רקע
שרגא גפני
מערכת כפר שלם ומערכת חדשה

ניטשו בין היהודים והסלבקים בשנת 160 לפנה"ס


תמצית: המאמר מתאר שתי מערכות מלחמה שנערכו בין היהודים והסלבקים בזמן יהודה המכבי תוך סקירת ההתרחשויות באיזור המזרח התיכון, בשילוב הסבר מהלכיו המדינאיים והצבאיים של יהודה המכבי.

מילות מפתח: מלחמות המכבים; יהודה המכבי; סלבקים; רומא.


מסעי המלחמה הסלבקיים, אשר נערכו בשנת 163 לפני ספירת הנוצרים נגד יהודה המתמרדת, נסתיימו בכריתת ברית־שלום בין המצביא הסלבקי־הסורי ליזיאס והיסודות המתונים שבקרב הנהגת העם היהודי (ראה “מערכת בית צור”, בחוברת “מחניים” לחנוכה תשי"ז). על פי תנאי השלום הוחזר לארץ יהודה חופש הדת, הותר לכוחות היהודיים שהגנו על ירושלים, בפיקודו של יהודה המכבי, לצאת בשלום מן העיר, והוסכם שליזיאס לא יפגע בביצורי העיר. הוא לא קיים, כזכור, את התנאי האחרון, והביצורים החזקים, אשר הדפו את כל התקפותיו, נהרסו לאחר צאת יהודה וצבאו מעמדותיהם. ואולם בשאר פרטי חוזה השלום עמד ליזיאס בדיבורו, ודומה היה כי שוב אין טעם מיוחד להתמרד כנגד השלטונות הסלבקיים. עבודת האלוקים בבית המקדש התנהלה כסדרה, ליזיאס עזב את הארץ כדי לערוך מלחמה עם פיליפוס, יריבו לשלטון בממלכה, (וניצח אותו על יד אנטיוכיה, באותה שנה עצמה), ויהודה המכבי, שנותר לו מעט צבא בארץ, שימש ערובה לעם, כי לא ילקחו מנו פירות המלחמה הקשה. שלוה יחסית השתררה בארץ יהודה, על כל תופעותיה החיוביות – התרבות האוכלוסיה, התאוששות החקלאות והמסחר, התקדמות תרבותית.


 

יהודה שואף לעצמאות מלאה    🔗

חוזה־השלום שנכרת בשנת 163 לפנה"ס בין הסלבקים והיהודים, לאחר מערכה קשה וממושכת שנסתיימה ללא הכרעה ברורה, לא סיפק כלל וכלל את יהודה. החוזה החזיר אמנם את חרות הדת, אך החזיר בו בזמן לאחור את גלגלי תנועת העצמאות המדינית – החומות נותצו, רוב הצבא התפזר, מאחר שלא נשקפה עוד סכנת מלחמה. ירדה בודאי על הארץ השאננות הרגילה הבאה אחרי שנות מלחמה קשות – ונשתרר מעין הלך רוח של “איש לאהליך ישראל”. רבים וכן טובים מלוחמי המרד נתנו עתה דעתם לעשות לביתם, ונטעו כרמים וזרעו שדות, נשאו נשים והולידו בנים ובנות. יהודה היה עדיין המנהיג המוכר, אך שלטון רב נמצא בידי היסודות המתונים שבעם, והללו ניחא היה להם במצב כמות שהוא. וליהודה לא היה ניחא במצב זה. השעבוד למלכות הסלבקית היה אמנם סמלי בלבד – ויותר מאשר במצוות “עשה” התבטא השעבוד במצוות “לא תעשה”, כלומר: לא תעשה לך חומות, ולא תגייס לך צבא, ולא תכרות בריתות מדיניות עם גורמים זרים ועוינים למלוכה – אלא שיהודה נשא בלבו חזון שחרור מלא של כל ארץ ישראל, והחייאת תקופת הזוהר של שבת העם כולו בארצו, ובודאי חזה מראש את התוצאות מרחיקות־הלכת של תחיה כזאת, בידעו יפה את הכוחות הכבירים האצורים בעם – כוחות אשר ינתן להם ביטוי חופשי בעידן התחיה הנכספת. כן רשאים אנו להניח, שהוא ראה בעצמו ובאחיו את המנהיגים הראויים לעמוד בראש ההתעוררות המדינית והתרבותית שחזה, – ובצדק, שכן הם כבר הוכיחו את העזתם, תבונתם ומסירותם לענין זה. מכאן שיהודה לא ראה בחוזה־השלום של שנת 163 סוף פסוק למפעל המרד. פעולותו מאז ואילך מוכיחות זאת, והן מציירות לעינינו גם את דמותו כך, שעומדים אנו ותוהים – מי עולה על מי, המצביא שבו או המדינאי שבו. יש להניח, אגב, כי שמעון אחיו, שראש פיקח ביותר ישב על כתפיו, סייע לו ליהודה בעצתו.


