“ללא התגלות”, כתב ברל כצנלסון על חברו ומורו אליעזר שיין. זוהי המסה החושפת יותר מכול את אישיותו המורכבת. דרך תיאור מורו הוא מתאר את שחשב על עצמו ועל דרכו. אליעזר שיין לא הצליח לעלות בתקופת העלייה השנייה. ברל חשב את אי עלייתו לאסון לחבורה המנסה להתמצא ולהנהיג את עצמה. במכתב חושפני הוא מגלה, כי אליעזר לא האמין בו כאשר שניהם פעלו במשותף בגולה. ומשהגיע אליעזר שיין ארצה בראשית העלייה השלישית, נדם קולו הפוליטי־ציבורי.
שיין היה מחנך מבוגר, חולם ובעל ביקורת. הוא היה בין אלו שעיצבו את מערכת החינוך של תנועת הפועלים בארץ בשנות ה־20, אך לא השתתף בחיי הציבור בארץ. ב"צ דינור, שהיה ידיד קרוב שלו, הסביר זאת כתוצאה של החלטתו לחנך ילדים ובני נוער. החלטתו לחנך היא שהביאה אותו לייאוש מהעשייה הפוליטית ציבורית.
כיצד להבין את עמדתו הפורשת של שיין? חינוך ופוליטיקה נפגשו לא פעם בעשייה הפוליטית הציונית. תנועות הנוער גייסו את האתוס החינוכי כדי לעסוק בפוליטיקה. מצד שני, היה ברור כי אם לא יהיה עורף פוליטי למעשה החינוכי עלולה תנועת הנוער להתחסל. ברל כצנלסון היה די מבוהל מאפשרות כזו. הוא ראה כי הפאתוס החינוכי של תנועת הנוער והמורה פוגם לא פעם בבהירות המבט הפוליטית; היצר להביא חדשות טובות כדי לגבש את עולמם של החניך והקבוצה המחנכת, מביא לא פעם לעיוורון פוליטי. אליעזר שיין גילה את הצד השני של המטבע: גיוס הפוליטיקה לשדה החינוך מביא במהירות לחיסולו של המסר החינוכי העצמאי, ונשטף על ידי אינטרסים פוליטיים שהם זרים למפגש בין אדם לאדם. החיים הציבוריים שטופים במעשים שהם זרים לחינוך, ואדם צריך להתבדל מן הפוליטיקה כדי להציל את דמותו האנושית.
מתעוררת שאלה עקרונית קשה: האם עשייה חינוכית יכולה להיות חלק מן העשייה הפוליטית? האם היא סותרת אותה? האם היא צריכה להיות מטאפורה העוזרת להבין את מטרת העשייה הפוליטית? חברה אידיאלית תיראה כמו קבוצה חינוכית שמתקיים בה דיאלוג מתמיד, המחליף את יחסי הכוחות במאגר של תרבות הנותן השראה ליצירה ולתיקון. או אולי דווקא הקשר בין פוליטיקה וחינוך מסוכן, כי הוא עלול להרעיל את החינוך על ידי פוליטיקה, שתנצל הזדמנות להשתמש במפגש החינוכי למען עיצובה של קהילת הבוגרים.
כאשר מחנך ברזילאי מקים את “אוניברסיטת המרק” לשכבות מעוטות היכולת, הוא עושה מעשה פוליטי לא פחות מאשר מעשה חינוכי. הוא מורד במוסכמה המקובלת כי החינוך עוזר לאבן את המערכת החברתית. כשמקימים בית ספר למודחי חינוך או מדגישים את ערך התרבות המזרחית, עושים מעשה פוליטי. כשהמערכת הפוליטית מחליטה לארגן את החינוך מסביב לעבודת כפיים או מסביב לבחינות בגרות, או מחליטה לממן אוניברסיטה ולא מכללה, היא עושה מעשה שמשמעותו פוליטית.
