רקע
דוד בן־גוריון
כנוס עיוני 12.8.57

דוד בן־גוריון

(תשובה למתווכחים)

המונח ציונות, אם איני טועה, הוטבע לפני פחות קצת משבעים שנה, ונדמה לי, ע“י ד”ר בירנבוים. לפני שבעים שנה לא שמע איש על מונח זה, אבל כבר אז היו יהודים ששאפו לשוב לציון. וגם שבו והניחו יסודות ראשונים להתישבותנו המחודשת בארץ, וע"י כך – גם להקמת המדינה. הם שאפו לא רק לשוב לציון, אלא לחזון אשר דיבר עליו פרופ' בובר, ואשר מקורו בדברי נביאינו; ופרופ' בובר ודאי יסכים אתי, כי חזון ז לא נוצר לפני שבעים שנה. הוא קדם הרבה זמן לפני טביעת המונח “ציונות”.

ככל מונח גם השם “ציונות” הוא דבר שבהסכמה. אין בשום מונח טבועה מהותו של הדבר שמונח או השם משמש לו ביטוי. אין שום סיבה מדוע לא יקראו אנשים, אם רק יסכימו לכך, לקרוא למקל בשם סוס, והשם סוס יחול אז על מה שאנו קוראים עכשיו בשם מקל. אבל ע"י שינוי שם לא ישתנה טבעו של הדבר שאנו קוראים לו עכשיו בשם מקל. ואם מישהו ירצה לרכב לאיזה מקום, ־ לא יוכל להשתמש למטרה זו במקלו רק מפני שהוסכם לקרוא למקל – בשם סוס, אלא יצטרך לקחת לעצמו בעל־חי ההולך על ארבע והוא גדול מכל בעלי־חי שנמצאים בארצנו, והוא מתאים יותר מכל בעל־חי אחר למלאכת הרכיבה. והשם שיקרא לבעל־חי זה אינו קובע.

ואני רוצה להגיד לפרופ' בובר וגם לד“ר גולדמן, כי רוב האנשים בגולה הקוראים לעצמם עכשיו בשם “ציוני”, אינם מתכונים בהחלט ולגמרי לאותו הדבר, שאליו התכוונו מטביעי המונח ציונות, ורוב אלה שהשתמשו בשם זה בחמישים השנים הראשונות לקיום התנועה הציונית, עד השמדת יהדות אירופה ע”י הנאצים.

הדבר המכונה עכשיו בשם “ציונות” בפי רוב “הציונים” בגולה – אני שולל אותו בתכלית השלילה, לא מהיום אלא מיום עמדי על דעתי בנערותי; ומתוך שלילה זו עליתי לארץ. היהודים הרואים עצמם חלק מהעם האמריקני או הבריטי או הצרפתי, שאינם מרגישים ומבינים שהם חיים בגלות, ואינם רואים עתידם או עתיד בניהם ונכדיהם בישראל, והם מתבוללים בפועל בלשון ובתרבות הזרה. אם כי אינם מתכחשים להיותם יהודים – וקוראים לעצמם בשם “ציונים” ולהסתדרות שהם חברים בה בשם “ציונית” – איני שולל זכותם הפורמלית לשם זה, אם זה נעים להם ונותן להם סיפוק מאיזה טעם שהוא, – אבל אין לי חלק ונחלה ב“ציונות” זו, ואני רואה בה סכנה לעתיד היהדות. אני מאמין שכל יהודי הוא בן העם היהודי, ורק בן העם היהודי, אם כי הוא אזרח נאמן בארץ מגוריו; וכי לעם היהודי יש לשון משלו והיא עברית, ועל כל יהודי להקנות לשון זו לבניו, נוסף על לשון ארץ מגוריו, כי לשון זו מאחדת כל שבטי עמנו בפיזוריו, ומאחדת כל הדורות של עמנו בעבר ובעתיד, ובה נוצרה תרבותנו הלאומית, והיא לשון ישראל בת־החורין והעצמאית. הציונות שלי – ושל יהדות אירופה בחמישים השנים שלפני השואה ועד קום המדינה, היתה בנויה על הכרה שאין אנו חלק של העמים בתוכם אנו יושבים, ואין בדעתנו להשאר בגולה, ושאיפתנו העמוקה היתה לשוב בעצמנו לציון. ואם עכשיו עקרו תוכן זה מהמונח ציונות, וציוני הוא זה שקונה שקל – ומתבולל בפועל. ואינו מעלה על דעתו שהוא או בניו ישובו לציון, שהיא המולדת על כל עם ישראל, – איני חולק על זכותו להקרא בשם זה, אבל אני שולל שלילה גמורה ומוחלטת ציונות זו ומתנגד לה בכל מהותי, ואיני רואה כל הבדל בין “ציונים” אלה ובין יהודים שאינם קוראים לעצמם בשם ציונים.

