שמואל א' ל, שמואל ב' י, דברי הימים א' יט

תקציר: המאמר מתאר מערכות מלחמה שניהל דוד נגד אויבי ישראל, בתחילת דרכו כחייל ובהמשכה כמצביא, תוך הסבר גישתו לפתרון בעיות לחימה.

מילות מפתח: דוד; מערכות מלחמה; קוים פנימיים במלחמה; קוים חיצוניים במלחמה.

 

א. דוד כחייל    🔗

דוד הנער נכנס להיסטוריה הצבאית הישראלית והעולמית כניסה רבת רושם, בהרגו במלחמת־שניים את הענק גלית הפלישתי. על זאת מציגים אותו חכמי המלחמה כהתגלמות האמת הצבאית, האומרת כי לא עוצמת הכוח הפיסית היא הגורם המכריע את הכל במערכה, אלא עוצמת הרוח, הזריזות, התחבולה. ואכן, המשך דרכו של דוד כחייל – תחילה כפושט בגדוד, ואחרי־כן כמצביא צבאות גדולים, במערכות־רבתי בשדה הפתוח – אינו מבייש את ראשיתו באשר לתפיסתו הנכונה את עקרונות המלחמה ותרגומם לשפת המעשה. אפילו אותם פסוקים לא רבים בספר שמואל, המתארים את מערכותיו הצבאיות של דוד, יש בהם כדי לנסוך אור על גישתו המיוחדת לפתרון בעיות־לחימה, ולשמש מקור לא־אכזב ללימוד “סודות המקצוע” של המצביאות הטובה.

   

ב. מלחמת צקלג – שמואל א פרק ל    🔗

טול, לדוגמא, את “פרשת צקלג” שלו. דוד ואנשיו מצאו מחסה מפני שאול רודפם אצל אכיש מלך גת. אכיש נתן לדוד את העיר צקלג לשבת בה, שכן לא ניחא היה לו שגדוד ישראלי שלם יחנה בקביעות בגת. והנה נתחדשה המלחמה בין הפלשתים והישראלים. סרני הפלשתים, ואכיש בתוכם, נהגו את צבאותיהם אל שדה המערכה.

 בקרב חילו של אכיש נזדקרו לעין דוד והישראלים שלו, ועוררו דאגה בלב הסרנים האחרים – מי לידם יתקע, כי הישראלים הללו לא יעמדו להם לשטן במלחמתם בשאול, ומה עוד שבראשם עומד דוד, אשר “יענו לו במחולות לאמור: הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו”? אין ספק, כי היו רגלים לדאגתם, שכן דוד נזהר בהזדמנויות קודמות מלפגוע במלך ישראל. בלחץ סרני הפלשתים נאלץ אכיש לשלח את דוד בחזרה לצקלג, בשוב דוד ושש מאות אנשיו לעירם, שוד ושבר פגשום בה. בהעדרם פשטו עליה העמלקים, בזזוה, ושבו את כל נשותיהם וטפם, ואת העיר העלו באש.

רוח אנשי דוד נפלה, האשמות כבדות הטיחו בו, ולא חסר הרבה שיטיחו בו גם אבנים, אולם דוד ידע כיצד להרים את רוחם הנפולה, ולהפכם מהמון פרוע ומתקומם ליחידה צבאית הטובה לפעולה. הוא ניגש לערוך את הנוהג המקובל מאז ומתמיד לפני קרב – נטל את האפוד מידי אביתר הכהן בן אחימלך, ושאל את פי ה', אם “ארדוף אחרי הגדוד הזה, האשיגנו?”

התשובה: “רדוף, כי השג תשיג והצל תציל”, החייתה את רוח האנשים. דוד יצא בראשם למרדף, אשר לכאורה היה חסר סיכויים. “וילך דוד הוא ושש מאות איש אשר אתו ויבאו עד נחל הבשור והנותרים עמדו”, כיון שמעבר הנחל בגדוד שלם על כל ציודו היה גוזל זמן רב ויקר, השאיר דוד את ציודו הכבד מעבר מזה של הנחל, ומאתיים איש, אשר היו, כמסתבר, נושאי הציוד הכבד יותר, נותרו גם הם מעבר מזה. “וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתיים איש אשר פיגרו מעבור את נחל הבשור”.

המרדף נמשך, וסיכוייו הוטבו כאשר נפל בשביו של דוד איש מצרי גוסס מרעב וצמא, מעבדי העמלקים. תמורת הבטחה כי לא יאונה לו כל רע הוליך את דוד אל חניית העמלקים השאננים. מפלתם של העמלקים הייתה שלמה, חרף מספרם העדיף. דוד ואנשיו החזירו את כל אשר לקחו הפושטים מצקלג ואף ממקומות אחרים, שנפגעו מפשיטתם, ורבתה במיוחד השמחה על השבת הנשים והטף.

