אפשר לבחון יצירות ספרותיות, בעיקר פרוזאיות, גם לפי היכולת לגלות אצל היוצר כשרון נוסף, שבו היה מופיע אלמלא היה סופר; ברור לנו, למשל, שאלמלא היה דוסטויבסקי סופר, היה, בלי ספק, אחד מהאדריכלים־הבנאים הגדולים בעולם; כל יצירה שלו מדהימה בעיקר בבנינה המונומנטלי: קומות על קומות, אגף על אגף, אולמות, חדרים, מזוים וכו'; בנין־ערים ממש, בתים, ארמונות, רחובות שלמים, גנות על כל החיים הרבים והרחבים שבתוכם; פלוני הזר, המקרי, האורח, העובר ושב, אינו מופרך ואינו מפתיע; הכל טבעי, פשוט ונכון, מרהיב עין מענין; וגוגול, למשל, אלמלא היה סופר ודאי היה שחקן־קומיקון בעל שעור קומה, פעמים אפילו מוקיון־לולין גאון, הוא מותח את עולמו כמתוח את החבל בקרקס והוא מהלך עליו בזריזות, במשהו חיוך; הכל עומד על חודה של סכין, של סכנה, של מורא ופחד; נשימתנו נעצרת, מפרפרת בתוכנו למראה כל העמידה הזאת על חוט־השערה, על להב החרב המתהפכת; וכי לא ברי הדבר, שאלמלא היה ש“י עגנון סופר, היה חרט־עץ־ומתכת מן הדקים והמעודנים ביותר? ודאי שהיה מקשט בתי־כנסיות גדולים בערי־מטרופולין שבעולם, מעטר עטורים, מפתח פתוחים מופלאים של ארונות קדושים; וח. הזז אלמלא היה סופר כלום לא היה שחקן־לץ בעל משקל וחשוב, ממינם של אלה שמשחקים כשחק טרגדיה ברצינות, בכובד־ראש, מתוך ג’סטות גדולות, קהל הצופים צוחק וצוחק, מתפתל מצחוק והוא, השחקן, כאלו תמה ומשתומם: מה הצחוק הזה לכם? ובזה הוא מגביר שוב את הצחוק ולבסוף נבוכים השנים – גם השחקן וגם הקהל הצופה; הראשון תוהה ושואל: שמא באמת אני מתלוצץ, אם כי הדבר טרגי כל כך? השני תוהה ואומר: אולי באמת אין כאן ליצנות, אלא טרגיות, אם כי אנו צוחקים כל־כך? וכי לא היה טולסטוי (אלמלא היה סופר) לוחם־ומצביא גדול, אסטרטג מורה־דרך לעם ולעמים? וכי אין בו משהו מהרפתקנותו הגאונית של נפוליון? והאם לא יתכן הדבר, שא.נ. גנסין עלול היה להיות, במקום מספר עברי, מוסיקאי לירי, דק? האין בג. שופמן מיצרו וכוחו של האלכימיקן הגדול? האין אנדרה ג’יד טפוס של מורה, מין ממינו של פסטלוצי? ומובן מאליו, שאין להוסיף לאפין באפיון־משנה סתמי סופרים רבים אחרים, כי דבר זה מצריך נתוח שלם והדגמה מפורטת: הכונה היא לפתוח באל”ף של בחינה נוספת למדת הכוח ביצירות ספרותיות, שמא יתגלו לנו דברים חשובים ומענינים שבדרך אחרת אין לגלותם.