וחביבים עלי כל היהודים שיש להם זיקה כלשהי ליהדות ולישראל. ואם כל מי שעוזר מרחוק לבנין המדינה הוא “שותף” – הרי “הציונים” ולא ציונים הם שותפים במידה שוה; כי מחוץ לקבוצות קטנות מימין ומשמאל, ומחוץ לאדישים לכל דבר יהודי, כל יהודי הגולה בארצות החפשיות אוהבים את ישראל, דורשים בשלום ציון ועוזרים לבנינה. והעזרה הזאת יקרה בעיני לא רק, ולא בעיקר, מפני תועלתה המעשית, אלא מפני שהיא מבטאת ביודעים או שלא ביודעים הזיקה הנפשית לאחדות האומה היהודית ולישראל המגלמת בקיומה חרות האומה, עצמאותה ותקוות עתידה.

אני יודע שלא כל הציונים בגולה הם מהסוג הנשלל על־ידי. יש גם באמריקה וגם בארצות אחרות ציונים הראויים לשם זה, כפי שהבינו שם זה מחולליו ונושאיו הראשונים, אבל הם מעטים, לצערי.

אינו שותף לגלוריפיקציה של הגלות אשר שמענו מפיו של ד"ר גולדמן. כל אחד מאתנו עומד ביראת־הכבוד ובהערצה עמוקה בפני העצמה המוסרית הגדולה שגילו היהודים בנדודיהם ובסבלם בגולה, שידעו לעמוד בפני אויבים, מבזים, מדכאים ורוצחים, – ולא ויתרו על יהדותם; אבל הגלות שהיו בה היהודים, ועוד הם חיים בה, – היא בעיני הוויה אומללה, דלה, מדודה, מפוקפקת, ואין להתגאות בה; להיפך – יש לשלול אותה בתכלית השלילה.

אני אעריך כל אדם ידוע חולי וסובל כאבים שמתאבק על קיומו, אינו נכנע לגורל המר, אבל לא אראה במצבו מצב אידיאלי. בוני הארץ והמדינה שהגשימו בחיי יום־יום שאיפת הגאולה לפני שנתחדש המונח ציונות ולאחר־כך – מרדו בגלות והתיאשו ממנו. הם לא מרדו בגבורה המוסרית של העם היהודי שידע לעמוד בפני כל צורריו, אלא בתלות בנכר, בדלדול החמרי והרוחני, בחוסר העצמאות והחרות היהודית והאנושית שבגלות, ובכל גלות שהיא. איני מבזה את שיילוק על שהתפרנס מריבית. לא היתה לו ברירה אחרת במקום גלותו והוא עלה בתבונתו המוסרית על האצילים המפוארים שהשפילו אותו; אבל לא אהפוך את שיילוק לאידיאל ולאיש מופת אשר נתאמץ ולהדמות אליו; ויהודי הגולה אינם שיילוקים, ־ אבל קשה לישב גלוריפקציה של חיי הגלות עם האידיאל שלפני כשבעים שנה ניתן לו שם ציוניות, וכשולל הגלות אני שולל גלוריפקציה של הגלות.

