ספר זה נחתם בקיץ תשס"ה. שעון הפוליטיקה כבר מתקתק בעוז. מבטיחים לנו קיץ היסטורי, קפיץ מתוח לקראת ימי מבחן. דומה כי עוד הר געש עומד לפלוט לבה רתחת. הסיסמאות בוערות והציפיות להתרחשות־על גדלות והולכות.

ערב פינוי פיתחת סיני נרצח נשיא מצרים אנוואר סאדאת. מתיישבי הפיתחה היו משוכנעים כי הנה הגיע הנס המצופה שיגאל אותם מהפינוי. הם חגגו בשמחה וריקודים את התערבות האל בהיסטוריה. אך הפינוי בכוח נעשה בידי אדם. האם יחזור התסריט? כיצד ישפיעו המאורעות ומה תהיה תיבת התהודה שלהם? בהיסטוריה של מדינת ישראל ראינו הרבה צמתים קשים, מעבר למלחמות; משברים סוערים ומבחנים שעל סף מלחמת אזרחים. ניתן להתבונן בהם מזוויות ראייה שונות, של ההשגחה, של ההיסטוריה, של תהליכי החילון, של יקיצה מקדחת של כופרים, של משחקי הון, של עימות בין־מעצמתי ותהליכי גלובליזציה.

אני עובר בקיבוצי ליד הדשא הגדול על שפת הכנרת. הילדים משתכשכים במים. סירת דייגים עוברת ביעף. ערימה של תרמילי גב מבשרת כי הלילה תהיה מדורה על החוף, וקבוצת צעירים תחלום כאן את חלומותיה. על השביל עוברת קלנועית עם אחד מוותיקי המקום. קבוצה של נשים על מזרנים עוצמת עיניים ומשוטטת בדמיון, מחפשת רוחניות בתרגילי יוגה רחוקים. רוח הניו אייג' נחתה גם כאן. עובדי הנוי ובהם מתנדבים מקצות העולם משקים ומטפחים את הגן. בפינת השבילים חברים מתווכחים על מצב הקיבוץ ועתידו. הם מסכימים כי הם לא יודעים אם יש לו עתיד.

האם יש תיאום בין השעונים של הדשא הגדול ושל שולחן הממשלה? הכול חוסים תחת קולם של קריינים רחוקים. לא ברור האם החום האידילי או להט העימות הפוליטי הם הרדמה לפני ניתוח, או אמת שכל רעשי הפוליטיקה הם לה קישוטי סרק. לימוד ההיסטוריה, ששנים רבות היה לרבים מנגנון חיפוש יעיל בדרך לפתרון, היה עתה לכתב חידה. האם נרצה לדעת מאין באנו והגענו אל הקרעים בחיינו?

כולנו מחפשים דרך להימלט מכתונת המשוגעים של ההיסטוריה. המתעמתים הפוליטיים רומזים כי יש כרטיסי יציאה מן ההיסטוריה. זה טוען כי חברת השפע, תקשורת עולמית, מקדשי אינטרנט בלוויית אספרסו גלובלי יכולים לשחרר אותנו מעומס של זכרונות כואבים, מפרספקטיבה של אירועים מסעירים. מסעות רחוקים בקצה עולם, דיאטות מבריאות, מסג’ים מפנקים, טלנובלות נוצצות חוצות עולם, הם הם שיגאלו אותנו מתוגת הימים. אחר טוען לעומתו כי מצפים לנו דווקא ימי משיח והתגלות פתאום, שיהפכו את העולם למקום מרווח שבו נשב ונלמד סודות ומזלות שעד כה נסתרו מעינינו. ובבתי הכנסת יתדרכו אותנו מה לעשות לקראת ההודיה הגדולה. במסע הנהדר הזה אל ימים אגדתיים נוכל לומר: אתם ראיתם עד כמה צדקו הכתובים וצדקו המאמינים. אתם ראיתם עד כמה כיזבה ההיסטוריה המנתצת מקדשים.

בקיץ הזה התגלו סימנים של כפירה, שלכדה בשפתה ובפולחניה הטכנולוגיים חלקים גדולים מהציבור הדתי. ואילו בציבור החילוני מתגלים גלי סערות פולחניות.

מי צריך ללמוד על שביתת הימאים ופירוק הפלמ"ח, מי חושב על הפגנות השילומים הענקיות או על הפילוג בקיבוץ, על מרד ואדי סאליב, על חרושת התרבות ואיש ההמון, על פצצות גרעיניות וחינוך הדור?

מיליון וחצי מתושבי מדינת ישראל יצאו הקיץ לחו"ל. ההכרעות הגדולות שעל מהלכיהן התווכחו תבוצענה על ידי הנשארים. מה יאמרו הורים לילדיהם בקיץ הזה? מה ילמדו צעירים בחורף הבא, וכיצד ינווטו את חייהם היוצרים לעתיד? כיצד ישקיפו הבוגרים על מסלול חייהם? האם נוכל כולנו למצוא קורטוב של נחמה, אוויר וצידה לדרך העשייה, בלימוד משותף, ביצירה?

העתיד מתגלה היום בהפשטותיו, בחרדותיו ובתקוותיו מטיל אור וצל על נופי ההווה והעבר, שהיום נראים לנו מוכרים כל כך. הוא מהתל בהם בהומור מוזר, חד להם את חידותיו, קושר בהם קצוות מפתיעים ועל כל המשתתפים בשיחותיו הוא מטיל חובה לעשות את הראוי לעשותו.

אחרי המבול שלח נח את העורב לבדוק הקלו המים. לפי המדרש שאל העורב את נח מדוע הוא שולח דווקא אותו; – כי אינך אכיל ואי אפשר להקריב אותך! ענה נח. כלומר, נשלחת כי אתה מיותר ועל כן יכול להיות מכשיר. אין פלא שהעורב לא בישר את קץ המבול. שליחים של תיקון זקוקים לאהבה, לא רק לטקטיקה.

אני מוסר את השיחות והרשימות שלי לידי הקורא. הן הד חוזר של תהליך מתמשך שבו הזיכרון וההיסטוריה מצטלבים ומבקרים זה את זה. הזיכרון שואל את ההיסטוריה שאלות, ושואל ממנו פרטים לא צפויים. ההיסטוריה חוקרת את הזיכרון ומגלה בו גיבורים שלא הכירה, אירועים שהדחיקה, תהליכים שהדירה. הזיכרון וההיסטוריה מתכתשים ביניהם ומשלימים זה את זה, מציבים תמרורי אזהרה ושלטי פרסומת, ולעיתים מתעוררים כדי לעצב את העתיד.

לא תמיד יכולים מורַי, חברי, עורכי, בני משפחתי, חברי קיבוצי, חניכי ותלמידי להעריך את תרומתם המכרעת לרשימות ולשיחות הללו. אינני בטוח שהם רוצים להכיר בקשר הזה, אך לי לא נותר אלא להודות להם, ולקוות גם שמשהו מדברי אלו יגיעו אל קהל שאינני מכיר.