א    🔗

אין יוצר אלא בעל אופי, ואין אופי אלא זה הטובע דפוס שלו בכל פרטי החיים שהוא נוגע בהם; כמו כן אין יצירה אלא זו שאנו מבחינים בה מטרה שעמדה בפני בעליה, לפני מעשה־היצירה או בשעתו; ואף־על־פי שההגיון, בעקביותו ואדיקותו דוקא, עלול לצמצם את המטרות של יוצר ולהעמידן על מספר קטן, – בכל־זאת אמתית גם ההנחה האומרת, שהן רבות ושונות, כי על־כן יודעים אנו שהעין הטבעית והרגילה נוחה לו יותר ההנאה מאור מפוזר בעצמים רבים וקשה עליה אותה כמות האור המרוכזת בעדשה אחת; לרגל הענין שלפנינו – טוב אם נבליט כאן רק שתי מטרות שלפיהן נבדלים היוצרים לשני סוגים מיוחדים ומפורשים לעצמם; הסוג האחד הוא של יוצרים מתבדלים בד' אמותיהם ו“מקבלים” רק את החיים המגיעים ממילא עדיהם, טובעים בהם דפוס־אפים ואין מטרתם אלא טביעת־דפוס זו בלבד; ודאי הוא שאפשר לפענח את המטרה ה“צנועה” הזאת ולגלות גם בה אוצר רב של מטרות, הנחבאות בכליה של זו, אבל הפעם ניטיב אם נצניע גם אנו ונסכים להגדיר בהגדרה שגורה דוקא ולומר שאין זו אלא מטרה אֶסתטית בלבד; הסוג השני של יוצרים ה“הולכים” עם החיים מתוך ענין ער, ובתוך ההליכה הם גם טובעים בהם את דפוסם, ונמצא שמטרתם של יוצרים אלה כפולה: הליכה־עם החיים לשמה וטביעת־דפוס בחיים שבתוכם הם מהלכים; את המטרה הזאת נגדיר גם־כן כשגור ונאמר שהיא אֶתית ואֶסתטית; מטרות שונות אלה נובעות ממזגים שונים של בעליהם: – היוצרים מסוג ראשון הם בעלי מזג אֶפּי, והיוצרים מסוג שני – בעלי מזג דרמתי; המתעמקים בדבר זה אינם צריכים לפרוט ומעצמם ישכילו ויבינו, שהיוצרים האֶפּיים הם הפורשים ו“מתנשאים” לישב במגדלי־שן, וכל טיבם הוא בהתבדלות זו דוקא, שהנחתה הקודמת היא, כמובן, הסקפטיות שאין אחריה עוד כל־ערעור־ותקון: את העולם אין ללמד אלא ללמוד בלבד; ואלו היוצרים מסוג שני – מפורסמים כבעלי אידיאולוגיה, רחמנא לצלן, כי על־כן “תמימים” הם ומניחים שעולמנו נתן עדין להשפעה, אם לא לתקון; ובכל אופן הוא ראוי לכך; להוכחת דברי אלה אַשוה, זה לעומת זה, שני משוררים לועזיים, שכונותיהם האמנותיות ויכלתם בביצוען שוים אצלם, שגם יחסם אל המלה בשיר דומה: משקל של תג קטן אינו פחות ממשקלו של העולם כולו, הלא הם סטפן מלרמה הצרפתי וסטפן גיאוֹרגה הגרמני.

