים ושליטים, המשוכנעים כי ההיסטוריה מרוכזת בהם. לא ההצלחה של הפרויקט קבעה את הקשר בין היסטוריה לביוגרפיה של האנשים, אלא התפיסה שיש צורך בהיסטוריה אלטרנטיבית, לא של ממסדים – היסטוריה אנושית מוסרית, של יוצרים ושואפים.

האם היסטוריוגרפיה כזו מולידה פילוג לאינסוף פלגי נרטיבים? אסור להבין זאת כהפרטה של ההיסטוריה ליחסיות, לחסימת ביקורת, לוויתור על החיפוש הגדול אחר דרך של אמת. אין כאן קידוש של חוויות פנימיות האוטמות את הקשב לקולו של הזולת, לצרכיו ולתפיסתו. היסטוריוגרפיה כזו גם לא באה לקדש את היוצא דופן, הקיצוני, החריג. הסיפור האישי בא להעיד שאין ליצור מסגרת תיאורטית קולקטיבית המתעלמת מן היחיד. זו הייתה המורשת המשותפת של א“ד גורדון, שהאמין באינסופיות הטמונה בכל יחיד, ושל תפיסתו הספרותית ההגותית של י”ח ברנר, שהאמין שהאדם הוא יצור שבור מכדי שניתן להכניסו לתבניות ומודלים.

קריאה היסטורית זו מדגישה שאין לשכוח את הקורבנות והטעויות, את ההזנחה, את התביעה המופרזת, את המחיר האישי ששולם. היא מסכימה כי אסור שהמפעל הציוני יהפוך אנשים לברגים, אפילו במפעל גדול כזה. החפיפה הרבה שבין ספרי זיכרון לספרי ההיסטוריה, הדגש על הווידוי האישי, על הזיכרון הצורב, ההדגשה כי התאונות והאכזבות היו קשות מן המותר – כל אלה היו לחלק בלתי נפרד של הקריאה ההיסטורית. זוהי התמרדות, למשל, נגד העובדה שהמחיר שנתבע לעתים היה חזק מן האנשים. האסונות נבעו מחוסר הכלים, מתנאי אקלים ובריאות, מזרות וגעגועים, מלבטים בענייני אהבה ומין. היה רצון לבנות אורח חיים בריא, ממוקד, ולטווח ארוך, למהפכת העתיד; גם עבור אנשים שעוד לא הגיעו. הראייה של היחיד כמי שתורם לזולתו לא באה מספירה של זכויות אוניברסליות, מתפיסה מופשטת, לגליסטית, התובעת את כבודו של כל יחיד כזכות שמגיעה לו, אלא מתפיסה כי דווקא קורטוב של אלטרואיזם, כאשר היחיד תורם מסגולותיו בלי שהוא חייב לעשות זאת, ובנתינתו הוא לא מצפה להדדיות, יכול להביא להכרה אמיתית בסגולת היחיד. השקיעה ביצירת חוזים מתמדת עם הזולת, הכורח לא לפגוע בזכויות היחיד, עלולים ליצור כעס, והסתפקות במילוי חובות מינימליות במקום התעוררות של רצון טוב ומחויבות מתוך שמחה לזולת.

התפיסה של המעשה, המחווה, העבודה, השיגרה שצריכים להחליף את הפטפוט הייתה חשובה לא פחות מההדגשה של חיי היחיד. ההיבריס של ההגשמה הוא התביעה לגילוי יתר של מניעים, הוא יצירת מיתוסים, ויצר של פרסום יתר לאנשים. כדי להימלט מהפיתוי והסכנה יש להדגיש בהיסטוריוגרפיה עדויות אישיות של אנשים לא ידועים – נשים, פועלים שאינם מנהיגים, או פקידים של ארגונים ומוסדות. היסטוריה כזו תדגיש יותר את החיים החשאיים לפני הגילוי של הפעלת כוח הכפייה והכרת התודה של נתינים כלפי השליטים.

מדעי החברה כבר העלו על הבמה גיבורים חדשים. על ידי העלאתן של קבוצות מגוונות על שולחן הניתוח כבר הייתה חריגה מהכתיבה ההיסטורית המסורתית. אך הניסיונות הללו ניסו להגיע אל אמת באותיות גדולות ומופשטות, ולא נתנו מקום ללחן הייחודי של האנשים המסרבים להיות חלק מהפשטה, חלק מכוחות, מארכיטיפים, ממערכות וצורות לכידה של היחיד כחלק מתבנית גדולה. ההיזקקות של אנשי העלייה השנייה לקול האישי המעיד, הזוכר, הבונה אופקים של מחר לחבורה, לעם ולאנושות, היא לא בדרך של השתלטות כוחנית או בתוקף יצירת מערכות, אלא בתוקף יצירה ובתוקף נורמות מוסריות.

