פרופסור נתן רוטנשטרייך הסביר פעם את הקושי שמעורר המושג חילוניות. המלה היא תרגום של שני מושגים בלטינית: פרופניות וסקולריות secular. profane)). האחד עוסק בחילול מקדשים, השני משמעו הוא בן הזמן הנוכחי. בשני הפירושים של החילוניות הרומית – בת הזמן הסקולרית ומחללת המקדשים הפרופנית – העברית מדברת על חול, על חולין. מילה זו מצליחה להביך רבים: האם החילוניות נגועה בקיצוץ שורשי העבר או בניתוץ ערכי נצח מקודשים? האם היא אנטי־היסטורית או אנטי־דתית?

הגדרת החילוניות מקשה על הגדרה של תפיסה דתית אשר מבקשת להקים גשר לכל בני ישראל, ועם זאת גשר מותנה, שיוביל חזרה אל הדת. הגדרה זו מביכה גם יהודים שהעדיפו להגדיר עצמם כאזרחי הקידמה, המשוכנעים שהעתיד יגלה לנו את הודו, כמו – קולומבוס… באמריקה. ובאמריקה נקים את ספרד. כלומר, הם משוכנעים שהמסע אל העתיד, אל הקידמה, יחזיר אותנו אל עברנו הקלאסי, זה שאולי התקיים לפני הנפילות והרדיפות שהביאו אותנו לימים של חשכה והסתר. ימים אלו שיבואו יהיו ימי שיבה לתור זהב, שאין ביטחון שהתקיים אי־פעם, אך גילויו בהווה יחלץ את ערכי האמת החבויים היום בפולחני שווא. בימים שיבואו יפרצו התגלות ונבואה. תתגלה אז גם היכולת שלנו לצבור באופן חיובי את הרגישות האנושית שרכשנו בסבל ובאימה, וגם את היכולת לבנות קהילות ולהתאושש מחורבנן.

בשתי התפיסות, הדתית והלא־דתית, מה שעבר עלינו איננו היסטוריה של נסיבות והתקדמויות, אלא מסע של זיכרון ואמונה, הנבנה דרך מעורבותנו האנושית־דתית ובקהילות הפוליטיות הדמוקרטיות שבהן החלטנו לפעול (במערב) ובקהילה הפוליטית העצמית שיצרנו בישראל. בשתי התפיסות למדנו להיות בני הזמן, סקולריים. לעומת זאת, שתי התפיסות הללו אינן רואות עצמן כמחללות מקדשים או קודשים. שתיהן אינן פרופניות. הן מצילות את המוסר ואינן פוגעות בו.

תפיסות דתיות רבות לא נבהלו מהצמצום של מושג הקודש בתפיסות החילוניות כמו שנבהלו מהרחבתו. לא פחות משנבהלו מאי קיום מצוות אלו או אחרות, הן נבהלו מהרחבת הגדרת הקודש, כי הרחבה זו הציבה טקסטים, מחוות וזמנים שלא קודשו במהלך הדורות, שלא עברו תהליך של סלקציה ודרשנות, שלא הדחיקו והפכו לחלק משיכחתנו המכוונת. בארצות המערב שבהן חיים יהודים, כל ההרחבות של הפעילות הקדושה, כמו זיקה מחודשת לטבע, העלאת ערכה המוסרי של העבודה, חיפוש הצדק החברתי במעגל הכלכלי, נראות לחלק מהדתיים כעניין מפחיד. יש רצון עז לשמר אותן במדור אחר, מופרד היטב מן הפעילות הפולחנית. הרחבות כאלה מוגדרות כפעילויות חילוניות במובן זה שהן בנות הזמן, סקולריות, מאחדות יהודים עם לא־יהודים, מציבות את הפעילות האנושית כולה בתוך מסגרת שנפגשת עם הפעילות המוסרית, שמעודדת ביקורת פנימית למה שקורה כאן ועכשיו.