החזון ההוא שנקרא בשם ציונות לא נולד לפני שבעים שנה; ואם כי קמה בימינו מדינת ישראל – עדיין לא נתגשם החזון, ועוד רבה הדרך לפנינו, ומשום כך איני יכול להצטרף למה שקוראים עכשיו בשם “ציונות”. לגבי רוב “הציונים” בגולה זהו מסווה שלבשה ההתבוללות; אין זו אידיאולוגיה של המתבוללים באירופה במאה התשע עשרה, אבל זוהי התבוללות בפועל, אולי בלא יודעים, ומשום כך עוד יותר מסוכנת. איש לא קיבל פטנט על השם ציוני, ולכן מותר לקרוא לעצמו ציוני לכל מי שרוצה או יש לו איזה צורך פנימי לקרוא לעצמו בשם זה, – אבל כל מי ששולל הגלות ורואה אפשרות במונח לקיום נורמלי של עם יהודי חפשי ושוה־זכויות אך ורק במולדתו, חייב להסתייג מ“ציונות” זו. והשם יהודי אומר עכשיו, – בכל אופן אומר לי, – הרבה יותר מהשם “ציוני”. במזרח אירופה במאה התשע­־עשרה ובארבעים השנים הראשונות של המאה העשרים קדמה היהדות לציונות. מפני שהיו יהודים – היו ציונים. במערב אירופה היו מקרים רבים שהציונות קדמה ליהדות. מפני שנעשו ציונים – חזרו ליהדות, אם כי מקודם ראו עצמם כחלק מעם־הרוב בארץ מגוריהם. וזו היתה גדלותה המוסרית של הציונות בגרמניה ובשאר ארצות מערב אירופה שהשיגה ידה לעקור בכוח האידיאולוגיה הציונית הרבה יהודים מהגרמניות, מהצרפתיות ומהאיטלקיות שהיו שקועים בה מאז האמנציפציה.

הפסיבדו־ציונות של עכשיו מסייעת לאזרחים יהודים ־־־־־־־־ ובהוויה לא יהודית ובתהליכי־התבוללות המסכנים עתיד היהדות בגולה.

ולכן יקר וחשוב בעיני התואר יהודי. הוא מקשר דורות ושבטים. הוא מגיע עד ראשית היותנו לעם. כשרבשקה המשקן של מלך אשור, רצה לדבר בלשון המובנת לכל תושבי ירושלים, דיבר “יהודית”, אם כי שליחי מלך יהודה ביקשו ממנו לדבר ארמית. וידידי המשורר לייוויק ודאי יסכים אתי שרבשקה לא דיבר אידיש כשהתעקש לדבר דווקא “יהודית”, למען יבינו כל היהודים מה שהוא אומר; והשם יהודי לא רק קדם לשם ציוני. אלא אומר הרבה יותר מהשם ציוני. יהדות היא יותר מציוניות, וקיום היהדות אינו מתיישב עם ההתבוללות, שהיא ־־־־לאט לאט נחלת רוב אלה שקוראים עכשיו לעצמם “ציונים” בגולה.

ולפרופ' בובר אני רוצה להגיד: אני כופר בקיום שני עולמות נפרדים, עולם הרוח ועולם הבשר. ואני כופר בשניות זו גם על יסוד לימודי בתנ"ך וגם על יסוד לימודי בספרי מדע ופילוספיה. ולא נכון הדבר שהנביאים דיברו רק על צדק, חסד ורחמים.

פרופ' בובר: לא אמרתי זאת.

ד. בן־גוריון: ייתכן שאין בענין זה חילוקי דעות בין שנינו. אבל אני רוצה להרגיש שיחד עם ה־־־־־ הלוחמת לצדק ולחסד ולרחמים – בישרו נביאי ישראל גם גאולה חמרית ומדינית לעמם. “ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אמר לצפון: תֵני, ולתימן – אל תכלָאי; הביאי בני מרחוק ובנותיו מקצה הארץ”. “ובנו חרבות עולם, שממות ראשונים יקוממו, וחדשו ערי חרב, שממות דור ודור – ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים. – בימים ההם תושע יהודה, וירושלים תשכון לבטח”.

