הוויכוח על הציונות היום, במלאת חמישים שנה לקיומה של מדינת ישראל, דומה להפליא לוויכוח המסורתי עליה בטרם הקמתה של המדינה. צצים ועולים נימוקים מבתי העבוט של תנועות יריבות, תנועות חשובות וטראגיות שפעלו בשנות ה־20 וה־30, כמו האורתודוקסיה, הקומוניזם היהודי, הבונד וההתבוללות. העובדות הן מימי המדינה; הטיעונים – מבתי המדרש הישנים והטובים, בתוספת כמה גרמים של “פוסט”: קינה עתיקה על מות החלום. שוב צצים הנימוקים המסורתיים של בעלי החרדה השמרניים, החוששים מפריצת המסורת, וסוערי המהפכה החוששים מפני המסורת. עתה הם מכוונים את ביקורתם כלפי מדינת ישראל, כאילו הייתה המשך פשוט והגיוני של התנועה הציונית.

מי לא זוכר את “העיוורון לבעיה הערבית”, שעליו התווכחו מזה מאה שנה מחוץ לציונות ובתוכה? הפחד מעיוורון והפחד משיתוק הנובע מפיכחון הם פחדים מסורתיים. הניתוח של הוויית המדינה הצעירה, בעיית הפליטים והשלום, מחדל מלחמת יום הכיפורים, ואי ראיית האפשרות לשלום, הוא ניתוח חדש. אך מה שלא חדש הוא הכנסתו למסגרת ההשגחה, המרד והמשיחיות, או למסגרת ניתוח שלפיו המפתח לכל ההתרחשויות הוא הקשר של החזקים, בעלי ההון, נגד נטולי הכוח.

אפשר לנתח את ההיסטוריה המדינית של מדינת ישראל כהמשך פשוט של התנועה הציונית. דווקא בניתוחים של מי שביקש להעמיד עצמו מחוץ לציונות זה מופיע: תפיסה כנענית הטוענת כי הציונות הייתה תנועה להקמת מדינה ולביטול היהדות כדת גולה. לפי תפיסה זו עצם קיומה של מדינת ישראל מבטל את הצורך בציונות ואפילו ביהדות. גם התפיסה החרדית רואה במדינת ישראל המשך פשוט של הציונות המורדת, שיש לפרק אותה או לפחות “להשתמש בה בלבד”, ללא מחויבות כלשהי, וגם היא המשך של ויכוחים ציוניים ישנים. לפי תפיסות אלו, די לחבוש על ראשם של נציגי הכנסת את הצילינדרים של באי הקונגרס הציוני בבאזל, ויתגלו אותם אנשים, אותן חרדות, אותן תגובות.

אך תנועות וולונטריות כמו התנועה הציונית לא יכולות להיות זהות עם מדינה. תופעות כמו ציוויי תנועה או חוקים, מחתרת וולונטרית או צבא מגויס, קהילה עצמאית או ממסד, הן תופעות המושפעות זו מזו, ממשיכות זו את זו, אך ההתעלמות מן ההבדלים תביא את שתיהן לתהום.

מדינת ישראל הייתה והינה מדינה דמוקרטית. אזרחיה אינם נתינים, אפילו לא נתינים של רעיון. הם שותפים באחריות. אין הם מקיימים את רעיון ה“לוויתן”, לפיו זכותה וחובתה של המדינה להפעיל תמיד את כוחה. מדינה צריכה להיות בית המאפשר צמיחה תרבותית, קשרים ואינטרסים, וגם כאלה שאינם זהים לממסד. מדינה דמוקרטית היא מדינה המגבילה את סמכויותיה. היסטורית, אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל התאפשר בגלל עברה הדמוקרטי של הציונות, אך דמוקרטיה בתנועה וולונטרית וקטנה, ללא כוח וחוק כופה, ללא כוח כלכלי, אלמונית בדיפלומטיה העולמית, שונה ממימושה במדינה של מליונים, העומדת בצומת של מאבקים בינלאומיים, עם צבא, כלכלה וחוק מדיני. מדינת ישראל מימשה את חלום הציונות להיות חלק ממשפחת העמים. משפחה זו אמנם מוכיחה לא פעם את שיגעונותיה, היא לא משתלטת על בניה הרוצחים, על תאוות בלתי מרוסנות לשלטון של אדם על חברו. אך מי שביקש להיות במשפחה אינו יכול להתעלם מהחובות שהיא מטילה. החובות נובעים מתוך כך שהמשפחה מורכבת ממדינה מאורגנת עם צבא ומיסוי.