ב    🔗

ומובן מאליו הוא, כי מזגו האֶפּי של מלרמה, מענין אותנו רק במדה שזה היה אצלו בעיקר “טבע שני” ולא ראשון (כי על־כן אין להתעלם מקיום מזגים “אפיים”, שיסודם רפיון־רוח או “השלמה” על־פי חוש השמירה־העצמית בלבד); תכונתו העיקרית של המזג האפי, אינה אלא בזה שהוא פועל־יוצא של האבקות; מזג־נפש אפי זה אצל אדם שאינו יוצר – כמוהו כהודית האיש שהוא מנוּצח ואלו האדם שהוא יוצר – באה היצירה בעצם טבעה, ומכריזה על נצחון של… המנוצח; וזוהי דרמה מיוחדת במינה ואין לנו ספק, כי נכונה הגדרתו הנבונה של ג’ורג' דיהמל באמרו, אי אלו בקשוהו לקרוא בשמות גבורי המאה הי“ט, היה קורא גם בשמו של סטפן מלרמה: משום שמזגו האֶפּי של משורר זה, זו ההודיה הצלולה ב”חולשתו“, זו ההשלמה המכובדת והותור השאנן, ועסוקו למרות כל אלה בשירה (שלא כרמבו שעזב אותה מחמת כך) גבורה רבה היא לו; ואין כל פּרדוכסליות באמרנו, כי בעצם מעשה־היצירה מתגלה גם אצל היוצר האפּי יסוד של דרמתיות (הנסתר ונדחק אצלו, בהכרה ושלא־בהכרה, אל מתחת לסף), שאין אנו מדגישים אותו, כשם שאין אנו מדגישים את היסוד האֶפּי המצוי בהכרח גם אצל היוצר הדרמתי משום שכל יוצר נושא תמיד בחובו שני יסודות, לשם החכוך שביניהם, העושה את היצירה, אלא שאצל כל אחד מהם מכריע יסוד אחר, ועל־פי הכרעה זו דוקא, אנו מגדירים את סוגו של היוצר; הנה כי כן נמצא שכל נושאיו של מלרמה הם מעולם הדומם או מעולם ההפשטה הקיצונית (שאלמותה כאלמות הדומם); והאם לא מענין הוא לגלות בזה גם תהיה מתהיתנו? בחירה זו של נושאים, – האם מקורה רק בזה שמלרמה נמלט מן החיים הנעים־והולכים (כלומר: מן החיים כפועל ולא כשם־עצם), או שמא גם משום שעולם דומם זה ועולם מופשט זה אי אפשר להם לבוא על תקונם ביצירה בלי מזג כזה של יוצר? לשונו של מלרמה, כלשון כל היוצרים האֶפּיים, מן הטבע שיהיה בה כובד ואטימות; ואם ברור הוא, כי לא תתכן בשום אופן יצירה שאין בה אור, הרי שאורה של היצירה האֶפּית כמוהו כאורה של הלבנה, – הוא מושפע מכוכב־לכת אחר; אם נרצה או לא נרצה – הכרח הוא להודות בעובדה (שאינה פגם בשום אופן) שלשונו של יוצר האֶפּי תהיה מעצם טבעה, מעין לשון אלמת, משום שהיא אינה הולכת (ולא חשוב שיש בזה מן האשליה) ממנו והלאה, אל הזולת, אלא חוזרת מן ה”הלאה" אליו, אל עצמו; הלא זהו הקול שאדם משמיעו בישימון, שרק פולטו הוא גם קולטו; וברור, כי דוקא קול זה יש בו פחות צלילות, מחמת גודל ההד, אעפ“י שגם תקפו נראה גדול יותר; ואין מבינים לקול כזה אלא מתוך גחינה והקשבה קרובה־קרובה; ובזה מוסברת גם העובדה, ששירה זאת אינה נתנת אלא לקריאה ביחידות, ואלו השירה הדרמתית, שעל תכונותיה המיוחדות נעמוד להלן, יפה גם לקריאה בצבור, גם אם ענינה וטעמה מעודנים בתכלית העדון; כי בשיר שקוראים בצבור צריך שיהיה תמיד מיסוד ה”מחזה“, שאינו מצוי (בגלוי ובמפורש) אצל המשורר האֶפּי, וטעות היא, אפוא, בידיו של אותו מבקר צרפתי בעל־טעם, שנסה לקבוע, כי האפשרות של קריאת שיר בצבור היא בחינה לגנאי, ואלו אי־האפשרות הזאת – בחינה לשבח; טעות היא, משום שיש שירה טובה (אֶפּית) שאינה יפה אלא ליחיד, כל פעם ליחיד אחר, ויש שירה טובה (דרמתית) שהיא יפה כליחיד כלצבור; בני־אדם צופים בזריחת השמש ובשקיעתה, אפילו באור היום הגדול אפשר להסתכל, – כי בכולם יש מן