הפחד מפני הסקולריות אינו דומה לפחד מפני חילול הקודש. גם החילוניות הממוסדת, שפולחניה מרוכזים במרכזי הקניות ובבורסה, המתפללת בעיתונות ובתקשורת, חוששת מפני התאווה לנתץ את הדת הפולחנית. המפגש עם פחדי הניתוץ יוצר את הפונדמנטליזים הדתי מצד אחד ואת הפאשיזם הפוסט־מודרני מצד שני.

לפי השקפתם של חילוניים ודתיים אחרים, דווקא בהרחבה של הקדושה יש סיכוי לתקן, יש סיכוי להציל את החברה ולהציל את כבודה של הדת. היא יכולה לתת גיבוי להתגלות ולמסורת, לחזק את תוקפה של ההלכה. אך השקפה זו מצדדת בהרחבה בתנאי שלא תהפוך להרחבת הקדושה לתחומה של ההיסטוריה, שלא תהפוך למשיחיות שקר, לנושאת כליה של תוקפנות פוליטית והשתלטות פסיכולוגית. אמנם מקורותיהן של שתי ההשקפות האלו על מקומה של הקדושה נוצרו בתנאים היסטוריים, אך הן השתחררו מהנסיבות שבהן נוצרו.

שתי הגישות, הדתית והחילונית, המבקשות להרחיב את תחום הקדושה, מוכנות לקבל פעילויות שלא עוצבו באופן מסורתי על ידי הפולחן, כפעולות קודש. אלה פעולות שנעשות מתוך האזנה לזיכרון והיענות לקול הקורא לעצב סדר יום חדש. כשם שהן פתוחות לאופקים של חריגה מן הקיים בשם מה שכבר התגלה בעבר, כן הן מבקרות את הפעילות המקודשת בשם האתגר המתגלה כאן ועכשיו. פעילויות עכשוויות אלו קשורות לזיכרון של אירועים ותהליכים בעבר, לעיצוב התרבותי המחזורי של החיים, ליחסים הבין־אישיים של בני הקהילה ולעשייה הפילנטרופית. הן יכולות לצמוח הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני. במידת־מה הן בונות גשר ביניהם על ידי טיפול בפערים השנויים במחלוקת. שני הצדדים יראו אותן כפעילויות שיכולות לקרוא לעצמן קדושות. הן נובעות מן ההתחייבות המשותפת בחוזה החברתי־פוליטי בדמוקרטיה. הן קשורות לפעולה המוסרית המגבשת הכרעות של המדינה ושל קהילותיה על בסיס ניסיוני ומוגבל.

מבחינה זו הדמוקרטיה אינה נוגעת לתחום האמונות התיאולוגיות, אך ממשיכה את המחויבויות המוסריות שעליהם נאבק האדם והיהודי. בתנאים של מודרניזציה ועלייתו האפשרית של המשטר הטוטליטרי, מצד אחד, ושבירותה של הדמוקרטיה מצד שני, העם היהודי ואמונתו יודעים יפה כי ללא דמוקרטיה אין סיכוי. לא במקרה מדינות טוטליטריות מהוות סכנה ליהודי וליהדות. גם מדינה טוטליטרית שתישבע בשם ההלכה תביא לאותה תוצאה. גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית גבו מחיר נורא, אך גם מדינות פחות מובהקות במשטרן הטוטליטרי חשפו את הסכנות הצפויות בהן ליהדות וליהודים.

שורשי הדילמה המורכבת של יחסי הסקולריות והפרופניות נמצאים כבר במהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית והתפיסה האירופית ראו ביחסים בין דת ומדינה מלחמת תרבות. הסקולריות הצרפתית וההפרדה בין הדת והמדינה במדינות אירופיות רבות שורשיהן בעימות בין השתיים. המהפכה הצרפתית ראתה עצמה מגשימה את רעיונות הכנסייה הנוצרית הראשונה, כנסיית תלמידיו של ישו, שלא היו זקוקים לכנסייה כמשטר מדיני, וגם ראתה עצמה מנהלת מלחמת חורמה נגד יומרתם הכוחנית של הכנסייה והחוגים הדתיים, שביקשו להשתלט על המדינה האבסולוטית ולתת גיבוי מוסרי למדינה אנטי־דמוקרטית.