 

יהודה כמדינאי – והצעדים אשר נקט להמשך מלחמת העצמאות    🔗

ראשית דבר היה עליו, על יהודה להשיג את הסכמת רוב העם, אשר יוצג על ידי המנהיגים המתונים, לרעיון החרות המדינית. בלא הסכמה כזאת לא יוכל לגייס צבא בשעת הצורך, ולבנות חומות לירושלים, ולהגן עליהן. אולם בתנאי השקט שנשתררו בארץ לא נמצאו אוזניים רבות קשובות לרעיון החרות הגמורה. טבע הוא ברוב בני האדם שלא לשיש לשפיכות דמים, ורק ההכרח כופה אותם להתקהל למלחמה. יהודה לא השלה את עצמו, כי יוכל להשיג חרות מדינית ושחרורה המלא של המולדת בלא לערוך מערכות מלחמה, או – לפחות, לצבור עצמה צבאית שכזאת, אשר תרתיע אויבים מלצאת למלחמה נגדו. נכונות מצד העם לצבירת עוצמה צבאית ולהתייצבות למלחמה בשעת הצורך היתה הכרחית, איפוא. נכונות כזאת ניתן להשיג רק על ידי החרפה נמרצת של השעבוד הסלבקי – החרפה אשר תפזר את אשליות העם, כי ניתן להסתפק בחרות הדת בלבד.

ננסה, איפוא להתחקות אחר תכניותיו של יהודה המכבי. כמצביא, לא אחת הוכיח יהודה את סגולותיו. מעלה מזאת – ממערכה למערכה הוא מתגלה לנו כמבריק יותר ומנוסה יותר, ותמיד יודע הוא ליישב את לקחי המערכה הקודמת במערכה החדשה. דוקא מערכות שנת 361, – המצור על בית־צור, מערכת בית־זכריה, והמצור על ירושלים – שלא נסתיימו בנצחונותיו, מצביעות עליו כעל מצביא בעל שיעור קומה בלתי מצוי, שהרי דוקא בעת תבוסה נבחן המצביא מבחן אמיתי, ובמבחן זה עמד יהודה להפליא, ואף הוציא יקר מזולל והשיג תנאי־תשלום לא רעים. כמצביא, איפוא, אין די מילים במילוננו כדי לשבחו.

אולם מה יודעים אנו על יהודה המדינאי? מאחר שהמלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, אין אנו רשאים לתחום בין שני השטחים הללו, ושומה עלינו לבדוק את הקוים שהנחו את יהודה במדיניותו כשם שפירשנו וליבנו את שיקוליו בשדה המערכה. כדי להשיג את החרפת השעבוד הסלבקי בארץ יהודה – והחרפה זו היתה מטרת־ביניים של יהודה בשנים 161–162 לפני הספירה (בהן חלה הפוגה בקרבות, בעקבות חוזה־השלום של שנת 361) – החל יהודה רודף בחמת זעם את המתייונים שנותרו בארץ, בידעו כי הללו יפנו עד מהרה לעזרת השלטונות הסלבקיים שבאנטיוכיה. היסודות המתונים שבעם לא נתנו ידם לרדיפות האלה, אך גם לא קמו נגדן. אפס, פניותיהם של המתיונים אל השלטונות הסלבקיים באנטיוכיה – כלומר אל ליזיאס, אשר שלט בשם המלך – לא נענו. ליזיאס לא רצה להסתבך במלחמה חדשה ביהודה, והוסיף לקיים את חוזה השלום, שעלה לו במחיר כה יקר. שעתם של המתיונים צלצלה כאשר חלו תמורות חשובות בשלטון בממלכה הסלובקית. סוף סוף נמצאה אוזן קשבת לפניותיהם – היא אוזנו של המלך דימיטריוס הראשון, אשר כבש את המלוכה מידי המלך אנטיוכוס החמישי וליזיאס עושה דברו, והוציאם להורג.


