רקע
נחמן סירקין
לתולדות הציונות הסוציאליסטית.
נחמן סירקין
תרגום: דב סדן (מיידיש)

1

(1891־1901)


א.    🔗

הציונות וה“בונד” מצאו לפניהם סוציאליסטים־לאומיים בודדים ומשהו מרגש סוציאליסטי־לאומי בקרב האינטליגנציה היהודית, אלא שאותו רגש היה עדיין עמום ומפוקפק. הלך הרוח הזה צריך היה להתחיל בהתגלמותו, להמשיך דרך־התפתחותו, להחזיר לעצמו את יחסו אל התופעות החדשות, וכמובן שהוטל לתוך שקערורית־הקלחת של מלחמות דעות, חיבוטים, הפלגות לצד אחד, היסוסים, תקוות, ספקות והתיאשות. התחילו מתוך זה חבלי־לידה של הציונות הסוציאליסטית.

בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 בבאזל נתכנס מנין הגון של סוציאליסטים־לאומיים מערי־מכללה שונות, ומן הרגיל הוא שגוניהם שונים היו. בעצם עומדים היו אותם הרדיקלים להקדים ולהתכנס לועידה או לקונגרס, שהרי עוד לפני הרצל דיברו והתווכחו על קונגרס.

אילו הייתי רושם בפנקסאות את המנין המופלג של נשפים שטרחתי בהם לקרב את הגאולה, וודאי שנשפי־הויכוח בענין קונגרס לשם ארגונה של היהדות הפלשתינית־הלאומית היו קובעים פרק מיוחד לעצמם. בשיחה על הענין הזה בחדר־הסטודנטים הקטן שלי לפני חמש עשרה שנה השתתפו שמנו וסלתו של חוג הסטודנטים והאקדימאים שלנו בימים ההם. סופה של אספה זו היה דומה לשלל אספות רבות אחרות שהשתתפתי בהן בחיי, כלומר, מזגו על הפסימיזם הסוציאלי מנה הגונה של כוסות טה. הקהל היה חמימא וקרירא, כנהוג אצל אינטליגנטים יהודים, עד שעמד ד"ר נתן בירנבוים והקשה את הקושיה הכלכלית־הלאומית החשובה מאוד: חבריא, מהיכן נקח דמי־בולים? – כאן נפחה תכנית־הקונגרס את נפשה במחי אחד.

הרצל הצליח במעשה־הקונגרס, קודם כל, מפני שהיו בידו דמי־בולים, ולמעלה מדמי־בולים. אילו היה הרצל זקוק לטובת עם ישראל שיסייעו לו בממונם, היה נושך שפתיו מעגמת נפש, והקונגרס היה לכל המוטב מתנדף במאמרים אחדים על עמודי הפובליציסטיקה היהודית היוצרת. אך הרצל היו לו שלש מעלות טובות: מיליון פרנק בכיסו, נשמה בלבו וכבוד מועט לחכמי “ליז’נקה” לכל מיניהם, שהתחילו מיידים צרורות־נייר באדם המעולה.

בהרגשה קדושה של התפלאות היסטורית נתכנסו לקונגרס כמאתים בני־אדם, שלא שלחם איש, שהרי אז לא היו עוד כל הסתדרויות ציוניות.

מאתים ה“שלוחים” האלה, שמחציתם היו סטודנטים, כינסו באולם הקטן של הקַסינו הבאזילאי את הקונגרס הראשון ויסדו את ההסתדרות הציונית.

בקונגרס הראשון נתכנס חוג של סוציאליסטים לאומיים ממינים שונים. ד“ר פרבשטין וד”ר בירנבוים, שהראשון הוא דַבּר הסוציאל־דימוקרטיה בשויץ והשני הוא לאומי רַדיקלי, נשאו הרצאות בקונגרס. ד“ר לנדוי, שהיה אז לפחות סוציאליסט, היה יד ימינו של הרצל ועורך ה”וועלט“. באו רַדיקלים מברלין, מונפלייר, ציריך, ברן, והגַלריה הקטנה היתה כמעט כולה מחברים אנשי שלומנו שב”קולוניות"2, ולא היה לפניך אלא לעמוד ולהכריז מיד על המהפכה הסוציאלית בציונות.

אך כל אותם הרַדיקלים לא השתתפו בקונגרס בפומבי בסוציאליזם שלהם, – זה היה קונגרס לייסוד הציונות, שתחילתו וסופו היא הציונות, “המקלט המובטח במשפט העולמי בפלשתינא”. לעומת זה, עלו והתגברו מחוץ לקונגרס גלי הויכוח על ציונות־סוציאליזם, והגלים האלה נתפשטו אחר כך בכל תפוצות ישראל בכל מקום שאינטליגנציה יהודית קוראת בספרים ומבקשת את האמת. ואולם החידוש היה במה שהויכוח הועלה מיד לא בשם לאומיות־סוציאליזם, אלא ביתר בירור וביתר מסקניות: ציוניות־סוציאליזם.

להיכן ילכו כעת הסוציאליסטים־הלאומיים, כשהלאומיות היהודית מצאה את ביטויה וארגונה בציונות הבורגנית, והסוציאליזם היהודי עלה כפורחת בתנועת הפועלים היהודית? מה סמיכות פרשיות בין סוציאליסט לתנועה ולהסתדרות הציונית ומה יוכל זה לעשות שם בעשר אצבעות מלחמת־המעמדות שלו, כשהציונות נתונה סוף סוף בידי קיסרים, גויים ומיליונרים יהודים? ולו גם התגבר הסוציאליסט על יצרו הרע והתגייס לדגל תכלת־לבן של ציון, מה יאמר לפרוליטַריאט היהודי? הקושיה החמורה ביותר היתה: כיצד אפשר להטיף באזני הפועל למלחמת־מעמדות כנגד הבורגנות היהודית מכאן, ולציונות בשותפות עם הבורגנות היהודית מכאן? אלו היו השאלות, שהסעירו אז את חוגי הלאומיים והרַדיקליים והסוציאליסטים היהודים, שנמניתי עליהם. כמובן, שאיש לא חלם אז, כשהציונות וה“בונד” היו עדיין בחיתוליהם, על ייסוד מפלגה חדשה עם תוכן פרוגרמטי חדש.

ההשתייכות הפוליטית של האינטליגנט נקבעת לא בלבד מהשכלתו ומזגו, ממוחו ולבו, אלא גם ממידת הסיפוק הניתן על ידי מפלגה אחת או אחרת לעניניו הרוחניים והמוסריים.