וגם בתורה נאמר לנו: “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, – ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאברהם. ואהבה וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאברהם לתת לך”. ולא נאמר שם כי אם ישמעו את המשפטים ישבו בגן עדן בעולם הבא.

אין שום עולמות נפרדים, עולם החומר ועולם הרוח, יש הוויה אחת שהיא גם חמר וגם רוח, ואין כל מחיצה בין השנים, כי הם רק גילויים של דבר אחד.

איני מעיז ואיני מוסמך לדון בסוגיה אלוהית שהיא למעלה מהבנת בן־תמותה; חכמינו אמרו: לא ישיגוהו משיגי הגוף. ואם הם לא השיגו – מי אני כי אשיגו ועל דבר שהוא למעלה מהשגתי איני רשאי לדבר; אבל במידה שהיקום מושג ומובן – אין בו חומר לחוד ורוח לחוד.

פרופ' בובר אומר שהמדינה אינה אלא כלי. וודאי שהיא כלי – אבל כלי יקר, שבלעדיו אין חירות ועצמאות ויצירה חפשית ההולמת צרכינו, מאווינו וערכינו. גם גוף האדם אינו אלא כלי. אבל אילו היה מישהו הורס לפני 1905 את הכלי שהיווה גופו של אלברט איינשטיין היה העולם מאבד רכוש רוחני עצום שאין ערוך לו, אם כי “הכלי” הזה לא היה שונה במבנהו החמרי מכלי של חנווני, של בנקאי או של שוער. ואילו היה כדור פוגע ב“כלי” של איינשטין או מקל היה חובט בראשו עד מוות – היה העולם כולו מתרושש מאבד נכסים רוחניים עצומים. כי אין רוח בלי גוף עלי אדמות; בכל אופן אדם לא ראה זאת מעולם.

פרופ' בובר אמר שהאמצעים מקדשים ומחללים את המטרה. אני מוכן להרחיק לכת בנידון זה מפרופ' בובר. לי נראה שאין כלל מטרה סופית. כלומר המטרה אינה מושגת אף פעם. אין מטרה שאפשר להגיע אליה. יתכן שהעולם ייחרב פעם ויגיע לקץ הכל. איני יודע זאת. אבל שאיפת אדם אין לה תחנה אחרונה, שבהגיעו אליה הוא אומר: כאן אני עומד ואיני זז יותר, כי השגתי הכל. לא יתכן דבר כזה. לא במציאות ולא בחזון התעלות האדם היא חתירה מתמדת למטרה. שבמידה שמתקרבים אליה – היא מתרחקת, או יותר נכון, רואים שהמטרה היא מאתנו והלאה. וטוב שאין להגיע אף פעם למטרה. חיינו היו מתרוקנים ומידלדלים אילו נסתם החזון ונצמדנו למטרה שהושגה. האנושיות עולה במעלה הר – ששיאו מגיע השמימה, כסולמו של יעקב.

ולא רק המדינה הקיימת אינה בגדר מטרה שהושגה, אלא גם אם תגדל המדינה שבעתיים לא נגיע לתחנה האחרונה של חזון הגאולה. בגולה יש מחיצה בין היהודי ובין האדם. בישראל מחיצה זו נהרסה וחזון הגאולה שלנו הוא יהודי ואנושי כאחת; ועם קום המדינה וגם עם קבוץ הגלויות ודבר זה עדיין רחוק וקשה כקריעת ים סוף, – לא הגענו ולא נגיע לקץ החזון. ולנוער בישראל דרוש חזון שהוא גם יהודי וגם אנושי, אבל לא שני חזונות נפרדים, אחד ליהודי שבנו ואחד לאדם שבנו, אלא חזון־גאולה והתעלות אחד, שלם, כולל, ממצה כל מאויי אדם וערכיו העליונים, ודבר זה נתון אך ורק בחזון המשיחי, שנתבשר תחילה על ידי נביאי ישראל. הוא לא נולד לפני שבעים שנה. ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה בהכרזת המדינה, ולא בקונגרס הציוני הראשון, אף לא בעלית ביל"ו וביסוד פתח־תקוה ומקוה ישראל, ימיו כימי ישראל, ועוד זאת, חזון הגאולה של נביאי ישראל לא הצטמצם רק בתחומי העם היהודי, אם כי גאולת ישראל היתה חלק יסודי בלתי נפרד, מהחזון. עמוס לא חשש להגיד לעמו: “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאם ה'”. יהודים וכושים הם בני אדם שווים. יחד עם גאולת ישראל בישרו נביאינו גאולת כל העמים. כל העולם. ואיני יודע מדוע ידידי פרופ' רוטנשטרייך מוצא פסול במונח גאולה. אבל לא אתווכח על מונחים. אין שחר לאמרה כי גאולה יש בה מן היסוד הטוטליטרי. נביאי ישראל היו רחוקים מתפיסה טוטליטרית כרחוק מזרח ממערב, ־ ויותר מזה. תורת החסד והצדק, האמת והשלום, אינה מתיישבת עם שום משטר טוטליטרי או עם שאיפה טוטליטרית.