הציונות הגיבה מתחילת דרכה למצבים שבהם חי העם היהודי. מולם היא הציבה ניסוי חברתי אוטופי, של קבוצות ויחידים. היא הייתה מיעוט עצוב בעם, שחדל להאמין בשיווי המשקל שבין היהודים וסביבתם לאחר האמנציפציה. היא פעלה באחריות למען תנועת הגירה המונית של עם שהאופציות שלו להגירה לארצות אחרות נחסמו יותר ויותר.

הציונות הפכה מתנועת מיעוט לתנועת עם ברגע של שבר, ברגע שבו לתנועות יהודיות אחרות אבד המפתח. היא לא הצליחה להציל את כל העם היהודי, אך הצליחה להניח על סדר היום העולמי את מצבם של היהודים, מצב התובע פתרון פוליטי אפשרי, ולו בחלקו. עד אחרי מלחמת העולם השנייה לא הצליחה הציונות ללכד סביבה את כל העם היהודי. אך אחרי המלחמה היא הצליחה לבנות לו אלטרנטיבה, דרך, כיוון.

כתנועת מיעוט לא היה לציונות מספיק כוח לסכל חיפוש של פתרונות אלטרנטיביים להגירה, גם לו רצתה. השערים ננעלו ואלו לא נמצאו. הייתה זו טרגדיה, שהרי פתרונות כאלה יחד עם הציונות, היו מצילים עוד יהודים.

הניתוח הציוני הקלאסי לא פעל כשעון שווייצרי. הקמתה מדינת ישראל לא הביאה לחיסול מידי של הגולה. היהודי המתבולל יכול היה לצאת מן הארון, להישען על מדינת ישראל כתומכת בתהליך שהוא עובר. היא גם עזרה ליהודים שהחליטו לקיים את זהותם היהודית בגולה. במסגרות דמוקרטיות, הציונות העניקה ליהודי אפשרויות לבנות לעצמו מעמד שווה ערך בחברה האזרחית. מדינת ישראל הורידה את מפלס החרדה העולמי מפני המהגר היהודי, מפני הפליט היהודי. בכך פתחה גם את השערים של מדינות שקודם לכן נעלו את שעריהן בפני הפליט היהודי.

היהודים ממשיכים לנדוד, אפילו הישראלים. למרות שהציונות הצליחה לרכז יותר ויותר את העם היהודי, היא העניקה לרבים תחושת שיוויון ערך וחופש לבחור להתרחק מיהדות ומהעם היהודי. קיומה הוא מן הגורמים המפחיתים את ההתבוללות כפתרון טוטאלי לבעיה היהודית – והמגביר את הטמיעה כתגובה שנותנת אמון סביבה. כעת היהודים מפנים עורף ליהדות לא כדי להתקדם במקצוע ולתרום מכישרונם לתרבות העולם. חלקם נטמעו בשל אי היכולת להציב סכר בפני תהליכים סוציולוגיים ותרבותיים שהעניקו להם את שוויון הערך שלהם.