הציונות, על קטנות־המוחין הבורגנית־הבעל־ביתית שלה ותשעה קבין של ריאקציוניות שבה, שגררה מכל העברים, לא ישרה ביותר בעיני הסוציאליסטים שנתפשו להלך־רוח ציוני. לא יצאו ימים מרובים ונגרפו עם זרם התנועה הסוציאליסטית, שהתחילה סוערת ברוסיה, והתחילו מבזבזים את האינסטינקט הלאומי הבריא שלהם לביקורת־הבאי של הציונות והיהדות הבונדאית. ציונותם של הסוציאליסטים האלה היתה תלויה בשערה. יתר על כן היה תלוי בשערה הסוציאליזם של לאומיים רַדיקליים רבים. הציונות כאילו צררה אותם בכנפיה, ובטוסה עמהם מעל לכל ה“רוחות” של דיפלומטיה, יהדות, מיני מעשים מהפכניים־יהודיים, עקרה מתוכם את השארית האחרונה של הסוציאליזם או האנרכיזם שנשתמר בהם בצנעה. הציונות והסוציאליזם נפרדו זו מזה יותר ויותר וכיוונו זו כנגד זה את לועי־תותחיהם יורי־האש.

אינסטינקט פנימי וּוודאות עמוקה של אמת עילאית עשו לי אז לב להתחיל להטיף לציונות הסוציאליסטית ולהעמיד את עצמי כנגד כל האינטליגנציה היהודית.

אם מוחו של אדם אחד אפשר שיתמזג בו הרעיון של ארץ יהודית ושל מהפכה יהודית להרמוניה היפה ביותר, על שום מה לא תוכל אותה מזיגה ליעשות מחשבתה החיה והיוצרת של כל האינטליגנציה היהודית, של כל ההמון היהודי? הלעג והאירוניה, אלה כלי־הזין של כל אנשי העדר קטני־המוח והריקים, צריך שייזקפו שלא על חשבון הזמן. אז השלכתי על עצמי את המשא כפוי הטובה להיות סוציאליסט בין ציונים וציוני בין סוציאליסטים, וכמובן, כל צד דחה אותי בשתי ידים ושלחני אל הצד שכנגד.

כנוהג בעולם השפל הזה, אין רעיון חדש מתחיל אלא בהרצאה. ראשית נסיוני של יצירת סינתיזה בין ציונות וסוציאליזם, בציוניות סוציאליסטית, נצמחה לי בהרצאה שהרציתי בציריך ב־1898, באגודה הציונית “הֶסיאנה”.

בציריך יצאה הרצאה זו בשלום. היא היתה כתובה בשפה הגרמנית וכינסה חוג שלם של אנרכיסטים גרמנים, שכידוע כל רעיון של ילוד אשה אינו פסול להם; באופן ש“הקולוניה” הרוסית היתה אז מצוינת בשני יתרונות: היא לא הבינה את ההרצאה ונתביישה להתווכח בפני גויים. אך אותה הרצאה עצמה נסתיימה בברן בפורענות. חלק הקהל, שלא הבין את ההרצאה, וכנראה היה שם חלק הגון ממין זה, התחיל, בסיום־הקריאה, לא למחוא כף, אלא לצעוק בקול גדול: בורז’וא! “בורז’וא” – פירושו נפלג אז לשתי פנים: אם שהיתה הוראתו: מוכה־שחין אתה, או שהיתה כוונתו לומר: איני יודע מה אתה סח.

כשהשיבותי על תרעומת מתנגדי “במלה האחרונה” שלי, טרחתי לפרש את הקריאה “בורז’וא” לפי ההוראה השניה, ואולם עד היום עודני מסופק אם הדבר עלה בידי.

את ההרצאה שהרציתי בציריך ובברן, בחילופי מזל, הדפסתי עד מהרה בשם “שאלת היהודים” בגדול־הירחונים הסוציאליסטיים בזמן ההוא ב“דויטשע ווארטע” שהיה יוצא לאור בוינא. עורך ה“דויטשע ווארטע” היה פֶּרְנרסטוֹרפר (כעת3 סגן הנשיא של הפרלמנט האוסטרי) שהייתי קשור בו במשך שנים כעוזר “דויטשע ווארטע”. אחר כך עיבדתי את המאמר בקונטרס מיוחד בשם: “שאלת היהודים ומדינת־היהודים הסוציאליסטית”.

כך העליתי לראשונה את בעית הציונות הסוציאליסטית בספרות הסוציאליסטית באירופה – ועתידים אנו לראות מה מידה של הצלחה נמתחה עלי.


ב.    🔗

מאמרי ב“דויטשע ווארטע” וכן קונטרסי “שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית”, נקודת־מוצאו היה עם־ישראל בכללותו, והוא דן בבעיה היהודית מנקודת־הסתכלות פילוסופית־היסטורית ופוליטית. התחיה הטריטוריאלית של העם היהודי והצטרפותו למהפכה ולסוציאליזם היו צליל הסיום של התבוננויות ברעיון היהודי ובמצב היהודי. אך מתוך שלא היתה קיימת מגמה ליצור מפלגה ציונית־סוציאליסטית, חסרה באותו מאמר נקודת־המוצא המפורשת של הענינים החמריים והרוחניים של הפרוליטריאט היהודי.

אותו נסיון ספרותי ראשון לבסס את הציונות הסוציאליסטית בשנת 1898 לא נענה לו כל הד ניכר. ציונים סוציאליסטים לא היו אז בנמצא, וההתענינות בקומבינציות כאלו באה לכל היותר משום המוזרות הקוריוזית של מין המצאה כזו. יתר על כן, המאמר נכתב גרמנית והיה מכוון לקהל הציוני אז, שהסוציאליזם נחשב להם כברייה פרועה ורבת־זוועה, הסוציאליסטים היהודים בגרמניה ואוסטריה לא היו, כמובן, מסוגלים אלא במעט לקלוט רעיונות ציוניים ולתקן מתוך זה את הסוציאליזם שלהם. הם היו, ועל הרוב הם גם עתה, מתבוללים כפולים ומכופלים, הן מהיותם שייכים לבורגנות היהודית והן כסוציאליסטים בין־לאומיים.

