האם סיפור שנקרע על ידי ניתוח היסטורי, שמתקיים בתוך קונטקסט היסטורי וחי בתוך עולם טכנולוגי חשוף, יכול לקרוא לעצמו מיתוס? האם ניתן להודיע בחדשות על בריאת העולם, על הולדת האדם, או על ממטרים פזורים שהובילו את נח לבנות את תיבתו?

יש הטוענים שאנו סובלים מהצטמקות חיי הרוח והיצר, שנבלעו על ידי צידוקים רציונליים וטכנולוגיה ברוטלית, שרק המיתוס יצילנו. יש גם הטוענים שהכניעה למיתוס היא עצמה מעוררת חשיבה בלתי רציונלית, היררכית; שהרומנטיקה הכובלת בסיפורי גבורה קדומים ובפולחני יצר היא שהובילה בעידן הטוטליטרי לאובדן הרציונליות, ואובדן הזכויות האנושיות הנובעות ממנה.

המיתולוגיה עוסקת בראשוני, מערבת שאלות קשות עם סיפורי תשובה, שהעלילות בהם הן שנותנות תשובה לשאלות. היא נוטעת את מחזור חייו של הפרט במחזורי הזמן הגדולים, שלשווא אנו מחפשים את קצבם ומשמעותם בחיינו הקצרים.

הרבה שנים אני עוסק בגילוי של סיפורי ראשונים ופיענוחם. האם אלה מיתוסים? אלה סיפורים אישיים. כמי שמאתר וחושף סיפורים מעין אלה בעליות הראשונות, אינני יכול שלא להתייחס לאותה דלייה של קטעי חיים השוברים את הגלים הגדולים של תהליכים, של פרויקטים דמיוניים שהם פרי רוחם של מנהיגים ותנועות. פנייתי אל סיפורים אלה עונה בוודאי על צרכים פסיכולוגיים שלי. לא חיפשתי מוצא תחליפי למניעים אלה ואינני יכול למסור עליהם דין וחשבון גם לעצמי. אחרי ימים רבים שבהם הייתי שולה את הפנינים האלו הגיעה אלי הבחנתו של ולטר בנימין, שהבדיל בין חורבות לבין עקבות, בין סימני דרך למצבות קבר. יש שרידי עבר שמרמזים לעתיד אוטופי, שמהווים אותות לניסיונות שיתגלו שנים רבות לאחר מכן, ויש סימנים וביטויי תרבות שאנו קשורים אליהם כי הם מרמזים לנו על אפשרות המוות, על הסופיות. יכולתו של סיפור היא לאותת לבאות, לנוכח הכאב והאבל על מה שנראה שחלף. לא שההבחנה קלה. לא תמיד אנו יודעים מה הן עקבות ומה חורבות. ובכל זאת צריך לנסות להבחין ביניהן.

באחד הלילות הראשונים של קיבוץ עין־חרוד בעמק יזרעאל, בזמן שהכול היו מוצפים בשיכרון בראשית, הציפו עקרבים את מחנה האוהלים, אלפי עקרבים שהפכו את הלילה לשדה קרב מוחץ חלומות. האירוע התרחש לפני שנים רבות, כיום כבר אין מקימים מחנות בביצות. אך תופעת העקרבים של היום הראשון, בעצם הרגע הגורלי, חורגת מן המהלך הרגיל של האירועים, בבחינת עוצרת את הזמן ברגע של חירום המאפיל על המהלך של הגשמת החלום, ואפילו מרמז על אפשרות השחתתו או מותו.

אירוע כזה הוא “מיתולוגי”, הוא לא מתמצה בפירושיו, הוא שובר ולוכד פתרונות פשוטים. הוא לא נעלם אם נקבע לו תאריך או נקבע את מיקומו בתהליך ההיסטורי או הכלכלי. גם אם מישהו ייתן הסברים זואולוגיים להופעת העקרבים או יסביר את מועד עליית גדוד העבודה לעמק, הוא לא יוכל למוסס את הסיפור. הוא מהווה מיתוס של ראשית הימים, ויש בו עלילה לא צפויה המפענחת מצבים אנושיים. זהו סיפור שניתן להפקיעו מנסיבותיו ההיסטוריות. האם הוא מיתוס?

האם הסיפור הבא הוא מיתוס? זהו הסיפור על קבוצת חלוצי תימן על שפת הירדן, אשר במשך כמה חודשים בשנת 1917 איבדה קרוב ל־20 מחבריה וילדיה, ובהם ארבעה ילדים במשפחה אחת, ואחריהם אמם. הבעל, מרוב כעס ואבל, קפץ לבור סיד, אך ניצל והקים מחדש משפחה וילדים. הוא לא הותיר אחריו יצירה כמו איוב, אך סיפורו האישי קורא לנו להתחבר אל איוב, אל ההתנסות, אל ההתקוממות והתעייה שלו. האם הוא מיתוס? החיבור בין המיתוס הקדמון לבין הציונות החדשה ברור, אך קשה להכניסו למגירה אחת. השאלה מעוררת תהייה גדולה, שאלה עמוקה על גורלו של אדם.

