הדפיקה הגורלית בדלת באה בדיוק ברגע שבו הבטתי בחמדה על החרוסת שכה אהבתי, מחשבת כיצד אדלה מן המתוק־המתוק הזה, העמוס בשבבי אגוזים ושקדים, כמה שיותר מחלקן של אחיותיי הגדולות. את שאר המנות הקטנות על השולחן לא חיבבתי. לא את המרור, לא את הביצים, לא את הזרוע שחרך אבי בצוהריים עד שהבית הדיף עשן של נבלות, לא את המצה־השמורה שהיה לה טעם שרוף של רֶפֶשׁ, והכי פחות את ראש הדג, שעינו השמאלית המבעיתה הציצה עליי ממרכז השולחן.
זו הייתה דפיקה חלושה. בקושי דפיקה: נקישת רוחות ושדים. אולי דמיינתי. והלוא איש לא שמע אותה חוץ ממני, אז בוודאי ובוודאי שדמיינתי. והרי תמיד אמרו עליי שאני בעלת־חלומות, ואם כך, בוודאי ממציאה, מדמיינת את מה שאין בכל מה שיש, ולהפך. עד שאבי קרא לי “יוספה בעלת החלומות”, שכעבור כמה שנים, כשנטלתי לעצמי חירות להיות יותר אסרטיבית ופחות חולמנית, השתנה לכינוי־העל המחייב, “בונפרטה”.
אבל אז, באותו פסח, ישבתי לשולחן, אני, יוספה־בעלת־החלומות, שכעבור כמה שנים הפכה לבונפרטה־מלכת־העולם, ואני, רק אני, שמעתי את הדפיקה בדלת.
שוב באה הנקישה. ושוב חלושה, כמו נקש על הדלת חולה ניוון־שרירים, או ילד קטן, או חתול תועה, מאלה שהתגנבו אלינו לקומה השנייה כדי לפצוע את פי בקבוק החלב וללקק את השמנת שהצטברה בפקק – ממזרים, הרי רק לי שמורה העידית הזו, רק לי הקטנה נתנו ללקק את הקרם השמנתי שצף ועלה מן החלב, והצטבר בפייה ובפקק העשוי נייר אלומיניום.
ואולי יונה היא הנוקשת חלושות על הדלת? הרי כבר קרה הדבר בעבר. אחת לשנה היה אבי קונה בשוק תרנגולת קטנה, או אפרוח או שניים, ואנחנו גידלנו אותם למצוות, עד שבגרו, עיצבנו את אימי בקפיצותיהם המתבגרות, צווחותיהם הרמות וצווארם הפלומתי המכוער, והייתה מוסרת אותם לעוזרת התימנייה, שתיקח למושב שלה.
מה עלה בגורל האפרוחים שבגרו? האמת, העדפתי לא לדעת, למרות שתמיד חשדתי בכל מיני מעשי איבה איומים כלפי העוללים שרק לאחרונה נמו בין כפות ידיי המזיעות, כמו למשל, כיצד העוזרת התימנייה מולקת את ראשם למרק כדי לאכול עם הלחוח והסחוג.
איך ידעתי זאת? לפעמים היא הייתה מביאה לאימי, גבירתה, מנחה קטנה: צנצנות סחוג וחילבה, ואת אותן פיתות תימניות בעלות גוף נקבובי כשל ספוג, ביחד עם צנצנת זכוכית של מיונז “תלמה”, שעברה הסבה, ועתה קלטה בין כתליה חצי ליטר מרק עוף. את האפרוחים שלי לשעבר דמיינתי צפים במרק, מקציפים אותו בשומנם החלבי התינוקי, מעניקים לו את אותו טעם גן־עדן המופק רק מגופות קטנים, חלושים וצעירים. אוי אוי, האפרוחים שלי, אוי אוי, היתומים שלי!
גם עכשיו, בעודנו מסובים, ישנה לה במרפסת המטבח התרנגולת התורנית: בחורה עצבנית שאהבה לישון שעות ארוכות. לשמוע פרקי חזנות וקריאת הגדות לא אהבה, ואם הטרידו אותה על מה בכך, הייתה פורעת לנו בגדים ותסרוקות.
