גם ספר זה, שלישי ואחרון לשם הכולל “ספרות על פרשת־דורות”, צורף על ידי המחבר לפי הקוים הפרטיים שצוּינו באחרית־דבר של כל אחד משני הספרים הקודמים; ושמא רשאי המחבר לצין בדרך־אגב בלבד, מטעמים מוסברים, כי נסבות הנעוצות בהשתלשלות־חיים אישית ובחנוך־עצמו, גרמו שלא יהיה נזקק זמן ממושך אלא לפרוזה פיוּטית בעיקר, בעברית כבלועזית, ולהגיע רק במאוחר להשגת הטעם הטוב השמור לקוראי ספרים הבנויים על עלילה, אם לקוחה במפורש מעובדות החיים ואם מוּשאלה מהם בזכות הכוח־המדמה; מתוך כך, זה הצמצום־מדעת באותו פרק־זמן בשטח הנדון והדרת־הנאה מגלויים אמנותיים נוספים, שהם מקוריים לפרוזה העלילתית בלבד, ואין שום שירה, גם הקרובה אליה בכונות ובכלים, עשויה לספח אותם לנחלתה; מכאן גם כמה הנחות אולי מוּטעות וממילא גם מסקנות כמוהן, כגון בדבר גילה של הפרוזה העברית, או החסרת חוּליות רבות־משקל מכלל השרשרת של האמנות הפרוזאית בלשוננו (וגם בלועזית); התקון לדבר זה אינו מחיב, כמובן, כל שינוי של יסוד שבהערכה וכל מהפכה שבטעם, אלא הרחבת הדיאַפּזוֹן של הנושא ועל־ידי כך ישתנו רק פניה הכלליים של הפרוזה העברית ותחולנה תמורות לא קטנות בציון דמוּתה ההיסטורית, אבל דמותו של הסופר היחיד, במדה שהוערך בקנה־המדה של כשרונו האישי ויכלתו האמנוּתית, בעינה נשארת; אכן, – תקון המעוות האישי הנ"ל צריך כונה־תחלה ומחיב הרחבת־יריעה כמדת ערך הנושא וכחשיבות המסקנות מכך לגבי עתידה של הפרוזה, והרי זו מטרה גדולה ורבת־משיכה מכאן ולהבא.

*

את המדוֹר “עיונים בספרות העמים” צרפתי אל סופו של ספר זה, ולא נתתיו בערבוב ובשלוּב עניני עם הדברים על הספרות העברית, אעפ“י שהשלוּב הזה היה טבעי בשעת מעשה; הפרדה זוֹ, ושמא בפרוש – הבדלה, אין משמעה שלילת הצורך והאפשרות של שלוּב כזה להבא, אלא שהכונה היא להדגיש כי ספרות מכוּבדת של אומה בעלת כוח־יצירה מובהק אינה קמה ומתפתחת לפי דוּגמה, אפילו הנשגבה ביותר, מן החוּץ, ולכל היותר פתוחה לפניה האפשרות להיות מושפעת מן החוץ, מושפעת באופן כזה, שהיא מפרשת לפי יסודותיה היא ולפי טעמיה הלאומיים את היצירה הגדולה של אומה זוּלתה; כלומר: – בשום אופן אין הכונה להטיל את רעיון האבטרקיה בעולם הרוח והיצירה, אלא להטיל הכרה והשגה נכונה, כי אין יצירה אמנותית טבעית ומקורית אלא בשעה שאתה יכול לקבוע ולומר, – כי גם בלעדי ההשפעה מן החוץ היתה זו קמה ומתקימת באומה זו ובלשון זו, בשנוי זה או אחר, כמובן, אם לחיוב ואם לשלילה, ואולם העיקר בעינו נשאר ועומד; ההערכות של סופרים ודברי ספרות בלועזית נכתבו, אם אפשר להגדיר כך, בבחינת ברכת־הנהנין ואם כי היחס אל כלל הדברים וכן הטעם לגבי כל פרט ופרט, לא נשתנו כמעט, – לבו של המחבר נוקפו על הנעימה, הגלויה והכמוסה כאחד, שלותה את ההערכות הנ”ל, וכאלו הוא מצביע ומורה: “כזה ראה ויצור!” ודבר זה אינו אפשרי, ואם הוא אפשרי – הנו מלאכותי ולא בעל ערך יסודי; דרך משל: שירים אנקריאוניים בעברית – לעולם תרגום הם, אם יש בהם יותר מהשפעה והשראת־רוּח כללית, אלא רוצים להיות דומים להם, להיות במקומם, ואפילו הם של משורר בעל שעור־קומה; בשירים אלה קולח דמו של אדם יוָני, ואלו כל אדם אחר, צרפתי או אנגלי, נגיד, אם את דמו יתן בשיריו – לא כשל אנקריאון יהיו הללו; והוא הדבר לגבנו: – אם לא נקל יותר, הרי טבעי יותר, לאיש עברי לשיר פרקי תהלים או שיר־השירים מאשר שירי אנקריאון; ודוגמה או מופת זרים הם לאו דוקא התבטלות, אלא יותר התרברבות, ואיש האמת ירחק מזו כמו מזו; ויצירה בכלל, ויצירה אמנותית בפרט, עיקרה הראשון והאחרון הוא: – דע את עצמך! ודוקא מי שיודע עצמו מסוגל לדעת גם את זולתו ולהעריכו כראוי לו.