ניטשה בין היהודים והסלבקים בשנת 160 לפנה"ס

תקציר: המאמר מתאר את מלחמותיו של יהודה המכבי מקרב ליש, ועד לקרב האחרון בו נפל.

מילות מפתח: קרב ליש, סלבקים, ניקנור, יהודה המכבי, חשמונים, אפולוניוס, סירון.

כבכל מלחמה כבדה, עקובה מדם, ממושכת ומתמשכת עוד ועוד, וכבכל מלחמה שסיום ברור ומכריע שלה אינו מסתמן באופק, כן גם במלחמת היהודים בסלבקיים (היונים הסורים) בא אותו פרק זמן גורלי, אשר בו מגיעים שני הצדדים היריבים לאפיסת כוחות גופנית ונפשית, וכמעט שאין הם מסוגלים להמשיך עוד במאמץ העצום, שהחלו בו ועדיין לא סיימוהו. פרק זמן גורלי זה חל בחורף שנת 160 לפסה"נ, בשנה השמינית למרד החשמונאים, עת מטרות המרד עמדו על סף התגשמותן.

 

נתיב הדמים וההישגים של יהודה המכבי    🔗

גזירות הדת של אנטיוכוס נגד היהודים נתפרסמו ונכנסו לתקפן בשנת 168 לפסה“נ. בשלהי אותה שנה פרצה ההתקוממות החשמונאית, בעקבות הטבח שעשה המצביא הסלבקי אפולוניוס בתושבי ירושלים, ובעקבות הופעת עושי דברו במודיעין. החלה מלחמת גרילה – קבוצות פרטיזנים קטנות בהנהגת בני חשמונאי שמו מארבים לכוחות סלבקיים קטנים והיכום, עד אשר נאלץ האויב להסתגר במצודת חקרא שבירושלים. ההתעללות בבני ירושלים גברה. בית המקדש חולל, וזבח פיגול העלה בו. מתתיהו הכהן, הלוחם הקשיש ששלף ראשון את חרב המרד, נאסף אל עמיו מקץ שנה, בקירוב, להתקוממות, ומצביא צעיר ומחונן, מגדולי המצביאים אשר קמו מעולם, ירש את מקומו – בנו יהודה. יהודה הגביר חיילים מיום ליום, עשה שמות באוהדי הסלבקיים מחוץ לירושלים, ואיים לעלות על ירושלים עצמה. בפרוס שנת 166 לפסה”נ יצא אפולוניוס, רוצחם של בני ירושלים, בראש כוח צבאי סלבקי קטן וכוחות מסייעים מקומיים מנפת שומרון ליהודה, כדי לשים קץ למרד בעודנו באיבו. במעלה לבונה שמו יהודה ואנשיו המעטים מארב לאפולוניוס ולצבאו, והכום לפי חרב. הניצחון היהודי הראשון על כוח צבאי סלבקי לא מבוטל ונפילת אפולוניוס בקרב הרעישו את השלטונות באנטיוכיה, ואנטיוכוס הרביעי ציוה על אחד מטובי מצביאיו, סירון, לצאת ליהודה בראש כוחות חזקים, להשמיד את המורדים. שבועות ספורים לאחר הקרב במעלה לבונה התחוללה מערכת בית חורון, בין יהודה וסירון, ויהודה גבר – סירון נהרג וצבאו הושמד, באחד המארבים המוצלחים ביותר בדברי ימי המלחמות. קרנו של יהודה עלתה מאד. אלפים רבים נכונו עתה להצטרף לצבאו. נשקפה סכנה ממשית לתקומת יהודה ריבונית בדרומה של הממלכה הסלבקית, וכנגד סכנה זאת הטיל אנטיוכוס הרביעי כוחות עצומים – לפי ממדי הימים ההם – בפיקודו של המצביא גורגיאס.