אך הנסיון הזה לא עבר גם כולו בלא סערה, ובקצת חוגים נטע התענינות והעלה פולמוס. עוד בשנת 1898, בשנה הראשונה לציונות הפוליטית, צצו בעיר וינא פועלים ציונים, או ביתר בירור, עוזרי מסחר ציונים, בהנהלת ד"ר לנדוי. אז היה לנדוי ציוני וחשב את עצמו לרַדיקל; עתה אינו לא דא ולא הא. לאחר שנתגלע סכסוך־מה בינו לבין הרצל, הפליג לצד שמאל והעמיד עצמו בראש התאחדות פועלים ציונית וברא, כביכול, תנועת פועלים ציונית, עם ירחון פעוט בגרמנית, בן 16 עמודים קטנים: “דער יידישע ארבייטער”. ב“תנועה” זו ובכלי מבטאה אי אפשר היה למצוא אפילו אבק סוציאליזם. אדרבה, היתה כאן כבכל התאחדויות פועלים ציוניות בראשיתן, מידה גדושה של ביקורת על הסוציאליזם ועל המהפכה היהודית בכלל. אותה “תנועה” נתלקטה מקצת עוזרי־מסחר מסורתיים, מקצת אינטליגנטים מרי־נפש, שיצאו מלפני התנועה הסוציאליסטית בפחי־נפש. החוגים האלה אפשר שהיה מתגבש בהם גרעין של אלמנטים, שהכרתם מעולה יותר, בשביל ליכוד המפלגה העתידה לבא, אלא שכל אותה הסערה בצלוחית של מים נתגעשה עד תומה במשך חדשים מעטים, לאחר שד“ר לנדוי נרתע אחורנית מכל התנועות בכלל. ה”אידישער ארבייטער" הגרמני הוציא, עד כמה שזכרוני אינו מטעני, כחמשה גליונות, ומאמרי וקונטרסי זכו שם לרצנזיה נרחבת.

כמעט קט היה קונטרסי מעלה פולמוס באמריקה, מעל עמודי “נייע צייט” הסוציאליסטית אז, שנערכה בידי פיליפ קראנץ. הצד המענין ביותר הוא כאן, שהאפיקורסות הציונית הסוציאליסטית שלי מצאה לה פרקליט בדמותו של באראנוב. באראנוב פתח ב“נייע צייט” בשל הקונטרס שלי סדרת מאמרים על הציונות־הסוציאליזם, והמאמר הראשון היה באמת נכבד ומזהיר. בנעימה כֵּנה וישרה חשף את פצע הסוציאליזם המתבולל ופלט צרור גדול של אפיקורסות לאומית שהיתה עושה רושם גם כיום, כשהיהדות ידה עד העליונה והיא קוראה מכל קרן זוית. אך הפולמוס לא נמשך. העורך המתבולל, פיליפ קראנץ, קיצץ, לאחר מאמרו הראשון של באראנוב, את הסדרה, ואף לא פירסם את התשובה שהבטיח לפרסם, הויכוח נסתיים בסיום המתבולל־היהודי הנושן: הסו, הסו, יהודים… אך באראנוב זכה לאֶפּוֹלֵיטים של זהב, שהרי רשאי הוא לומר בגאוה, כי בקריירה הז’רגונית המתבוללת שלו נטועה גם נקודה של תפארת, אם בכלל נהג פעם קורטוב של חשבון נפש בכתיבתו…

זו היתה בת־קול רסוקה, שנענתה לקריאה הסוציאליסטית הציונית הראשונה שלי בספרות היהודית. אך לא יצאו ימים מרובים ונתגעש ממש ים של ביקורת סוציאליסטית שנשתפך על הציונות, וכמובן גם על הבת החורגת הסוציאליסטית שלה. הסוציאליזם היהודי לכל גוניו אסר עד מהרה מלחמה על הציונות והתחיל מטיל בו חצי־רעל, שהיו נזקרים מעל העור החלקלק של הציונות, אך פגעו בלבם של הציונים־הסוציאליסטים.

כשנאגדה הציונות כתנועה התחילה “עושה”, ועשייה פירושה בפי הבורגנות היהודית – להיות נתין נאמן. כי מהי הפוליטיקה היהודית, הציונות הפוליטית, אם לא נאמנות הנתינות והליכה אל “שרי” העולם בנוסח היהודי של “אדוני מלך”. הציונות הפוליטית חדלת־האונים נאחזה בדיפלומטיה, כדרך שהיהודים הפוליטיים חדלי־האונים נאחזו תמיד בשתדלנות, והתחיל מתבלט הצד הקומי הכעור של הציונות. מה שהרצל עשה ויצר ביד אחת כעסקן פוליטי וצופה עתידות, נעשה בידו האחרת, כשתדלן דיפלומטי, כמין קריקטורה. נפתחה פרשת־הדיפלומטיה היהודית, שדחפה את הציונות יותר ויותר לימי הבינים היהודיים ולמיאוס הבורגני־היהודי. הציונות שהטיפה לשחרור האומה היהודית לעתיד לבוא, נעשתה תנועה לשם ההשתטות והחשכות הפוליטית של האומה היהודית בהווה.

הרצל שהיה, לפי מעמדו, עתונאי מחונן ורב כשרונות, היו לו קשרים שלא הרחיקו מעבר לעולם הספרותי ולחוגים מסויימים של הבורגנות. ומכיון שהיה למנהיג של תנועה יהודית נשתזרו והלכו ממילא חוטי קשריו; אישיותו ורעיונו נעטרו באיזה קסם, מה שיצר לו קשרים חדשים בעולם. הרצל לא היתה לו כל תכנית לדיפלומטיה שלו, הוא התדפק על דלת, שנפתחה לפניו במקרה, אך היתה בו ההרגשה הנכונה, כי קהל היהודים תהא לו נחת רוח מרובה לכל חתיכה של “לפני מלכים יתיצב”. את הקלף הראשון הוציא ה“אוהב ישראל”, וילהלם השני. מעשה שהיה כך היה: בצירות האנגלית בוינא נמצא כומר, ציוני, ומובן, שהיתה לו משהו מפנייה נוצרית. אותו כומר היה מחנך בחצר־ההרצוג הגדול מבאדן, שהיה גם הוא פרוטסטנט אדוק, וכמובן ציוני ביבלי. אותו הרצוג קרוב ומחותן היה למלך גרמניה, שיש לו אולי כל המעלות הטובות, אלא שאינו ציוני ביבלי. והרי לפניכם הקשרים שבין גאולת ישראל ובין וילהלם השני. פסיעה קלה מהרצל לכומר בוינא, ובזכות ההרצוג הגדול מבאדן נפתחות דלתות הקיסר בפני כנסת ישראל.

