אני קורא את הכתובים, שומע את הקולות ונושך שפתי. גוזר שתיקה קשה. האם ניתן לשבת על הגדר? יש מצב של עימות פנימי בקיבוץ. לא בין צעירים אסירי בלוריתם לבין ישישי העדה, אלא בין מנהלים, מעצבי דעת הקהל, עובדי עבודת חוץ, פועלים וחקלאים. יש זרם ויש דלתה הנשפכת לים הכללי. ממזכירות התנועה נושבת רוח לא בגבינו אלא מול עינינו. הם כבר לא נישאים על ידי האתוס של אופוזיציה צודקת הנמצאת לנצח במיעוט, אלא רוצים להשתלב בקו הכללי שטושטש לבלי הכר. מול כל הפעילות הזו חשים רבים, כי המצפנים שניווטו אותם שנים ארוכות נשברו. יש הרואים במצפן צעצוע שניתן לשחק בו כראות עיניהם. יש המתאבלים לנוכח שבר השיגרה ולוקים בשיתוק. שיגרה היא עניין חשוב דווקא משום שלא תמיד יש בה היגיון. היא לעתים כואבת, אך היא מלמדת שדברים נעשים גם כשלא בודקים את טעמם בכל רגע. בהכשרה אחת היה נהוג לשאול כל חבר כל בוקר, אם הוא יוצא היום לעבודה. כל בוקר הוצבה הדילמה מחדש. נראה כי יש לכך פתרון: שיגרת השעון המעורר; גם כשכועסים על השעון יום־יום מתרגלים לתפקד לקצבו. ואילו כאשר השיגרה נשברת. השאלות עולות ומציפות.
החברוּת מחברת את כולנו, את המסתגלים, הבורחים, המורדים והיושבים על הגדר. לפעמים דווקא השתיקה משמעותית. אין היא נובעת מחוסר עמדה או אדישות אלא היא חלק מחיפוש דרך. היא אמירה ותפילה, שהפעם חילוקי הדעות לא ירסקו אותנו. אך ממה יש לחשוש עתה? בעבר היה לריסוק כזה היבט גיאוגרפי וקהילתי: פילוגים, פרידות, הקמת יישובים חדשים. הפצע התמשך שנים ארוכות, אך למפעל באו אנשים חדשים שלא ידעו את חילוקי הדעות. מצבים חדשים ואנשים חדשים עוררו שאלות חדשות, והאירועים הנוראים נדחקו עמוק עמוק. מי זוכר את אלף השוטרים בקיבוץ המתפלג, או את הפרידה האילמת משותפים לעתות שלום ומלחמה? מי זוכר את מרד הימאים, או את ציורי סטלין המת? מי זוכר את מרד האספרסו במועדון החברים, או את השינוי ממחסן א' למחסן ב', או את סדרי הפסח הנפרדים לאוהדי אמריקה ולאוהבי רוסיה? אלו שהיו שם תוהים עד היום, אם אכן כל זה התרחש, אך בלבם הם עדיין נפרדים מחבריהם מאז בתמיהה וכאב. הפילוג ההוא לא יכול לחזור. אין שטח להתיישב, אין ממון לממן ואין אמון כזה בפוליטיקאים שיש ללכת אחריהם.
אז ממה יש לפחד? במושבות הגליל, הפורחות היום מחדש, אתה יכול לראות את התמונה: ברחוב אחד בתי חלומות מהודרים ולידם חורבות. לא בית משוחזר לזכר הימים ההם, אלא חורבה נעזבת – משום שהיורשים רבים ביניהם. וזו הרוסה מבפנים, עומדת נעלבת מול מפלצות של העשירות החדשה. התופעה הזאת ידועה בתולדות הכפרים בעולם. משפחות אשר נוטרות איבה זו לזו, או בתוכן, במשך דורות על דורות. בעוד המשקיעים היושבים רחוק בונים ארמונות עם נתינים העובדים בשבילם, ואלה אינם אלא מצבות חיות לכוחו של הממון. סיפורי איבה ורכילות מצד אחד, מול בנקים הקונים את הנוסטלגיה על ידי שחזור פרטים מן העבר. מצד שני, עתה האנשים היו לפריט חולף ובלתי חשוב. הבתים נעולים זה בפני שכנו של זה.
