חיבתנו אנו לים היא צעירה־עתיקה. בגליונות אלה (“ים”, גליונות החבל הימי לישראל) תבואנה כפעם בפעם ידיעות על מעשים שבהתנדבות להאדרת הימאות בעמים אחרים. עמים – ולא מדינות. כי המדובר הוא על החיבה העממית ויצירותיה כמילואים למדינה. לנו החיבה העממית היא גם המדינה. כי את אשר לא תעשה ההתנדבות להחייאת הכוח העברי בים – מי יעשה?

“מסורתנו הימית עתיקה היא” – כותב האיש היוגוסלבי. “מהמאה השמינית עד המאה האחת־עשרה מלכו על חופי הים האדריאטי הנסיכים והמלכים הקרואטים, שלרשותם עמד צי ימי מפותח, בימי מלון טומיסלאב (בשנות 910/928)”.

כלום אין הדברים האלה מעלים אל לב את דברי הרצאתו של פרופיסור נ. סלושץ בכינוס הימי הראשון שלנו – על מסורת הספנות העברית המפוארת? אלא שקנה־המידה לעומק הוא אחר: קנה־מידה של ישראל סבא. לא מסורת בת אלף שנה, כי אם בת אלפים.

ועוד כמה פסוקים מצויים באותה אגרת, הראויים לקצת התבוננות:

"בשעת אחוד הממלכה היוגוסלאוית נספחה דאלמאציה, ארץ שכולה סלאוית־לאומית, והחוף הקרואטי – לאם המולדת היוגוסלאוית. לדאבוננו לא סופחה ליוגוסלאויה אוסטריה עם 600,000 תושביה היוגוסלאוים (קרואטים וסלוואנים). על אף

השגיאה הדיפלומטית הזאת נהייתה ממלכת יוגוסלאויה עם שפת ים יפה וארוכה באורך של 600 קילומטר בחלק המזרחי של הים האדריאטי למעצמה ימית. לשם זה נחוץ היה לעשות כל מה שאפשר כדי שחלקת מדינה זו תחיה חיים לאומיים מדיניים מלאים, כדי שהממשלה תקבל אוריינטציה ימית והעם יהיה חדור רעיון החייאת הימאות. הרעיון הזה של החדרת הרגשה ימית בעם היוגוסלאוי קיבל דחיפה עוד יותר חזקה מאחר שנוכחנו לדעת, כי שכננו מהחוף המערבי איננו פוסק מלשאוף לדאלמאציה, ארץ סלאוית בכל המובנים".

ולנו לעם התפוצות, יש ענין גם בדבור זה:

“יש לו (לחבל הימי היוגוסלאוי) סניפים במקומות ההגירה היוגוסלאוית: באמריקה, במצרים, בתורכיה”.

וגם מפולין יש לנו ללמוד קצת. אורך הים הפולני הנהו, כמדומה, קצת פחות מן 170 קילומטרים – חוף הים של ארץ־ישראל. ואף על פי כן:

“הליגה הימית והקולוניאלית, הפועלת בשטח פולין, היא האיגוד הגדול במינו, לא רק בארצות הבאלטיות, כי אם באירופה כולה”.

צא ולמד כמה חביב הים על כל העם שזכה בו, אם בהרבה ואם במעט, ומה גדולים מעשיה של חיבה זו!

שבט, תרצ"ח.