א

אלו קם אמן־ציור אחד והעלה בצבעים על בד שתי תמונות, – על מנת להעמידן זו מול זו, – ושבאחת מהן נמצא את המבקר א. א. קובנר כשהוא נתון בתוך סערת הרוחות שקמה מסביבו והנו מוקף סופרים זועפים וזועקים חמס, מאימים ומבהילים בשצף קצף, וביניהם גם מנדלי מו“ס הצעיר, אברהם בער גוטלובר וכדו‘, ובשניה – אותו המבקר א. א. קובנר הנתון בתוך אוירה של סקרנות, של סופרים מבקרים, מזה כ’ או ל' שנים ועד זמננו, המנסים לחדור לטעמו, להבין לרוחו ולהסביר את פעולתו שהיה בה צורך הזמן והמצב, ואשר הביאה, בלי ספק, ברכה לספרותנו והשפיעה שנויים לטובה, – אלו נתנו לנו שתי תמונות הללו, כי עתה ראינו בעין מה רב לפעמים ההבדל בין הרושם שמטביע איש פעלים זה בזמן שהוא הוה, לבין רשמו של זה לאחר שהזמן ההוא חלף והפך להיסטוריה; וההבדל הזה איננו רק מחמת שנוי־הערכין שחל אצלנו מאז ועד עתה, ואף לא רק מפני שנוצרה פּרספקטיבה המקילה על ההתבוננות בדברים, אלא שהענין קשור גם באפיו של האיש הנדון, באפני המשא־ומתן שלו עם זולתו הנוגע־בדבר; ואמנם, – א.א. קובנר היה בעל השקפת־עולם רציונליסטית, אבל אמצעיו היו הפוכים, כי את טעמיו ההגיוניים ביותר הגיש בדרך אימפולסיבית ותוקפנית דוקא; כונתו היתה בפרוש חנוכית ושאיפתו היתה להשפיע ולשנות, אלא שהוא לא שיער מעולם כי הכל יקבלו את דעתו ויעשו כעצתו הנבונה, אדרבא, הוא ידע מראש ובטוח היה שיתנגדו לו, ועל־כן יצר מלכתחלה – קונפליקט; ולא רק בשעה שהוא בא לשלול בתכלית השלילה, אלא אפילו בשעה שהוא מפרסם קול־קורא לשבחו של א. מאפו, ותובע שיקנו את ספריו החשובים בעיניו, – הוא רב את ריבו של המספר והוא משתדל פשוט לעשות נפשות למען יצירתו; והדבר כן הוא לא רק בשטחה של הספרות העברית, שאפשר לומר בבטחה כי היה לו אליה ויחס של בטול וזלזול, ולא עשה בתוכה כי אם בתוקף של כוחות אטביסטיים, אלא אפילו בתוך תחמי הספרות הרוסית, שאהב אותה מאד והתפעל הימנה תכלית התפעלות, – נהג מנהג של הסרת־מסוה וחשוף מומים; הוא העריץ את דוסטויבסקי לא בתוקף השפעה שבאה לו מן החוץ, אלא מתוך נפשו פנימה, בזכות בינה עמוקה במהותו היסודית של הסופר הגאון, שהיתה קרובה לכל מערכת תחושותיו ומושגיו, – ואעפי”כ שש להעיר־אזניו־למוסר, להאשימו באי־עקביות, ואפילו לצין בפניו פגימות בכתיבה ובהרצאת דברים; ואל נא תתעורר סברה, שקובנר התכון לקנטר ולשם כך המציא דברים שלא היו ובלבד שתהיה לו עִלה לכך, – כי סברת־שוא תהיה זו; הוא היה באמת בעל בחינה קפדנית וממילא נכוה מכל סטיה מן הדרך, נרתח מאיזו ערמה קטנה, מכסוי טפח אחד בשעה שמגלים טפחים, אלא שהעלה על הניר את דעתו הנכונה עמו ואת הערתו הצודקת לדידו – בדרך של למוד־קטגוריה, כאלו הוא מוחה מתוך התמרמרות; עכשיו, כשנוצר מרוָח כזה של זמן, וקולו של האיש מגיע אלינו מן המרחק, הנו נראה לנו ממילא יותר מתון משהיה, ואפילו הננו רואים אצלו איזו ג’סטיקולציה מיותרת – אין היא מרגיזה דוקא, אלא יותר מעוררת בת־צחוק; היום הננו בקיאים בביאוגרפיה שלו, והיא מסיעת לנו להבין כי היו גורמים וסבות שעשו קרעים בנפש האיש ומנעו ממנו את ההרמוניה, שלה זקוק המבקר והמחנך יותר מכל יוצר אחר; עכשיו, הננו עלולים אפילו להעלות מחשבה פכוחה כי הפלא הוא לא בזה שהוא סים בספרות רוסית, אלא דוקא במה שבכלל פתח בעברית, כי הן ברור מאד שהוא דבק עוד מנעוריו בכל שכלו בהשקפה קוסמופוליטית וראה את הלאומיות כמין מחלת־ילדים שסופה לחלוף מבלי להשאיר אפילו זכרון ועוד יותר – לא זו בלבד שאין אנו נפגעים מהמרת הספרות על ידו, אלא שהננו ששים לראות אותה כמין הוכחה נוספת לעצמת לאומיותנו, ולחיוניותה וטבעיותה של לשוננו בשבילנו, עד שאפילו מומר מדעת, כביכול, ומתבולל־מרצון ועל־פי הגיון מלומד כא. קובנר – אנוס היה על פי הגבורה להגדיל את הספרות העברית ולהאדיר את טעמה ואת משקלה.

ב

אכן, יש איש אשר כל הויתו – גדלות, אפילו אם היא לא באה לו בחינת מורשת אבות, אלא בתור קנין של חכמה ונסיונות־חיים גדולים; ויש איש אשר עלה לגדולה בעולם הרוח, ואף אם הוא חושב מחשבה יפה, וגם אם הנו יוצר יצירות נשגבות, – איננו מסוגל להשתחרר מן הפליאה העצמית: היאך הגעתי לדרגה זו? וכל הגה נבון שלו וכל מעשה כונה שלו כאלו כמלווה בכעין “שישו בני מעי!”; ואפילו הרגשתו זו אינה ידועה לזולת, אלא מורגשת בלבד, הריהי אוכלת והורסת את הפעולה שגדלותו של האיש עשויה לפעול, ולא מן הנמנע שגדלות זו תרד ל“מחתרת” ותעשה את שליחותה בעקיפין: וכזה, כנראה היה אפיו של א. א. קובנר, וכך נחרץ גורל בקרתו – להיות דוחה בנגלה, אבל משפיעה ומחנכת בנסתר; כי הוא עשה, – היום אנו יודעים זאת ללא כל ספק עוד – שליחות היסטורית בספרות העברית, הוא קם חמוש בעוז־רוח נגד ההתרברבות הקרתנית שבה לקו רובם של הסופרים העברים באותו זמן; נזדעזע מן הפאמיליאריות שדבקה בכל העורכים, העתונאים, המספרים והמשוררים אשר בימים ההם, נכוה מכעור של נמוסים קלוקלים בקרית הספר העברי, בראותו שכל המושכים־בעט פרכסו זה את זה וכולם יחד דמו לאיזו כת בני־חֶלם, המרחיבה והולכת את תחומיה ואינה משאירה כמעט שום חלקה שלא השחיתיה; גם חכמים מטבעם ובעלי כשרון־יוצר מלידתם לא הרגישו איך נצטרפו למחול שעירים גרוטסקי זה; כל שולח אגרת כרוניקלית מכפר נדח – נחשב לסופר בישראל, ממש לחכם עתיק, לאשלא רברבי; כל כותב־חרוזים, כל שמרבה בשמות לטיניים, מי שמלהג במושגים לועזיים, ומי שמתרגם ו“מעבד” איזה מאמר מעולם ה“מדע”, – מיד הקטירו לו הימנונים ופרסמו את שמו לתהלה ולגאונות, הריעו לכבודו השכם והערב “בשער בת רבים”; אם נמצא אחד שהודיע כי נפגש ושוחח שני משפטים עם שר או פקיד ממשלתי – והיה בעיני קהל הכותבים עברית כמין אישיות היסטורית, בחינת משה מונטיפיורי או בנימין דיזרעאלי; הן אפילו איש חכם ומלומד כמנדלי מו“ס הצעיר – פרסם בהרחבה ובהדגשה ובהבלטה את תשובותיו לאיזה משאל של פלוני שר־המחוז וראה בכך מין מאורע הדומה בערכו לערך השירים שלו מאותם הימים או למאמרים מדעיים שתרגם ועבד למען הקהל־הקורא היהודי; ודאי, היום הזה, לאחר שמנדלי מו”ס, הוא מה שהנהו בשבילנו, – ראויים גם דבריו אלה לחקירה, לנתוח ולהערכה מבחינה מסוימת, אולם אותה שעה הן גם הם לא היו אלא כמין המשך הקו של הבטלנות הכללית; וכי תימה הוא שקם אחד משכיל ונבון, איש הקורא ורואה את ההפרש שבין הנעשה ונוצר בספרות הגויים לבין הנהוג ברחובנו, ואשר נרעש עד היסוד מקיום עלוב ומגוחך של הספרות העברית. יתכן שהיו גם אחרים, שאין אנו יודעים אפילו עליהם, שנסו לבקר ולשלול את כל זה, אלא שלא נתנה להם דריסת־רגל ב“עתונות” הזאת, ורק איש כא. א. קובנר, זה בעל אופי מיוחד במינו, שההתנגדות לו – הגבירה את חשקו למלחמה המריצה אותו להוקעת כסילותו של היריב, דחפתו להתעלל בבוערים שהם חסרי־מצפון ממש כמו שהנם חסרי טעם; אם נטלו ממנו את האפשרות לפרסם את דבריו בעתון – הריהו מוסיף בכל־זאת לכתוב, והנה הוא מאסף כמה מאמרים יחד ומוציא־לאור ספר ועוד ספר; כל מבקר אחר, בעל אותה הבחנה, איש הטעם המבדיל בין כתיבתו של בעל־דעת ובעל־נפש לבין דברי הבאי של מי שאין עמו לא תורה ולא חכמה, לא אמנות ולא אומנות, מבקר אחר בעל אותן השקפות על חברה ועל ספרות, – אלו נתקל ביחס עוין, במכשולים ובדחיה מצד המעונינים בדבר, – היה נרתע, כמובן, ומסלק את ידו מלעשות משהו; אבל לא כן נוהג איש כא. א. קובנר; אדרבא, הוא כאלו שמח על היחס הזה אליו, וימצא בכך לא רק הוכחה לצדקתו, אלא יותר מזה – את התרוממות־הנפש האמתית, זו שהיא ראשית כל כתיבה בכלל; ואפשר לנחש, בלי שנתכון בזה לפרדוכסליות, כי אלולא ההתנגדות לדעתו, או אלו היו נעתרים לו ומקבלים את לקחו, כי אז היה חדל ממעשהו ומבקש שדה־פעולה אחר; הרוגז שעורר, הפחד שהקיף את המחנה, החרדה הכללית למראה האיש שבא להפריע את זו ה“אידיליה” – הם הם שהלהיבוהו, הם שנטעו בו את החדוה לגשת אל המלאכה הקשה הזאת – לרדת לגוב הבטלנים, לדלות מים הקרתנות את “פניני” הגרפומניה, להוציא לאור עולם ולפרסם את הכסילות, לשלשל מעל גוף השירים את החרוזים – ולהלקות את החרזנים; לא רק להסיר את כובע־המוקיונות מעל “חכמים” ו“אנשי־מדע” בעברית אלא גם לפתוח את גולגלותיהם של הללו – ולהצביע על הריקנות שבהן; באיזו התפעלות, באיזו תשוקה גדולה, באיזו גיל וששון, – רגז א. קובנר וכעס על מיצקון ועל כל הדומים לו! כמוצא שלל רב כן שמח על חוסר אונם, על בורותם, על פטפוטם ועל כעורים; כמו במחול הוא מסתער עליהם, מוסיף ציטטה על ציטטה – נוזף וגוער, ולועג, ושופך את בוזו עליהם ומתקלס בהם לתיאבון; מתוך הלולא וחנגא ממש הוא עושה אותם לחוכא ואטלולא! ואמנם, – איזו בהלה רבתי קמה במחנה, איזו צעקה הקיפה את כל הסופרים שלא נרגעו עד שגם הם הוציאו ספרים על קובנר; ומובן מאליו, כי הם לא עמדו להגן על כשרונותיהם ולא קמו להוכיח את טעותו של א. קובנר, לא באו להתוכח עמו על העיקר, כי בכך היתה סכנה צפויה להם, אלא שהשתמשו בזה, שהוא עצמו נתן בידם נשק כנגדו – הוא גס־בדבריו טענו כולם בצדק, הוא מחרף ומגדף ענו ואמרו זה אחר זה, והאמת אתם, הוא אינו מהדר פני אנשי־שם – והם לא שקרו בכך; הנה כי כן הרס במו עטו והחריב באפיו שלו עצמו את צדקו ואמתו הבקרתית; כן, הוא עצמו גרם לכך שאת תוכו – זרקו, ואלו את קלפתו – העלו על נס.

ג

והן יתכן, כי פתגם־החכמה העתיק – “אי סיפא – לא ספרא, אי ספרא – לא סיפא” נתן גם לפרוש כזה, כי כל הלוחם, אפילו מלחמה שהיא בתחומי הרוח והתרבות, אי־אפשר לו להיות ספרא, במובנו הצרוף של מושג זה, כלומר – מן הנמנע שהלזה יהיה מקפיד על לשון נקיה, על עדינות הניב בכל מחיר, ושהחוק האמנותי יהיה תמיד נר לרגליו; וכן גם להפך, מי שהוא ספרא בעיקרו, גם כשמגמתו – מלחמה לדברים שבאצילות, אי־אפשר לו שלא יהיה נאלץ לעשות את מלחמתו דוקא פלסתר; וכיון שאין החיים משלימים עם הפרדה גמורה בין הקצוות, אלא שהם רוצים בזווגם של סיפא וספרא, הננו עדים תמוהים לתעלוליו של כח־המשיכה הזה שבין הללו, ועינינו רואות בהתקרב השנים. ומפעם לפעם כמעט שהם הופכים “בשר אחד”, ואעפי"כ, כל הבוחן דברים לאמתם הראשונה – הוא ימצא וידע, כי לעולם אין כאן מזיגה סופית ואף לא מצב של שוה־בשוה, אלא לכל היותר זוהי התקרבות וסיוע הדדי כאלו מותנה: – והיה כאשר תניח האמנות ידיה – וגברה המלחמה, וכן להפך; ואין לפנינו מוצא אחר, אלא להכנע להחלטתו של הגורל בקביעת מי עדיף ממי בשעה מן השעות של ההיסטוריה הספרותית: – הלוחם עד־הסוף או האמן עד־הסוף; עכשיו הננו יודעים כבר בטוחות, כי א. א. קובנר המבקר־הלוחם היה לא רק צורך חולף, אלא שהיתה צפונה בו ברכה להתפתחותה של הספרות העברית; וטוב שהיה האיש כמו שהיה, ושקבל עליו את דו־הקרב הבלתי־שוה, – קרב של אחד מול רבים, כי על־כן כל לשון שונה מלשונו וכל נתוח נבדל מזה שנקט א. א. קובנר – לא היה מחריד את אלה שצריך להחריד מרבצם; ומקומו של המבקר הזה, שהוא עצמו לא היה אמן, – מקום חשיבות וכבוד בתולדות הספרות היפה העברית, יען כי מלחמתו עזת־הנפש ותקיפת־הבטוי היא היא – אמנותו.

ד

אכן, פיקנטי וגם מאלף הוא, כי איש כא. א. קובנר, איש שלפי נסבות חייו וגם לפי טבעו שבו, ואשר נתנסה בעוני, במכאובי־לב, בעלבונות, בירידה מוסרית, על־ידי שזיף וגנב והמיר דתו, ואשר היה חבוש בבית־הסוהר, וכל זה יען כי – חסר היה לו שווי־משקל, האיש שהיה חכם, כנראה, ולא כל־שכן נבון, ואעפי“כ נמנע ממנו למעשה שכל־הישר, הוא דוקא נלחם בתחומי הספרות העברית (ולאחר־כך גם בספרות הרוסית) את מלחמת השכל־הישר, כה מוזר וכה מתמיה, אבל נכון הוא: – א. א. קובנר נלחם בכל עקמומיות, בחוסר־הגיון בהעדר ישוב־דעת, בהתרברבות, בשטחיות וכדו' וכדו' מגרעות, שהוא עצמו היה מלא מהן כרמון: ובכל־זאת אין כל ספק בדבר שזו היתה מלחמת אמת ולא רק מלחמה צודקת, מלחמה ישרה עד תכלית; יען כי כאן הכל היה מדעת ומחכמה, ואלו מגרעותיו וכשלונותיו וירידותיו היו אצלו בפרוש – שלא־מדעת אלא בתוקף חושים חולים; הפתוס שלו היה של לוחם למען צדק ויושר, ליופי ולטוב, אבל לא היה אצלו פשוט אורך־כוח, והוא בקש “לקצר” את הדרך בכל האמצעים והאופנים, ממילא – גם אם הם לא־כשרים; ואם כי ידע ערמה מה היא, והבין־כמו מה זה סופיזם, והשיג בלי ספק השגה מלאה שאין המטרה מקדשת את האמצעים – בכל זאת לא עצר כוח ולא עמדה לו בינתו והיה כושל כל פעם והולך מדחי אל דחי: הוא גנב – ובשום אופן לא היה האיש מושחת במהותו, והא המיר את דתו – והלא היה יהודי בכל רמ”ח, ובפירוש – גם שנא גויים, שרשעיהם מרובים, כנראה, מרשעינו והם גם יסודיים יותר ברשעותם, ועל־כן היה כל ימיו כלי מלא חרטה ונוחם־לב ונקרע קרעים קרעים: – נאבק עם היהודים על שאינם ככל הגויים והם מורדי אור, נטולי השכלה וכדו', ונלחם בדוסטויבסקי, ברוזנים ובשרים ופקידים ממשלתיים שונים על שהם אנטישמיים וגסים ורשעים ושקרנים ועוד.

אכן, – חידה הוא האיש א. א. קובנר ולא אנו נפתרנה; אולם את אורו שבו נבליט, ואלו את צלליו – לא נטשטש, ולא נראם בשום פנים כצללים הכרחיים תמיד לאור כזה.

– – – שואל אני מעם המבקר, שתהיה לו אהבה אמתית ושנאה אמתית, ואז רשאי הוא להיות צודק וגם לא צודק – דבר זה אינו נוגע עוד אלי.

ד. פרישמן

מיד, עם דברי־הבקורת הראשונים שפרסם דוד פרישמן – קנה לעצמו סמכות מלאה בתחומי ספרותנו, והיא היתה נתונה בידיו עד יומו האחרון, ומאז ועד עכשיו – לא פסקה הסברה אצל הרבים, כי לא קם עוד בתוכנו ממלא־מקום כערכו וכמתכונתו; ובקשר לכך הלא מענין, כי לא הסכים כל השנים לראות את עבודתו בחינת “מקצוע” שלו ואת עצמו כמין “מומחה” לדבר: “לכתוב דברי הבקורת של אותם ה’מומחים' שלנו – את זה יבין עתה כל איש וכל נער הנכנס לבית איזו רדקציה ומקבל שם שתי הקופיקות שלו לשורה; ואולם להתלהב ולהתפעל ולהשתפך להרגשת איזה יופי – את זה לא יבין כל איש ואיש, את זה יבין רק היחיד מיחידי סגולה, רק איש שאלוהים הצליח אותו ולא נעשה עדיין ל’מומחה'”; האם יש ספק בזה, כי ב“אני מאמין” זה נמצא המקור הנאמן לכוחו שלא־נחלש בבקורת, היסוד לכבוש הדעות והלבבות בחייו וגם לאחר מותו? כי זו סגולת הראשה של דוד פרישמן – כל מעיניו היו נתונים לספרות, וימים רבים מאד קרא ספרים בכמה וכמה לשונות, ואעפי“כ – לא קהה אצלו הכשרון להיות־נפתע משירים יפים, מספורים טובים, מדברי עיון מקוריים וממסות בקרתיות עצמאיות; אף פעם לא קבל פני סופר גדול חדש כמשהו המובן־מאליו, אלא תמיד כמשהו בלתי־צפוי, כבשורה רבתי, כחג המזומן לו באופן אישי; אבל בה במדה לא יכול היה “להתרגל” אל מחוסרי־כשרון, אל לוהגי־להג, אם בחרוז ואם בלשון פרוז, – ושוב ושוב התקומם נגד הרוצים ואינם יכולים להיות סופרים, ותמיד הופתע ונכוה שמדפיסים ומפרסמים דברי ריקים, בורים וגסים; וכשם שהנאתו, שמחתו והתפעלותו מן המוכשר והיפה והנשגב היו אישיות, כן היו אישיים צערו, עלבונו וכעסו מחוסר־אונים, ממחשבה מטושטשת, מכתיבה מעורפלת; הה, כרחוק מזרח ממערב כן רחוקה סגולה זו מ”מומחיות" ועל־כן גם רחוקה בקרתו מאיזו שיגרה שהיא, ממשהו הדומה להערכה על פי כללים של “שלחן־ערוך” מכל מה שאפשר לכנותו בשם “אקדמיזמוס”; ויותר מזה, – בהכרה מלאה, כמו גם על־פי חושים בריאים, ברח מן השבח ב“אוביקטיביות”, שנוהגים לקשור בהערצה למבקר, והוא מנער מעצמו בתוקף רב את האפשרות למנות בו שבח כזה: – בלי פניה ובלי נגיעה יכול להיות רק המת!" ועל־כן – התפאר ושמח שהוא מבקר סוביקטיבי, ואל הספר שהוא קורא – יש לו נגיעה מפורשת, ובתוקף טעמו המיוחד לו – יש לו גם פניה גלויה לעין: ואם כך הוא הדבר – אין כל פלא שדוד פרישמן היתה לו סמכות, שנאצלה מכל משפט ומשפט שכתב על איזו יצירה, ואעפי"כ – לא נתלוה לו מעולם קולו של מדבר מעל קתידרה; וזהו עיקר העיקרים: – בקרתו היה בה יסוד הוראה וכל שכן שהיתה מחנכת, אבל הוא עצמו????? האיצטלא לא של “מורה” ולא של “מחנך”.

ב

ד. פרישמן נבדל מא. קובנר תכלית ההבדל, ואעפי“כ – יש גם משהו משותף לשניהם: כזה כן זה – באו כאלו במטאטא ונגשו למלאכת טהור הבטלנות, לבער את יחס האמון־העור לאנשי־שם בספרות, שאין בודקין אחריהם ואין בוחנים אל דבריהם, אלא רוקדים כנגדם תמיד: “כשרון”, “כשרון”, “כשרון”! שניהם הביאו אל קנה־המדה שלהם מן החוץ, מן הספרות הלועזית, שידעו אותה לא במדה שוה, כמובן, אבל כבדו אותה ואף העריצוה באופן דומה: אלא שא. קובנר היו לו מגמות רציונליסטיות ורצה להרכיב לסופרים העברים תוכן מסוים ליצורותיהם, כדי שתצמח השכלה בישראל ושעמנו יהיה ככל הגויים, ואלו ד. פרישמן – רומנטיקן מובהק היה ולא הקפיד בתכנים, ובלבד שיהיו מענינים ומקוריים, והוא רצה שסופרינו ילמדו לכתוב יפה, לא לחקות, לא לקנות דברים במשיכה, ולהעלות שחור על גבי לבן כל ענין – בבהירות, בחן, בכוח עצמיות בדוקה ומנוסה; וראו פלא: ־ קובנר הרציונליסטן השתמש באמצעי בקורת רחוקים מאד מן השכל השוקל ומן ההגיון המונה את דבריו ומודד את קולו, וכל מאמריו שוצפים־קוצפים, כתובים רתת, מורטים את אזני היריב, תולשים שערות וסוטרים על לחי, ואלו ד. פרישמן, המבקר הרומנטיקן, כותב מתוך ישוב־הדעת, מתנהל לאטו, “עקב־בצד־אגודל”, מסביר ארכות ושאננות, שולל מתוך שהיה רבה, מעפר בעפר בשובה ונחת; א. קובנר פושט את המבוקר מכל לבושיו שאינם שלו, מוריד ממנו את כל ה”תכשיטים" שאינם אלא אבני־שוא, וזורקו לבסוף עירום־ועריה לתוך איזה ביב, ואלו ד. פרישמן – מגלה את המקורות הזרים שמהם לקח ה“סופר” את שלקח, והוא מדביק לו שלט אחרי שלט – זה נגנב מהיינה, זה משוך מברנה, ואלה דברי פּושקין והללו של בירון וכו' וכו', ונמצא שהוא “מוסיף” למבוקר, תולה בו את הנוצות הזרות, שהסתירן אי־שם, ומעמידו ב“כבוד רב” לראוה בראש־חוצות; א. קובנר מלוה את הערותיו ונתוחיו בסמני קריאה רבים, בשפע של “sic!” בתוך סוגרים, בסמני־שאלה בלי סוף תקועים בתוך ציטטות משל המבוקר, ואלו ד. פרישמן – מלוה את דבריו בחיוכים קלים, אבל לא פחות קטלניים, בהערה מבדחת, באירוניה נבונה או בסרקזם נאור; ודאי, יש כאן הבדל בין זמנים ומצבים שונים של הספרות העברית, שהצריכו כל פעם לשון אחרת ורמת־כתיבה אחרת, אבל דבר זה אפשר לקבוע, כמובן, רק לאחר־מעשה וכחלוף עדן ותקופה, ואולם הסבה לתופעות בלתי־שוות של שני אישים דומים בתפקידיהם היא בזה, ששונים ונבדלים היו אחד מחברו – באפים, בחנוכם, בטעמם ובכשרונם.

ג

ד. פרישמן בקי היה בספרות הקלסית העתיקה, אבל בעיקר העריץ את הספריות האירופיות של המאות האחרונות, ובמיוחד את היצירות הגדולות של המאה הי"ט, ואם כי לא מצא דוגמתן בספרות העברית – אין לומר שהיתה אצלו איזו הרגשת התבטלות או משהו רצון לכתוב בשפה מן השפות הלועזיות, כמו שעשה א. קובנר; כי הוא אהב את העברית באופן בריא מאד וטבעי בהחלט, אפילו בלי כל אידיאולוגיה, ומתוך כך פשוט היה מלא קנאה ותפלה ותקוה שיקומו גם לנו בעלי כשרונות גדולים אשר יעניקו לעברית יצירות פיוטיות למופת; ואם כי אין ספק שהוא ידע שיש ספרות עברית עתיקה בעלת משקל עיוני ואפילו ערך אסתטי – לא דאג אלא לספרות המודרנית והתכון לטפח את היצירה החדשה, לעורר צורך בלבבות לספור, לרומן, לשיר עבריים חדשים, בפירוש – מודרניים: “אל נא תשחקו לי, אדוני! בשביל הבנים, כדי למשוך אותם אל בית־המדרש שלנו, הייתי רוצה לא חכמת־ישראל, כי אם דוקא ודוקא את הספרות היפה”. – אהבה בלתי־שכיחה היתה לו לספרות היפה, שהיא גם טובה, לכשרון אמנותי, ליכולת פיוטית, ובכל הדרכים והאמצעים פרסם את אהבתו זאת ובקש להסיר מכשולים מדרך האפשרות שגם אצלנו תתפתח ותקום ספרות עברית מקורית, בעלת חן, בעיקר, מושכת, אוסרת בענין את הדור הצעיר, כובשת את הלבבות; לשם כך הרבה לתרגם יצירות למופת, ואפילו בתוך מאמרי הבקורת לא נמנע מלהביא ציטטות רבות מאד וארכות מאד מתוך ספורים ופואימות, ולא בלשון המקורית, אלא בתרגום מבריק שלו, כי מאמר־הבקורת שלו היה בו תמיד משהו משיחת טן־דו עם הקורא, שהחשיב אותו תמיד, שהתיחס אליו יחס חברי ואינטימי, ומעולם לא בקש לקצר את הדבור עמו, אלא להאריכו דוקא, כי הוא הרגיש שיש לו אוזן קשבת וגם לו לעצמו היה מענין מעשה זה; הוא לא פסק משפט על ספר לא העריך סתם סופר – אלה בקש לספר־כמו את הרגשתו, להביע את הנאתו ולהסביר את סבותיה; מדום־כן היה מבלי משים ובלי הדגשה מחנך־למופת בשביל קהל הקוראים, ואולם לגבי הסופרים – לא רצה להיות מחנך או מורה; את הסופרים הטובים – התכון לחבב, לעורר תשומת־לב אליהם, ואת מחוסרי־הכשרון, את טפילי־הספרות – לא התכון להיטיב, ללמדם תורה ולהקנות להם כשרון, אלא פשוט – להוציאם מחוץ לתחום, להרחיקם מן המחנה, בפרוש – לעקרם מן השורש; ומשום זה היה לגבי הסופרים – רק כעין “רביזור”, וכך גם היה המצב – הקורא קרא כדי ללמוד ולהבחין, כדי לדעת מה לקרב ומה לרחק, ואלו הסופרים חששו תמיד – שמא ימצא ד. פרישמן איזה פסול בהם, שמא יתפסם בזיוף רגש או דבור, בגנבת־דעת כל שהיא, ונזהרו, מאד נזהרו, הימנו.

ד

ראוי לצין עובדה מענינת אחת מרבות מתוך קורות בקרתו של ד. פרישמן, והיא: – בצעירותו תקף בכשרון בולט ובתנופה רבה את משה ליב לילינבלום, את פרץ סמולנסקין, את יהל“ל ואת י. ל. פרץ, וכל מה שהוקיע מהם לשלילה – מבוסס ואמתי וראוי היה להיות נשלל, אולם ברבות הימים התפתחו כל האישים הנ”ל (כי הן יש סופרים חשובים לאחר־זמן והם פלגיאטורים בשחרותם), וד. פרישמן לא בוש להודות בהם בבוא היום ואף להזכיר את “חטאת נעוריו” לגביהם; על מ. ל. לילינבלום כתב נקרולוג שסים אותו בזו הלשון: “בשכבר הימים נלחמתי בו – הנני מרכין עתה את ראשי ביראת־כבוד לנוכח אהבת־האמת הגדולה עד בלי קץ של הלוחם הזה. לא רבים היו כמוהו, אשר לבם היה תמים כל־כך עם דבריהם ועם מעשיהם”; ועל פרץ סמולנסקין כתב לבסוף: “שני גדולים היו לנו בימים ההם: פרץ סמולנסקין ויהודה ליב גורדון, ואולם את הראשון לא כבדתי, משום שמצאתי אצלו תמיד להג הרבה בלי מדה ובלי מטרה, אם כי היה בעל כשרון מצוין, וגם ידיעותיו היו חשודות בעיני תמיד ולא האמנתי לו מעולם כי קרא את הספר שהוא מצין” וכו'; ועל י. ל. פרץ שכתב פעם עליו מאמר־השמד ממש, כתב לאחר־זמן: “בכדי להיות לסופר גדול באמת, חסר הלו פשוט סבלנות. לא היה לו די אורך־רוח כדי להיות לאמן”; הנה כי כן ידע ד. פרישמן לחזור בו מדעתו הראשונה, להכיר באמת בפומבי, ולהחשיב את הראוי להחשבה, אעפ"י שקודם־לכן היה סבור אחר.

ה

ועוד דבר אחד ראוי לציון ולהדגשה, לא לשבח ולא לגנאי, חלילה, אלא כדי שניטיב לעמוד על אפיו של המבקר ד. פרישמן: – אעפ"י שכל יצירה ספרותית משובחת כונה את לבו והטתה את דעתו אל היוצר, שהיה מתפעל ממנו ואפילו מעריץ אותו, הרי לא תמצא אצלו שיהיה כרוך באופן מיוחד זמן ממושך ורצוף אחרי אחד היוצרים, ועל־כן הננו רואים שכל ימיו לא כתב מעולם ספר מוקדש ליוצר אחד; גם כשחזר לכתוב, לעתים רחוקות, שתים או שלש פעמים על אחד הסופרים, כגון על תיאודור הרצל, לא תמצא בזה איזו עקביות והתמדה, אלא מקרה בלב; כי ד. פרישמן התהלך בעולם הספרות כהתהלך בגן־עדנים, שמא באמת כאותה דבורה, שעפה מפרח לפרח, לקלוט את ריחם ועסיסם של רבים ולרדות מזה את דבשה – ותו לא; אמנם, לא טַיל היה ד. פרישמן בשדה הספרות, אלא בפירוש – גנן, אבל את כל מעיניו ואת כל כוחו הבוחן ואת כל טעמו הטוב נתן רק לצבעים, לריחות, לשעור־הקומה, לתפארת הפריחה, ובשום פנים לא היה בו מטבעו של איש־בוטניקה מקיף, החוקר לאקלימים, הבודק קרקע ולומד לדעת כוחם של זבלים וכדו'; ויש להוסיף ולומר – הוא גם לא התימר להיות שונה משהיה, לא העמיד פנים של מבקר־סוציולוג או מבקר־פילוסוף, אלא דוקא – נבקר אסתטיקן.

א

כל סוג ספרותי מסיֵג, לפעמים, את תחומי שאר הסוגים; מדעת ושלא־מדעת מכניסים המשוררים פרוזאיזמים לתוך שיריהם, והמספרים – סממני פיוט לתוך ספוריהם המפוכחים ביותר; ויש מספרים ומשוררים, בעלי ערך בלתי מפוקפק, שעשו אפילו את הז’ורנליסטיקה לחלק מיצירותיהם – ולא נפגמו על־ידי כך; אדרבא: היה זה ערוי־דם לחסון עצמותן של היצירות. אבל בכל המקרים שומר האמן על היחס המכריע של סוגו הוא, העיקרי לאפיו ולכונותיו. המשורר משוה לפרוזה בשירו – טעם של שירה, והמספר לוטש את השירה בספורו עד כדי ברק של ספוריות טובה ונאה. ואף־על־פי־כן, הרי שזו הסגת־גבול, גם אם אין היא חטא, אלא מעלה יתרה, שהננו נהנים ממנה ומחיבים אותה, מחיבים מתוך הכרה בגבולות.

ואלו המסה – עצם מהותה הוא בהסגת כל הגבולות של כל הסוגים, המיוחדים לעצמם בלבד; המסה היא בבת־אחת – פרוזה, שירה, מאמר, פילוסופיה. והיא חדלה להיות מסה בהצטמצמה במהותו של סוג אחד. המסה עוסקת לפעמים גם בבקורת ספרותית, אבל אין היא מתכונת ללמד. לעולם אין המסה רואה את עצמה כמדריך ומורה הוראה, וגם הבלתי־יודעים אינם בעיניה כאותם התלמידים, שיש להקנותם הלכות יצירה או שנוי דרכים. המסה מתכונת לתן “לקח”, אלא באותה מדה שכל יצירה מתכונת לכך. המסה המבקרת אינה מורה־הדרך אלא בדיעבד.

שלא ככל שאר סוגי הספרות – נוצרת המסה רק עם בגרותו של יוצרה ולא קודם־לכן. אם מהלכם של המספר והמשורר הוא מן הפרט אל הכלל, – הרי בעל־המסה מהלכו רק מן הכלל אל הפרט. משום כן נראית כל מסה, גם בשלילתה, כיצירה של צדוק־הדין. ואם הגדיר, מי שהגדיר, את שיריו של פול ולרי כ“מסות ליריות”, – הרי אין הגדרה זו יפה אלא אם כן נתכונה לפכחותם היתרה, לעודף הבגרות שבהם, האסור, כביכול, על השירה.

המסה (או הנסוי – לפי נ. סוקולוב) בהגדרתה המקובלת בספרויות אירופה – essay –, נולדה כמעט בזמן אחד (במחצית השניה של המאה הט"ז) בצרפת (מישל דה מונטן) ובאנגליה (פר. בקון). בעצם ההגדרה הזאת (מלשון: נסיון), המותרת מראש על ההשליה של מצוי הנושא, על הקף ועל החלטיות, – יש מסימנה של הבגרות, שלעולם אינה שטופה באמביציה להיות מה שאיננה. כי בעל המסה הוא תמיד גם בעל הספקנות טובת־העין, בעל שכל תרבותי ודעת שוקלת במאזני רוקחים, בעל טעם מבחין בין צל וצלו של צל. כל הסגולות הללו, – סגולות שביסוד, כבדות־משקל, אבל לא כבדות־תנועה – הכרח הן לבעל המסה, המדבר ברפרוף, ב“קלות־דעת”, המחויבים על ידי מהותה של המסה, ולא יפלא, שלידתה של המסה טבעית היא אצל אומות “שבעות” תרבות, כגון הצרפתית או האנגלית. אורך־רוחו של האנגלי, שקטו הנפשי, שקט מתוך שכל נסתר היודע, שהעומד־לבוא אינו מקדים על ידי שמזרזין אותו (הפסדו של האונס מרבה תמיד על שכרו), אורך־רוחו זה של האנגלי, או שכלו הלגלגני של הצרפתי, זה ה“אֶספרי” המהולל, היודע לחיך לאחר “מעשה נורא”, שנגרם על־ידי מזגו הנמהר, האפל – הנה הם היסודות הראשונים וההכרחיים למסה הטובה. במעט פרדוכסליות אפשר היה לומר כך: רק מי שטבעו להיות “אכזרי” לפני המעשה, שהא רוצה שיהא טוב, או מי שטבעו להיות “אכזרי” לאחר המעשה, שהוא רוצה שיהא טוב והוא רע – רק אלה מסוגלים להיות בעלי מסה. והנה שני האופנים העלה של ה“אכזריות” (ה“ספלין” וה“אספרי”) אינם מצויים אלא אצל השועים בתרבות.

וכשם שהמסה היא מזיגה מיוחדת של כל סוגי הספרות, כן היא גם מזיגת הרוח של כמה אומות ואינה עולה יפה מרוחה של אומה אחת. יתכן מאד, כי משורר או מספר גדול יהיה מושך את החיוּת לכחות היצירה שלו רק מקרקע אומתו ומפשטם בכל האומות, – לא כן בעל־המסה, שמן ההכרח הוא לו שיהיה מזַוֵג אקלימים שונים ונוטעם בתוך עמו וארצו – אקלים מפשר, “פושר”, אבי ההרמוניה.

ב

יעקב פיכמן הוא בעל־המסה הראשון בספרות העברית. על כל פנים, בעל המסה לבקורת ספרותית. גם ספרו “בבואות”, (יצא לאור בשנת תרע"ט), היה, בעיקרו, ספר מסות, אם־כי כותרת־המשנה קובעת: “דברי בקורת”. הדברים על “איוב” ו“קוהלת” שבספר “בבואות” אינם דברי בקורת רגילים: אלה הן מסות נאות במחשבה מקורית על רוח התנ“ך, בהקשים מצוינים בין יצירה ליצירה שבו וביניהן לבין היצירות היוניות, בגלוף מצומצם של רעיונות מרכזיים ואופי־אישים, חתוכים, בליריזם ובדרמתיזציה. לא שיר־שבח דתי או אמנותי ל”איוב" ו“קהלת”, לא הערכה פילוסופית ולא מחקר היסטורי – אלה מזיגתם של היסודות האלה, במדה ובקצב המצויים אצל המסות המעולות שבספרויות הגויים. מסה, שלא הנושא קובע את חשיבותה, אלא רוח הנסוי, הנסיונות שבה, לא אבן אחת מלוטשה ויקרה, אלא שבוץ־אבנים, – מעשה פספס, גם האבן שאינה יקרה קובעת יקר לעצמה. כי גם הנושא הקל ביותר נהפך לאבן השואבת מרחבים. גיאורג זימל נותן במסתו על ה“אפנה” יסודות של שירה צרופה, פילוסופיה־שבדוקטרינה, הומור וגם היסטוריה; ולרי לַרבו חורז אירוניה, אלגיות ודברי־בקורת במסתו “שער השמות” (בספר). וכמה אוצרות של רוח עם כשרון צרף שרל למב האנגלי במסתו על “הצלי”!

בספרו “אנשי בשורה” מפרסם יעקב פיכמן שבע ממסותיו היפות על סופרים. ואם כי חוט־של־כונה נמשך על כל המסות האלה ומקשרן למסה אחת על משוררים ומספרים, שהיו מקור־ראשון לספרותנו החדשה, – בכל זאת, יכולים אנו להפריד, להנאתנו הגדולה יותר, כל מסה לעצמה. כי רק הכונה הטובה שבהן אחת היא – ואין הן דומות זו לזו במזגן, בכמות היסודות הממוזגים ובכח המזיגה השקוע בכל אחת מהן.

המסות האחרונות בערך על פי זמן כתיבתן הן הראשונות בספר: “משה חיים לוצטו”, ו“שלמה לויזון”. הן גם הקובעות את אפיו של יעקב פיכמן, בעל־המסות בשעה הזאת: סופר במלוא הבגרות של יצירותיו. לטוש־דברים, שאין אחריו תוספת לטוש, אתמוספירה שאין אתה שומע בה הד־לואי של עבודה (אף על פי שלא תוכל שלא להעלות על דעתך את העבודה הרבה והמצוינה שקדמה לכך) – הנה הן סגולות הערך החשובות שבספר זה. אמן בעל טעם נבחר ובעל כושר שפוט שכחו רב לשקול במשקל הדיוק המותאם לנושא ולנשוא

להיות מרוחק, לא רק בזמן, אלא גם באופי, בתפיסה, בדרך הבטוי, מנושא המסה, – ואף על פי כן לקרב את הרחוק, אבל בשמירה על הרוַח הנכון – מידת תרבות היא: לא לאהוב אהבת־דם, אבל להאהיב עליך על־ידי הארת־מהות נכונה של הנושא – מדת כשרון היא. יש בי. פיכמן בינה רבה ללב הזמנים, והיא מוכחת מכל המסות. ובעיקר – במסתו על רמח"ל שכל אישיותו, בחיים וביצירה, משובצת במסגרת זמנו ומסגרת הספרות והענינים בזמן הזה. במסה זו, כמו במסה על שלמה לויזון, לא נתנו הנתוחים לשם בקורת יצירתו, בקורת “מאלפת”, אלא כדי להוסיף קו שבהשלמת הדמות; אפילו הציטטות אינן כמין גבית עדות, אלא כמין הארה באור עצמי מותאם במקום אורו של בעל־המסה.

המסה על שלמה לויזון היא הקצרה בספר, ולאו דוקא משום כך היא הטובה שבהן, אלא מפני הטמפו המיוחד שלה, טמפו שאיננו האופיני ליעקב פיכמן ולשאר מסותיו. מהירות וכח של סערה יש במסה הזאת, שאינם פוגמים, בכל זאת, באפיה של המסה, המתנגדת לכך; כי סערת־נועם היא, סערת ישוב־האמנות (על דרך “ישוב־הדעת”), סערה של התלהבות שאינה מטשטשת את הצלילות.

המסות “אברהם מאפו” ו“יהודה ליב גורדון” נתפרסמו בנוסח־ראשון בספר “בבואות”, הנזכר למעלה, ועל פיהן אפשר למדוד את המהלך הרב בהתפתחותו של יעקב פיכמן מאז ועד עתה. רק שלד הדברים הקודמים נוצל לשם הנוסח האחרון, כל השאר שונה תכלית שנוי לטובה. ואם כי מסות חשובות הן, בכמות הכח ובאיכותו, הרי שווי־המשקל המסתי הופרע בהן על־ידי דברי־בקורת לשם בקורת ספרותית ממש שאינם מותאמים לנוסחה החדשה של המסות האלה ושאר המסות שבספר. אך עודף זה אינו דבוק אל כלל המסה דבקות פוגמת, ולא קשה להפרידו מהן.