אבל פעם אחת הביא אבי הביתה יונה. שאלנו מניין הביא אותה, והוא צחק ומיאן להסגיר. התקשיתי להאמין שקנה אותה בשוק, שכן התלוויתי אליו לשם לא פעם ולא פעמיים בחופשות הקיץ, ומעולם לא ראיתי שום יונים למכירה. יונים היו על העצים בגינה ועל הגג, ועל גגון־הכביסה שלנו התרבו כמה משפחות משלהן במהלך השנים. אבל מעולם לא הצלחנו לתפוס אחת מהן, אפילו לא את הגוזלים. כנראה שיונים שומרות טוב יותר על עולליהן מתרנגולות ומבני אדם – זו הייתה המסקנה המתבקשת שלי באותה עת.
אבל מניין שלף אבי את היונה? כשלחצנו עליו אמר שאלוהים שלח לו את היונה ישר לידיים, ממעוף הציפור נחתה לכפותיו הפעורות, כמו אליהו הנביא שמגיע בלי הזמנה, בלי ידיעה מראש, בהפתעה גמורה. ואנחנו הבנות ספק האמנו, ספק לא, כמו בנוגע לסיפוריו והבטחותיו על אליהו הנביא, שבוודאי ינחת יום אחד גם במעוננו, באחד מסדרי הפסח בהם הכי פחות נצפה לו, כי הרי כולנו כבר מאוכזבים שאינו בא – והנה, דווקא אז בוא־יבוא וינקוש בחוזקה על הדלת. בדיוק כמו היונה שאבי הביא לביתנו, שהפכה לחיית־המחמד האהובה עליו, וְלוּ רק מפני שאהבה להאזין לו כששר זמירות־שבת, ופעם, כאשר שכחנו לפתוח את דלת מרפסת־המטבח ששם גרה, היא דפקה עליה כמו מטורפת כדי שנפתח לה, והיא תוכל להצטרף לסעודת השבת ולהאזין לזמירות. בשל אותה התעקשות ציפורית אופיינית, החליט אבי שליונה הזו יש נפש יתרה, ומי יודע, אולי היא בעצמה אליהו הנביא, רק שהתגלגל בבעל־כנף וגר אצלנו במרפסת המטבח במשך כל השנה.
ושוב באה אותה נקישה חלושה בדלת, כשכבר הייתי בטוחה שדמיינתי. עכשיו זה היה ברור: מישהו דופק בדלת. שכן, מכר, טלגרמה? לא ייתכן, כולם מסובים לחג, וגם שירות הטלגרמות אינו פועל בחגים. הייתכן שזה אליהו הנביא, שבא אלינו בהפתעה גמורה כמו אותה יונה, היישר לכפותיו העבות והכהות של אבי, שלפת אותה באצבעות דמויות־הנקניקיות שלו, ליטף את ראשה ואץ להאכילה בפתותי לחם שהשרה קודם במים? האם עכשיו ייכנס האורח, וגם למענו יגלגל אבי באצבעות־הנקניקיות־המוקרמות שלו פתיתי מצה טבולה במים? או שיגיד לאימי, “לִין, לכי תביאי צלחת לאורח, קצת מרק־אפרוחים לא יזיק לו אחרי המעוף הארוך לביתנו.”
נו, די כבר, פוסטמה, יוספה־בעלת־החלומות, אם אף אחד לא פותח, לכי את ופתחי את הדלת. הלוא לא גנב הוא, גם גנבים מסובים היום לשולחן הפסח – היום היחיד בשנה שבו אפילו פושעים גמורים חייבים בסדר.
הזזתי את הכיסא בשקט אחורנית, ואף אחד לא שמע. ממילא באותו רגע כל המסובים צווחו את “הדיינו” והלקו זה את זה בגבעולי בצל, מסריחים אגב כך את פניהם ואצבעותיהם במושק החריף, שלא יעזוב אותם עד בוקר החג למחרת.