 

התגלותו של יהודה כמצביא־אמן    🔗

בתחבולות מלחמה מזהירות הצליח יהודה להערים על גורגיאס, לפצל את צבאו של הלז, להפתיע את מחנהו, ולהביסו. במחצית שנת 166 לפסה“נ התרחש מאורע גדול זה, אשר הצעיד את יהודה צעד נמרץ קדימה אל מטרתו הנכספת – שחרור ירושלים והשגת הריבונות המדינית. אולם לא ממלכה כממלכה הסלבקית אשר כבר דיכאה מרידות רבות, תרתע מפני כוחות בלתי סדירים של עם זעיר שבגבולה הדרומי. צבא חדש הוקם, המשנה למלך ליזיאס התייצב בראשו, ובשלהי שנת 163 לפסה”נ התנגש צבא אדיר זה עם צבא יהודי גדול בפיקודו של יהודה, על יד בית צור. תבוסת הסלבקיים היתה שלמה. יהודה עטור הנצחונות פנה ירושלימה, שם מצור כבד על מצודת חקרא, המקום היחיד שנותר לסלבקיים בארץ, טיהר את בית המקדש, וחידש את העבודה בו. שנת 164 לפסה“נ וראשית שנת 163 לפסה”נ עברו על יהודה בביצור ירושלים ובית צור, וכן מקומות בעלי חשיבות אחרים, כנגד התקפות צפויות נוספות מצד הסלבקיים; בהגברת המצור על מצודת חקרא, שהיתה קשה עד מאוד לכיבוש; וכן – במסעי שחרור חבלי ארץ נוספים ומסעי תגמול ומסעי הצלה באזורים הסמוכים. בהם סבלו היהודים מתגרת ידם של הגויים תומכי הסלבקיים.

 

המערכות הקשות של שנת 163 לפסה"נ    🔗

אלא שגם הסלבקיים לא טמנו ידם בצלחת, והיטיבו להכין את מסע המלחמה הבא שלהם נגד יהודה המתעצמת. בשלהי חורף שנת 163 לפסה"נ פלש ליהודה באיגוף דרומי, צבא סלבקי שעלה בגודלו על כל קודמיו והיה בסיוע פילי מלחמה, בפיקודו של ליזיאס. צבא זה שם מצור על בית צור. יהודה יצא בראש צבאו מירושלים, לעזרת הנצורים. ההתנגשות בין שני הצבאות ארעה ליד בית זכריה. פילי המלחמה הכריעו את הכף לטובת הסלבקיים. יהודה וצבאו נסוגו בסדר טוב ירושלימה, לאחר שהסבו אבדות כבדות לאויב. אולם בית צור נפלה, וכל הצבא הסלבקי האדיר סגר על יהודה ואנשיו בירושלים. לאחר כחודש ימים של מצור ללא סיכוי להבקעה אל תוך העיר, ולאור מותו של אנטיוכוס הרביעי ותפיסת אנטיוכיה על ידי יריבו של ליזיאס, פיליפוס – הציע ליזיאס ברית שלום ליהודים המתונים שבירושלים, הצעתו כללה הסרת כל גזירות הדת, אי פגיעה בחומות העיר, ורשות ליהודה ולאנשיו לצאת מתוכה בשלום. בלחץ המתונים שבמנהיגי העם ניאות יהודה המכבי לקבל את הצעתו של ליזיאס, ויצא עם אנשיו את ירושלים. המצביא הסלבקי לא עמד בדיבורו, וניתץ את חומת העיר, אולם באשר לביטול גזרות הדת היה דברו שריר, ורוב העם לא ראה סיבה להמשיך במרד, שכן שאיפות העצמאות המלאה של יהודה המכבי היו זרות עדיין להמונים.

 