שמא מן הראוי לבזבז קצת דיבורים על אותו כומר, כי הענין מקורב משהו לפרק הדיפלומטיה הציונית. דרכו שהיה נוסע לכל הקונגרסים הציוניים, ובבאזל, שהיא מרכז המיסיון הפרוטסטנטי, היה הוא מליץ יושר של ישראל. בין אם ישראל טובים הם ובין אם רעים הם, הרי הכתוב המפורש מגלגל בזכותם – זה היה עיקר־הנעימה שבמעשה התעמולה הציונית שלו.

אומנות מיוחדת היתה בידו שהיה מחשב את הקץ, וכמובן שהמועד חל דוקא באותה שעה, כשהיה מדבר עמך. כשהועלתה תכנית אוגנדה שאלתי לדעתו. כאזרח אנגלי וכידידו ומעריצו של הרצל נטה, כמובן, לטובת אוגנדה, ותוך כדי דיבור העלה כתוב בצפניה, שמתוכו נדרש בפירוש מפורש מקלט־הלילה באוגנדה. אותו כומר היה ודאי במפלגה יהודית נמנה על המשוגעים שיצאו להם מוניטין, אך בחצרות־נסיכים היה חכם מחוכם, והוא שזיווג את הרצל עם ההרצוג הגדול מבאדן ועם קיסר גרמניה.

משפתח הרצל בהכנת פגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים, על ידי הקשרים הללו, נתקשקשו בעתונות הציונית, ביחוד ב“וועלט”, התופים לכבודו של וילהלם. כמובן שהעולם היהודי לא ידע כלום על המאורע המכוון, אך ה“עולם” של הרצל התחיל ב“למנצח מזמור שיר” לוילהלם, כאילו עמד זה להתגייר. היו מדַמים אותו לאלכסנדר מוקדון, שעלה על נשר ובידו כידון וחתיכת־בשר וטס במרומי־שחקים, כשם שדימו אותו לשאר גדולי תולדות עולם, כמובן הכל מתוך כוונה להוציא מידו חתיכה של גאולה. לבי לך, קיסר מסכן, הדיפלומטיה הציונית בקשה להערים עליך בערמתה, אשריך שעמדה לך זכות אבותיך ההוהנצולרנים!

וילהלם השני לא בנה מדינת־יהודים על תלה, אף לא לאחר שהרצל וכל הועד הפועל התייצבו לפניו בירושלים ותלמידי מקוה ישראל שרו את ההמנון הגרמני החמירה בהרבה את החוק האוסר את כניסת היהודים לפלשתינה. אך היהודים זכו לתוצאות גדולות מאותה חתיכה של דיפלומטיה. האבטוריטה של הרצל עלתה בעיני הבורגנות היהודית, ביחוד במערבה של אירופה, והיהודים הגרמנים התחילו נוהגים מעט כבוד בציונות, כדרך שראוי לנהוג בענין ששיכות־מה לו להוד מלכותו. ואילו הנוער היהודי, האינטליגנציה, מעמד הפועלים, נתקבצה בהם, כמובן, מידה גוברת ומוסיפה של שנאה ומיאוס בציונות, והם שעיכבו והחמירו לשנים רבות את חדירת הרעיון הציוני לפרוליטריאט ולהמוני־העם היהודים. מהלך הציונות גופה יצר כאילו במכוון לציונות הסוציאליסטית אטמוספירה בלתי אפשרית, ובה נתבעה זו למלחמה קשה, מרה, על מעט קיומה.


ג.    🔗

בשנה הראשונה לציונות, בין הקונגרס הראשון לקונגרס השני, ניתנו כבר דמות וצורה לתנועה הציונית. במערבה של אירופה התחילו מצטרפות לציונות האינטליגנציה והבורגנות, שההתבוללות לא כיבתה בהן את כל שביבי־היהדות המסורתית. הנוער הלומד היתה לו הציונות הצורה היחידה בכלל לצורך האיגוד שלו. במזרחה של אירופה, במרכזם של המוני עם היהודים, נזדעזעה נשמת העם היהודית משמחה וצפיה לבשורה הציונית. בכל אשר חי ורקם הרוח היהודי, עוררה הציונות את מעינות־המרץ הלאומי. אך לאלמנט המאַגד נעשה המשכיל הבעל־ביתי, האינטליגנט הבורגני, הסטודנט המסורתי־למחצה, שהיו עוד שקועים ראשם ורובם ביהדות. אינטליגנציה זו היתה לה הציונות כמין עיר־מקלט מפני כל התנועות הפוליטיות המסוכנות, שנתרתחו אז ברוסיה. פרחי אינטליגנטים למחצה, סטודנטים בעלי נפש יהודית והסתכלות מעשית בהוויות־העולם, עסקנים לעתיד לבוא, רבנים־מטעם וכדומה להם, השתערו בקולות וברקים על ציון ובינתיים נתמלטו מזעף־הנחשולים של המהפכה הרוסית. התנועה הציונית המאוגדת התחיל עד מהרה נודף הימנה ריח משכילי־בעל־ביתי־בורגני בכל עדנת־בשמיו. בכורי הציונות הסוציאליסטית היו שרויים באוירה של חנק.

בקונגרס השני נתבלט כבר בבירור פרצופה של התנועה הציונית. בבאזל נזדמנו לפונדק אחד נגידים יפים שירדו לכאן ממעינות־הרפואה על מנת להציץ מתוך תיאבון לחדשות. רבנים, אברכי משי, מחברים בלשון־קודש, דוקטורים ופרקליטים, שלא נתפסו חלילה לסוציאליזם. קיצורו של דבר: כל עשרת בני המן, לרבות הפרשנדתא’ים והויזתא’ים. בראש המסובים ישבו בעלי גילדה ראשונה, מלוים ברבית לתפארת; על הבימה היתה כמין מסיבה לרבנים ארוכי ז’ופיצות, חזנים, מגידים, כי הרצל האירופי נתאווה שהקונגרס יהא לו משהו ממראה מזרחי. ובכל זאת ריחפו בקונגרס הזה גם רוחות סוציאליסטיים. בין הצירים היו קצת סוציאליסטים עוד מן הקונגרס הקודם; בכללם נמצא הפעם עוד בֶּרנַרד לַזַר, האנרכיסט והסופר הצרפתי המפורסם. הגזוזטראות היו גדושות סטודנטים וסטודנטיות, שעמדו במחנה הקוסמופוליטי הסוציאליסטי ושפעפעה בהם עדיין הרגשה כֵּנה לעם היהודי. לא מעטים הציונים הסוציאליסטים שיצאו בשנים הבאות מקרב הנוער הזה.