אפילו אחותי לא שמה לב שאני נוטשת את השולחן ומתגנבת לדלת. כולם היו שקועים בהרבצה ההדדית הזו, שאני אישית תיעבתי, ולא רק בגלל הריח המגעיל של גלדי הבצל שהתרככו מהמכות והרטיבו את הפנים, אלא מפני שלא נראה לי הגיוני שבחג החירות אנשים צריכים להפעיל אלימות פיזית מתונה על קרובי משפחה.
לא הצצתי בעינית, כי עדיין לא הגעתי אליה בגובהי הפעוט, גובהה של ילדה בת שמונה, ולכן פשוט הסרתי את השרשרת שנעלה את הדלת ופתחתי אותה לרווחה. ברגע ההוא, כולם כבר שמו לב שהקטנה פתחה את הדלת, אולי בשל הטראומה שאפפה את הבית על יושביו מאז שמלאו לי שלוש.
אז, בחג פסח אחר, כשסבתי שכחה את הדלת פתוחה, ירדתי קוממיות לחצר ונעלמתי לאימי לרבע שעה. כשמצאו אותי צווחו: “מה ירדת למטה, מה?” ואני עניתי, “רק רציתי לקטוף פרח.” “איזה פרחים בראש שלך, יא טרונצ’ו? את רואה פרחים בחצר?!” רטנו ההורים המבוהלים והאחיות הגדולות.
עכשיו, כולם הפנו את ראשם שמאלה אל הדלת, שם עמד גבר כבן שלושים, שאז, כילדה, נראה לי מבוגר יותר. הוא היה חיוור־פנים, כחוש, לבוש בחליפה גדולה על מידותיו, בדיוק כמו בכל האגדות, כשמספרים על זר הנוקש על הדלת ומגיע בשעה שהכי לא מצפים לו.
זה אליהו הנביא זה? זה איזה עולה חדש מסכן פיך־פיך, לא אליהו הנביא שעלה השמיימה ברכב־אש מהודר, וכשיחזור, בוודאי יעשה זאת בפאר של לימוזינה, או לכל הפחות בסיטרואן כסופה כמו זו של השכן.
אבי קם מייד אל הדלת, לברר מי הבא. אחריו דידתה אימי, ומייד אחריה אחיותיי וסבתי, וגם יתר הקרואים, כל מיני דודים ודודות מדרגה שנייה, שלישית ורביעית, מלווים בשובל ילדיהם המנוזלים משארית התקררויות האביב.
כולם אצו לברר “היש אמת באגדה”. האם זה אליהו הנביא? ואם כן, כזה עלוב? ומה פתאום הוא מדבר צרפתית? דווקא צרפתית מכל השפות? יכולתם לחשוב שהוא ידבר לפחות אנגלית, או אפילו אספרנטו. אבל מה הקטע של הצרפתית? מאיפה צץ לנו האהבל החיוור הזה, שדובר בלשונם של אוכלי שפנים וחלזונות?
אימי פרצה מייד את גדר הקרואים החוצה, נושאת למרכז הבמה את כישורי לשונה מבית ספר “אליאנס”, לא תפסיד הזדמנות לצחצח את שפת הצרפתית, לשמחת מורתה, איזו לואיזה אחת, שישבה על ענן למעלה בשמיים והביטה בתלמידה־הראשונה־בכיתתה בעין מרוצה.
ועכשיו לכי לך, גברת לִין היקרה, והצדיקי את שיעורי הצרפתית, כל המוליירים והבלזאקים שקראת, ומה לגבי “הזר” שהוכרחת לקרוא בשפת המקור? והכול מול אוכל הנמלים הגאלי, ששפתו העליונה בשרנית ומשורבבת מעל שפה תחתונה דקה כסימן־שאלה, שיש אומרים כי זהו סימן בדוק לסיטרא־אחרא, ולאו דווקא למלאך־ה'
ואכן, לין אימי פצחה בפטפוט בצרפתית רעועה, כי במשך השנים שכחה את רוב־רובה של השפה, אבל עוד נותרו מספיק משרידיה כדי לנהל שיחת־חולין, לברר מיהו ומהו הבא, והאם יש אמת באגדה. מדוע התחפש אליהו הנביא לזר של קאמי, מכל גיבורי הספרות בעולם?!