המשחק, ולא כן בחשכה, שבה שוקע כל אדם לעצמו; ואדרבא, כל שהחשכה גדולה – פוחתת האפשרות להיות נדהם ממנה; ועיקר העיקרים: בלבו של המשורר האֶפּי אין גם פחד בחיותו בחשכתו, כי אם לא כן הרי שהוא שוב דרמתי; ויותר מזה: – פחדו הפך חיוך; אדם היודע את הפחד, שהחשכה משרה, ועל פניו יצוק חיוך – הוא הוא בעל המזג האֶפּי; משקל אחד ושוה לכל הדברים שהמשורר האפּי רואה, כי על־כן אין הוא שוקלם בכלל – משום שאין בו רצון וצורך להכריע ביניהם; אכן, אין לטעות ולראות את האֶפּיות כראות אדישות, אעפ”י שיש קוי דמיון ביניהן; ההבדל יסודי, אם כי דק כל־כך, והוא: – האדישות כמוה כסכין שלהבה מופנה אל העולם ורק שנתקהה, ואלו האֶפּיות כמוה כסכין שהושחזה מאד והפכה לחרב פיפיות (להב אחד שלה מופנה לבעליו, והשני – לעולם) ועל־כן נטמנה בנדן; הנה כי כן יכול מלרמה ליצור שירים כשירו “אדות־ים”, שכולו שלוה אפית ועגמה צלולה־שאננה, אם כי הוא קורא בשם המפורש של אכזבות מרות, של יאוש שאין לו תקנה, של כבוי כל האורות לעולמים; ורק שהיצירה מכריחה תמיד את מבצעה לגלוי זכות כל שהיא לחיים האלה, ועל־כן מתגלה אצל מלרמה אהבה (ויהי זה לעצבו של העולם) אצילה, ומנחמת אפילו שלא ברצון בעליה; ויורשה נא לנו לפרש ולראות דוקא אהבה זו כהולמת את ההגדרה העברית של “אהבה שאינה תלויה בדבר”, כלומר: אהבה פנטסטית, או יותר נכון – מטפיסית; ורק שהייתי רוצה להוסיף ולברר, כי זוהי האהבה שאין בה כל יסוד של רחמים, המצויים, למשל, באהבתו של ר. מ. רילקה שאיננו משום כן בעל מזג אֶפּי שלם, אם כי הוא מתאמץ לחנך את עצמו לכך; ואלו את פּול ולרי אפשר לדמות למלרמה בדבר זה; משום תכונה זאת אפשר היה שמלרמה יכתוב פּואֶמה אפילו בצורת דרמה (“הרודיאדה”) וגם היא כולה נשימה קצובה ושקולה, דיאלוג שזור צלילות־דעת שלמה, אֶפּיות מזהירה, שאינה יפה בדרך כלל אלא לתאור בגוף שלישי; והעיקר, שיש לשים לו לב, הוא – כי האֶפּיות, שאנו דנים בה, אינה נשענת וחיה על הבינה, אלא רק על החכמה; הנה כי כן אין ספק בדבר שגם גתה היה בעל מזג אֶפּי במדה רבה, אולם הוּא בכר את בינתו על פני חכמתו ובעולמו הגדול והמופלא כל־כך יש בכל זאת מיסודה של פשרה, אפילו עם עצמו, ואלו עולמותיהם של מלרמה ושל ולרי הם בבחינת גזר־דין; ואמנם, רק לאחר “גזר־דין” תתכן אהבה זו שאין גבולות לה וכל הנושאים זוכים בה במדה שוה, – בכולה; שלא כמו אצל חברתה, האהבה שאינה מטפיסית, שלעולם אין שני נושאים זוכים בכולה, אלא כל אחד בחלק ממנה והם תמיד כמעט צרים זה לזה; אכן, טעמי־חמדה שונים, במשקלם ובחשיבותם, לשני מיני אהבה אלה וטוב מאד שלכל אחד מהם משורר שמזגו מנוגד נגוד רב למזג חברו; העיקר הוא שעקרונותיהם באמנות אינם מנוגדים, אלא אדרבא, – קרובים ומקבילים, גם אם הם נבדלים משהו בכוח הבצוע, נגיד, או בגלוי אמצעים וכלים לבצוע עקרונותיהם; על ערכם של המשוררים יש לעמוד רק לפי עקרונות אלה ולפי כוחם בבצועם, ואלו בחינת המזג, אם הוא אֶפּי או דרמתי, אינה אלא אמצעי לקביעת מהות ההבדלים (בבטוי, בגון ובקול) שבין משורר־אמן למשורר־אמן וכן להשלמת דיוקנו הרוחני־אישי של היוצר, כדי לדעת לא רק את הטפחות (בגבהן והדורן) של עולמו, אלא גם את מסדו (בעמקו ויציבותו), כי על ידי כך נקבע גם כוחה של הרוח המתהלכת ביניהם ומאחדת אותם לשלמות.