במדינות כמו צרפת, גרמניה ורוסיה התנהל מאבק בין הסקולרי, בן הזמן הדמוקרטי, לבין מה שהתקדש על ידי הכנסייה כמשטר הקדוש. הסקולרי הפך להיות אויב המלוכה, והפרופני היה תנאי למימוש הדמוקרטיה. השלטון הדמוקרטי תבע מחיר ברור והיה למהרס או מתנגד לפולחן ולמוסדות הפוליטיים שקמו נגדו. מכאן נולדה הפיסה של מלחמת התרבות. הפרדת הדת מהמדינה הייתה הדרך לממש את המלחמה הזאת. לעומת התפיסה הזאת התקיימה התפיסה האנגלו־סקסית, שטענה כי הדת יכולה לתת גיבוי לדמוקרטיה ולארגן את החברה האזרחית הלא־כוחנית, התנאי שתתקיים הפרדה מעשית או עקרונית בינה לבין המדינה. כאן ההפרדה באה לשרת את פעולותיהן המשותפות של הדת האזרחית ושלטון החוק.

היבוא של שתי התפיסות הללו לארץ־ישראל הביך רבים. ארץ־ישראל הייתה נתונה במשטר שלישי, המשטר העות’מאני עתיר המתחים וההפרדות, ואחר כך במשטר הקולוניאלי הבריטי. תרגומן של התפיסות האירופיות והאמריקאיות לשפת המציאות החברתית־דתית והמדינית של ישראל יצר בלבול מושגי היסטורי קשה, שלא ניתן לפתרון פשוט. מעמדה המשתנה של היהדות בגרסתה הציונית, המבקשת להיות יהדות היסטורית שמצליחה לכונן מדינה; וקיומה של מדינה בעלת תפיסה ריבונית הכוללת מנגנוני כפייה, שלא היו ליהודים וליהדות במשך דורות רבים, העמידו באופן אחר את שאלת החילוניות והדת היהודית. התפיסות השונות של יחסי דת ומדינה שהובאו למקום נפגשו בתוך סערה דתית ומדינית קשה. סערה זו פקדה את המזרח התיכון, שהפגיש גירסאות שונות של האסלאם עם מיעוטים דתיים ואינטרסים פוליטיים מגוונים, שצמחו מתוך אימפריות קורסות, פולשות ונסוגות. אלה הצמיחו יחס מורכב לגבי ריבונות, מיעוטים ודמוקרטיה.

הנתונים הגלובליים הפולשניים שהתפתחו בשנים האחרונות במזרח התיכון, על חורבותיהם של מבצרים והיכלות קודש פוליטיים, הצמיחו תנועות פונדמנטליסטיות. בנסיבות אלו, העימות הישן בין הדת למדינה בישראל, במקרה זה המדינה הדמוקרטית, והזיכרונות ההיסטוריים שהובאו למדינה על ידי העולים החדשים והערבים המתגוררים בה תבעו שינוי, יצרו גוונים חדשים ומבוכות חדשות. הכלכלה החדשה והפוליטיקה הישנה ימשיכו להסעיר את החברה הישראלית. יש בתוכנו הטוענים כי הם יודעים “לאן זה ילך”, או משום שהם מזהים את מצוקתם האקזיסטנציאלית, או משום הביטחון שהם יודעים את דרכי ההשגחה, או משום שהם משוכנעים כי הכרתם ההומניסטית חייבת לנצח, שכן הדמוקרטיה היא הכרח גורלי. אך גורליות זו לא הוכחה אלא הייתה לאמונה מופלגת של מי שמסרב להכיר ברבגוניות ובהפכפכות של הזמן הסקולרי. לעתים היא גם נישאת על כידוני מלחמה, אינטרסים בלתי קדושים וא־מורליזם קיצוני.