מפה לשם הכניסו את האורח אחר כבוד להוֹל, שם עמד שולחן הסדר. נתנו לו כיסא, הביאו מערכת כלים חדשה, ויאללה, לתחקיר הביטחוני. אחרי שעבר בהצלחה את החלק הראשון – ושמא הצרפתית של אימי לא הספיקה לברר באמת מיהו ומהו? – התחילו יתר הקרואים לנסות לשאול אותו שאלות, זו בלאדינו, זה באנגלית רצוצה, וההוא בכמה מילים בצרפתית שלמד כשעבד בצי־הסוחר בימי טיכו.
אליהו הנביא או לא אליהו הנביא, זה תיאבון גדול דווקא היה לו. בלס את כל מה שהביאו בפניו: את הביצים הקשות המגולגלות במצה הרטובה, עם שרידיהם של אותם מקלות־חובלים מה“דיינו” של קודם, ואחר כך את מרק הקניידעלך־קוגלעגר של אימי, שקיבלה את המתכון מהשכנה הפולנייה, אבל משהו השתבש לה בדרך, והכדורים יצאו כבדים ועבים, מזל שאיש מן הקרואים לא נחנק מהם, אחרת, קבל אבי, לא היינו יוצאים מזה בזול. אחר כך הובאו לפניו כל הבשרים והדגים ברוטב חמוץ והמוחות המטוגנים, והאורז והפולים ותפוחי־האדמה וקציצות הפרסה, ומי שרצה קיבל גם תוספת של ריאות ברוטב אדום, שזה כבר בכלל היה פסגת הקניבליזם לטעמי – לא מספיק לרצוח אפרוחים במרק, עכשיו גם את הריאות והמוחות והקורקבנים מכריחים לאכול? איזה חג־חירות זה, איזה? מדוע אליהו הנביא המקשקש צרפתית לא מוחה על רצח־העם הזה, המתנהל בחופשיות בין כותלי כל בית בישראל?
אבל האליהו אכל ושתה לשובע, גם ברנדי 777 היה טעים לחיכו, גם גיהק כמה פעמים, טפח על כרסו והפליג לספר את סיפורו. כיצד הגיע לנמל חיפה רק היום על אונייה ממרסיי, בה עגן שבוע מאז הגיע אליה ממרוקו, שם היה לו עסק קטן של מטריות.
“מטריות?” תמה דודי הממולח, “דווקא מטריות באמצע המדבר?” והזר הסביר שזה הולך הכי טוב בצפון־אפריקה, רבות הגברות הרוכשות לעצמן מטריות בתור שמשיות, להגן על העור שלא ישחים יתר על המידה בשמש הלבנטינית, וגם לכם כאן ביזרעאל, טען, רצוי להצטייד בשמשיות. ושמא יפתח כאן חנות קטנה? כבר שמע שברחוב באלנבי יש חנויות להשכרה בזיל־הזול, ורוצה הוא לדעת האם יש אמת בשמועות.
בשלב הזה נקהלו כל הסוחרים מבין הגברים בסעודה, קרבו אליו והחלו להרעיף עליו עצות, איפה הכי כדאי לשכור חנות. “הכי כדאי בבית רומנו,” תרם אבי, שכן הייתה לו שם חנות גלנטריה, ואף הציע לזר שמייד אחרי חול־המועד ילך איתו לברר האם יש חנות פנויה להשכרה במתחם.
הנשים גם הן קרבו ובאו כמה שיותר סמוך לאורח, להסתופף בצילו החרב, ולא מפני שהיה גבר נאה, כלל וכלל לא – הכיצד אדם חיוור כל כך מגיע מן השמש הקופחת? שאלה אימי אחרי לכתו – אלא מפני שקיוו כי אולי בכל זאת מסתתר בדל־אליהו מתחת לחליפה המהוהה ולגוף הכחוש, וייצא גם להן משהו מזה, ואם לא עסקה הגונה (הגברים כבר חשבו כיצד יעשו על חשבונו של הזר כמה גרושים), אז אולי סֶט שמשיות בחינם, כמו אלה שתיאר הזר בשפתו המסולסלת והמתוקה: ורודות, מצויצות, עמוסות תחרים לבנים ונוצות יען, מעניקות תחושה מצננת ביום חם.