ג    🔗

סטפן גיאורגה, כמו מלרמה, שבץ כל מלה בשיריו כשבץ אבן בכתר; אין ספק ששהיה מרובה שהו שני אמנים אלה על דבריהם ושקלום במאזני חכמה ודעת גם יחד; ואעפי“כ אנו מבחינים בהבדל החשוב שבין לשונו של זה ללשונו של זה: אצל מלרמה אין הזמן כמעט בכלל גורם – אין כתיבתו אצה להגיע במוקדם למטרה, כי מטרתו האחת והיחידה היא כאמור, הכתיבה כשלעצמה ובתוך המטרה אין אצים, כמובן; הוא חורז מלים בשיריו, בוחנן ובודקן מקרבן ומרחקן, לוטשן ומשבצן, – עבודה שלפי כמותה והכוח המושקע בה, כמוה כעבודת־פרך לכל אדם אחר, אבל לא למלרמה, או לכל משורר אֶפי אמתי כמוהו; – כי כאן אין עבודה זו אלא שעשוע, ולולא חששתי להטעות בהגדרתי הקלה הייתי אומר: זהו מעין “פסיאנס” רוחני; כאן אין להשתמש אפילו במושג של “אורך־רוח”, שהוא, באופן הגיוני, נצחון על קוצר־רוח, שאינו מצוי אצל המשורר האֶפּי; ואלו אצל סטפן גיאורגה, בעל־המטרות, היה הזמן, גורם בין הגורמים החשובים בשבילו; הלא מעלתו הגדולה היא, שהאמן שבו, הזקוק לאורך־רוח, גובר על איש־המטרה, שעיקרו קוצר־רוח דוקא; וכך רואים אנו את היוצר הדרמתי, שגם הוא בוחן ובודק, מקרב ומרחק, לוטש ומשבץ, אלא שמדת אורך־הרוח בכתיבתו אינה יותר מן המדה הנחוצה כדי שהעקרון האמנותי יהיה אמנות למעשה ולמופת; ואם נדע להקשיב נמצא את אפיו הדרמתי של המשורר לא רק במזג הרצאתו ובמגמתו, אלא גם בטבע המלים שבלשונו; יודעי ביאוגרפיות לא יועילו במאום אם יגיבו ויאמרו שהנה גם גיאורגה, כמו מלרמה, בודד היה במועדיו, מופרש בקור־רוח ומובדל בשאננות כהִלה בתוך חוג מצומצם; הלא מקורה של עובדה זאת שונה בשנוי הקובע טעם ומורה על יסודו של כל אחד מהם; בדידותו של מלרמה אינה אלא בדיעבד, – בדידות פסיבית, הייתי אומר; ואלו של גיאורגה, היא בת איסטניסות, מין מצות חוש היגינה רוחנית, – בדידות אקטיבית (משום־כן גם מודגשת); היא, בלי ספק, מעין אמצעי של חנוך (וחנוך־עצמי) לקראת משהו שעליו לבוא עוד, אם כי היוצר והאמן משוה גם לאמצעי חשיבות של מטרה; לא כן אצל מלרמה שהיא לו כבר תוצאה וסך־הכל; משום כל אלה אנו מוצאים שהרטט בצבעי דבריו של מלרמה כרטט צבעי היהלומים ואלו הרטט בצבעי דבריו של גיאורגה – כרטט צבעי הטל בבוקר; וראה פלא: מליו של גיאורגה כבדות מאד ואפילו מסורבלות ואעפי”כ אנו חשים שיש בהן תנופה והתרוממות בשפוע העולה הרה, ואלו מליו של מלרמה המלאות, אבל קלות יותר, – אנו חשים בהן את הגלישה מרצון והנאה בשפוע היורד תהומות; המזג הדרמתי של גיאורגה הוא שעושה כנפים לדבריו; – אם סניגוריה בהם או קטיגוריה בהם – הרי שכונתם לבוא במשפט, ומשום זה אנו שומעים מתוכם קול אמונה וחזון; וכמה מענין הוא לחקור ולמצוא, כי דוקא המשוררים האֶפּיים, אלה בעלי האהבה הצרופה והמטפיזסית, שאין להם כבר לכאורה כל חשבונות ושקולים בעולמם – הם הם, מנקודת־השקפה אחרת, האֶגוצנטריים ביותר; הלא בגלוי כבכמוס של מחשבתם, הקודמת למעשה, אין כל כונה למען הזולת ובמדה שהם בכל־זאת מוסיפים ויוצרים בפועל אין במעשה־יצירה זה כשלעצמו אלא משום ספוק נרקיסי גרידא, אם כי הוא יחידי ואחרון; ואעפי“י שאין אנו מתעלמים מן הדעה המכובדת גם היא, כי כל מעשה אֶסתטי באמת הוא ממילא אֶתּי, בכל־זאת אי אפשר לנו להשתיק בלבנו גם את ההסוס: – האין לראות בגלוי נרקיסיות “צרופה” כל־כך – משהו שאיננו מוסרי (ויהא אפילו בדרך האשליה בלבד), ועל־כן מופרך, במדת־מה, בכל אופן לחלק אנשים שאם אין אנו כמוהם, לפחות אנו חיבים להם כבוד והחוית קידה; ואלו היוצרים הדרמתיים, המכונים