הגדול בנצחונות יהודה    🔗

משיצא הצבא הסלבקי מיהודה, באה על הארץ תקופה של שלום והרווחה, שנמשכה למעלה משנתיים. רעיונותיו של יהודה בדבר המשך המלחמה עד לשחרור מלא מעול האויב לא עשו להם מהלכים בעם אלא בהדרגה; רק כתוצאה מטכסיסים מחושבים יפה של יהודה, שהחל מציק שוב למתייוונים ולתומכי הסלבקיים – מעשה שהביא לידי שליחת צבא סלבקי בפיקודו של בכחידס לעזרתם, ולשלטון טרור בירושלים וסביבתה – החל העם חש מחדש את אוכפו של העול הסלבקי, והיה נכון להתגייס שוב לשורות המתקוממים. בינתיים חלו חילופי מלכים באנטיוכיה, – דימיטרוס הראשון הרג את אנטיוכיוס החמישי ואת משנהו ליזיאס, וירש את מקומם. הוא ניגש עתה להשליט סדרים משלו בממלכתו, וראשית דבר – להנחית מכת מוות ליהודה המתקוממת. צבא סלבקי חזק בפיקודו של ניקנור נשלח לירושלים בפרוס שנת 160 לפסה"נ, והגיע אליה בשלום, כי יהודה המכבי. המצביא המחונן, חישב להשיג עתה יותר מניצחון סתמי נוסף, ודחה את ההתמודדות הכללית עם האויב. ניסיון של ניקנור להגיח מירושלים ולתקוף את יהודה שניתק את קווי התחבורה שלו לצפון, נסתיים בתבוסה חלקית של הסלבקים, ונסיגתם לבירה. ניקנור מיהר לדרוש תגבורת צבא מדמטריוס וזו נשלחה מיד. יהודה הניח לשני כוחות האויב להתאחד, הציב להם מארב בעורפם, ותקף בכוח קטן את חזיתם. על יד כפר שלם התחוללה מערכה זאת – מעשה אומן של אסטרטגיה מצד יהודה, ונצחונו הגדול ביותר. ניקנור נהרג בתחילת הקרב, צבאו התפורר, נתקל בנסיגתו במארבים שבעורפו. והושמד עד גמירא!

 

החוזה עם רומא    🔗

עד הנה לא הונחתה על הסלבקים מהלומה כה מוחצת. התוצאה המיידית שלה היתה סיומו המוצלח של המשא והמתן על חוזה בין רומא ויהודה, שנערך ברומא העיר. רומא עודדה זה מכבר כל כוח שאיים על שלמותה של הממלכה הסלבקית, ויהודה המכבי הוכיח עצמו עתה כבעל כוח כזה. על כן הסנט הרומאי ושלוחיו של יהודה, איאופלימוס בן יוחנן וישוע בן אלעזר, נסחו סוף סוף את החוזה לאי התקפה ועזרה הדדית בין רומא ויהודה. חרתוהו בלוחות נחושת, ושיגרוהו ירושלימה. זו היתה ההכרה המדינית הראשונה בעצמאותה של יהודה, מצד מעצמה עולמית. שאיפתו של יהודה המכבי עמדה על סף ההתגשמות. נעיין היטב בנוסח החוזה, למען נבין מדוע לא שיגרו הרומאים כוחות צבא לעזרת יהודה, והסתפקו בהתראה בלבד לדמטריוס הראשון. כאשר הטיל הלז, בשלהי חורף שנת 160 לפסה"נ, את כל כוחות הצבא שנותרו לו למערכה חדשה נגד יהודה. החוזה נוסח כך:

"יצו ה' את ברכתו שלום לעם רומא ולעם יהודה, גם בים וגם ביבשה, וחרב לא תעבור בארצם עד עולם.

אולם כי תקרה מלחמה ברומא, או בכל ארץ ממשלתם, או בארץ בעלי בריתם, יעזרו אותם היהודים באמת ובתמים, כפי מצב הדבר. ולא יכלכלו את אויבי רומא לא בצידה ולא בנשק, לא בכסף ולא באניות, כרצון הרומאים. כל אלה ישמרו לעשות חנם, בלי לקחת דבר.

וכי תקרה מלחמה בארץ היהודים, יבואו חיל רומא לעזרתם באמת ובתמים, כפי מצב הדבר. ונתן לא יתנו לאויבי היהודים לא אוכל ולא נשק, לא כסף ולא אניות, כי זה רצון הרומאים, ואת אלה ישמרו לעשות בלי מעל ומרמה. על פי הדברים האלה הוקמה הברית בין בני רומא ובין היהודים. וכי יעלה על לב שניהם להוסיף על אלה או לגרוע מהם, כחפצם יעשו, וכל אשר יוסיפו או יגרעו – יקום".