אחת היצירות ההיסטוריוגרפיות החשובות על העלייה השנייה נכתבה דווקא אחרי הקמת המדינה. אלו מכתבי ברל כצנלסון הערוכים בידי יהודה שרת. שרת עיטר את מכתבי ברל כצנלסון בהערות מפורטות ביותר, אנציקלופדיות ממש. הוא סיים את מכתביו של כצנלסון בשנת 1918. כששאלו אותו מדוע הפסיק דווקא במכתבים אלה טען, כי הוא מנסה לערוך את מכתבי ברל “בטרם התגלותו”, כלומר בטרם הפיכתו למנהיג פוליטי ידוע. עניין אותו יותר תהליך עיצובו של המנהיג כאיש צעיר בתוך חברתו ובתוך מילוי משימתו, לפני שמצא עצמו מחויב ל“בימת ההיסטוריה” הרחבה; לפני שהציג הצגות בפני המונים שהוא לא מכיר. ניצחונו של האיש המנהיג המונים נתפס במידת־מה כאסונו המוסרי. דומה שבכך קלע יהודה שרת לעולמו של ברל כצנלסון ולעולמה של העלייה השנייה יותר משקלע לעולמו של דוד בן־גוריון, המנהיג שצמח ליישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופות הגורליות של הקמת מדינת ישראל.

על פי תפיסתו של יהודה שרת, התגלותו של ברל כצנלסון כמנהיג בעלייה השלישית איננה נקודת המוצא האמיתית להבנת האיש או תקופתו. עמידתו בשער, ההכרעות שקיבל, התייצבותו בפני הציבור אינן משקפות את התקופה שבה צמח או את עולמו הפנימי. יש פה אמירה מאוד חשובה להבנת העלייה השנייה, כפי שהבינו יהודה שרת ואחרים. דווקא בתקופה של ראשית, שבה אין לאנשים סמכות או כוח, שבה הם נאבקים על דרכם בלי הילה של פוליטיקאים, הם נתונים יותר לעצמם, מגבילים את עצמם, מבטאים את חלומותיהם, שואלים עצמם האם יוכלו לעמוד במשימות, תוהים האם יצירתם בעלת תוקף, לא רק כתרגיל פסיכולוגי או כאקט של אמונה, אלא כעניין לאנשים סביבם ולדורות אחריהם. דווקא אותה תקופה ואותו חוסר ודאות הם שמעניקים לעולמם עוצמה ופאתוס.

יהודה שרת, שהיה מקורב לאנשי העלייה השנייה, נזהר בכל כוחו לא להביא אז, בשנות החמישים, עניינים שיש להם משמעות אקטואלית פולמוסית. במיוחד צינזר כנראה את המתח שבין בן־גוריון לברל כצנלסון, משום שאחיו משה התייצב באותן שנים מול בן־גוריון. האחים יהודה ומשה שרת לא רצו להשתמש בקלפים שהיו ברשותם.

עד היום אינני בטוח מה היו הקטעים שאותם צינזר. היה לו חשוב יותר להגיע עד לשורשי הפרטים מחייהם של אנשי העלייה השנייה, מזווית ראייתם של גברים ונשים. על כן השתמש במכתביו של ברל כדי לכוף על עצמו משמעת היסטורית שתביא את ברל דרך משקפיים שהיו לדעתו אופקיו האמיתיים: המכתבים שכתב באותה תקופה. הוא הביא את כל המסמכים שמצא בארכיונים שונים ובעיתונות של התקופה, אך ארגן אותם סביב דרכו של ברל כצנלסון כאיש פרטי. עם חבריו הוא מנסה להתמודד לא רק עם בעיות חברה אלא עם תהומות בעומק של אמן; עם מודעות ופתיחות שהיו צריכים לעבור תהליך קשה של כתישה, אובדן ואבל.

מסירת חלק כה נכבד של ההיסטוריוגרפיה לעדויות האישיות איננה ניסיון לפסיכולוגיזציה של ההיסטוריה. אין היא הכרה בבית הכלא של סובייקטיביזם וחיי הפנים הנעולים. העדות היא ניסיון כן של הרבה אנשים לפענח לתוך איזה עולם הוטלו, לתוך אילו מערכות רחבות נפל סיפורם. הם פועלים גם בתוך השקפות עולם, כוחות, מערכות כלכליות. יש בכוחם של יחידים להעיד שהיחיד הוא השתקפות גרידא של מערכות, לתארם כחיילים ממושמעים או כעבדים נרצעים וקורבנות. היחיד לא יכול להיות תאונה של מצב העניינים, יש לו יכולת לגלות התנגדות, להפוך הכללות מופשטות ליצירות אישיות רוויות מתח, שבהן הוא יכול לערוך, יחד עם חברים, מלחמה נגד עריצות הגודל וההכללה, לפרוץ את מעגלו המכושף של הגורל בתוקף יצירתו, בתוקף חבריו ובתוקף נכונותו להבין את הכוחות הפועלים מסביבו.