והנה, בחזרם אל מאתיים האיש אשר נותרו בנחל הבשור

“ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו יען אשר לא הלכו עמי לא ניתן להם מהשלל אשר הצלנו, כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו…”

בעיה מוסרית־צבאית לא קלה התייצבה עתה בפני דוד – בעיה המוכרת וידועה לכל לוחם – והוא פתר אותה פתרון נאה, אשר מן הראוי לחקקו בזיכרון: “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו”, אמר.

“ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה…” 

מלבד מנהיגות טובה ויחסים נכונים בין לוחמים מלמדנו דוד ב“פרשת צקלג” מה רב כוחו ושכרו של עקרון המלחמה החשוב ביותר – “הדבקות במטרה”. מתוך דבקותו בעקרון זה כיוון את כל פעולותיו למרדף מהיר – ואומנם השיג את מטרתו, אף על פי שהגיע אל האויב כשכוחו שלו, המצומצם למדי, מופחת במאתיים איש. העמלקים, אשר מטרתם הייתה נסיגה מהירה, לא דבקו במטרה זו, ועל כך שילמו בחייהם.

לא הבאנו פרשה זו מתוך פרשיות הקרב של דוד אלא כדי להציגו עוד בראשית דרכו כאיש צבא, כמצביא־אמן המגלה הבנה מעמיקה בעקרונות המלחמה. משנפל שאול על חרבו לאחר תבוסתו מידי הפלשתים, ודוד ירש במרוצת השנים את מקומו כמלך ישראל, התייצבו לפני דוד בעיות טקטיות ואסטרטגיות בעלות היקף גדול יותר מאשר בהיותו פושט בגדוד. גם אותן היטיב לפתור, ובפתרונותיו מצוי לקח רב ומאלף.

 

ג. מלחמת דוד בבני עמון – שמואל ב פרק י, דה"א פרק יט    🔗

משנכון בידיו שלטונו על כל שבטי ישראל, ושוב לא נמצא בארץ טוען לכתר אשר בכוחו לערער את מעמדו, החל דוד נותן דעתו לאויבים אשר מבחוץ. הללו – הפלשתים, האדומים, המואבים, העמונים והארמים – נטרו איבה לישראל מזה דורות רבים, ובנצלם את חוסר הליכוד בין השבטים הישראליים זכו לא אחת בניצחונות על אחדים מהם. בראש וראשונה אמורים הדברים בפלשתים, שהם יריביהם העזים ביותר של הישראלים, והרבו לדחוק את רגליהם. עתה, במלוך דוד בהסכמת כל העם, בא חוסר הליכוד על תיקונו, בשורה של מסעי מלחמה, פרע דוד לאויבים “חשבונות ישנים” והרחיב את גבולות ממלכתו. מתוך מסעי־מלחמה אלה בעל עניין מיוחד ללומדי חכמת המלחמה הוא המסע נגד העמונים, כי בו מצוי פתרון נכון לבעיית הלחימה בקווים פנימיים, כנגד יריב התוקף בקווים חיצוניים.

בטרם ניגש לעצם תיאור מסע המלחמה וניתוחו, שומה עלינו להבהיר תחילה את שני המושגים האסטרטגיים הללו – קוים פנימיים וקוים חיצוניים, ולמנות את היתרונות והמגרעות הספונים בכל אחד מהם.

 

 

ד. מלחמה בקווים פנימיים ובקווים חיצוניים    🔗

קוים פנימיים הם קווי התחבורה של אותו כוח הנתון בין מספר כוחות עוינים;

קוים חיצוניים הם קווי התחבורה של הכוחות הסוגרים מעברים על כוח עוין הנמצא במרכזם.

 

הכוח בעל הקווים הפנימיים, כל עוד לא נתהדקה עליו יתר על המידה טבעת המצור, נהנה מן היתרון שקווי התחבורה שלו קצרים יותר מאלה של יריביו, וביכולתו לעבור במהירות מגזרה לגזרה, או מחזית לחזית, לרכז תחילה את מאמציו כנגד אחד מיריביו, ואחר לפנות מבעוד מועד, אל השני, או אל האחרים, למען הכותם בנפרד. מצביא השולט היטב בגיסותיו, והמחונן בכשרון מצביאות אמיתי, עשוי לחולל גדולות ולזכות בניצחונות נאים באמצעות ניצול נכון של היתרונות המוענקים על ידי הקווים הפנימיים.

ואילו הכוחות בעלי הקווים החיצוניים נהנים מן היתרון הברור שאין להם מלחמה מפנים ומאחור; לעומת זאת קשה להם להעתיק כוחות מחזית אחת לשניה, או להתחבר זה עם זה לפני מערכה כללית גדולה, כיון שעליהם להשתמש בקווי התחבורה הארוכים, העוקפים את הכוח המכותר. אלא שמבחינות רבות נחשבים הקווים החיצוניים כעדיפים על הקווים הפנימיים. בידוע הוא, כי התקפה מתואמת מעברים אחדים על כוח שבמרכז מנחילה על הרוב ניצחון לתוקפים.