 

ההתפתחויות בזירה הבין־לאומית    🔗

כאן המקום לסקור בקצרה את ההתפתחויות שחלו אותו זמן בעולם של אז – כלומר, באגן הים התיכון. רומא עשתה צעדי־ענק בדרכה להיותה מעצמה עולמית. לאחר שורת מערכות כבדות בסוף המאה הקודמת עם המעצמה הצידונית־השמית קרת־חדשה, נכון בידה סוף־סוף, שלטונה במערב אגן הים־התיכון, ודעתה וכוחותיה נתפנו להרחבת שלטונה במזרחו, המעצמה החזקה ביותר בחלק זה של העולם היתה הממלכה הסלבקית, ואמנם אליה נמלט מצביא המצביאים חניבעל, לאחר שנכבשה ארצו, כדי להמשיך ממנה את מלחמתו הבלתי־נלאית ברומא. בשנת 190 לפני הספירה הנוצרית התחוללה מערכת מגנזיה, בין הצבא הרומי והצבא הסלבקי. הרומאים נצחו בה. מעמדה של הממלכה הסלבקית נתערער מאוד, וניטל עליה להכנע לתנאי השלום של הרומאים, אשר בין השאר אסרו על הסלבקים לחזיק פילי מלחמה. כן נטלו הרומאים את בן המלך הסלבקי כבן־ערובה. מכאן ואילך הולכת וגוברת השפעת רומא על מהלך הדברים במזרח־התיכון. בלא להתעכב על פרטי המדיניות הרומאית, נציין את זאת: הרומאים ראו בעין יפה כל כוח המערער את מעמדה של הממלכה הסלבקית, ונכונים היו לתמוך בו. המלכים הסלבקים דיכאו בכל האמצעים שבידם כל כוח כזה בתחומי הממלכה, לבל יספק להם לרומאים תואנה להתערב התערבות צבאית לטובתו. ידעו המלכים הסלבקיים, כי די בדריסת רגל רומאית בתחומי הממלכה שלהם, לשם פירורה. אשר על כן עתידה היתה שאיפתו של יהודה לחרות מדינית להתקל בהתנגדות נמרצת הרבה יותר מצד הסלבקיים, מאשר שאיפתו לחרות דתית, שכן יהודה עצמאית תספק לרומאים את האחיזה שהם מבקשים. יש להניח, כי כבר בשלב זה הרהר יהודה בברית עם הרומאים – ובשלב מאוחר יותר נכרתה אמנם הברית בינם ובין היהודים.


 