לפי חשבונו של הרצל צריך היה הקונגרס השני להיות כמין פתיחתא לדיפלומטיה שלו עם קיסרה של גרמניה. הקונגרס צריך היה להראות לעולם את תקפה של הציונות וצריך היה, כביכול, להפקיד בידי הרצל את המַנדַט של עם ישראל, ששערי ארמון וילהלם קיסר ייפתחו לפניו לרווחה. ואולם פתאום מתהפך הגלגל הסומא של תולדות העולם: באותה שעה שבעלי הגילדה הראשונה מתקנגרסים מתפרסמת בעתונים ידיעה, שניקולאי השני משתוקק לגאול את האנושות האומללה ממלחמות ולהביא לה את שלום־הנצח. צאר־הדמים פקד על כינוס ועידת שלום בין־לאומית. באותה שעה עלתה תחבולה במוחותיהם הפיקחים של דיפלומטי־הקונגרס: אתה, ניקולאיקה, אם באמת אדם הגון ומהוגן אתה ואתה פוקד על שלום הנצח, לא מן הדין הוא שתהא תובע את עלבונו של ישראליק ולא תתרשל, אלא תעשה מדינת יהודים? הרי איזה דיגיטה, חתיכת כַּתָּב פַּרִיסִי של עתונים רוסיים, מפטם עם הרצל מלים על אותה התכנית הגאונית והרצל נאחז בה כבאבן לוהטת, ומיד מציעים לו לקונגרס הציוני, לקונגרס האומה המדוכאה, המבקשת להשתחרר מעולו של הצאר, שהקונגרס ישלח טלגרמה של הכנעה לצאר ניקולאי, כמובן, כדי שתהא בו מידת־אצילות ויגמול במשלוח מנות נאה. כמובן, אותה הצעה עוררה רעש ושערוריה אצל סוציאליסטים אחדים, שהיו בקונגרס. הנוער היהודי על הגזוזטראות נזדעזע לחרפה הלאומית. ומכיון שלא היתה תקוה להחלטת פה אחד על טלגרמה והיה זה חלילה “חילול השם”, דחו דיפלומטי הקונגרס את כל הענין בהחלטת תודה נכנעת, שנתקבלה ונבלעה בחפזון.

ואם דרכה של הציונות הסוציאליסטית לא היתה, ממילא, סוגה בשושנים, עמדה הציונות הרשמית וכבמכוון ובלא טובת הנאה לעצמה גדרה את הדרך בקוץ ודרדר. ניקולאי השני לא גמל במשלוח מנות ולא העמיד את מדינת היהודים על תלה, אך כל הנוער הרַדיקלי היהודי, האינטליגנציה, הפועלים, אסרו על הציונות מלחמה לחיים ולמות. היהדות הנאורה והמהפכנית ראתה בציונות את מפלגת הבורגנות והריאקציה היהודית, ההולכת שלובת זרוע עם ממשלות דמים. “בעד החירות והמהפכה היהודית ונגד הציונות!” – נשמעה עד מהרה קריאת־המלחמה ברחוב היהודי. בתרועת המלחמה הזו נאלמה גם האמת על הציונות שיצאה מסואבת ומלגלגת כל כך מהשפתים הטמאות של הבורגנות היהודית.

לשיא־המלחמה בציונות ובציונות הסוציאליסטית העפיל ועלה ד"ר ח. ז’יטלובסקי. ד“ר ז’יטלובסקי עמד כבר אז מעבר לספה של הציונות. אם זכרוני מיטיב עמי, שקל שקל והשתתף בבחירות לקונגרס השני. לאחר הקונגרס השני, כשכל הרוחות התחילו מהלכות כנגד הציונות, הוציא ז’יטלובסקי בעילום־שמו ע”י “הבונד” קונטרס: “ציונות או סוציאליזם?”, שצריך היה להכות את הציונות ואת הציונות הסוציאליסטית מכת־מות. נעימת־הקונטרס היתה ביאור מרכסיסטי־קַריקַטורלי פשוט של הציונות. מכיוון שהבורגנות היהודית מתענה תחת ידי האנטישמיות ואינה יכולה למצוא שוק לפרגמטיה שלה ולמסחר שלה, הריהי מבקשת לעשות מדינת יהודים משלה, כדי שתוכל לעשות בה במסחר באין מפריע. אין אני יודע, אם מישהו האמין באמת בביאור הזה של הציונות, אך המרכסיזם אז ברחוב היהודי היה לו אותו ביאור כבית גנזים ממש. ובאמת, כיצד יש לבאר את כל הסערה והסועה שנתרגשה עם הציונות? על שום מה הבורגנות נתרתחה כל כך? מה משעשעים כאן ברעיונות? מהו היסוד הנסתר והאמתי לכל אותו הרעש? כל אותו המעשה מתבאר בפשטות כענין בצע של הבורגנות; מאחורי כל האידיאלים הציוניים עומד באמת הרובל בלבד, שאנשי הגילדה הראשונה משַׂברים לו במדינה היהודית. אותו הפולמוס עם אותה תורת־הכלכלה4 היה שעה קלה אמצעי בר פעולה בידי ה“בונד” במלחמתו בציונות, עד שעמד על רגליו תיאוריטיקן אחר והעלה חידוש אחר.

עגומים היו סיכויי הציונות הסוציאליסטית. קצת מהציונים הסוציאליסטים מן הקונגרס הראשון ברחו אז אל ה“בונד” או למפלגות אחרות. בֶּרְנַרד לַזַר עזב את ההסתדרות הציונית, מתוך שהאמין, שצריך לבקש את קרבת התורכים הצעירים המהפכנים ולא לרוץ אל הקיסרים. הציונות נעשתה סמל הריאקציה, ומי שהיה ציוני כאילו היה אויב לכל הרעיונות המעולים והיפים של הזמן.