המסה על א. מאפו היא החשובה שבספר על־ידי מדת החשיבות שמשוה לה יעקב פיכמן עצמו וגם על־פי “סכום הרוח המשוקע ביצירה”, כהגדרתו הנפלאה במסתו “בין שירה לפרוזה” (באלמנך “מצפה”, תר"ץ). כמה דברים במסה הזאת יש בכחם לעמוד עמידה עצמית, עמידה של מסות נבדלות ובעלות ערך משלהן, כגון הפרק “האפיקן”. גדול הוא היסוד השירי (בעיקר: הלירי), במסה זאת ומענג מאד בצלילותו ובגבושו האחרון.

במסה על יל“ג, כבמסה על אדם לבנזון, נאבק הרצון התרבותי עם היחס האישי של בעל־המסה לשני המשוררים – ונצח הרצון, וטוב שנצח, כי הוא היה רצון של אמת, המכוון על ידי יכולת של אמן להגיע לידי התרוממות אמן, המחונן באחת משתי ה”אכזרויות" ההכרחיות כנ"ל.

אם מסותיו של נחום סוקולוב מצוינות בעיקר במזיגת־רוח של הרבה אומות ולשונות, שהיה מעורה בהן, – הרי מסותיו של יעקב פיכמן מצוינות בעיקר, במזיגת סוגי הספרות השונים; נ. סוקולוב נתן בראש מסותיו – את בינתו התרבותית, ויעקב פיכמן – את דעתו השוקלת ואת מזגו הלירי, מסתו של סוקולוב היא מזיגה של המסה האנגלית עם המסה הצרפתית, ומסתו של פיכמן – קרובה יותר למסה הגרמנית. אמנם, גם אלברט טיבודה ושרל די בוס, הצרפתים, שיכים לבעלי־מסה מסוגם של הגרמנים, אבל מדת הליריקה אינה רבה אצלם כבמסות הגרמנים וכבמסתו של י. פיכמן.

א

אין הספרות העברית מופלגת בהערכות בקרתיות מקיפות, המוקדשות לאישיות, זו או אחרת, על כל גלוייה בשדה היצירה; אכן, מוזרה מאד העובדה, שמבקר מתמיד בענינו ועיונו ביוצר אחד, אפילו גדול ודגול לכל הדעות — “חשוד” על קהלנו; בכל לשון ואומה, אם מבקר חוזר כמה וכמה פעמים אל אותו היוצר, מה גם לאותה היצירה — סמן הוא לכובד־ראש והוכחה לענין בלתי־פוסק; ודאי נושא חשוב ועמוק הוא — אם יש רצון וצורך לדון בו ולשוב ולדון בו; דוקא ההתמדה הזאת מורה לקהל, שיש כאן דיסטנץ גדול בין הבקורת והיצירה המבוקרת (ואפילו המבקר והמבוקר ידידים הם), כי לעולם אין אדם בריא ובעל טעם מרחיב את הדבור על האינטימי לו; הבקורת שרגש של ידידות אישית עיקר המניע שלה, גם ברבוי שבחיה — עניה היא, דלה עד כדי רחמים; בקורת זו, גם אם היא פורשת כנפים, סופה שאינה מרחיקה לעוף, אלא… מחבקת בהן את המבוקר; כמה שגדולה ובלתי־מותנית היתה ידידותו של פ. גונדולף לס. גיאורגה, הרי בקראך בספרו עליו — הנך כאחד נוסע מגלה ארצות וזמנים וכן הדבר בספרו של ר. מ. רילקה על אוגוסט רודן, ושל פול ולרי על דגא, ומשום כן יש לומר ללא הסוס: — אעפ"י שלא יחידים בלבד, אלא הרבים שבתוכנו, חושדים, כאמור, בדבקותו של מבקר ביצירתו של סופר אחד, זה או אחר — אין זו אלא טעות ושגיאה גדולה, כי זאת יש לדעת אל נכון: מי שהבקורת היא לו מדמו, בחינת יצר ראשון־במעלה, יתכן שיחסו ליצירת חברו — תפגום בידידותם, אבל לא לעולם תפגום הידידות בגלוי אמתו הבקרתית לגבי יצירת חברו.

ב

ספרו של י. פיכמן על שירת ביאליק — כמוהו כמחזור המנונים לרובן הגדול של יצירות ח. נ. ביאליק — שירים, ספורים, מסות; ודאי, בדרך כלל אפשר לומר, ששבח משבח ישגה, שתהלה אחת גדולה מחברתה, וכי המבקר חדור הערצה למבוקר ותפוס התפעלות מכל מה שיצר, אולם רק הקורא השטחי ללא תקנה — לא יתפוס ולא יעמוד על אפיו המיוחד במינו של ספר־בקורת זה לי. פיכמן, והוא: עם כל השבחים והתהלות, עם כל ההערצה וההתפעלות, אין זה בשום אופן ספר של השתפכות־הנפש, אלא בפרוש מפורש — ספר מאבק של מבקר עם מבוקרו; יעקב פיכמן מאמץ כאן את כל כוחותיו הנפשיים והרוחניים, אוסף ומגלה את כל יכולת הנתוח שלו, צולל במעמקי מחשבות על יוצר ויצירה — כדי לכבוש לעצמו ולהכין את התופעה הגרנדיוזית הזאת ששמה ח. נ. ביאליק; הוא הולך בעקבותיו, משוחח עמו ועם עצמו, הוא אורב לו, תופשו ומרימו על זרועותיו, רץ ורוקד אתו, ועוזבו מתוך הרגשה שנצח אותו, כבש את מהותו, אבל מיד הוא רואה, שאמנם כבש ביאליק אחד, אבל הנה נתגלה לפניו ביאליק שני, והריהו משנה את תכסיסו, הפעם הוא יושב על ברכיו, קופץ עליו, נתלה בגבו — ועוזבו מתוך חדוה שנצחו סוף־סוף, שקנה לעצמו דעה נכונה עליו, אולם יום אחד מאוחר יותר והנו רואה שוב — ביאליק שלישי, רביעי וכו' — גדוד של ביאליקים! הוא בורח ממנו, ונמצא שהלה רודף אחריו, קופץ ורוכב על כתפיו וגם מזה אינו מניח י. פיכמן את ידו, הוא כובש אותו בבריחה הימנו יחד אתו, הוא מחפש בו מומים וגם מוצא אותם — וכמה הוא מתלהב מזה! כמה שמח הוא להוכח — ביאליק משורר גדול, בעל מסות מצוין, ובכ“ז — אדם ככל האדם הנו, ולא מלאך, חלילה; ומותר, איפא, להאבק עמו, לבקש לכבשו; איזה שטח גדלו, איזו זירה רחבת־ידים מגמא י. פיכמן במאבקו זה, בפרקי הערכה אלה ליצירותיו של ח. נ. ביאליק — הוא מנתח, מעריך, מפרש ומסביר, לשם אותו הצורך, את מנדלי מוכר ספרים, את אחד־העם, י. ל. פרץ, ד. פרישמן, י. ח. ברנר, מ. י. ברדיצ’בסקי ועוד ועוד. את כולם הוא גורר אל שדה ההאבקות, אל חזית רבת־דמים זו, ששמה “שירת ביאליק”, הוא מעמידם בשורה אחת, הוא מפריד ביניהם, הוא מנגשם זה עם זה, הוא כובלם יחד, הוא מתירם אחד אחד, הוא מריץ אותם והוא מעכבם, מדובבם, מצעיק אותם, מרונן את כולם, מחשלם למקהלה מובחרת, בלתי מצויה, מרחיב דעת ושובה את הלב; הספר מלא מפה אל פה, מזוית אל זוית — את ביאליק, ואעפי”כ אין זה ספר על “שירת ביאליק” בלבד, זהו ספר מאורעותיה של היצירה העברית במשך דור שלם, על כל הנפשות הפועלות בו, על כל החיים שתססו בו, על כל המעשים המופלאים שנעשו, ועל כל הפעלים שפעלום אנשים רמי מעלה בכונה, גבוהים ברצון ודגולים בכשרון.

ג

יעקב פיכמן לא כתב את ספרו על ח. נ. ביאליק באופן שיטתי, לפי תכנית אדריכלית קבועה מראש, אלא כל פרק ופרק נכתב לחוד, כמטרה יחידה לעצמה, ועל־כן אין לראות את הספר כראות חבית בעלת־מדות עם יין ממין אחד, אלא בחינת מרתף בנוי במיוחד לכמה וכמה חביות, גדולות וקטנות, מלאות מיני יין שונים, שכולם בני כרם אחד; אלו עשה י. פיכמן אחרת, כי עתה היתה בכתיבתו משהו מלאכותיות, כי הוא גם בבקרתו בעל מחשבה לירית, שאי־אפשר לה, לפי טבעה הראשון, לעמוד בצביון אחד במשך שבועות וחדשם מה שאין כן במסה המוקדשת לענין אחד מן הענינים — בה דוקא עשוי י. פיכמן לתת ממיטב כוחו, לחשל את רעיונו, להקפיד בנתוחו וללטוש את דברו; לכל תקופה ותקופה ביצירות ח. נ. ביאליק — הקצה י. פיכמן מסה ממצה, מקיפה בעיקריה, מעמיקה ומבריקה כאחד; לכל סוג שירה ופרוזה שלו הקדיש שוב שורה של מסות, קצרות או ארוכות יותר, והן מבליטות את המשורר על כל פניו השונים; לכמה יצירות גדולות בודדות של ח. נ. ביאליק — קבע המבקר י. פיכמן דברי־הערכה נבדלים, יש בספר זה בקורת מאירת־עינים ממש כפירוש שפירשו חכמינו הקדמונים סוגיה קשה ומורכבת, ורעיונותיו כאן, כלשונו, קונקרטיים כל־כך, פשוטים ומלבבים; ולעומתם יש פרקי־עיון בשאלות של הלכה ספרותית, והם רצופים מחשבות מקוריות מאד, מופלגי בינה טובה בחידות של יצירה, והרצאת הרעיונות והלשון הדוברת אלינו — מזיגה מבורכת של פילוסופיה עם שירה לירית, והמבקר לא הסס לצרף אליהם פרקים ביאוגרפיים מלאי הגות ישרה וצלולה, והם מעלים לנגד עינינו את מסכתו של ח. נ. ביאליק באופן רטרוספקטיבי־פיוטי, ונוספו על כל אלה גם כמה פרשיות של זכרונות על המשורר ועל סביבתו, על שיגו ושיחו, על הליכותיו במסבות שונות, האיש מואר כולו באורה של הערצה, שהוא בכל זאת גם אורה של אמת, כי הנה אנו רואים את הדמות גם על צלליה הטבעיים; וכך נצב לעיניך יוצר חי — על השגיו, אבל גם בלבטיו לפני ההשגים ואף לאחריהם, איש שכתיבתו אצלו — מלחמה, מלחמה עם רוח ועם חומר, עם עבר ועם עתיד, עם עצמו ועם זולתו; ח. נ. ביאליק אינו כאן גיגנטי בכשרונו בלבד, אינו מענין רק בכבושיו הפיוטים, כי הוא לא פחות מזה גיגנטי — בספקותיו, בהסוסיו, בחבוטי כונותיו, ביאושיו, בנפתוליו עם גורלו כמו בכניעתו לוֹ; ואני מודה ואיני בוש — י. פיכמן הביאני בספרו לעת־עתה לידי כפילות של דעה והרגשה, כי על ח. נ. ביאליק שחי בלבי ופועל בדעתי — נוסף עכשיו זה של המבקר י. פיכמן, שונה בהרבה, חזק ותקיף בדמותו זאת, ואין עמי בטחון, שסוף סוף לא ידחוק וישכיח ממני את אשר היה אצלי קבוע ומבוסס בכוח הבחנה עצמית, לא מחוסרת נסיון ולא נטולת תקיפות משלה; ואיני מצר על כך, ואיני חש כל צער על בטול דעה ותקונה, כי הלא י. פיכמן עצמו לאחר שהעריך והעריך, לאחר שנתח ונתח, לאחר שקבע מה שקבע אינו חושש להוסיף בסופו של הספר (עמוד שכא) דברים מקסימים בהודם הנפשי (אעפ“י שהם נראים כ”מבטלים" במחי־יד אחד את כל אשר אמר קודם לכן): —

“ואמנם כל משורר הוא פלא. כל הביאורים והנתוחים (גם הקולעים ביותר) אין בהם כדי לפתור את הופעתו, את צירופם הנעלם של כוחותיו, דרכיו, אמצעיו, שהם בחינת כבשונה של יצירה. מה שנתן לביאור על הרוב אינו זקוק לביאור. ואולי טוב שנקבל את המשורר באור עצמו, כפינומן, כמתנת הגורל, כחידת נצח ללא פתרונים”.

אכן, כשם שבספר זה נתן לנו ח. נ. ביאליק בכל גדלותו והדרו, כן נתן בו גם י. פיכמן עצמו.

א

ד“ר צבי וויסלבסקי אדם מקורי הוא בתחומי ספרותנו: כי הנה עומד הוא מזה שנים לא מעטות, מעריך אישים יוצרים ומבקר יצירות שונות ותמיד־תמיד יעשה זאת מבחינתו שלו ושום פעם כמעט לא יבקר לפי הבחינות השגורות והמקובלות בתוכנו; הקורא את דבריו — ברור לו, שיש לחושב ומבקר זה שיכות קרובה לאסתטיקה, וכי הוא מבין ענין באמנות ואמצעיה, ואעפי”כ — לא נמצא אצלו הערכה ונתוח מבחינות אלה; צבי וויסלבסקי רואה רק לבנינו המחשבתי של היוצר, ודורש ליסודות החברתיים של היצירה; ספור או שיר כי יקרא, במחקר היסטורי או במסה פילוסופית כי יעין — אין הוא נגש להעריכם אלא לפי קנה־המדה של עצמו, כדי להוכיח שיש או שאין בזה הנדון — מה שחשוב לפי הבנתו ולפי טעמו; קוראים אנו את מסתו על “הנשאר מטולידה”, ספור מאת אשר ברש, ומתפעלים מן הבחינה המיוחדת שעל פיה הוא מעריך את הספור הזה וקובע את חשיבותו; הוא מקדים ומוכיח, שיש יופי ומשקל לא רק ל“חיים של גבורה”, כמקובל על כל אדם, אלא גם, וביתר שאת, — ל“גבורה לחיים”; כל התפיסה כאן מענינת מאד, מלאה דעת ורצופה הסתכלות נבונה בהליכות עם ואדם, ובשעה שהוא מודד את ספורו של א. ברש על פי אלה — הרי שהספור הזה נראה לנו באור אשר לא ראינוהו קודם־לכן; ואפילו אתה מאמין להערכתו של המעריך, ומה גם שהוא תומך את רעיונותיו במראי־מקומות מספקים, — אתה נמשך לחזור ולקרוא את הספור הנדון; והגרימה למשיכה זו הלא עיקר חשוב הוא לגבי בקורת והוכחה לכוחה המקורי; אולם, יש ענין נוסף לדבר זה, והוא: — אם קראת גם מסות אחרות של צבי וויסלבסקי — הלא יודע אתה, שהלך־מחשבות זה על “גבורה לחיים”, כנגד “חיים של גבורה”, — יסוד־מוסד הוא אצלו, מין רעיון ישראלי גזעי אצל סופר זה; השקפת־עולם עברית היא, וכעין גלוי של פילוסופיה אשר העם הוגה אותה, שלא די אשר פסחו עליה, אלא שעוד נתגלו עובדות של זלזול ואפילו של התקלסות בהשקפה זאת, של אנשי־שלומנו כשל זרים, כאלו היא לקוי אורגני שמצאו אצלנו — מין מדת הכלב, כביכול: הרוֹצה בחייו בכל התנאים, אפילו במסבות של כעור מוחלט, וגם בשעה של חוסר־טעם משוע; והנה בא ד“ר צבי וויסלבסקי, נתח וחזר ונתח, פעם לרגלי ענין זה ופעם לרגלי ענין אחר, ולבסוף הגיע והעלה את מחשבתו הטובה לדרגה גבוהה, במסתו הנ”ל על ספורו של א. ברש; הרי שגם מכאן, מפרט אחד, אנו למדים לדעת, כי מקורי הוא מבקר זה בעל קנה־מדה עצמי, איש בחינה והשקפת־עולם, ולא אימפרוביזטור של רשמים ושל ניצוצי רעיונות תועים ומתעים, כרגיל.

ב

הפריסמה של צבי וויסלבסקי היא באמת זו, שבכליה הוא משתמש במסותיו — הסוציולוגיה; אלא שצריך לצין ולומר שאין כאן אלא פריסמה בלבד, ובשום אופן לא מטרה סופית; אתה מוצא בזה את המאזנים שלו, אם אפשר לומר כך, ולא את הדבר הנשקל עצמו; אפילו ב“חלוף משמרות” (ש“המתמיד” של ח. נ. ביאליק משמש אצלו כעין הוכחה בלבד להנחות סוציולוגיות שהוא מניח) — ימצא הקורא, המיטיב להבין ללבם של הדברים, שהנושא הראשי ועיקרו של דבר הוא בכל־זאת — “המתמיד”, אלא שמבקר זה אינו שוקל יצירה כי אם באבני הסוציולוגיה, ואינו דן אותה, אלא על פיה. ולדעתי, — נשכרים במקרה זה שני הדברים גם יחד: — הסוציולוגיה הנעזרת על־ידי יצירה פיוטית, וגם יצירת המשורר, שאפשר להוכיח על־ידה תהליך חברתי מסוים, כפי שהוא מצטיר אצל בעל שעור־קומה, שהוא בודקו ומנסחו באמצעותה; נמצא, איפוא, שמשנתו של צבי וויסלבסקי היא משנה ספרותית־פילוסופית לא פחות משהיא סוציולוגית, ויש בה ענין, בלי כל ספק, לא רק לקורא שנטיתו היא לעבר השקולים החברתיים בלבד, אלא גם לקורא שלבו ער ופתוח בעיקר לכל בחינה מקורית של היצירה הספרותית.

ג

מחוץ לשתי המסות הנזכרות לעיל (“חלוף משמרות” ו“חיים של גבורה וגבורה לחיים”) כנס צבי וויסלבסקי בספרו “ערובי רשויות” שבע מסות אחרות על חושבים גדולים, יוצרי שטות ודעות, שהשפיעו השפעות עמוקות על דורם ולא רק עליו; אלא שרוצה אני להדגיש את העובדה, כי צ. וויסלבסקי נמשך כאן, בהכרה ושלא בהכרה, אל האישים שהוא מעריך, דוקא מפני הקונפליקט, הגלוי או החבוי, אשר בעצם הויתם של אישים־יוצרים אלה; — את הקרע שבאפים ובאופי יצירתם, מדעתם ושלא מדעתם, הוא מבקש לגלות אצלם, ושוב באמצעיו שלו, בדרך הנתוח הפילוסופי־חברתי; אמנם, שונים בתכלית שנוי הם בעלי הקרע הזה ורחוקים הם מן הקצה אל הקצה איש מרעהו, דוד קויגן ממשה הס, נגיד, או לב שסטוב ממכס אדלר, ואפילו גיאורג ברנדס ממ. גרשזון, אבל במסות אלו כולם יחד מצטרפים לאגודת אחים, הנבדלים והמגוונים לפי גלוייהם החיצוניים כפנימיים, אבל דומים ומאוחדים באיזו טרגיות שהם מופלגים בה, שהם עצמם, כמובן, נטחנו בין אבני־הריחים שלה, אבל לא ידעו זאת; ואלו החושב העברי שלפנינו — היטיב לבחון בצפור־הנפש וגם היטיב לצין את הראוי לציון בנדון זה; אלא שהקרע הזה עצמו אינו חדגוני, ולא “אפור” כל־כך, כמו שאפשר לשער בסקירה שטחית; כי הנה בא צ. וויסלבסקי ובודק כל בעל־קרע לנפשו, לפי שעורו, לפי הקף יצירתו, והוא מצביע כל פעם כאלו על קרע “אחר”, בעל טעם שונה, בעל מדה נפרדת; והאין אנו נמצאים למדים מקשת־צבעים זו של קרעים, שבמהותם אינם סוף־סוף אלא קרע אחד, — שהמבקר אינו טנדציוזי ואינו נתפס לנקודה אחת, המסתירה מפניו את הראיה הנכוחה? כי זאת לדעת — צ. וויסלבסקי מותח בקורת על אישים אלה, אלא שקודם־לכן הוא מתיחס אליהם לא רק במדת החשבה ומתוך ענין עמוק לכשרון המחשבה שאצלם, אלא יותר מזה: — הוא מוקיר את יחוּדם כמות שהוא, ועל־כן אנו מוצאים, שאפילו מסת הפולמוס הנוקב שלו, שבה הוא חולק על מ. גרשנזון ודעותיו בשאלות יעודו של עם ישראל — נכתבה מתוך הערצה ממש לאישיותו של היריב, עד כדי כך שלרעיונותיו המנוגדים לו תכלית נגוד, הוא קושר את התואר של “פואימה פילוסופית”; ואפילו מאמר השלילה המפורשת על ל. טרוצקי, זה המאמר שיש בו יותר מקורטוב של פסול לגבי הויתו של האיש, מן הבחינה האתית, — אפילו כאן אתה מוצא נימה, ולו קלה מן הקלות, של התפעלות מן ה“ליטרט”; וכי לא מענין הוא דבר זה, שאדם נתפס מצד אחד למחקר סוציולוגי דוקא, לנתוחים חברתיים כלליים ואלו מן הצד השני — הוא נלהב לאישים טרגיים וטועים, ליחידים בעלי יצירה, אם בשדה המחשבה המופשטת, כביכול, ואם בעניני דעות קונקרטיות על בנין חברה ועולם.

ד

ספר זה, “ערובי רשויות”, של צ. וויסלבסקי, המשך אורגני הוא לספרו הקודם — “יחידים ברשות הרבים”, שבו כנס את מסותיו על חושבים, מבקרים, היסטוריונים וסופרים בתחום הספרות העברית, שאת רובם יש לראות כמו מוריו של המחבר ומעוטם — אם כמשפיעי השפעה במדה זו או אחרת, ואם כחברים לדעה, או לטעם ביצירה; ואופיני הוא, כי בכל מסה מן המסות הללו — על אחד־העם כעל ד"ר שמעון ברנפלד, על דוד פרישמן כעל שמעון דובנוב, על שאול טשרניחובסקי כעל בר־טוביה — תמצא מדה שוה של נתוח מחשבתי־מדעי ושל התפעלות נפש, של התרשמות פיוטית מכשרון, מאופי מקורי וכדו'; אגב, את המסה על שאול טשרניחובסקי יש לצין במיוחד, כי בה נתמזגו יסודות ההערכה של צבי וויסלבסקי באופן מוצלח כל־כך, עד שאתה עומד ותוהה אם סוציולוגיה אינה גם גם היא כמין “סניף” נוסף של הבקורת האסתטית, אלא שהיא מכנה “פשוט” את המושגים הידועים לנו בשמות אחרים, מגדירה את הדברים בכנויי הגדרה מיוחדים לה; ועוד: מסה יפה זו מזכירה לנו בהשגיה את השגיו של גיאורג זימל במסותיו המזהירות על סופרים ומשוררים; אכן, צבי וויסלבסקי מזכיר כמה פעמים את דרך חשיבותו של ג. זימל ומסתמך עליה, ואין ספק, שגם זה אחד מרבותיו החשובים עליו, ואתה תמה כמעט, שעוד לא הקדיש לו מסה כי צ. וויסלבסקי הלא מתגלה כסופר המכיר תודה על השפעה זו או אחרת; כן, לא רק על ש. ברנפלד, על ש. א. הורודצקי, על ה. ד. נומברג, כותב צ. וויסלבסקי ברגש עדין שכמוהו כהודיה על תורה ששמע מהם, וכאלו מברך ברכת־הנהנין; הרי שיש אצלו תמיד איזו נעימה של תלמיד־חכם, שכל דבריו נראים כמכריזים ומודיעים: “מכל מלמדי השכלתי.”

ה

שעתה זו של ספרותנו, שאינה צעירה בדרך כלל, כידוע, — שעה צעירה היא, ותמוה מאד משום כן, שהשמרנות בתחומיה תקיפה כל־כך, ושאדם היוצא מגדר הרגילות ונושא בעבודתו חדוש בלתי־מפוקפק בשבילנו — אינו מעורר את הסקרנות הבריאה ואת ההתענינות המתמדת הטבעית; צ. וויסלבסקי עצמו עומד ביתר הרחבה על תופעה מצערת זו במסתו־אזכרתו על בר־טוביה ז“ל, ודבריו יפים והולמים את המצב כמעט עד היום הזה: “עדין אף היום אין מקום לאדם מישראל להגות את מחשבותיו המודרניות בלשון העברית — זו מצטמצמת ברשויות מועטות ונוח לה בצמצומה. ואוי לה מ’נוחיות' זו!”; ומופלא הוא, שהדברים על אפיו של בר־טוביה, ועל מקומו בספרותנו, שנאמרו במסה הנ”ל, — גם הם הולמים את אופיו ומעמדו של צ. וויסלבסקי עצמו, יבדל לחיים: — “ישר המחשבה ובעל מזג ישראלי חם, אחד מעובדיה הצנועים של המחשבה הישראלית החדשה, אחד מלוחמי הגאולה החברתית והרוחנית של ישראל”; הקורא בספר “ערובי רשויות”, כמו גם ב“יחידים ברשות הרבים” — יעמוד על כך וידע להעריך את האומר הזה ואת אמריו על כללם ועל פרטם.

א

כמעין המתגבר — זה טבעו וזו תכונת יצירתו של א. שטיינמן; נובע והולך, נובע והולך, ולא נוהר ומתמשך, — הוא אופן הרצאתו של סופר זה, — אם בספור, אם במסה, ואם במאמר של פולמוס; התפרצות מתמדת היא אצלו, — מבטן אפלה לאור עולם, לאור עולם; ובכל דבר מדבריו — טבוע עוד סמן הכוח, שעל ידו הוא נדחף אל ההתגלות; קצב של גל נרדף על־ידי גל אחר — הוא קצבו של א. שטיינמן; והרוצה להיות צודק בתפיסתו של האיש היוצר הזה, — אל ידינהו לפי הגל האחרון, הנושק שצוף וקצוף את פאת החוף, אלא ירים עיניו ויקיף בראיתו את כל גלי דבריו יחד — או אז יבין ויוכח, כי גילוי סטיכי לפניו, כי נבכים גועשים ועולים הם של נפש אדם שאינה שכיחה; הלא אם נעמיק עיון — נבחין ונדע, כי גלי־אשד, למשל, לעצמם ולנפשם, אינם אצים כלל; כי מי שאץ לעולם אינו אץ מעולם; בנפילתם של מימי האשד אין יציאה מגדרו, אלא מ…גדרנו; ולא רק שאין בזה אמת, אלא שאין כאן חכמה, והעיקר — אין זו חדות־חיים, לראות הכל ולהעריך הכל לפי מדתנו שלנו; אכן, לנו נראה כי כל ימיו אץ א. שטיינמן לתפוס את עולמו, וכן הוא אץ גם לסַפרו או להגדירו; כל שנות יצירתו נראה כאלו הוא קופץ־מאורו, אבל הלא על־ידי כך דוקא — הוא נשאר בתוך אורו; כי מדוע לא נדע, שרק מן הרגע שהאדם, המיועד ליצור יצירה, מבין לעצמותו, מכיר את אפיו מן הטבע, תופס את עיקרו שאינו־נתן־לשנוי, יודע יסודו המכריע את כף חייו לצד אחד, והוא בא (בספורו, או בשירו או במאמרו) ומניח את אבן המשקל על הכף השניה, רק מרגע זה הוא בונה את ההרמוניה של עצמו, כלומר: נעשה יוצר; מנדלי מו“ס היה, בלי כל ספק, מאפיו — בעל־כעס, איש־הרתחה, פּורץ־גדרות, והופך “קערות” על פיהן, ומשום־כן הוא יושב בשעת יצירתו ומונה את מילותיו, שוהה ומסלסל דברו, משדל עצמו, שלא יהיה יוצא־מן־הכלים; דרך ספור זאת, היא היא כבוש ויצירה אצלו; מתוך ישוב־דעתו של ש”י עגנון בספורו, מעצם נחת הרצאתו, מן השקיפות של מלותיו — אנו למדים ויודעים בבטחון, שכל הויתו הויה של יצרים היא, של להיטות רבה מאד, שהוא לש ודש מאפליות בקרבו ותוהו־ובוהו בנפשו; ואין להאריך כאן בזה, אלא להסיק: — יחודו וכוחו הם, — שעצמו השיג היכן ואיך עליו לקבוע את דגשו היוצר; ואלו א. שטיינמן — מסערת־הרצאתו, מנחשולי־מחשבתו, מזנוקי־דבריו, כיון שהם כובשים אותנו תמיד, מעוררים השתוממות ומרוממים כל פעם — אנו למדים ואומרים: עיקרו בתוכו לעולם — עמידה על דעתו; מאפיו — לעצור ולמנוע; מטבעו — להתכנס בתוך עצמו, להסתתר ולהסתיר; ודוקא משהשיג את עצמו, ביודעין ובלא־יודעין, הוא יוצר בדרך הנגוד לכך, כלומר: בונה את ההרמוניה של עצמו; כי בדוק ומנוסה; — אין אמנות אלא זו שאנו מוצאים בה מדה — של “הפרזה” במשהו, שאינה פוסקת לעולם; שלותו של גתה — מופרזת מאותו הטעם, שלעגו של מולייר מופרז; ומאותו הטעם מופרז הרוך שאצל רילקה, או קו השובבות אצל פושקין, או מדת החסידות אצל טולסטוי וכו'; — משום שרק על־ידי ההפרזה הזאת הכריעו הללו את הכף עם הכוח שכנגד שאצלם, ורק בדרך זו יצרו את שווי־המשקל, שבלעדיו אין יצירה אמנותית באה לעולם; “בזבוז” זה של אוצרות ניבים ובינות שאצל א. שטיינמן, זה רבוי הנגודים שהוא מגלה ביצירותיו, זה השפע של מחשבות ושל שקולים, — הכרח ההרמוניה של עצמו הם; יען כי בטבעו יש מן הקמוץ המופרז בדבור, מן העקביות והאחדותיות הקשה למעשה, מן האינסטינקט הפועל ללא רחם, ומן ההתפרצות החזקה, הראשונית; והקורא המבין טעם בדברי יצירה, ובגלויו של הכמוס בהם — ישמח מאד בקראו ספור, או מסה של א. שיינמן; כי יש אצלו משחק אבירים של אור וצל, חתירה תוקפנית לשווי משקלם של כוחות מנוגדים; כל יצירתו היא אצלו בחינת חזיון, המרתק ללא רפיון את עניננו בה וביצירה.

ב

לספר המסות “במעגל הדורות” של א. שטיינמן יש, מלבד ערכו לעצמו, ערך נוסף על ידי זה, שהוא מאיר ומסביר לנו באופן מיוחד גם את מהותו של א. שטיינמן המספר; כי אעפ“י שנושאי המסות בספר זה הם יוצרים ויצירות, אין בהן כמעט מאום מן הרגיל במאמרי־בקורת; כל סופר, או כל ספר, שעליו מדובר ב”מעגל הדורות" יותר משהוא בחינת נושא, הריהו “נפש” ממסכת של ספור; בשום אופן לא היה לנגד עיני א. שטיינמן דיוקן קבוע מראש, שהוא נתחו והאירו, העריכו והבליטו, ע“י בדוד במסגרת והבדלה־מסביבה, היפים לרכוז ההתבוננות בעצם זה לעצמו; הדיוקן נוצר תוך כדי הדיון והספור, תוך השתלשלות התאור; המסה על “אהבת ציון” של א. מאפו, כמו זו שעל מנדלי מו”ס, פרקי־רומן הם מהויתה של הספרות העברית; בשום אופן אין בהערכות אלו משום דין מבקר על מבוקרו; והמקשיב יפה לדברים — ודאי שיהיו נשמעים לו לא רק בחינת חד־שיח, אלא הרבה והרבה פעמים — בחינת דו־ או תלת־שיח כלומר: כעלילת־ספור; האוירה היא של מאורעות ומעשים, “סבוכים” והתרת־סבוכים; ודאי, — א. שטיינמן מונה כל פעם, במסה ממסותיו, מעלות ספרותיות אלו ואלו, של יוצר או של יצירה, אלא שכונתו היסודית היא לא זוּ של המבקר: לרכוש קורא לספריו של הסופר הנדון, אלא לקנות לב ודעת לגבור איש־הרוח והאמנות; לא מקרה הוא, שאין כאן כמעט כל מראה־מקומות או דוגמאות מתוך כתביהם של הנערכים על ידו, וכשעשה דבר זה, בדברו במשוררת רחל — הננו מוצאים שזוהי המסה היחידה בספר, שאינה שטיינמנית, כלומר היא יוצאת־דופן, כי אינה מעלה ואינה מורידה; וכל זה יען כי א. שטיינמן אינו איש המתפעל מרעיון זולתו כשם שאינו פועל בכוח רעיון של עצמו; תמיד עיקרו ודגשו, — המחשבה; ביתר פרוש:— פרוצס החשיבה; כי הרעיון, כל רעיון, הוא לעולם — סוף־פסוק; וגם כשרעיון מוכרז כחדש הוא נראה לנו כמופשט עדין, הרי הבאים להגשימו, להלבישו בשר ודם, — מתחילים באמת רעיון אחר, שלא הובע קודם־לכן, שלא קם עוד, וכשיובע וכשיקום, — יהיה סוף־הפסוק של ההתחלה הנ“ל; והלא א. שטיינמן תמיד־תמיד מתחיל פרשה של משהו, פותח מסכת שלא היתה; ומשום זה אין אצלו אלא מחשבה ושוב מחשבה; האומר “רבות מחשבות בלב” א. שטיינמן – לא עליו הוא מדבר; כי אצלו יש רק מחשבה בלשון יחיד, פרוצס של מחשבה, נביעה בלתי־פוסקת של דינים ושל חשבונות על דא ועל הא, על פלוני ועל אלמוני; באמת אפשר לומר, כי ההבעה אצלו היא מלשון — נביעה; דבר־מתוך־דבר, ענין־רודף־ענין ממש כגל מתוך גל, נחשול הדוחף נחשול; ובנקודה זו יש קרבה בין א. שטיינמן לנ. סוקולוב, משעסק בענין אחד — נזכר בענין שני, ובענין שלישי וכו' וכו', והוא משלב זה בזה, מקיש מאחד על משנהו, — מרחיב את התחום ומרחיק את האופק, ואלו א. שטיינמן — משגר מחשבה, מתגלה לו מתוכה שניה וממנה אורבת כבר השלישית, וכן הלאה וכן הלאה; נמצא שא. שטיינמן בלתי־אמצעי יותר מנ. סוקולוב; הנה מ. ז. פייארברג של א. שטיינמן, או א.ד. גורדון שלו, — אעפ”י שדמותם נאמנה, ואם כי זו קורצה לפי יצירותיהם, הידועות לנו, — כאלו מאבן גלמית חצבם, כמו ממערה חבויה שלפם והוציאם אלינו; וכמעט שבטוח עמנו, כי בגשתו לכתוב מסה מן המסות — לא היתה אצלו אלא מחשבה ראשונה בלבד, והיא שדחפה מקרבה את חברתה, וזו — את חברתה האחרת, וכך עד הפסוק האחרון; וכיון שא. שטיינמן אינו מתאר “קוי־אופי”, ואף לא “חותך”־פנים, ולו גם רוחניים, אלא מגולל והולך פרוצס הקיום של נושאו, את יצירתו (לא כשם עצם, אלא כפועל) — הרי שיש משהו במתן־הדמות שלו מאמצעי הראינוע — הוא חוזר כמה פעמים על תנועה אחת, בשנוי דק־מן־הדק כל פעם, — כדי שהדבר יתנועע חי לנגד עינינו; ובקראך מסה מן המסות של א. שטיינמן, הרי אתה רואה לא את צלמו של הנערך, אלא את הליכתו, את עשיתו, את דבורו ויצירתו (הכל לא כשם־עצם, אלא כפועל); כל האנשים האלה, או אפילו היצירות הנדונות, — פועלים לנגדנו; ואם יובן הדבר אל נכון, הייתי אומר בפשטות:— משחקים לפנינו (בשעת קריאתנו); ושמא אין כבר עכשיו סכנה, שהגדרתנו תהיה “מלומדה” יותר מדי, או “טכנית” במדה שאינה רצויה לנו, ואפשר לקצר ולומר:— יצירתו של א. שטיינמן, לכל גלוייה, היא היצירה העברית הדינמית ביותר, כלומר: נושאת בחובה יסוד אחד, או יותר, מיסודות החיוניות האנושית, נשאת על גלגל של סוד אחד, או יותר, מן הסודות של הקיום בעולם, גלגל הנע בין הענוי וההנוי; כי מי שנתקע בנקודה אחת, אם של צער בלבד, ואם של חדוה גרידא, ואפילו הוא יוצר משהו מנקודתו זאת, — יצירתו סטטית; מדה שאין ממנה אף כקוצו־של־יוד אצל א. שטיינמן, לא בספריו ולא במסותיו.

ג

מהותו של א. שטיינמן רומנטית היא, בכל גילוי מגלוייה; כל הרהור שלו, עצם התפיסה, לא כל שכן ניבו — רגשיים הם; אף המהפכנות שלו — זו שבתוכן דבריו, וגם זו שבצורתם, תמיד רומנטית; לעולם אין ממדתו אפילו משהוא מתכון לכך, — לכפות משהי על מישהו, אלא למשוך את הלב, או את הדעת, — להלהיב; היה זמן וא. שטיינמן התנגד לכמה אבות־ספרות, לאילו מדרכי יצירתם; הוא עצמו מסביר עכשיו בהקדמתו לספרו “במעגל הדורות”, שעשה גם כך “מתוך רחשי הוקרה טמירים”, אבל כיון שהוא רומנטיקן — עשה את ההתנגדות הזאת בתנועה רחבה, במנוף גדול והביא את הענין למעלת מהפכנות; עכשיו, כשהגיע לשנוי הערכים של עצמו, שנוי שעיקרו — כעין חזרה־בתשובה, הרי גם לשנוי זה, כלומר להליכה זאת ל“קאנוסה”, — הוא משוה רוח של מהפכנות; כי אי־אפשר לו אחרת לא. שטיינמן, אם הוא נאמן לעצמו; ואמנם, זאת היא הבחינה הבדוקה ביותר לדבריו של סופר זה, בספרו כבמסתו, — אם אין הוא נע בסערה, אם אין התלקחות במשפטיו, אם אין הרהור שלו לרש שלו מפציע ומבליח — לא נתן בהם ממיטב עצמתו, מכוחו היוצר; ממש כזה הוא גם הסופר הצרפתי אנדרה ג’יד, וכזאת היא יצירתו; — ספוריו כמסותיו; לפני נסעו לרוסיה — הלהיב למענה כמהפכן, וכשחזר והתנגד למה שהתנגד — כמהפכן התנגד; וגם בזה דומים השנים — א. שטיינמן וא. ג’יד: — בספוריהם רבים יסודות המסה; ומי שדעתו צרה וטעמו עקשי — חושד בדרך־ספור זאת ומסרב לקנות לעצמו את ערכה הגדול, אינו נהנה מן ההנאה שיש לו הימנה; והנה באה המסה — אצל א. שטיינמן ממש כמו אצל א. ג’יד — ומוכיחה למי שצריך עוד לכך, כי מספר מלידה הוא האיש כי על כן גם בשעה שהוא מבקר או מעריך — הוא מספר, רוקם עלילה, יוצר גבורים; מסה¹ קטנה אחת יש לא. ג’יד על שופן וכשקראת אותה שנים על שנים לא תמוש מלבך ומטעמך, ולא רק משום שהיא מבריקה, מהוקצעה, אלא דוקא משום שמסה זאת כמוה כספור, כפרק של רומן; והמסה המנתחת של א. שטיינמן על “אהבת ציון” — עשירת מחשבות, מלאת אהבה, הרועמת והבורקת, המפליאה והמרוממת, לטושת הלשון וחריפת־הטעם, — לא רק בזכות כל אלה לא תמוש מנפשך, אלא גם מפני היסוד של ספור המשובץ בה, משום שאף היא כמו פרק מרומן; היא נחרתת בך ותצמד אליך לשנים על שנים; ומדות אלה, בעיקרן ובמהותן הרחבה, אם כי בטמפרמנט שונה, — אנו מבחינים גם בסופרת האנגלית וירגיניה וולף, שכתבה ספורים, אשר חוט של מסה משוך עליהם, ולטשה מסות, שדופק של ספורים מפעם אותן; אך שמא ימצאו “חכמים”־להכעיס, שיבקשו להסיק מדברי, כי רצוני להוכיח שא. שטיינמן לא מקורי הוא כי עתה הנני לצין במפורש, שההפך מזה הוא רצוני; השואותי אלו — הן דוקא המוכיחות עד מה מקורי (ולא יוצא־דופן) הוא א. שטיינמן ביצירתו; רוח גדולה היא זו בתקופה שלנו, אשר הולידה מין יוצרים כאלה, שגדלה והעלתה יצירות מסוג זה; אכן, אין זו דרך המלך, לא חוק־שלא־יעבור הוא זה, — אלא אופן יחוד לפלוני בצרפת, לאלמוני באנגליה, לפלמוני — בארץ אחרת מן הארצות ולא. שטיינמן — בספרות העברית.

א

להגדרת מהותו הספרותית של נחום סוקולוב כמעט אין להשתמש במספר יחיד. אין לומר, למשל, כשרונו של נחום סוקולוב, אלא יש לומר: כשרונותיו, בלשון רבים דוקא; ואין ליחד את מקומו של נחום סוקולוב בספרות העברית, אלא את מקומותיו. גם עצם המושג “הגדרה” אינו חל עליו, שכן מהותו אינה מתגדרת. אפשר לומר בודאות, שלעולם אין סוקולוב כופה את יצירתו על ידי איזה רצון או כונה, שבאה לו על ידי שקול האפשרויות השונות והבחירה ביניהן. הוא נכנע (וגם ההכנעה הזאת לא בכונת מכון היא אצלו) לזרם כוחותיו הרבים, הבאים אליו, בודאי, בכל רגע שהוא יושב אל שולחן־כתיבתו.

ודאי הוא, שאין לנחום סוקולוב חופש הבחירה אפילו לגבי נושאי יצירותיו הספרותיות, השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. רגילים אנו להתיחס בפחד אל כל התפרצות של כוחות הטבע: בכל התפרצות רואים אנו תמיד ודאות של פורענויות. משונה מאד הוא פחדנו זה מפני השפע, אך גם אנושי מאד. ואף על פי כן: מדוע זה לא נוכל לשער, כי יש גם התפרצות שחוט של חסד משוך עליה. לא רק “גשמי־זעף” אלא גם “גשם נדבות”? אולי מפני שכח קבולנו מוגבל הוא, וכל יתר־כוחות, בין של הטוב ובין של הרע, כבד הוא לנו מנשוא. ומפני היצר הטבעי, המונע אותנו מלהודות ב“קוצר המשיג”, הרי אנו דנים לכף חובה את שפע המושג, באופן שהוא, על כל פנים, “חשוד” בעינינו.

כל הקובע הלכה פסוקה ואומר: פלוני הסופר כשרונו מפוזר על שבעה סוגים, ועל־כן פסול הוא, — מעיד על עצמו, כי רחוק הוא מלהבין לנפשה של האמנות. אסור לפסוק הלכה, כשם שאסור לומר: מכיון שאלמוני רכז את כשרונו בנקודה אחת, הרי הוא “מצומצם” או הרי הוא משובח ואין עוררין עליו.