בפסקה האחרונה של החוזה שמרו הרומאים לעצמם את הזכות להפר אותו, כאשר יעלה רצון מלפניהם. למעשה רק התכוונו בחוזה זה לחרחר מלחמה נוספת בין היהודים והסלבקים, מלחמה אשר תחליש עוד יותר את הממלכה הסלבקית, ותאפשר להם לרומאים להכריעה באפס יד. עודדו, אפוא, את יהודה בחוזה המבטיח רבות, ואילו לדמטריוס הראשון לא שלחו אלא התראה שמן השפה ולחוץ, לבל ירתע ממש ממסע מלחמה נוסף נגד יהודה.

 

הסלבקים יוצאים למסע מלחמה מכריע    🔗

דמטריוס ראה במסע מלחמה נוסף נגד יהודה הכרח להמשך קיומה של ממלכתו. מדינה יהודית ריבונית ועוינת בדרומו, העומדת בברית עם רומא, עשויה היתה להנחית “סכין בגבו” שעה שיאלץ לעמוד על נפשו נגד הכרתים שבמזרח והרומאים שהתפשטו לאסיה הקטנה. לאחר התבוסות הרבות שנחלו הסלבקים במסעי המלחמה הקודמים נגד יהודה, לאחר תבוסותיהם במלחמה נגד הפרתים ולאחר המערכות שערכו בינם לבין עצמם על השלטון באנטיוכיה, בירת הממלכה. נדלדל צבאם במידה רבה, וקופת הממלכה נתרוקנה; אבל דמטריוס הראשון, איש רב פעלים, שינס מותניו, מצא איכשהו את האמצעים הדרושים לחידוש המלחמה, קיבץ את היחידות שנותרו לו עד שצבר כוח ניכר, שם עליו כמצביא את בכחידס, וציוה עליו לחסל את יהודה המכבי, בכל מחיר.

 

ארץ יהודה – תשושת מלחמות    🔗

גם בארץ יהודה נתנו שמונה שנות המלחמה את אותותיהן. העם עייף. ההרס, האבדות בנפש, האימה המתמדת מפני עונשו של האויב – חברו יחדיו וחוללו אותה תגובה, הפוקדת עמים דווקא לאחר שנחלו נצחון רב. הניצחון על יד כפר שלם היה ניצחון רב כזה, ובכל זאת – ראה העם כי עליו לצאת למערכה נוספת. לרשות יהודה המכבי לא עמדו האמצעים שעמדו לרשותו של דמיטריוס הראשון. הוא לא יכול להחזיק צבא שכירים גדול, ולשלם לו משכורות. כוחו היה מורכב מגרעין של אנשי קבע ותיקים, לוחמים מסורים ונאמנים. ומהמוני איכרים, שהיו מתקהלים אליו, לפי קריאתו, ימים ספורים לפני המערכה, וחוזרים עם סיומה למשקיהם. גודל כוחו מותנה היה, אפוא, במידת היענותו של העם לקריאתו אל הדגל. בשלהי חורף שנת 160 לפסה"נ היתה היענותו של העם מעטה עד מאוד.

 

מערכת ליש    🔗

וכך אירע, שבהתייצב יהודה המכבי בראש צבאו על יד ליש, לחסום את נתיב ההתקדמות של הצבא הסלבקי אל ירושלים, לא מנו אנשיו אלא שלושת אלפים. כוחות האויב מנו, לפי המקורות, 20,000 רגלים ו־2,000 פרשים. גם לפי יחסי כוחות אלה היה הקרב העתיד להתחולל קרב שסיכויי היהודים בו מעטים עד כדי יאוש – והנה, מספרם עתיד היה להצטמצם עוד יותר. כי–

“ויהי בראותם את מחנה האויב כי עצום הוא מאוד, וייראו וינוסו רבים מן המחנה, ולא נשארו עם יהודה בלתי שמונה מאות איש”…

כה מסופר במקורות – ליש היתה מרוחקת כשני קילומטרים מירושלים, בצפון מזרחה של הבירה, ובסמוך להר הצופים. זאת היתה עמדת המגן האחרונה לפני ירושלים. יהודה המכבי לא היה, לפי נוהגו עד כה, “גיבור מתאבד” – תמיד ביכר, כמצביא נבון, להתחמק מקרב שאינו מבטיח לו הצלחה. כך עשה במערכת בית צור, ובמצור על ירושלים. הוא הוכיח היטב, כי יודע הוא מתי לוותר על סיכוי מפוקפק להצליח במערכה, כדי לנצור את כוחו להזדמנות טובה יותר להכות באויב. מדוע, אפוא, החליט להלחם באותה עמדת מגן אחרונה שלפני ירושלים, במקום לסגת אל הבירה הסמוכה, או אל חביון ההרים?