מעשה תעמולה לציונות סוציאליסטית בימים ההם בקרב הקולוניות של הסטודנטים לא היה דבר ששכרו מרובה. יותר משהסוציאליסטים שנאו את הציונות, שנאו הציונים את הסוציאליזם. יתר על כן, נצטרפה ההופעה המעציבה, שאם האמת הציונית ניצחה איזה נצחון בשורות הסוציאליזם, היה הפרי נושר לא לחיק הציונות הסוציאליסטית שבדמיון, אלא לחיק הציונות הבורגנית שבמציאות. אלה שברחו מן הסוציאליזם לציונות נעשו משענות לציונות וכלי משחית לסוציאליזם. תפקיד כזה הוטל על אחד אַבֶּרסון בג’ניבה שכבש אחר כך מקום־כבוד בקרב הנוער הציוני ובסיעה הדימוקרטית. אברסון נמנה על אותם האלמנטים שתיארתים קודם, של פלשתינאים שנעשו בונדאים. הוא היה מחוגו של אמסטרדאם. על כתפיו מוטלת היתה גולגולת שלא ידעה שלוה, והציונות עוררה את כל ההרגשה היהודית החבויה בו. בכוח דיבור לא־מצוי ובדיאלקטיקה מתמיהה היה עושה את מעשה־הלהטים והיה מביא ראיה מן הסוציאליזם גופו, שהיהודים אינם צריכים לסוציאליזם. “זה ינחמנו”, הוא יהיה בעזרנו! – נאחזו בו הציונים, שהיו בכל מקום צפויים ליריות־התותחים של הביקורת הסוציאליסטית. למלחמה בציונות הסוציאליסטית נזדווג עוד מעשה־הלהטים של הבורחים מ“הבונד”.


ד.    🔗

ואף על פי שגדולים היו המעצורים שנערמו בפני הציונות הסוציאליסטית הן בידי הציונות והן בידי הסוציאליזם המתבולל, היה בו ברעיון הציוני־הסוציאליסטי כוח קסמים והסב לעצמו את תשומת הלבבות. תשומת לבבות זו נראתה בבליטות עוד בקונגרס הציוני השלישי. הקונגרסים בבאזל נעשו המקום, שנתכנסו בו לא בלבד הציונים, אלא גם הנוער המפלגתי היהודי, בפרט אלה שהיתה להם זיקת־מה ללאומיות יהודית. היו מתכנסים בונדאים, לאומיים־למחצה או לרביע, ציונים מתרעמים, והמון רב של סטודנטים וסטודנטיות. הם באו לשָם לשמוע משהו על הגאולה היהודית והיו נוסעים משם בהרגשה, שלעג, ביזוי ומעט הערצה היו משמשים בה בערבוב.

אולם בקונגרס הציוני השלישי בשנת 1899 נגלו כבר ראשוני הסימנים של ההסתדרויות הסוציאליסטיות־הציוניות לעתיד לבוא. שאלת היחס של הציוניות והסוציאליזם עוררה ענין עמוק בציונים הראדיקליים הצעירים, וכן בבונדאים ובמתבוללים רבים. מצדדים הרבה נשמעה המשאלה, שאַרצה הרצאה בשאלה זו, ואני הודעתי על הרצאה בגרמנית: “הציונות הסוציאליסטית”, באולם קטן בבאזל. אז השתמשתי לראשונה בבטוי “ציונות סוציאליסטית” כרעיון ותנועה חדשים. הויכוח היה סוער. נתגלתה העובדה המפליאה, שקצת בונדאים קיבלו את הציונות וניערו מעל עצמם את הסוציאליזם, ואילו הציונים הראדיקליים הבליטו מגמה לילך יותר יותר ויותר בדרך־המזיגה של ציונות וסוציאליזם.

כאחד מראשוני הציונים הראדיקלים, שניסו עוד בימים ההם לאגד ברוסיה קבוצות פועלים סוציאליסטיות ציוניות, ראוי להיזכר ק. טֶפֶּר מאודיסה, שמצאתיו כציר בקונגרס הציוני השלישי. טפר הוא האינטליגנט היהודי המופלא, שחי את כל התנועות היהודיות והלא־יהודיות ברוסיה בסערת־נפש. אז היה בדרגת ההתפתחות הסוציאליסטית־הציונית שלו. אך היא לא נתקיימה הרבה: לאחר שנתיים חזר בו מן הציונות ועשה לו כאומנות מיוחדת את המלחמה בציונות. טעמו של דבר, מפני שהסתדרות ציונית סוציאליסטית לא הצליחה לאחר כל הנסיונות בימים ההם, בשעה שהנוער הציוני נתאגד במה שנקרא סיעה דימוקרטית למלחמה בתנועה היהודית המהפכנית ובסוציאליזם ברחוב היהודי, הכל בשם ציון הקדושה. אותה עובדה ממשית גרמה לו לטפר שנתיאש מכל אפשרות של תנועת פועלים עם רעיון טריטוריאליסטי. בהמשך התעמולה שלי מצאתי בלונדון פועלים רבים, שהיו נתונים להשפעתו של טפר. הם היו תחילה ציונים, אך משנעשו בהשפעת טפר סוציאליסטים הסתלקו מניה וביה מן הציונות. בדרך כך עשה טפר את הנסיון הראשון לאגד את הקבוצות הציוניות־הסוציאליסטיות ברוסיה, אך נסיונו לא הצליח.

בקשר עם הרצאתי על הציונות הסוציאליסטית ראויה להיזכר אפיזודה, שהיא אופיינית לציונות בימים ההם. לשם פרסום ההרצאה נפוצה באולם הקונגרס מודעה קטנה פשוטה, שנמסר בה נושא ההרצאה: “ציונות סוציאליסטית”, ומקום־האולם. הציונים ה“ווערנאפאדאנע”5 נתרעשו משהו: היתכן? מה יאמרו, מה יגידו חלילה הקיסרים? מסרו מיד טופס מודעה זו להרצל, והרצל הפסיק לרגע קטן את מהלך הבירורים וקידש את השם, ובמתן הודעה הסיר את כתם הסוציאליזם מעל הציונות הכשרה. ומהיום ולהבא, הודיע הרצל לקול מחיאת הכפים של הקונגרס, צריכות מודעות כאלו לעבור תחת יד הצנזורה של הנשיאות. למחרת היום, לאחר ההרצאה, אמר לי הרצל בחביבותו וחידודו הידועים: “תבואו אתם, הסוציאליסטים, לקונגרס שביעי ותגרשו אותי”. הרצל לא זכה להיות בקונגרס שביעי, אך דוקא בקונגרס השביעי היתה סיעה סוציאליסטית גדולה ובאולם הקונגרס תלויות היו מודעות אדומות גדולות כעוג מלך הבשן וניתן פרסום למיטינגים ולאסיפות ציוניים־סוציאליסטיים. היתה זו שעת המהפכה הרוסית והציונים המסכנים אנוסים היו להחריש ולראות במו עיניהם את “חילול השם”…