השלטון ביהודה עובר לידי אלקימוס    🔗

בזוכרנו את הערכות הכוחות בעולם של אז ואת מגמותיהם המנוגדות, נמשיך עתה בתיאור השתלשלות הדברים בארץ יהודה וסביבה. בעלות דמטריוס הראשון על כס המלוכה באנטיוכיה, ביטל כעפר ואפר את חוזה־השלום שכרת ליזיאס עם היהודים. אלקימוס הכהן, דוברם של המתיונים אשר נמלטו לאנטיוכיה, המריץ את המלך החדש – שהיה בן־ערובה ברומא ולמד שם את דרכי הרומאים – למנות אותו לכהן גדול בירושלים, ולשגר משלחת צבאית אשר תסייע לו להשליך משם את המתקוממים ותענישם על כל הרעות אשר עשו לחסידי היונות. המלך נאות. את הפיקוד על משלחת העונשין מסר המלך בידי בכחידס, מצביא ידוע. אין אנו יודעים מה היו הרכבה ועצמתה של משלחת העונשין – אך יש להניח, כי לדמטריוס היו כוחות צבא חזקים יותר מאשר לאנטיוכוס קודמו, שהרי גבר עליו במלחמה. מכאן שהיתה זו משלחת חזקה למדי. אלקימוס נלוה למשלחת. הופעת הצבא הסלבקי של בכחידס בארץ יהודה לא נתקלה הפעם בהתנגדות יהודה המכבי וצבאו הקטן. שלא כמנהגו בעבר הניח יהודה לכוחות האויב להתקדם באין מכלים ירושלימה. זאת ועוד – הוא דחה את פנייתו של בכחידס אליו, לשאת ולתת עמו על שלום. לעומתו נהגו היסודות המתונים שבעם אחרת, ושלחו את דובריהם אל בכחידס ואל אלקימוס הכהן, לחלות את פניהם. אלקימוס הבטיחם שלום, אולם בכבשו עם בכחידס את ירושלים, מיהר להפר את הבטחתו, ושחט שם ששים חסידים ביום אחד. העם החל מרגיש את טעמו של השעבוד הסלבקי, הגם שנהנה עדיין מחרות הדת. בעוד יהודה מסתתר בהרים ועמו כוחו הקטן, נמשך מסע העונשין בארץ. רבים מן העם נהרגו. בכחידס מסר את השלטון לאלקימוס, הקצה לו חלק מכוחו, וחזר לאנטיוכיה. אלקימוס קבע מושבו בירושלים, ומשם, בעזרת השכירים שלו והמתיונים שנתקבצו אליו, הוסיף לרעוץ את העם. עתה נחלץ יהודה המכבי לפעולה. כבימי תחלת המרד החל טומן מארבים לכוחות האויב ומשמידם חלק־חלק. עד מהרה נדחקו השכירים והמתיונים לירושלים, ונתייראו לצאת ממנה. העם החל מגביר את תמיכתו ביהודה ובצבאו, ובראות אלקימוס כי רעה גדולה נגד פניו, פנה שוב אל דמטריוס, וביקש ממנו עזרה צבאית. הופעתו מחדש של יהודה המכבי בראש כוח צבאי בדרום הממלכה, עלולה היתה לגרור אחריה תוצאות מרחיקות לכת, והיא הביאה את דמטריוס לידי החלטה נחושה לדכא אחת ולמיד את המרד ביהודה. משימה זאת הוטלה על הטוב במצביאיו, ניקנור. בראש חיל כבד נע ניקנור בסוף שנת 161 לפנה"ס ליהודה, והמלחמה נתחדשה. עד כאן רואים אנו קו־מדיני ברור בכל פעולותיו של יהודה. כדי להחריף את השעבוד הסלבקי הוא מציק למתיונים למען יפנו הללו לעזרת המלך. כאשר המלך שולח אליהם עזרה צבאית בפיקודם של בכחידס ואלקימוס הכהן המתיון, יהודה מניח לשניים ולצבאם להגיע בשלום ירושלימה, לשחוט עשרות מן החסידים שבה, ואינו מתערב אפילו כאשר בכחידס עורך מסע עונשין בארץ, וגם לצאת ממנה בשלום מניח לו יהודה. אלקימוס שנתמנה לכהן גדול מטעם המלך, מוסיף לרעוץ את העם, ורק אז – לאחר שנלאה העם לשאת עוד את עולם הכבד של הסלבקים ועושי דברם בארץ – יוצא יהודה להשיב מהלומה לאויב, ומטהר את הארץ מחיילים זרים, פרט לירושלים. כלומר – יהודה השיג סוף־סוף את מטרת־הביניים שלו, שהיתה החרפת השעבוד הסלבקי, אבל נראה כי העם לא התעורר עדיין למלחמת קוממיות, ולא רבים היו ההולכים אחרי יהודה. דרושה היתה איפוא, החרפה נוספת של השעבוד. יובן, אם כן, מדוע מניח יהודה גם הפעם לצבא סלבקי חזק – הוא צבאו של ניקנור – להגיע בשלום ירושלימה. ירגיש העם שוב מה כבד הוא עול הסלבקים! ניקנור החל להבחין בעורמתו הרבה של יהודה, וגמר בלבו שלא לגעת, לפי שעה, לרעה בעם לבל ינהה העם אחרי יהודה. כן החליט להערים על יהודה, ולנסות לקחתו בשבי. מירושלים שיגר שליחים ושלום בפיהם אל יהודה, אשר חנה עם חיליו המעטים ליד כפר שלם, על ציר האספקה של הצבא הסלבקי. השליחים הציעיו ליהודה להפגש עם ניקנור לשיחות שלום, והם היתנו, גם כי ניקנור וגם יהודה יופיעו לפגישה בלויית שומרי ראש מעטים בלבד. ניקנור חשב להטמין מארב ליהודה ולקחתו בשבי. כך מסופר במקורות, ויתכן שעלינו לקבל את הדברים כפשוטם. מאידך גיסא, בזכרנו כי יהודה לא היה מעונין במשא ומתן על שלום ללא עצמאות, אלא במלחמה לעצמאות מלאה, רשאים אנו להניח כי יהודה ביקש תואנות שלא לשאת ולתת עם ניקנור, ובלא שיופיע, יחד עם זאת, כשואף מלחמה בעיני העם. מסופר, איפוא, במקורות, כי יהודה גילה את כונתו של ניקנור לטמון לו מלכודת ולקחתו בשבי, וסרב להפגש עמו עוד. בין אם כך נתגלו אז הדברים, ובין אם אך תואנה מוצלחת היתה זו, מצד יהודה, להפסקת המשא והמתן – עובדה היא כי גם ניקנור כבכחידס לפניו, לא הצליח לקיים שיחות שלום. יהודה עמד במריו, ולא ניתן להתגבר עליו אלא במלחמה.


