רקע
נחמן סירקין
לתולדותיה המוקדמות של הציונות הסוציאליסטית.
נחמן סירקין
תרגום: דב סדן (מיידיש)

כל שכותב או משרטט בלבד תולדות תנועה, חייב, בעצם, לפתוח בתולדותיה המוקדמות, כי עשרות שנים קודם להתהוותה של תנועה חולמים יחידי־סגולה חלומותיהם הבדוּדים ובחלל האויר משוטטים רעיונות בודדים, שהם השאור שמתוכו עולה ותופחת התנועה. גם תולדות הציונות הסוציאליסטית יש להן פרק טרוּם־היסטורי משלהן וענין מרובה בו לתולדות ישראל בזמן החדיש. המהפכן והסוציאליסט הגרמני הגדול משה הס היה, בעצם, עוד בשנת 1862 המבשר לא של הציונות, אלא של הציונות הסוציאליסטית, שההבדל שבינה לבין הציונות הבורגנית הוא ממש כהבדל שבין האידיאולוגיה של הפרוליטריאט לבין האידיאולוגיה של הבורגנות. בזכרונות לַסַל אתה מוצא הערות ציוניות־סוציאליסטיות, המוכיחות, כי בנפשו של המהפכן הגדול הזה עלולים היו להתעורר אינסטינקטים יהודיים חזקים. הביקורת הגאונית של מרכס על הבורגנות היהודית האנטי־סוציאלית, שהוא קורא לה בשם יהדות בכלל, זוכה מצד המחשבה היהודית המודרנית עתה להבנה והערכה למלוא פוריותה הסוציולוגית והפילוסופית־ההיסטורית. מכאן שאין משום פַּרַדוֹכּס באמירה, שהאבות היהודיים של הסוציאליזם הגרמני ראו ראשונה באור חדש את היהדות ואת הבעייה היהודית.

בקצה שאיפות של הפלשתינאים הראשונים, של הביל“ויים, שרבים מהם היו סוציאליסטים רוסיים, אפשר לראות מגמות ציוניות־סוציאליסטיות לא מוּדעות. רבים מבין הביל”ויים, עמודי חיבת־ציון, כליליינבלום, יהל"ל, ואחריהם חובבי ציון רבים בלונדון, עמדו קודם במחיצת עולם־הרעיונות הסוציאליסטי. אך סוציאליסטים אלה, הסוציאליזם הטרוף־פסול שלהם התנדף עד מהרה מפני הארצי־ישראליות, ורובם חזר והפך פניו כלפי היהדות הכשרה. ויש ענין להעיר, שראשון המתארים של הסוציאליזם היהודי, ביתר דיוק של הסוציאליזם העברי, בכתב־העת הגרמני “ריכטֶר’ס סוֹציאלִיסטִישֶה יַהרְבִּיכֶר” בשנות השבעים, הסוציאליסט היהודי א. וו. רבינוביץ בלונדון, נעשה אחר כך חובב ציון כשר־חסוּד.

לא האנשים ולא זמנם היו מסוגלים אז למזיגה של סוציאליזם וציונות. משנתעורר הסוציאליסט היהודי, המרחף באויר, האינסטינקט הלאומי־היהודי, כבש פניו מעל אלוהיו הסוציאליסטיים ובדה לעצמו תיאוריה פרועה – שהסוציאליזם וההתקדמות בכלל דרכם להזיק ליהדות. וכן אירע לפרקים לא מועטים היפוכו של דבר, כלומר שפלשתינאי וחובבי־ציון מִשֶתקע עצמו לתחום המוני פועלים יהודים קלט את הסוציאליזם, וממילא נתגלגל הסוציאליסט הנלהב לקוסמופוליט משולהב. כדוגמה לגלגול הזה ישמש פיליפ קרַנץ, אחד הראשונים, אם לא הראשון, בעושי־התעמולה והסופרים הסוציאליסטיים בין המוני היהודים… פיליפ קרנץ הוא הוא אותו רוֹמְבְּרוֹ, שכתב בפריס מאמרים לאומניים־פלשתינאיים נלהבים ברוסית, ואחר כך התחיל בלונדון כותב מאמרים, שהיו במידה לא פחות נלהבים, קוסמופוליטיים־התבוללותיים באידיש. כאמור, המזיגה שבין ארצי־ישראליות וסוציאליזם לא שיחקה לה עדיין השעה, – או שהסוציאליסט היה דוהר ברכבו הארצי־ישראלי עד לבית־הכנסת, או שהפלשתינאי היה מתוך חירופי כלל ישראל מתעלה לעולמות הקוסמופוליטיים.