את מחשבתם, הראשונה או האחרונה, לזולתם, – רוח גדולה וחזקה מניעה את גלגל יצירתם: הלא הוא הפתוס, שאין מקורו אלא המוסר והמוסריות; פתוס זה בראיה ראשונה, מתוך רצינות מלומדת ושגורה, בבחינת ציצים ופרחים הוא ולא יותר, אלא שאצל אישים ויוצרים בעלי גזע בריא הופכים פרחים־וציצים אלה לפירות כבדים ומלאי־טעם; ואם תבקשו – תמצאו, אמנם, כי כל המעלות הטובות תתכנה ביצירתו של המשורר האֶפּי, פרט למעלת הטעימות שאנו טועמים בפרי, ומעלה זו דוקא היא מן הראשונות ביצירתו של המשורר הדרמתי, כי יצירה זו מכוּונת לאדם שהוא גוף חי וחפץ־חיים, שלא כמו אצל המשורר האֶפּי, המדבר, בהכרה ושלא בהכרה, אל האדם המופשט מגופו והמתקים, כביכול, על רוחניותו בלבד; הנה כי כן יתכן שנקרא את שירו השלם בתכלית השלמות של פול ולרי – “רמונים” ואנו נהנים ממנו כל מיני הנאות ורק לא הנאת החמדה ברמונים; ולהפך, – למקרא שירו של גיאורגה “סערה” מתחלחלת בנו חמדה דוקא, כי על־כן מעלת טעימות יש בדברים; שירו זה של גיאורגה אינו אלא תאור בלבד, והדברים שבו שקולים ומדודים, ואף־על־פי־כן פורצת הדרמה ועוברת את כל גדותיו; ודאי הוא, כי המשורר לא התכון לאיזה “מוסר־השכל”, אלא שהוא מצוי שם, מסתבר מעצמו, צומח מתוכו, ולא רק מוסר־השכל אחד, – אלא הרבה יותר; הלא זהו היוצר הדרמתי! – אין הוא רק לומד את החיים, הוא גם מלמדם; ומובן מאליו, כי אין הכונה לשפוט כאן דוקא את מטרותיו של גיאורגה, להיות שותפן על ידי הסכמה או לדחותן על־ידי פרוש מסוים; העיקר הוא לקבוע כי משורר זה, ככל משורר דרמתי, היה לא רק בנאי גדול אלא גם ארדיכל, כי על כן תכנן עולם לפי חשבונו וטעמו, או “הציע” תקון ושנוי של הקים ולתכניתו של ארדיכל זה – הוד והדר שבאמנות, עוז ותוקף של חזון מרהיבים; אכן, היתה בו, בגיאורגה, מרוחה של המונומנטליות היונית, אלא שאין לטעות ולראותו כעין גרמני מתיון, אלא דוקא כממשיך קוה הישר של היונות מאז ובזמן הזה; ודוקא בנקודה זו נתן לנו לראות את ההבדל היסודי שבין משורר בעל מזג אֶפּי לבין משורר דרמתי: יסודות היונות חשובים גם בעיניו של פּול ולרי, אלא שהוא בעל אידיאות ואלו גיאורגה הוא בעל אידיאלים מתחומה של היונות וממהותה; והנה אנו מוצאים אצל ולרי האֶפּי קו אחד, הפורץ את התחום שסיַגנו למשוררים ממינו, ואעפי”כ הוא דוקא המאשר את הגדרתנו ואמתותה: – זה הבטוי של שנאה לכמה דברים, אלא ששנאתו זאת אין בה כל רוח של פעילות, והיא גם־כן סטטית, כאותה אהבה צרופה ומטפיסית שמנינו במשוררים אֶפּיים, וזוהי, אפשר לומר, שנאה “שאינה תלויה בדבר”; משום זה אין קצבו משתנה לעולם ונופו תמיד נוף של מרחק ומרחב ללא גבול וללא מכשול ואלו נופו של גיאורגה הוא תמיד נוף הררי וסלעי וקצבו משתנה לפי מדת העליה בהר או התקוה לעליה זאת; ראיתו של ולרי שוה תמיד וצעדו גם הוא שוה, ושוב משום שאין כאן גורם של זמן ואין הבדל מתי יגיע ואם יגיע למטרה; ואלו ראיתו של גיאורגה כהליכתו, – אינן שוות תמיד, והן רק מתוכנות ומדודות באַמת האמנות דוקא משום שיש לו מטרה והוא רוצה להגיע אליה והזמן כאן הוא גורם בעל מדרגה ראשונה; ועוד: על ההבדל שבמזגים אפשר לעמוד בנקל אם נתאר לעצמנו הפסקה דוקא בהליכתם של היוצרים משני המינים; בכל מקום שיפסיק היוצר האֶפּי יהיה זה כאלו הגיע לסוף דרכו, ואלו היוצר הדרמתי גם כשהוא מגיע לסוף דרכו נראה לנו כאלו שירת חייו באמצע נפסקה; וכאן צפה ועולה לפנינו דמותו של משורר דרמתי ואם כי אנו שבויי קסמיו, ואולי דוקא משום שאנו שבויים אצלם, ננסה לגלותם להלן.