 

מערכת כפר שלם    🔗

בינתיים חנה יהודה על נתיב האספקה של הצבא הסלבקי, – בכפר שלם שמצפון לירושלים – ומנע קשר מהיר בין ניקנור ועורפו. הצבא הסלבקי החונה ביהודה החל זולל את טוב הארץ והעם הסובל החל מטה עתה אוזן קשבת לרעיונות החדשים, בדבר מלחמה לעצמאות מלאה. וכאשר יצא סוף־סוף הצבא הסלבקי בפיקודו של ניקנור מירושלים והחל נע צפונה, לערוך מלחמה עם צבא יהודה שבכפר שלם, נענה העם לאות ההתקהלות של יהודה, ואלפי תופסי חרב ודורכי קשת נהרו ובאו אליו. וכך, שנתיים ימים לאחר מערכת בית־זכריה, ניצבו שוב פלנגות סלבקיות של שכירים מאומני מלחמה וכיבדי חימוש מול שורות שורות של לוחמים יהודיים – אף הם, ברובם, חיילים מנוסי מלחמה, שלקחו חלק בהרבה מערכות בשנות המרד הראשונות. המערכה ניטשה על יד כפר שלם. המקורות אינם מרבים בפרטים עליה. בפשטות מסופר, כי צבא יהודה גבר על צבא ניקנור, הסב לו אבידות כבדות ואילצו להמלט בחזרה ירושלימה. מכאן אנו למדים, שחילו של יהודה היה קטן לעומת חיל אויבו, והתבוסה שהביס יהודה את ניקנור לא היתה מכרעת, וכן – כי נותר עוד בידי ניקנור כוח המספיק להחזיק בירושלים בפני המתקוממים. ממורמר על מפלתו המבישה החל ניקנור מתעלל בכוהני בית המקדש, לועג לקרבנות שהקריבו לשלום המלך, ומאיים לשרוף את הבית, אם לא יוסגר לידיו יהודה המכבי. ימים קשים עד מאוד באו על ירושלים ומקדשה.


 