במדינת היהודים, במדינה היהודית הדמוקרטית, במדינת כל אזרחי ישראל, מתקבלים כל הזמן אותות סותרים המחזקים את הכוחות הצנטריפוגליים כפי שהיו קיימים בעולם היהודי בדורות האחרונים. קשה לומר האם הכינוי “חילוני” מתאים לתפיסה של אזרחים יהודים רבים. דתיים וחילוניים מגלים סירוב לשם זה: אלה טוענים כי יהודי לא יכול להיות חילוני, כי אי־שם לפני ההכרה הוא בעצם יהודי המקיים את המצוות שהוא אינו יודע עליהן; אילו ידען היה מבצען. ואלה מסרבים לתפיסה שמישהו מלבדם אחראי על המתרחש בתת־הכרתם, ולא מוכנים לקבל כי הם מחללי קודשים, פרופנים, במיוחד אם הם מותקפים על ידי חוגים מסוימים הטוענים כי הם מביאים אסונות מלחמה, מוות ומגפה על כולם.

מצד שני, גם דתיים גם חילוניים דווקא דווקא אוהבים את המושג חילוני, אלה משום שהוא הופך להיות נשק במאבק הפוליטי־תרבותי למען חירותם וחירויות החברה, ואלה משום שהם משוכנעים כי צריך להניח על השולחן את ההבדלים בין מי שסר למרות ההלכה ובתי דינה לבין מי שמסרב למרות זו; בין מי ששולח את בנו ללמוד כדי שיוכל לקבל את מרותם של רבנים לבין מי שמסרב לעשות כן. אלו אוהבים את המונח חילוני ונאבקים על קיום מצוות ללא אמונה אלא בהתנהגות ציבורית, ואלה חושבים כי הצבור חייב להוכיח דווקא בפרהסיה את חירותו מעול תרבותי. לשני הציבורים יש אינטרס גדול בקיום הקונפליקט, כי הוא עוזר להם לגייס ציבורים זה נגד זה, במיוחד בהתמודדויות הפוליטיות שבין המחנות.

ההגדרה של הציבור הדתי או הציבור החילוני אינה תמיד נוחה או מספקת. האם הוא ציוני או אנטי־ציוני? האם הוא רואה בהקמת המדינה מיסוד של מרד מטאפיסי או הגשמה של ההשגחה? המילה “דתי” אינה מספקת. קורים דברים חשובים ולעתים מסוכנים בין דתיים שאינם שמחים להיקרא דתיים לבין חילוניים שאינם מאושרים מהכינוי חילוניים. ציבור אחד שבתוכו קורים דברים כאלה מביא ארצה קטגוריות של התארגנות הקהילה היהודית כפי שהיא בארצות אנגלו־סקסיות. ציבור אחר בא מן האתוס הציוני הן החילוני והן הציוני דתי. הרבה שנים של חיים ומתח בתוך התנועה הציונית יצרו ביניהם גשרים מיוחדים. ציבור שלישי הוא זה שיש לו ניסיון ביצירת קהילות מיוחדות, כמו התיישבות בחבורות צעירות ותנועות הנוער.

לגשרים בין הציונים הדמוקרטים החילוניים והדתיים יש בעיות מיוחדות, והגשרים שנבנו לא באו להתעלם מן השוני. אך יש דרך שבה ניתן להגיע איש אל רעהו ללא התבטלות, כדי ליצור יהדות בת הזמן שאינה מחללת את שורשיה, וגם אינה משתעבדת להם. יהדות שיודעת להתייצב מול אתגרי התקופה – וזו תקופה שבה חיים אנשים שדרכם לאומה היהודית מותנית בבחירה.

“החילוניים”, אלו שלא קיבלו על עצמם את התיאולוגיה או הדת כמקור הסמכות לארגון קהילתם, חשים בנוח בדרך כלל כשמגדירים אותם פרופנים, “מחללי קודש”. הגדרה זו משחררת בהם אנרגיה כנענית, המבקשת לנתב את גורלם של יהודי הארץ בנפרד מגורל היהודים שלא עלו ארצה, או ירדו ממנה והקימו את הפזורה הישראלית. יש ביניהם המאמינים, כי הסרת הצל היהודי תביא באופן מאגי לסיום הסכסוך המייסר עם העם הפלשתינאי. כאילו סכסוך זה בא ממקור מסורתי מעקר ומונע שלום. הם מתעלמים מכך שהיום דווקא הקשר עם העם היהודי בדמוקרטיות השונות מעודד בחינה אוניברסליסטית ומוסרית של הפוליטיקה הישראלית, מעודד ביקורת על המצב הקיים ממקורותיה הנבואיים של היהדות, ומהמסורת הפילנטרופית והוולונטרית שטופחה בארצות הללו. אנרגיה אוניברסליסטית זו תבעה בזמנו מחיר כבד מדי בגולה, גם כאידיאולוגיה של התבוללות “אדומה” לאומית או קוסמופוליטית, וגם כמעטה אידיאולוגי לתהליך של טמיעה. עם זאת, היא הניבה הישגים חשובים, שהטמעתם במסורת המשפטית, הפוליטית והתרבותית במדינת ישראל יכולה להביא תועלת.