ד    🔗

כל הדברים שמנינו לעיל ביוצרים אֶפּיים או דרמתיים אינם, כמובן מאליו, מסקנות סופיות שאין אחריהן ולא־כלום, חלילה, אלא שקולים־הקשים שטעמם נכון וסימנם יפה לא רק לפרט, כי אם לכלל של יוצרים, ובכל זאת איננו מתכונים לקבוע אותם קנה־מדה מוגמר ומדויק; אדרבא, – הדברים נראים לנו כקולעים והולמים רק משום שהם גמישים ואפשר להוסיף עליהם, או לגרוע מהם, קוים ושרטוטים לשם קביעת דמות שונה, במעט או בהרבה, מן הדמויות שהתענגנו לצרף עד עכשיו, מתוך הבחינה הנ“ל; הנה כי כן נתן לנו לתהות גם על מהותו של המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, למצוא בו את הקוים הכלליים והמובהקים של יוצר דרמתי ואף־על־פי כן לראותו שונה ומובדל, ת”ק על ת“ק, מבן מינו זה או אחר, וכשאתה מתחיל מונה את סגולותיו המיוחדות רק לו – אתה מגלה כאלו מין חדש ומשתומם שהקוים המובהקים שמשו לנו רק מעין פתח ואמתלא נאה, שבה נאחזנו כדי להגיע לגלוי (־דמות) זה שאליו נגיע לבסוף; ונדמה לנו שניטיב להבהיר את ההבדל שבין א. פּושקין לבין ס. גיאורגה, למשל, אם ננקוט הגדרה המובנת כמעט מאליה ונפרש, כי אנו עוסקים כל הזמן ביוצרים המוכתרים בתואר אחד מורכב משתי פנים: – אמן ומשורר; היוצרים הנ”ל ראויים במדה שוה לשני חלקי התואר; אמרנו “במדה שוה” ואעפי“כ יש להקדים אצל האחד את האמן ואצל השני – את המשורר, הכל לפי דגשו החזק של היוצר הנדון על ידינו; וכדי שכונתנו לא תתן, חלילה, מקום לטעות, – נפרט את הגדרתנו הכללית על ידי גלוי דעתנו, כי יכולת אמנותית, גם כשדרגתה גבוהה מאד, אינה עושה את בעליה למשורר אם אין הוא כזה מדמו, כלומר: אם אין נפשו מתרוננת בו; אם אין עצם מעשה־הראיה ועצם מעשה־החשיבה שלו בחינת אקט מוסיקלי; ואם לפי זה – הרי שסטפן גיאורגה היה, לדעתנו, משורר גדול מאד, גם בלי יכלתו האמנותית, אלא שאת דגשו ביצירתו נתן באמנותו דוקא ונדמה לנו, כי אלו קרה פעם, בדרך משל, ולא היה יכול להביא לידי שלמות רצויה את שווי־המשקל בין התרחשותו השירית לבין בצועה האמנותי – בשורה מן השורות בשיר זה או אחר – היה הוא פוסק לזכותה של האמנות וברקה המלא, גם אם תחוַר במקצת ההתרחשות; לא כן א. פושקין, שדגשו החזק היה בשירה דוקא; כל גלוי מגלויי אפיו כמוהו כמוסיקה וכל עצם, כממשי כמופשט, שמזלו זמנו לבוא לפני פושקין, הפך בתוקף עובדה זו בלבד לכלי־זמר מפליא, בפועל כבכוח; מכאן חין־ערך הוירטואוזיות שאנו מוצאים אצלו, הכובשת גם את דעתנו, אף לאחר שעברה תחת שבט החשד בה; כי סודה אינו ב”הצלחה“: ובכוח ה”המצאה“, אלא בהרכב העדין, המתנגן גם ממגעה הקל של רוח רפה שברפות; וככל שנשכיל לתפוש את מהותו המיוחדה בכך, נבין, אולי, מה רב הכוח שדוקא משורר כזה זקוק לו כדי להיות אמן; אם עיקר כוחם האמנותי של משוררים כגיאורגה או כמלרמה הוא לצור צורה לדברים החסרים אותה, הרי כוחו של משורר כא. פושקין הוא