האם לחברה יש צורך במיתוסים? היסטוריונים והוגים פוליטיים מרבים לעסוק במיתוסים וביכולתם לגבש חברה, לתת טעם. הם מדברים על תפקידם המשחרר או הכובל של מיתוסים, עד כדי כך, שרבים עוסקים בצורך של ממסדים להמציא מיתוסים מכוננים, שיתנו בידיהם סמכות וכוח. כדי שמיתוסים יהפכו מסיפור רגיל למיתוס הם צריכים להיות ראשוניים, גדולים, מפענחים, ויוצרים קודים חדשים. הם זקוקים לתיבות תהודה היסטוריות, לקונטקסט. אפלטון הישיש הבין זאת, כאשר ביקש לגרש את מספרי הסיפורים מן העיר. הם עלולים לגנוב את אש השלטון ממלכי התבונה. הבעיה של מיתוסים שימושיים כאלה – שמשרדי יחסי הציבור משתדלים לחקותם, ואף לייצרם – היא בעיה מוסרית. לעתים קרובות הם מצונזרים, לעתים אפילו שקריים. ילדים אוהבים להצביע ולהודיע שמלכים הדורים אלו פשוט ערומים. היכולת של ילדים לנפץ מיתוסים, היא מיתוס חשוב!…

הסיכון הגדול שבסיפורים אלו הוא שהחברה לומדת שהשקר הוא שימושי, שהוא נותן למסַפרים חופש, לא רק לבדות סיפור כי אם לערוך בו מניפולציה פוליטית. עצם ההיתר הזה מסוכן. אך אולי דווקא הסיפור האישי, החורג מהכתיבה הכוללנית הגורפת ומתעלמת בשם דגלים שהונפו, הוא שיבקר ויפריך את הגרסאות המנופחות, “הגדולות מן החיים”, הוא שיהיה חיסון נגד הרצון של צמאי הכוח לשלוט ולהשתלט דרך אימת העלילה הקדומה. גרסאות כאלה מובילות להערצת בעלי השררה ומפלגתם. אך מדובר כאן באופנות תרבותיות חולפות. אלה יודעות כי יש להן “זמן מדף” קצר ביותר. הגיבור היום, שאליו מופנות מחיאות הכפיים, יודע שמאחורי הפינה כבר מסתתר הגיבור הבא שידיחו מכיסאו. אין זה סיפור שיישאר מיתוס, אלא בלון של יחסי ציבור בני חלוף. גיבורי תרבות לזמן קצר.

סיפורי האבות המייסדים שאני מאתר בדרך כלל מצביעים על גבולות או קווי תיחום. אנשים אמנם היו במצבים שחייבו את עצמם לנורמות תובעניות, אך מצד שני אנשים הטילו על עצמם נורמות שעיצבו מצבים. הם מגששים בתוך תהומות. מה שקובע את דרכם אינו תפקיד או ציפייה ממישהו. מתוך הקשבה פנימית הם מגלים את מה שמצווה עליהם, ולא פעם נותרים במצב של אי ביטחון. הם צריכים לגלות אחריות כלפי אנשים וקריאה נכונה של “המצב” הכולל. זהו מצב כל כך אנושי, שלא מתאים לאנדרטאות או למיתוסים הגדולים. אנשים רבים הנמצאים ב“פינות” היסטוריות, במסגרות של קבוצה, עבודה, עשייה תרבותית, משפחה, אהבה, פועלים מתוך התבוננות מקיפה, אך בקומה אנושית ולא מיתולוגית. הם מגשימים פרויקט אישי, וגם רואים את אופקיו. אי אפשר לבנות להם מונומנטים גדולים יותר מקומת אדם, והם מסוגלים להעמיד אתגר וסימן שאלה לאנשים אחרים. לעומתם בוני המיתוסים בעידן החדש מבקשים דמויות חלולות פסיכולוגית, שיהוו אמצעי לשחרר את הנתין מספק או ערעור, מתפנית או מרי.