התענינותו של הנוער היהודי בציונות הסוציאליסטית גדלה והוסיפה. קמעה קמעה נגלו חסידים של הרעיון החדש, שהבליטו גם מגמת ליכוד. אך הכל היה עדיין לא ברור, מעורפל ומפוקפק, ומיטב־הדיבורים והסיכויים סופם היה לא אחת הבל הבלים. כן, למשל, נתקשר עמי איזה אדון היקל מברין באוסטריה, שנטל את התביעה לעצמו להיות מנהיגם של עוזרי המסחר והפועלים היהודים, שביקשו את הדרך למפלגת פועלים סוציאליסטית־ציונית. אותו אדון היקל התחיל גם מוציא בברין דו־שבועון בלשון הגרמנית: “די יידישה פולקסשטימה” (“קול־העם היהודי”) שהכריז, איני יודע מה זכות היתה לו לכך, על עצמו כעל “כלי מבטא מרכזי של הפועלים ועוזרי המסחר היהודיים”. אני כתבתי את המאמר הראשי לגליון הראשון, שצריך היה להיות מאמר פרוגרמה לעתון ולמפלגה העתידה לבוא. אך עד מהרה נתחוור, כי מאמרי דיבר אל העצים ואל האבנים. עורך ה“פולקסשטימה” התחיל מדפיס בעתונו מכל הבא ביד, וקודם כל התחיל מלקט חותמים בין היהודים. העתון נעשה עד מהרה כאותה בקעה שבה קמים לתחיה כל המאמרים, שהעתונים הציונים הטובים היו מטילים אותם לסל־הניירות. לא יצאו ימים מרובים והעתון שמט את כותרת־המשנה שלו: “כלי־מבטא מרכזי של עוזרי מסחר ופועלים יהודים” והעורך הסוציאליסטי־הציוני שלנו נעשה יהודי בעל “ביזנס” של עתונים.

כל מה שנתרבו בשנים ההן המגמות הסוציאליסטיות בין הציונים הצעירים, שביקשו לחבר את רעיון התחיה הפוליטית היהודית בתנועת פועלים יהודית סוציאליסטית, כן נתרבה חילופו של דבר, שסוציאליסטים היו בורחים לחיק הציונות ונעשים לבעלי בתים כשרים. חברה כזו נזדמנה לי בלונדון בקונגרס־הציונים הרביעי, כשקצת מנהיגי הסוציאליסטים עברו בקפיצה לציונות והתחילו מגדפים את הסוציאליזם באותה קלות שבה גידפו קודם את הציונות. הבורחים הסוציאליסטיים הללו לא הוסיפו כוח, כמובן, לציונות הסוציאליסטית, אלא, להיפך, יותר מרבים אחרים שמו מעצורים בדרכו. אך בלבבות נתרגשה סערת־מה וגלי הויכוח עלו בכל מקום מעלה־מעלה.

קצת סערת־רוח הקימה בחוגי האינטליגנציה המפלגתית היהודית המחאה, שפירסמה קבוצה בג’ניבה, שבאה על החתום בשם “סוציאליסטים־ציונים”, בדבר עמדת ה“בונד” בקונגרס הסוציאליסטים הבין־לאומי בפאריס בשנת 1900. הקונגרס הבין־לאומי החליט החלטה, שבה הובעו אהדת הסוציאליזם לעמים הנדכאים וגינוי למדכאים, כמובן, “קראמיע יעוורעיעוו” (חוץ ליהודים). ה“בונד” שאז כבר היה בא־כוח יחידי של הפרולטריאט היהודי, החריש בקונגרס ולא הכניס חלילה דיסוננס בהרמוניה השקטה של חברי הקונגרס היהודים המרובים. אך חוגי האינטליגנציה היהודית התרעמו על אותו מעשה, והציונים באו בטענותיהם. ציונים היו טוענים: אם אתם הבונדאים בגדתם בעם היהודי בקונגרס הבין־לאומי, הרי אנו הציונים בגדנו בעם היהודי בטלגרמות ההכנעה לכל צוררי ישראל בקונגרס הציוני; אם אתם דוקרים בעם היהודי מכאן, הרי אנו דוקרים בו מכאן, ושנינו אחים גבורים אנו. כנגד עמדה זו של ה“בונד” השמיעה מחאתה בעתונות קבוצה ג’ניבאית של “ציונים סוציאליסטים” שבאמת לא היו אלא בונדיסטים שברחו ממחנם ושקעו אחר כך, כשונאים ריאקציוניים של הסוציאליזם, במים העכורים של הסיעה הדימוקראטית.

בהמשך תעמולתי רבת־השנים לציונות הסוציאליסטית בקרב הנוער הלומד והאינטליגנציה בערי אירופה המערבית עלתה ונתגברה קמעה קמעה מידת ההתענינות ברעיון החדש הזה. ומעברים שונים “הציעו” לפני לייסד הסתדרות ציונית־סוציאליסטית, ברגיל לא היתה לי נחת רוח יתירה מ“הצעות” אלו. המשא ומתן היה מתפקע באמצע, כי כל צד היה מסרב תמיד לקבל משהו מתנָאַי. פלוני לא רצה בהתישבות קואופרטיבית, כי שמע אומרים, שזוהי “אוטופיה”, ופלוני לא נח לו השם “סוציאליסטי” כי הוא נוהג לומר, שציונים די להם בשם “סוציאלי”, והצד השוה כמעט שבכולם – שהיו נגד המלחמה המהפכנית ברוסיה. עיקר הטענה היה, כי אם אנו עומדים לעלות לא"י, מה הבדל לנו, מה היא צורת־השלטון ברוסיה.

בשנת 1901 הכרתי בברלין קצת ציונים סוציאליסטים למחצה ואולי גם בשלימות, כדרך שצצו בימים ההם אחד־אחד בקרב הנוער הלומד. על ידם נקשרתי קשר סמוך יותר לאגודת הסטודנטים הציונות “קדימה” בקיוב, ששמעתי עליה, שכולה אדומה. ובאמת, מקרב הקהל הקיובי הזה עלה אחר כך מנין ראוי של אנשי מפלגה שונים, אך ביחוד סיימיסטים, כנראה משום שקיוב היתה עיר של ס. ר.. דומה היה, שהגיעה השעה לנסות ולעורר תנועה ציונית־סוציאליסטית.