סימני התקרבות שבין הארץ־ישראליות והסוציאליזם התחילו מתגלים בתנועת הפועלים היהודית הראשונה, שמתוכה צמח אחר כך ה“בונד”. חלק גדול של היוצרים הרוחניים אשר לתנועת הפועלים היהודית ברוסיה היו פלשתינאים וחובבי־ציון לשעבר, ומהם ראוי להזכרה הלוחם הבונדאי אמששטרדם ממוהילוב. הפלשתינאים שהיו בעלי נפש והשכלה, ודאי שהיתה מצרה אותם האוירה המחניקה של חובבי־ציון שחזרו והתחמקו לתוך בית־הכנסת הישן והבעל־ביתי, ונתגברה המשיכה להמוני עם, לפרוליטריאט, לקרב, לרעיונות מודרניים. וניכר שהיו בעלי אופי מעמיק יותר מן הגלגולים הקוסמופוליטיים הז’רגוניים בלונדון ובאמריקה. אף האוירה הרוסית היתה מסוגלת יותר ליצירות סוציאליות פוריות. הם שהכניסו לתנועת הפועלים היהודית הראשונה, במעט או בהרבה, מרוּח יהודי מוּדע, שנתגבר ב“בונד” רק במאוחר כדי רעיון לאומי ותכנית לאומית. תנועת הפועלים היהודית ברוסיה בתקופה שקדמה ל“בונד” היתה הנסיון הראשון, חיור ותלוי ברפיון של מזיגה בין הסוציאליזם והארץ־ישראליות, שבו נתגלגלה הארץ־ישראליות לקצת עממיות יהודית, לפעולה סוציאליסטית ביחוד בין הפועלים היהודים ובעזרת אידיש.

בשעה שהתחילה מתרקמת בין ההמונים תנועה סוציאליסטית, המצויינה בקוים לאומיים, התחיל גם בקרב האינטליגנציה להתגבש במטושטש הלך־רוח של לאומיות־סוציאליזם. הדבר היה בשנות התשעים כשהארץ־ישראליות הגיעה עד משבר ודומה היה שחלום ההתישבות היהודית עם מגמות לאומיות לא היה אלא ענין של טעות היסטורית. לפי הכלל, שנתאמת אחר כך ועד היום ההז1 והאומר, שכל אימת שהתקוה הטריטוריאליסטית מתעלמת מישראל, באה ה“לאומיות” וממלאה את הריקנות היהודית, עלתה בשנות התשעים האלה מערכת חיפושים לאומניים־סוציאליסטיים שמצאה תוך כדי דיבור באיגודו של הפרוליטריאט היהודי ובפופולריזציה באידיש את כל התשובות לכל החיפושים. בין הסטודנטים היהודים ברוסיה ובחוצה לארץ היו מתגלעים אז ויכוחים בענין בעיית הלאומיות היהודית, אך מנגני הוויכוחים האלה התחילו לכוון כנורם ובחנו מיתריו לשם סימפונית הוויכוח הגדולה, שנתנגנה לאחר עשר שנים בכל הכלים בכל תפוצות ישראל. וכשם שכל וויכוח דרכו להבשיל משהו מענין מעשי, נצמחו גם מאותם הוויכוחים קצת חברות להפצת ספרים פופולַריים באידיש. עד כמה שידוע לי, הוציאו החברות האלו בסיכומו של דבר ספר אחד בלבד, שנכתב אמנם להפליא, הוא ספרו של א. דוידסון על דַרויניזם. זה היה האפרוח האחד שהאינטליגנציה הסוציאליסטית הלאומית דגרה מביצי־וויכוחיה.