לצור צורה לדברים החסרים וגם מתנגדים לה, כי הם שופעים והולכים וכמעט שאין לעמוד בפני השפיעה הזאת, בלי לפגוע בצפור נפשם, שאין המשורר רוצה לפגוע בה; המסגרת האמנותית של “יבגני אוניגין” כמוה כמסגרת אבנים טובות מבחינת הערכין ויפי העטור, אבל מבחינת הכוח העוצר את השופע והולך שאיננו מודה במכשולים ובגבולות, יש במסגרת זאת מעין מסתורין, האופפים את חוף־החול, זה שאלוהים שמהו “גבול לים, חק־עולם ולא יעברנהו, ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו”; ואף־על־פי־כן יטעה טעות גדולה הסובר שאדם כזה הוא בעיקרו בחינת נפעל ונדחף מן השפע הבא עליו כמו מן החוץ; המענין הוא דוקא בזה, שכאן מופיעה לפניו אישיות שמזיגתה מופלאה מאד: לא בבדילותה ובדידותה, המכוונת או הבלתי־מכוונת, עצמתה ויחודה־יחידותה אלא בהתמזגותה והתלכדותה עם הכלל על המוניו; אולם התמזגות זו אינה חדפעמית וקבועה, אלא מתמדת ומתמדת, זו שעיקרה הוא לא סוף־הפסוק, אלא הפעולה שבכך, החוזרת ונשנית ללא הפוגות; נמצא כי אדם זה שופע ושופע ולא רק משופע, הוא פועל ודוחף על ה”חוץ“, – הוא מוזגו, ממזגו וכופו להתמזגות; ודאי הוא לנו, שיש כאן גם מטרה סופית מיוחדת במינה: – העלאת נבכים, טרוף שכבות תחתיות־עמוקות עם שכבות עליונות־קוצפות, כדי לצרף מהן את מהותו האמתית של הכלל הזה, המטיל מזמן לזמן על פרט אחד מפרטיו גבוש ורכוז סגולות כדי להוכיח, על ידו דוקא, לאשר עינים להם ולא יראו, – את הגדול והנשגב הצפון בו; ויש שפרט גדול כזה, במקרה דידן – א. פושקין, עמל בלא־יודעין, כמובן, שוב כדי להוכיח, כי המגובש ומזוקק בו אינו אלא פרט קטן מן המפוזר ומפורד בתוך הכלל, זה שגבש בו מה שגבש והבליט מה שהבליט; ודאי הוא, אנו אומרים, שגם מטרה סופית כגון זו מושתתת ביסודותיה של האישיות המיוחדת שאנו עוסקים בה, אולם כאן יש לעמוד בעיקר על תכונתה של אישיות זו, הלא היא פעולת השפיעה; השפיעה מתוך תפישה גדולה שסוד־סודות וראש היסודות של עולמנו היא התנועה; ולא די גם בכך, – צריך לחוש בתנועה, ושוב לא די, כי צריך גם להניע, וצריך לחוש בההנעה; ועוד לא די, – צריך להיות מוּנע, ושוב: לחוש כי הנך מונע; אופן בתוך אופן ושניהם באופן שלישי וכו' וכו'; הסתכלו בעיני רוחכם בהקפה של תנועה זאת ובכוחה הגדול, תארו לכם את האישיות הנבחרת, הנעה בתוך תנועה זאת, הרוצה להתנועע והנה היא שרה בתוך התנועה ועליה, – איזה מזג דרמתי טבוע ביוצר כזה! יצירה בתוך תנועה – מה רבים הנגודים! מה גדול האור ומה נורא היופי! הדרמה גדולה גם על־ידי זה, שצירו של האופי הנדון על ידינו – חדות־חיים, שהיא לו ראשית ואחרית ואלו שורש כל מעשה יצירה הוא – העצבון; הנה כי כן נטושה כאן התנגשות דרמתית נוספת בין יסודות־יריבים, שלא כמו אצל היוצר שאין צירו חדות־חיים דוקא; הענין מורכב מאד ומפליא בקשת גונים, החותכים זה את זה, המתמזגים, בכוח המסתורין, זה