סופר עלוי, איש האשכולות, שכח־יצירה לו במעגל ענינים רחב מאד ובצורות שונות ומגוונות, צריך שיהיה תופעה בלתי־שכיחה ומדהימה לא רק על־ידי ההקף המופלא אלא גם על־ידי העומק המיוחד, אם אפשר לומר: “עומק במעוקב”. מעטים הם האמנים העלויים מסוג זה בכל אומה ולשון: אחד ויחיד הוא נחום סוקולוב אצלנו. עלוי יהודי כזה נודע לתהלה גדולה בספרות הגרמנית הוא גיאורג זימל. באותה הבקיאות והיכולת, שכתב על שאלות כלכליות מסובכות, כתב גם מסות גדולות וקטנות על גתה ועל שירתו של סטיפן גיאורגה; ובאותה הבנה גדולה וידיעה יסודית, שכתב על שאלות חברתיות, כתב גם על הציר בקלין; מסות מעמיקות כתב גם על שופנהאור וגם על אפיה וטעמה של העיר רומא. אלא שזימל היה איש המדע לא רק בכמות ידיעותיו ואיכותן כי אם גם בדרך הרצאתו את דבריו: השטתיות הקפדנית. לא כן רבי נחום סוקולוב, שהוא עלוי יהודי שביהודי, בקי וחריף המשולל משמעת הלכתית זאת. בנדון זה דומה הוא יותר לעלוי הספרדי אורטגה אי גסט, שלא השיטה היא “הנר לרגליו” ביצירותיו הרבות בכל ענפי חיי האדם; על דוסטויבסקי ועל עודף האדם בעולם, על דבּוּסי ועל השפעת האשה בדברי ימי העולם, על עניני חברה, כלכלה, (אגב: הוא גם ראש מפלגת אנשי־רוח, ציר בית־המחוקקים במולדתו). שכלו איזמלי, תפיסתו חזיזית, הגדרותיו דקות, מתוך הבחנה חדה בין צבעי הדברים; עוקר הרים ובוקע שערת־מושג לנימי נימים. אמנם, כל מסה שלו וכל ספר — בנויים הם, אלא שזהו בנין שאי אתה יודע מראש את מסדו ואת טפחותיו. — הכל ספונטני, מבריק, כמעט בבחינת נס, אבל נס של בטחון, כמו אצל נחום סוקולוב. דומה לגסט ולסוקולוב, אבל עם אופי־שכל צרפתי, אם כי בתוספת נעימה של איזו עקשנות והדגשה של “איפכא־מסתברא”, הוא העלוי הצרפתי אנדרה סוארס. כמעט בכל שאלה אמנותית, מדינית וחברתית, נגע סוארס בספריו. הוא תאר ערים, כתב מסות חשובות על פסקל, דוסטויבסקי ואיבסן, כתב דברי־בקורת על מוסיקה ועל ציור. אך שוב: בלא תכנית ומשטר, בלא שיטה וקבע. כל מלכות נוגעת בחברתה. ואין אצלו ענין אשר לבדד ישכון.

הקו היסודי אצל אמנים־עלויים אלה הוא קשרם המוחלט עם הרוח בכל תופעותיו התרבותיות. הרוח הוא כמין מסגרת שאין לה שעור, הכוללת בתוכה, ורק בתוכה, את עניניהם בחיים האלה. שמא כמו כור צורף את הכל ומכשירו לכדאיות של שימת־לב. בתוך מסגרת ולאחר ההתוך והחטוי בכור הרוח — כל דבר וכל חלק של דבר קרוב ללבם במדה שוה כמעט, ונוגע בהם “נגיעה מוחלטת”. את כל העולם כולו הם דוחקים לתוך המסגרת הזאת, ההולכת ומתגשמת, לפי כחות התפיסה והכשרון של כל אחד מן האמנים האלה.

ב

מפני תנאינו המיוחדים אתה רואה כל סופר עברי כראות “נס”, כמין חזיון שהוא מחוץ לגדר הטבע. אם אפשר לבאר ולתרץ מציאותו וטעמו של סופר בעמים — הרי לסופר עברי אי אתה מוצא טעם רגיל ומציאות מובנה. יש הנחות מסוימות, שעל פיהן כל נסבות חיינו הם שורש לתקלות רבות ולמומים הכרחיים. גם המופשט והרוחני ביותר צריך שיעמוד בסמן של חשש לאיזו בקורת ומשמעת עליונות, אף אם אינן ממשיות ומורגשות. איזו שמירת יחס של דרגות יש למצוא באותו בנין ספרותי עתיק וטבעי בישראל — התנ"ך! זוהי “ספרות” מיוחדת במינה, שהיא גם בנין אדריכלי משוכלל וגם הויה שסגולות של צמיחה לה. לא כן ספרותנו החדשה. אם בנין היא, הרי לפי האדריכלות של תיבת־נח (אם כי בלי התחתיים־שניים־ושלישיים שצוו גם עליה); ואם צמח היא — הרי שרשיה בצחיח מקרה.

כל החי את הספרות כחיות את חייו, והוא ער ורגיש לכל תנודה בה, לא ירצה ולא יוכל לנטות קו־הערכה על היצירה הספרותית בעברית, שיקביל דוקא להערכת היצירה הספרותית בעולם. ורק מתוך הנחה־עובדה זאת יובן גודל החסד של המקרה המשפיע לפתע פתאום, כיוצא מן הכלל וכהבטחה להבא. “חסדי הגורל הספרותי” אצלנו אינם מרוּבים. ובמנין המצומצם הזה: נחום סוקולוב. מעטים עד מאד הם הסופרים העברים הנושאים בתוך מהותם הרוחנית, בכל תאיה ורקמותיה, את סכום כל תרבותה של היהדות וקניניה הרוחניים לאורך דורות רבים, בשלביהם המעוקלים והגנוזים מאד, כנחום סוקולוב. אך גם בין המעטים הללו נבדל הוא בגדולה זו, שאלו הריקו את תכנו היהודי לכלים ארופיים, לא היה נפסד ערכם הכללי, והיה זה נכס בעל ערך ראוי להתכבד בכל מסבה של תרבות.

ג

השפע הכמותי לא דלדל את השפע של האיכות, האפשרית לפי כחותיו הפנימיים: איכות זו איננה אצל נ. סוקולוב — בגבול שאין הוא יודע אותו, אבל גם אינו יכול לעבור עליו, אשר על כן שוקד השר הממונה עליו לחלוקה צודקת בין כל יצירותיו. לא, נחום סוקולוב אינו יודע את סוד ה“משקיות” הזאת: כל אוצרות חויותיו הרוחניות ויחסיו העיוניים עם האמנות לכל צורותיה — באים ונדחקים (בערבוביה, שיש לה איזה הרמוניה מיוחדת משלה), אל מקור ההגשמה היצירתית ברגע כתיבתו. את מהותו הספרותית של נחום סוקולוב יש לראות כהיכל רב קומות, בעל טרקלינים חדרים שונים, הטומנים בתוכם כל אחד את אוצרו המיוחד לו, והנפתחים כולם בבת אחת על־ידי מפתח אחד מרכזי; בסבב נ. סוקולוב את מפתח “הרצון לכתוב על ענין אחד” מיד נפתחות כל הדלתות, ומכל החדרים זורם השפע.

ודאי, הצמצום — כח גדול הוא: רכוזו של יסוד אחד מיסודות העולם במקום ולשם מטרה אחת — היא חכמה ואמנות. המחוננים בכח זה יודעים להרחיק את כל שאר היסודות המזומנים באותו מעמד, לכבשם מחוץ לגבולות המסומנים. יודעים הם להנזר, מתוך משמעת ושטתיות, מן העשירות המופלגת ולכון אל הנקודה האחת. כשרון זה הוא “דחיקת מרחקים לתוך מעמקים”, והוא שנתחבב ביותר על האדם, כי עם כל השגב שבדרך יצירה אחת, יש בה, כביכול, משום הקלה לתפיסת האדם, שכן היא הולכת לכאורה, בקו “ישר”, אינה מפציעה אילך ואילך, ואינה עלולה להוליך שולל בעושר שאין לסכמו. אך יהיה מה שיהיה ערכה של תכונת יצירה זו, אין היא יכולה ואינה צריכה לקפח את זכותה ושגבה של התכונה האחרת: זו “ההולכת באלף רגלים”, הרוקעת את העומק על פני מרחב־יה, המשלבת נקודה אחת באלפי נקודות אחרות. אין זה “עושר השמור לרעה לבעליו” לא דלוג ולא קפיצת־דרך, אלא “כבוש שטח”, אם הורשה לומר כך בעניני רוח. אם זו חכמה — הרי גם זו לא פחות חכמה ממנה; אם זו אמנות — הרי גם זו לא פחות ממנה. ובכלל: המותר לבוא בקנה מדה של “פחות” ו“יותר” לגבי דרכי אמנות שונות? אין כאן דרגות חשובות — יש כאן רק הבדלים של “סמני־הכר”. ובאלה יבחן היוצר. ובאלה יקסום. קסמים גדולים יש ביצירתו של נחום סוקולוב. כי אמן אשף הוא. לא רק “מגרה”, אלא גם מעורר, מרתק ומרכז.

ד

סגנונו של נחום סוקולוב ולשונו שנו במשך שנות יצירתו הרבות את פניהם ואת קצבן. לא הפכפכות ולא “הגירה” נפשית כאן — אלא גלגולים של התבגרות. הצמיחה היא ממהות סגנונו של סוקולוב, — מראשיתה של יצירה אחת שלו ועד סופה הולך הסגנון וגדל, צומח ועולה, צומח ומתרחב.

מלבד מה שנפשו של סוקולוב עשויה אזנים־אזנים, הקולטות את צליל המלים בהבדליהן הדקים ביותר — הרי גם בקיאותו הפינומנלית בלשונות רבות נתנה לו, בלי ספק, את ההכשרה המיוחדת לעמוד על הגון של אותו “קול פנימי”, אשר הוא, ולא הערך המשמעותי דוקא, הוא עיקר במלים, ומשום כך נמצא כי לשון זאת כשלעצמה שירה היא. נשמות דורות, על אוצרות מושגיהם וחויותיהם, מתגלגלת במחשבות וחויות של ימים מתהוים והולכים; לבושי־דברים, שנשתחקו מפני הזמן המבלה והמכלה, מתנערים ו“נגהצים” באור חוזר; ברק של דו־משמעות, הנתקע במלה אחת או בצרוף של כמה מלים, מופיע כמין חיוך של חדוה בפגישת קרובים, שידעו זה על זה ולא נזדמנו עד עכשיו, וברית של ידידות חדשה נכרתת ביניהם; יש לפעמים ש“פאה נכרית” הולמת איזה מושג עברי מחודש או נוצר במיוחד, — בת הצחוק על השפתים נשמרת בעבריותה תמיד על־ידי נחום סוקולוב. הפתעות רודפות הפתעות, — אבל כוּלם חן של עלוי וכובד ראש של תלמיד חכם משולבים בהן, ומכאן הטבעיות המובנת. אין אונס של התהוות, וממילא אין אונס של קיום. אין פרכוס־סרק סתם, אין “יציאת חוצץ” נבובה אלא מלאכת מחשבת, מעשה תשבץ דק מן הדק, כמעט תמיד במסגרת של צורך וההכרח.

יש איזה מאור פנים של פקחות רבה בסגנונו ודרך הרצאתו של נ. סוקולוב. נדמה לך, שבזיו העינים רואה אתה אצלו הנאה מעצם המלאכה העדינה הזאת. הלא ברואים חיים הם צרופי הלשון. מושגים שלוחי רעיון והרגשה. כאן עולם אנשים, גן־חיות, פרדס־צמחים. וגם “אבנים קשות” הן מנוף החיים האלה. כי לא מתוך דפי מלון לקוחים דברי סוקולוב, כי לא “ידען” לשוני הוא, אלא “רב־מג”. תכונות לשוניות נעלות היו גם למנדלי מוכר ספרים ולח. נ. ביאליק, אבל הם צמצמו את עצמם בסייגי זהירות מרובה, ומה שעשו עשו מתוך שקול־דעת המלווה פקפוק. לא כן נחום סוקולוב, שאת שקול־הדעת ואת כבוש הפקפוק מסר בידי יכלתו הגדולה והיא, בחושה הגדול, מכוונתו מתוך בטחון וצדקת הנעשה.

ה

את סודות כתיבתו של נ. סוקולוב אפשר על צד המוחשי ביותר לפענח על פי מסתו המופלאה על מלך בלגיה והבלגים. כאן כחו המיוחד לראות ב“פרט הקטן” את הבבואה של “העולם ומלואו”. דקדוקי נתוחים של תופעות דקות הנראות כרגילות ובלתי חשובות. זוהי הזקקות נפשית, ולא רק עיונית, אל העדין, אל הצדדי, לכאורה. במסה זו הדגים נ. סוקולוב את הבינה העילאה של איש הרוח, שהשיג את האמת, כי אין “קטן” ו“גדול” בדברים שבעולם, וכי הכל, גם צלו של דבר — כמוהו ככל היקום כולו, ועל כן אין צורך לבחון דוקא את מעשי הגבורה ואת המפעלים הגדולים והיוצאים מן הכלל של איזו אומה כדי לעמוד על אפיה. דיה עבודת תחריטים, דיה רקמת מרבד, די “פרט קטן” ו“בלתי חשוב” אחד לשמש בבואה לנפש אומה או אדם.

פרק שירה כזו, שירת הפרטים, יש גם בספרו הגדול על “ברוך שפינוזה וזמנו”. לכאורה, “תפריט” של כלים שונים, על שמותיהם, תאורם ותפקידיהם. לכאורה: כל פרק “שיך” ו“אינו שיך” לענין. אך לא זה העיקר. העיקר הוא, כי הוא שיך לנ. סוקולוב, כי זה דרכו ביצירה. הוא אמן “המאמר המוסגר”. נדמה לפעמים כי כל מסתו או ספרו הוא מעין מעשה מרכבה של “מאמרות מוסגרים”. “פורט פרטים” גדול בספרות העברית היה גם מנדלי. אבל אצלו היתה זו דרך ספרותית מחושבת, ובעיקר בת התקופה שחי בה; אצל נ. סוקולוב אין זו דרך של ספרות, אלא “התלהבות מחשבה”; סגולה אינדיבידואלית שאינה מסתבכת על ידי תאריך מסוים.

ו

ואולי כשרון זה של חבוב “הפכים הקטנים”, של ראית הקוים והתגים שבדומם ובחי, הוא שעמד לו לסוקולוב להיות אמן ה“אישים” וה“פרצופים”. מובנת מאד היא משיכתו של כל סופר ומתן דמות אמנותית לאישים חיים, המצטינים במעלה אנושית זו או אחרת; ויש יצר מיוחד לתפוס את סמני־ההכר בדמות דיוקנה של האישיות החיה; לעשות “צלם אמנותי” של נפש ושל מחשבה באמצעות הלבוש הגופני דוקא. כשרון פיפיות הוא. ואך מעטים מחוננים בו במדה הראויה. כי לא המובלט ונראה לעין חשוב כאן, שכן פְנים לפָנים — לא קשה לתת, — הקושי והעיקר הוא לתת פָנים לַפְנים. לא את יד האדם צריך לראות ולהראות, אלא את עקלקלות הקמטים שבפסתה — להיות “כירומאנט” הרוח שבאדם. ורבים הם צלמים־חובבים השוכחים, שהניגטיב נותן את הפוזיטיב של הצלום. והמשגה התכוף ביותר הוא חוסר ידיעת המדה של הדיסטנץ שבין הצלם ובין המצולם. רבים מאד, למשל, שכתבו ותארו את האיש סטנדל. ספרים נתפרסמו עליו. כל אחד גלה, כמובן, משהו, כי האישיות מענינת מאד, והיא מקור ברכה לכל הרוצה לשאוב ממנו. אבל הנה בא אנדרה סוארס ונתן דמות חדשה, וכמו לא בכונה מכוונת, אלא במקרה, לרגלי בקור באיטליה, במקום שם היה סטנדל. מצא סוארס אילו עקבות מטושטשים מן האיש במקום, גחן וצלם את העקבות האלה, “מלמטה למעלה” תאר את האמן ואת האישיות, מן הפרט אל הכלל, מן ה“מה בכך” אל עיקר העיקרים וב“פרספקטיבה שכובה”, מן הצד, מן המארב כאלו — ויצאה דמות אמת ומעולפה הוד. הקורא את הרשימה הקצרה הזאת של סוארס — לעולם לא ישכח את סוארס ולא את סטנדל.

וזוהי שיאת “היחוד שביחוד” גם לנחום סוקולוב. ממש בריאת עולם חדש. ספר ה“אישים” שלו הוא רכוש יצירה, שיש בו עדות מספקת על כוחו היצירתי של ר' נ"ס. ועם כל רבוי האישים לא נתפס לשבלונה. גם בעבודתו זאת, החביבה עליו, כנראה, חבה יתרה, לא נשתעבד נ. ס. לאיזה קנה־מדה או שיטה. כל מסה חדשה היא כאלו מסה ראשונה אצלו. כחוקר החידקים, להבדיל, יחקור נ. סוקולוב את אישיו בכח של מתן צבע לבלתי נראה בצבעו הטבעי, ובכח של עין מגדלת בלטישותה. יש כאן, — לכאורה באמת, — רכוז בנקודה אחת, ואף על פי כן גם כאן נאמן סוקולוב לאופי כשרונו: הוא רואה את האדם בקשר של “טבעת בתוך טבעת”. הבחינה הנאמנה היא, שכמעט כל אישיו הם בבחינת “משוגעים לדבר אחד”, (מניאקים בלע"ז). שאם לא כן — מה הטעם לנתוח, למתן הדמות? ויש לקרוא רשימה קצרה אחת, כגון רשימתו־מסתו האחרונה של שמריהו לוין המנוח, כדי ללכת שבי מרצון אחרי קסמי נ. סוקולוב בכיור דיוקנו של אדם. אוהב ומוקיר כל אדם באשר הוא אדם. ועל־כן מוצא הוא ויודע את “קצב דמו” של הנושא־ונותן אתו; מבחין ושומע את לשון החיים של כל יחיד, קולט את שיר יחודו ועצמותו של איש ואישיות.

א

אם רוצה המשורר, — די והותר לו בשירתו; כי את מרחב כל העולמות נתן לחרוז לבעל הכשרון הגדול וחכם־הפיוט; לא רק רחשי־לב ששים אלי קצב ונגוניות, אלא גם מחשבות נשגבות, ואפילו שיטה פילוסופית המצריכה יסודות שבהקף ובנין לתלפיות; גבולותיה של השירה — הם גבולי כוח הנפש, מדת הדעת ויכלתו האמנותית של המשורר בלבד, ולא של הנושאים או של הצורות המסויגות, כביכול; ולא רק רומן, כדוגמתו בפרוזה, אפשר לחרוז בשיר, אלא גם שאלות של חשבון, אם ירצה בכך ואם תתבע זאת נפשו של המשורר בעל הכשרון; ותולדות השירה בישראל ובעמים מספקות עובדות מפוארות להוכחת דבר זה; נמצא, איפוא, שאם המשורר סוטה מדרך השיר שלו ונוקט אופן של ספור, מסה או מאמר, הנו עושה זאת לא משום שצרה, חלילה, המסגרת מלהכיל את כל ישותו הרגשית והמחשבתית, אלא משום שכונותיו שונות, אם מבחינת שנוי מזג אמנותי לעצמו, ואם מבחינת חלוף כל שהוא של קהל הקוראים; ויתכן מאד, כי אם לא הדעת, הרי שחושים נסתרים אבל חזקים פוקדים ואומרים להפגין, כי ענין זה או אחר, שהוא פרוזאי למראית־עין, — אינו כן, והראיה לכך — פלוני המשורר־תמיד ובכל עת, מזקיק עצמו אליו ונזקק לו; האם לא משום כן אתה מוצא שאיש כר' אברהם אבן עזרא, בעל שירי קודש ליריים ושירי־חול סטיריים, פושט לשטח של מנין־השנים בישראל ותורת־העבור, או איש כמו ו. גתה, בעל “פאוסט” ו“הדיואן המזרחי” נעשה חוקר של תורת־הצבעים?

ב

אם תרצו, — הרי שיש משום סמל נעלה בעובדה הזאת, שח. נ. ביאליק, זה שנתגלה לנו בשיר “אל הצפור”, סים בפלג־מסה שאף על פי שהנו בחינת קוצו־של־יוד הוא מורה לנו מה רבות התורה, החכמה והדעת שעמדו להיות נלושים בתוך מסה זו, אלו באה על סיומה ושלמותה, אבל בעיקר — כמה פיוטי הוא זה הנושא החמרני־הפרוזאי מעצם שמו — “האדם וקנינו”; אדרבא, שהו נא באורך־רוח ומתוך עיון מכוון על שני־עמודים־ומשהו אלה של ראשית־מסה זאת אשר לח. נ. ביאליק, — העבודה, כי הוכח תוכחו שהרצאת הדברים וסגנונם — פרוזה טובה ובריאה, ודוקא הנושא (הקנין!) — שירה!

ג

בשתי המסות “חבלי לשון” ו“גלוי וכסוי בלשון” ודאי שבקש ח. נ. ביאליק, — לחנך, למנוע גישה מוכנית ללשוננו ולדרך תחיתה, לסלק הימנה את קלות הדעת של העסקן הכל־“יודע”, לשבר את האזנים ולהכשיר את הלבבות להביא לידי הבנה, שאין הענין פרוזאי כל־כך, אלא דוקא עיוני ופיוטי בדרגה גבוהה מאוד, — והלא משום כן הלביש המשורר את כונתו לשון של “פרוזה”, והסביר הכל בדרך של הגדרות מלומדות מדויקות; ודאי, הלשון של ח. נ. ביאליק רוויה גם כאן שירה, כיד סגולתו הטובה והטבעית עליו, אלא שדבר זה בא רק כמו ממילא; ואולם העיקר הוא בפירוש הנושא, שבתחלתו כאלו מסכים המשורר שהנו פרוזאי ומעשי, כדי שבסופו של דבר — יאלץ הקורא להסיק מעצמו, ואפילו בבלי־דעת, שהוא נעלה מנעלה, פיוטי עד תכלית.

ד

אף המסה־לשמה — “הלכה ואגדה” — זו המלוטשה ביותר, המחוטבה ממש, שח. נ. ביאליק ודאי שעשע את דעתו הבוחנת בכל האבנים הטובות אשר שבץ בה באהבה רבה ומתוך דיוק של מדוד ושקול, בדוק ובחון הנעימים לרוחו היוצרת — אף מסה זו לא באה מידי משורר המבקש כרגיל, להשפיע הנאה רוחנית בכוחה של האמנות, אלא בפרוש מפורש — על מנת להורות־הלכה, להוציא טעות מן הלבבות וסברה האומרת שהדברים ברורים וידועים ואינם צריכים עוד עיון ולמוד; כי הנה בואו וראו: — ההפך מזה הוא נכון, — הדבר שונה בהרבה מן המקובל והשגור על הדעת; כן, גם ההלכה — נעימה ויפה כאגדה, וגם האגדה — אינה שעשוע בעלמא, אלא תוֹרה היא וחומרה מאלפת בה; ובכלל — שתיהן יחד כמותן כאותה מטבע, ששתי פנים לה והיא עצמה לעולם אחת ולא שתים; אכן המסות־ההקדמות “לכנוסה של האגדה”, “משנה לעם”, “על חכמת ישראל” אינן לאחר זה אלא מעין פרושים מפורטים יותר, הסברים פרוזאיים, כביכול, של מחשבות גבוהות ופיוטיות מאד, באותו הקו ולהשלמת אותו מחזור של כונות אדריכליות לגבי תרבותה של ישראל וספרותה למען התחיה.

ה

טעם מיוחד במינו אתה מוצא בארבע המסות “מנדלי ושלשת הכרכים”, “יוצר הנוסח”, “בגבורות” ו“מנדלי זקן” שמקורן התפעלות מכוחו של אמן גדול וחותמם חותם של תלמיד־חכם המעריץ את רבו ואוהבו אהבת־נפש ואין הללו מקלקלות את השורה אלא דוקא מתקנות אותה הרבה, כלומר: — מגבירות את ההבחנה במסכת היצירה של הזולת, מוליכות אל מעמקי מעמקים כדי לדלות משם את קנה־המדה האמתי, המשחיזות את השכל־הטוב, כורות ומגלות את הכוח הבוחן והבורר בשביל הגדרה נוקבת ומפליאה בדיוקה; כי צאו נא וראו היאך, למשל, הוא מגדיר את לשונו של הסבא: “אתה מוצא בה עתה מאצילות לשון המקרא, מן הצמצום, הבהירות והדיוק של לשון המשנה, מכובד־הראש והזהירות של שפת הרמב”ם, מן הפשטות, הנחת והנעימות של סגנון האגדה ורש“י, ומן הרוך והתום והחמימות של התפלה והתחנה העברית. מנדלי הוא היורש הגדול של כל אבות הלשון העברית ובידו נתנו כל אוצרותיה לנחלה לעשות בהם כרצונו”; האין זה פרק מופלא ממופלא בשאלה של סגנונות ומזוגן לאחת?

ו

ואלו המסות המלוות את יצירתם של חברים אם בחייהם ואם במותם, — איזו עין־טובה שולטת בהן, ובכל זאת אין כאן מאום מן הפרכוס האישי, ולו גם מזה שאינו מבקש תגמול; וזו המסה “שירתנו הצעירה” עד מה מלאת חמימות אבהית היא, אבל לא תמצא בה ולא כלום מטעמה של אפוטרופסות, אלא שמחת־אמת בלבד לגדול שמצא ולהרחבתה של השירה העברית החדשה, שהבחין בה בעיני רוחו; וכמה חכמת־חיים אתה מוצא בהערכות הקצרות הללו ובזו הסקירה שממעוף־הנשר, ואיזו מדה יפה של הומור מקופלת כאן בתוך היחס של כובד־ראש ושל אחריות אישית; מה רב הבטחון בציון העובדות ובקביעת הדיאגנוזה, ושרטוט האפשרויות הבאות, ואף על פי כן אין הדברים חסרים גם משהו מן ההסוס המוכני ולו של סקפסיס אציל; או מה נלבבים־נרגשים, בעצם, הם שני ההספדים — “המנוח לווינסקי” ו“לזכרו של ש. בן־ציון”, עד מה נדיבים הם ציוני האישים ויצירותיהם ואף על פי כן — אין הם לקויים בפטתיות; הרי שאמירת האמת היתה ממדות־הנפש שלו, זו הבאה על בטויה הנכון ברגעי־אבל כברגעי־שמחה כאחד.

א

אחד־העם, זה הזהיר מכל זהיר בהגדרת דעה והמדקדק בכחוט־השערה בביטוי של רעיון — נכשל, בלי כל ספק, שעה שכתב במאמרו הפרוגרמתי “תעודת ‘השלח’” (בראש החוברת הראשונה של מכתב־עת זה בעריכתו) את המשפט המפורסם לרוגז עליו:…“ופואֶזיה בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה — יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במדה מספקת”; והוא “נכשל” — לא רק לפי הערכתם של יריביו בימיו וגם לפי הערכתנו ללא־פניות היום, אלא אף לפי מה שהרגיש בעצמו, כמסתבר, כי על כן ברשימת־בקורת מאוחרת (“ספרי עם”), מתגונן הוא בדרך של התקפה ופולמוס אירוני: “חשוד אני בעיני סופרינו ה’יפים', שיש טינא בלבי על הספרות היפה בכלל” ועל ידי זה ששם בפי יריביו את הפסוק: “בידוע שאתה מזלזל בכבוד השירה ביחוד העברית, ועל כן פסול אתה לעדות”; ושוב: — הוא “נכשל” לא משום שגלה בכלל את דעתו הנועזת אשר עמו במקום שצריך היה להסתירה, נגיד, אלא בפרוש יען כי לא הבהיר עד הסוף גם בנדון זה, כמו בשאר הענינים שדן בהם, את מחשבתו, שהמשפט הנ“ל נובע ממנה; כי אלו עמד והרחיב את הדבור אף בנקודה זאת — ודאי היה מצליח ומוצא נסוח אחר, ולא היה משאירו בצורה זו שטעות הדעה גלויה על ידה, והיא עצמה מולידה את ההתנגדות הטבעית כל־כך למחשבה רעועה, אם היא עלולה להסיק מסקנה כגון זו הכלולה במשפט הנודע הנ”ל; והלא השקפתו על ספרות בכלל ועל הספרות העברית בפרט היתה, כידוע לקוראי כתביו, נרחבה יותר וּמורכבה יותר, והיא יודעת כוחו של משורר מהו, ואינה מנמיכה את חשיבותו של זה מחשיבותו של החושב וכל שכן לא ממשקלו של המספר — ומובן מאליו שפרזה המבטלת את השירה, כהנ"ל, אינה הולמת את השקפתו לאמתה, ויש לראותה בבחינת פליטת־קולמוס חמורה, שמשום מה לא מצא אחד־העם הישר והנועז שעה כשרה להודות בה ולתקנה.

ב

כיחסו של אחד־העם וכגישתו אל כל ענין מן הענינים שנזקק להם, כן יחסו וגישתו ללשון העברית וספרותה — גם אם הרצוי היה יפה ומובן לו, לעולם לא העמידו משום־כן בחזקת מצוי, ואם יבוא מי שיבוא ויקבע, מתוך ששם לבו לכוח־המנתח שבדבריו ומתוך שהיה חכם ואמן ל“צנן את המוחות”, כי אחד־העם לא ידע התפעלות מהי, או שזר היה לכל התלהבות, הרי זה איש שאין לו אוזן שומעת ואין לבו מבחין בהדו של קול חי שאין להפרידו מן הקול הגשמי, המוחשי; דבר אחר הוא אם נעין היטב ונאמר: — אחד־העם לא בקש אלא את האמת, עמל ועמל לדעת תמיד קודם־כל מהי האמת והיכן היא בכל הנוגע לענין הנדון, ואם האמת מנוגדת לרצון ולשאיפה — דוקא אז חובה והכרח לגלותה ולצין את העובדה, כי היא מנוגדת; לא היתה סכנה גדולה בעיניו ולא היה כשלון בטוח יותר לדידו מאשר להתעלם מן האמת, לבטל אותה מדעת; להזות מותר, כמובן, ואולי גם צריך להזות, אבל לשים את ההזיה במקום המעשה — אולת וגם חטא היא לנושא ההזיה; ואולם, אין לך שגיאה גסה יותר מאשר להעריך את כתיבתו של אחד־העם ולראות את הגיונו כראות כלי מחשב חשבונות של חסור וחבור גורמים גלויים ונראים לעין, והמסכם לבסוף, על יסוד פעולות החשבון הנ“ל, סכומים “יבשים”, “מעשיים” ותו לא; אדרבא, באמצעי נתוח “קונסטרוקטיביים” היה אחד־העם — בעל הגיון פּרוגרסיבי מובהק; עובדה ומציאות לא היו אצלו רק מה שהוא מוחשי וממשי בלבד, כי גם נתונים פסיכולוגיים דקים, ואם תרצו — גם תת ההכרה הובאה על ידו בחשבון של עובדה קימת ומציאות־ברזל שאין לדלג עליהן; הנה כי כן כתב אחד־העם לפני למעלה מחמשים שנה מאמר בשם “הלשון וספרותה” וכל הנחותיו, גזרותיו השוות, עצותיו — שרירות וקימות עד היום, והכל ראוי להדפס, להקרא ולהיות נלמד כדברים חדשים ממש: “כל הלשונות נולדו עניות והלכו ונתרחבו אחרי כן ביחד עם התרחבות המחשבה בקרב העם, אבל בשום אחת מהן לא נעשתה ההרחבה על ידי אומנים מיוחדים לכך ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים והוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה על הרוב קטנה מאד”; האין זו מלחמה נגד הנסיון להשלות את הסופרים ולזקוף את מכשלת הספרות העברית ב”עניות" הלשון העברית ולהסיח את הדעת מן האמת בדבר חסרון מחשבה אצל הכותבים? ואנחנו הן לא הבאנו כאן את כל מהלך העיון של אחד־העם בשאלה זו, אשר כל הפרטים שהוא משבץ בה, חשובים וקובעים את טעמה הטוב; וכמה מהפכני־למעשה הוא האיש השמרני־להלכה, בצינו להלן: — “לכן נעשו ממילא גם חדושיהם בלשון לקנין כללי, בין שנעשו כהוגן, עפ”י חוקי הלשון, ובין שנעשו שלא כהוגן, וכל צעקת הפוריסטים על השחתת הלשון מצד הסופרים החביבים על העם — לא תועיל ולא תציל; עד שלבסוף תשתרש ה־’השחתה' ותהיה גם היא לחוק קבוע, ואז יקומו פוריסטים חדשים, אשר יקנאו גם קנאות החוק הזה ולא יתנו לנגוע בו לרעה“; ובסיומו של מאמר חשוב זה הוא מגיע לתמצית־התמצית ותובע בתקיפות ראיה מפוכחת, התרחקות מהשליה וידיעת האמת כמות שהיא: " אם רצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות; הכניסון כמו שתוכלו, ברוח או בדוחק, בצורה עיונית או ספורית, רק אל תשנו אף קוצו של יו”ד לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון".

ג

מזוית־ראיה אחרת, מתוך גישה קרובה וישרה יותר אל גופה של הלשון העברית ומצבה, חוזר אחד־העם ודן במאמרו “הלשון ודקדוק” כמעט באותו ענין עצמו, עד שאפשר לנסחו ולומר, כי אחד־העם שם את דגשו החזק באישיותו של הסופר; רק אם מישהו בעל עולם משלו הוא, אם משקיף הנו על החיים בדרך מקורית ויש לו מחשבה לאמרה, ואם יהיה נאמן למחשבתו ולא ימירנה בעד נזיד מלים כעדשים, רק הוא סופר ויוצר הראוי לשמו: “ביחס אל הסופרים הגענו איפוא, גם הפעם, בשאלת הדקדוק, לאותו המשפט הכללי שיצא לנו במאמר ראשון בשאלת המלות, והוא, כי כל מה שיוסיפו הם, הסופרים, להתמכר לבירור המחשבה ולהסיח דעתם דאגת הלשון, כן תוסיף היא, הלשון, לדאוג לעצמה, וכן תגדל האפשרות לראותה מתרחבת בחמרה ומשתלמת בצורתה”; ועוד נקודה חשובה יש לצין במיוחד, כי על כן גם היא מוכיחה לנו עד מה ישר־קו היה אחד־העם ונאמן עד הסוף להשקפת־עולמו, הלא היא תביעתו שהספרות תתכון אל המוני־העם ולא ליחידים משכילים ויודעי־ח“ן; לכאורה הלא היה אחד־העם ככותב מ”גבוה“, כנושא דברים מעל קתדרה, — ולו גם מפני שלא פנה מעולם אל הרגש, כדרך שעושים כשפונים אל העם, אלא השתמש באמצעים אקדמיים וטען ותבע מטעם השכל וההגיון — וראה דבר מוזר — באותה הקדמה מפורסמת שלו לחוברת־”השלח" ראשונה מגיד הוא ברורות, חותך את משפטו ללא כל הסוס: לא בית מדרש לחכמים אנו מיסדים, שישבו ויפלפלו זה עם זה ויחדשו חדושים, בשביל להגדיל תורה או חכמה לשמה; כי אם לכלל העם אנו מכונים לבנו, שימצא הוא במכ“ע זה מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת, בשביל לגדור פרצותיו ולבנות הריסותיו”; וכמה נפלאים הם, בדיוקם הנמרץ, פרטי תכניתו למכתב־עת זה שלו, וביחוד הגדרותיו לכל סוגי הספרות שיבואו בו; וכאן מאלפות מאד, ונוגעות באופן ישר לנושא מאמר זה, השקפותיו על ה“בלטריסטיקא”: “היצירה הפיוטית, בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוקותיהם, בצורות מוחשיות יפות, פועלת היא ביותר על רוב בני אדם ומוכשרת לחרות כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות והתבוננות, יותר הרבה ממשא ומתן עיוני מופשט”; האם לא ברור מכאן איזה משקל ואיזו חשיבות יחס אחד־העם לספרות היפה? ומי שקרא בעיון את כל מאמריו יודע אף יודע שהוא עצמו קרא הרבה בלטריסטיקא ובקיא היה בדברי פרוזה ושיר בכמה לשונות, ואין ספק שדבר זה בא לו מתוך שהיה כרוך אחרי ספרות לא רק בחלקה העיוני והחברתי, אלא בפירוש גם בחלקה הפיוטי והאסתטי; כי לכו וקראו נא את השקפתו על הבקורת, כשהוא אומר: “בשם הזה משתמשים אצלנו במובנו המצומצם; משפט ספרים חדשים, אבל מטרתנו אנחנו תביאנו להרחיב את המושג הזה עד לגבולו האמתי: משפט רוח האדם ופרי עבודתו ביחוסם אל האמת (בקורת הגיונית), אל הטוב (בקורת מוסרית) ואל היופי (בקורת אסתטית)”, וכן הלאה והלאה — בסגנון צלול ועמוק הוא מגדיר את תביעותיו וקובע את דרכי מכתב־העת, שהוא עומד לערוך; והנה אנו מתקרבים ומגיעים אל אותו מקום־תורפה על הפואזיה, שהקדים לו הנחה קצרה בלשון זו: “ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם תענוג בלבד — היא, אף היא יש לה מקומה וערכה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכוח אין”; האם אין להבין מזה שרצונו למעט בפואזיה אינו אבסולוטי ולתמיד, אלא כמין דחיה זמנית, רק לעת־עתה, עד שיתוסף כוח, ותהיה אפשרות לחלק את הכשרונות גם למען היצירה הפיוטית אשר בשביל “התענוג בלבד”? בשום פנים ואופן אין לקבל את הסברה, כי אחד־העם, שדבריו מלאים שירה, אהבה וגם הדר־טבע שבו, חשב שתתכן ספרות עברית בריאה בלי “השתפכות נפש על הדר הטבע ונועם האהבה”, וכל קורא עברי החפץ דוקא באלה — “יבקשם וימצאם בלשונות העמים”! הרבה יותר נכון הוא כי “במצבנו עתה” בלבד הודיע מראש: “אפשר שימעט מספר השירים במ”ע זה“; והיום הזה הן מותר לנו לשער בקול השערה אמתית, כי אחד־העם קרא את שירי הטבע והאהבה העברים שבזמנו, ומתוך שהיתה לו דעה שנקל לנחשה — דחה בלב קל כזה את הפואזיה הזאת לזמן יותר מאוחר; הלא כה דברו במכתבו השני לעורך “הפרדס”: “כי אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי כי אם — עם הספר”, ו”ההבדל בין שני אלה גדול מאד. הספרות, כמו העם, כוח חי הוא, הפושט צורה ולובש צורה“, וקרוב לודאי שאחד־העם ראה בשירים העברים מאז לא טבע ואהבה של “עם ספרותי”, אלא טבע ואהבה של “עם־הספר”, ועל כן התיחס אליהם כמו שהתיחס; והלא ביחסו זה, אין כל יוצא מן הכלל, כי גם את הספרים העיוניים בזמנו בקר קשות, אלא כיון שמגמתו הראשונה והעיקרית היתה למלא את החסר הזה קודם־כל, לא פטר אותו במשפט פסקני אחד, אלא הסביר והבהיר את רעיונו, ורק לגבי הפואזיה, שחשב כי סוף כבודה לבוא בעתיד קרוב או רחוק, וכי היא תבנה מן המחשבה העברית דוקא, שתקום שוב ותוצר בתוכנו, סלק אותה כלאחר־יד באופן בלתי־מוצלח, והעלה על עצמו רוגז וטרוניות כמו שהעלה; אכן, נראה שגם מקרה זה לא בא אלא כדי לאמת את החוק בל יעבור, ש”אין כלל בלי יוצא מן הכלל", וכי אפילו סופר זהיר כאחד־העם וקפדן כמוהו בהגדרות והרצאת רעיונות — לא עצר כוח והיה פעם אחת ובענין חשוב גם לעצמו, בלתי־זהיר ובלתי־קפדן.

א

דעה קלה ומאד שטחית היא, המקובלת על כולנו כמעט כי איש־המעשה (או ביתר הדגשת התואר: — האיש המעשי) — אין לבו לשירה; ומובן מאליו, כי ציון־עובדה זה אין כונתו לקבוע פשוט, כי לאיש־המעשה “אין פנאי” לשירה, אלא “עמוק” יותר: — אין לו צורך בה, יען כי יש לו דבר חשוב הימנה, הלא הוא — המעשה; והאם לא טבעי, לאחר הנ"ל, כי דורנו זה, בארצנו, שהמעשה אצלו אינו רק ענין לכל פרט לעצמו, אלא, מפני טעם מוסבר, גם מין חובה לאומית, — מתפאר ואומר: “אין לבי לשירה” כי בכך בלבד הרי הוא מכריז ומודיע: אני איש מ־ע־ש־י! ואלו מוקיר־השירה נתון לפסיחה על שתי סעפים: של חולשת־דעת, שעל ידה הוא רואה עצמו בחינת בטל־ממעשה ומבלה־עולם (אפילו עושה מעשים חשובים) רק משום שלבו לשירה, ואת זולתו בחינת פעיל ומועיל רק משום שאין לבו לשירה (ומדוע, איפוא, לא יכבד בכבוד משנה את הלז העולה ומגיע אפילו לידי מדרגת שנאה לשירה?) — או של זחיחות־דעת, המבטלת בטול גמור את הזולת האדיש לשירה, וכל הנובע מזה.

ולא קבעתי בראשית דברי אלה, שזו קלות ושטחיות של דעת, אלא על סמך עיון מכוון, המחכים ומורה, כי בהפך מכך — האמת; במדה שכלל, או פרט, גדול יותר במעשים — גדולה יותר חבתו לשירה והזקקותו לה; האם לא בזה אפשר להסביר גם את העובדה התמוהה משהו, כי דוקא האנגלים, אלה סוחרי־עולם, הדגולים במעשיות, המהוללה בקרירותה וחִשובה, עד שהיא כמעט קו־התנהגות לאומי, הקימו מתוכם את גדולי השירה וגאוניה מאז המאה הי“ד ועד היום? ואמנם לא פלא הוא — כי נקל מנקל להבין, שאין שירה נאצלת, עולה ופורחת, אלא במקום שהחיים מופלגים במעש, עשירים בעובדות חיות שונות, שופעים פרוזה על גדותיהם; ומשורר אינו אלא מי שיצירתו היא תמצית מאירה של נכסי־פרוזה לאומיים ואנושיים; במדת־מה דומה כל שירה לחידת־חכמה, שאף על־פי שמפתחה תלוי על מנעולה — אין רואה אותו אלא המכיר ויודע מראש את הדברים הסגורים על מנעול; — אם שמעת אחד מודה ביהירות כי אינו מבין שירה, וידעת כי עני־ממעש הוא, בור בהויות עם ועולם, ריק מחויות ומחשבות אשר אותן מצה, במדה זו או אחרת, בצורה פלונית או אלמונית, המשורר ביצירתו; עדינות של רגש, דקות של חכמה, אצילות של רוח — משמעותן לא חלק, שהפרידו מן הרגש, או החכמה, או הרוח, אלא אדרבא, זוהי — השלימות שלהן, המוגשת בדרך של זקוק וגבוש; העדינות, הדקות והאצילות — הן מפתחות לאוצרות הרגש, החכמה והרוח, אבל רואה אותם ויודע להשתמש בהם — רק הבקי ומכיר את השמור מתחת למנעוליהם; אכן, גם את מושגה של השירה העלה ספר־הספרים שלנו למדרגה של סמל, ביחסו את “אז ישיר” “ותשר דבורה”, תהלים” ו“שיר השירים” — למנהיג האומה ומיסד דתה, ללוחמת ונביאה, למלך לוחם ורב עלילה, למלך וחכם, כלומר: — לעשירי מעשים ופעולות.