כל אותם הסוציאליסטים־הלאומיים היו קודם פלשתינאים משולהבים במעט או בהרבה. הארץ־ישראליות שפגה נדפו הימנה הריחות הלאומיים שבצרור־הפרחים הסוציאליסטי. יהדות לאומית בשומה זו לא ידעה, בעצם ובעיקר, את שהיא מבקשת ואת שהיא רוצה, כשם שאינה יודעת, רחמנא ליצלן, בימינו. ההבדל אינו אלא בזה, שכיום מלעיגים ידידים טובים על היהדות, ואילו בימים ההם היו השונאים מתיראים קצת מפניה. מי יודע שמא ניתן אז לשונאים מקום להלעיג מלהתיירא, שהרי בסופו של דבר אותה יהדות מלעיגה ובוכה לעצמה. הלך־הרוח הסוציאליסטי־הלאומי אז יכול היה לפוג ולהתנדף עד מהרה ולהתגלגל בכאב־לב בסוציאליזם קוסמופוליטי בתוספת יהדות על פי אונס. אך מבחינה היסטורית נתגלגל אותו הלך־רוח במשהו אחר ונעשה נקודת־מוצא לפילוגים ולמלחמות אידיאולוגיים ומפלגתיים חדשים. על שום מאורעות היסטוריים גדולים בעם ישראל, הופעת הציונות הפוליטית וייסוד ה“בונד”, ששניהם אירעו בשעה אחת, בספטמבר 1897.

אולם הציונות, שנתנה את הביטוי המעולה ללאומיות היהודית ולרעיון המדינה, נשארה מבחינה פוליטית ותרבותית בבֵּינַיִמִיוּת היהודית. ה“בונד”, על ידי שייסד מפלגה סוציאליסטית יהודית, נתן למהפכה את דמותה הנאה ביותר, אך לא היה בו העוז לפרוק מעליו את בלואי־הסחבות של הבורגנות היהודית. הציוני, שבפרזיאולוגיה שלו “יצא מגלות הגויים” עם כל ישראל שיחיו בארץ־ישראל, הנה במציאות כרע אפים מבחינה פוליטית בפני שרי־הגלות, ומבחינה סוציאלית היה אטום לכל ישראל אחיו, היה ברייה משונה ומשופע בסתירות. הבונדאי, שדיבר על המהפכה היהודית ומטרת־הגמר שלה – חופש המסחר לכלל־ישראל בבִצת־הגולה, היה יותר מברייה משונה. מהפכת ה“בונד” וארץ הציונות, כשני רעיונות שכוח יצירה להם, מוכרחים היו להביא לידי יצירה אידיאולוגית וחברתית חדשה, למזיגה מעולה יותר. הרעיון הסוציאליסטי־הלאומי האורירי, המִּסכֵּן, ראה עצמו נתבע לבעיות גדולות יותר ולפרספקטיבות גדולות יותר. הוא נתעלם בהגבלו ומקומו כבשו החיפושים החדשים, הרציניים והעמוקים יותר, חיפושי־מזיגה בין סוציאליזם וציונות, המלחמות האידיאולוגיות לציונות הסוציאליסטית. התחילה אותה תקופה סוערת של האינטליגנציה היהודית, שבה נתכנו תכניות, תיאוריות, קבוצות, מפלגות, פילוגים, התאחדויות, המבקשים עד היום את גמר־בישולם המפלגתי והתכניתי, אך אפשר להם שיהיו נכללים במונח משותף אחד: ציונות סוציאליסטית.



  1. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47259 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!