בזה ומהוים את חשיבותה של היצירה; כי מי שאפיו חדות־חיים אין רצונו פנוי למעשה היצירה, שמטרתה הראשונה והכמוסה – נחמה, ופעולתה הגלויה – צמצום־הקף ושעבוד לדבר אחד, שאם לא כן אין זוכים בגלוי סודה להגשמה; כל לשדו ודמו של היוצר רוצה היצירה, כי היא מקנאה לכל חדוה שלו, זולת החדוה בה בעצמה; מעטים מאד מצווים להיות שומרים על חדות־החיים ואעפי”כ להיות נאמני בית היצירה; אכן, לולא זכותם של אלה – יתכן שהיצירה האמנותית היתה הופכת למין בית־עלמין למיואשים ואבלים; וכמה ברכה בזה שהעצב, הצרוף ועמוק, אינו רק נחלתם של העצובים ודוחקי־הקץ מטבע בריתם, אלא גם של החפצים חיים, של הנהנים ושל דוחי־הקץ; גם המשורר הדרמתי (בשעה זו הננו מדברים בפושקין) בעל בינה הוא ואף בעל הסתכלות, אלא שבינה והסתכלות אלו אינן “מן הצד” כמקובל, אלא מתוכו של “הנושא” להבנה והסתכלות, שאינו אצלו נושא, אלא נשוּא; ולהפך: מעשה־הבינה ומעשה ההסתכלות הם בבחינת נושאים לגבי הנשואים (גם נשואי־פנים) הללו; חלוף תפקידים כאן, וגם זה מוסיף דרמתיות; וכמעט מובן מאליו הוא, כי כל שיר משיריו של המשורר הדרמתי הוא, משום־כן, – “אבטוביוגרפי”; משורר זה גם כשהוא שר על ההפך והמהופך מעצמו, – שר תמיד על עצמו, כי על־כן אינו “מסתכל” אלא חי את זולתו (אף את המהופך לו); כל הטפוסים ב“יבנגי אוניגין” עצמאיים, אמתיים, שונים זה מזה תכלית השנוי, ואעפי"כ כולם כאחד הם מסכות של א. פושקין; כזה הוא האדם החי, החפץ חיים ושש בהם! ודוקא משום שיוצר זה חי את כל החי־וקים מסביבו – הוא גם בורא חיים חדשים, מעורר לחיים בפועל את השמור ורדום בכוח לכך; ולא פלא הדבר, שיצירת א. פושקין חתכה את גורלה של הספרות הרוסית לעליה, אל פסגת הפסגות; כי הוא לא היה רק “מחדש” לשון, הוא לא היה רק בעל כשרון עצום, הוא לא היה רק אמן בעל שעור קומה, – הוא היה משורר דרמתי, בעל־תנועה אדיר, שנתן את עצמו להיות מונע על־ידי כל כוחות עמו וממילא הניעו, בתורו, בכוחותיו הוא הגדולים, הכפולים ומכופלים על־ידי כוחות העם הזה; מעשיות, אגדות, דעות קדומות, מעשי־גבורה, גוזמאות פטריוטיות – את כל סגולות העם בהמוניו, על יצריו ושאיפותיו התמימות, סגל לעצמו, והוסיף להם טוב־טעם, אצילות־רוח, אבירות; על כן, אין הוא רק משורר לדורו, לא רק משורר היסטורי חשוב, – אלא משורר לכל הדורות בספרות הרוסית, חי בכל דור לא “מחדש” אלא כהמשך בלתי־פוסק, כי בכוח תנועתו שבו הוא מוסיף להתנועע ואנו מוצאים אותו ביצירתו של דוסטויבסקי, של בלוק, של פסטרנק וכו' וכו'; הוא איננו אבן־שתיה, אלא אב־ספרות; משאנו מוצאים באומה מן האומות (במוקדם או במאוחר, בגלגול זה או בגלגול אחר) – יוצר דרמתי כזה, – בעל חדות־חיים, עממי ואציל, מונע ומניע, משורר ואמן, – אנו בטוחים כבר, כי הנה אומה זו שוב טבעית, בריאה, צומחת והולכת, הולכת בדרך של גדולה בתרבות, של מקוריות וחשיבות ביצירה.