*

הרצל צולם בשנת 1898 כשהוא עומד לפני שער מקווה ישראל ומצפה לשיחה עם קיסר גרמניה הרוכב על סוסו בארץ הקודש. הוא נאלץ להראות כי הוא מחובר לפוליטיקה העולמית, על ידי שימוש באפשרויות הגנוזות באמנות הצילום. אמנם לצלם לא הייתה שהות לתפוס את שניהם בצילום אחד, אך הפוטומונטאג' של תמונת הרצל ותמונת הקיסר יצרו את הצילום המבוקש. הרבה שנים לאחר מכן יצחק רבין הלוחץ את ידו של נשיא ארצות־הברית בערבה ומתיר לשר החוץ הרוסי לדבר בטקס השלום של נציגי ערב, מבטא מעמד אחר. והתמורה שחלה היא ביטוי לא רק לניצחון הציונות כתנועה וולונטרית, אלא גם לפוליטיקה של מדינת ישראל.

רצח יצחק רבין אינו רק אירוע נורא בהיסטוריה הציונית, אלא גם אירוע נורא בחיי המדינה והחברה הישראלית. מעמדם של הרצל ושל רבין חושף את ההמשכיות – ואת השוני הגדול. אין לבדוק את הציונות על פי הצלחותיה ותבוסותיה של המדינה, על פי תבונתם המדינית של מנהיגיה, או על פי התפעול של מערכת המדינית בלבד. המלחמות שעברה מדינת ישראל, הדגלים שהניפה, הכלכלה שיצרה מבטאים את הסוציולוגיה והתרבות של החברה הישראלית שבה הציונות אינה הגורם הבלעדי. יש קשר אך אין חפיפה.

מדינת ישראל שבאה להיות מדינתו של כל יהודי הרוצה להגר אליה, קיבלה אחריות על כל תושביה, על כל אזרחיה. החוקים, יכולת הכפייה, האינטרסים של המדינה, אינם חופפים את הכלים של תנועה מתנדבת הממוקדת ברעיון. ככל שהמדינה הופכת להיות חברה רב־דורית, קולטת הגירה, משויכת לקהילת האומות, כורתת בריתות כלכליות בינלאומיות, דרכה חייבת להשתנות. הציונות היא אמנם פרק בביוגרפיה של רוב אזרחיה, של אלו שהגיעו כחלוצים יחידים, של אלו שהגיעו בגלי הגירה כקהילות שלמות או לאחר שבר. היא חלק מהביוגרפיה של אלו שבאו לארץ־ ישראל כציונים או שהיגרו אליה מטעמים מסורתיים או מטעמי הגירה. והיא אפילו חלק מהביוגרפיה של אזרחיה הערבים ואלה ששללו את דרכה מסיבות רעיוניות. אך רקע זה אינו ממצה. אין הוא יכול לארגן מדינה כמערכת המקיפה בחוק את כל תושביה ואת כל צורכיהם.

על רקע זה רבים מקוננים על קץ הציונות. אך השינוי שהתחולל מחייב שינוי בציונות, לא את התאבדותה. האתוס הציוני היה מספיק חזק כדי להניע את המדינה, כדי לפתוח את שעריה בפני הבאים אליה מכל קצות תבל, אך הוא לא יכול לתת למדינה את הכלים לקליטתם מתוך שוויון ערך ועמדה. המדינה כגוף המשקף גם קונפליקטים חברתיים וכלכליים לא יכולה להגשים חזון חברתי באמצעות ביורוקרטיות ואפילו מנגנונים של מדינת רווחה. לשם כך דרושה תנועה חופשית הצומחת מגרעינים של שחרור חברתי ובניית תרבות, שלא מתקיימים באמצעות צו כופה.

חמישים שנות קיומה של מדינת ישראל התאפיינו ביחסים מורכבים בין הרבדים ההתנדבותיים, הפילנטרופיים, החינוכיים, הקהילתיים, הניסויים שבה, לבין הממלכתיים, הצבאיים והפוליטיים. כבר בחזונם של אחד־העם, הרצל, גורדון, כצנלסון והרב קוק ניכר המתח הזה. עם הקמת המדינה לא עוצבו היחסים האלו בדרך של חוקה. חיפשו הדרך נמשכו עשרות בשנים. המתח הפנימי לא נחלש. לא רק בתחום הדתי היה סטטוס קוו, שדווקא ביטא את השינוי, אלא גם בתחום הציוני.