אין ספק כמעט, כי כל משורר בעל שעור־קומה, אלמלא בחר בשירה ונבחר למענה — היה מצטין בציון של גדלות במעשה מן המעשים בעולם; זכרו נא את ארתור רמבו, זה העלם הצרפתי הגאון, ששירתו אבדה פתאום את חנה בעיניו, עד שהלך ונעשה סוחר־בנשק בעל־מדות, ואשר נהל את שירותיו הארוכות בין מדבריות חבש לבין מולדתו; והאם יתכן, דרך משל, שאדם נעלה כמו שד“ל, שאהבתו לשירה היתה גדולה כים, — יהיה בעיני מי שהוא בבחינת־בטל ובלתי־מוכשר לפעולה ומעשה של “עסק”? ודאי לנו כי אלו בקש היה מפליא לחפור, נגיד, תעלות לאחוד אוקינוסים נבדלים, כשם שהצליח לאחד באחדות עליונה אנשי־רוח נבדלים ונפרדים זה מזה, ושמא יכול היה לגלות ארצות נסתרות ולישבן בונים ונוטעים, כשם שגלה יצירות שירה גם אם אבדו ונשכחו בתהומות זמן ומקום; בדמיון כדמיונו, בכוח־אהבה־ומסירות ככוחו — כל בלתי־אפשרי אפשרי הוא; אלא שגורלו וזכותנו הם שקבעו ששד”ל יהיה מה שהיה.

לא בנלי לגמרי הוא אם נבהיר כאן במפורש את שצריך להיות ברוּר מאליו: פועלים, שפעלם אינו אונס וממילא גם לא גמילת־חסד, אלא מקור ממקורות הפרנסה המכובדים; חקלאים, שתנובת אדמת מחיר וטעם לה לא רק בחלופה למטבע; סוחרים, שסחרם אינו רק אמצעי לרוחים, אלא גם צורה של מדיניות סמויה מעין, וכבוש קולוניות לעם בארצו; בעלי־תעשיה, שתעשיתם מפרסמת לא רק טיב חמריה של ארצם אלא גם את רוחה בהם; מדינאים, אשר מדינאותם אינה פקידות בלבד, אלא גם תפקיד; כל אלה יחד ולחוד — אי־אפשר להם, שלא יהיו אוהבים שירה, שלא יהיו זקוקים לשירה! כי מהם באה ואליהם היא חוזרת; כל המתכחש לכך, בכונה (מוטעית) או שלא־בכונה — עלילה הוא מעליל על עצמו, או: אעפ“י ¹ שרואה עצמו “מעשי” בטלן הוא. ריק הנו מפועל וממעשה, בקצור: — הוא ה…”משורר" (לפי הטעם שהוא קושר ומיחס למושג זה!).

ב

אכן יש אדישים לשירה, החשים, כנראה, שיש בכך משום “אשם”, אלא שהם מגוללים אותו מעל ראשיהם, מכריזים ואומרים מתוך צדקנות: אין לנו משוררים גדולים כדוגמתם של הלועזים, ואשר על־כן אינם מצויים אצל שירת עמם; הללו אם אינם עושים שקר בנפש, הרי שהם עושים אותו בזולתם. — משום שבעל־הטעם והבקי בנדוננו יודע, כי תמיד היתה שירה עברית בעלת משקל וערך רב גם למעדן־מן־המעדנים; וּמי זה עמד וקבע הלכה־למעשה, שאהבה וענין צריכה רק שירת ההוה? האמנם אין מבינים לדעת, כי גדלותו של ר' יהודה הלוי, דרך משל, היא גם בכך, שהיה לפניו משורר התהלים? ואלו היה משורר “ציון הלא תשאלי” — פתאומי, ללא־קשר עם קודמיו, כי עתה נטל על־ידי זה בלבד חלק הארי מגדלותו, וכן הוא גם יחס חשיבותו של ח. נ. ביאליק, נגיד, לגבי זו של ר' יהודה הלוי; ומובן מאליו הוא, כי משורר שאין בו משום קשר, יחס והמשך לקודמים וגדולים, הרי שהוא לא רק “בודד” במעמדו, אלא גם ערירי משירה! אמנם, יתכן, שיש דור, או פלג־דור, שאין בו המשך־שירה, אבל שירה יש בו תמיד, והלא על זאת אנו מדברים; הקינה על הוה־דל־בשירה — הנאה מן ההנאות הגדולות היא, כנראה, כי על כן אנו רואים אותה חוזרת בעקשנות מופלאה ומופיעה בכל דור ודור, ותמיד יש איזה הכרח נעים “להגן” על השירה; הנה בא לידיו של כותב טורים אלה קובץ אנגלי של מאמרי־בקורת על שירה במשך ת“ק שנים, וביניהם כמה וכמה מאמרי־הגנה על השירה מפני בני־הדור; — סיר פיליפ סידני (במאה הט"ז) כותב מאמר בשם “צדוק השירה”; סמואל דניאל (במאה הי"ז) כותב מאמר “הגנה על החרוז”; פ. ב. שלי (במאה הי"ט) כותב מאמר מקיף “הגנה על השירה” ואלו לורד ביירון (בשנת 1822) הוא עצמו מקונן קינה על שירת דורו, וכו' וכו'; ומי יודע אם לא דוקא דרך־קינות זו שכמוה כתביעה ליותר, אינה בחינת חלק (“בלתי־נעים”, אבל אורגני) מתהליך התפתחותה של השירה? ומשום זה: — כל ה”מקונן" ואינו עוזב מלאהוב שירה וליהנות הימנה — “ירוחם”, ואלו למקונן ואינו אוהב — “נקהה את שניו” ב… מאמרי הגנה על השירה.

אולם אין כל הנ“ל מונע, חלילה, מאת יודעי־דבר — לשקול ערכים ולקבוע לקויים; הנה אין ספק בדבר, כי זמננו, זמן משבר הוא, מכמה בחינות, בשביל השירה העברית, והוא שם באמת מכשולים בפני עורים בשטח זה; עוּבדת חלוף נגינת מלעיל במלרע האם לא דיה כדי לחולל מעין אנדרלמוסיה בשירתנו? הסבור שזהו שנוי קל, שאפשר “להסתגל” אליו על־רגל־אחת, — לא תפס מעולם שורש שירה מהו; אכן, קמו לנו משוררים וירטואוזים שהפליאו להסוות תהומות, אבל ימים יבואו והם יגלו עד מה טרגית היתה שעתם אפילו של אלה; ודאי לנוּ, שמתוך נעימת המוסיקה בשירים עברים בימינו בוקעת ועולה, אל האזנים העדינות, גם מעין שבירת־כלים; אלא שמובן מאליו הוא, כי “שבירה” זו עצמה הופכת אצל גדולי־הכשרון — יסוד ותוכן מוכר ובלתי־מוכר של שירתם; והרי ששוב יש ענין רב ומשהו מקוריות אפילו בכך; וכן הדבר גם לגבי חלוף החמרים בגוף לשוננו, שאין יוצרים עוד בה בדרך של השאלה וגלגול־נשמות, עד שאפילו דבר ממשי וברור בחינת חידה ומדרש־פליאה היה בעינינו; המעבר הזה מאמצעיות אל בלתי־אמצעיות — האם די בו כדי לצמצם כל יכולת שירית, שאינה עשויה רק לדורון בלבד, אלא גם למלחמה, ודוקא למלחמת תנופה? אלא שעלינו לחזור ולומר: הלא גם ענין זה נעשה יסוד אורגני (אעפ"י שהוא זמני) מיסודות השירה העברית בדורנו, וכשאנו בוחנים אותה להנאתנו — עלינו לבחנה גם כדי למצוא ולדעת מה כוחה (הפיוטי) ומה טעמה (הרוחני־אישי) גם ב”נקודה" (כמוה כהר!) זו, שאף היא נעשית נושא ותוכן לשיר (כגון ב“שירים על רעות־הרוח” לנ. אלתרמן); וכשתרצו תבינו, כי אם, אמנם, יש בכל אלה משום מעוט דמותם לקטנים ולבינוניים, יש בה, בלי ספק, משום יסוד נוסף וחשוב לשגוב כוחו של המשורר הגדול, לא כל שכן של המשורר שהוא למעלה מגדול; ומי אשר עינים בראשו, לראות ולא להורות, — אין ספק שישכיל וידע, כי עושר רב של טעמים וענינים פיוטיים, נוספים, שמור להנאתו בתחומיה של שירתנו החדשה דווקא.

ג

“Poetry is the Parent of Liberty”

Elisabeth B. Browning

הגדרתה זו של המשוררת האנגלית דקת־הטעם המהוללה, האומרת כי “השיר הוא אבי החרות” יש בה גם משהו מן האוּטיליטריות, אעפ“י שכונתה לא היתה, כמובן, לכך; אבל בזה דוקא היא הולמת את מגמתנו כאן; אין לך כלל או פרט, אשר החרות, במובנה הנעלה ביותר, תהיה אצלו בחינת נכסי־צאן־ברזל כמו שהיא אצל זה שגדל וחי עם שירה; המוסיקה מעדנת ומרוממת, אבל היא גם מכשפת, מטיחה משהו את העינים מראות בראיה אישית וגברית; היא מחנכת למשמעת עליונה, אבל אפשר לנצלה בנקל גם לשם משמעת נמוכה, עדרית; הפילוסופיה, אפילו הפסימיסטית מחזקת את הקשר עם החיים ונותנת בהם טעם שכלי, החביב על האדם יותר מן הטעם החושיי, שהוא, כביכול, נמוך יותר; אבל יש בה בפילוסופיה, כשהיא מובדלת לעצמה, משהו העשוי לרכך כל רצון למעשה וליזמה, ופעמים שהיא מקבלת על עצמה לטהר גם שרץ; ואלו השירה, גם כשהיא קלוקלת, רחמנא יצילנו, אין בה מלבד הכעור — כל סכנה לרוחו של האדם; ובדרגותיה הגבוהות, בשעה שהיא משתפת עמה, במדה מוצלחת ויפה למזיגה, גם את המוסיקה וגם את הפילוסופיה, היא מעדנת ומרוממת, בלי שתכשף ותעוֵר, היא מחזקת את הקשר לחיים בלי שתחנך לפטליות; בכוחה של המוסיקה, או של הפילוסופיה, אפשר להשתמש לשם שעבודו של האדם, כי אותן אפשר על־ידי פופולריזציה, להקנות לצבור שלם בבת אחת ובקוים כלליים, מרוקנים מן המורכב והנשגב שיש בהם, והקלים אז לתפיסה; ואלו את השירה אפשר להקנות רק לכל יחיד ועל־ידי דבר זה עצמו היא מחנכת לחרות אישית, המצטרפת, רק לאחר־כך, גם לחרות צבורית וכללית; העם האנגלי עם של חרות הוא קודם־כל משום שכל אנגלי בן־חורין לעצמו; ואת חרותם זאת למדו האנגלים במדה העולה על כל השערה גם מן השירה שבתנ”ך, מן האגדה שבו, בשעה שאנו דבקנו יותר ובעיקר בהלכתו; ויש לשבח ולרומם גם מבחינה זאת את ח. נ. ביאליק שבקש לגלות לנו ולחבב עלינו בחשאי את האגדה, אעפ“י שחזק והוקיר במפורש את ההלכה; היה זה לא רק מעשה ידיו של המשורר, אלא גם, ואולי יותר, של הלוחם לחרות עמו, להקנית רגש החרות לבניו; ושמא כדאי להזכיר בזה גם את שלמה לעוויזאהן, שאפשר לומר עליו, כי מנקודת־השקפה כהנ”ל — חולל מהפכה ממש בחנכו את בני דורו, באמצעות “מליצת ישרון” שלו, ליחס פיוטי אל התנ“ך; האם לא מענין הוא הדבר, שמשוררים עברים רבים ששרו על נושאים תנ”כיים — פנו בעיקר אל הנפשות או אל המומנטים הדרמתיים שבתנ“ך? רק עכשיו, קמו כמה משוררים צעירים, שהנפשות או המומנטים הפיטניים שבתנ”ך מושכים אותם בעיקר; אלא נראה, כי גם זה ענין של חרות טובת־טעם הוא, ובמדה שהחרות תהיה תכונה מתכונות־היסוד החדשות שלנו — היא עלולה לעזור לחשוף אוצרות יקרים, שאין לשערם מראש; וכיון שהגענו לכאן, הן כדאי לומר בפרוש, כי אין משורר אלא זה שהוא בן־חורין, אפילו בשעה שהחרות אינה עדין נכסו של הכלל שבתוכו הוא שר; זוהי הצבת הראשונה, שאינה עשויה בצבת — זה פלאה וזה כוחה; ומי שאינו תופס עיקר זה ופוגע בו, בצורה זו או אחרת, מעולם לא תפס שירה מהי, ולעולם לא יזכה לבוא אפילו בשער גן עדנה; והמשורר עצמו — בן־חורין הוא לכל דבר, פרט לותור, אפילו מרצון, על חרות רוחו.

כי זאת יש לדעת:

השיר — אבי החרות הוא, אבל גם צאצא־הוד שלה.

אף על פי שמושג ה“עממיות” רווח מאוד אצל מעריכי הערכות שונות בספרותנו, לא נסה עדין איש להגדיר, ואפילו הגדרה סוביקטיבית, מה טעמו ומהותו של מושג זה. המשתמשים בו אינם מתכונים, כנראה, אלא לכללותו, מתוך הנחה, בודאי, שהכל יודעים ומבינים מהי עממיות, והרי הדבר לא כך הוא. מובן מאליו, שהעממיות, ככל מושג חשוב ובעל הקף, מן השכל הוא שלא תהיה לה הגדרה אחת מפורשת וקבועה בלי אפשרות של שנויים. ואם כן מן הדין, שכל הבא לשוות את תואר העממיות למשורר פלוני או אלמוני יגדיר, בקצור או בהרחבה, מהו תואר זה לפי דעתו, על ידי כך ימנע אפשרות של טשטוש טעמים וגם ירבה גונים ובני־גונים בדברים שהעיון חשוב בהם.

נראה, שתכונת העממיות אינה בלבד הפשטות המפורסמת הגובלת, כביכול, עם פשטות של ילדים או, חלילה, עם שטחיות; אף לא המונוטוניות שבריתמוס או החורון שבחריזה, שהם נחלת השירים העממיים, כ“מקובל”, אבל לא בדוק ולא מנוסה. צאו וראו כמה ברק של בטוי, כמה חריפות של לשון, איזו צבעוניות של מחשבה והרגשה שִוה ח. נ. ביאליק ל“מזמורים ופזמונות” בהתכונו לזכותנו בשירים עממיים והמיוסדים באמת על שירים, שהתהלכו בעמנו, בלשון הגלות, כמובן. או נסו לדפדף באספים של שירים עממיים אנגליים, שיצאו לאור על ידי ה“אוניברסיטה באוכספורד”, שירים שמחבריהם אלמונים באמת ושירים שהם עממיים אף על פי ששמות מחבריהם קרואים עליהם, מהם מפורסמים בכשרונות גדולים — קראו ותוכחו מה שונה העממיות, בכללה ובפרטיה, מן המושג המקובל ומפורסם.

וכן הדבר לא בלבד בשירים עממיים, אלא אף ובעיקר ברוח העממיות, שהיא בלי כל ספק סגולה מן הסגולות היקרות ביותר וכל המחונן¹ בה אינו דוקא לא־מורכב, אינו דוקא “שוה לכל נפש” במגע הקל והראשון עמו, אינו דוקא קל הבטוי ואינו מחיב דוקא אי־התאמצות אצל הבא להשיג את יצירתו. יש שהעממיות האמתית משמעותה כובד־משקל, אפילו כובד משא, במחשבה כבבטוי. מה עצום העושר שהעניק למשל א. פושקין למחשבה הרוסית וללשונה דוקא בזה שהיה טבול ראשו ורבו בעממיות. מה מרובים הנכסים הרוחניים־אמנותיים שהנחילנו גתה, שדבק בשירת ה“מיננזנגר” וממנו ראו וכן עשו גדולים וטובים אחרים.

העממיות אינה בשום אופן, כדעת הטועים להאמין, מין “קלפה” קלה, רכה ורעננה, שכל הרוצה בה ונוטלה, בא ומעלה אותה על “תוך” שהוא בוחר בו. העממיות היא המשא הכבד ביותר ואין הוא נראה “קל” אלא משום שהוא עמוס באופן שוה על שכמו של עם שלם. משורר עממי באמת אינו זה המשתמש בכלים או בתוכן “עממיים”, אלא זה הנושא את חלקו השוה במשא. וכיון שהוא עומד ראשון לעינינו בשורת הנושאים הרבים — כמוהו כנושא יחידי של משא־העם הגדול, בחינת טעם הפתגם “מחמת העצים אין היער נראה”.

ומובן מאליו, שכל משורר גדול מקורו ושורשיו מן העם, אבל המשורר הגדול זה שתכונה אחת מתכונותיו היא העממיות, שרשיו הם לא בלבד מן העם אלא אף בתוך העם. וההבדל חשוב ובעל משקל. הוא מחלק את המשוררים הטובים לשני סוגים. סוג אחד, משורר שהוא אמן ובה בשעה גם מורה ומחנך בעמו. כשם שהוא מושפע כך הוא משפיע גדול, יוצר, שהכל סבורים — וטועים בסברתם — שקל להיות כמוהו, לעשות כמעשהו, אלא שבמאמציהם ובהשתדלותם לכך הם לומדים ומתחנכים, ויש מהם שבזכות אלה הם גדלים ומתעלים, אם כי בכוונים אחרים ושונים. וסוג שני — משורר, שהוא אמן ולא יותר. ואם כי ערכו רב וכוחו מחיב כבוד וקנאת חכמים, אין הוא אלא קוטב קר, מגמה לנועזים והרפתקנים בלבד.

וכלום צריכים אנו להדגיש ולומר בפרוש, שהגדרת דבר והפוכו אין כונתה לקבוע אופי לשבח ואלו הפוכו — לגנאי לכל הדעות, אלא להבדיל הבדלות לפי כוחו ונסיונו של המבדיל, והקורא יבחון ויקבל או יבחון ולא יקבל, ובלבד שידע, שהכונה היתה להעריך לא על ידי שמוש במושגים כלליים ומטושטשים, אלא מוגדרים ומפורשים.

אכן, יש שעה ואתה מגלה (מה שגלוי היה תמיד למנוגדים לטעמך, כי השירים או הספורים של פלוני היוצר החשוב עליך סתומים משהו ובלתי־מובנים. והאם שעה זו, שבה השתלט ההגיון על כל שאר כלי ההבחנה והוא אומר להטיל ספקך בדברים שלא פקפקת בהם עד עכשיו — האם שעת חולשה או גבורה היא? אם תנער ממך כל אבק התנצחות עם זולתך, הידוע או המדומה, אם שתי הדעות המנוגדות יהיו לך כדעותיך אתה והן תתוכחנה ביניהן לבין עצמן, — תגיע לכלל דעה אחת פשוטה וברורה: האומר “איני מבין” אינו בשום אופן בן־וכוח לשלילת היצירה האמנותית; יתכן מאד, כי פלוני או אלמוני לא יבין יצירה זו או אחרת ואף על פי כן יהיה מחשיב אותה וכרוך אחריה ואחרי יוצרה. מדת־ההבנה היא בחינה אחת מן הבחינות לערכים האמנותיים, אבל אי־הבנה במדה זו או אחרת אינה מבטלת ממילא את הערכים ששאר הבחינות מחיבות אותם; לפיכך לא פרדוכס הוא, שאתה רשאי לומר: איני מבין את השיר הזה או את הספור הזה, אבל בטוח אני שהוא יפה וחשוב. ואין אתה רשאי לומר: איני מבין יפה דברים אלה ועל כן אני פוסלם. כלום נתן רשות לכל לא־מבינים את “איוב” (אף לאחר העיון בפרושים המרובים עליו) לפסול את חשיבותו? ואם אנו יודעים, שרבים אינם מבינים את שירת דנטה, האם נטה אוזן לטועים ופוסלים אותה משום אי־הבנתם בה? והלא גם המפרשים עצמם של היצירות הגדולות הללו (שאינם מפרשים אלא משום שהם בטוחים בגדלותן) אינם רואים בפרושם יותר מהשערה. ואף על פי כן אפשר לומר: אני מוצא בשיר זה או בספור זה את החסרון א‘, את הפגם ב’ וכו' וכו' — ולבסוף אני מצין, שהוא מעורפל ובלתי־מובן ולפיכך איני גורסו. אבל אי־אפשר לומר: שיר זה או ספור זה מעורפל ובלתי מובן, — מכאן שחסרונותיו או מעלותיו האחרים אינם מענינים עוד אותי. “איני מבין” אינו בשום אופן הוכחה ראשונה. עובדה היא, למשל, שהמשורר הצרפתי פול לרי מוכר ומפורסם כיוצר ואמן בעל שעור־קומה בלתי־שכיח (אפילו לפי השעור המופלג באירופה) ואין עוררים על כך אף על פי שאין מתעלמים גם מזה, שפחות מאחד לרבבה יורדים בהבנתם עד עומקם וטעמם של דבריו. ואמנם שיריו הצריכו פירושים של חכמי־שיר כגוסטב כהן, אלברט טיבודה ודומיהם; גלוי וידוע, שיש יוצרים המגישים את יצירותיהם הגדולות בלבוש של פשטות ובהירות, אבל לא דרך אחת ולא אופן קבוע ויחיד לרוחו של האדם היוצר. האם חטא הוא שיש דברים, שלבושם מורכב מאוד ואין פענוחם אלא על־ידי עמל ויגיעה מרובה או על ידי פרוש חכמים ונבונים שזכו והיטיבו לפענחם לעצמם וגם בשבילנו. ואם כי שוב אין אנו תמימים ויודעים, שיש מתהדרים באצטלה של ה“מורכב” כדי לכסות על ריקנותם, אבל אין ידיעה זו מחיבת שלילה מלכתחילה וללא תנאי של כל דבר מורכב וקשה להבנה. המרחק בין זה לזה רב והוא חלקלק מאד ואין למהר בו. והאם לא מענינות כמה וכמה עובדות בתולדות הספרות בעולם, השוללות את הזכות הקלה להטלת פסול ביצירה מחמת אי הבנתה? הנה כי מפורסם ר. מ. רילקה בתורת משורר בעל בטוי ברור ומובן לכל יודע שפת שירו ואף על פי כן יש גם אצלו יוצא־מן־הכלל: דוקא מחזור שיריו החשוב ביותר, השלם ביותר — ה“אלגיות מדואינו” — הוא המורכב ביותר בלשונו וקשה מאוד להבנה. או שוב אותו ולרי, הוא כותב גם פרוזה, (ספור, מסה בקרתית או פילוסופית) והרצאתו החריפה והדקה מן הדקה, — בהירה הפעם בתכלית הבהירות, שלא כמו בשירתו, שבה הוא, כאמור, מעורפל ומסבך בסמלים ורמזים שונים, אף על פי שהוא טוען תמיד לעצמו ולזולתו, שהשיר הטוב והחשוב יש בו ממהות של המתמטיקה ודיוקה המובהק. הרי שאין כאן אי־יכולת להיות בהיר, אלא שדרך היא וכונה מכוונת של יוצר ואין מקשין ואין חוקקים חוקים.

א

התחלתי לקרוא את שיריו של סטפן גאורגה לאחר שקראתי מאמרים וגם ספרים עליהם; גם דברי הקטרוג על שירים אלה לא מנעו את עצוב הדעה על משורר ככהן־גדול, על אחד גא (=סגור) וגבוה בעמידתו בתוך כל הסובב אותו, אבל כורע ועמל בסתרים על מלאכתו; דברי הערכה, עם מראי־מקומות, הכשירו את הצורך ברכוז ובהתיחדות מפורשת, שבלעדיהם אין לעמוד על עולמו המורכב ועל לשונו הסבוכה של ס. גאורגה. מראש ומלכתחילה קבלתי עלי באהבה והחשבה את הקשיים והמכשולים הבטוחים; אבל כל ההכשרה וההכנה לא הועילו כמעט; עם הקריאה הראשונת מצאתי, ששירה זאת אינה בלתי־אמצעית, כי על־כן חלות עליה כונות ודעות, העושות בה כעשות ידים בכלים וחפצים; נדמה כאלו אזור זר, אטום לשירה, מפריד בין מוצאות ראשונים של שירים אלה ובין מבואותיהם אל לבנו, שאליו הם מגיעים כמו אנוסים וכושלים, על אף הפתוס המלוה אותם; ה“פוזה” ההכרחית, אולי, מעצם טבעו של כוח־היצירה, הרוצה בגלויו, אבל מצווה, צווּי ראשון וקובע־טעם, להתבטל בששים נצחונות עליה על־ידי סממנים אמנותיים, ה“פוזה” הזאת, שמדתה בהכרתו של כל משורר אינה עולה על מדת ה“כזית” — אצל סטפן גאורגה היא מודגשת, נדמה היה לי עם קריאה ראשונה בשיריו, יותר שלא־מרצון (כלומר — מתוך חוסר־אונים להתגבר עליה) משהיא מודגשת ברצון ועל כן דוחה, — בכל־אופן פוגמת בצריפות הנכספת.

מטעמי “אבירות” תליתי, כמובן, את האשמה בקוצר המשיג, הבטחתי לעצמי לחזור לשירים אלה בשעה מבוגרת יותר, אבל “תקוה” מסותרת שעשעה את לבי, ששעה זו תאחר מאד לבוא.

שעה מבוגרת לקריאה חשובה היא, כמובן, גם שעה שהזמן מבגר (=מאחר) אותה, אבל בעיקר היא שעה שהקריאה מבגרתה, והיא הנלחמת בזמן, היא מקדימה את השעה המאוחרת; האם לא מובן מאליו הוא, ששנה אחת או שנתים של קריאה ב“אֶלגיות מדואינו”, ב“הרודיאדה”, ב“קסמים” הם זמן ממושך ומאוחר יותר מעשר שנים, בלי קריאה בשירים אלה? ועל־כן יובן ההבדל בין ההאשמה, שהאשמתי את עצמי, בקוצר השגת שיריו של ס. גאורגה מטעמי אבירות, ובין אותה אשמה, כמו שהבינותי אותה לאחר־זמן: האבירות היתה מיותרת, כי הדבר היה פשוט מאד: קצרה השגתי.

ב

אין משיג שיר, אלא מי שהשיג קודם־כל ובעיקר, שהמשורר הוא אדם האוהב מלים; המשורר (גם המספר המשורר) — מאוהב־במלים, ממילא הוא גם — אהוב־מלים; ונהיה קרובים יותר אל האמת — אם נפריז הפרזה־שהיא־צמצום ונאמר: מלה במקום “מלים”; כמדת הערך, הדאגה, הטפוח, שמשורר מוכיח ביחסו למלה אחת (כל מלה בשעתה) בשיר, כן מדת ערכו וחשיבותו כיוצר; פגישתו הראשונה של המשורר עם המלה היא גם פגישה מקרית, כביכול, אבל בסופה הריהי פגישה לחתוך־גומלין של גורלות. חלילה לו למשורר לראות את המלים כאמצעי ל“הבעת” מחשבות או רגשות; המלים ה“משמשות” אינן לעולם מלים ראויות לשיר, כי טבעו של השמש הוא לחשוב על קונו (במובן החלוני בלבד), להשביע, אפוא, את רצון זולתו; אפילו שמש ישר מתאמץ, לכל הפחות במסתריו התת־הכרתיים, לחסוך מכוחו, שהוא צריך לתת לזולתו, — למען חייו האחרים, חייו שלו; המשורר אינו “אדון” למליו (בכוח ופועל) אשר בשיריו, — ממילא לא תתכן כל שרירות־טעם לגביהן; היחס ההדדי שבין המשורר למלים (=ללשון) הוא צרוף מאוּשר של יחסים שאנו תולים בנאהבים ובאספורטאים; משיכתם היא משיכת־גומלין כמו אצל הנאהבים, שיש בה הכרח ואין לה הסבר, כשם שאין כוח לעקרה מבעליה, בלי נזק הגוף והרוח; ואלו משאם־ומתנם הוא כמשא־ומתן של האספורטאים; שעשועים על יסוד של כבוד־תמיד וחוקי־נוהג מפורשים, שכל פריעה בהם, אפילו כקוצו־של־יוד, מכתימה את האצילות שבתואר ונוטלת את אפשרות ההמשך. עיקרו של יחס זה הוא, שכל אחד מן השנים רוצה ב“יריב” חזק, לכל הפחות — שוה לו בכוח, והוא המרבה את חשיבות הנצחון ואת נועם התואר של המנצח, אבל אין בו כל “עליה”, כשם שאין ירידה בדרגה למנצח; המושגים “עליה” ו“ירידה” טבעיים־אנושיים, אולי, אבל אינם הורסים לעולם לתוך שטח זה. המשורר “מכריח” את המלים להפתיעו ולהפליאו בטעמים על גבי טעמים, בכל טעמיהן; הוא “מגרה” אותן להעלות לפניו את כל קסמיהן, לא רק שידע לבור ביניהם, אלא בעיקר כדי שידע להזהר ולהנזר מאלו שהזהירות יפה להן; שלא ישאר, חלילה, אחד הטעמים נסתר באחת המלים, טעם שלא הובא בחשבון ויש בו כדי למוטט את בית־השיר הבנוי לפי תכנית אדריכלית, שחשוביה הם תמיד חשובי יופי עם חשובי שווּי־משקל בבת אחת; ומה ערך החשיבות לאדריכל, שאינו יודע, או יודע ואינו מרגיש, שביתו צולע?

ג

הדברים פשוטים¹ מאד, גלויים־וידועים מאד, ואף־על־פי־כן יש לחזור עליהם, דוקא כדי למנוע אפשרות של הנחה, שהכונה היא למרוד בפשטות ולחדש חדושים, כביכול; — התוכן הוא עיקר גדול ואולי עיקר ראשון בשיר (כמו בכל יצירה); כל תוכן מן התכנים — מציאותו היא מציאות גם כשאינו מתגלם ביצירה, כי הוא נחלתו של האדם החושב, גם אם אינו יוצר, ונתן להתגלמות ביצירות אמנותיות ממין שונה; ומשום כן רשאים אנו, אעפ"י שהתוכן הוא עיקר גדול וראשון בשיר, בדברנו על השיר דוקא, לדבר על עצובו, כלומר — על סגנונו, כלומר — על לשונו, כלומר — על מליו, כלומר — על המלה האחת בשיר. ומוּבן ששני משוררים ישירו נושא אחד, או אפילו פרט קטן של נושא אחד, אבל לעולם לא ישירו שני משוררים (ממש כשם ששני נביאים לא התנבאו, כידוע) בסגנון אחד; ואין כל ספק בדבר, כי מי שלשונו לא שלו היא, תכנו — לא כל שכן; או אם יש מקום של הטעאה במושג “לשונו שלו” דוקא, כי על כן יש השפעות חלקיות הכרחיות ורצויות, בלשון וסגנון, — נדיק ונאמר: מי שאין עצמיותו מפורשת ומוכחת בלשונו אין כדאי להוכיחה בתכנו; ונדמה לי שאסתיע סיוע יפה, אם אביא כאן דעתו של אחד גבוה במחשבה וגדול בשיר — פול ולרי שאמר:

“Dans les vers, tout ce qui est necessaire a dire est presque impossible bien dire”;

עם הקושי הזה של הכורח להביע את הבלתי־נתן להבעה — מחויב, והעיקר, רוצה המשורר להאבק. והקושי הוא, מובן מאליו, במתן צורת־שיר דוקא למה שקשה להלבישו בצורה כזאת; פעם נראה התוכן גדול וחדש לכל עין ופעם הוא נראה “קטן” ושגור, ואין רע בכך.

התוכן הוא, כמובן, עיקר ראשון בשיר, אבל ראשונותו באה לו רק משום שיש אחריו עיקר שני; כי חשיבותו של התוכן בשיר אינה לעולם החשיבות הראשונה, הטבועה בו בעצמו, לפני שהופעל מן הצורה; חשיבותו של התוכן בשיר היא תמיד או חשיבות שנתעלתה או חשיבות שירדה.

ד

לא לשוא רואים כל הדורות את המשורר כנושא של חגיגיות, אם כי הכל יודעים, כמובן, שהמשורר יש בו עצבות, שמדתה וחריפותה אינן מעטות, לכל הפחות, מאלה שאצל כל אדם; כי לא התוכן, אם עצוב ואם עליז, קובע את נפש השיר אלא הצורה, הצורה השירית, היא באמת חגיגית תמיד, היא לא תוּכל להיות אחרת; “מלחמת” המשורר בלשון וללשון ולמלותיה, על קצביהן וחרוזיהן, אינה מלחמת חיל הלוחם תמיד, כשליח צבור; המשורר אינו שליח לעולם ועל־כן לא יתכן בשום־פנים־ואופן שיהיה אצלו משהו מאונס המעשה; השורר שש תמיד, אם גם בגלוי או רק בסתר, לקראת האבקות עם החומר שהוא רוצה לעשותו שיר ואיננו עדין כך. המשורר, בחגיגיות מעשהו, שחקן הוא, שצופיו אינם רואים את משחקו כל עוד הוא בגדר פועל, אלא בשעה שהוא כבר שם־עצם. לעמוד בפני כל הקשיים האלה יכולה רק החדוה הגדולה הצפונה בעצם העשיה; ומובן מאליו שחדוה גדולה כזאת, שהיא כולה ובעיקר חדוה־שבלב, לפני מעשה ובשעת מעשה — מיוסדת רק על הרפינמנט, שיש בו, כידוע, לא רק דקות, אלא גם ספקולציה רוחנית; המשורר רואה אפילו לצללים, המלוים את המלה; הוא רואה ויודע, שכל מלה לעצמה היא כפולה, ואף כפולה ומכופלת, כשם שהפסיכולוג־האמן (בעל המקצוע או המספר) רואה את האנשים תמיד, בלי שכחת כפילותם. ולא רק ראיה כאן, אלא גם ידיעה; המשורר יודע את משקלה־כמו של המלה, כי אין הוא נוגע במלה, אלא אם כן הוא שוקלה במאזניו העדינים, והוא בטוח, שדוקא היא ולא אחרת, בשום אופן לא אחרת, מותאמת לגופו זה של השיר, לחסנו האמנותי, לשלימותו הנכספת; שמינית־שבשמינית מן היחידה הדקה של משקל הסמים במלה קובעת את ההבדל בין סם־החיים לבין סם־מות, ממילא — קובעת־את־נפשו של השיר. ואולם העדינות הזאת של ידיעת משקלן של מלים איננה פריבילגיה, אלא אם כן היא בו בזמן גם עול אחריות, כאותה אחריות שיש לשופט בדיני נפשות.

ה

אם ההנחה היא, כי משורר הוא מי שיודע לשוות לתוכן אחד מן התכנים צורת שיר, זה הממלא אחרי “חוקיו” המפורסמים של השיר: קצב, חלוקה לבתים, דרך חריזה זו או אחרת, מוסיקליות (במובנה הסתום ומטושטש) — הרי אין ספק שמספר המשוררים־בכוח הוא הרבה יותר גדול ממספר המשוררים־בפועל; לוּ היה “מקצוע” זה מקצוע מכניס במדה שמכניס, דרך משל, מקצוע הבניה, — הן יתכן, כי מספר המשוררים היה כמספר ה“אדריכלים” שיש בעולם, הקרואים בשם זה משום שהם בונים בתים לפי החוקים האלמנטריים של ההנדסה; או לוּ היה זה “שעשוע” פומבי ומהנה כשעשוע שיש במחול, כי עתה היה מספר היודעים פיט כמספר ה“רקדנים” שיש בינינו, משום שהם יודעים את חוקי־הרקוד האלמנטריים; אכן, יש להסיק מן המציאות, כי גם השירה היא מן הדברים שבני־אדם צריכים לה ורק משום־כן יש הרבה יותר משוררים משיש באמת; ורק אם נדע דבר זה תמיד — נדע להבדיל (כשם שאנו משכילים להבדיל בין רקודה של אחותנו היפה בטרקלין לבין רקודה של איסדורה דונקן) בין שירת “משורר” לבין שירת משורר.

העובדה², שלא קשה לעמוד על ההבדל היסודי אשר בין משורר ששירתו יצירה לבין משורר ששירתו מלאכת־ידים חרוצה; אצל המשורר־היוצר אתה מוצא בכל שיר, בכל שיר ממש, נצחון על קושי נוסף, שלא היה בשיריו הקודמים; ואלו אצל המשורר בעל־הידים־החרוצות כל שיר הוא כדוגמת קודמיו (רק התוכן שונה, כמובן וכביכול), כי מי שסגל לו פעם את החוקים (החשובים אמנם גם כשלעצמם) של עשית השיר, הרי הוא כופלו ומכפילו כמדת שעות־הפנאי שלו, רצונו וחריצותו.

ומובן מאליו הוא, שדוקא שיריו השונים של המשורר היוצר, כולם שירה אחת הם, כי על כן טבועים הם בחותם־אפיו של יוצרם, אם ירצה ואם לא ירצה בכך; ואלו שיריו של “חברו־למקצוע” — כל אחד מהם שיר חדש הוא, ואתה יכול ליחסו גם לו, גם למשורר אחר ממינו.

באשר על כן הגדיר מבקר צרפתי אחד הגדרה קולעת את ההבדל שבין האחים גונקור, למשל, לבין סטפן מלרמה: האופיני לסגנונם של האחים גונקור הוא, ש“הסינטקס שלהם הוא עני עד מאד ואוצר־המלים עשיר עד מאד”, בעוד שמלרמה “הסינטקס שאצלו מורכב עד מאד, אבל הוא מסתפק באוצר־מלים פשוט באופן יחסי”; ומבקר צרפתי אחר ממשיך את הרעיון הנ"ל וקובע: משום כן אנו מוצאים שז’ן ז’ירודו ופול מורן הם תלמידי הגונקורים ואלו פול ולרי ופול קלודל — תלמידיו של מלרמה.

ו

על הלבורטוריה של המשורר הגדול יש לעמוד, כמובן, מתוך שירו השלם שאנו קוראים ואין לנו שום צורך דוקא בעדותם של כתבי־ידו, אפילו לאחר זמן, והמשורר בודאי שאינו חיב לדאוג ולהכין עדויות בשביל מבקריו הסקרנים, הבלתי רציניים או אפילו הרציניים; העדר כתבי־ידו לחקר “דרכי” עבודתו אינו גורע ולא כלום מאפשרות הנתוח וההערכה; אכן, אם קרה ונמצאו כתבי־יד של משורר פלוני או אלמוני — הרי רק בדיעבד יש בידנו לעמוד על הרפינמנט הלשוני של היוצר; המבקר המשתמש בדוגמאות כאלה ממעט פשוט את הקף ההנחות לנתוחיו, הקף שהוא יכול להרחיבו על פי הדמיון, כמובן, עד לאינסוף. והנה אנו מוצאים שפ. מ. דוסטויבסקי מתקן במהדורה משנת 1881 של ספרו “האחים קרמזוב” וכותב במקום אחד взглядывaйтecь במקום вглядывaйтecь שהיה במהדורה משנת 1879 של אותו ספר; אות אחת במלה אחת בספר עבה של פרוזה — כמה כוח של אהבת היצירה והחשבתה מוכיחה היא! מתוך תפיסה כזאת יש לדון על היוצר ויצירתו, מתוך אהבה כזאת צריך לקראה.

ז

הסופר הרוסי אלקסי רמיזוב כתב ספר דק מאד של זכרונות מקוטעים על כמה סופרים במוסקבה מלפני המהפכה האחרונה ובימיה הראשונים, — זכרונות שאין בהם כמעט “מה הוא רוצה” (זו השאלה ה“אינטליגנטית” של קוראים רבים) בספרו זה; לא נתעורר בי גם הרצון לעמוד על השקפת־עולמו, — אבל יודע אני יפה, כי ספר קטן זה כתוב בידי משורר גדול; העצב בספר הזה, הכאב, היסורים — יפים לגיהנום; הדברים על כך נכתבו, איני מפקפק כלל בחדוה גדולה שהיא אחד ממוסדי העולם הזה. חדות־המלים. קנאה־למלים, קנאה־במלים. אם נפשוט את תוכן הספר הזה מצורתו, מלבושו — מחברו הוא האוּמלל באדם; ואלו תוכן זה בצורה זאת — האיש גם מאושר, אפילו עליז. ובספר הזה פרק אחד. שהוא כפואימה לירית על ה… מסמר; לא על המסמר אלא על המלה “מסמר”, על שרשיה הדומים בכמה וכמה לשונות. במה חשיבותו של תוכן־לא־תוכן זה? — בזה שאלקסי רמיזוב כתב עליו; כי הנה כתב איליה ארנבורג על נושא “פיוטי” מלכתחילה — המקטורת — והקים מצבת־כתב לוולגריות. ואלקסי רמיזוב עיקרו בכך שהוא אוהב מלים, הוא עושה אכספדיציות מיגעות אל דורות רחוקים של מלים, הוא טובע ב“שמות” ומתאבק בספרים ישנים רק כדי לגלות מלה אחת, לא, — כדי לגלות טעם אחד נוסף של מלה אחת; אין בזה צל של סגיפות ולא רמז ל“שגעון־לדבר־אחד”, אלא פשוט כוח יצירה וחדוה שבפרוצס היצירה; הוא — משורר. אם תבקשו אצלו השקפת עולם, אם תרצו לדעת דוקא מה הוא תוכן חייו — ש"י עולמות לו, תועפות תכנים לו; כולם, כולם טבועים בחותם אפיו, אופי מפורש, נבדל, של איש אחד, של אישיות.

ח

באישיותו של המשורר — יש משהו גם מן ה“יוצא־דופן”; או שהוא רך־עדין יותר מן המדה; או קשה־נוקשה — יותר מן המדה; כי את המדה־כמו הוא משקיע בבין־השיטין של יצירתו; הוא חדזויות, הוא בעל “פוזה”, — לא מפני שיש בו רצון לכך ולא משום שיש בו הכרח לכך, — את ה“רצון” או את ה“הכרח” כופה עליו, תולה בו הסביבה, שאינה כמותו; אין בזה כל חטא, חלילה, לא של היוצר ולא של הסביבה, אין לקבול על זה, יש רק לדעת זאת.

ויש שה“יוצא־דופן” של משורר־אישיות מובלט גם בתוך היצירה, — הוא אוהב מדי את המלה, הוא בעל־“פוזה” בשירה; המדה־כמו שלו היא בבין־שיטין חדשים. — עדינותו של ר. מ. רילקה היא יותר מן המדה, — היא כבר ה“התנונות” עצמה, כי הוא משורר־משוררים (האלגיות מדואינו“, ה”סוניטות לאורפיאוס"); סטפן מלרמה כותב “מאה־ואחת” נוסחאות של שיר “אחד”. — לא המלה היא העיקר אצלו, אלא כבר האות, מלת־היחס, סימן־ההפסק. הלא כה אמר המשורר האנגלי ג’ון קיטס: “רק הקסם העדין של המלים יש בידו להציל את הדמיון מכבלים שחורים והתפעלות אוילית”.

ט

(לאחר קריאות רבות בשיריו של סטפן גאורגה השגתי, שה“פוזה”, שחוסר ה“בלתי־אמצעיות” לא שלו הם, אלא של הקורא שאינו רגיל בבלתי־רגיל; בשיריו המאוחרים, בעיקר, אין אף מלה³ אחת שבאה בדרך המקרה, אף לא כל ממש, לא של מעשים ולא של שיחות; איני יודע מתוך הסכמה מכוונת לבדיעבד; המשורר מתכון, כונה לעצמו כמובן, לא רק לדעת, אלא גם להבליט, שעיקר השיר, עיקרו הקובע: — עצובו: — סגנונו: — מליו: — המלה האחת שלו; המלה בשיר היא ממשותו, היא אדמתו־יסודו, התוכן הוא רק אוירו, — מקרוב אינך רואה אותו; בעמדך עמידה מוצקת על אדמתו אתה רואה את אוירו (=תכנו) מרחוק — כשמים כחולים מעליו).

אכן, כה אמר גתה: “שהמלה אינה פשט — הלא צריך להיות מובן מאליו” — אלא שמובן־מאליו זה אינו מובן למשוררים (ולמספרים) רבים, לא־כל־שכן לקוראים רבים.