הסיפור־המיתוס שבא לקבוע ראשית, עיקרון מכונן – סיפור הראשונים – למעשה איננו כזה. למרות שהוא נראה כאירוע מבודד, הוא למעשה מחובר לסיפורי מופת שקדמו לו בספרות המהפכה, בספרות הדתית ובאתוס התרבותי המצטבר. לעתים הגיבור מודע לכך שמה שקורה לו מתחבר עם אירועים וסיפורים מן העבר. אך חיבור זה בין הסיפור למקורותיו החשאיים איננו הופך את סיפורי הראשונים באופן אוטומטי למקור סמכות, כמו בספרות הדתית. יכולתו להתחבר למסורת ארוכה של סיפורים הגיוגרפיים קשורה דווקא לניתוק העקרוני מסמכותה של מסורת. החיבור וההד המחברים את סיפורי החלוצים עם יורשיהם קשורים בתחושה כי נשברה שלשלת המסירה, כי הגלות התמוטטה, והמעבר לארץ מחייב לשקול הכול מחדש.

משום כך יש לראות בטלטלה, בחיפושי הדרך, בכישלונות של החלוצים, במיוחד אלו של העליות השנייה והשלישית, מפעל ראשוני ומכונן. הם היו מודעים לכך שהם מתחברים בחיבור חדש אל קרקע עשירה במסורות, אך האמינו כי צריך להתחיל מבראשית. הם רצו למצוא דרך לעם, שהם קראו בו משבר. לשם כך היו צריכים גיוס של הרבה כוחות פנימיים ואמפאתיה. אך לעתים דווקא אלו היו למלכודת של קריעת הקשר עם הסיפור של האחר, של הסתגרות בתוך בועת הסיפור, של ניסיון לחזור עליו בלי הרף במציאות היסטורית משתנה. המשברים האישיים וההיסטוריים שגיבורי הסיפורים היו מודעים להם חסמו את הדרך להזדהות מלאה ובלתי ביקורתית עם מיתוסים, הזדהות המוחקת דילמות מוסריות. הם ביקשו לחזור לארץ האבות, להיות חקלאים, רועים, בורגנים עבריים, הם ביקשו להשתלב במזרח הקדמון ולשחק בפוליטיקה תנ"כית. מבחינה זו, לכאורה, היו רסטורטורים, מתקנים, בונים ויוצרים, אך לא פחות מכך הם היו נציגי מהפכה גדולה, הן בתחושה האפוקליפטית והן בניסיונם להטרים ולחיות חיי אוטופיה.

טרומפלדור נודע בין אנשי העלייה השנייה כחורש ביד אחת, כשופת את סמובר התה ביד אחת, כאיש סגור התובע תביעות גדולות מעצמו וגם מחבריו. הוא כועס על חבֵרה שאוהבת להתקשט בבגדים. כשהוא מגיע לדגניה הוא רוצה לקום ראשון לעבודה. אך במגדל יש מי שמגיע לאורווה לפניו. כל יום הוא מתעורר יותר מוקדם כדי להיות ראשון, אך חברו מקדים אותו. הוא עושה מחקר ומגלה, כי חברו הולך לישון לבוש בגדי עבודה, ולכן הוא מקדים אותו. טרומפלדור מבקש מן החברים לתקן תקנה, שאין לישון בבגדי עבודה, ומאז הם מגיעים יחד לעבודה.

הסיפור נשמר בזיכרונו של אחד החלוצים. לדעתי הוא נשמר גם משום שהשתלב עם מסורת ותיקה של התעוררות לתפילה, של הקם ראשון לעבודת הבורא. אני בספק אם טרומפלדור היה יכול לזכור את האירוע. הסיפור היה צריך לעבור דרך מי שהיה ספוג מסורת והתחנך על ברכי סיפוריו של שלום עליכם.

החלוצים בחנו מצבים היסטוריים, אידיאולוגיות שבהן האמינו, והשקפות עולם שהיו מצויות בשפע בתקופה ההיא. דרך הסיפורים על המצבים האנושיים שנוצרו, הם סיפרו יומן שתיאר מה עובר עליהם. תוך כדי הניסיון להגשים את חלומותיהם התגלו פרשות דרכים, מכשולים וכישלונות, ואלה מצטרפים לסיפור.

מאוחר יותר נמצא הסברים סוציולוגיים על מה שעבר על החלוצים. אנו מוצאים הרבה הסברים מאוחרים או הסברים של יריבים פוליטיים המציגים תשתית מעשית ונותנים פשר פרגמטי לעניינים שקיבלו הסברים אידיאולוגיים. שכן האקלים הרוחני שבתוכו צמחו הן החלוצים והן אנשי מדעי החברה וההיסטוריונים שבאו אחריהם, לימד אותם כי באידיאולוגיה יש סיכון. היא יכולה לקחת אותנו אל חופים שאליהם לא התכוונו להגיע. מוטב לתת הסברים פרגמטיים: השותפות היתה פרי מצוקה של עניים; הטיפול המשותף בילדים היה פרי ההכרח להבטיח את בריאותם ושלומם של תינוקות; הרעיונות על אדמה לאומית נבעו מהעדר קרקע להתיישבות, וכו'.