מה מפתה לחשוב את המעשה החינוכי למעשה פוליטי? התפיסה כי המעשה החינוכי הוא פגישה בין אנשים, הוא קורא לאנשים לבטא את עצמם כיוצרים, ומתכוון אל המתחנך, לא מתוך רצון להשתמש בו. חינוך היה יכול לשמש מטאפורה מדריכה לפוליטיקה, אם היה מופיע כקוטב נגדי לשלטון. אך כמעט לכל אחד ברור, כי הפוליטיקה כפעילות אנושית מבטאת דווקא את יצר השלטון. התעלמות מכך דוחפת להשתמש במטאפורה החינוכית כאידיאולוגיה. החינוך בא על מנת להלל ולשבח את המבנה החברתי הקיים. הוא בא להכשיר את הילד והנער להתאים את עצמם לעוולות החברה הקיימת, להסכים לעוולותיה ולהעריץ את שליטיה. מאחורי הפוליטיקה עומד היצר להשתמש באנשים, להופכם לכלי שבאמצעותו אנו מפיקים את רצוננו השרירותי. האם החינוך צריך לשמש כלי להנצחת המצב הזה?
הליברליות הפוליטית, העולם ובארץ, ניסתה לקחת בחשבון את יצר השלטון, ותבעה ליצור מנגנון המרסן את הכוח הפוליטי. משום כך היה לה קשה לעמוד במשימה הכבדה של בניין חברה ועם. היא גילתה חשד עמוק כלפי מפעלים פוליטיים המקבלים השראתם מקולקטיבים מאורגנים. ואילו ברל כצנלסון האמין כי ניתן להפעיל מערכות שייצרו תשתית של חברה שתיילד גם חינוך וגם פוליטיקה שונים. השותפות והשיחה, הקשר בין האנשים, הם שיקבעו את המשימה שלקראתם הולכים. האתגר שבמשימה יקרא לאנשים המתאימים, והם יגדלו באופן אישי תוך כדי העשייה החינוכית הפוליטית.
בשתי הפעילויות הכל כך אנושיות, פוליטיקה וחינוך, הייתה נטייה חזקה לגלות שכל אחת איננה אלא הצל הטבעי של השנייה. האם בפעילות החינוכית לא משתקפות עמדות פוליטיות נסתרות, כלומר אמונה בסמכותה של תרבות־על, או בצורך לשבור היררכיות שלטוניות? האם בעשייה הפוליטית לא מתגלות הנחות על טבע האדם, על הפסיכולוגיה שצריכה לכוון את ההכרעות הפוליטיות?
אליעזר שיין הבין, שכדי להפגיש את האיש הצעיר עם תרבות הקוראת לתיקון צריך להישמר מכל משמר ולא לערבב חינוך עם עמדות פוליטיות מפלגתיות. אלה נוטות להתעלם ממה שידוע ומובן ליריביהן, ומסתירות את האמת מהחניכים.
רבים ממנהיגי תנועות הנוער חשבו, כי ריאליזם פוליטי המגלה את ערוות המעשה הפוליטי והכוח המלווה אותו עלול לקצץ את כנפי המחנכים. צריך להעניק למתחנך ביטחון שההנחות ההומניסטיות שעל פיהן הוא פועל ייהפכו למשטר שיארגן את האנושות, כדאי לתת לו הבטחה שהוא הולך בכיוון המנצח. אך האם לא יפנים על ידי כך את הרצון לנצח, ויהפוך את התחזית לחזון? האם לא יתבלבל בתחזית המזהה את בעלי הכוח עם בעלי החזון והצדק, שלא פעם מובסים? בלבול כזה יוצר מנגנון פנימי המצדיק את דרכי המדינאים, או נותן למחנך זכות להטיף, להטיל מרות, לתבוע נאמנות ולהשתיק ביקורת.
הייאוש מאחריות פוליטית, שהזין ואולי גם שיתק את שיין כמחנך, גבה גם הוא מחיר קשה, הרומנטיקה של ייאוש מהפוליטיקה מביאה להתעלמות מכוחה, מתביעותיה, מביאה לאובדן היכולת לקבל אחריות לזולת שמעבר לאופק החינוכי המידי. מרוב דאגה לחניכי אני שוכח שיש לי אחריות גם לאלה שאינני מכיר, אשר קשורים לעשייתי ולהכרעותי. השילוב של סנוביזם של מחנך ואלימות של פוליטיקאי עלול להביא לאסון. המחנך מופיע כמדינאי, והמדינאי כמחנך, בלי להבין כי דווקא המתח ביניהם הוא הכרחי, הדיאלוג בתוך השוני הכרחי לשניהם.