בניתוח מעמדה של הציונות כתנועה פוליטית־חברתית, יש סכנה לראות באירועים הדרמטיים ובתהליכים הנסתרים שעברו על מדינת ישראל ביטוי פשוט של התכוונות, אופי וגורל, של היגיון פנימי של מיתוס, או היסחפות ללוע הר הגעש של ההיסטוריה.

במקום לגלות את ממדי הבחירה וההכרעות המצטברות של החברה ומנהיגיה, יש הנוטים לראות בתוצאות ביטוי לקשר נסתר או כוחות עולמיים, כאילו לא פעלו כאן מיגוון של כוחות ורצונות. כאילו הציונות והקמת המדינה לא היו מכוונים לחשיפת יסוד החירות והאחריות בשלשלת האירועים. בראייה לאחור, יש הרואים את האירועים ופרשות הדרכים כשרשרת הכרחית של כוחות מנצחים ומנוצחים, של סיבות ומסובבים שדינם גזור מראש. כל אירוע כאילו היה מכוון, כל חטא הכרחי וגורף, כל הישג הוא פרי התכוונות וכוח הכבידה שברעיון. כאילו האירועים והתבניות הם המשך לאי אחריות היסטורית שבתוכה החליטו היהודים לחיות כדי להימנע ממשיחיות שקר; או להיפך, הם כביכול ביטוי לאחריות ההיסטורית המוחלטת שבתוכה החליטו יהודים לחיות, על פי חזון גאולה לחברה האנושית כולה, בעזרת גרעיני המהפכה.

לפי מתכונים אלו הציונות התכוונה לגרש את הערבים, כיון שהיו אנטישמים ללא תקנה. כל צעד של הכפפה הישראלית היה תנועת היד של האימפריה שמאחוריו, כלומר שהיא הייתה סוכנת לקשר ולאינטרס שלא היה שלה ולא התכוון למה שהיא הצהירה. כאילו כל מה שהחליט האגרוף הישראלי לעשות היה ביטוי הכרחי למה שהובטח לו על ידי ההשגחה.

לפי ראייה זו מלחמת ששת הימים התכוונה לאינתיפאדה, למלחמת יום הכיפורים או להתיישבות ביהודה ושומרון – גם רגעי הפחד שלפניה, גם הניצחון וגם הוויכוח שנפתח בעקבותיו, הם כולם סיפור מתוכנן מראש. העיוורון של מלחמת יום הכיפורים גם הוא היה מתוכנן מראש. נכון, פני המציאות היו בוודאי שונים ללא חזון ותחזית, ללא הכרעה מדינית המגלמת מטרות, ללא אסטרטגיה ותכנון, אך לדעתי המציאות איננה העתק שלהם. היא מגיבה למיגוון הגדול של תפישות והכרעות המוטלות עליה ובתוכה.

הוויכוחים על העבר הציוני, על הגיבורים והשדים בהיסטוריה של מדינת ישראל, על הראשוניות ועל הקורבניוּת, הם חלק בלתי נפרד מההוויה של העם היהודי בן ימינו, אך אין הם משא שאתה בוחר לקחת על עצמך או להשליכו כדי שיהיה קל ללכת. אתה בוחן אותם, מחליט מה לקחת ומה להשאיר, בידיעה שהשראה של העבר אינה שיעבוד לו, אלא אחריות שלא להסתירו ולהעביר את לקחיו בכל דור ודור.