מערכת חדשה    🔗

מסוריה יצא עד מהרה כוח צבאי גדול לעזרת ניקנור. יהודה הוסיף לחנות על נתיב האספקה והקשר המוליך מירושלים לשומרון, דמשק ואנטיוכיה. בקוותו כי יוכל למחוץ את יהודה בינו ובין הצבא הבא מסוריה, יצא ניקנור מירושלים (בהשאירו כוח קטן במצודת חקרא) וחנה עם צבאו ליד בית־חורון. יהודה תפס עמדה ליד חדשה, בקרבת מקום, והחליט שלא להפריע להתחברות הצבאות הסלבקיים. עוד יוסבר מדוע. שוב נתקהלו האיכרים – הם חיל המילואים של יהודה – אל מחנהו, בהנתן האות. אולם ביום י"ג בחודש אדר, הוא יום המערכה, מנה כוחו, לפי המקורות, רק שלושת אלפים איש. זהו מספר קטן, שאינו מתקבל על הדעת; הן לאחר נצחונו האחרון,שהעלה מאוד את קרנו בעיני העם, יכול היה יהודה לגייס בנקל מספר כפול ומכופל מזה. אולם המספר המשונה יתקבל מיד על דעתנו, אם נעיין עיין היטב במקורות, ונפענח מבין השיטין את שיקוליו ואת טכסיסיו של יהודה באותה מערכה מולאה, בה נחל את הגדול בנצחונותיו. והרי סיפורם של המקורות, כפשוטו. צבא ניקנור התחבר בבית חורון עם הצבא שבא מסוריה. אותו זמן תפס יהודה עמדה במקום הקרוי חדשה, ועמו שלושת אלפים לוחם. שם נשא לפניהם נאום ערב־קרב, ערוך כתפילה לה', ובו הזכיר להם, כי בשעתו הובס בארץ, במגפת אלוקים, צאו בן המאה ושמונים וחמישה אלף חייל של סנחריב, ובעזרת השם יובס כך גם הצבא הסלבקי הגדול והרב. ביום שלושה עשר בחודש אדר ניטשה המערכה, היהודים הביסו את הסלבקים וניקנור עצמו נפל ראשון בחללים. למראה נפילתו ירדה על צבאו בהלת־מגור. בהשליכם את נשקם, למען יקל עליהם לנוס, נמלטו הסלבקים לעבר מבצר גזר, מהלך יום תמים. אותות שודרו בחצוצרות מכפר ישראלי אחד למשנהו, לאורך נתיב הנסיגה – והאיכרים שלנו הגיחו מחוותיהם לעשות הרג באויב, אשר פנה לקראתם, והכריתו את השכירים הסלבקיים בלא להותיר שריד ופליט. כלומר, כל צבא ניקנור כולו הושמד! עד כאן סיפורם של המקורות.

כי יושמד צבא שלם, על ידי כוחות בלתי מאורגנים לכאורה – חיזיון נדיר עד מאוד הוא. וזהו המפתח לפענוח התעלומה! איכרינו אלה, לא בלתי מאורגנים היו – לא היו אלה כלל וכלל איכרים חמומי נצחון שאצו־רצו לתפוס שכירים סלבקיים נסוגים באשר ימצאום. לוחמינו אלה היו החלק האחר של צבא יהודה, והם הופרשו מראש לתפקיד תקיפת האויב מן העורף וחסימת דרכי נסיגתו. הוטל עליהם להסתתר בכפרים הסמוכים ולהמתין לאות החצוצרות. משיינתן האות – יגיחו ממחבואיהם, יתלכדו לכוח אחד, ויפעלו על פי תכנית, שמטרתה להשמיד עד גמירא את צבא האויב. עתה אנו מבינים מדוע נמצאו עם יהודה, בשדה המערכה העיקרי, רק שלושת אלפים איש. שאר אנשיו, ואולי ורובם, הסתתרו בעורף האויב, ממתינים לאות. מסתבר, כי יהודה שם לו למטרה, במערכת חדשה, להשמיד השמדה גמורה את צבא ניקנור, למען יכיר המלך דמטריוס שבאנטיוכיה, כי אין עוד תכלית להלחם ביהודים הנוראים. זו נועדה להיות “מלחמה שתשים קץ לכל המלחמות”, ויהודה הכין אותה, כפי שראינו במשך כשנתיים וחישב אותה חשב היטב. משום מטרתו זאת הניח לשני הצבאות הסלבקיים – צבא ניקנור והצבא שחש לעזרתו מסוריה – להתחבר, תחת אשר יזנק תחילה על האחד מהם, ויפנה אחר כך לשני, כדי להכותם בנפרד, כשהם חלשים יחסית. אילו כך עשה, היה אחד הצבאות עלול להמנע מן הקרב, ורושם מפלתם החלקית של הסלבקים לא היה רב. כאן כיונו את יהודה שיקולים מדיניים בה במידה שכיונוהו שיקולים צבאיים.