…וַחֲרוּז תִּמְחֲצוּ לָהּ, שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה

אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כְּפֶלַח

נ. אלתרמן

א

סברה פרימיטיבית היא, כמובן, המטילה ספק בערכה של החריזה משום שהיא גורמת ודאי, בהכרחיותה שאין חנינה מלפניה, שהמשורר ישנה במעט או בהרבה מכונתו הראשונה, שאותה דוקא בקש להלביש צורה פיוטית. קודם לכל לא יתכן שנקבע, אפילו להלכה בלבד, כי כונתו הראשונה של היוצר, זו שאינה ידועה לנו. טובה מן הכונות הבאות אחריה ודוקא הן ידועות, כי על־כן מבוצעות וקימות לעינינו; והאם יכול מי שהוא לערוב שיש בכלל כונה ראשונה מפורשת עד תכליתה ומעוגלת כולה לפני שחלו בה שנויים ראשונים, שניים וכו‘? ומהו הטעם בעל־המשקל להנחה שהראשונוּת בכונה טובה מן השניוּת שבה? האם מחמת הידיעה, כביכול, שהראשונוּת היא התפרצות ממקור לא־נודע, כלומר היא השראה עליונה? הן יש ויש שדוקא היצירה המבוצעת היא פרי הכונה הראשונה, אעפ“י שקדמה לה כונה אחרת, אבל שונה לחלוטין ממנה! הנה אנו מדפדפים ביומנו של דוסטויבסקי ומוצאים אצלו תכניות מתכניות שונות לרומן אחד גדול, שלא נכתב על ידו, אבל בחמריו, לא בכונתו, נכתב הרומן “האחים קרמזוב”; ז.א. – כשישב דוסטויבסקי לכתוב, התכון לכתוב לא את הספר שכתב, אלא שהוא – הוא דוקא התפרץ ונכתב על ידו שלא לפי כונה קודמת, אלא לפי אחרת חדשה, שנולדה ראשונה עם ישיבתו ליד כוּר־הציור, ונמצא שהכונה השניה להלכה היא הראשונה למעשה; ומי תמים עד כדי כך שישב ויטחון השערות ריקות שתכליתן להוכיח, כי אלו נכתב אותו רומן ש”רצה" תחלה דוסטויבסקי, ולא נכתב, – טוב יותר מן הרומן ש“לא רצה” והוא דוקא נכתב? ולמה באמת לא נכתב אותו רומן? פשוט משום שהמחבר קבע לעצמו אלו מגמות מיוחדות לבצועו כלומר – הניח מכשולים בדרכו, ובגללם כלומר – בזכותם של המכשולים דוקא בוצעה יצירה גאונית זאת ששמה ה“האחים קרמזוב”; הוי אומר: – המכשול הוא לא רק אֶמצעי, הוא מבחינה עמוקה ומענינת, גם מטרה חשובה ביצירה, אם כי מובן מאליו – לא מטרה ראשונה ולא אחרונה; האם לא מענין הדבר, כי כקרש־קפיצה ליצירה משמש לא הדבר המסיע אלא זה שהוא מכשול לקפיצה? מספרים, כי רומניסטן צרפתי אחד חשש לטעויות ושגיאות ברקום מסכת המאורעות בספרו ולמניעתן היה מסדר לו על שלחן בחדר עבודתו שורה של בבות, כמספר הגבורים שקבע לעצמו, רושם על כל אחת מהן שם גבור מן הגבורים ובשעת כתיבתו היה מניע ומפגיש את הבבות וכו’ וכו‘, עד שמת אחד מהם ואז הסיר בבה מן הבבות משולחנו וממשיך רק עם השאר וכו’ וכו'; ונראה לי כי דוסטויבסקי, טולסטוי, או כל מספר אחר בשעור קומתם של אלה, – לא היו מסכימים מעולם למעשה־המצאה פיקנטי כזה, כי הסבוכים ברקום מסכת ספור בעל גבורים רבים ב“מלחמה ושלום” או ב“האחים קרמזוב”, המתיחות של הקשבה והעמידה על קשור נכון של היחסים ביניהם על־פי הזכרון, בקצור – המכשולים שבדבר, הם הם בלי ספק תנאי מתנאי היצירה ותענוג מתענוגותיו של היוצר! ואותו עתונאי רוסי שעמד פעם ומנה, מעשה בקיא־וחכם, בשורה של מאמרים מענינים את השגיאות והטעויות שנפלו אצל טולסטוי ודוסטויבסקי במעשה הקשור שבין גבוריהם, עד כדי כך שיש וגבור אחד מופיע בראשית הספר בשם אחד ואלו בסופו, על־פי־טעות, בשם אחר, – הוא לא גרע, אלא הוסיף חשיבות ומשקל לדרך היצירה של יוצרים הנ"ל. וכאן הגענו לנקודה שמתוכה מבצבצת כבר המסקנה שחתרנו אליה: – המכשולים כצו־ללא־תנאי הם למהותה של האמנות בתהליך יציאתה־מן־הכוח־אל־הפועל ובזה כלול טעמה וצדקה העליון והבלתי מתערער גם של החריזה.

ב

ואעפי“כ, – לא יתכן להניח כי החריזה היא המצאה ז.א. לא טבעית ולא אורגנית ליצירה, או שהיא מוכיחה כי השירה כמוה כמעשה־אספורט, גם הוא, כידוע, המציא כל מיני מכשולים כדי לאמן את העוסקים־בו לקפיצה ולהתגברות; הנחה זאת מתבדית ע”י העבודה הידועה והמפורסמת, כי בחריזה חורזים לא רק ישישים בעלי כונות כגון ו. גתה, כי אם כמעט כל הילדים, בדרך הטבע, מדמם וקצב־דמם בהם; והאם לא סמלית היא העובדה, שעד היום אין לדעת ולקבוע: מתי התחילו לחרוז, ומי התחיל? אלו היתה המצאת יחיד כי עתה ידענוה בודאי על שמו וזמנו; והיא לא כן, – משום שהחריזה ראשונית־אנושית היא. ואפילו יותר מזה: – היא מן הטבע. עד הדומם והצומח ועד בכלל; האם אין חריזה בעלים הצומחים על בד מבדי העצים, או בצבעי כנפיו של פרפר?

ג

והאם לא מענין הוא הדבר, כי לא רק מספרים עממיים מטבעם אלא גם מספרים־אמנים חשובים, לאו דוקא משוררים, בבואם לחבר ספורים עממים – חברו אותם בחרוזים, כדוגמת קולה ברניון לרומן רולן? או העובדה המאירה־עינים, כי אנשים דתיים חברו תפלות על טהרת החריזה? האין זו הוכחה נמלצת ביותר שמעשה־החריזה מאחד בתוכו את כל הקצוות ממש: – את רצינותו של המשורר־החושב ואפילו הוא איש מדע, כו. גטה: את קלות־הויתו המתרוננת של הילד: את בעל־המלאכה, איש העם, בבדיחות דעתו; ואת הרב אציל־הרוח, היחיד והמיוחד, ביראת אלהיו! האין כאן הוכחה כי החריזה, מלבד מה שהיא כשרון – יצר הוא באדם, יצר בעל דרגות וטעמים מרובים ושונים, הכל לפי־בעליו, כדת וכדין כל היצרים הגדולים שנגזרו עלינו מעצם טבענו ומהותנו.

ד

ולא דברתי עד עכשיו אלא על החריזה בכלל, כעל גלוי אחד מגלויי הפנים של האדם בדברו ובכתבו, אבל לא נגעתי עוד בהוית כל חרוז וחרוז, הנבדל לעצמוּתו המיוחדת, המשולב בכח יוצרו ובתוקף כונתו במסכת היצירה, שהוא, החרוז, אינו אלא חלק אחד ממנה. ואשר גם לאחר שלוב כזה, המגיע וצריך להגיע לדרגת מזיגה שאין כל עקבות נכרות אחריה, – הוא נתן לשקול עצמאי, לבחינה אישית. הייתי אומר: זה החרוז שהוא בעל מאה פנים ופנים, זו המלה היחידה, כל מלה, שכשהיא חרוז יש בה מכוח עדשת־האור יותר משיש בה משאינה חרוז: זה החרוז אשר פעם הוא נאפד־כוח וגא בחזקת סופיותו, שאין אחריה אלא נקודה, שהיא כגבול אחרון, ופעם הוא זקוף ועז בתוקף גמישותו כי על־כן אינו עומד אלא נמשך וממשיך את ספור המעשה בשיר: שפעם הוא שוכב, רחמנא לצלן, משחק מחבואים, נסתר ונבלע בתוך השורה ואינו אלא כקורץ עין־ערמה למי שהרגיש בו, מופתע־ואינו־מופתע, ממשיך לקרוא ממנו והלאה ואעפי“כ אינו גורע עוד הסתכלות מברקו המוצנע: החרוז הקרוב, המצלצל־מצלצל, מתכון לקצב המונוטוניות ואעפי”כ הוא הפוכה; והנה היא ההפתעה המוּפלאה, כפולת־הדמות; מונוטוניות ערה ושרה או עירות ושירה מונוטוניות מרצון; החרוז הרחוק, הנסוג־אחור, המשכיח את עצמו ופתאם הוא מזכירך במציאותו ה“צנועה”, – לאחר שש שורות, למשל, בבית אחד או לפעמים בשורה המקבילה במספרה הסדורי בבית השני, השלישי וכדו; האין הוא מין ידיד טוב שהפליג ממך והלאה והנה הוא ממשיך לנופף אליך במטפחתו? או האין בזה משום הושטת־יד, מעל לגדרות, של מלה אחת לחברתה־לכונה, זו שהרחיקה ממנה וכל־כך קרובה לה? החרוז שהוא לפעמים מפורש, שלם, ודוקא זה הלא הוא חצי, שאין לו תקנה אלא בחצי שני; ופעמים הוא רק נרמז, "פגום, ודוקא בזה הוא מכריז על שלימותו, על אי־תלות ועל מזיגה מרצון ולשעה ולשם מטרה, ולאחר זה הרי הוא, סוף סוף, בודד ובן־חורין לנפשו!

ה

זווג מלים למטרת חריזה לא יתכן לעולם שיהיה חסר־אופי, כי אם כן הריהו כהליכת־טיול סתמית של זוגות־זוגות, שאינה מורידה, אולי, אבל בשום אופן אינה מעלה, אעפ"י שיש בה מן הנעימות שבסדר ושבמשטר: כי הזווג היפה אינו אלא זה שפעמים הוא זווג של שני מינים, ופעמים הוא זווג בין בני מין אחד לשם קשר של ידידות; המשורר־החורז לא יתכן שיהיה בבחינת משדך בלבד, אלא כמי שההשגחה־העליונה לזווגים אלה בידיו, כמי שטובע במטבע אלף צורות וצורה של זווגים; החורז־היוצר אינו אלא מי שהוא קודם־כל אדון למעשיו, ואין אדון אלא מי שיודע גם להרוס ולאבד את העשוי רע ולהשכיח את ההרוס והאבוד; אכן, יש וזווג־המלים לחרוז כמוהו כשתי להבות המספרים כדי לגזור דבר ולחתכו; ויש שהוא כזווג של שני דרבנות לדהירה חזקה ונאה לצורך מעשה אבירי או להנאה שבמתיחות בלבד; הן דוקא מאהבה שאנו אוהבים את החרוז חלילה לנו לראותו בחינת מתנה שאין בודקין אחריה; עלינו לתבוע ולשוב ולתבוע ממנו: הב אופי, הב אופי! גלה לי מה אפיך, חרוז, ואדע מה אופי יוצרך־משוררך! חרוז תפל – טובה ממנו ההרצאה הפרוזאית; היד משורר־יוצר תקצר לשוות דמות וטעם לחרוזו? – הן יש חרוז ערום ויש – תמים; יש עליז ויוצא־חוצץ ויש – עמוס בינה ומיושב־צעד; יש חרוז לבן ויש – אדום, ויש חרוז שצבעו אצלו כאצל הזקית ־ לפי צבע השורה והמשפט שהוא שרוי בהם; הה, כמה תכונות־מתכונות מופלאות ושונות לחרוז ותמיד יש לזכור אותן ולהבדילן במאה הבדלות מן החרוז שאין לו כל תכונה, רחמנא יצילנו!

ו

המחבר הרוסי א. פושקין פותח את הפואמה שלו “הבית בקולומנה” בשמונה בתים כפולים, שבהם הוא שר בחרוזים קלים ונבונים על דרכי החריזה שלו; הוא קובע: “הלא החרוזים חיים עמי בפשטות, שנים באים בעצמם ואת השלישי הם גוררים אחריהם”; אלא שהוא מוסיף ומודיע, כי מכאן ואילך לא יעמוד עוד במנהגה של השירה הרוסית לא להשתמש בפעלים לשם חרוז, כי על־כן הוא זקוק לחרוזים רבים יחרוז את כל המלון הרוסי; ואמנם, משורר זה היה שוע־חרוזים אעפ“י שנזהר מלשים בהם את דגשו החזק; אין לומר שחרוזיו פשוטים או רפויים, אבל אין בהם גם משום מעצור־קריאה אפילו בתוך שיר לירי, לא כל שכן בפואמה; הם משובצים באופן כזה שאי־אפשר לך להרגיש בהם, ובישותם אתה מוצא לא רק צליל נעים, אלא משהו מהוראת־הדרך ומשמירה על ערנותך המתמידה, כי עם כל פשטותם ושפעם הם כל כך חגיגיים! מה שאין כן בחרוזיו של ו. גתה, למשל, הנטולים כמעט כל ברק חיצוני (בשירים הליריים עוד יותר מאשר בדרמות), שרובם ככולם מונוטוניים הם, אעפ”י שיש בהם טבעיות וחיוניות, אלא שתכונות אלה נאצלות עליהם מן התוכן העשיר, השוטף בכוח באפיקיהם; חרוזים אלה (שוב: רובם ככולם) – סופיים הם ובכל זאת איננו מרגישים בהם את הצליל המוטעם: כדי למנוע את הרמת הקול מן החרוז השתדל, למשל, ר. מ. רילקה להסתירו לגמרי, אולי דוקא משום שלעולם אינו פשוט בטעמו ולא שכיח, ומשום־כך אין הוא גם סופי אלא לעתים רחוקות; פעמים רבות אנו מוצאים שהוא מציג נקודה או נקודה־ופסיק לפני המלה המשמשת חרוז, ז. א. שבמלת־החרוז מתחיל המשפט ולא נגמר בו, כרגיל; אמנם, משוררים רבים מבקשים שהחרוזים יהיו נמשכים, אבל לשם כך נעזרים הם בו’ו־החבור במלה הבאה לאחר מלת החרוז, דבר שהוא נדיר מאד אצל ריקלה; ועוד: הוא מרבה במלות־תאור לחרוז, שלא כגתה, שילר ואחרים המרבים להשתמש במלות־פעלים לנטיותיהם השונות; ריקלה עוד הרחיק מזה על ידי מניעת סמני הפסק אפילו אחרי החרוז בשורה האחרונה של הבית, ונמצא שהבית השני הוא המשך בלתי אמצעי של הראשון והחרוז אינו מפריע, חלילה, למהלך הדבור! לעומתו היה ס. גיאורגה בעל חרוזים סופיים דוקא, אלא שהוא היה כמעט בכלל בסמני־הפסק והיה בעל שטה מיוחדת לדבר זה ועל־כן אין לבחנו כאן בדרך ההשואה; אמנם, גם הוא נזהר מחריפות בחרוז, אבל אוהב לשוות לו כובד כל שהוא ואפילו רחבות מוטעמת, שיהיה בחינת נקודת־משען ומקום־נופש לפני ההמשך הבא לאחריו; את הסינתזה המופלאה שבין ריקלה וגיאורגה, כהנ“ל, אנו מוצאים אצל המשורר הרוסי ב. פסטרנק, המשתמש בחרוזים כבדים ורחבים, כשל גיאורגה, אלא שהוא מצליח להסתירם ולשלבם בהמשך, כרילקה, ולהאציל עלים גם חן של חיוך צנוע; אכן, הוא מרבה להשתמש באַסוננסים, שאינם בנמצא כמעט אצל רילקה, לא כל שכן אצל גיאורגה; בזה אין דומה כמעט לפסטרנק, שהוּא וירטואוז האַסוננס, והוא מגלה על ידו לא רק דקות מוסיקליות מדהימה, לא רק רגישות לשונית מעודנת, אלא גם כשרון מיוחד להאציל תכונות חכמה ובינה למלים; אתה מוצא חרוזים בעלי העויות שונות: קריצת־עין, קמוט מצח, חשוק־שפתים וכדו'; ושעה שרילקה השתמש בשביל חרוז גם במלות־יחס ובמלות־קשר והפליא לשכללו ולהביאו למדרגה של טבעיות, עד שאנו עוברים על פני חרוזים כאלה ואין מרגישים בהם, כי כמוהם כמעט כחרוזים לבנים, – בה בשעה הרבה פסטרנק להרכיב חרוז משתי מלים, ז. א. שהחצי הראשון של החרוז היה ממלה אחת והחצי השני – משתי מלים, וגם כאן הוא מפתיענו במלאכת מחשבת, בעוז־לשון, שהוא גם עדון ורוך; כמו ס. גיאורגה הרבה למצוא בשביל החרוז מלים עתיקות ונוקשות, אלא שאצלו הן מתעדנות וטעמן כטעם המלים אצל רילקה; דומה לו בחריזה היה גם המשורר הצרפתי ס. מלרמה ואעפ”י שעיקרו ישוב־הדעת ושהִיה מרובה על כל פרט ובן־פרט, אעפ“י שלשיריו, בכללם ובפרטיהם, נתן בכונת מכון – כובד־משא, עול רמזים וכונות, אנו מוצאים בחרוזיו – צבעוניות וגמישות, במדה פחותה, אמנם, כן המדה שאנו מוצאים אצל פסטרנק, שגם הוא בקש ועמל למזג בשיר את כובד־המשא עם גמישות, את הרצינות הקודרת” עם הצבעוניות “קלת־הדעת”; אכן, מלרמה סבור היה, כי כל יצירה אמנותית, אפילו השיר הלירי, – מן ההכרח שתהיה בו מדה של תיאטרליות; ואלו תלמידו פ. ולרי נהג קפדנות אחרת לגבי החרוז: – יש להתרחק מחדושים ומהמצאות וטוב לשמור על המסורת של אבות, אלא שטענה זו לא מנעתו מלהפליאנו (בתחומה של המסורת!) בחרוזים מקוריים, כי על־כן משורר ואישיות כולרי יודע להשיג בניואנסה דקה־מן־הדקה מה שנתן לאחרים להשיג במכחול דשן בלבד: הנה כי כן אנו רואים את פול ולרי שר שירי־הגיון, “מרצה” דעות פילוסופיות במשקל פיוטי צרוף, תוהה על קנקנים ישנים ועל תכנים ישנים – ואעפי“כ הדם בשיריו, וגם בחרוזיו –איננו, חלילה, דם קר ולא קשה, ליודעי ח”ן, להבחין ולחוש מבעד לשריון התאפקותו הנעלה סערות שהן כסערותיו של ש. בודלר, שחרוזיו פתטיים ברובם אעפ“י שהם הם הבולמים בכוח גדול את רוחו הפתטית המהלכת בכלל בשיריו (שאינם נפגעים בכל זאת בנעימותם הלירית השלמה: אכן, חרוזי בודלר דשנים, ערים, ברורים וחזקים, אבל גם הם בעיקרם מסורתיים ולא מפליאים במאום, שלא כמו פול ורלן המבריק כמעט תמיד בחרוזו, שגם הוא טבעי וכמעט פשוט (לא אכסטרוגנטי, חלילה), אבל יש בו תמיד בן־גון, שנראה לנו כבלתי צפוי; ואפשר, כמובן, להוסיף הנאה להנאתנו ולתהות על חרוזיהם של משוררים חשובים בשפות הנ”ל וגם בלשונות אחרות, לעין בחרוזים ולאפין אותם בקצור או באריכות אלא שאנו מרגישים בחסרון גדול הכרוך במעשה זה כל עוד הננו קובעים מה שקובעים בלי להסתיע במראי־מקומות שיאמתו (או יזימו) את הדברים, אלא שתקון מעוות זה קשור בקשיים מיוחדים, כידוע, בבואנו לשלב אותיות לועזיות עם אותיותינו העבריות; ומלבד זה עלולים הדברים לחרוג הרבה מן המסגרת האפשרית בזה ורק בשובנו להמשיך את העיון באותו הנושא בתחומה של השירה העברית – נרחיב את הדבור ונדגישו כהנ"ל.

החרוז, שבדרך כלל רואים בו הקוראים “הוכחה” לכשרון, משמש להם בה בשעה גם כעין “סמל” לקלות־דעת חביבה. ומענין הדבר, שיחס זה אתה מוצא גם אצל סופרים (בעיקר, כותבי פרוזה, כמובן). הגיונם של הללו פשטני הוא ו“עגול”: דרך הטבע הוא שיהיו הצעירים כותבים בחרוזים – הם ראויים אפילו לתהלה על כך – ואלו זקנים הכותבים “עדין” שירים – מן המתמיהין הם וחשודים ב.. אינפַנטיליות. ולא מעטים הם הפוסקים בודאות: כל משורר סופו שיכתוב פרוזה. ויסלק את ידו מן השירה. על דרך: “תלמידי חכמים כל שמזקינים דעתם מתישבת עליהם”.

ומכיון שעמנו הוא ה“מיושב” שבעמים, – ממילא רווחת אצלנו דעה זו בטעם מיוחד. הרי לא מקרה הוא, שלא הוקדשה אצלנו תשומת־לב מספקת לבעיות הטכניקה של השירה, ובין השאר – לשאלת החריזה. אפילו הבקורת שלנו אינה מטפלת כמעט בצד זה של אמנות השיר. והמשוררים עצמם – הם גם הם כאלו מיחסים ערך של מדרגה שניה ל“מלאכת החרוז”. רק מעטים אצלנו, מעטים עד מאד, העמיקו בסודה של החריזה ובקשו מתוך כך נתיבה לעצמם. הרוב הסתפק בחרוזי שיגרה, רגילים, ילדותיים כמעט, חרוזים כמצות־פיטנים מלומדה, ללא סימני הכר של עצמיות.

ח. נ. ביאליק היה הראשון בשירתנו החדשה, הלאחר־יל"גית. אשר הרים את קרן החריזה העברית וגאל אותה מן השיגרה, אמצאותיו ומעשי להטיו בשטח זה רבים עד מאד, מחושבים ומפליאים, – ונכר שהוא החשיב מאד את ההקפדה בנקודה זו. ואפשר לומר, שהוא היה הפטיש החזק, שחשל להברה האשכנזית את אוצר חרוזיה, אך ההברה האשכנזית הוכרחה להסתלק בבוא יומה. ועמה ירדו לטמיון רוב האוצרות של החריזה הקודמת, עד שבא המעבר להברה הספרדית והביא עמו את ההכרח של הליכה בדרך בלתי־סלולה. מבחינת יחוד־ענין לחרוז הביא עמו הכרח זה ברכה רבה: אין כאן (ועדין אי־אפשר שתהיה!) השיגרה, שהוא במידה ידועה אבן שואבת ואבן־נגף גם ליוצר המקורי. עדין הכל בראשית ממילא. במקום שיגרה יש אצל קטני היכולת, פשוט עוני. כנגד זה העמיד המעבר להברה הספרדית את בעלי היכולת בפני בעיה אמנותית חשובה של מעשי בראשית בדרכי החריזה. ובשביל חריזה בכלל וחדשה בפרט הן יש צורך בכשרון פיוטי פלוּס כשרון־חריזה מיוחד.

עד כאן – “פתח”־דבר, שכחו כהמלצה על ספר אחד, שיא לאור בשנת… – ה“תמ”ג (לפני רנ“ך שנים! הוא הספר: “יד־חרוזים”. ותכנו (“לא יאמן כי יסופר”) – מלון של חרוזים. מחברו – גרשון חפץ – צעיר בן י”ז, היה עלוי של השכלה עברית אמנותית לפי טעם הדור, בחור שהיה מצוי אצל השירה מתוך זיקה נפשית, איש שדרכי־היצירה מעסיקין אותו ונהירין לו, יודע הלשון העברית וטעמה ומכיר את החסר בספרותה. כי רק מתוך כל אלה יכול היה להעלות על מחשבתו חבור ספר כגון זה, שהוא יחיד במינו אצלנו, כי לא רק לפניו אלא גם לאחריו – נדמה לו – לא טפלו בשאלת החרוז העברי למעשה.

ובעצם מציאותו של ספר כזה יש לראות מדה של חשיבות. הספר מוכיח, ולוא גם ביחידותו, על יחס אופיני של אדם מישראל למלאכת המחשבת של השיר, ליסוד המלאכה שבה (במובן הטוב של מושג זה). בכל ספרות מצויים כמה וכמה ספרים הדנים בדרך החריזה, להלכה ולמעשה, ההנחה היא, כי אין לראות את החריזה כמעשה נס בלבד. וכשם שאין סופר־יוצר יכול לסמוך על הנס בענין ידיעת הלשון על כל מילותיה המצויות, אלא הוא מצווה תמיד לחפש ולהעשיר את דעתו, ואת כליו המילוליים, כן לא יתכן משורר בלי ידיעה ממצה של היש באוצרות החריזה בלשונו והוא מצווה להעשיר את “המעבדה” שלו.

ומי שזכה להציץ ל“מעבדה” של משוררים גדולים, לעין בכתבי־יד “גנוזים” שלהם, בטיוטות, ולעמוד על התקונים והמחיקות – הוא ראה, איזו חשיבות, לפעמים מכרעת, יש לחרוז לא רק בבנין השיר ובצורתו, אלא גם בתכנו. כי מלחמה קשה וחשובה למשורר עם חרוזיו – לא מלחמה בעוני אלא בעיקר מלחמה בעושר, מתוך כונה לבור מן העושר הזה את המכון ביותר והממצה ביותר. משורר חיב להיות עשיר־חריזה, כדי שיוכל להאבק עם השיגרה ועם המקרה, גם המקרה המוצלח של החרוז בשירו.

ושאלה חשובה באמנות היא: הסיג. גם שאלת הסיגים בחרוז, כשאלת הסיגים בלשון, – נהנית מהתר־פיוט – “ליצנציה־פואטיקה”, – הכל לפי חנו וכשרונו של המשורר. אבל כל התר באמנות, – כלומר כל פריצת גדר המותרת למלך, – בנוי על יסוד האסורים. יש הכרח בחוקה חריזתית גם לשם עבירה עליה. ה“ליצנציה פואטיקה” שבחריזה חשובה מאד. היא המעידה על דרגת יכלתו של המשורר, אבל בשעה שהיא בחינת “יוצא” מן “הכלל”, ולא “הכלל” עצמו. דרכי השירה יכולות, ואולי גם צריכות, להיות מבוך, אבל לא מבוכה, וחוק אחד עליון, שהוא מטעמה וגופה המהותי של היצירה, יפה גם לגבי החריזה שבשיר: – ערכה וזכות קיומה הם בברירה ולא באין ברירה, בעשירות ולא בעוני, בגדרות וסיגים קימים, שאפשר גם לפרוץ אותם בשעת הצורך, ולא בחוסר כל גדר ולא בהפקרות בעלמא.

הספר “יד־חרוזים” יש בו כמה מעלות טובות וענין גם בשביל לא משוררים. ודאי, נושן הוא ספר זה ואין בו כרי שמוש לפיוט של זמננו. במשך ר"ן שנים עשתה גם שירתנו קפיצת־דרך עצומה. אך גם לפסוח על הספר הזה ותכנו אי אפשר – כי יש בו משום התוית דרך וגם עזר. צעיר לימים היה המחבר, – בחברו ספר זה, וגם במותו, והוא ידע, שאין מלאכתו שלמה, ואלה דבריו בהקדמתו הנאה: “והנה אנכי ידעתי דלאו תנא כרוכלא אנא ולא אוכל לקבץ כל המלות מבלי שיחסר אפילו חרוז אחד כי החיים קצרים והמלאכה מרובה, וכבד ממני הדבר, אבל בטחתי בחסד כל קורא לא יקראו תגר ולא יאשימוני כי אמנם טוב דבר החכם אשר דבר כי נקל להוסיף על אשר כבר נתחדש”.

ויש בספר מבוא בעל י“ב כללים של חריזה, שיש בהם כמה יסודות נכונים לחריזה גם בימינו. עצם המלון של החרוזים משתרע על ק”כ עמודים בשני טורים, והוא מיוסד על שיטה אחידה והגיונית, הנוחה לשמוש.

גם הקדמת האב השכול של המחבר הצעיר – הקדמה בחרוזים – שהוא הספד מר לבן שמת קודם זמנו – יש בה משום “פיקנטיות ספרותית” מחיבת. לא־כל־שכן, שיפה הסיפא שבספר: סוף דבר הכל נשמע ועט הזמיר הגיע בשיר המשובח הלזה בנוי לתלפיות כולל תרי“ג מצוות כפי סדר הרמב”ם ז“ל מעשי ידי אמן מעלת המחבר ז”ל" – והוא שיר בחרוזים יפים ברובם הגדול על הנושא הנ"ל.

ולא מיותר הדבר להוסיף גם זאת: הספר יצא לאור על ידי אביו של גרשון חפץ לאחר מותו (בהיותו בן י"ז), ב“ויניציאה בדפוס וינדראמין”. ובכמה מהדורות יצא. ואחת מהן בכתב־יד. – –

ובמחשבה אח עולה בהכרח מתוך עיון בספר עתיק זה – מחשבה העל המשך, על אחד שיקום ויחבר מלון חרוזים חדש, לפי צורך זמננו ולפי מדת ההתפתחות של הלשון העברית ושירתה בהברה הספרדית.

גם הנושאים המובהקים והנצחיים אינם משמשים, כנראה, את השירה בלי הפסק ואתנחתא; גם הם נכנעים, לכאורה, לסוד המחזוריות בזמן. ואפילו רגשות וחויות, שהם בבחינת “אבן־השתיה” של החויה האנושית, ואשר אין להעבירם מן העולם, יש להם, כנראה תקופות של לקוי והסתלקות. כך אירע בדורנו, למשל, לאהבה, אשר השירה התאמצה להתעלם ממנה; כמעט כל המשוררים הטובים שבעמי הארץ, מראשית מאה־שנים זאת, כאלו התנכרו לאהבה. ודאי, יש פרשנים המסבירים עובדות לפי לוח “תורות” הזמן, ואשר יראו בזה “נצחון הפכחות והמעשיות” על הרגשיות ודברי – ה“הבאי”. הללו יתגאו בודאי על העדר האהבה מן השירה בימינו, ולא ישערו כלל, כי יתכן שנמוקים וטעמים אחרים יש בגו. על כל פנים, אין להמנע מן השאלה: מדוע שבתה לפתע שירת האהבה?

אין ספק בדבר, כי המאה הי"ט היתה לספרות העולם כמין “חופה אריכתא”; אם לא להביא בחשבון פרטים (החשובים הם לכשעצמם) יוצאים־מן־הכלל, הרי היה בכל העולם כולו ואצל כל האומות יחס כללי של הערצה, שלא־על־תנאי, לגבי נושא תואר הסופר והמשורר. תביעות ומשאלות מיוחדות מן היוצרים היו רק אצל יחידי סגולה, הקרובים למלכות האמנות באי־ביתה הנאמנים, אבל לא אצל סתם קורא, אם ותיק ואם לא ותיק. בנגוד לתקופתנו, שכמעט כל קורא וקורא בודק מראש את נושא הספר, את “השקפת־עולמו” או את אסכולתו של המחבר. ואם כי קוראי השירה מרובים היו, – לא היתה למשורר הרגשה שנועצים עין בתוך נפשו פנימה; הוא כתב על אהבתו האישית, והקורא קרא בכתוב את דבר האהבה האנונימית, הכללית, ויותר – כאהבתו שלו, של הקורא עצמו. המשורר היה כרואה ואינו נראה, וממילא, באופן טבעי ומובן, לא נתעורר בו רגש הבושה מפני גלוי־נפשו בפומבי.

עם ראשית המאה העשרים נשתנו הדברים, התחיל יחס של בדיקת־ציציות לטובת האמנות וגם לרעתה. אצל היוצר; הקורא חדל להיות קורא לשמו, אלא מקים מצוה של איזה “רעיון” או “מטרה”; דבר המשורר חדל להיות אנונימי וכללי, אלא אישי־מוטעם. שלא מדעת ושלא מרצון, ואפילו שלא מכוחם של הקוראים, נעשה המשורר נושא ל“נתוח”; המשורר הרגיש בכך ועל־כן, כנראה, נתעוררה ה“בושה” המובנת וההתאמצות להעלים מעיני הכלל את גלוי הדבר היקר לו. מאליו מובן, כי העלם זה מדעת מצא לו דרכי־התגלות בהסתר, תחת מסוות שונים. וענין גדול הוא לחקירות פיוטיות נעלות: מה שעשו היינה וגתה, פושקין ולרמונטוב או ביירון ובודלר ב“גוף ראשון”, עשו ר. מ. רילקה, א. בלוק (בשיר “האלמונית”) ועוד, בגוף שלישי.

הנמוק הנזכר אינו יחידי; ודאי היתה כאן גם סבה אמנותית, סבה שהזמן גרמה. שלא במדה הרגילה בכל הזמנים תקף פתאום את כל המשוררים בעולם הפחד מפני “חוסר מקוריות”; ואם היו משוררים רבים, ואפילו משובחים, ששנו משום כך את טעמם, לשונם וסגנונם, הרי כנגד זה נמצאו אחרים, וגם ביניהם בעלי כשרון ודאי, ששנו משהו לפחות, בנושאים. ושמא משום כך נגזרה גזרה (שלא נדברו עליה ואף־על־פי־כן היתה כללית): שלא לשיר על האהבה, כדרך משוררים בדורות שעברו. אכן, גם המשוררים לא קמצו, במובן זה, והכינו אוצרות של חומר פיוטי למחקרים פסיכואנליטיים: ואין לך הרצאה עיונית מענינת מן ההרצאה על האהבה אצל פלוני המשורר שלא כתב מעולם שירי אהבה.

על כל פנים, אין “להסיק מסקנות” מכל התפתחות־הדברים הזאת, – לא ש“מעין האהבה דלל”, חלילה, והאנושיות נהפכה לעדת “אנשי מעשה” “מוקירי החומר”, ולא שהפחד הקבוצי מפני חוסר המקוריות הוא שגרם, רחמנא לצלן, לחסרון זה. כי אין כאן אלא עוד כמה גלויים לטבע באדם וליצר היצירה ואופיה, והחשיבות אינה בסכום ובמסקנות, אלא בעצם המטמרפוזיות.

והרבה ענין יש למצוא על נושא זה בקובץ מכתבי האהבה של משוררים שונים אצל אומות העולם במשך 500 שנים. מצאתי בקובץ זה מכתבים של המשורר האנגלי סויפט, מכתבים כתובים בלשון שאין בה כלום מן האהבה הגלויה ואף לא מן “ידידות” – אלא מן הסגנון של איש המעשה: גברתי הנכבדה, כך וכך אני מרויח לשנה, אלה ואלה הרגלי הטובים והרעים, דבר זה וזה אני דורש מזו שתהיה אשתי ואם… יש ברצונך לקבל עליך עול אדם כזה, אם את יודעת לותר ולהתפיס, לבטל את רצונך מפני רצוני וכו' – כי אז ראויה את להנשא לי, ואת המכתבים האלה חתם המשורר בנוסחה האנגלית הרשמית: “והנני עבדך הנאמן”. ולעומתם יש כאן, צרור מכתבים מאת המשורר האנגלי י’ון קיטס, כתובים¹ דוקא בנכאים, בנעימה של השתעבדות נפשית ובמליצות אהבה, שהן התרפסות בפני המין שכנגד. ומי יאמר, מכתביו של מי רצופים אהבה גדולה ונאמנה יותר?

*

וגם העוני הוא מן הנושאים הנצחיים, כידוע. כמעט כל משורר גדול נזקק לו כנושא בצורה זו או אחרת. בדורנו הגיעו הדברים דוקא ליד גלוי־יחס לעוני, – גלוי פומבי. כאן אין לפי שעה חשש של “בושה”. וכל המרבה בגלויים – הרי זה משובח. נראה הדבר, שאין ערוה אנושית זו אישית כל כך אצל המשוררים, ועליה מדברים בגוף ראשון דוקא ובפני עם רב. ורק מעטים מן המשוררים דברו עליה בעקיפין, משום כאב־בושה אישית וכמעט שלא פרשו בשם.

והנה נמצא מבקר צרפתי אחד, דניאל רופס שמו, שכתב ספר־מסה על “העוני ואנחנו”. ואם כי יש בספר זה הרבה חומר מענין, והוא כמו “מחסן של אבק־שריפה בלב”, בכל זאת יש בו, בלי ספק, מהנמכת גדלוּת העוני והקלת משאו, שהוא כבד מנשוֹא לפי עצם מהותו, האנונימית ואף על פי כן קונקרטית כל כך. נושא זה אינו נתן, כנראה, ל“נתוח” קר ועיוני, כחוקתה של המסה. על העוני, כעל החטא המוסרי – מתנבאים באש דת, מתיפחים בדמעות יאוש או… שותקים.

אכן, יש דברים ששביל־הזהב בשבילם הוא – הקיצוניות…

א

הפילוסוף היהודי־אנגלי, שנ. סוקולוב קבע בזמנו את דמותו הרוחנית במסה מזהירה ממסותיו, ואשר ד“ר חיים וויצמן שרטט זה עתה, בפרקי זכרונותיו, כמה קוי־אופי ביוגרפיים מקסימים משלו, כתב בראש חוברתו “שפינוזה והזמן” שהופיעה בשנת 1921: “אלו נשאלתי על מנת לקבוע מהו התו האופיני ביותר אצל המחשבה בכ”ה השנים האחרונות, כי עתה הייתי עונה – גלוי הזמן; אין כונתי לומר כי חכינו עד היום דוקא כדי לעשות הכרוּת עם הזמן; כונתי היא, כי רק עכשיו התחלנו, בעולם המחשבה, להתיחס ברצינות אל הזמן, ולהמחיש כי בדרך זו או אחרת הרי הזמן הנו סממן תמציתי בהתהוות הדברים. ואכן, מר ברגסון קבע ואמר, כי הזמן הנו המציאות האחרונה. המתימטיקנים והפיסיקאים אינם מיחסים עוד שלושה צירים של המתאימות אלא ארבעה. והציר הלא הוא ציר הזמן. עוד נצרך להרבה מחשבה משותפת בין הפיסיקאים והפילוסופים עד שנקבע דעה על דבר המדה המדויקת של מציאות שיש ליחס לזמן” – – –

והאם לא מובן מאליו, כי הזמן, אם לפי מושגו הפיסיקאי ואם לפי מושגו הפילוסופי, יש לו חלק ונחלה, ובצורה זו או זו, אם מדעת ואם שלא מדעת, גם ביצירות אומנותיות בעלות משקל וחשיבות? והמבקר והוגה־הדעות המעונין בבעיה הנדונה במיוחד, אם יקום ויקדיש לה חקירה ונתונים, ודאי שיהיה בידו לכתוב פרק מענין על נושא זה; ואולם, כונתנו בזה אינה אלא ללכת בעקבותיה של קרן אחת נוספת, שנדמה לנו כי ראינוה נפרדת וסוטה אל נתיב מיוחד ונבדל משאר הקרנים שבעית הזמן מפציעה כהנ"ל; וליחוד נתיב זה היינו קוראים – ליד זמן־פיסיקאי וזמן־פילוסופי, – זמן־פיטני.

ב

לא כל המשוררים, ביחוד לא כל אלה שהם ליריקנים בלבד, שמים את־נפשם־בכפם כדי להתהלך ולחיות ביער עבות זה ששמו זמן וזמנים; כי הליכה זאת וחיים אלה אינם דבר שבמקרה, – אלא יסוד־מוסד שבאופי, זהו יצר גדול בין היצרים; ההפלגה אל תקופה קדומה או אל כמה תקופות יחד – מחיבת הרבה אומץ־רוח וכשרון נכּר של אורינטציה, שאם לא כן הרי זו הרפתקנות קלוקלת בלבד וסופה תעיה וטעיה ללא זמן בכלל, אפילו ללא ההוה, שהנו, כביכול, קנינו־ממילא של כל אדם; וההליכה הזאת – רק בתחלתה היא ביחידות, ואלו המשכה הוא בחברת אישים שונים, המתוספים והולכים, כמעט חברה שלמה שהם גם בחינת מורי־דרך וגם בחינת עושים אותו למורה־דרך; וסיומו של המעשה מי ישורנו? יש משורר שיצא אל העבר ונשתקע בו לעולמים וקולו בהוה כקול־קדומים הנו, או אפילו כקול־רפאים כבר; ויש מי שיצא וחזר עם פמליא שלמה ומגוונת, וכולם יחד כאלה מתחילים את חייהם מחדש, אם על סמך נסיונם הקודם ואם בלעדיו לחלוטין; יש מי שעושה אחת מן התקופות הקודמות כמין חותם, כדי לטבוע על ידו את מטבעות הזמן הזה, כלומר: ההוה כמוהו כמין לוח־חלק, ללא תוכן וללא צורה, ואין טוב בשבילו אלא ללמוד להיות כדוגמת אותה תקופה נבחרת; ויש מי שעושה תקופה מן התקופות הקודמות דוקא כמין לוח־חלק, כדי להטביע בו את טעמו של ההוה; נמצא, אפוא, שלא פשוטה כל־כך ולא מקרית היא החריגה מן ההוה וההליכה ביער הזמנים; ודבר זה טעמו נכון ויפה וגם לגבי הליכה אל העתיד, – אעפ"י שהסכּונים בדרך זו מעטים יותר, מה גם שאמצעי ההוכחה להסתכנות הזאת אינם בדוקים ומנוסים, ויש בידו של הנתון־בסכנה להכחיש זאת ולהשלות עצמו וזולתו, כי הקרקע שהוא עומד עליה – איתנה ובטוחה אצלו.

ג

הנה כי כן אפשר לומר, כי מושג הזמן בפי משוררים כמוהו כשם־נרדף למושג של אידיאל; אצל האחד האידיאל הוא עבר, קרוב או רחוק, ואצל השני – הווה בלבד, ועל פיו הוא מעצב מחדש את כל הזמנים שחלפו, ואצל השלישי – העתיד הוא היחידי הראוי לאהבה, לקנאה, לשאיפה; ויש, כמובן, גם הממזגים מזיגות מכל הזמנים יחד או מחלקים בודדים ומפורדים שלהם; ומיחס זה אל הזמן ומן הזיקה הזאת, אם אל עבר ואם אל הוה, נתן ללמוד הרבה על אפיו של משורר ואמן, על עולמו המוחשי כמו גם על דמיונותיו, על מרחקי שכלו, על הכוחות המושכים את לבו, על הסמלים שקנה ועל אלה שחצב מנפשו.

ד

בשירה העברית של זמננו רק שני משוררים הנם בחינת נוסעים גדולים אל יער הזמנים – הלא הם א. צ. גרינברג ונ. אלתרמן; והמענין בזה הוא, כמובן ההבדל שבתחושת הזמנים, השוני של יחס גם לעבר וגם להוה, וגם הבדל הלקח לעצמם ושוני ההתגלמות בשיריהם; א. צ. גרינברג סבור סברה חזקה־מצור, כי אפשר ואפשר לחזור אל תקופה מן התקופות, כי טוב אפילו נהדר לשוב ולהיות את שהיינו פעם ואיננו עוד היום; הוא דבוק בעבר אחד וחושש לשנות בו מאומה, כי שמא על־ידי כך הכל יתפורר ולא יהיה; גם אל העוגב הוא רוצה לחזור ולהחזיר ואף אל המזבח רצונו להעתיקנו:

גַּם הָאֵשׁ וְהַשֶׂה לַמַּעֲרֶכֶת הֶחָג

בַּמִּקְדָּש עַל הָהָר

שְׁכוּנִים בִּי.

הוא מרגיש בעליל כי כל שנוי שחל בנו מאז – נכריוּת הוא. כוח מהרס בו מבפנים, ועל כן אין מוצא ואין ברירה – אלא לחזור ולהיות עד קוצו־של־יוד מה שהיינו; א. צ. גרינברג לן לילות וימים באהליו של עברנו והוא עומד בתוכנו ומשכנו בכל עבותות שירתו אל אותו עבר שאינו זז עוד הימנו; מכאן גם עולם הסמלים, מכאן גם סגנון־הדברים, מכאן גם עצובן של דעות.