ה“קונצפציה” שנשברה במלחמת יום הכיפורים, למשל, הביאה ליצירת שתי אופציות שנשבעו אמונים לא למציאות אלא לרעיונות סותרים. האחת נשבעה לוויתור על חלום הנורמליזציה של היחסים עם השכנים, והשנייה נשבעה לוויתור על המחויבות כלפי “ציונות גדולה”. השבירה הכילה גם את הוויכוח וגם את העיוורון. ההיסטוריה הועמדה למבחן תחת ההשגחה האלוהית הישירה או תחת הומניזם כל־יכול. הרצון לפרק את החברה הישראלית במהירות מכל “מיתוס”, או להשיב אותה במהירות אל חיק התוכנית המטאפיסית, שניהם נסמכו על גרעינים חיים במסורת הציונית, שעברו פיתוח מחודש. אך הם לא ענו על התנאים של מדינה גדולה וחזקה. הפרגמטיזם חסר הכיוון, מחד, והדגשת כיוונים עיוורים למציאות מאידך, התגלגלו וקרעו לא מעט חוטים שנמתחו בקושי רב במארג הציוני. בשני הקצוות של הציבוריות הישראלית שארגו את הפתרון למלחמת יום הכיפורים, שלום עכשיו וגוש אמונים, היה רצון לשוב למימד הפתרון של הציונות או למימד הטוטאלי שהיה בה. לנורמליזציה מהירה או לגילוי משיחי.

ההיסטוריה של מדינת ישראל והחברה הישראלית משקפת פרובלמטיקה מורכבת. היא הביאה לשינוי בדפוסי החשיבה הציונית, לפיה, מדינת ישראל אינה חותרת לפתרון הבעיה היהודית, אלא היא הביטוי העליון שלה. הנורמליזציה בחיי העם היהודי אינה תנאי לחשיפת הגרעין העצמי הפנימי שלו אלא הדרך להיפטר מעצמיות. מצד שני, הגלובליזציה ושלילת העצמיות מביאים דווקא לרצון לחשוף את יחודו של העם היהודי ותעודתו. פחד הנורמליות מביא להתפתחותה של לאומיות הנותנת היתר לשימוש בכוח. מן הצד השני עולים הקולות שתובעים לוותר על הייחוד של הזהות והייעוד הציוניים, לפטור את המדינה מהמטען העודף של פרטיקולריזם יהודי, כדי שתהיה מדינה אזרחית נאורה.

הרבה מהלכי הדעות שהיו בעבר נחלת הקומוניזם לפני שברו, בעת שהגן במלוא עוצמתו וסמכותו על תוכנית היסטורית קבועה מראש, נעשו עתה בציונות החדשה דווקא נחלת הימין המשיחי. מצד שני, הרבה מאותה זהירות אנטי־משיחית של הציונים הדתיים עברה אל השמאל. הרבה מהפיכחון של היהודי ההלכתי, שלא האמין בתרופה לסכסוכים ובחיפוש נתיבים מוחלטים, פינה את מקומו להתלהבות של רוח גדולה שתצמח מן השבר.

בתמורה שחלה בתפיסה הציונית של החברה הישראלית ניכר ויתור על דיון בממד החברתי והתרבותי, על הוויכוח הכלכלי, על הסולידריות הקהילתית. הפוליטיקה נתפשת כתפורה על פי אמת־מידה מקצועית ומצומצמת של משחקי כוח, ולא על פי התפיסה שגובשה בציונות הפרה־מדינית. זו האמונה שיש ליצור תנאים ליצירתה של קהילה יהודית פתוחה לעולם, המאפשרת צמיחה של אנשים וכוחות רבים ומגוונים האחראים זה כלפי זה. לפי רוחה של תפיסה זו, הציונות איבדה את מקומה המיוחד בחברה הישראלית, והפכה מאתגר מַפרה לסמל התובע צייתנות וגיוס טוטאלי.