יש להנחיל לנוער בארץ, וגם לנוער בגולה, חזון גאולה משיחי, גאולה יהודית ואנושית. והנוער שלנו ראוי לחזון זה; ואולי יותר מהנוער שבכל הדורות שקדמו לנו – הוא מוכשר לשאתו לא רק בפיו אלא בלבו ובמעשיו. אבל לא חזון ערטילאי. הנס שהתרחש בימינו הוא – שהוקם מכשיר־הגשמה וביצוע לחזון הגאולה, והמכשיר הוא – מדינת ישראל זאת אומרת העם הריבוני בישראל. ומשום כך – הבו גודל למדינה. זה לא סתם כלי. וודאי זהו כלי. הכל הוא כלי. גם ספר תורה. אין ספר תורה בלי קלף ובלי אותיות חרותות בדיו. אין אותיות פורחות באויר. התורה דבוקה לכלי. ואל תזלזלו בכלי. כי בלי כלי אין כלום – בעולמנו זה. מדינה אינה רק מסגרת ארגונית ממלכתית. מדינה – פירושה חירות, עצמאות, חופש יצירה, העדר שעבוד ותלות. העדר מדינה – היא גלות, שברחנו ממנה והתגברנו עליה, ושום גלוריפיקציה הבאה לפייס ולהניח דעתם של תושבי הגלות, לא תביא אותנו חזרה לחיי נכר ושעבוד, גלוי או מוסווה. ונשמור על “הכלי” היקר הזה כעל בבת־עינינו, כי הוא אתחלתא דגאולה, גאולה פורתה.

ועוד דבר אחד אני רוצה להגיד לפרופ' בובר. לאדם יש גם ערכים וגם צרכים. ויש להחשיב גם הצרכים. רק כשהצרכים מסופקים לא מרגישים בחשיבותם. אבל היעדרם הוא סבל ועוול. התורה והנביאים שלנו לא זלזלו בצרכי אדם. “הלא זה צום אבחרנו פתח חרצובות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו, הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם – וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך”. ותורת החסד והצדק האהבה והרחמים של נביאי ישראל כרוכה בסיפוק צרכי אדם, וגם כאן אין שניות, אלא גלויים שונים של התביעה האנושית. התביעה מהאדם ולאדם. ואם אתה קורא לכך “שעבוד לאלהות” – לא אחלוק עליך, אם כי הגדרה זו מכניסה אותנו שוב לספירה שלא ישיגוה משיגי הגוף. בלי שעבוד למצפון האנושי, או, אם תרצה – לקול האלהים המדבר מתוך לבו של אדם, מבלי “שעבוד” לטוב ולנעלה שיש בתוך האדם, שנברא בצלם אלהים, ־ אין תוכן לחיים. וכל התכנים המפרים, הגואלים, המקדשים והמעלים של אדם – כלולים בחזון הגאולה המשיחי. תכנים אלה כוללים היחלצות להפרחת השממה, לקליטת עולם, לבטחון המדינה, – וגם חתירה נאמנה לחברה בנויה על חירות ושלום שוויון וצדק, חסד ואהבת הבריות וגם עולם בנוי על שלום שוויון וצדק בקרב עמים. על חזון זה יש לחנך את הדור הצעיר בארץ ובגולה. לא כל צעיר בארץ יקלוט חזון זה, ולא כל יהודי בתפוצות. אבל אין חזון זה דבר שפתים. טובים ורבים בישראל, זה דורות אחדים, ניזונים מחזון זה, מקריבים לו את חייהם וגם מוסרים נפשם עליו. והם עושים זאת על גדות הירדן, על גבולי הארץ, בערבות הנגב, בצה"ל וגם במוסדות המדע והתרבות, והם עושים זאת מתוך חירות פנימית, בלי כפיה, על־פי צו מצפונם, מה שפרופ' בובר קורא בשם “שעבוד לאלהות”.