אך כיצד חשב יהודה להתגבר בשלושת אלפים איש על שני הצבאות המאוחדים? אין זאת כי בתכניתו היה לתקוף את הפלנגות הסלבקיות גם בכוחותיו המסתתרים בכפרים, מן העורף. זו נועדה להיות מהלומת הפתעה מעבר בלתי צפוי, והפלנגות הכבדות של האויב, שתהיינה פונות אל שלושת האלפים שבחזיתן, לא תוכלנה לתמרן בנקל כדי להתגונן בפני התקפת עורף פתאומית שכזאת. יהודה התעתד לאותת באמצעות חצוצרות, מהר להר, לכוחות שבעורף האויב, כי באה השעה להגיח להתקפה. אולם נפילתו של ניקנור בראשית המערכה הביאה לידי התפוררות מהירה של צבאו עוד קודם שהונחתה ההתקפה מן העורף. הכוחות שבעורף האויב הגיחו לקול החצוצרות המאותתות ונערכו להתקפה. הסלבקים מיהרו להפנות לעומתם חלק מכוחותיהם, אפס, במצב ההתפוררות שהיו נתונים בו, לא עצרו כוח לעמוד בפני שתי ההתקפות המשולבות, מן החזית והעורף, והחלו משליכים את נשקם הכבד ונוטשים בהמוניהם את שדה הקרב, ופניהם מועדות למבצר גזר; אלא שדרכי הנסיגה לשם נחסמו כהלכה. הם הושמדו, איפוא, ללא שריד ופליט. עתה באה השעה לעוט על השלל הרב, שנמצא בשדה הקרב. ראשו וימינו של ניקנור ההרוג נכרתו – ונישאו בתהלוכת נצחון ירושלימה. כך עלה לו למצביא האכזר הזה, שחשב להצית את בית־המקדש. יום שלושה עשר באדר נקבע כחג לדורות – ובצדק, שכן ניצחון רב כזה, בשעה כה קשה לעם, לא היה חזיון נפרץ בתולדותינו. אלקימוס נמלט מירושלים לאנטיוכיה לעורר את המלך דמטריוס למסע מלחמה חדש נגד יהודה, וחרחוריו שם עתידים היו להשיג את מבוקשו. אולם בינתיים שרר שקט בארץ יהודה, ודעתו של יהודה המכבי פנויה היתה להגשים את הצעד הבא בדרכו לעצמאות ארצו – ברית עם רומא.


 

הברית עם רומא    🔗

במושב הסנט ברומא המעטירה הופיעו שני שליחיו של יהודה – איאופולימוס בן יוחנן וישוע בן אלעזר – והשמיעו את תשדרתו של יהודה מנהיגם המפורסם של היהודים המתקוממים, לסנט הנכבד. הסנטורים כרו להם אוזן בהתעניינות גדולה – הן זה מכבר תרים הרומאים ומחפשים אחר כוח עצמאי המתמרד בממלכה הסלבקית! המשא והמתן התנהל באוירה טובה, ונוסח ההסכם שהושג נחרת על לוחות נחושת, והובא ירושלימה. נאמר בו:

יצו ה' את ברכתו שלום לעם רומא ולעם יהודה, גם בים וגם ביבשה, וחרב לא תעבור בארצם עד עולם”.

אולם כי תקרה מלחמה ברומא, או בכל ארץ ממשלתם, או בארץ בעלי בריתם, יעזרו אותם היהודים באמת ובתמים, כפי מצב הדבר. ולא יכלכלו את אויב רומא לא בצידה ולא בנשק, לא בכסף ולא באניות, כרצון הרומאים. כל אלה ישמרו לעשות חינם, בלי לקחת דבר. וכי תקרה מלחמה בארץ היהודים, יבואו חיל רומא לעזרתם באמת ובתמים, כפי מצב הדבר. ונתן לא יתנו לאויבי היהודים לא אוכל ולא נשק, לא כסף ולא אניות, כי זה רצון הרומאים, ואת אלה ישמרו לעשות, בלי מעל ומרמה. על פי הדברים האלה הוקמה הברית בין בני רומא ובין היהודים. וכי יעלה על לב שניהם להוסיף על אלה או לגרוע מהם, כחפצם יעשו, וכל אשר יוסיפו או יגרעו – יקום".


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!