 

ה. הקרב עם בני עמון    🔗

באשר לפרשה שלפנינו, הרי מהיותם מוקפים כמעט מכל רוחות השמים בעמים עוינים, נמצאו שבטי ישראל מאז ומתמיד – כמונו היום, בקווים פנימיים מובהקים, בכל מלחמותיהם. דוד בתקופתו שלו, השכיל להכות את אויביו מבחוץ אחד אחד, ובכך שמר על עקרון הפעולה הנכונה של הקווים הפנימיים, האומר “הכה את אויביך בנפרד”. ברם, במלחמתו בברית עמון–ארם נוצר לפתע מצב שהקנה ליריביו את כל היתרונות של קוים חיצוניים.

מפת המלחמה במסעי דוד ממזרח לירדן

 

ומעשה שהיה כך היה!

אחרי הכותו את הפלשתים, את המואבים, את בני צובא ואת ארמי דמשק, ואחרי הכניעו את אדום, עדיין נמנע דוד מפגוע בעמון, בזכרו את החסד שעשה עמו נחש מלך עמון, בימי היותו נרדף על ידי שאול. במות נחש, קם למלוך חנון בנו תחתיו, ודוד שיגר אל הלז שלוחים, להביע לו ניחומיו. חנון חשד בשלוחי דוד, כי מרגלים הם, ונהג בהם בביזיון. בידעו את הצפוי לו עתה מידי דוד, מיהר חנון לקרוא לעזרתו, תמורת תשלום, את כוחות ארם בית־רחוב וארם־צובא, וכן את מלך מעכה ואנשיו ואת אנשי העיר טוב.   דוד שיגר את צבאו תחת פיקודו של יואב להבקיע אל תוך רבת עמון ולהענישה. בני עמון קיבלו את פני הישראלים כשהם ערוכים לפני פתח שער חומת עירם, באותו זמן עצמו הגיעו אל שדה המערכה הכוחות שנשכרו לעזרת עמון, ואיימו למחוץ את הישראלים אל העמונים וחומתם.

מצב מובהק של קוים חיצוניים הסוגרים על קוים פנימיים בהתקפה מתואמת:

  “וירא יואב כי הייתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור ויבחר מכל בחורי בישראל ויערוך לקראת ארם; ואת יתר העם נתן ביד אבישי אחיו ויערוך לקראת בני עמון; ויאמר אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה ואם בני עמון יחזקו ממך והלכתי להושיע לך…”

 פתרון נכון להפליא לבעייתו של כוח הנתון בקווים פנימיים, כאשר מרחפת עליו סכנת ההתקפה מצד הכוחות הפועלים בקווים חיצוניים, שעה שאין לו כמעט מרחב לתמרון!

“ויגש יואב והעם אשר עמו לפני ארם למלחמה, וינוסו מפניו. ובני עמון ראו כי נס ארם, וינוסו גם הם מפני אבישי אחיו, ויבואו העירה ויבוא יואב ירושלים”.

 

הניצחון היה לישראלים, ובצדק – כי בעוד אשר הם היטיבו לנצל את קוויהם הפנימיים, והעבירו במהירות כוחות מגזרה לגזרה, אף תיאמו את פעולותיהם הבאות מראש, הרי אויביהם לא השכילו לנצל את קוויהם החיצוניים, ולא תקפום בעת ובעונה אחת, כנדרש (וזאת משום שקוים חיצוניים מקשים על תיאום טוב של פעולות, מחמת אריכותם והצורך בעקיפת האויב). 

יואב חזר עם כוחותיו לירושלים, לדווח לדוד כי אויב חזק ומסוכן יותר מן העמונים קם לישראל – הארמים! המלחמה בארמים, אשר גייסו לעזרתם, לקראת “הסיבוב השני” עם הישראלים, גם את אחיהם מארם־נהריים, חייבה גיוס כללי בישראל. משגויס צבא העם, התייצב דוד עצמו בראשון, ובפעלו שוב לפי הנדרש בקווים פנימיים, מיהר לחצות את הירדן ולפגוש בארמים בעודם רחוקים מעמון.

הכה את יריביך בנפרד!

“ויערוך דוד לקראת ארם מלחמה, וילחמו עמו. וינס ארם מלפני ישראל ויהרוג דוד מארם שבעת אלפים רכב וארבעים אלף איש רגלי… ולא אבה ארם להושיע את בני עמון עוד”.

משהוצא ארם “מן המשחק”, חודש המצור על רבת־עמון, והיא נפלה סוף סוף בידי דוד, לאחר מאבק ממושך וקשה.

שהרי מצביא השולט היטב בגיסותיו, והמחונן בכשרון מצביאות אמיתי עשוי לחולל גדולות ולזכות בניצחונות נאים באמצעות ניצול נכון של היתרונות המוענקים על ידי הקווים הפנימיים.