התחלתי מאגד את התנועה הזו לפי הכללים הנהוגים כרגיל ביצירת תנועות כאלו. תחילה נתאגדו ארבעה אנשים באגודה “הֶסיאנה” על שם ראשון הציונים הסוציאליסטים משה הס. אחר כך הודענו שאנו קיימים ועומדים, על ידי שסידרנו הרצאה – “הציונות הסוציאליסטית” – שהרציתי בפני ה“קולוניה” הרוסית, כמובן בלשון הרוסית. מובן שההרצאה עוררה ויכוח, וכל שהיתה לו יד או רגל הראה מה מעולה הקוסמופוליטיזם מן היהדות. אחר כך היו מצביעים ב“קולוניה” על המפלגה החדשה, שמנין חבריה היה כדי צירוף לזימון בלבד, ומתוך החיוב, השלילה והמלחמה של הרוחות התחילה התנועה מתנועעת.

קצורה של ההרצאה ההיא כתבתי בצורת קונטרס קטן והכינותי את החיבור הסוציאליסטי־הציוני הראשון בלשון הרוסית: “וואזוואניע ק’יעוורעיסקאי מאלאדיאזשי, איזדאניע סיאניסטאוו־סאציאליסטאוו” (“קול קורא אל הנוער היהודי, הוצאת הציונים הסוציאליסטים”6). החיבור הזה הראה את הערך של ארץ יהודית לעם היהודי ולפרוליטאריאט היהודי, מתח בקורת חמורה על הציונות והפוליטיקה היהודית וקבע לפועל ולאינטליגנציה היהודית את הסיסמאות של ארץ יהודית, מלחמה מהפכנית וסוציאליסטית וביקורת הדת היהודית המסורתית. הריווח של ההרצאה, כ־70 מרק, נמסר כדמי קדימה להדפסת הקונטרס והוכן מאמר־התעמולה הציוני־הסוציאליסטי הראשון. כמקום־דפוס של הספר צוינה לונדון, אך באמת נדפס בברלין, אך מכיון שמשטרת־ברלין הציונות היתה מקובלת עליה יותר מציונות סוציאליסטית ויכולה היתה לחקור ולדרוש, מי היא הקבוצה הזו ואיזו היא, שינו את המקום.

ה“וואזוואניע” נקראה הרבה במערבה של אירופה כברוסיה, ששמה הוברחו הרבה טפסים. היא נקראה בערבוב־רגשות: ציונים נתכעסו הרבה על חילול שם כזה, וסוציאליסטים ראו את כל הענין כמין קוריוז, כמין בריה שהיא למעלה מתולדות־הטבע המרכסיסטיות. אך מכיון שהמפלגה לא היו בה חברים אלא כדי צירוּף לזימוּן, הרי לא היה אז מקום להביאה במנין כלל. הראיה־לסתור הטובה ביותר לציונוּת הסוציאליסטית היה אז מספר חברי “המפלגה”. בראיה המעשית הזאת עשה מלחמתו צביון, שהיה אז אחד המנהיגים הרוּחניים של “הבּוּנד”. צביון היה תחילה ציוני נלהב, ולאחר שטעם מעץ־הדעת של הסוציאליזם ברח מכל ישראל אחיו אל ה“בּוּנד” ושם נעשה המוּמחה לציונוּת. ב“אידישער ארבּעטער” מ־1900, כלי המבטא המדעי של ה“בּוּנד”, נדפס מאמר של צביון על השאלה הלאוּמית, וּבו מודיע המחבּר לעולם וּמלואו, כי איש לא שמע כלוּם על ציונים סוציאליסטים, ומכאן ראיה שמזיגה כזוֹ אינה הגיונית מכּף רגל ועד קדקד.

אך במחנה הציוני הצעיר הגדיל החיבּוּר הזה את אי־המנוּחה ואת החיפּוּשׂים שהנוער נתפּס להם, אך כפי שעה לא במוּבן הציונוּת הסוציאליסטית. הופעת הזרם הסוציאליסטי נתנה דחיפה להתהוות הסיעה המכונה סיעה דימוקרטית. אותה סיעה דימוקרטית ביקשה לצוד שתי ארנבות במחי יד אחד: ראשית ביקשה לצור צוּרה מתקדמת יותר של הציונוּת, ושנית ביקשה לשמש כמחלקה כנגד הסכנה הסוציאליסטית. בחורף 1902, בשעת הקונגרס הציוני החמישי, נתכּנסה בבזל ועידה של ציונים צעירים יותר וצעירים, שמתוכה נצמחה הסיעה הדימוקרטית. עיקר־רעיונה היה בשמירת הנוער הציוני מפּני סוציאליזם ובפרישה מן הציונות הבעלי־בתית. לא קוֹנסטיטוּציה ברוסיה, אלא קוֹנסטיטוּציה דימוקרטית בסדר־היום של הקונגרס הציוני – זה היה מפעלה הדימוקרטי של הסיעה. וכשאחד ממנהיגי הסיעה העלה דרך פּלפּוּל – “המן מן התורה מנַין?”, שלפי הסוציאליזם גוּפו חייבים היהודים שלא להיות מהפּכנים סוציאליסטים ושהסוציאליסטים האמתיים הם הציונים בלבד, נענה לו הנוער בתשוּאות־חדוַה. הסיעה הדימוקרטית לא חיתה, אך היא הביעה את הלך־הרוּח הריאַקציוני של רוב מנינוֹ ורוב בנינוֹ של הנוער הציוני אז, ולשעה קלה יצרה באמת מעצור להמשך ההתפּתחות של הציונות הסוציאליסטית.







  1. מאמר זה בתרגומו העברי נדפס ב“דבר”, מוסף ספרותי מס' 2824, מיום י“ג באלול תרצ”ה.  ↩

  2. בשם זה קראו אז לקבוצות הסטודנטים, הסופרים והעסקנים, יוצאי רוסיה שהיוו מעין חטיבה אחת בכל אחת מערי האוניברסיטה במערב אירופה (המערכת).  ↩

  3. בזמן כתיבת המאמר הזה (המערכת).  ↩

  4. במקור: “יעמוד – עקאנאמיע” (המערכת).  ↩

  5. “הנתינים הנאמנים” (המערכת).  ↩

  6. נדפס למעלה במדור הכרוזים, בעמ' 76־63 (המערכת).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!