לחזון זה יש מגילת יוחסין ארוכה. לא מלפני 60 שנה, אלא מלפני מאות ואלפי שנים, והוא צרור בספר הספרים ובהגותם של טובי עמנו בכל הדורות וגם בהשגתם של גדולי האנושות בכל העמים. חזון זה לא יקום בימינו, כאשר היה קם בימי הושע ומיכה. העבר חי בלבנו, אבל אין אנו חיים בעבר. רק מתוך השתלבות במגמות הגואלות ובכוחות המקדמים של זמננו נתקרב למחוז חפצנו ההיסטורי ונבצע במידת האפשרות חזון הגאולה המשיחי. גם נביאי ישראל לא חיו בחלל יהודי בלבד, אם כי עולמם היה מצומצם לאזור שאנו קוראים לו היום המזרח התיכון. ועוד פחות מאשר בימי בית ראשון ושני אנו עכשיו עם לבדד ישכון. אנו חלק מהעולם האופף אותנו, והעולם בימינו הוא אחר כאשר לא היה אף פעם. אנו לא רק חלק של המזרח התיכון, ולא רק חלק של אזור הים התיכון – אלא של כל חלקי תבל, ומשני טעמים: עמנו מפוזר בכל רחבי תבל, והעולם בימינו, למרות הניגודים והסכסוכים הבינלאומיים, הוא משולב וכרוך בכל חלקיו מבלי הִפָרד.

וכשם שאנו מתעָרים יותר ויותר בעברנו הקדום הנשקף אלינו מספר הספרים, – כך אנו מתאזרחים יותר ויותר בעולם שבזמננו. אנו אזרחי העולם, מפני שאנו עם חפשי וריבוני. ואני מוצא מקור תקופתנו וחזונה קודם כל בספר הספרים, ולא בקונטרסים שנכתבו לפני מאה או ששים שנה; ובאותו זמן אני רואה מסגרת פעולתנו וביצוע חזוננו במציאות הבינלאומית של זמננו, ובמגמותיה הגלויות והחבויות. שרשינו בעבר הקדום, פנינו – לעתיד. בתקופת המקרא היתה תרבותנו חד־צדדית. ולא נחפש בספר הספרים מה שאין בו. אולם במסע ההיסטורי שלנו במשך אלפי שנים למדנו מהרבה עמים וגם לימדנו אותם. ואנו שותפים שווי־זכויות להישגי המדע והמחקר ואוצרות הרוח האנושי שבימינו ובימים יבואו. וחזון הגאולה המשיחי שלנו נתעשר ונתעצם מאז נשמע ראשונה מפי נביאינו. ובחזון זה נבוא גם לנוער בארץ וגם ליהדות בגולה. ולא נבוא בידים ריקות ובדבר שפתים בלבד.

חזון זה משובץ עכשיו בעלילות מפוארות, מפעל חייהם של שלושה דורות חלוציים, והוא גם חבוי בנבכי נשמתו של העם היהודי כולו באשר הוא, כי הוא היה סוד קיומו בגולה וליווה אותו יחד עם ספר הספרים בכל אשר הלך. ולאור חזון זה, בהתגשמותו בישראל, ילך העם היהודי, ולא יכזיב תוחלת הדורות.

(אין פה הסרוק בעמוד 170: הערות אחרות לפרופסור בובר)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!