העלייה השנייה הכותבת את עצמה בכתיבה המוקדמת של שלמה צמח, ובכתיבתו המאוחרת, מעלה את ערך הספונטניות, את היחידיות של אנשי העלייה השנייה. אך גם ניסיונות אלו נעצרים מוקדם, לפני סידרה ארוכה של טראומות שפגעו בהמונים והניעו אותם להצטרף לגלים של עלייה, לחפש פתרון לצרכים קולקטיביים. אילולי התקופה הראשונה, שבה ההיסטוריה הייתה מסורה בידי יחידים השונים כל כך זה מזה, לא היה בידינו מודל לקרוא מחדש את ההיסטוריה שקדמה לה וזו שבאה אחריה. האחרוּת היתרה של אנשי העלייה השנייה, שנבעה מן הבדידות שלהם, מקריסת כל כך הרבה מערכות סביבם, מתביעתם העצמית להתחיל תהליכים מבראשית, תרמה להיסטוריוגרפיה של תקופות אחרות. היא גם תרמה ליכולת של אנשיה להנהיג יישוב ולהדריך גלי עלייה שבאו אחריה.

אך יכולתם להנהיג את היישוב ואת העם היהודי בשנות ה־40 וה־50 נשאה אופי שונה. היא לא הייתה יכולה לעמוד במשימה: החבורה נשברה. הם גם ראו כיצד דרכם מסתלפת. אמנם הם זכו בתהילה של מייסדי המדינה, אך גם היו אחראים לפילוגים וקרעים. הם עדיין עסקו בסיפור של יחידיה, אך בלא תקווה כי הסיפור יוכל להיות בעל משמעות בקונטקסט החדש. סיפורו של היחיד החליף את הסיפור של ההיסטוריה, של המערכות. הוא היה תלוש מתהליכים סוציולוגיים ומהרקמה העדינה הנוצרת במתח שבין היחיד והחברה.

בהקשר זה, דומה כי המאבק של אנשי העלייה השנייה על עיצוב ההיסטוריה משלהם נבע מאי אמון בהיסטוריוגרפיה שקדמה להם. הם לא רק ביקשו את השתקפותם, אלא כתיבה היסטורית המתאימה לעתיד מתוקן. הכותבים חששו כי לא יוכלו לעמוד גם במשימות ההיסטוריות וגם בכתיבה שתציב מטרות אחרות להיסטוריה הנחוצה לבניית העתיד.

אחת הדמויות הטראגיות של “השומר”, זאב לוינזון, מהאנשים המרכזיים ואנשי ההלכה של “השומר”, שהיה מראשוני השליחים של “השומר” לאירופה בתקופת העלייה השלישית, נתקף בפרנויה עמוקה, הסתגר בביתו לשנים ארוכות וניסה לכתוב ראשי פרקים לתולדות “השומר” (ניסיון שלא עלה יפה). בראשי הפרקים הוא מנסה להסביר, מדוע הסיפור של העלייה השנייה ושל “השומר” לא יוכל לעבור מדור לדור: לפתע נוכחו אנשי “השומר” לדעת כי כותבים את ההיסטוריה בלעדיהם, כי הם נזרקו מההיסטוריה. על כן ישבו לכתוב בדחיפות את ההיסטוריה. הדחיפות הכשילה, טען לוינזון.

לוינזון חשף את הבעיה הקשה, כאשר העדות של האחד תופשת מקום בזיכרון הציבורי ומוחקת בלי כוונה את סיפורם של אחרים. הוא נגע בשאלה חשובה ביותר בהיסטוריה המקובלת: מי היה הראשון, למי מגיעה המדליה. התהילה היא המצבה על קברו של האושר, אמר חכם אחד. אך איסוף קרדיטים לתהילה היסטורית לא היה יכול לספק את ההיסטוריוגרפיה של אנשי העלייה השנייה. הם ביקשו עדות לחיפוש אחרי חיים של משמעות, עדות להתכוונות עמוקה וקנה מידה לבחינה אכזרית של הניסיון המצטבר. וגם היה בהם בוז למסעות של כבוד או פגיעה בכבוד, שהיו מנת חלקה של הציונות המאורגנת, שלא היה לה מספיק כוח להיבחן על פי תוצאות עבודתה, אך כבר לא יכלה להיבחן רק על פי כוונותיה וסיסמאותיה.

מפעלים היסטוריוגרפיים של תקופות אחרות לא היו יכולים להתעלם מן המורשת ההיסטוריוגרפית של העלייה השנייה. היא השפיעה על מחקרים וביוגרפיות וגם על תמונות כוללות של התקופה (כמו ספר העלייה השנייה שבהוצאת יד בן־צבי).

אך דבר אחד לא עלה בידי אנשי העלייה השנייה: להפוך את סיפורם לטקסט קאנוני, לביטוי של קדושה המחייב פיענוח, דרשנות ופרשנות. לשם כך היה הסיפור צריך לעבור תהליך שבו החיתוך המהפכני, מצד אחד, והשיבה לרחם העבר מצד שני, מתבררים כאופציות שווא. הדיאלוג בין סיפורם של יחידים המנסים לחיות את חיי הכלל ולהתמודד עם דילמות הדור לבין המסורת והאוטופיה, מתחיל רק עכשיו.