ואלו נ. אלתרמן – עד מה שונה תפיסת־העבר שלו: הוא בן־ברית בתקופה שהוא בחר לו למסעו, הוא יודע את אישיה, הידועים בשם וגם האלמונים, הוא חי אתם, הקשיב להם וגם שוחח אתם – ואולם בצאתו מהם לא הביא עמו געגועים אחריהם, ואין הוא רוצה להביאו לשם ואף לא להביא אותם אל זמננו; הוא כאלו אומר לנו לשאול שאלות אצל העבר, אלא שאין זו שום שאלה באוֹב! כי אצל נ. אלתרמן אין זכות־בכורה לזמן אחד בין הזמנים, אלא כולם, כל אחד בעתו, – שוים, לחיוב ולשלילה גם יחד; תקופה זו או אחרת, או מאורע זה או אחר – אינם בשום פנים מופת, שיש לחקותו או לעצבו מחדש; והנה מה דעתו של נ. אלתרמן על זמנים ומאורעותיהם (ב“שירי מכות מצרים”):

וּזְמִנִּים נִקְרָעִים כִּסְגוֹר

וְאֶפְרֵךְ מִתְעָרֵב בָּרוּחַ

עםִ אֶפְרָן שֶׁל בִּירוֹת כָּל דּוֹר.

העבר אינו, לפי נ. אלתרמן, כולו “קודש” כמו שגם ההוה אינו לפיו כולו “חולין”, אלא שגם פה וגם שם יש פנים לכאן ולכאן; האם לא משום כך משפיעים עלינו “שירי מכות מצרים” של נ. אלתרמן מעין הרגשה מופלאה – כי הננו עדי־ראיה־ושמיעה אל שיחה בין שני דורות רחוקים זה מזה! באמת־ובתמים – “דור לדור יביע אומר”! המשורר אינו “מיפה” את הדור הקודם והקדום, אינו מציגו בחינת “טלית שכולה תכלת”, ואפילו אינו מתכון להשלותנו שאותם ימים חיים־כמו והזמנים כאלו לא שלטו בהם; הדברים ברורים וגלויים: – המשורר רק מזכיר לנו עבר, ולא כדי לקדשו, אלא כדי ללמוד לקח:

נֹא־אָמוֹן אֲפוּפַת־צַלְמָוֶת

אֶת בִּכְיוֹ שֶׁל הָאָב הַמָּךְ

כְּאֵחָד מִפִּרְחֵי צַלְמָוֶת

בְּיָדַיִם מִמֵּךְ אֶקַּח

וְהַפֶּרַח נִחָר מִישֶׁן

אַךְ נוֹצֵץ הוּא וְלֹא יוּעָם.

הנה כי כן יש לפנינו בזה שתי פנים של זמן, שקראנוהו לעיל בשם זמן־פיטני; ומצאנו, לאחר תהיה ראשונה וקצרה לע"ע, כי א. צ. גרינברג הוא בעל זמן־פיטני קיצוני ואלו נ. אלתרמן בעל זמן־פיטני סינתטי.

א

קיומו של המושג “חבלי יצירה” – אינו מונע את הסברה, שהכל סוברים, כי היצירה האמנותית אינה קשה לבעליה, וכי היא רחוקה מצער ויסורים, כל שכן מכאב וענויים, וקרובה יותר לעונג ושמחה; שאם לא כן, – מי זה כופה על פלוני או אלמוני לעסוק בכתיבה, או בציור או בנגינה דוקא? ואדרבא, אם “מתגלה” שאמן זה או אחר עושה את עבודתו מתוך יגיעה מרובה, מתוך שהוא מאמץ את כוחותיו, אם הגופניים והרוחניים, – הרי גלוי זה כמוהו כעדות מובהקת שהאיש מתימר להיות בעל כשרון, אבל לאמתו של דבר הוא חסר אותו; ומה הטעם, או הטעמים, לסברה כללית ושגורה זו? קודם־כל יש ללמוד מכאן עובדה ברורה מאד: – היצירה האמנותית, לדעת הרוב, שעשוע היא ולא צורך – למשפיע אותה כמו למושפע הימנה, ואין הדבר ראוי, בדרך ההגיון הטוב, אלא אם הוא נעשה מתוך השראה וקורת־רוח, ולא בתוקף של עמל קשה או התיגעות מפרכת: אכן, שבוש גדול הוא זה שכיון שאין עוקרים ואין מחזירים אותו אל נכון – הריהו נראה כאמת מוכחת, שאין מערערים עוד עליה; הה, אלו היתה איזו אפשרות שהיא, כי עתה כדאי היה לנסות את הבלתי־אפשרי: – לנשל את החיים משך־זמן קצר מנכסיהם האמנותיים לכל סוגיהם, או אפילו רק לטול לזמן מה את האפשרות להמשיך וליצור, והיה מתברר עד תכלית, כי היצירה האמנותית צורך בלתי־נמנע הוא לאדם, הכרח שאינו “נופל” במאומה בערכו, אפילו לא כמדת קוצו־של־יוד מערכו של כל מזון ממזונות אנוש עלי־אדמות; האם לא טבע מוזר, אבל קבוע הוא בנו, שהננו משתדלים בכל הדרכים והאמצעים – לשוות טעם של שעשוע לכל צורך, אפילו הוא האלמנטרי ביותר, בין צרכינו? האין אנו עושים את סעודתנו כמין בלוי־זמן משפחתי ואף חברתי? או האין אנו אחוזי יצרים תיאטרליים – בכל הנוגע למלבושנו? מי מאתנו הנו “מעשי” בכעין זה, ואינו מתכון אלא לכסות־מערומיו בלבד? ואם כן הדבר, – למה קרויים הללו “צרכים” כלומר ענינים רציניים, וכדאי לו לבן־אדם לטרוח שבעים ושבע טרחות למענם, ואלו היצירה האמנותית מקובלת עלינו כמין “שעשוע” שאדם להוט אחריו רק כדי לא להשתעמם, רחמנא ליצלן, ואשר על־כן אינו שוה בנזק של טרדה וטרחה יתרה? אכן חידה גדולה וזרות רבתי היא אצלנו, וספק הוא לא רק אם אפשר, אלא אם כדאי וראוי לנו – לאסור מלחמה דונקישוטית כדי לשנות ולהעמיד את הענין של האמת לאמתה; ואעפי"כ לא תגונה ההתעוררות הפשוטה להרצות כמה ערעורים על השאלה הנראית כנפתרת כבר, לקשור בטוי לדעה שונה במקצת, ולו גם בבחינת איש המדבר־אל־נפשו.

ב

לא, לא שוא היא הקרבה הזאת אשר בין צירופי־המלים – “חבלי־לידה” ו“חבלי־יצירה”, כי אמנם יש ויש דיון בין הסודיות־לנצח־נצחים העוטפת את מהות היצירה לזו העוטפת את מהותה של הלידה; ומי חכם ולא יבין, כי עמל הדם הוא שהקה מכל עמל? (האם לא מסתבר, כי הוא סמוי מן העין דוקא משום שהנו רצוף מאד, ממש כרציפות סבוביה של הארץ על צירה, המעלימה בכך את העובדה מעינינו?) כן, עמל היצירה כמוהו כעמל הלידה: דק דק, קו לקו, ללא כל הפוגה, מדעת ושלא מדעת, ביום וגם בלילה, במצב ער ובמצב רדום; זהו צער של התרחבות תאים, תא אל תא בנסתר, אלה יסורי שנוי אטי בקצבו של הדופק, שנוי במדה של חלק הרבוא־רבבה ממעלה קטנה שבקטנות; ועוד: – האם יש עמל כבד יותר ומפרך יותר מן העמל שהוא כמין גזירה משמים ואין אתה שולט בו? ואי מכאוב קשה יותר, ואי מדוי־נפש גדולים יותר, מאלה שאי־אפשר לך לקבול עליהם (כי על כן “גמולם” הטוב ידוע ובטוח מראש)? היוצר, שכל עיקרו מעוף, שכל תכליתו כבוש כל הוי ובדאי גם יחד שחיי הם חיים של פעילות, מראשיתם ועד אחריתם, נדון דוקא לגורל של סבילות במדה שאין לה אח ומשל; משום שיוצר אינו אלא זה הנותן עצמו לכל השפעה, קלה כחמורה, שהוא כעין קרקע בתולה, שכל עובדה וכל הזיה, כל מציאות וכל עורבא־פרח, – חורשים אותו, משדדים אותו ונזרעים בו, על מנת לנבוט בחֻבו, לצמוח ולגדול מתוכו ובו; הוה אומר: – היוצר עצמו הוא קודם־כל כעין מטרה שהכל קולעים אליה, ולאחר מכן הופכת מטרה זו עצמה לאמתחת מלאה של קלעים למטרה ולמטרות; היוצר אשר כל שכוחו גדול יותר ביצירתו כן גדולה יותר מדת הקשב שהוא מוצא אצל זולתו, שוב הוא מצווה מידי יהבו למדה בלתי מצויה של קשב לכל הד בן הד אפילו של חלום, אשר חלילה לו להיות בחינת רצון וכונה, אלא בפירוש מפורש – תכונה־שמלידה, מין סגולה הנפעלת מאליה; ועוד משהו, שיש לדעת אותו ולהשיגו כמו: – יוצר־האמת אינו זה המתכון “לגלות” חדשות ונצורות אשר בעולם, כלומר זה ה“מחליט” לצאת ו“לחפש” דברים שאין אחר מוצא, אבל הוא מצא ימצא, כי לאיש כזה יקרה תמיד ההפך ממה שקרה לשאול המלך: – הוא מבקש מלכות וימצא דוקא אתונות, שגם צחורות אינן וגם לרכיבה לא תצלחנה; היוצר האמתי הוא רק מי שכל העולם בא אליו, הולך ובא אליו, בלי הפסק כל שהוא, בא ונח לרגליו, בא בטבעיות וחודר אל כל רמ“חיו ושס”היו, אופף את גופו ועוטה כשלמה את נפשו; ולא נשאר לו ליוצר ולאמן האמתי, אלא לחפש את עצמו בתוך העולם כולו, לגלות את האני שלו, זה שהיה אצלו לפני הטמעו בעולם, ולאחר שנטמע בו הנו שוב יותר אניי ויותר עצמי, אפילו ממה שהיה פני כן; האם אפשר למישהו לשער ולהעלות על דמיונו איזו עבודה מרובה מזו, מלאכה קשה מזו, יגיעה נמרצת מזו, מזו שאדם מחפש את עצמו בכל העולם כולו? הבה ונעביר, לו רק רגע אחד, לנגד עינינו את ש“י העולמות, השונים והגדולים, שהתכנסו ובאו ואכפו עצמם על ל. נ. טולסטוי: – כמה יגיעות יגע כדי לשמוע להם, כדי לתת להם מעון ומשכן אצלו, וכמה עבד ועשה כדי לקנות את אמונם, וכדי לשוב לבסוף ולגלות את עצמו בכולם־בכולם! והנה כי כן הציב האיש ל. נ. טולסטוי יד־עולמים לנפוליון, לקוטוזוב, ולכל אשר סביבם, לאנה קרנינה ולכל אשר הקיף אותה, – גלך וגלף דמויות של ערים וכפרים, פסל כמו מאבן גופם של מאורעות היסטוריים ושל מקרים אלמוניים, ותמיד־תמיד, בכל נפש ונפש, בכל דור ודור – הלא את עצמו עצב – את הגאון ל. נ. טולסטוי! שום עבודה קשה, אפילו זו של הכורה במכרות אפלים, לא תשוה לעבודתו המפרכת של יוצר, ומי שאינו עני בדמיון – הן יבין וישיג, בלי כל ספק, – איזה צער, אילו יסורים, ואפילו ענויים, גוררת אחריה מלאכת היצירה אם יצירה היא ולא מעשה־קוף שלה; לא, חבלי־יצירה אינם מליצה בעלמא, אלא עובדה מפורשת, תקיפה ובלתי נמנעת; ואין הדבר שונה, אפילו כמלוא־הנימה, לגבי יצירת ספור קצר, או שיר לירי לא־גדול, – ואין ל”יחסיות" כל דריסת־רגל בזה, כי לא הכמות, אלא האיכות היא הנותנת.

ג

ברור ומובן־ממילא הוא, למשל, כי גם הסופר ההומריסטן מתיחס בכובד־ראש אל מלאכתו וכי הוא מאד רציני לגבי הנפשות המגוכחות שלו, או המאורעות המבדחים שעליהם הוא מספר, שאם לא כן לא יהיה ספורו זה נכנס ועומד כגדרה של יצירה אמנותית ולא יהיה בו אלא משום הרצאת בדיחה, שכל שהיא ארוכה יותר, יותר משעממת היא, כמובן; היעלה איש על דעתו, כי מן ההכרח או מן ההגיון הוא, שהסופר ההומוריסטן יהיה “מתגלגל מצחוק” ואינו פוסק כל שעת כתיבתו? והלא כל חכם־פסיכולוגיה וכל מושך בעט בקורת מבקש “להוכיח”, שההומוריסטן – תמיד עצוב הוא, ידוע חולי אפילו, ואחוז מדוי־לב: ומי אינו מתמוגג מנחת בקראו, כי פלוני אמן־הצחוק כתב מה שכתב – כש“דמעה חמה” יורדת לו על לחיו? הוה אומר, שאין חובת “התאמה” בין סבה למסובב, בּין מקור־הנפש של היצר לבין פעולתה של היצירה על קוראה; ואם כן הדבר – למה זה לא יתכן, כי סופר אחר ראה יראה את מראותו כאלו בראי־עקום, שיהיה ממלא את לבו צחוק, והוא דוקא יכתוב טרגדיות והקוראים יהיו ממררים בבכי עליהן? וכי מה פלא בכל אלה? האם לא ראינו במו עינינו, או שמא לא התנסינו מבשרנו, כי יש אדם בוכה־מרוב־אושר, ושני – צוחק־מאימת־צער? כי כבודן של הגדרות במקומן מונח, כמובן, ואף על־פי־כן: – אין לעשות את בן־האדם ואת תגובותיו הנפשיות בחינת פורמולה אריתמטית ואין לקבוע מושגים־כמסמרים, כי הצחוק כמוהו כחוק הוא לבדח, ואלו הבכי גורם נצחי לקרוע לב ולזעזע את הנפש; וממש כך הדברים גם במעשה היצירה, – אין בצורה זו או אחרת כשלעצמה שום עדות מובהקת וקבועה מראש, אם לעצבות ואם לעליצות, לכובד־ראש במיוחד או לקלות־הדעת בפרוש; יש כותב טרגדיה נוראה או קינה מדכאת־עד־עפר בקצב של המנון ובחרוזים משעשעים, כביכול; ולעומתו יש מנעים זמירות של חדוה גדולה ומתאר הלולא וחינגא בסממנים כבדים מאד, בקול מעשי ויבש, כביכול; ואם את זה ואת זה עשו יוצרים אמנים – לא החטיאו את עיקרם על־ידי צורה שבחרו להם מתוך חוש או בתוקף כונה אישיים, שבדרך הזאת ועל ידי אמצעים אלה השג ישיגו, בשעתם זו, את מבוקשם מדעת ושלא מדעת; ודאי, – הצורה קשורה קשר אורגני ובלתי־נפרד, בתוכן, אלא שהקשר האורגני הזה אינו בשום פנים חוק כללי, שכוחו יפה לכל הזמנים ולכל היוצרים, שכולם כאחד מצווים לכתוב אפוס רק בצורה זו וזו, אודה באופן זה וכזה וכו' וכו‘; כי ההפך מכך הוא הנכון – כל יוצר זכאי לבחור לכל תוכן שהוא כל צורה שהוא מרגיש ויודע כי בה דוקא מושגת על ידו האורגניות ההכרחית של הקשר הנ“ל; כן, – רשאים הננו לתמוה ולהשתומם, או להסיק מסקנה נוגע על שדרכי האמנות נסתרים מבינתנו, אבל לאחר מגילת “איכה”, שגאון המקוננים נתן בה את זעקת שברו, שאין עמוקה הימנה ואין טרגית כמוה, בכלים שלמים וכן הדורים כמו שנתן ומדרך של א”ב בראש כל פסוק – אי אפשר אלא לאדם תמים־ללא־תקנה לבוא ולומר כי האיש באסונו האמתי אינו יכול אלא לצעוק חמס באופן פרוע ובטרוף של קול ולא בקצב ובלשון פיוטית; ועל כן, – קוצר השגה הוא ובינה נמוכה מאד אצל הטוענים כנגד משוררי ישראל בספרד על שהרבו כל־כך להשתעשע בדרך חריזתם, על שהפריזו בשלוב הא"ב, ישר והפוך, בשיריהם, על שהגזימו בקשוטי אקרוסטיכון וכד’; תמיד ובכל פעם יש לבחון אצל כל משורר ומספר לחוד, ואולי גם לגבי כל שיר וספור – אם הקשר שבין צורת היצירה ותכנה אורגני הוא או שהנו מלאכותי ומיותר, אבל בדרך הכלל – אין להטיל שום פגם, מבחינה רעיונית, בשמוש מועט או מרובה בצורה מצורות האמנות; ומי שיקרא, שוב דרך משל, בעיון מעוין את שיריו של ר' ישראל נאג’ארה, יופתע וגם יודהם בהוכחו, כי משורר זה היה מצד אחד, מבחינת התוכן, – מאמני האלגיה הלאומית הגדולים ביותר, ומצד שני מבחינת הצורה, – כמוהו כבעל המנונות דוקא, שחקן גדול בשיר, בבתים, בשורות, באותיות, באקרוסטיכון בצרופי־מלים, – עד כדי מוקיונות ולולינות. קודש־קדשים – בכונתו, וחולי־חולין, כביכול, – במלאכתו; ככהן גדול בעבודתו – מכאן, וכעושה־להטים בזירה של קרקס – מכאן; בעל תפלה צדיק וישר, אשר קולו רווי כאב וצער עמוקים כים, שכולו דחילו ורחימו, אוהב ישראל ואלוהיו מן הנשגבים ביותר, ובמעשה השיר – אמן האפור, חכם ההעויה, מעל קלעים ופרגודים, מסלסל בסלסולים, פעם רץ ודוהר, ופעם הולך עקב־בצד־אגודל, בוכה וצוחק צועק צעקות ולוחש לחשים וכדו‘; האם כך צריך להיות משורר? – לאו דוקא! אבל ר’ ישראל נאגארה לא יכול היה להיות משורר גדול אלא בדרך זו בלבד, האורגנית לו ביותר, וכן כל יוצר באשר הוא יוצר ואמן.

א

גלוי ההשפעות הספרותיות היה למין “דבוק” או פולחן אצל רוב המבקרים שלנו, וביחוד אצל חכמי השירה העתיקה, שדבר זה אינו עוד לגבם בחינת פרט אחד בכלל ההערכה, אלא עיקר שלה ותכליתה; אפשר לצין כבר “נוסח”, מטבע עוברת לכל מעריך־הערכות – קודם כל הרי ההשפעה הערבית לאחר כך זה השפיע על זה, באופן כרונולוגי, כמובן, ראשון על שני, ושני על שלישי, וכן עד אין־סוף; ושוב שירת ישראל באיטליה מושפעת מזו שקדמה לה בספרד, ומשורר איטלקי מאוחר, מסתבר ומסתבר, שהושפע ממוקדם לו, ומשוררים בארץ־ישראל מלפני ג' וד' מאות שנים גם הם, מן הדין ומן ההגיון הוא, שהושפעו ממשוררי ספרד וממשוררים ערביים בזמנם ובמקומם. וכו' וכו‘; וההשפעה היא כללית בהחלט, – במשקלים, בדרכי חריזה, באופן המחשבה, בנושאים, בהלכי־רוח; בקצור כמין כת מחקים זה את זה עד ראשית ועד ראשון, שהיה לפי זה, הטבעת שבה נחתמו כל השאר; ולא חשוב לגמרי שאין אומרים דבר זה בפרוש, כך אין הבדל בדבר שהכונה היא שונה מזה, ואף לא העובדה שבדרך כלל קושרים תארי כבוד ועטרות שבח לנערכים – “משורר גדול” או “משורר לאומי” וכדו’ כי כל עוד אין מצינים את היחוד של המשורר, אין מבליטים ואין מוכיחים היכן מקוריותו ובמה נבדל הוא מקודמיו, עד שאין מעלים על נס השקפת עולם אישית, כל עוד אין מראים באצבע על אוצר הלשון השונה, על סמלים על צרופים מיוחדים – הרי הקורא רשאי להסיק מעצמו את המסקנה, כי בעצם כולם יחד, עשרה או עשרים משוררים, אינם אלא אחד בלבד, ואין השנוי ואין ההבדל אלא ביוגרפי.

ב

ההשפעה בדרך הכלל – אינה לא מעלה ולא חסרון, אלא היא תכונה טבעית לכל אדם וגם ליוצר האמן; לאמתו של דבר, הן כל מעלותינו וחסרונותינו מקורם באיזו השפעה אם רחוקה ואם קרובה, אם גלויה ואם נסתרת; ומשפיעים עלינו קודם כל תופעות הטבע, מראות־הנוף, אקלימים, משטר החברה, השכנים, המורים, וכך הכל הכל; ואם כזאת היא העובדה – מה טעם יש לצין, שעה שהננו מעריכים יוצר מן היוצרים, את מדת ההשפעה דוקא שבאה לו מקריאת איזו יצירה של זולתו, קודמו או בן זמנו, ולא לצין, נגיד, השפעת אבותיו, או שכניו, או גשם שירד ביום מן הימים, או רעם חזק שהכה באחד מלילותיו, וכדומה? וכי מה תימה, שמשורר זה הושפע משירי בודלר או שני לו הושפע משירי גתה? ודי שהושפעו! אי־אפשר שלא יהיו מושפעים! הן גם בודלר הושפע (מא. א. פו) וגאון כמו גתה לא “נוקה” מהשפעה (ולא רק משקספיר); הלא העיקר־הראשון אינו בזה, וכמעט שגם עיקר שני ושלישי אינו נעוץ בעובדות ההשפעה כשלעצמה מיוצר זה או אחר, אלא שוב באיזה אופן הושפע; ודבר זה אפשר לבחון ולקבוע רק בשעה שקובעים תחלה מה הן תכונותיו המיוחדות, המקוריות והאישיות של הנערך; כי מה מוסיף לנו, או מה גורע, אם נדע את מערומי העובדה, כי את אב־הטפוס של רסקולניקוב לדוסטויבסקי אתה מוצא ב“האב גוריו” של בלזק? היכן כאן צד חיוב או איזה יסוד לשלילה כל שהיא בפרט קטן זה? הדגש יהיה לעולם בהבדל שבין רסטיניק הבלזקי לבין רסקולניקוב הדוסטויבסקאי, ולא הדמיון החיצוני שביניהם; וכי יתכן שימצא מבקר אשר יגיע מתוך הפרט הזה לידי כלל של טשטוש התחומים ליחוד ולשוני בין דוסטויבסקי לבלזק, או אפילו בין “האב גוריו” לבין “החטא וענשו”; וכי מה טעם בזה שאנו נותנים “סימן” בפרוזה של ח. נ. ביאליק, שהושפעה ממנדלי־מוכר־ספרים? וכי יחיד הוא ח. נ. ביאליק שקרא מתוך שמחה־שבכל־ רמ“ח את יצירותיו של “סבא” ונפשו בו נענתה מרצון, קלטה ומזגה בהויתה את שמצאה יפה לעצמה? גם בספוריו המלוטשים והמזהירים של י. ד. ברקוביץ יש למצוא אותות השפעה משל מנדלי מו”ס ולא עוד, – אלא שגם בספורי ש. בן־ציון יש מהשפעתו הטובה של “סבא” ואפילו ח. הזז בספוריו הראשונים אינו בן־חורין מהשפעה זו; וכי יש מפני כן איזה קו ישר בין מנדלי מו“ס, ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון, י. ד. ברקוביץ וח. הזז? לא! כלומר: – אותו יוצר השפיע ואותן יצירות השאירו רושם עמוק, אבל אין זו השפעה אחת בשום פנים ואופן; אדרבא, השוני בהשפעה הוא כל כך גדול עד שנקל יותר לומר כי ארבעה (כביכול) מנדלי־מו”ס השפיעו; וכל־כן למה? פשוט, יען כי המושפע כאן עיקר ולא המשפיע; ועל כן, רק לאחר שהמבקר עמד על סגולותיו של הסופר הנדון על ידו, משמצא וקבע את יחודו, את טעמו שלו בלשון, את כוחו בבצוע אמנותו, משבקש והעמידנו על עולמו של זה – מערכת הרגשותיו ומסגרת מחשבותיו, רק אז ראוי שיראה לנו, בדרך הנתוח המפורט דוקא, היאך הושפע ממי שהושפע, מה קנה לעצמו מדעת (ואין בודאי כל חטא בכך) מה קבל שלא מדעת (כאלו משלו הוא), באיזו צורה מזג את הדברים ועשה את יצירתו האישית; דוקא בדברינו ובכתבנו על ההשפעה הננו מצווים – לדיוק, לפרוט; לזירות הגדולה לה ביותר; בענין זה אין להסתפק בשום הכללות, ורמזים בהשערות.

ג

ודאי יש איזו אחדות, לא רק בעטיו של הזמן והמקום המשותפים בין משוררי ישראל בספרד, ומובן מאליו, שיש כאן סימנים מובהקים של אסכולה, לא בכונה מכוונת, אלא בדיעבד, מחמת תנאים מדיניים וחברתיים שבאותה תקופה; כמו־כן אין כל ספק שהתרבות הערבית בכלל והספרות בפרט השפיעו ושמשו מופת, בהכרה ושלא במוכר, כי על כן ספרות זו היתה אז בעלת רמה גבוהה מאד ומן הדין שתשפיע; ואעפי“כ, – עיקר־העיקרים הוא קודם־כל וללא צל של ספק בזה, שכל אחד מן המשוררים העברים ההם היה אישיות יוצרת לעצמו; את תמצית שירתם ואת גרעין דבריהם העניניים היו נותנים לנו במסבות אחרות ואף אלו נתנו להשפעות אחרות ושונות; והראיה? – כי כל אחד מן המושררים הללו, למרות כל סימני הכר חשובים שביניהם – שונים ונבדלים זה מזה; תהום ממש רובצת בין שירתו של ר' שמואל הנגיד לבין שירתו של ר' שלמה אבן־גבירול בן־זמנו, – בתכנים ובצורות גם יחד, בקצב פנימי ו”חיצוני“, במשלים ובסמלים, במזוג הנפש ובשלבי־הקול; וכמה רב המרחק בין ר' משה אבן־עזרא לבין ר' יהודה הלוי הקרובים בזמן ובידידות; ואם כן הדבר, למה ליחס להשפעות ערך מוחלט וראשון־במעלה? וכל שכן שאין לדלג בקלות רבה כל־כך, בזריזות שכלית כזאת, על פני זמנים וארצות, ולקבוע כעיקר לדמותו הפיוטית של משורר בעל משקל כר' ישראל נאגארה – דוקא את מדת ההשפעה שלו מן השירה הספרדית ולצין לזכוּתו רק אי־אילו שנויים בתבנית המשקלים; לא המשקל בכלל כאן עיקר ראשון, – אלא אישיותו של זה והרי היתה זו אישיות פיוטית בכל רמ”ח ושס"ח; הלא הוא טבל כולו בנגינות! הלא כל אצבע מעשר אצבעותיו נטפה שירה במהותה, ביסודה, בשרשיה ובצמרתה; הלא הספר “זמירות ישראל” כמו גם ספר “הפזמונים” שלו, כמוהם כמחול־של־שירה; איזה שפע מרנין של חצאי חרוזים, של חרוז על גבו של חרוז, וחרוז אחד בתוך חרוז שני, ממש מעשה מקלעת, מורכב שבמורכב; והן ראוי לנתח ולהדגיש את יחסו לגולה, שאינו דומה לשום יחס אחר אצל משורר מן המשוררים, – מה רבים ומגוונים הם תארי הבוז, הכעס, השנאה, הקללה לאויבי־ישראל, לנכר, לגולה! וזה הכסוף לארץ־ישראל, לגאולה – עד כלות הנפש, עד טרופם של כל החושים, ואלו נעימות שונות הוא מעלה לפנינו בשירתו, שכולן תפלה ובקשה, בכי גדול, תחנה ותקוה ותוחלת; האין כל אלא ראויים קודם כל להערכה, ולאו דוקא מדת ההשפעה מן השירה הפרגים הרחוקה?

אכן, לקינו ב“דבוק” של גלוי השפעות בספרות ומי זה יודע מתי נגרשנו מקרבנו.

א

מזמן לזמן הננו עדים לגלוי חולני מיוחד לספרותנו; – “קוצר המשׁיג” אינו חסרון, כרגיל בכל העולם, אלא מעלה דוקא; ומאד מענין הדבר: – מדי פעם בפעם קם סופר מן הסופרים, שהבקורת היא לו מקצוע, תמידי או ארעי, הקובל על “לשון כבדה” של מספר פלוני או משורר אלמוני, מאשים בבטחון גמור ואומר, שאין לשון זו טבעית להנדון, אלא מלאכותית בכונה־תחלה, לשם “התפארות” מחמת “חקוי” וכדומה, וכמסקנה מכך – הוא תובע את “אחוד” כל הסגנונות לסגנון אחד, שיהיה “פשוט”. כמובן וכדי להכות “שוק־על־ירך” את כל העלול לטעון אחרת – מעניק לנו המבקר הלזה “דוגמות” כמח מקרן־השפע: – “הנה המספר ראובן, שהוא גדול לכל־הדעות, סגנונו חלק ועגול”, ו“הנה שמעון, שהוא משורר גאון ומקובל על כל האומה – מובן ומוסבר לכל בר־בי־רב”; ואם כי הכותב צנוע הוא ואינו מתכון להצביע גם על עצמו ועל פשטות סגנונו ובהירות לשונו – הרי מסתבר ממילא, כי זו סברתו מדעת ושלא מדעת; ולא אמרתי שיש כאן משום “קוצר־המשיג” ולא צינתי אז כ“חולניות” מיוחדת לספרותנו, אלא משום ש“לשון כבדה” “וסגנון מורכב” אתה מוצא אצל כמה וכמה סופרים גדולים ומפורסמים גם אצל אומות אחרות, ואפילו תבקש־בנרות לא יזדמן לך לקרוא אצלן דברי מבקר שיהיה מגנה את הכותבים לא כ“פשטות”, אלא הוא משנס כוחו הבוחן כדי למצוא את הסבות שגרמו לכך, מהן בנות התקופה, מהן של הסביבה, מהן התלויות בכונות אמנותיות או אחרות של היוצר; כי מדרך הטבע הוא שסגנון מלאכותי, אצל סופר הראוי לקורא זה, – הוא זמני בלבד, ואלו אם הוא כותב כך כל חייו – הרי שמלאכותיות זו טבעית לו, ועל כן ראוי לזו להסבירה, אבל לא יתכן “לצוות” שלא תהיה כך, ועוד: –אפשר להלחם בסופר מלאכותי אחד. אבל – אם יש כמה עשרות כמוהו בדור – הרי שזוהי אספקלריה של הזמן ושל האומה וכל הרוצה לשנות מן המטבע, – עליו לבדוק את המסבות, לחקור את היסודות של החיים החברתיים בכללם, לחשוף את הגורם למחלה הזאת, להציע לכך תרופה בגלוי, או לעסוק ברפוי בנסתר דוקא, אבל בשום אופן לא לגעור סתם בכל קהל ה“חולים”; כי זאת לדעת: מותר לו לאחד “בריא־אולם” לראות סופר אחד או את כל הסופרים בדור בחינת “חולים”, אבל בשום־פנים אין לראותם כחילים, ואת הספרות בחינת קסרקטין, שאפשר לקבוע בין כתליו משטר קבוע ועומד, על סמך ציות ל“פקודות” ו“הוראות” של אחד בקי ומומחה, ואפילו הוא באמת כזה.

ב

כן, – הפשטות, זו שאינה, כמובן, שם־גדוף לשטחיות – מעלה גדולה היא אצל יוצר, ואין שום בר־דעת מתכון למדוד בה או להתכחש לה כשלעצמה; אבל אימתי הפשטות מעלה היא? – רק בשעה שהיא מאפיו של בעליה, אם היא סגולה אורגנית לו; האם יש להסיק מזה שיש פשטות מעושה ומלאכותית? כן! יש ויש פשטות שהיא חסרון, – אם אינה נובעת ממקורו הראשון של האיש והיא אצלו בחינה של השתדלות והתכחשות לטבעו ולדמו; יש פשטות שכמוה כאותו מעשה התילדות שנוקטים מבוגרים במגעם עם ילדים, כלומר: – יש פשטן הרואה את קוראו כקטן והוא “יורד” לדבר אליו בלשונו הדלה, הרצוצה, ה“פשוטה”; הוה אומר: הפשטות היא כשרון ולא כונה, חכמה ולא רצון; אבל ממש כך – “לשון כבדה” ו“סגנון מורכב” הנם כשרון וחכמה אצל יוצר, והם רצון וכונה בלבד – אצל מי שאינו־יוצר; ואם כן – אפשר ואפשר לנתח ולמצוא; א) ראובן יוצר הוא, ודרכו – בפשטות; ב) שמעון – “כותב” בפשטות, – ואף על פי כן אינו יוצר; ג) לוי – יוצר הוא, ודרכו – לשון מורכבת; ד) זבולון “כותב” באופן מורכב – ואף על פי כן אינו יוצר.

ג

ולחלוטין לא נכונה הסברה, כי קדמונים וקדמוני־קדמונים כולם כאחד פשטנים היו למופת, הלשון ה“כבדה” נחלת ה“מודרנים” בלבד היא; רש“י ז”ל בעל פשטות משובחת היה, כי טבעו ואפיו בכך, כי איש רך וגלוי היה, נעים־הליכות ובהיר־דבור, שכלו ודעתו – רחבים, כאלו הם פושטים זרועות לקרב את הרחוק ולחבקו; וסגולותיו אלו מצאו את בטוים בפרושיו – החלקים, הבהירים, החד־משמעיים; ואלו ר' אברהם אבן־עזרא ז“ל – בעל לשון מורכבת היה, וגם היא משובחת, כידוע, כי על כן טבעו ואפיו בכך, כי איש הנפתולים היה, נפגע ופוגע, תנועותיו בחינת זוית־חדה ודבורו כעוקץ, שכלו ודעתו – מעמיקים – אבל כאלו נוקבים נקבּות בתוך מחשכים, והוא מקרב על־ידי רחוק דוקא; וסגולותיו אלו מצאו את בטוים בפרושיו – החריפים, החותכים ומרובי־המשמעויות; והנה כי כן – לגבי רש”י בעל הפשטות היו רק “תוספות”, ואלו לר' אברהם אבן־עזרא ה“מורכב” היו פרשנים; כלומר: יש כאן כעין סתירה – פרוש לפרוש! והאם יעלה על הדעת הבריאה, כי יקום מין מבקר כזה, שיהיה פוסל, חלילה, את ראב“ע על חטא המורכב שבסגנונו, ועל שיש רמזים בכתיבתו, ואפילו סתומות לא מעטות? וגם זאת לא תתכן: לקום ולהכריז: – “אני רוצה רק בחכמים כמו הראב”ע”; כי דוקא בשניהם אנו רוצים! ולא חשוב לחלוטין, שהאחד (רש"י) – רבים כל־כך נזקקים לו; כי על־כן אותם ה“מעטים”, הנהנים מראב“ע, נהנים באותה מדת הנאה רוחנית גם מרש”י; והראב“ע, – גם אליו יכולים להזקק הרבים, אם יעמלו וישתלמו בלמודם לשם כך; כי מי זה גוזר פתאום על “תורה” חדשה, שעל פיה אין החכמה אלא זו הנתנת בקלות ואין היא ראויה לעמל וליגיעה? ה”כוזרי" של ר' יהודה הלוי, בתרגומו של אבן־תבון, אינו נתן לקריאה “על־רגל־אחת”, – האם משום כך נחדל ממנו? לא! כל “עבודת־פרך” להבנתו ולהשגתו כדאית, ומאה מונים יהיה נשכר העמל" וה“יגע” עליו! וכל־כך למה? משום שהסגנון השונה, ה“קל” וה“כבד”, אינו קפריסה, אלא הוא מעיד שהאישים היוצרים שונים הם – לא רק בגוף המחשב ולא רק בעצם התוכן של שירם או ספורם, אלא גם במדת היחס אל בנין המשפט המבטא אותם, נבדלים בכוח הצרוף של דברים, נפרדים בכשרון מתן־הטעם האיש למלים; ולבסוף: – אל נא תפיצו ברבים את הטעות הגסה, כי הקורא די לו בידיעה אלמנטרית בלבד של הלשון, אלא להפך – הוא חיב לרכוש לו אוצר מלים עשיר, להיות בקי אפילו בסגנונות ולהבדיל ביניהם, וכן עליו להיות חדור הכרה שאין הסגנון, אם פשוט ואם מורכב, מקרה בלבד, אלא יש לו טעם וסבה, מדעת בעליו ושלא מדעתו.

א

תולדות הספרות – אינן בשום אופן בחינת הרצאה מסודרת בלבד על ההשתלשלות הכרונולוגית של עובדות חשובות ופחות־חשובות מעולמה של הספרות במשך תקופה אחת או כמה תקופות; לא רק הבקיאות המפורטת בכתבי הדורות, וכל יוצר ויוצר בדורו, אף לא חכמת הצרוף של ההשפעות הקרובות והרחוקות עם כשרון של עבודה שיטתית – עושות, איפוא, את ההיסטוריון הספרותי; כי זאת יש לדעת קודם כל: – העובדות כשלעצמן מרובות מאד בכל ספרות בעלת משקל ואת פרוטן ומנינן הבלתי־משוחד בדרך של הרצאה שאינה אנציקלופדיסטית, לא יכילו אלא כרכים רבים, אשר בסופו של דבר יטשטשו את התמונה הכללית והמסכמת, שהיא מגמתה הראשונה של ההיסטוריה; הוה אומר: – כותב התולדות מצוה להיות בוחן וקובע מה עיקר ומה טפל, לדעת להעלות לפעמים פרט לדרגה של כלל, ולהוריד, למען האמת, כלל לשלב של פרט, להשכיל לחשוף מעשים שנסתרו מן העין הקרובה ולהפכם לנגלים לעין הרחוקה, אפילו להתיר לעצמו מזוג (מה שנראה היה קודם־לכן כאלו) מין בשאינו מינו, ולהגיש לנו תמצית הענין, לא מתוך התעלות וסלוק מקריים של עובדות אלו ואלו והדגשה פרסונלית שרירותית של עובדות אחרות מקובלות ומקודשות, מטעם אחד או שני, אלא פרוש מפורש– מתוך שהוא מעביר את כל הדברים במזרה הרוח של עצמו, אשר כל הקל בערכו בשני האופנים – היחסי והמוחלט – מתפזר על ידו ונעלם ממילא, ורק מה שהנו בחינת בר בעל גרעין נשאר ועומד; האם יש להסיק מכאן, שההיסטוריון לספרות כמוהו כמבקר? לא ולא! כי מן המבקר לא יגרע הרבה אם אינו בעל השקפה היסטורית וגם אם לא קנה לו בקיאות מקיפה דוקא ורבת צדדים, ואלו ההיסטוריון – מן הנמנע שלא יהיה לכל הפחות מבקר־בכוח; אלא שענין זה מורכב עוד יותר, כי על כן יתכן מאד כי היכולת הבקרתית צריכה להיסטוריון דוקא כדי שידע לכבוש אותה ולכלוא אותה בן־השיטין; כי יש ויש שההיסטוריון מבחין בערכים חיוביים שקמו והיו על־ידי סופרים שהוא שוללם על פי טעמו הבקרתי, ושומה עליו בתוקף מדת היושר לגבי כונתו הראשית, – ש“יוסי יכה את יוסי”; ומה גם שלעולם אין כונה אחת ויחידה המשותפת לכל כותב תולדותיה של הספרות, כי אחד מבקש ללמדנו ולהראותנו עד מה הושפעה הספרות מן המדיניות ונושאי דברה, וכל היוצרים ויצירותיהם בחינת אספקלריה גבוהה ונצחית של מאורעות המדינה והחברה, והוא רואה בכך את זכותה הגדולה ביותר של הספרות, ואלו חברו מתכון להפך – להוכיח עד היכן השפיעה היצירה הספרותית על מהלך המדיניות ומחשבתה, שכל קברניטיה הם בחינת שליחיה המעשיים של הרוח, והוא רואה בכך את זכותה הרבה ביותר של המדיניות; ואם כי אפשר לומר, כי לתוכו העמוק של הענין אין הדבר שונה ושתי הכונות כמוהן כשני צדדי מטבע אחת – יש הבדל עצום בין זה לזה לגבי בנין גופה של ההיסטוריה והרגשת גורמיה השונים, שלוביהם אלה באלה ופרודיהם אלה מאלה; כן יש שלישי המבקש לעשות את הספרות כמין בת לויה למחשבה הדתית ולהבליט את השפעת־הגומלין שביניהן, השפעתה שבמדתה תלויה מדת עליתה או ירידתה של זו וגם זו; אמנם, לעתים רחוקות יש אפילו היסטוריון, העושה את הספרות כמין מדינה פרושה ונבדלת לעצמה, וכל החיים המדיניים, החברתיים והכלכליים, אינם אלא בחינת חומר־גלם, או אפילו רק עולם דומם, נוף רחוק, שהסופר עושה בהם כצרכו ואין כל השפעה פועלת ביניהם, ושתי העובדות כמוהן כשתי דרכים מקבילות, הרואות זו את זו, הנפגשות פה ושם, החותכות זו את זו מפעם לפעם, אבל אין מזוגן – לא צורך ולא הכרח; ובאנגליה, למשל, אתה מוצא היסטוריה ספרותית, שנכתבה על־ידי חבר היסטוריונים, איש איש לתקופה אחת, ואף כי יש קרבת השקפה בין כותבי־התולדות הללו, אין לומר בכל־זאת שיש כאן אחידות, וצא וראה שהתמונה הכללית לא נפגמה על־ידי כך, אלא נתן לה איזה כוח־מושך נוסף, הקושר את הקורא בכבלי ענין שאינם מרפים הימנו; ובצרפת נכתבה היסטוריה דומה לזו, אלא שכל כותב־תולדות קבל עליו לא תקופה שלמה, אלא סופר אחד בלבד, הקרוב ביותר לרוחו ולטעמו, וגם כאן לא הפסידה המגמה הראשית, אלא נשכרה בפרוש; ואעפי“כ – אין להסיק מכאן, שזו היא דוקא הדרך הטובה ביותר לכתיבת ההיסטוריה של הספרות, אלא שהעוסק בענין זה כדאי לו לדעת זאת, ולא לטעוֹת ולחשוב שהכל כאן שגרה ודרך סלולה בתכלית; ודאי, רובם של מתלמדים, ולא רק הם, סבורים בתמימותם, כל אם לא תורת הספרות, הרי לכל הפחות תולדות־הספרות – מדע מדויק הוא, ונמצא שבכל הנאמר לעיל יש משום ציון עובדה של אנדרלמוסיה, רחמנא ליצלן, במקצוע זה, ואפשר שינקרו דעתנו בכוחה של אמרת החכם העברי – “לא הספק מלמד”, הרי שמן ההכרח להביא בזה את עדותו של אחד גדול במקצוע זה, חכם ספרות ומורה לתולדותיה באוניברסיטאות שברוסיה בסוף המאה הי”ט וראשיתה של המאה הנוכחית, בעל כמה וכמה ספרי היסטוריה חשובים ובעיקר “הפואטיקה ההיסטורית” הידועה לתהלה, א. נ. וסלובסקי, שעמד והכריז בגלוי מעל הקתדרה בפני שומעי לקחו – כי יותר משעשויים שעורי ההיסטוריה שלו להקנות להם ידיעות קבועות ועומדות ושאין לערער אחריהן, הן עשויות ללמדם את התורה החשובה ביותר והאמתית ביותר – לשאול שאלות נכונות, ולחנכם לדעת את הספקות הרבים ביותר על מנת שיחפשו את הפתרונות להם כל ימי חייהם.