אך הסיפורים ה“מיתולוגיים” מאשרים דווקא, כי הפתרונות הכלליים שבהם נאחזו כאשר עמדו בפני בעיות גדולות תאמו את האתיקה של היחד, לא רק את חלום ההישרדות של היחיד. השוואה בין תרבות החלוצים האמריקאים לחלוצים הציונים מעידה כי בשני המקרים עמד אתגר הישרדותי. בשניהם חיפשו פתרונות, יצרו מערכות שיתאימו לערכים האישיים, לאורח החיים שביקשו לחיות. האמריקאים נאחזו בגיבור הבודד, הציונים בתגובה של היחד.

גם בסיפורים האישיים השוברים מוסכמות, המתנסים בקצוות, המעפילים אל על, ניתן להבחין בתשתית אתית חמורה. בעלילותיהם האנשים מטילים ספק באידיאולוגיות, המוחקות את ההתנסות של היחיד ואת אחריותו. בוחנים את היחיד ואת חבורתו מבפנים, מטילים מטלות. מופיעה אתיקה שמשוחררת במידה רבה מן המקובל בתנועה המהפכנית הרוסית באותה תקופה, שם אהבו לשעבד את האתוס למיתוס הפוליטי הגדול שהתפתח, בדמותה של אידיאולוגיה מקיפה, טוטאלית, שביקשה להבין את התקופה ואת סיכוייה.

כאשר החלוצים בחנו עניינים על פי עקרונות אידיאולוגיים מחמירים, הם חשו כי ציות אדוק לאידיאולוגיה יביא לפרידה מן הפרויקט הציוני וגם יסיט את הדגש מן המחיר הקשה של מהפכה אישית. כך, סיפורי החלוצים בנויים כמו סיפורים חסידיים, המבקשים לאשש בחייהם פסוקים ושברים של מסורת. המסקנות לא תמיד פסוקות, אך הם גילו נכונות אקזיסטנציאלית לעמוד באתגר.

חלק מהחוקרים היטיבו לתאר את חיפושי הדרך האידיאולוגיים של העליות השנייה והשלישית. חלק האירו את המסקנות הפוליטיות, אך סיפוריהם של היחידים והחבורות עומדים גם מול כל אלה. הם מבטאים את המחיר האישי, את התהייה והשבר. אין בסיפורים הללו גיבורים קלים שמנצחים בכל המערכות, שחותם של קדושה ושל סמכות נתון להם מלכתחילה.

סיפורי הראשונים, מכתביהם הפרטיים, וידוייהם המאוחרים קשורים להיסטוריה ולספרות באופן טבעי, כי אנשי העלייה השנייה והדורות שאחריהם האמינו בהיסטוריה ובספרות כזירות שבתוכן חיים ומהן מקבלים השראה. אך הם ביקשו יותר. הם ביקשו ביקורת וגם חזון, מודעות לסיכונים של הבריחה, וגם חשש משיבה אל היסטוריה המקימה אנדרטאות לשליטים ובעלי כוח. על כן הסיפורים שלהם אינם העתק של הגיוגרפיה דתית או של מדע יבש.

דומה כי וידוי שכתב איש פשוט מן העלייה השנייה, בהיותו זקן בן 82 השוכב בבית החולים, יאיר את מה שניסיתי להסביר. יש להדגיש, שהאיש לא היה שומר מצוות במובן המקובל היום. (המסמך נמצא בידי המשפחה, בכתב יד רועד. חלוקת השורות היא על פי כתב היד.)

התעוררתי והתאוששתי מההלם שפגעני ושפתי לוחשות דובבות:

אל שדי! הרפה נא אך הפעם. כי עוד טרם עתי.

אנא זכני ותנני להמשיך ראות וצפות.

על הסנה ישראל הבוער בלהבות במדבר סיני

וגצי אש פוקדים בכל אתר ואתר

בארצנו הקטנה. ואנו כה חרדים לבאות…

אני הנני אחד מאלה הנערים החולמים מאז… ראשית העלייה השנייה

העומדים על מצפה נדבך בנין המסורה

העתיקה… בארצנו הקטנה.

באמונה יוקדת, באהבה גדולה ובדאבה רבה.

זה כמעט שלשה דורות חייתי

בתקוה ובמסירות אין קץ…

העוד אזכה מכורה יקרה בערוב ימי

לראותה מגיעה לחוף מבטחים?

בונה בשלווה ותושיה את ארצנו מולדתנו

בית האומה… אנא אלי אל תניחני לאנחות

באין תקוה על אם הדרכים. אה יגור יגורתי

נחגור עוז ואמונה שנצח ישראל לא ישקר.

בענווה רבה,

עבד עמי

יעקב רוזנפלד

בעת מצוקה, עת הנפש עוברת על גדותיה.