אזרחי המדינה הערבים והחרדים תובעים בצדק את זכותם בחברה הישראלית, למרות אי מחויבותם לציונות כרעיון. יש ביניהם המחפשים דרך להתפשר עם הציונות ויש המאמינים כי יוכלו למחוק אותה מהאתוס הציבורי. הם יסתפקו בכך שהמדינה תכיר בריבוי הקהילות הסגורות בתוכה. רבים מבקשים מהם שיעשו את הצעד ויכירו בציונות. המבחן הסמלי לכך בא לידי ביטוי ביום השואה, ביום העצמאות, בדגל, בהמנון. היחס אל הסמלים והמועדים הללו אינו פשוט: יש הטוענים כי יש להפשיטם מן ההקשר ההיסטורי שבו נולדו; יש הטוענים כי יש לבטלם כליל; יש האוחזים בסמלים הללו רק כדי להצהיר שלא כולם יכולים להיות שותפים ליצירה הפוליטית־חברתית של המדינה, ויש הנאחזים בהם כדי למנוע פירושים חרדיים, לאומניים או אנטי־ציוניים לאופיה של מדינת ישראל.

בתיאור המציאות אפשר לומר כי מקומה של הציונות בהוויה ההיסטורית של העם היהודי ומדינת ישראל איננו פשוט. אין היא מורשת בלבד, ובוודאי שאין היא מורשת אחידה. גם בהבנת עברה יש התפתחויות הנובעות משינויים המתחוללים בהווה. מה שנראה בדור הראשון כמחלת ילדות יכול להתפרש בדור השני כמשא הכרחי. כמו למשל הוויכוח על השימוש בכוח ומגבלותיו המוסריות, לפני ואחרי הקמת המדינה. מה שנראה כזיכרון שלא יחלוף יכול להתברר כתאונה מצערת. כמו התקפות של חרדים נגד מדינת ישראל. ביטחונה של הציונות שתוך דור אחד תוכל להביא לקיבוץ גלויות ולכור היתוך נחלש קודם כול כתוצאה מתהליכים כלכליים־חברתיים שהביאו לניפוץ הציפיות אצל רבים בחברה הישראלית.

אלה שתבעו שררה ופער בשם כישורים אינדיווידואליים, כמו אנשי האקדמיה, גילו כי תביעותיהם אינן יוצרות בעורמת התבונה חברה סולידרית וחמה, וכי יש מי שמסוגלים לרכוש שררה ופער לא בזכות כישוריהם אלא “בזכות” הפעלה של כוח. אחרים איבדו את האמונה שהחברה התכוונה ליצור אינטגרציה של שותפים.

היחס לשואה, לקיבוץ הגלויות, העמידה במלחמה והחתירה לשלום, הקשר לעם היהודי, נדידת היהודים והירידה מן הארץ, הזיקה לניסוי חברתי ולצדק חברתי, הסיפורים האישיים שנרקמו כאן ובדרך לכאן, העימותים החברתיים והפוליטיים – כל אלה נראים בכל פעם אחרת ונותנים לציונות פנים חדשות. השינויים בקהילות היהודיות, החיפושים הדתיים והתרבותיים של צעירים יהודים בעולם ובארץ, השינויים המתחוללים בהוויית מדינת ישראל, נטייתה להיות מגה־פוליס צרכנית, השינויים בעולם ההופך לכפר קטן אך לאומני, כל אלה משפיעים גם על הציונות וגם על מדינת ישראל.

