אי־שם בסוף שנות ה־80 סיים מישהו את הדוקטורט שלו במדעי העתיד והודיע בחגיגיות, בין היתר, שברית־המועצות הקומוניסטית לא תיסוג מפולין. הוא קיבל את התואר שלו… והקומוניזם התפרק. כשנפל הגולם, כתב הוגה דעות אופנתי כי קץ ההיסטוריה הגיע, לא בגלל בוא המשיח, או הצדק העולמי, אלא משום ניצחונה של החברה הצרכנית ובואו של עידן ההיי־טק. דומה כי השנים שחלפו מאז הוכיחו, כי מסך כבד של ערפל נפל על הנביאים והותיר בזירת הניחוש רק את האיצטגנינים וההורוסקופים. את תחזית השקט הפרו מלחמות גדולות וקטנות. טילים גדולים ומתאבדים קטנים דואגים לכך שיהיה מה לזכור ומה להזכיר באמצעי התקשורת ולהיסטוריונים של העתיד. מטכ"לים משחקים משחקים ישנים בכלים חדשים. עריצים צמאים לפעולות טרור, ושליטי הממון זקוקים לעריצים. הכול נעשה תוך אשליה של קירבה טוטאלית לאירועים ומעורבות של כל היושבים ליד מסכי הטלוויזיה. אולם אפילו עוּבּרים שלמדו בינתיים להצטלם באולטרה־סאונד המתקדם, לא הפכו את הוריהם ליותר רגועים. למרות שחרוזי ההיי־טק ניסו לשחד את הילידים של זמננו, טרם נמצאו לבני האדם הלחם, החירות וחיי משמעות.
בצער נפרדנו מאמונות עריצוֹת, אך לא מן העריצוּת עצמה. בעשור האחרון למדנו כי העריצות של אובדן האמונה והעריצות של אמונה שנפגעה אינה כואבת פחות ומזיקה פחות. גם להן יש גולאגים ומשפטי ראווה. אמנם הנאציזם נפל, אך הדמוקרטיה בעולם קודחת. מערכת החיסון הפנימית שלה השתבשה.
יש המלהגים על כך שמצאו כי טבע האדם הוא יציב ובלתי משתנה, אך גם מדגישים כי הוא פתוח להבטחות גן העדן של פרסומאים, כי הוא נוטה להיות מנווט על ידי הבטחות ואמונות שווא. אולי הם מאמינים שטבע האדם יקום וישתחווה לקהל אחרי הצגות מותו לנוכח המצלמה, והכול ימחאו כפיים. אך השחקן עצמו, האדם, נפל קורבן לקורי האשליות שאותם ניסה לקרוע. טבע האדם ויתר על הרוח בשוק האינטלקטואלי, וגם ויתר על תביעתו לצדק חברתי ואחריות למעשה החברתי.
כנראה שקץ ההיסטוריה טרם הגיע והטבע האנושי עדיין פתוח ומשתנה. העובדה שבעולם יש היום שוטר אחד במקום השניים, ברית־המועצות וארצות־הברית, לא הביאה לעידן של חירות, יצירה ולחם. ההיסטוריה אמנם לא באה אל קצה, היא ממשיכה להתרחש, אך תחושת צרבת מלווה את ההתרחשויות ואת האבל על הכישלון של חברה שהגיעה להישגים טכנולוגיים כבירים: לבנות בית לאדם, להעניק אופק לחייו וחירות ליצירתו. יש סכנה כי דווקא הצרבת חנקה את האפשרות לתעל את ההתרחשויות, לשפוט אותן, להפוך אותן לנושאות משמעות.
ההיסטוריה נמשכת, אך כשם שהעבר לימדנו מהו מחיר ההשתעבדות למטרה, וכיצד ניתן לסמא את היחיד, ההווה מאותת לנו כי להיסטוריה אין כיוון ואין היא ניתנת לניווט. הצרבת ההיסטורית פקדה אותנו והרדימה את הצורך הפנימי להתארגן, לבוא לקראת, להיפגש. הערפל לגבי המחר בא במקום העתיד ההזוי עליו חלמו ההמונים. כל המבקש לעצב במידה כלשהי את גורלו חייב לקחת על עצמו עול כבד.
גם על המציאות הישראלית אפשר להתבונן בדרך דומה. האחריות כלפי המחר פינתה מקומה לאמונה, שהזוכה הגדול הוא רק מי שלא מגדיר את חזונו, או מגדיר את חזונו כוודאות שאבדה; כאילו אפשר לקחת ברצינות רק את מי שמייצג חלל ריק. אך הכול יודעים כי משמעות המצבים האלו היא היווצרות של דחף לא מבוקר ובלתי אחראי המוליד פרצים הולכים וגוברים של אלימות.
לנוכח מצב זה עלינו לשוב, לדעתי, אל מושגי היסטוריה כפעילות המגלה זירות שבהן שולטת הענווה המחפשת את המקום למעשה אחראי, השפיט, המגלה את מציאותו של הזולת; זירות שיכולות להעניק השראה למערכות ולהכרעות אנושיות כלליות. בהיסטוריה יש לשוב אל חקר היחסים הבסיסיים בין אנשים המוכנים להקשיב לחיים הפנימיים בתוכם, ולהיות פתוחים אל המציאות ואל האנשים בסביבתם. בתהליך שינוי העולם יש להתחיל בחייהם של יחידים, זוגות וחברותא. מצד שני, יש לשוב אל הפוליטיקה הגדולה, העולמית, שהאופק שלה הוא לא מלחמה אלא בנייה של כלכלה חברתית חדשה, שתחזיר את האדם לזירת האחריות ליצירתם של יחידים ולבניין של ציבור.
דומה כי יש לשוב ולגלות בתרבות העבר את המטמונים שנטמנו עבורנו. אירועים ואנשים יכולים ללמדנו כיצד לא לאכלס את הזיכרון בפוחלצים של זיכרונות ובחורבות של תקוות. הם יכולים ללמדנו כי האדם הכותב את הסיפור שלו מניח שמישהו יקרא בספר, ויקבלו כאקט של אמון ביכולת הדור העתידי לתפור את גורלו בעזרת החוט המשוך מן התרבות אל האוטופיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.