ספק גדול הוא אם יש עוד ספרות ארוכת־ימים ומרובת גלגולים, כדוגמתה של הספרות העברית, הפושטת צורה ונחבאת אל הכלים לתקופה אחת וחוזרת ועולה על דבשת התרבות בתקופה שניה, פעם נושאת רעיון ורעיונות על גבה ופעם – נושאת על נחשולי תנועות גדולות ומחשבות גבוהות; הה, איזו אֶפופיה נשגבה תהיה זו, לכשתכתבנה תולדותיה המלאות של הספרות העברית מראשית ימיה ועד שעת תחיתה החדשה הזאת, גם אם הכותב לא יתן בטוי פתטי גלוי להתפעלותו, אלא ימנה אחת לאחת את התקופות השונות תכלית שנוי זו מזו של היצירה העברית. אם עלה את המסך ויגלה לנגד עינינו את הגלריה הצבעונית של הסופרים העברים באצטלא של נביאים, מלכים, מצביאים מחוקקים, דרשנים, רבנים, דינים, מפרשים, מטיפי־מוסר, מספידים, ממשלי־משלים, רושמי רשומות, חזנים, מקובלים וכו' וכו' ועד למחברים סופרים, מבקרים, משוררים, דרמתורגים ועוד ועוד; אלו סוגים מסוגים שונים, כמה וכמה מיני סגנון – פואטיקה עשירה אשר אין לה משל ואח, לא בין הספרויות העתיקות ולא בין הספרויות המודרניות המפותחות ביותר; ערכים לאין ספור, עושר תעופות ממש, צפונים וגנוזים בבתי־עקד של ספרים, המפוזרים על פני כל העולם, ויד חרוצים, בוחנת ושוקלת, שתגש לחקור את כל אלה, לקבץ נדחים, להזכיר נשכחות – עלולה להשפיע עלינו שמחה אין־קץ, אור־יקרות מופלא, אשר יגדילו מאה מונים בבת־אחת את משקלנו, יחזקו את רוחה של היצירה המתהוה והולכת; אולם, מי יודע אם יספיקו לכך אפילו חיים ארוכים של אדם עברי אחד, גם אם יהי שקדן בשקדנים; דוקא בלשון האידית נעשה נסיון גדול על־ידי ד“ר י. צינברג, ואם כי יש חשיבות לא קטנה להיסטוריה בת עשרה הכרכים שלו, הרי היא חסרה בכל זאת את הכוח הבונה ומשוה צביון־קבע, שרק הלשון העברית עשויה לתתם למפעל ספרותי־תרבותי ממין זה; וחבל, מאד חבל, שכל המבקשים לכתוב תולדות ספרותנו, כמעט כולם פותחים בתקופת ה”השכלה“, כלומר: – מספרים את ההיסטוריה של “הספרות העברית החדשה”; כן עשה פרופ' י. קלוזנר, שקבץ לארבעה כרכים בעלי הקף מכובד את שעוריו בספרות באוניברסיטה שבירושלים, וכך נהג גם פ. לחובר בשלושת כרכיו שלו, וכמוהו עשה גם א. אורינובסקי, ועדיין התפקיד הגדול והשלם הנ”ל עומד ומצפה לאיש שיעיז ויקום וימלא אחריו; ואכן, תקופה זו של ספרות עברית מוארת ומתוארת בשלשה אופנים שונים, אם כי שלשתם כאחד התכונו במפורש לא לכתיבת היסטוריה שלמה, אלא כדי לתת בידי הדור הצעיר – ספרי־למוד; וההבדל בין השלושה הלא הוא: – א) פרופ' יוסף קלוזנר כתב את תולדות הספרות בצורת הרצאה שבעל־פה וכאילו אתה שומע את קולו של הדובר מתוך שעוריו, והנך מרגיש בו שהוא מתוה את האפיקים למהלך דעותיו, שהוא רוצה להשפיען על חניכיו, ואתה מוצא בהן כעין מצות־עשה וגם לא־תעשה, וכשם שהוא נלחם בעד משהו, כן הוא נלחם גם נגד משהו, כלומר– דבריו על תולדות הספרות העברית חרוזים על חוט של הרעיון הלאומי שהוא דוגל בו; ב) פ. לחובר – אפשר לומר שהרצאתו קמרית יותר, סומך יותר על העובדות, המוארות על ידו, שתשפענה את הדעה הרצויה לו, ועל־כן רואים אצלו יותר את הספרות עצמה, ודבריו נשמעים לנו בלי שקולו יגבר עליהם – והוא עיוני יותר, פחות ממַין וקובע תארים מי. קלוזנר, אבל יותר מנתח וגם מעריך הערכה היסטורית יותר; ג) א. אורינובסקי – עממי עד מאד מדבר אל גיל מסוים, ורק אל גיל רך זה, שהוא יודע את כוח קליטתו ומבין לנפשו ולמדת ההשפעה עליו; ועוד כונה לא. אורינובסקי – לעורר את שומעיו להשתתף במעשה החקירה וההערכה, והוא גם מורה להם דוגמאות ודרכים לכך; משום כך אין קצורו המופרז נראה כפגם, אלא כמין אמצעי לגרות את יצר ההמשך אצל הלומדים ומתלמדים לפי ספר זה; כלומר: – בה בשעה שספריהם של י. קלוזנר ופ. לחובר הם כמין סכום לאחר קריאה ולמוד, הרי יש בספרו של א. אורינובסקי מן הפתיחה לקריאה וללמוד ושעוריו הם בחינת ראשי־פרקים; חבל רק שמחבר זה הרבה, ממש כפ. לחובר, לפרסם בתוך ספרו קטעים רבים וארוכים מאד מיצירות שהוא מספר עליהן; ואם כי הדבר נעשה, כמובן, מתוך ההכרח, מחמת שכמה וכמה ספרי־מופת מן התקופה הנדונה אזלו מן השוק ואינם נתנים בקלות לעיונם האישי של הלומדים – יש למעט בכך דוקא מתוך אותה כונה לשלוח את בני־הנוער אל המקורות הראשונים ולהרגילם בזה; כי צדק, מאד צדק אותו היסטוריון ספרותי בצרפת, שהקדים והודיע, כי מגמתו הראשית היא: – לעורר אצל קוראיו את הרצון ואת הצורך לקרוא את הסופרים והספרים שהוא מדבר עליהם, ולא לבוא במקומם; והלואי והיתה זאת מגמתו הראשית של כל היסטוריון ספרותי גם אצלנו.

השכל באמנות צריך שיהיה שואל,

לא שיהיה עונה. הבל

א

עובדה חביבה היא, אם אפשר לומר כך, שחכמי יצירה אמנותית – הנם מטבעם הראשון וגם תמימים מאד; כי התבוננו נא ותמצאו, כי ממש כהתיחס הקהל אל האמן, כן יחסו של זה אל עצמו: – מתוך סקרנות והשתוממות גם יחד; מיליונות של ספרים נכתבו במשך דורות רבים, רבואות של תמונות צוירו בעולם, יצירות נגינה לאין מספר נתחברו, ואין שום תקופה יתומה מאמנות חדשה בימיה, – ואף־על־פי־כן אין חלה בתחום זה רגילות ולעולם אין לבו של המון־עם גס ביוצרים, אלא תמיד־תמיד עיניהם פקוחות עליהם בתמיהה: היאך הם משיגים זאת? לכאורה, אנשים כמו כל־האנשים הנם אלה האמנים, ואפילו מגרעות וחטאים אינם חסרים, חלילה, – ולהפך הוא: – יש והם כל־כך מוזרים ואף מגוחכים, בלתי־נוחים הם עוד לאין שעור, אף לא תמיד מצטינים הנם בחכמה גלויה לעין, וגם בדבורם אין חשים את שאר־רוחם, ובכל־זאת, ובכל־זאת: – מה נפלא שירם, מה מענין ספורם, מה מרנין ציורם וכו' וכו' – מאין להם כל זה? ואל נא תאמרו, כי בורות היא זו, ואף בשם של נאיביות, קרובתה של הסכלות, אין לכנות זאת, – כי בחנו נא בלא משוא־פנים ותוכחו כי האמנים עצמם אינם שונים בנקודה זו מן הקהל, כמה וכמה מהם חקרו ודרשו והשתדלו להסביר לעצמם ולזולתם את מקורות היצירה ואת דרכיה אצל מוריהם ורביהם, אצל חבריהם ורעיהם; ולא זו בלבד, אלא שרבים וכן טובים כתבו על “איך אני כותב”; אחד עונה, כמובן, שהוא רואה כך וכך, רוצה זה וזה, מתכנן את התכנית על פרטיה, משנה ממנה פה ושם, או לא משנה, והנה קרמה יצירתו עור ובשר; השני מספר, שאמנם הוא שוקל ומודד במשקל זה ובמדה זאת, אולם בלי התרוממות־נפש, בלי השראה, שבאו עליו ברגע פלוני ובשעה אלמונית – לא היה מביא לעולם את מה שהביא; והלא תמיהה גדולה היא, כי לאמן עצמו אין ידיעה ברורה, וכי אין הוא יודע איך הוא יוצר; מובן מאליו, שאין לגנות על כך את היוצרים, ולו גם משום שעל נושא זה יצרו שוב ערכים אמנותיים חשובים לעצמם, אעפ"י שאין בהם תשובה מספקת על השאלה; כל אחד מן היוצרים הגדולים ספר עובדות מענינות מפרשת מלאכתו היוצרת, העלה על הניר סברות והנחות מלאות חכמה, אבל איש מהם לא נתן שום שעור ולקח, שאם ינהגו לפיו בעלי כשרונות ייצרו בדומה ליצירתו; כי יסודה של כל שאלה, גם הנשגבה ביותר, ואף בענין המופשט ביותר, ולו מעולמה של הנפש והרוח – הוא השכל, ועל כך יש להרחיב את אמרתו של הבל, הרשומה בשער דברינו אלה, ולקבוע, שהשכל לא רק שאינו עונה בדברי־אמנות, אלא גם על האמנות אינו משיב.

ב

ברי, אין כשרונו של פלוני המשורר, או אלמוני המספר, משתנה כמלוא־נימה, לא לרעה ולא לטובה, אם הוא מעמיד עצמו בשער בת־רבים וטוען פעם למהפכנות ספרותית ופעם לספרות מהפכנית; הה, המהפכנות היא יצר־טוב אצל אדם שדמו מצוה אותה עליו, ואין ספק שכוחה רב ומבורך גם לגבי שנוי פני הספרות וטעמיה, אם המהפכן עושה מה שעושה לא מרצון אלא יותר שלא מרצון ברור לו; ולא נעשה את עצמנו מלמדי־דרדקי ונעמוד למנות בזה, אחד אחד, את אלה אשר הפכו יסודות קבועים־ועומדים בספרות ושנו בה משטרים, והם לא ידעו זאת; כשם שאין צורך גם בפרוט מפורט של אלה שהכריזו על עצמם כעל מהפכנים ולא עשו אלא את ההפך מכך – פשוט משום שכשרונם לא היה מהפכני; ובאותה מדה יש למדוד גם את התביעה השניה – לספרות מהפכנית; המספר הרוסי, הריאקציוני לפי דעותיו – נ. לסקוב, עשה ביצירתו למען המהפכה – הרבה יותר משעשוי לעשות משורר קומוניסטי, נגיד, מסוגו של דמין בדני, משום שלסקוב, למרות דעתו, שנא היה שנאת־מות את המציאות שיצר אותו משטר עצמו שהוא נהה אחריו ברעיונו; והשלטון הקומוניסטי שברוסיה, היטיב להבין, כי את דעתו האישית של לסקוב אפשר לזרוק בחינת “קליפה”, ואלו את יצירתו – יפה להקנות לקוראים כ“תוך” רצוי להם; האם לא ברור מכאן, כי ספוריו של נ. לסקוב אינם חסרים כל־טוב וחריפות של בינה, ואעפ“כ מה שיש בהם מן הקים־ועומד, שאינו נותן להשכיחם אפילו בימי תמורות כבירות, בא להם מכוח שהוא ממעל לאותו שכל, וגם על אפו של זה; ומאד יתכן, כי משורר זה, או מספר זה, הרואים עצמם כמהפכנים ודורשים מאתנו בלבב שלם שנכון דעתנו לקדמה ונבטל או נחרים כל מה שאינו נשבע בנקיטת־חפץ למהפכה – מאד יתכן, כי מחוץ לשכלו החריף והטוב – יש משהו ביצירתו הפיוטית יותר “שמרני” מאשר מהפכני; שורת ההגיון נותנת יד להשערה כזאת, בחינת מסקנה והקש מן המשל הקודם, אולם שלא בתוקף של הגיון, ודוקא מתוך אמונה־שבלב, וכמעט בלי רצון להוכיח זאת בעזרת עובדות, הננו להצדיק את דברו של המשורר הצרפתי הגדול פול קלודל: “הרע אינו יוצר”; ואם יאמר האומר: הלא משורר זה, שהכריז בעצמו על דעתו הריאקציונית, האם נכחיש בכל־זאת את כשרונו הגדול, ונמצא שיש גם כשרון להרע, – אז אענהו ואביע לו את בטחוני שאין להזיזו” או שכשרונו לא כשרון או שיצירתו שלו נלחמת ברע שבדברו או שברעיונו; יכול משורר, או מספר, או צַיר, או מוסיקאי, להיות קלריקלי לפי “הכרתו”, אבל ביצירתו הוא מבטל את רעיונו, עוקרו מן השורש הרע, שלא מדעתו – ושירתו, או ספורו, או שציורו אין בהם אלא דתיות צרופה, מעדנת ומרוממת את הנפש על הגוף שהיא לובשת; להבדיל באלף הבדלות – הרי האמנות כמוה כחרב, לא היא עצמה ריאקציונית או מהפכנית, אלא מי שעושה בה מה שעושה; אותה החרב עצמה שונה תכלי שנוי אם היא בידי טרקוומדה או בידיו של אברהם לינקולן; כן שונה הוא לסקוב אם הוא מוגש על־ידי גרף ויטה או על־ידי א. לונצ’רסקי; ולא לשם פרדוכסליות הננו לומר, כי ככוחה של צורה לגבי התוכן באמנות, כן כוחו של המגיש לגבי הדבר המוגש; יצירת ניצ’שה שקרל ליבקנכט יוציאה־לאור רחוקה כרחוק מזרח ממערב מאותה יצירה שאלפרד רוזנברג, ימח שמו, יגישה לקורא, כשם שיש טעם נבדל מאד בין פרק תנ“ך שחוקר ואיש־מדע יקראוהו באזניך לבין אותו פרק עצמו שמשורר יחרוז את דבריו לפניך; גם אם נניח לרגע שהתרבות נתנת לחלוקה של “שמאל” ו”ימין“, הרי כמוה כאחד־האדם; אצל ה”ימני" בתוכנו גם שמאלו “ימנית” ולהפך אצל ה“שמאלי” – גם ימינו “שמאלית” –

אהה, האנשים הללו, שבאיזה אורח־מסתורין יש להם דריסת־רגל באלו עתונים, ודוקא במוספי־הספרות שלהם, אלה השבים ו“מחדשים” מזמן לזמן את… תביעותיהם מן המספרים והמשוררים – כמה תמימים הם! ­­הנקודה המענינת ביותר, לדעתי, אצל כל “תובע כללי” ממין זה, נקודה אופינית להם מאד, הלא היא הנעימה של דקלמציה אשר בדבריהם, שאין בה ולא־כלום מן ההכרח הנשגב, שאת מופתו אנו מוצאים אצל אותה אשה תנ“כית, שעה שקראה: “הבה לי… ואם אין – מתה אנכי”; כי הללו הן הופכים־את־היוצרות וקוראים: הבו “לנו” ואם אין – מתים אתם! ובאמת, הלא דבר “קטן”, ממש ענין של מה־בכך, הם מבקשים מכל סופר ומשורר, ללא הבדל דעת וכשרון: יהיו ספוריכם ושיריכם מעמדיים, לכל הפחות – עממיים! העבודה, שלא כדאי לנסות ולומר לאנשים ה”תמימים" הנ“ל, כי הם פורצים דלת פתוחה לרוחה, וכי אפילו הסופרים שאינם רואים את עצמם מעמדיים או עממיים, – אינם מתנגדים בשום פנים לסופר בעל־כשרון, שהוא מעמדי או עממי; והאם מעלה מישהו על הדעת, שאלו קם בתוכנו מספר, נגיד, משעורו של מקסים גורקי, בעל יכולת פרוזאית מונומנטלית, ואפילו אמנות כתיבתו אינה צרופה, כי עתה ימצאו כאלה שיבטלו את כחו – רק משום שהאיש מאמין בעתידו של הפרולטריון? וכי מי הם אצלנו בעלי “אמנות לשם אמנות” סומים, העומדים למכשול על דרך הופעתו של מספר כגורקי או של משורר כמיקובסקי? וכל שכן שאנו יגעים ואיננו מוצאים אותם בעלי הדעה בקרית הספר שלנו, שינערו את חצנם או גם יפעילו עצמם וזולתם למניעת גדולו של יוצר עממי מסוגו של אלכסנדר פושקין, או שיתעקשו ולא יודו ביצירה גדולה ומזהירה ממינה של יצירת פושקין; הבלים, הבלי־הבלים דוברים האנשים הללו ומלעיזים בסופרי ישראל בדור הזה; מרוב הקשבה ל”תורת" עצמם, לגלוי “עיקריהם”, – אינם רואים, או יותר נכון: לא רוצים לראות, שיש ויש בתוכנו גם מספרים וגם משוררים עממיים: אכן, הללו – בעלי־כשרון הם, ועל כן – עצמאיים, – ושמא מפני זה פסולים הנם? ועוד: עממיותם הלא היא כשלעצמה, אינה דווקא אידיאולוגיה, אלא… כשרון! וכדי שנצליח במפורש להוציא כלי־זין, אפילו מדומים, מידי “יריבים” כהנ“ל, ולהטות אלינו את דעתם של תמימים־באמת, הנוהים בלב שלום אחרי הרעיון היפה של ספרות עממית, הננו להסתיע להלן בדבריו של מבקר בעל שם ובר־סמכא באותם חוגים, הלא הוא ו. ג. בלינסקי, שלא רק בקש עממיות ביצירה, והעדיף אותה על תכונות אחרות (אם כי לא בטל ספור ושיר טובים בהעדר העממיות), אלא חנך לכך, פרש ובאר אותה במקום שמצא אותה: ואלה דברי נתוחו המפליא:… העממיות היא מין מסוים של כשרון, שככל כשרון אינו נתן אלא מן־הטבע, ולא נרכש בשום מאמצים מצד הסופר. ועל־כן יכולת היצירה – כשרון הוא, ואלו יכולת להיות עממי בתוך היצירה – כשרון שני הוא, שלא תמיד, אלא להפך, לעתים רחוקות יתגלה ביחד עם הראשון. בלי כשרון היצירה אי־אפשר להיות עממי; אבל מי שיש לו כשרון היצירה, יתכן שהיה גם לא־עממי”. האומנם לא יראו ולא יבינו התובעים ה“תמימים” הנ“ל, מה רב המרחק ביניהם, שגם אפיגונים אינם, לבין מורי־ההוראה המקוריים של תורת העממיות והמעמדיות? מילא, ל”לוחמים" הותיקים לשנוי־ערכין בתחומי ספרותנו, – כבר הסכנו, אלא שאנו מופתעים לראות, שזכו ומלאכתם נמשכת ונעשית על־ידי צעירים מחדש־קמו; צעיר אחד כזה – פתח בספורים אחדים, שיש בהם התחלה נורמלית של כשרון, אבל אין עוד בהם בשום־אופן מאותו כח מהפכני, המרתק ודורך את ההאזנה לדבריו, ואיכה זה משנס הוא כבר מתניו “לבטל” דור־יוצרים שלם ולדקלם פרזות לא מעטות, שתכנן נתן לסכום קצר: מהרו, מספרים ומשוררים, ל“חדר־המתוקן” שלי, שאם לא כן – לא ישאר לכם יד וזכר במהפכתנו! ואלו אותו ו. ג. בלינסקי – יודעים אתם מה עשה עוד? – ללעג ולקלס, לחרפה ולשמצה, עשה את כל הרוצים והמשתדלים להיות “עממיים” בשעה שאין להם כשרון מן־הטבע לכך: “דון־קישוטים הללו לא הצליחו לראות בעיניהם את בחירת־לבם ובמקומה נשבעו אמונים להמונית גסה, – דולציניאה שמנה וּורודת לחיים – ומה אינם עושים כדי לזכות בחיוך של חסד על שפתותיה השמנות והמלוכלכות של זו הבתולה בשמלת־כפר מכוערת וצמה מזוהמת; המסכנים, הם מתכחשים מרצון, בספריהם, למעמד, שלו הנם שייכים, להשכלתם אשר קנוה בכוח חנוכם, אפילו להגיונם הבריא שהטבע לא מנעו מהם!” – זהו רצון כן, זוהי אידיאולוגיה גדולה ואדירה, שאינה מבקשת זכיה־מן־ההפקר, הדוחה מעל פניה נכסים מדומים, הבוחלת בקרנבל ובמסכות, ורוצה – מעט אבל אמתי, שריש, טבעי; כן – לא. פושקין היו שני הכשרונוֹת, ליצירה ולעממיות גם יחד, – ועל־כן הוא מאדירו ומרוממו, אבל קולצוב, שהיה עממי, מן־הטבע, – אבל לא היה יוצר בעל שעור קומה, ומשום־כן: אינו עושה אותו למופת, אינו מחניף לו, בזכות עממיותו בלבד, אלא קובע לו את “פנתו” שלו בספרות הרוסית, ואינו מבכרהו בשום פנים על משורר גדול במפורש, שאינו עממי, לצערו: שמעו נא, רבותי ה“תמימים”, את אזהרת רבכם (גם רבנו): “ואומר יותר: הרצון המאומץ, מלא הגעגועים, להיות עממי, הוא סימן ראשון להעדר כל כשרון להיות עממי”! ואנו מיעצים לכם, רבותי המהפכנים, התובעים שנוי־ערכין בפה, – שתעמידו במקום המושג “עממיות” את המושג “מעמדיות” – ותלמדו קל וחומר, כי גם היא, המעמדיות, יותר משהיא תורה – כשרון היא.

א

מלאכת העריכה מרובת סעיפים היא ולא בכולם שוה מלאכה זו, אם במגמותיה ואם בתפקידיה; כי לא הרי עריכת במה חברתית, ספרותית, כללית או מצומצמת מקצועית, המופיעה לעתים רחוקות יותר, אם פעם בשבוע או פעם בחודש. נגיד; כל שכן ששונה העריכה מטעם הוצאת ספרים, שגם לגביה יש הבדל מהותי בדבר, אם הספרים הם מקוריים או שהם מתורגמים; ואם כך הוא הענין, הרי שאין לדבר בעריכה בדרך מופשטת וסתמית אלא בכל מין ממיני העריכה לחוד.

ב

עיקרו של עורך עתון יומי הוא, כמובן, שיהיה בעל השקפת־עולם בשאלות החברתיות והמדיניות, וכל כמה שהשקפתו ברורה יותר ומוצקת עד תומה, הרי הוא מקנה לבמתו מקום קבוע ומסוים בצבור ואין דעת הקהל יכולה לפסוח עליה, אלא היא משתדלת להקשיב להערכתה ולהמלך בה טרם שתחליט במעשה מן המעשים; אכן, לא די בהשקפת־עולם בלבד לשם עריכת העתון היומי, אלא צריך גם הכשרון לקנות לבבות של חכמים ועתונאים בעלי כתיבה ברורה ככל האפשר ואעפי“כ גם שנונה, אשר ישכילו יחד עם העורך, להשפיע דעה, להטות מחשבה ולקבוע גורלות של ענינים חשובים; צריך כשרון הבחנה בין עיקר לטפל, בין דברים של מה־בכך ואשר אין להקפיד בהם ואסור להשוות להם משקל מדומה, לבין פכים־קטנים, שאין לזלזל בהם, כי על כן יש והם חורצים גורל של דברים העומדים ברומו של עולם; צריכה חכמה רבה לעשות את העוזרים והמשתתפים כמין משפחה אחת, ואעפי”כ ברור יהיה, כי הכל כאן מושתת על חופש הדעה ומונע בכוחה של בחירה חפשית; והלא העריכה של עתון יומי גדול – מרובת אגפים היא, וכל אחד מהם תובע לעצמו אישיות מובהקת, סופר או עתונאי בעל מדות ודיוקן, שיהיה בידו להחליט לנפשו ולעשות דבר בבטחון, – ובכל־זאת לא יהיה בכך משום הפרת האחידות הרעיונית של הבמה ולא משום שכירת הקו הראשי שלה.

ג

עורכו של שבועון או ירחון – אם חברתי־כללי, שגם מדור ספרותי בו, כרגיל, או גם בלעדיו, ואם של במה שעיקרה ספרות ושאר השאלות הן בחינת לוי של מוסכם ומוסבר, – מן ההגיון הוא, שיהיה קודם־כל בעל־טעם, הגלוי וידוע לרבים; ואפילו האיש הנו בעל שעור־קומה בסוג מסוגי היצירה, – אי־אפשר לו שלא יהיה קודם כל על מחשבה ארדיכלית, וחלילה שיהיה חסר מגמה וקו, שיחודם דוקא הוא המדריכו לעריכת במה; שמו הטוב של סופר, ואפילו מפורסם לתהלה מוצדקת – אין בו כל ערובה שהבמה תהיה בעלת שעור ותקנה לבם של חכמים וקהל קורא כל שהוא, כי שבועון או ירחון אינם בשׁום פנים “פונדק”, – או כמו שרגילים להגדיר אצלנו “אכסניה”, לסופרים, המזדמנים יחד בדרך ה“מקרה” בלבד; הפגישה כאן אינה לעולם בלתי־צפויה, אלא בפרוש מחויבת השכל־הישר והטעם הטוב, מותוית מראש ומכוונת מלכתחילה; גם הסופר המתחיל בבמה כזאת נראה כמוכר וכאלו מודע; ובמה כזאת נבחנת עוד על ידי כך, שהיוצר המשתתף בה – משתתף בזכות יצירתו ומשקלה, אבל גם היצירה אינה מתפרסמת אלא במדה שאינה סתם “זכיה בגורל”, אלא ומתנית מכשרונו־שנבחן של יוצרה.

ד

וכאן המקום לנגוע בטעות אחת שפשטה בספרות ישראל, ואשר גרמה כבר הרבה צער ונזק, והיא עשויה להרבות את הללו אם לא תעקר בעוד זמן; והטעות הלא היא: לא מעטים מן העורכים סבורים, כי מותר להם לעשות בכתב־ידו של הסופר ה“נערך” על ידם כעשות בתוך שלהם, כלומר: – אם מי שהוא מוסר כתב־יד, נגיד שאריכותו אינה מחויבת התוכן, – “רשאי” העורך לקצר ולקצר עד שיחזיר את הספור, או השיר או הרומן וכו' – למדתם הנכונה, לפי כללי ההגיון והספרות; אבל אם נוסף לכך – גם הסגנון לקוי, או שהוא מעורפל ומסורבל, או שהוא מסולסל יתר מן הראוי או שהוא מצומצם ומתוח שלא כדרך הטבע, – שוב “רשאי” העורך “לתקן”, לשנות, להפשיט צורה ולהלביש צורה, הכל לפי ראות עיניו ולפי מדת חריצותו ואורך־רוחו; נמצא, איפוא, שהעורך כמוהו כמין בעל־תעשיה: – נוטל חומר גלמי, מעבדו ומוציא לשוק “מספר” ו“משורר”; מובן מאליו שדבר זה נעשה בהסתר, כי על כן אם ה“עורך” עדין־נפש הוא ואינו להוט אחרי פרסום־שוא, ואם “הסופר” נהנה מהתפרסמותו, ואין הבדל אצלו באמצעים, – הרי שיש כאן כמין סוד “קבור” לעולם; אכן, כמה וכמה “סודות” ממין זה אעפ“י שארכו זמן רב – נתגלו ברבים, ודי בזיון וקצף; ואם כי יש, כמובן, הסברים וטעמים “אנושיים” למעשים כגון אלה, הרי מובן מאליו, שכל ספרות המכבדת את עצמה, מצווה להלחם בתופעה זו ולמנוע ככל האפשר את ה”מדגרות" הללו ועשית סופרים בדרך מלאכותית; ואפילו עורכים אלה בעלי שם הם, מספרים מהוללי כשרון ומשוררים משובחים, – יש להעמידם על הדעה הכללית, שאינה סובלת את “חולשתם” זאת ואינה מחשיבה פזרון כוחם ונדיבות כשרונם ויכלתם בצורה זו.

ה

אפילו לגבי עריכת תרגומים אין לקבוע יחס שוה, וחובה להבדיל בין תרגום חולף ולצורך השעה, לבין תרגום עומד וקים לדורות; כי בשום אופן אין לחקות בשאלה זאת את קלקלתן של אומות אחרות, הנוהגות, כידוע, להסיק אפילו בתרגום של קלסיקנים זרים את הנמושות, שמעמידים עליהם עורך; אנחנו מחוייבים לכבד את הספרות הקלאסית, או את היצירה האמנותית המובהקת, אם כי חדשה היא ולהריקה ללשוננו רק על ידי יוצר אמן וחכם תרגום: גם בזה מחיב אותנו התואר של “עם הספר”, ולא נמיר כמות באיכות, ובטוח הדבר שהפסדנו יצא תמיד בשכרנו.

אכן, מוזרים הליכות האמנות: מה שמותר לעשות בסוג מסוגיה, והוא דבר המובן מאליו ומקובל על הדעת: אסור בתכלית האסור בסוג שני שלה, וכל העובר עליו – מתחיב בשמו הטוב ובעדינות טעמו: הנה, דרך משל, האבטופורטרט מידיו של ציר – מי יקום פתאום ויערער עליו, או מי יעמוד ויטיל חשד בבעל אמנות זו, שהתכון לפאר עצמו, שהפריז בצבעים לטובתו, שהוסיף חן ואור לפניו, שאין אנו מוצאים בהם בעצמנו? ואלו הסופר, אם מספר ומשורר, ואם מבקר – אי אפשר לו לכתוב ספור, שיר או מסה, על עצמו במפורש, בנקיבת שמו הפרטי, כדי להראות איך הוא נראה בעיניו שלו; וכי מי מן הסופרים לא תקפו פעם רגש עמוק ואמתי בהחלט: – אין מבינים לרוחי ולטעמי הכותבים עלי; המעריכים את פעלי הספרותי – טועים ומסלפים פשוט את הויתי; כמה רוצה היה איש להסביר את עצמו, לגלות את אפיו – בפשטות, בלשון נקיה, בידיעה אוביקטיבית נפלאה זו שאיש יודע בה רק את עצמו; אלא שאין סופר מסכן נפשו לעשות כך, כי כפריצות יראה המעשה, כאל כיעור ודאי יתיחסו מראש אל הדבר; ואולם, אין כלל, כנראה, שלא יהיה בו שיוצא ממנו, – כי הנה מצאתי אצל בעל־מסות אנגלי, אברהם קולי, שחי במאה הי“ז, מסה אחת ששמה “על עצמי”; והאיש בעל־הכרה היה, כי על כן הוא פותח ואומר: – “נושא קשה ויפה הוא לאדם לכתוב על עצמו”; ולאח”כ – באים הדברים הפשוטים, המסבירים, המגלים והמבליטים את דמותו של האיש לפי ראות עיניו – והם מתקבלים על הדעת ואין אתה חושד, שיש כאן יהירות והפרזה; טעמו של הענין ממש כטעמו של אבטופורטרט מידי ציר ישר ובעל כשרון; ומתלוה אליך רעיון המפתח ואומר: ושמא יש במסורת זו, שאין סופר כותב על עצמו, מלבד ביומן אינטימי או בספר־זכרונות (המתכונים, כביכול, לאחר המות) – גם משהו להפסדה של האמנות הספרותית? ומי נביא וידע כמה עקומות היו מתישרות וכמה חידות היו נפתרות אלו “נתן” התר לסופרים לכתוב פעם אחת, לכל הפחות אבטופורטרט (ולא אבטוביוגרפיה) שלהם; אלא, שגורל הוא, כנראה, ואין עושים אותו ביד; כלל הוא שנתחשל והיה כמין טבע, ואת היוצא מן הכלל – הלא אין קובעים מראש, אלא בדיעבד, כי הוא בא לפתע פתאום; ורק אז מתגלה אם כמוהו כמום לעומת הטבעי, או כיוצא מן הכלל, שהכל מסכימים לראותו כן ולהצדיקו על כך.

יש ועולה מחשבה, כי צר הדבר שדברי ימיו של כל עם נכתבים רק על ידי בניו; ודאי, היסטוריונים כגרץ או כש. דובנוב – עשו מלאכתם בנקיון דעת ובמיטב האוביקטיביות, ואף על פי כן – עין זרה, אפילו אוהבת מלכתחילה, רואה אחרת את ההשתלשלות, ויש בידי הזולת לראות לא רק אם את העובדות, לא רק את העם נושא־העובדות, אלא גם את התכונות של העם, המשפיעות על העובדות גם לפני כמו לאחר היותן; לכו נא וראו כמה נתקבל באנגליה ספר דברי ימיה שנכתבו על ידי הצרפתי אנדרה מורוּא (אגב, – עכשיו פורסם סופר זה, הגר באמריקה, את קורות ארצות הברית) כן נתקבלה עליהם ההיסטוריה האנגלית שנכתבה על ידי יהודי צרפתי – אליהו הלוי, והיא נדפסה בהוצאה הזולה של “פליקן” והופצה ברבבות טפסים; ברור, כמובן, שיאן עם האנגלים חסר היסטוריונים חשובים ומענינים משל עצמו, ואף על פי כן נתקבלו הנ“ל, כי על כן מצאו הללו דרך משלהם וקבעו את העובדות לפי ראיה מקורית, צדדית, נכונה אף על פי שהיא “זרה”; אכן, חבל, שגם קורותינו לא נכתבו על־ידי זולתנו, ואני מתכון לדברי ימי ישראל כולם, מראשיתם ועד היום הזה, כי על תקופת־התנ”ך כתב רנן אחרים, אבל לא די בכך; לכו נא והביטו כמה טובה עשה, למשל, י.ג. הרדר, שכתב על שירת ישראל, או אותם נכרים רבים אחרים, ביחוד אנגלים, שכתבו על ארץ־ישראל ועל הבחינות השונות של התנ"ך – כמה הושפעו לטובת סופרי ישראל מן הנכרים הללו וכמה עוד ייטיבו ללמוד מהם! כן יש אנגלים שכתבו את ההיסטוריה הספרותית של צרפת (כגון ליטון סטרצ’י) כמו שלא כתבוה צרפתים, או זה הספר המקיף והחשוב על המהפכה הצרפתית, שנכתב על־ידי האנגלי תומס קרליל, – כמה שונה הוא וכמה מאלף הוא, דוקא על ידי זה שנכתב על ידי אנגלי; אלא שנראה הדבר, כי כאן יד גורל, שאינו נשמע למשאלות ואינו נמלך בעצותינו.

וכי נמצא עוד מי שהוא, שאינו יודע, ששתי בחינות עיקריות לה ליצירה האמנותית והן: התועלת וההנאה האסתטית? פעמים שתיהן גלויות ובולטות במדה שוה; פעמים אחת מסותרת והשניה גלויה; ומי שאינו מסוגל לראות נסתרות כגלויות קובע את הנסתר כחסר; עובדה זו היא הגורמת, בלי כל ספק, שיש בוחנים ומוצאים, שיצירה פלונית מעידה על יוצרה, שהוא בעל לב גדול, אבל חסר מוח ואלו יצירה אלמונית מעידה על יוצרה את ההפך; מסקנה זו מעידה על המסיק, שאינו יודע בכלל יצירה מהי; כי אם לא כן היה ברור לפניו, שאין יצירה אלא זו, שכל עצמה היא שווי המשקל בין לב ומוח, אף על פי שאפשר ויוצרה הוא קודם־כל בעל־לב או קודם־כל בעל מוח, לפני היצירה ואחריה או מחוצה לה; ואפשר לנסח את הדברים בפשטות יתירה: אם אנו עומדים נבוכים בפני ספור, שיר או מסה ואיננו יודעים לקבוע מה כאן יותר: לב או מוח – אות הוא, שיצירה אמנותית לפנינו; וכשאין מבוכה ואפשר לקבוע, שהלב כאן גובר על המוח או להפך, אין כאן יצירה אלא כתיבה סתם; וכדי למנוע טעות והטעיה מהראוי לפרש, שהכונה ללב ולמוח במהותה של היצירה ולא במוסר־ההשכל ממנה, שהוא ענין שונה לגמרי; אם ברי לך על פי בחינות שונות שאתה עומד בפני יצירה ואינך רואה בה אלא מוח – חפש וחפש את הלב הנסתר, כי תמצאהו, או שתוכרח להשיג ולהסיק, שגם מוח אין כאן; וכן להפך; חובה לחוש ולהבין את הדבר, שהוא אלמנטרי כמעט: הלב כשלעצמו אין בו לא משום מעלה ולא משום חסרון יותר משיש במוח אפילו לגבי השפעה של טובה וחסד לאדם; לא קשה להוכיח, שחללי לב אינם מועטים מחללי מוח, כשם שהמאושרים בזכות הלב שאצל זולתם אינם מועטים מן המאושרים בזכות המוח שאצל זולתם: אולם כוח בונה ויוצר אינו נתן לעולם לאחד מהם, אלא להרמוניה שבין שניהם; את ההרמוניה הזאת נמצא בסוף כל הסופות אצל דוסטויבסקי, הנראה כבעל מזג חם, ואצל גתה, הנראה כבעל מזג קר; ההרמוניה השלמה דוקא שבין שני היסודות האנושיים האלה היא שעושה אותם לגאוני עולם; האומר, שמלרמה הצרפתי קר וחסר לב הוא, לא ירד לסוף דעתו ולסוף העמקות שבשירתו, כאומר, שרילקה הוא בעל לב ואינו מבחין כמה מן המחשבה קרה עד כדי אכזריות יש בבעל־לב מובהק זה; ומענין הדבר שלא הקוראים האלמונים, הם לבדם, אלא אף המבקרים, שמלאכתם בכך, עמדו וקבעו, שלגבי שירה העיקר הוא מוח קר ומנתח והלב הוא כמעט בגדל של פסול, שגרה כגזירה ממש, שאין רחמים לפניה, אבל אנו, הלואי ויהי חלקנו עם משוררים “קרים” כגיאורגה הגרמני, כולרי הצרפתי וכשלמה לווינזון העברי (קראו את השירה־ההימנון להגיון – ולא ללב! – “המליצה”), עם מבקרים “נלהבים” כגונדולף, כמידלטון־מארי וכיעקב פיכמן; ההרמוניה בין לב ומוח היא שורש היצירה וצמרתה. בלעדה אין יתרון לא ללב ולא למוח בדבר הכתוב.

אפשר לבחון יצירות ספרותיות, בעיקר פרוזאיות, גם לפי היכולת לגלות אצל היוצר כשרון נוסף, שבו היה מופיע אלמלא היה סופר; ברור לנו, למשל, שאלמלא היה דוסטויבסקי סופר, היה, בלי ספק, אחד מהאדריכלים־הבנאים הגדולים בעולם; כל יצירה שלו מדהימה בעיקר בבנינה המונומנטלי: קומות על קומות, אגף על אגף, אולמות, חדרים, מזוים וכו'; בנין־ערים ממש, בתים, ארמונות, רחובות שלמים, גנות על כל החיים הרבים והרחבים שבתוכם; פלוני הזר, המקרי, האורח, העובר ושב, אינו מופרך ואינו מפתיע; הכל טבעי, פשוט ונכון, מרהיב עין מענין; וגוגול, למשל, אלמלא היה סופר ודאי היה שחקן־קומיקון בעל שעור קומה, פעמים אפילו מוקיון־לולין גאון, הוא מותח את עולמו כמתוח את החבל בקרקס והוא מהלך עליו בזריזות, במשהו חיוך; הכל עומד על חודה של סכין, של סכנה, של מורא ופחד; נשימתנו נעצרת, מפרפרת בתוכנו למראה כל העמידה הזאת על חוט־השערה, על להב החרב המתהפכת; וכי לא ברי הדבר, שאלמלא היה ש“י עגנון סופר, היה חרט־עץ־ומתכת מן הדקים והמעודנים ביותר? ודאי שהיה מקשט בתי־כנסיות גדולים בערי־מטרופולין שבעולם, מעטר עטורים, מפתח פתוחים מופלאים של ארונות קדושים; וח. הזז אלמלא היה סופר כלום לא היה שחקן־לץ בעל משקל וחשוב, ממינם של אלה שמשחקים כשחק טרגדיה ברצינות, בכובד־ראש, מתוך ג’סטות גדולות, קהל הצופים צוחק וצוחק, מתפתל מצחוק והוא, השחקן, כאלו תמה ומשתומם: מה הצחוק הזה לכם? ובזה הוא מגביר שוב את הצחוק ולבסוף נבוכים השנים – גם השחקן וגם הקהל הצופה; הראשון תוהה ושואל: שמא באמת אני מתלוצץ, אם כי הדבר טרגי כל כך? השני תוהה ואומר: אולי באמת אין כאן ליצנות, אלא טרגיות, אם כי אנו צוחקים כל־כך? וכי לא היה טולסטוי (אלמלא היה סופר) לוחם־ומצביא גדול, אסטרטג מורה־דרך לעם ולעמים? וכי אין בו משהו מהרפתקנותו הגאונית של נפוליון? והאם לא יתכן הדבר, שא.נ. גנסין עלול היה להיות, במקום מספר עברי, מוסיקאי לירי, דק? האין בג. שופמן מיצרו וכוחו של האלכימיקן הגדול? האין אנדרה ג’יד טפוס של מורה, מין ממינו של פסטלוצי? ומובן מאליו, שאין להוסיף לאפין באפיון־משנה סתמי סופרים רבים אחרים, כי דבר זה מצריך נתוח שלם והדגמה מפורטת: הכונה היא לפתוח באל”ף של בחינה נוספת למדת הכוח ביצירות ספרותיות, שמא יתגלו לנו דברים חשובים ומענינים שבדרך אחרת אין לגלותם.

א

עובדה מפורסמת היא, כי בדרך הכלל אין תלמידי בתי־הספר רוחשים חבה לשעורים בדקדוק־הלשון. רובם הגדול של הילדים אינם מוצאים כל ענין “חי” בשנון כללים ויוצאים מן הכללים, ולכל היותר הם מקבלים עליהם את ה…“חובה”. אכן, לא מעטים גם המבוגרים, אף אם הם משכילים, הסבורים כי מיטב הלמוד של הדקדוק, הוא בדרך־“הטבע”, כלומר – מתוך המעשה, על ידי הקריאה והדבור כשלעצמם. אין ספק כמעט, כי בעיני רבים וכן תמימים הרי זה המקצוע ה“יבש” ביותר, שגם החשבון הוא לעומתו בחינת מקצוע הרפתקני; והלא גם בעזבנו את כתלי בתי־האולפנא איננו משנים את יחסנו, וכל מדקדק – “מוזר” הוא בעינינו, שמא נראהו כמין נזיר, המקפח את עצמו, מותר על עולם ומלואו, ו“מצטמצם” בד' אמות של הלכה קרה, שאין עמה, כביכול כל שכר הנאה והתרוממות הנפש; ודאי, – יש והננו גם מעריצים את המדקדקים־הידענים, אבל קנאה לעולם אין בלבנו לגבי מקצועם וענינם זה, והרוצה להתנחם למחצה, לכל הפחות, נתן להתנחם: – ממש כן הדבר גם אצל שאר אומות־העולם.