“וירא יהודה כי נפוץ העם מעליו והמלחמה נגד פניו וימוג לבבו, כי קצרה עת להשיב את הנפוצים ויצר לו מאוד. ובכל זאת אמר אל הנשארים: קומו ונלחמה את אויבינו, אולי נוכל נכה בם. וימאן העם ויאמרו: לא נוכל להם; אך את נפשנו נציל ונסור הפעם. כי אחרי התפרדו אחינו מעלינו דל כוחנו מאוד, ואיך נוכל להלחם בם? ויען יהודה ויאמר: חלילה לי מתת עורף, כי אם קרבה עתנו ומתנו כאנשי חיל, ואל יהי כבודנו לכלימה”.

כה מסופר בספר החשמונאים, ונאמנים עלינו הדברים. בעמדו בראש קומץ אנשיו מול פלוגות האויב האדירות הנערכות להתקיפו. והוא נטוש מאלפי האיכרים שהיו באים בעבר למערכותיו, והדרך לירושלים שמאחוריו מוצבת עריקים, ותקוותו לעזרת הרומאים נכזבת – מה יכול היה יהודה המכבי לומר לאנשיו הנאמנים שנותרו עמו בשדה הקרב, ומה יכול היה להוסיף להם? אולם בהסתמכנו על היכרותנו עמו ומתוך מעשיו בעבר, ועל ביטחוננו כי לא למות “כאיש חיל” ולהציל את כבודו נשא את נפשו, כי אם להגשים את חזון עצמאות עמו וארצו, רשאים אנו להניח כי בנאום ערב הקרב שלו, שהבאנו למעלה, אמר דברים אלה לאנשיו רק משום שהזמן, שלא היה רב והמקום, שהיה כה מסוכן, תבעו זאת, למען ירצו האנשים להלחם. רשאים אנו להניח, כי בשיקוליו בינו לבין עצמו קבע, כי יש עדיין סיכוי מתקבל על הדעת להביס את האויב, אפילו ביחס כוחות מתמיהים אלה. הן במערכת כפר שלם הצליח להביס אויב עצום ורב ממנו בהתקפת מצח, שכוונה הישר אל מקומו של המצביא הסלבקי ניקנור, כאשר נפל ניקנור, החל צבאו העצום מתפורר. מדוע לא יחזור הדבר במערכת ליש? ומשיתפורר הצבא הסלבקי, כאז כן גם עתה יגיחו מכפריהם האיכרים – סוף סוף – ומשולהבי בשורת הניצחון הקרוב יפלו על עורפו של האויב וישמידוהו!

“וירא יהודה את בכחידס עומד מימין עם תוקף חילו, ויתקבצו אליו ]אל יהודה. – [.ג.ש כל אבירי הלב,…וינגוף האגף הימין לפניהם”…

הנס החל מתרחש! ההסתערות הנוראה של קומץ היהודים האמיצים כוונה על ידי יהודה המצביא הישר אל המצביא הסלבקי בכחידס, שניצב בראש האגף הימני של הפלנגה הסלבקית – והסתערותם המוחצת פוררה את האגף הזה והניסה אותו. אולם לא היו לו ליהודה המכבי שום כוחות נוספים, שירתקו בינתיים את האגף השמאלי, והאגף הזה סב עתה ותקף את לוחמיו מן העורף. הם נמצאו עד מהרה לחוצים בין שתי פלנגות אדירות של חניתות מסתמרות.

“ותהי המלחמה כבדה יפלו חללים רבים משני עבריהם, וגם יהודה נפל בין החללים, והנשארים נסו לנפשם. ויקחו יונתן ושמעון את גופת אחיהם, ויקברו אותה בקברות אבותיו בעיר מודעית. ויבכו אותו כל בית ישראל, ויתאבלו עליו ימים רבים. ויקוננו ויאמרו: הוי, כי נפל גיבור במלחמה, חוסן ישראל ומגינו”.