נחזור לקיבוץ. לא רק הפילוג מאיים, אלא השיתוק המפרק את הליבה. לא הכרזות על שיתוף או אי שיתוף יעיל יצרו או יוצרים את המציאות הזו, אלא תהליך הפיכתו של הכפר לפריפריה. בהרבה כפרים בעולם תמצאו את הגעגוע – לא לדרך, אלא לכביש המפלח את לב הכפר והופך אותו מבית לתחנת דלק, ובה הבנים מתדלקים את עצמם לנסיעה הרחק מהמקום.
האויב הגדול ביותר של האמונה הוא הקנאות. קודם כול, משום שהקנאות דומה לאמונה. היא גם מתחפשת לאמונה. כמוה היא עקשנית, מפנטזת וקוראת את המצב. אך הקנאות בנויה על משבר גדול באמונה. היא צורך להתקומם. היא כעס נורא המחפש אובייקטים, והיא פחד וחרדה המגלים תמיד בביקורת הרציונלית את הכפירה.
הקנאות עריצה, שתלטנית. היא יודעת בדיוק מה יהיה, וכופה שיתוק על ההווה בשם העתיד. יש שהיא יודעת גם את העבר. אך היא לא מסוגלת להתמודד עם ההווה, יש לה יחס של איבה להווה. הקנאות היא רומנטית. אך הצורך שלה לשרוף ולבער גדול מהצורך ליצור. היא צובעת את העבר בצבעי איפור מיותרים, או ממלאת את סל האשפה בדברים חיים. היא שוברת דגלים ומניפה דגלים חדשים באינטנסיביות רבה מדי; לדידה העיקר לשמור על המוראל ועל הכוח, לא על תשומת הלב לפרטים, והיכולת לראות מעבר לפרטים.
יש לי חבר שלפני ארבעים שנה חזה: “עין־גב כקיבוץ צעיר? תשכחו מזה! עוד כמה שנים זה נגמר!” אני חזיתי הפוך: “עוד כמה שנים עין־גב תהיה מלאה צעירים, היא תהיה קיבוץ צעיר.” מי מאיתנו צדק? אף לא אחד. הוא עם הפסימיות שלו עשה המון. אני עם האופטימיות עשיתי משהו. חילוקי הדעות לא נבעו מתוך שברים ואיבה, לא הרסו את הקשר שבינינו. כי מעבר לחילוקי הדעות היתה בינינו, ועוד קיימת, חברות של ממש.
לעתים אני פוגש באנשים החושבים כמוני, ואנו רחוקים. אנו חולקים תחזיות, גם חזון. מה שחסר הוא לא תחזיות שחורות או ורודות, עריצות רומנטית של “קידמה” או של “סוף הדרך” – אלא של ראיית הנולד, אותו כישרון לאבחן מה יצא מהעוּבּר.
ראיית הנולד איננה תחזית של עתידנים. היא הכישרון לראות מה יצא מאקט של אהבה שהיה, לאבחן מה יתפתח ממנו; מה היה סימפטומים המרמזים על תהליכים ארוכים ואינטנסיביים, ומה הן עוויתות של סיום. ראיית הנולד פירושה לשאול שאלות את המציאות; לא יכולת לחזות את המספר המנצח בפיס, אלא כיצד לקדם את תיקון החברה, היחיד, הפוליטיקה, הכלכלה – ומה מאיים על התיקון הזה.
ולצורך זה יש לצאת שוב להרפתקה המיוחדת של שיתוף הראש והלב, כדי לחשוב יחד ולקיים שיחה של אמת עם אלו שיקבלו את הירושה. שיהיו מוכנים להתחבר אל הסיפור ולהביא את גיבוריו לעידן חדש. לא לשלוט ביורשים באמצעות הירושה, אלא להאמין כי בעזרת הירושה יצליחו לבנות לעצמם עולם טוב יותר ומשמעותי מזה של הוריהם. אני יורד מהגדר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.