כתנועה חברתית־תרבותית העֵרה לאחריותה הפוליטית, הגיעה הציונות בת זמננו לנקודה המחייבת לקרוא מחדש את הישגיה ומגבלותיה. כך גם מדינת ישראל. אין הן זקוקות למצֵבה אדירה וגם לא לבולדוזרים מפַני שטחים, לא לפולחני העגל וגם לא להתגודדות אבלים. יותר מכול הציונות זקוקה עתה לחשוף את גרעינה המשחרר, הנותן ביטוי לא רק לגורל היהודי אלא ליצירתו העצמית של העם היהודי, ליכולתו לעצב ערכים בעולם משתנה מבלי להתפורר, מתוך נאמנות ליסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

ישראל זקוקה ליצירה מגוונת של קהילות פתוחות, דגש על צדק חברתי, שימוש מינימלי בכוח, קידום החירות האישית וחינוך נאור ושורשי. לשם כך היא זקוקה לתנועות וולונטריות. על הציונות לעורר את הכוחות החבויים בהתנדבות ובבחירה האישית, במפגש הבין־אנושי בחלום החברתי. האזרחות המקנה זכויות צריכה להקנות את הזכות לתרום מתוך רצון לקהילה המחנכת, לקהילה המקומית, לקהילת חברים. מה שמתקיים בעזרת החוק האוניברסלי של משפט המדינה צריך להיות מלווה ביצירה חברתית־כלכלית המחזקת את הסולידריות ואת התרומה מרצון לחברה. הן בירושה התרבותית־מוסרית והן בקריאת המפה הפוליטית, צריכות המדינה והתנועה הוולונטרית להגיע לשיווי משקל חדש.

על הציונות להיות תנועה המאמינה בנורמליזציה רק כתנאי לגילוי ייחודו ועצמיותו של העם היהודי. נורמליזציה כמצב של בריאות היא נקודת מוצא ולא מטרה אחרונה. היא מחייבת גילוי גנזי העבר והתכוונות להווה ולעתיד. היא הבונה אדם מוסרי המסוגל להפעיל את שיקול דעתו וללכת בדרכו כחלק מציבור אקטיבי.

חמישים השנים הראשונות לציונות היו חתירה של חברה ניסיונית לגיבוש כלים פוליטיים בתוך תהליכים היסטוריים אפוקליפטיים. חמישים השנה שאחריהן היו שנים של גיבוש הכלים המדיניים וקיבוץ מסה קריטית של העם היהודי בארץ, שנים שבהם נאבקה המדינה להכרה מדינית ולצמצום הקונפליקט הערבי־ישראלי. בשנים אלו היא גיבשה את כליה ולמדה את מגבלותיה של מדינה כחברה דמוקרטית. בשנים העומדות בפנינו עלינו לפעול לגיבוש היסודות הוולונטריים, החברתיים, הקהילתיים, התרבותיים שבאמצעותם יתממשו הדיאלוג האנושי והמטלה המוסרית. אלו צריכים להישען על מדינת רווחה המעניקה לאזרחיה תשתית, נקודת מוצא, והפעולות הציוניות הוולונטריות ייעשו תוך גילוי של אופקים חדשים שיתגבשו על ידי זיקה בין יהודי העולם, הנובעת מניסיונם המשותף במאה ה־20.

צעדים אלו יהיו לא רק ביטוי להסתגלות למפח נפש ולפצעים, ואף לא להעפלה של הרוח המופשטת, המתנתקת מהמציאות, אלא תיקון מתמיד, מפגש אנושי אחראי, יצירת תרבות העוברת מדור אל דור כמשאת נפש, כמחויבת של אמת. עלינו להכיר בכך שהציונות גם היום היא תנועת מיעוט בעם היהודי, תנועה עם היסטוריה עשירה, אך תנועה שאיננה יכולה רק לאשר את הקיים, ואפילו לא לקבל את ההיגיון של הפילנתרופיה המנומסת והזהירה. תבונתה של ציונות כזו תתבטא לא בטריקת דלת מיואשת מהמצב, אלא בניסוי החברתי, באמפאתיה לאזרחי המדינה ולעם היהודי, ובאחריות לכלל.

אני מאמין שהציונות צריכה לקרוא לצעירי העם היהודי שלבם ער לבוא וליצור חיים משותפים מתוך נכונות לרשת את הגרעינים החיים של התחדשות שנטמנו בדרכה העשירה.