ליברל יהודי קיצוני, קומוניסט יהודי אדוק, ליברל ציוני, כל אלה יכולים למצוא עצמם בזירה משותפת המתקוממת נגד דגם של קהילה יהודית המוכנה לקבל על עצמה את סמכותו הבלעדית של העבר. יהודי אורתודוכסי חרד לא מקבל את מרותו של ההווה ושל הרצף ההיסטורי הנובע ממנו, למרות שהוא בונה תפיסה שהדיה הפוליטיים והרוחניים ברורים.

הציונות כתנועה שהקימה את מדינת היהודים הייתה עד מלחמת העולם השנייה מיעוט בעם היהודי. התקיימה בה שותפות בין יהודים שומרי מצוות ויהודים יורשי תרבות ההשכלה. הם נאבקו זה בזה לא על ידי פרישה זה מזה, כמו זרמים אחרים בעם היהודי. הם דאגו שתהיה זירה משותפת: ארץ־ישראל, ואתגר משותף: הקמת חברה חדשה. בתקופת היישוב, כדי ליצור את שיווי המשקל הזה, הפכה מערכת היחסים ביניהם למערכת פוליטית מפלגתית. אך בכך הם לא שכנעו לא את הרב הדתי ולא את העסקן המשכיל ברחבי העם היהודי לקבל את דעתם. יהודים מסורתיים לא־ציונים אמנם הסכימו לקבל על עצמם את קדושת הארץ, דבר שחייב אותם לבנות אותה ללא קשר עם פרספקטיבה של פתרון לעם היהודי. יהודים משכילים ביקשו פתרונות של השתלבות במערכות הקיימות, במדינות שעדיין לא גיבשו את זהותן (תפיסות אוטונומיסטיות במדינות לאום), או במערכות שטרם קמו (המהפכה והמשטר החדש שיבוא בעקבותיה), ויש ביניהם שהטיפו להגירה המונית לארצות שצל העבר לא העיב עליהן (ארצות־הברית).

אלו שיסדו את “החברה החילונית” בארץ־ישראל האמינו שיש להיכנס להיסטוריה, להסתכן בהיסטוריה, ומי שמסתכן בכניסה מודעת אל השינוי המתחולל בעולם, אל אימת הסערות המתחוללות בעולם, יקבל אחריות על רעידת האדמה הפוקדת את העולם ואת העם היהודי. מי שנכנס להיסטוריה אינו יכול לבטוח בנצח, ועל כן צריך להתייצב מול האותות המסמנים אפשרות של הכחדתו של העם היהודי ותרבותו.

אי אפשר להסתמך על השורשים הנצחיים, על הזיכרון השולט, אלא יש להכיר בתהפוכות הזמן. עצם ההכרה בהיסטוריוּת של העם היהודי יכולה לערער את הביטחון, לשקול הכול מחדש. מול אי הוודאות יש ליצור אוטופיה חדשה שתתבסס על הפצעים שנצברו, על אי היכולת להסתפק בהתנצלות היסטורית. תמורה כזו יכולה לגלות סכנות פסיכולוגיות מבפנים ואימה פוליטית בחוץ, אך יכולה להביא גם לקפיצה מתקנת בחיי היחיד, לארגון של הקבוצה הקטנה למען הכלל הגדול, לרתימת כוחות פוליטיים וליצירת אתוס מוסרי חברתי. על הסיכוי הזה הייתה מבוססת האידיאה הציונית.