אנחנו הילדים עדיין הבטנו בזר בהשתאות, גם מפני שלא הבנו מילה משפתו המצחיקה, גם כי נראה לנו “לא מכאן”, ובעיקר בגלל האכזבה הגדולה: לא אליהו זה ולא בטיח! סוחר־מטריות עלוב ותו לא. עוד סוחר קטן וקטנוני כמו כל אבות־המשפחה, שגם בימי חג ומועד מחשבים רווחים והפסדים במקום לחשב קִצים. גם על ספסלי בית־הכנסת ביום־כיפור, שנרכשו בעשרות לירות, הם עוסקים במניין נכסיהם וקושאניהם, במקום לחלות פני אלוהיהם.
מזל שנסתיימה קריאת ההגדה וגם הקושיות כבר נשאלו, ועוד מעט עמד להסתיים לו גם הסדר. הקרואים ילכו לבתיהם ברגל, לשמור על קדושת החג, ומה נעשה אנחנו עם זר שנקלע לביתנו בטעות? הלוא את משפחת סַעָדוֹ חיפש, זו הכתובת שקיבל, טעות בוודאי, אבל לא נעים לזרוק יהודי לרחוב בערב החג.
בעצה אחת הוחלט להציע לו את המיטה המתקפלת בהוֹל, לא נוח אומנם, וזו גם מיטת סוכנות שנשארה משבוע המלחמה במקלט, אבל זה מה שיש, שייקח או שילך. ואם לא נאה לו, לחשה לִין אימי, שימצא לו מלון קטן על הטיילת, איפה שהזונות, ישמור השם. והזר נאלץ לקבל את ההזמנה, כי באמת, לאן ילך בחצות של ערב החג?
כבר ישנתי חזק כששמעתי צוויחות מכיוון ההול. מי יודע מה הייתה השעה, אולי שעתיים אחרי חצות. הבית נם לגמרי, ומלבד אותן צוויחות נשמעו רק קולות של נשימות. האם שוב רק אני שומעת? ומה עם לין ששנתה כה קלה? אולי הקוגלעגרים מקמח המצה מכבידים על כרסה, או שצנחה לשנת־מוות אחרי עשר כוסות יין־התירוש שלגמה.
מאחר שכך, החלטתי לקום מהמיטה ולראות בעצמי מה קורה. אולי אליהו הנביא, שחורק שם בהוֹל על מיטת־הסוכנות, מזכרת־עוון ממלחמת ששת־הימים, עולה ברגע זה ממש ברכב־האש שלו השמיימה? רק בא לכמה שעות, מקשקש צרפתית, מוכר לוקשים על מטריות במדבר, מה בכלל ייצא לו מזה, ויתרה מכך, מה ייצא לנו מזה? איזה אירוע מפוקפק, אשר אילו אספר עליו לחברותיי מבית־הספר, אדון את עצמי לחוכא ואיטלולא עד סוף התיכון. אפילו את אחותי לא הערתי. החלטתי לאזור אומץ ולהתמודד בעצמי עם אליהו הנביא הצרפתי.
אבל המראה היה יותר מדי. פשוט יותר מדי. אליהו הנביא שכב על מיטת הסוכנות הדלוחה שפתחו לו בפינה, והתרנגולת העצבנית מקפצת לו על הבטן ומנופפת בכנפיה כמו בטקס כפרות. אלא שכאן היא עצמה ביצעה את הטקס, ואילו אליהו הנביא הצרפתי היה בתפקיד הקורבן. ושניהם צווחו כמו מטורפים, ונוצות מכנפיה של התרנגולת עפו לכל עבר, כיסו את קירות ההול, נדבקו ללוסטרה האדומה ולתמונת הילד הבוכה, והתנחלו גם בכלובו של התוכי הירוק שמנצ’יק, שביחד עם אחותו הגדולה ליבנת־הנוצות נקם את נקמתם הקולקטיבית של בעלי־הכנף בנציג עלוב זה של האלוהות.
תל אביב, 2007
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.