בשנים האחרונות, ובמיוחד בימים אלו, אנו עדים לכך שגם הפוליטיקאי וגם המחנך חשים בדידות רבה, מורידים ציפיות, סובלים מהשתבללות עצובה ומקרע פנימי. קל לגלות את אלה אצל המחנך, אך מי שמכיר את המדינאים יודע עד כמה דעתם על המקצוע שבו הם עוסקים נמוכה, עד כמה אין הם מאמינים בעבודה משותפת, בדיאלוג אמיתי עם שותפיהם. גם המחנך וגם הפוליטיקאי מרגישים את המגבלות החמורות לפעולתם. הקשיים נחשפים יותר ויותר בגלל התדלדלות הקהילה, המשמשת כמערכת ביניים בין החינוך לפוליטיקה. הרבה מדברים על פלורליזם חינוכי, על סובלנות, על יכולת להעניק כוח לקבוצות וליחידים שנדחקו מן המידרג החברתי. אולם שיקום באמצעות כוח פוליטי או תיקון באמצעות חינוך אין בכוחם לחולל את המפנה שיצר את המעשה המשותף. הסיסמאות הללו, המחפשות את המנהיגות שאבדה ואת החינוך שמתדרדר, נכונות, אך הן משקפות את פירוק הקהילות, את האיום שהן חשות, את הבדידות של מי שנושאים באחריות להן.
האם ניתן לנצל את המתח שבין פוליטיקה לבין חינוך? עד כמה? ולשם מה? החינוך הוא לעולם מפגש עם אדם, עם סיפור, עם מצב, עם יחידים וקבוצות. אמנם יש אדמיניסטרציה, תקציבים ומשכורות, יש מערכות חינוך, אך הוא לעולם גם פרידה מכל אלו, הוא מה שמתרחש בין אנשים. בפוליטיקה יש יסודות מערכתיים, יש תשתיות, יש ניסיון להתגבר על קלקולים הנובעים מהיכרות אישית הדוחקת קבוצות מפני קבוצות אחרות, ויוצרים פרוטקציה ושחיתות. בפוליטיקה יש ניסיון לברור בין אפשרויות, לראות את המכלול. זה קורה באופן תיאורטי, אך במציאות היומיומית מגלים את כוחן המפרק של מערכות ופוליטיקה הנשבעות לאינטרסים של יחידים.
כוחה של הפוליטיקה נובע מהחלטות שמקבלים מדינאים ואנשי ציבור. כוחו של החינוך נובע ממפגש בינדורי באמצעות הכשרה מקצועית ותרבות, מן היכולת להפוך מפגש בין המחנך, התרבות והמתחנך לשדר של אמון בכושרו של החניך לעצב את חייו ואת חיי קהילתו. גם הפוליטיקה וגם החינוך ניזונים מייצרים שעשויים להסתלף, מיצרי השלטון והארוס. גילויים רבים של מה שהתרחש בחינוך הכנסייתי בארצות־הברית ובארצות אחרות, בפנימיות שלכאורה משוחררות משיקולי פוליטיקה, הראו עד כמה המערכת הפוליטית לא יכולה להבטיח את המערכת החינוכית מפני עיוותי היצר. גילויים של פגיעה מינית בילדים רק הדגישו את הבעייתיות. גם כאשר התשתית ערוכה באופן מופתי, מה שמתרחש בין האנשים אינו נגזרת של הערכים המוצהרים או חיקוי שלהם. גם בתי ספר ליברליים לא הצליחו להביא את חניכיהם לחירות המחשבה, ולא מנעו הפנמה של משטר המטפח חיץ בין שכבות ומעמדות, והעדר ביקורת על העיוותים הנוצרים.
בעיות כאלו נוצרו גם במערכת החינוך הקיבוצית. הלהט החינוכי בלבל את היוצרות. לשמור על ייחודה ועל משימותיה של מערכת החינוך פירושו היה לא פעם התעלמות מעובדות יסוד של הפוליטיקה ומאחריות חינוכית רחבה יותר. החינוך העלים את המציאות החברתית שהתהוותה מחוץ לקיבוץ. התשתית הפוליטית הייתה צריכה לבשר בשורות, והיא נבחנה לא בריאליות שלה אלא ביכולתה להיות מסד למטאפורה חינוכית. כך נולדה בשנות ה־50 האמונה של מערכות החינוך בברית־המועצות, ואחריה האכזבה הגדולה.
פעולה חינוכית צריכה לפתוח לחניכים אופקים לראייה פוליטית. ראייה פוליטית רחבה צריכה לאפשר לחברה ולתאיה לטפח חינוך עצמי, קהילתי והישגי של חבריה. המחנך והמדינאי רואים את החברה וילדיה מקטבים אחרים. הם צריכים להתעמת, אך גם להשלים זה את זה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.