אלא שבין ההיסטוריוּת והאוטופיה נוצר פער, והן הפכו לשני קטבים שהתנגשותם המרה יכלה בקלות להביא להתפוררות. שני הקטבים לא יכלו לקבל את שיווי המדומה של האורתודוכסיה – לא את זהירות היתר שלה נגד לב חדש וחברה חדשה, מחשש מפני משיחיות השקר, ולא את הרדיקליות שלה ברצונה לסגור את היהודי בעולם של פולחן וסמכות. הטוטאליות הזו ואי הרצון להתערב זמן, במקום, באחריות המדינית, נראתה פגומה ומדומה. נראה היה שהרדיקליות של האורתודוקסיה מסתירה שהיא בעצם תנועת התנגדות לרוחות של תיקון. הטקסים היו אולי יותר גירוש של שדי ההשכלה מאשר אישור חוויתי של הפולחן.

שתי התכונות המכוננות של החילוניות היו ההיסטוריוּת והאוטופיה. שתיהן עברו כור היתוך קשה של התנסות היסטורית וניסיונות לכונן אוטופיות הלכה למעשה. הם הפכו להיות חלק מהביוגרפיה של אנשים. אנשים הביאו לאוטופיה משאת נפש אך גם מגבלות, תהליכי הזדקנות, מבחנים אנושיים שלא התאימו ליכולת ולרצון. התוצאות ההיסטוריות התערבבו במהלכים כה גדולים, שבעצם הניסיון והחלום עברו זעזועים קשים.

האורתודוקסיה הלא־ציונית החלה להשלים עם הציונות כמציאות היסטורית, אך כזו שניתן להתגבר עליה. היא החלה לדבר בשם השורשים החתוכים ובשם ההיסטוריה שנשכחה, אך החלה לתבוע אוטופיה של גאולה מידית. השמירה הסטטית על הפולחן דיברה בשם הציפייה הדינמית לבואו המהיר של משיח.

כניסת העם היהודי להיסטוריה זועזעה קשה על ידי השואה. השואה היא אירוע לא מוסבר בהיסטוריה המסורתית, וגם אי אפשר להביא את שרשרת הסיבות שתסביר את התרחשותה בכלי ההיסטוריה החילונית. עובדתיותה העמידה את הבחירה ב“כניסה להיסטוריה” כאיום נורא. היא זרקה אותנו לתפיסה של הישרדות, של קיומיות שאין בה אמונה בבניין חברתי או פוליטי אלא במערכת צבאית־מדינית בלבד, שעלולה להביא בקלות להרס מוחלט של אותה יכולת לבנות אשר חורגת ממערכים כוחניים.

מי שמתבונן בהיסטוריה הציונית ועוקב אחר סיפורן של העליות השונות יודע יפה, כי סוד שיקומן ממשבר היה תמיד העלייה הבאה. העלייה השנייה נשברה במלחמת העולם הראשונה ושוקמה על ידי החלומות, הסיוטים והנוכחות של העלייה השלישית. זו נזקקה בעת משבר לעולי העלייה הרביעית, וכן הלאה. אולם הרתמוס הזה הסתיים במלחמת העולם השנייה. שם כבו הרבה מאוד חלומות, לפחות באופן זמני. העולם שהתערער והלך בשנות ה־30 ובראשית שנות ה־40 הביא לכך, שהניסיון לשלב היסטוריות ואוטופיה הפך למאמץ פוליטי ליצירת המדינה היהודית. וזו העמידה את מייסדיה בפני קונפליקטים גדולים, אתגרים חדשים, נקודות מוצא אלטרנטיביות.

הציונות, כמיילדת של מדינת ישראל, הייתה צריכה להכיר בכך שיחולו שינויים מהפכניים בשורשיה הציוניים. אך גם בה צמחה מעין אורתודוקסיה שביקשה להמשיך את הציונות כתנועה מיישבת, כאילו אין ריבונות מדינית דמוקרטית. היא הכניסה להתיישבות להט משיחי של אחרית הימים החורג מן ההיסטוריה האוניברסלית; תנועה שקידשה את המדינה־הנבואית משיחית של האומה היהודית.

מן הצד השני קמה תנועה שהאמינה כי היא חייבת לעודד שחרור מכבלי הסולידריות של החברה ולהביא להפרטת הקהילות במדינה. התארגנות זו מכירה רק ביחידים ומבטלת את המניינים והקבוצות השונים והמגוונים. זרמים מקבילים נבעו באורתודוקסיה הישראלית הלא־ציונית בישראל. כל אלה הגבירו את המבוכה הפנימית בכל החוגים, החל באורתודוקסיה וכלה בחילוניות.

בחברה הישראלית, הן הדתית והן החילונית, מתגלות תופעות שפורצות הגדרות היסטוריות. מתגלה בה רצון להינתק מן היהודים והיהדות ההיסטוריים ולפרוץ את המקום, התנאים והאנשים, לקבל על עצמה את הנטיות המיסטיות, האסתטיות והאקולוגיסטיות החבויות בעולם ההלכה ובתרבות האוניברסלית: גילוי הטבע, וגילוי האדם כנושא של קדושה, שיכול להפוך את הגופניות או את הפסיכולוגיה לפעילויות המשחררות מעריצות הפוליטיקה וההיסטוריה.

יש כאן השפעה של המזרח הרחוק על המערב העייף; הלכי רוח המאפשרים להפוך את מיסטיקת החירות לתפיסה התובעת שיכחה אקטיבית של המסורת ההיסטורית. להפוך את הסמכות של הפרטים הבונים הלכה עשירה בסמלים לתחליף לסחרחורת ההיסטוריה בדרכה אל הקידמה. אך למעשה היא מבטיחה לא להתייאש מהפוליטיקה כקריירה אישית. היא מציעה שיכוך של כאבים אקזיסטנציאליים. המצבים החברתיים־כלכליים נתפסים על ידה ככוחות טרנסצנדנטיים התובעים פולחן מנוכר. היא מבקשת לסתום צינורות בפני האקטיביזם החברתי־מוסרי. הלכי רוח פוסט־מודרניים אלו נעים בין התקפים של טקסי מחאה לבין התבצרות מופנמת. לניסיונות הללו יש ערך כמרד והרחבה של הניסיון, כניתוץ הסגידה לטכנולוגיה ולכוח, כפתיחה של אופקים אוניברסליים, של היכל הלמידה וההתנסות.

אך תגובות אלו, שיכלו להביא לביקורת וחיפושי דרך, נרדמות בתוך ההזיה הצרכנית של חברה המבטיחה חיים ללא כאב ונעשית ביטוי נסתר של דיכאון ודיכוי. כשם שלאידיאולוגיה הפוליטית הייתה נטייה להפוך למערכת אמונית סמכותית התובעת הקרבה, כך המערכת החדשה תובעת לרוקן את הסמכות המוחלטת של הפוליטיקה ולכלוא כל יחיד בארמון של מראות או בחלומות בני אלמוות, למן דיאטה ועד הארה מן העולם שמעבר. הרצון להמיר את הקטגוריה הקשה של המהפכה הפוליטית בסנגוריה שרוצחת את היכולת והסמכות לשיפוט עצמי ולקביעת הראוי, אינו אלא ניסיון לבטל את אחריותו של האדם, לא באמצעות רודנות מבחוץ אלא מתוך תרדמה פנימית.

מול הקואליציה המשונה של עריצות וניהליזם יש להציב ראייה מפוכחת של הפוליטיקה והכלכלה כתחומים המחייבים הכרעות ופעילות, ומצד שני יכולים להצמיח קהילות שבהן יחידים יוכלו לממש את חירות היצירה ואת האחריות לזולת. יש להכיר בכוחם של ממסדים והכרעות פוליטיות וכלכליות וגם להעריך קבלת הכרעות על בסיס של תהליך דיאלוגי ההופך לתרבות של הקבוצה; לסיכוי של חבורות הפתוחות לקהילות ויחידים מעבר להן. קבוצות לומדות ועובדות, הנותנות יד ומקבלות השראה מבלי לבטל את המסורת שירשו ואת זכותן לצמוח בתוכה, ולבוא במגע עם מעגלים רחבים.