ב

והלא טעות היא, אמנם גורלית כאלו, אבל לא פחות מצערת משום־כך; כי לאמתו של ענין – דקדוקה של לשון הוא למוד הצופן קרבו ענין מרובה מאד, עשיר בחכמה פעילה, מלא וגדוש מאורעות, מופלג בשירה, שופע הפתעות רוחניות, עשוי שתי־וערב של עצבונות בני־אדם ושמחותיהם, ואל תראו את ספרי הדקדוק, המוגשים לנו בבתי־הספר, שהם חדגוניים, דומים זה לזה, ערוכים בצורת כללים יבשים ובכל מיני לוחות משעממים, שאינם מצריכים יותר משנון שבעל־פה, – כי רק מחבריהם של הללו אשמים בכך, ובשום אופן לא הדקדוק כשלעצמו, ולא המדקדקים האמתיים, שהם בלי כל ספק יוצרים, חכמים, אנשי־מדע ואמנים בעלי שעור קומה; הה, אלו זכינו, כי עתה היינו לומדים ביחד עם השעורים בכללי הדקדוק, גם את תולדותיה של תורת הדקדוק, על מנת להעמידנו על מהלך הדעות השונות בדבר חוק מן החוקים של השפה: היו מצירים כמו־חיים את הגלריה מרובת־פנים של מדקדקים עברים, המחולקים בטעמים, הנבדלים בבינת כ“ד האותיות על נקודותיהן, המטילים אור שונה על נטיות וגזרות ושרשים וכו‘; הדקדוק, כמובן, אחד הוא אבל המדקדקים – מה שונים ואחרים זה מזה! לא הרי דונש בן לברט כהרי ר’ אברהם אבן־עזרא, אין דומה הרד”ק לר' יואל ברי“ל, לא כר' יונה בן גנאח הוא ר' אליהו בחור, וכן הלאה; אחד עשה את הדקדוק בחינת מדע, השני – פילוסופיה (גם ברוך שפינוזה חבר דקדוק עברי!) השלישי – פיוט: והלא גם המדקדקים המובהקים של זמננו אינם עשויים “מעור אחד”, כי לא כיצחק אפשטיין ז”ל – צ. הר־זהב, יבדל לחיים, ולא כא. אברונין – יצחק אבינרי וכדומה; איש איש וחכו הטועם בלשון, איש איש ושיטתו בנתוח הדברים, כל אחד מהם בעל כונה משלו, בעל תפיסה והשגה מיוחדות; גם אצל שאר אומות־העולם חל בדורות האחרונים שנוי־ערכים לגבי למודי דקדוקה של כל לשון מן הלשונות, והוא נעשה נושא בעל ערך רב לפילוסופים, לפסיכולוגים, להיסטוריונים, ואף למשוררים בשיריהם; אכן, אצלנו העברים לא היה זה מעולם ענין למורים בלבד, לבעלי מקצועות מסויגים, כי על כן תמיד היו אלה אנשי מחשבה גבוהה וחכמי שירה אשר עסקו בדקדוק לשוננו, חקרוהו ואף דרשוהו לכאן ולכאן, חפרו מטמונים מנבכי עבר וחשפו אופקים לבאות; אלא משום שכל המחקרים פזורים על “שבעת ימים”, והספרים הלא־מעטים וטובים יקרי־מציאות הם, ומחמת שלא נמצאה עוד יד פוקדת את הכל, מחקר־מחקר על זמנו וספר־ספר על תקופתו, ומפני שלא נתחבר עדין ספר תולדות הדקדוק על־ידי אחד בעל סמכות ונלהב תשוקה לתורת הלשון העברית ואמן בה – עוד נגזר על המקצוע הזה להיות “יבש” ולא להיות מחובב על תלמידינו כראוי. והלא ספר כזה, – אם לא יהיה בו משום הרצאת דברים כרוניקלית – כשיחובר כמתכונת של תולדות הפילוסופיה, למשל, וינתן בו הבדל בולט בין שטה לשטה, בין פרוש לפרוש בין בחינה לבחינה, כמין וכוח בין דור לדור, בין חכמים רבים ושונים, – ספר כזה ודאי לנו שיחולל מהפכה אצל הצעירים הלומדים כאצל המבוגרים המעינים, ודקדוק הלשון יהיה אז מענין, מושך ורצוי, – ממש כפרקי גיאוגרפיה משוכללת וכמו שאר מקצועות שלב הלומדים ומתלמדים נוהה אחרים ממילא.

ג

אין כמעט מדקדק אחד בין המדקדקים בעלי המשקל שלא היו משוררים בעלי שעור קומה והן עובדה זאת אומרת: דרשוני! לא נגוד יש בדבר, אלא בפרוש – השלמה והתאמה; כי כיופי שאיש הלב הבוחן ובעל החוש העדין מוצא בתופעות של טבע, כאצילות שהוא מגלה ברעיון מן הרעיונות – עשוי הוא למצוא גם בבנינה של מלה ממלות הלשון ובצרופיהן של מלים אחדות; לא חסרות נשמה הן המלים, לא כבולי־עץ הן אצל מי שאזנו דקה, אלא כמוהן ככלים מזמרים, שצלילם משתנה עם שנוי הצרוף של מנענעים ונימים; לא רק הלשון בכללה, אלא כל מלה כמעט יש לה היסטוריה משלה; כאן אתה יכול למצוא משפחות בודדות של מלים, יחסי קרבה שונים, קשרי ידידות, ומגע־ומשא בן אחת לחברתה, סמני אהבה ומשיכה או התרחקות ואיבה; אם תרצה תגלה על נקלה ובאופן לא־מלאכותי לגמרי, חוקה חברתית שלמה; כי שמעו נא איך ישיר ר' אברהם אבן עזרא את תודתו בפני

אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת

אֲשֶׁר חַסְדּוֹ הִטָּה

עֲלֵי דָרֵי מַטָּה

וְשָׁת לַפֶּה מִבְטָא

וְחָכְמָה בַטּוּחוֹת

וְהֵכִין מַשְׂכִּילִים

לְיַשֵּׁר מַעֲגָלִים

לְחַבֵּר סוֹד מִלִּים

לְהֵיטִיב כָּל שִׁיחוֹת.

ובדומה לו שר גם אליהו בחור בראש “ספר התשבי” שלו וכתב “הקדמה חרוזה” יפה מאד ולאחריה “הקדמה בהלצה” אף היא בחרוזים; ואיזו הקדמה חרוזה נפלאה ימצא הקורא בראש ספר הדקדוק “בנין שלמה” וב“ספר השרשים” לרד“ק; כי לא מלאכה אדישה היא תורת הלשון אצל המדקדקים הגדולים, לא סתם מעשה “מועיל” ו”הכרחי" הוא למוד הדקדוק בעיניהם, אלא בפרוש מפורש – שירת־נפש היא זו אצלם, גלוי נהדר של חכמה ושל בינה מפוארת: עדשה היא שאור עולם מכונס בה, שאדם ואומה נשקפים מתוכה ודובבים בנבכיה.

א

בספרות האנגלית, בעיקר, אבל לא רק בה, משמש, סגנון התנ“ך, בתרגומו הלועזי, כמובן, מופת לסגנון פרוזאי, ולאו דוקא מחמת הקול הנשגב שבו, אלא בזכות הפשטות העליונה של הרצאת הדברים; ואלו הספרות העברית אי־אפשר לה שתראה בתנ”ך אלא שירה בלבד, לרבות החלקים הפרוזאים ביותר שבו; אפילו שני הפרקים הראשונים של איוב, שאין דומה להם בכל ספרות העולם לסגנון פרוזאי צרוף – לגבינו, אם נרצה ואם לא נרצה, – שירה נשגבה היא; ובמידה שאיזה סופר עברי מודרני מתכון ליצור פרוזה צרופה דוקא, שאין בפרוצס כלשהו “חומר” פיוטי, רק בסופו־של־דבר היא שוב שירה, – סופר זה מצווה ללכת לא אל התנ“ך, אלא ממנו והלאה; אכן, לא פרדוכס יהיה זה אם נאמר, כי כל כמה שלא נשאף, בהכרה ושלא בהכרה, לחזור ולהיות כעם־התנ”ך, הרי מגמה גדולה זו עלולה להתגשם דוקא על ידי התרחקות מן האתמוספירה שהקיפונו בה את התנ“ך, והשתחררות מקסמיו, הקובעים ואומרים: לעולם לא תשיגו ולא תגיעו עוד לדרגה אלוהית זו! כן, יש ודוגמה נעלה מרתקת את הנוהה אחריה, מחזיקה ואינה מרפה, והיא כובלת את ידיו ומנמיכה קומתו; גורל הספרות העברית שונה תכלית שנוי מגודל כל ספרות אחרת בעולם; ראשיתה של כל ספרות היא בשירים עממיים, באיזה אפוס־גבורים אלמוני ועממי, בחינת – “ראשיתה מצערה, ואחריתה תשגה”, ואלו ראשית ספרותנו – גדולה, מכל אחרית אחרת; עובדה זו, שהתנ”ך הוא הא' של ספרותנו, – יפה לגאותנו הלאומית, אבל קשה, כמה קשה, היא לגדוּלה של הספרות החדשה ולהתפתחותה!

ב

ועוד דבר, שאין להתעלם ממנו כל פעם שאנו באים לדבר בפרוזה העברית החדשה, ובעיקר בארץ־ישראל: – כמעט שאין אצלנו חיים “פרוזאיים”, כי אין לך “גבור”, אלא בשעה שיש סביבו חיים של שגרה, קיום של מסורת, המשך בתוקף אבות ואבות־האבות, אם זה בשטח הכלכלה והפרנסה, ואם זה בשטח הרוח והנפש; ואלו אצלנו – אין כמעט כל מעשה הנעשה ב“קרן זוית”, אין שום ענין שיש בו מן ה“שעמום”; – כל ה“הוי” מדן עד באר שבע, הוא שרשרת של מפעלי גבורה פרטיים ככלליים; כל צעד הוא כבוש, כל שעל אדמה, שאחד מאתנו דורך עליו, – כאלו הוא רוכש אותו; הסתכלו נא כמה מרבים אצלנו באופן הטבעי ביותר, לכנות אנשים מפורסמים וגדולים בשם פרטי בלבד: “דוד”, “ברל”, “שרה” וכדו‘; שלא בכונה תחלה יש בזה משום גלוי איזו הכרה מלכותית, ומעט מאד חסר כדי להוסיף לקבוע עוד: "דוד א’" ו“דוד ב'”, כדוגמת אדוארד הראשון, אדוארד השני וכו'; אשד־חיים אדיר אחד הוא קיומנו כאן בדור הזה, – ועד היום לא בא לידי ספור פרוזאי ממש על…אשד מן האשדות בעולם; כן, לא עת פרוזאית היא לישראל העת הזאת, ומפני זה: כל פרוזאיקן עברי, העושה את מלאכתו מתוך בחירה חפשית, – מעשה גבורה הוא עושה מלכתחילה; ואין ספק בידינו, כי הפרוזאיקנים העברים בימינו, על הטובים שבהם אני מדבר, הם עצמם נושא מבורך לרומן; כי גבורתם היא מן המין המועט הזה שאינו מצוי בראש חוצות, ואין תהלתה של גבורה זאת נשאת על שפתיהם של רבים, אעפ"י שהיא ראויה מאד לכך; אדרבא, – עוד באים בטענות־ומענות למספרינו, ממש רודפים אותם, ואפילו בוגדים עליהם עם פרוזאיקנים לועזים קלוקלים, ונטולי ערך, שאינם מגיעים באמת לקרסולם של אלה אשר עמנו; איזו האבקות נאבקים סופרי הפרוזה שלנו: – הקושי הזה ליצירת מזג אחד מכל האקלימים השונים, שהביא לא הם עצמם אלא שהוא בתוך דמם (אצל המשוררים שונה הדבר לחלוטין, כי השירה יותר קוסמופוליטית ביסודה); התנגשותו זאת עם ההכרח, אם לא להשיר מנפשם את כל האסוציאציות של קורותיהם, הרי לכל הפחות, לשוות להן צביון חדש; זו המלחמה והשאיפה למתוח איזה קו אחדותי על פני כל הטפוסים היהודים השונים שהם מכירים ממקומות לידתם וחיתם; ועיקר העיקרים: – מה טרגית העובדה, כי הם עצמם הן רוצים, שחיינו כאן לא יהיו “פרוזאים” עוד זמן ממשוך, וכי מסגרת מולדתנו לא תהיה סגורה ונעולה, כדי “להקל” עליהם את מלאכתם, אלא שתוסיף ותהיה פרוצה לכל הרוחות, אפילו אם יהיו על ידי כך – פרוזאיקנים “פגומים”, ורחמנא ליצלן – סטיליזטורים, רודפי אכסוטיקה, “ממשיכי” מסכת הגלות…

ג

מבקר אנגלי חריף מחשבה, הרברט ריד, והוא גם משורר, קובע בין השאר, בספרו “סגנון פרוזאי אנגלי”, כי הפרוזה כשירה בנויות, כמובן, על מלים, אלא שההבדל הוא בזה, ששירה גדולה יכולה להבנות גם ממלה בודדת, או מצרוף מוצלח על שתים שלש מלים, ואלו הפרוזה הגדולה – נבנית מן המשפט השלם; ואין משפט טוב, אלא זה שיש בו קצב, ונמצא איפוא, אומר המבקר הנ“ל, כמה שלא יהיה פרדוכסלי הדבר, שדוקא הפרוזה אי אפשר לה להתקים בלי הקצב; ואם נוסף לדעתו זו, גם את הגדרתו היפה של הקצב, שאין משמעותו קצב־מלים בלבד, אלא גם קצב־מחשבה, וכי המחשבות קשורות בחושים וברגשות, המלוים אותן ומתמזגים בבנינן הרי שהגענו לציון כמה וכמה עיקרים בתוך המושג האחד של “קצב”, – והאחד הזה מקל עלינו באמת את מעשה ההבחנה בפרוזה, לדעת אם היא טובה וראויה לשמה, או שהיא להפך מכך; ועכשו, – בואו נא ונשים עין בודקת על הפרוזה העברית מן הבחינות הנ”ל ותוכחו איזה קנה־מדה נפלא נותן בידנו זה המבקר הרברט ריד; לשם הדיוק ולמען מניעת הטעות; קנה־מדה ראשון הוא זה. מעין פתיחה להבחנה, ולאח"כ, כמובן, יש לאחוז בקני־מדה נוספים אחרים ושונים.

ידועה אמרתו הפשטנית של בופון הצרפתי, שאמר:־־ “הסגנון – זהו האדם”, ומאז נאמרו דברים אלה הן השתמשו בהם רבים והכניסו למסגרתם כונות שמן־הענין ושלא־מן־הענין; והלא אותו בופון עצמו פרש ואמר באחד ממאמריו: – “לכתוב טוב, הרי זה בבת־אחת – להבין טוב, להרגיש טוב ולהרצות טוב”; וכי יש הגדרה ברורה וקולעת יותר מזו, שעל פיה אין פרוזאיקן בעל שעור־קומה אלא זה, שאתה מבדיל ויודע שיש אצלו – רוח, לב, טעם טוב? כן, הדגשים על ה“רוח” וה“לב” מובנים ומקובלים, אבל על ההכרח לשים דגש ב“טוב טעם” יש ללמד אצלנו ולחזור וללמד; הה, כמה היטיב מבקר אנגלי אחר, י. מידלטון־מרי, להגדיר את הטעם־הטוב, המהוה את הסגנון האמנותי: “הסגנון המצוין לטובה הוא זה, שיש בו מזיגה של מכסימום האישי שבו, עם מכסימום הבלתי אישי”; האין, דרך משל, משום רמז לכך ביצירתו המהוללה של סטנדל, שבקש, כידוע, לכתוב בסגנון של ספר החוקים האזרחי הצרפתי? או זו הפרוזה הענברית, השקופה כמים טהורים, הנכתבת ע“י פול ולרי, הצרפתי, שהיא כמין נגוד לשירה שלו, – המפורסמת כמעורפלת, כמסובכת, והנתנת להבנה רק לאחר עמל ועדוּן ארוך; ואעפי”כ – סגנון זה מגובש, ממש מחושל, מקשה אחד; כלומר: – בהירות ופשטות אין משמעותן אריכות־דברים דוקא, רשול הצרוף וכדו' אלא בפרוש – “המרובה ביותר במועט ביותר”, כמו שצין סן־בו את מעלת כתיבתו של לא־בריאר; אולם חלילה לנו, להסיק מכל הנ“ל, שאין אלא דרך אחת לפרוזה – ותהא זאת באמת דרך־המלך, שבה הלכו ויצרו גאונים כגון טולסטוי, דוסטויבסקי, פלובר; וכי מי יאזור עצמו אוילות ויכחיש שגם ספורי י. ת. א. הופמן, נ. גוגול. מ. פרוסט – פרוזה של גאונים היא? אכן, יש טעם שונה, בלתי שכיח, הנראה כעקלקל משהו, אלא שגם לדידו יש קנה־מדה בידנו, הלא הוא זה, שקולרידז' האנגלי הגדיר אותו בדברו על המשורר וורדסוורת: “כל כשרון מקורי חיב ליצור את הטעם, שעל פיו מכירים בכשרונו”; אמנם, לפתחה של בחינה זו אורבות סכנות של צדוק דינם גם של מחוסרי כשרון, ואעפי”כ.

ה

ונראה לי, כי כדאי להביא בזה עוד משהו בענין השפעת סגנון התנ“ך בתרגומו, בספרות האנגלית; המבקר הרברט ריד מצין לשבח, בספרו הנ”ל, את הסופרים שינקו את גדלותם בסגנון מן התנ“ך, וקובע: “המהדורות השונות של התנ”ך האנגלי מימי קוברדל, בשנת 1539, ועד לנוסח המאושר באופן רשמי, משנת 1611, בססו וקבעו את האידיום האנגלי שנוצר באופן מודרג במשך המאה הי”ד והט“ו; הן משמשות דוגמה לכל האופיני לסגנון ספורי אמתי – דיוק, צמצום, טמפו”; והסופרים המהוללים לפי זה הלא הם: י’ון בוניאן, סויפט, אמילה ברונטה ועוד; ואלו המבקר השני, י. מידלטון־מרי, כותב בספרו “בעיות הסגנון”: “סכנה בדבר, אם אנו מרשים את הדוגמתיות הזאת על יתרון הסגנון אשר לתנ”ך האנגלי, אם אנו עושים כן, הננו מרשים שתשומת לבנו תהיה מרוכזת במקרים ולא בעיקרים של סגנון; קשה מאד להתנגד בשעה שאומרים לנו תכופות – שיש שתי יצירות נעלות־מכל בספרות האנגלית: התנ“ך ושקספיר; אולם אני מרגיש עצמי בלתי נוח בשמעי זאת; אני חושד כי האיש האומר כך אינו מעריך את שקספיר כמו שצריך, וכי אינו ישר לגמרי לגבי התנ”ך הסבה לקושי ההתנגדות הוא בזה שיש אמת מסוימת באמרה שסגנון התנ“ך הוא מזהיר. אוצר המלים, שבו השתמשו המתרגמים, צרוף באופן יוצא כן הכלל; הרבה יותר צרוף מאוצר המלים של שקספיר; אולם כוחו של אוצר מלים אינו מונח באמת בצריפותו – והצריפות עצמה היא קונצפציה שרירותית כשהיא נוגעת בעניני לשון – אלא בכוחו לשמש כלי. העלו נא על דעתכם מה אפשר לעשות אוצר מליו של שקספיר, בהשואה עם מה שאפשר לעשות עם אוצר המלים של התנ”ך; כל השואה אינה אפשרית. איני יכול לשער שום רגש או מחשבה מודרניים – חוץ אולי מכמה דברי מטפיסיקה של הגל – שאי אפשר להביעם באופן חופף ובמדה גדושה באוצר המלים של שקספיר, ויש דברים מעטים מאד אשר לא יסתלפו ויסתרסו בלי להשאיר סמני הכרות, אלו באנו להלבישם בלשון התנ“ך; אכן, מבקר ישר ומעמיק הוא זה, אם לא שכח להוסיף לאחר כך, גם את ההנחה הבאה: “אעפ”י שהתרגום של איוב שיש אצלנו הוא יצירה נעלה של שירה הנני משוכנע כי הוא הרבה יותר עדין במקורו העברי”; ולא הבאתי כאן את הענין האנגלי הפנימי הזה, אלא משום שהוא נוגע גם לנו, ובפרט הנגיעה בתנ"ך.

על תרגומו הקודם של “המלט” הוסיף המשורר הרוסי (יהודי) ב. פסטרנק גם את תרגום “אנטוני וקליאופטרה” ו“רומיאו ויוליה”, ועל כך כותבים מבקרים אחדים ברוסיה וקובעים שהתרחש מאורע ספרותי גדול בארצם; ואמנם, – כל הקורא את התרגומים הנ“ל מתמלא התפעלות עמוקה מן הטבעיות הפיוטית הנסוכה על שקספיר, שהיה כאלו פתאום למשורר רוסי מלידה; כאן אין צורך להוסיף מאמרי הערכה ורשימות שבח, כדי להוכיח ששקספיר גאון הוא, ביחוד באנגלית, כמובן; התרגום הזה יש בו ממילא כל ההוכחות להנ”ל; אכן, מי שלא יסתפק בקריאה זו בלבד, אלא ילך וישוה אותה למקור – ישתומם לא במעט במצאו, כי התרגום של פסטרנק – מדויק וגם בלתי־מדויק הוא בה בשעה; הדיוק הוא לגבי הרוח, לא רק של היצירה, אלא של כל משפט ביצירה, ואלו אי־הדיוק הוא לגבי המלוליות של המקור; האם יש כאן, מעלה וגם חסרון, או שמא רק מעלה, או אולי רק חסרון? בעיה זאת לא חדשה היא, כמובן, וגורמת לבטי־מחשבה לכל המעונינים בה ועוקבים אחריה במדה זו או אחרת; אנחנו, העברים, חובה עלינו לעשות את מעשי־התרגום שאלה מרכזית בספרותנו, – כי ודאי הדבר, שהולכת ובאה תקופה ארוכה של הרקת יצירות זרות ללשוננו, – כי על־כן בית־ישראל הצעיר צריך, מעצם טבעו, להרבה ספרות; ולמה נכחד? גם להרבה ספרות של גויים, – כי בכך “הוכחה” שהננו “אירופאיים” באסיה; שוחרי המקור, המתנגדים לרבוי תרגום – מסיעים בלא־יודעים לרבוי הלועז בתוכנו; אלא מה? יש להקפיד עם התרגומים, לשוב ולהקפיד, לגנות את הראוי לכך ולשבח את הזכאי לזאת; ועל־כן, נראה לנו, מענין לשמוע מה אומר ב. פסטרנק עצמו, זה המשורר העדין, איש האחריות הרוחנית, אמן בחסד כשרון בשאלת התרגום: “התרגומים אינם נתנים לבצוע, כי על כן הדרת היצירה האמנותית היא בזה, שאינה אפשרית חזרה עליה; ואיך יכול לחזור עליה תרגום? אולם התרגומים מתקבלים על הדעת, כי על כן גם הם צריכים, לפי האידיאל, להיות יצירות אמנותיות ועל ידי טכסט שוה לעמוד בשורה אחת עם המקור, בזכות אי־החזרה העצמית; תרגומים מתקבלים על דעתנו, יען כי דורות רבים עד לזמן הזה, תרגמו זו את זו ספרויות שלמות, והתרגומים – אינם אמצעי להכיר לדעת יצירות בודדות, אלא אופן של יחסי־גומלין בין תרבויות ועמים”; ומעניינת מאד היא העובדה, כי ב. פסטרנק בא ומגן על תרגומו של בלמונט משירי שלי, שמבקר ידוע כנה אותם מתוך לעג, בשם “שירי שלמונט”, – הוא עומד ומוכיח, כי תרגום זה הנו נפלא, משום שבלמונט התמזג עם שלי ומסר ברוסית את רוח שירתו ולא את מלותיו; ובדרך המקרה הטוב בא לידי, סמוך לקריאתי בענין הנ“ל, מכתבו של הרמב”ם ז"ל למתרגמו ("מורה נבוכים – מערבית לעברית) רבי שמואל אבן תבון, ואלה דבריו הנפלאים בשאלה הנדונה: “כל מי שירצה להעתיק מלשון אל לשון ויכון לתרגם המלה האחת במלה אחת גם כן, סדר המאמר וסדר הדברים, יטרח מאד ומתמצא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר, ואין ראוי לעשות כן; אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון שיבין הענין תחלה, ואחר כך יספר ויפרש במה שיובן ממנו הענין ההוא בלשון ההוא ויבאר היטב, ואי אפשר לו מבלי שיקדים ויאחר ויספר מלה אחת במלות רבות ויספר מלות רבות במלה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות עד שיסודר הענין ויבואר יפה. ויובן הלשון לפי הלשון ההיא אשר יעתיק אליה; וכן עשה חנין בן יצחק בספרי גאלינוס, ועשה יצחק בנו גם כן בספרי אריסטו, ועל כן באו פירושיהם מבוארים ביותר, ולכן ראוי שנתעסק בהם לבדם ונניח זולתם”.

א

מדת ההשכלה של רוב בני עמנו, הסקרנות התרבותית, הטבועה בדמנו, וההתענינות המתמדת בכל תופעה ספרותית בעולם, בצרוף מציאותנו הדינמית החדשה במולדת – הביאו, בדרך הטבעיות, לרבוי התרגומים של ספרים שונים מלועזית לעברית, בספור, ברפורטז’ה, בשדות מדע שונים ואפילו בשיר; וכמה שלא תרבה בתוכנו היצירה המקורית ואפילו שעור איכותה יעלה וילך, לא תוכל, אלא בתקופה מאוחרת מאד, לצמצם את הדיספרופורציה המבהילה שבין המקור לבין התרגום; האם טמונה בכך איזו סכנה להתפתחותנו כקבוץ יוצר, הנאבק לגלוי מקוריות אפיו ויחוד טעמו בכל מערכות החיים? לדעתי – אין כל סכנה מממדיה המוגברים של העובדה עצמה, ובשום אופן אין לעמוד ולדרוש, שיחסנו אל יבוא של תוצרת חקלאית ותעשיה מן החוץ; אין הנמשל כאן דומה למשל, כי עצם מעשה התרגום מיטיב להוכיח יותר ממאה עדים, שקהל קוראי הספר בתוכנו חדל וחדל להזקק ללשונות לועזיות, ועל־כן דוקא מתרבים והולכים התרגומים; האם אין יוצא מכן, כי כל המרבה תרגומים – ממעיט במילא את מכת הלועזיות אצלנו? עלינו להבין לנפשה של תופעה זו בכל הקפה ורציניותה, תופעה שאפשר לראותה לפעמים כמין גלוי סטיכי, שאין לבטלו בשום אמצעים, אבל לעומת זה – אפשר ואפשר לכונו באפיקים מתוכנים ומחושבים לפי צרכי האומה ובהתאמה לשאיפותיהם של אנשי הרוח והדעה היוצרת שבקרבה.

ב

עיינתי בכמה ספרי היסטוריה ספרותית בעולם, וכן שאלתי בעצת אנציקלופדיה מוסמכת בענין זה, ומצאתי שאין אנו “מקוריים” בהתלבטותנו בשאלות התרגום, ואפילו לא בגלוי הפחד שבפניו והחששות להכשלת התפתחותה הרצויה של מקוריותנו; הנה גם באיטליה, צרפת, גרמניה ואנגליה היו תקופות, ולא קצרות, של בולמוס לתרגומים מלשונות זרות, מלוות וכוחים סוערים על פרטים מפרטים שונים, הקשורים בענין זה; בתקופה ה“הומאנית” טענו סופרים גרמנים רבים נגד תרגום מדויק ובעד סגול כללי של התוכן, משום שרצו לשמור על ידי כך על מקוריותה של ספרותם; מאותם טעמים ממש – פרסם יואכים די־באלאי בצרפת, בשנת 1549 ספר בשם “הגנה על הלשון הצרפתית ודבר שבחיה ברבים”; בשנת 1782 הופיע בגרמניה ספר מענין מאת י. הוטינגר, בשם האופיני: – “משהו על בתי־החרושת לתרגום יצירות היונים והרומאים”; כן עוררה בשעתה סערה גדולה, באנגליה ומחוצה לה, הרצאתו של טייטלר, באוניברסיטה של אדינבורג – “עקרוני התרגום”; ואעפי“כ, מעט מאד הועילו כל האזהרות, הקטרוגים והוכוחים הללו, ודרגת התרגום באותם הימים היתה ונשארה נמוכה מאד והקלסיציזם הצרפתי, למשל, קנה לעצמו בשלמות את השיטה, המכונה “רומאית” של… הרצאת תוכן הספרים הלועזיים; אפילו את שכספיר תרגמו בשרירות לב מדהימה; אפינית מאד היא הודעתו של סופר בעל שם כגון דידרו בענין זה: – “עלי לומר עוד מה היה יחסי לספרו של שפטסביורי: קראתי אותו פעם ופעמים, סגלתי לי את רוחו, לאחר כך סגרתי את הספר והתחלתי בתרגומו”… במאה הי”ח התפתחה בגרמניה מלאכת התרגום והגיעה, בכמותה כבאיכותה, לדרגה ולהקף שהיו למופת ולדוגמה; מובן מאליו, כי גם כאן התגלה האופי הגרמני, שעשה את כל הענין לתורה מיוחדת, ול“מדע” אפילו: חקרו ודרשו, כתבו טרקטטים על טרקטטים בלשניים, ולא נמנעו מלדבר על זאת כדבר פרופסורים מעל קתדרה והתפארו בידיעת ה“טכניקה” של התרגום; אכן אישים משכילים לא מעטים בעלי שעור־קומה תרבותית, שטעמם מפותח אצלם וכשרונם הספרותי גדול, עסקו בתרגומים וגם הורו הוראה בהם, ודי אם נזכיר כאן כמה שמות מפורסמים בלבד: – נובליס, שלייארמכר, האחים שלגל, הומבולדט, מומזן ואחרים; והאם לא מענין הדבר, כי בשעה שאמני לשון וקפדנים, בסגנון כסטיפן גיאורגה ופרידריך גונדולף באו, במאה הכ' כבר, להגיש לקורא הגרמני תרגום חדש לפי טעמם המעודן, של יצירות שכספיר, רק הגיהו ותקנו במשהו, אבל השאירו ביסודו של דבר, במחזות רבים מאד, את תרגומיו הנפלאים של שלגל? ואלו מן המחצית השניה של המאה הי"ט ועד לשנת 1930, בערך, – תקף את גרמניה שוב בולמוס של תרגומים, עד כדי כך, שיצירות לועזיות רבות הופיעו בשנים, ואפילו בשלשה וארבעה תרגומים שונים.

אולם בצרפת, היתה מלאכת התרגום כמעט תמיד מוזנחת ומופקרת ודרגתה ירודה ברוב המקרים; הרקה בעלת שעור־קומה, הנעשית על־ידי סופרים אמנים, מופיעה לעתים רחוקות, והיה זה באמת כמין חג; כגון תרגומי די־נֶרול מגתה, תרגומי ש. בודלר וס. מלרמה מאדגר פו, או לקונט דה ליל, שהעמיס על עצמו מעשה־ענקים ותרגם לצרפתית אמנותית את תיאוקריט, אנקריאון, הומירוס, איסכילוס וכו' וכו'; גם כאן עבר גל חזק של תרגומים בסופה של המאה הי"ט ועד לפני מלחמתנו זו; אבל הקו היסודי נשאר תמיד “לאומי”־צרפתי: – חוסר כל דאגה לאיכותו של התרגום, אי־החשבת הענין בכלל ובדברי שירה בפרט (אין מתרגמים, כידוע, שירים אלא ללשון פרוזאית בלי חרוזים, ואפילו בלי הקצב המקורי).

אכן, מעמדה של אנגליה בענינים אלו מיוחד במינו: – אין אצים ואין מזדרזים בארץ זו לתרגם דברים מלשונות זרות וכל שכן שלא היה אף פעם בולמוס לכך; רק יצירות קלסיות מפורשות ורק המפורסמות לתהלה ולחשיבות שאין לערער אחריהן ויש בהן ערך היסטורי בטוח – מעוררות אישיות זו או אחרת לתרגום; ואמנם, ההרקה לאנגלית של יצירות הללו עשויה על ידי אישים, שכוחם גדול ושיכותם לענין אינה מפוקפקת; אבל גם כאן בא שנוי מפתיע בסופה של המאה הקודמת, כי הנה נתרבו תרגומי ספרים זרים, בעיקר מן העבר הקרוב, אבל גם מן ההוה: – זולא, מופסן, איבסן, טולסטוי, דוסטויבסקי, צ’חוב, גורקי וכדו'; ובכל זאת אין תרגומים אלה הפקר מכל בחינה שהיא, ותמיד נכר שיש בחירה בין הדברים וישהקפדה בנוגע לעושים את המלאכה.

ואלו רוסיה במאה הי"ח היתה “מקורית” מאד: שנים או שלשה סופרים, מן המפורסמים כגון סומרוקוב ולמונוסוב נדברים לתרגם, כל אחד לחוד, אותה יצירה לועזית עצמה, ומתחרים ביניהם על הצטינות במלאכה זו; ואמנם, מסורת זו של יחס רציני במיוחד לתרגומים, נמשכה והלכה גם ברוסיה שלאחר־כך, והטובים במספרים ובמשוררים שלחו ידם בתרגומים: פ. מ. דוסטויבסקי (תרגם משהו מבלזק), א.א. פט (גטה, שילר, ביירון, שכספיר ועוד ועוד), בריוסוב, סולוגוב ו. איבנוב וכדו'; המהפכה הקומוניסטית הביאה בולמוס מובן של תרגומים מכל הבא ביד והמלאכה היתה ירודה מכל הבחינות, אולם גם הוא עבר, והיום מרבים לתרגם, אבל התביעות לבחירה קפדנית בין העומד להתרגם וגם לאחריות המעשה מחמירות והולכות, ויש שוב שנוי לחיוב.

ג

הנה כי כן, – אין אנו רשאים לראות עצמנו גם בשאלה זאת של התרגום, לכל צדדיו ופרטיו השונים, בחינת “אתה בחרתנו”; התרגום בשעה זו, מחמת מצבה של הספרות העברית, המבקשת אופנים לקפיצת־הדרך, בגלל זה שלשוננו נחפזת להחיאתה השלמה והמקיפה, נחפזת עד ליציאה מן הכלים ועד שיבה אל הכלים, בתוקף העובדה שאנו כאן במולדת הננו מעוט תמציתי של העם, שאנו מביאים אותו בחשבוננו, בהכרה ושלא בהכרה, על כל רבוא רבבותיו, – התרגום של כל מיני מינים ספרים, אי־אפשר לרסנו ולצמצמו ושמא, להפך, חובה עלינו לזרזו ולעודדו; אבל יחד עם זה, בד בבד עם “הסכמה” זו – עלינו להכביד ראש בענין, לא להפקירו בשום אופן למקרה בלבד, אלא לעשותו פרובלימה, שיוצרים ואנשי־רוח מצווים לענות בה, לטכס עצה למענה, ולשתף עצמנו בחריצת גורלו של מעשה זה, החשוב מאד בתהליך התפתחותה של תרבותנו בכלל וספרותנו בפרט.

א

אין עם מסתפק בכמות מועטת של ספרים בלשונו, ואפילו יהיו הללו מובחר־שבמובחר, אלא הוא תובע בכל אפני התביעה – ספרים הרבה; וגם בימים שקוראי הספרות העברית היו באמת מתי־מספר, – היו גם בחינת הארי שהקומץ אינו משביעו; אף אם קומץ זה היה דשן ומנופה בשבע נפות; מכאן שמנין אחד של קוראים בלשון אחת זקוק לספרות מקיפה וענפה ממש כרבבה או גם רבבות של קוראים, ואלו כמותם של היוצרים תלויה תלות מוחלטת בכמות הקוראים, שאם הללו מועטים אף הם מועטים, – החסר בספרים מתמלא, איפוא, על־ידי תרגומים, שהם מרובים ביחס הפוך דוקא, כלומר: כל שמעטים הקוראים בלשון אחת ומעטים, משום־כן, גם היוצרים בה, – רבים והולכים התרגומים, ולהפך; ומלבד זאת יש לספרות העברית צורך (או הכרח) נוסף, שאינו אצל ספרויות אחרות, והוא: להחזיר ללשוננו יצירות שהן עבריות אף־על־פי שנכתבו, מטעמים ידועים, בלשונות זרות. וכי מי זה מאתנו מסוגל לתאר לעצמו את הספרות העברית בלי “מורה הנבוכים”, “הכוזרי”, אמונות ודעות“, “חובות הלבבות” (שאינם אלא תרגומים מן הערבית)? או האם תתכן ספרותנו העברית החדשה – בלי כתבי שלום־עליכם, גרץ ודובנוב, “רומי וירושלים” ו”אבטואמנציפציה"? והלא סוג זה כשלעצמו של תרגום יצירות עבריות במהותן הראשונה יש בו משום כמות הראויה להתכבד והעשוי להצטרף לכדי ספריה רבת־ממדים; ואין ספק בדבר, כי יצירות רבות מאוד עדיין צריכות גאולה לשונית עם גאולתנו הכללית.

ב

ועוד נקודה חשובה (שאפשר לומר עליה שהיא גם כאובה) כופה עלינו את רבוי התרגומים לעברית, – בה בשעה שעמים אחרים מריקים ללשונותיהם יצירות זרות מתוך רצון טוב בלבד ומתוך שקול־דעת, הרי אנו נאלצים להחפז ולהכניס אל ספרותנו כל דבר זר, המתפרסם אפילו לתהלה זמנית, משום שרוב קוראינו שומעים גם לשונות לועזיות ועדין הם נוהים אחריהן ועל כן הנם מלעיזים ואומרים, שהננו עניים מספרי־קריאה, ומשום שאינם רוצים להיות “מפגרים” הריהם קוראים ואף קונים ספרים בלשונות הגויים! לאנגלית, לצרפתית, – מתרגמים בעיקר לקסיקנים ויצירות משובחות, שהן נכסי־צאן־ברזל לכל הדעות, ואלו ספרים חדשים נתרגמים רק מעטים מאד, בערך, ולעתים לא קרובות, ואף אלה אינם אלא מן ה“מרעישים” באמת; וצאו וראו כמה וכמה ספרים הורקו לעברית בכ"ה השנים האחרונות, מאנגלית, רוסית, צרפתית, גרמנית אפילו רומנית והונגרית, שנשתכחו מיד, ובצדק, ולא יזכרו עוד אלא ברשימות ביבליוגרפיות מקצועיות בלבד; וגם אם היו סבות וטעמים שגרמו לבולמוס זה, ואפילו אם יהיה מישהו בעתיד הרחוק, אשר ילמד, גם על פי תופעה זו, עד כמה רבה היתה הלהיטות אצל יחידים רבים מתוכנו לעמוד בפרץ ולא לתן לבנינו לרעות בשדות זרים, ועל־כן בקשו "להלאים כל שנראה כעין נכס שאי־אפשר בלעדיו, – הרי לכל־הדעות כבר הגיעה השעה שנראה ונשיג, כי לא תהיה תפארת ספרותנו על הדרך הזאת, וכי לא יתכן להמשיך ולבזבז בלי חשבון וחשבון־הנפש הון ואון לדברים של מה־בכך, להוסיף ולתרגם לעברית ספרים שערכם קל מאוד היום ולמחרתו אינו אלא קלוקל, להלעיט את קוראינוּ ברומנים, בספורים, בספורים־לילדים ואף במחקרים שאינם צורך טבעי לנו, השוברים רק את סקרנותנו החולפת ואינם עשויים להעשירנו במאום ולא להשפיע עלינו חכמה ולטפח טעם־טוב; צו השעה הוא: – ברירה תהי! יש להתריע בכל הזדמנות כנגד מעשה ריק, שהוא כשלעצמו אסור, אבל בעיקר מחמת מעוט אפשרויותנו, ונמצא הוא נועל את השער בפני החשוב וההכרחי לנו בתוקף בחינות לאומיות ואמנותיות מובהקות ומובנות לכל ההוגה בכך בכובד־ראש ומתוך רגש של אחריות לספרותנו.

ג

מפני מצב־דברים זה, שלפיו “איש כל הישר בעיניו יעשה”, יורדת והולכת גם איכות התרגום, ואפילו הדרגה הגבוהה יותר של ידיעת הלשון אינה מחפה עוד על הלקוי הזה; והלא מלאכת־התרגום בספרותנו עתיקה היא, בעלת דוגמאות למופת בעבר הרחוק ואפילו הקרוב ביותר; כי בואוּ נא ונעין בדברי ההקדמות של המתגרמים־הגאונים ליצירות שהעתיקו לעברית, הלא הם דברי משפחת התיבונים – שאול, שמואל ויהודה – עד מה חרדו לאיכות ה“העתקה” שלהם, וכמה אהבה, אחריות וענוה השקיעו במלאכתם השפיעו מכוחם היוצר על הלשון וחרצו את גורלה בכמה מקצועות עד היום הזה; ומה רב הענין הצפון לנו, דרך משל, שעה שנקבל עלינו להשוות ולדעת מה בין “מורה הנבוכים” בתרגומו של ר' שמואל אבן־תבון לבין תרגום אותה יצירה על־ידי ר' יהודה אלחריזי – אותם דברי תורה ואותם מאמרי־חכמה של גאון בישראל, אבל מה רב ההבדל בכללים כבפרטים; ואם כך העובדה ואם זהו המרחק בין מתרגם למתרגם – מה עצומה האחריות וכמה חשוב שקול־הדעת אשר עבודת־התרגום מחיבת; וכמה יש ללמוד עוד לכל מי שישב ויעין גם עכשיו בשלושת כרכי “תולדות הטבע” שתרגם מנדלי מוכר־ספרים מלועזית; וזהו התרגום הנפלא־ומפליא של כתבי שלום־עליכם על־יד י. ד. ברקוביץ, תרגום שכמוהו כפסול באבן־שיש ביד חרוצה מאד, השוקלת במאזני אמנות כל אות קלילה; ומי לא יזכור את מעט התרגומים רמי־המעלה של ח. נ. ביאליק; ואף בימים אלה, נתן לנו להתפאר בכמה חכמי־לשון ואמני־תרגום: – א. שלונסקי, יצחק שנברג, נתן אלתרמן – המחשיבים את מלאכתם זו ורואים בה כמין המשך, או פנים נוספים, ליצירותיהם; אין ספק בדבר כי אלו לא הלכה המו"לות העברית לפי קוי ההתנגדות הקלה ביותר, כי עתה נמצאו דרכים (כמאמר אלחריזי: “היתה עלי יד קצת אצילי פרובנצה וחכמיה להעתיק להם ספר מורה הנבוכים”) להטיל אל אלו ועל גדולים אחרים שיהיו מריקים ללשוננו יצירות לועזיות חשובות ובנות־קיום, אם מן הקלסיקה העתיקה, ואם מן הספרויות החדשות; הגיעה השעה להעלות בהתמדה על שולחננו את דבר התרגומים, לעשותם בעיה גדולה, לשלול בגלוי ובפה־מלא את כל הטפל ולהרחיקו מראש מתחומנו, ולכון לקראת תכנית מחושבת ומוסכמת, במדה זו או אחרת, על־ידי חכמי־תרבות ונבוני טעם באמנות, יודעי ערכו החנוכי של הספר ומשיגי משקלו למען התפתחותה של אומה, לפי מסורתה רבת־הדורות ולפי רוחה בה, מה גם בשעה גורלית והיסטורית, שדורות על דורות התפללנו עליה וקוינו לבואה.

א

כשם שמדעי־הטבע אין בכוחם (ועל כן אין גם ממגמתם) ללמד איך בוראים ברק חי, שמן הטבע, אלא לתהות ולהסביר מהי התנגשות היסודות המולידה אותו, כן אין תורת־הספרות באה לאלף איך יוצרים ספור או שיר, אלא לנתח ולהגדיר מהי מזיגת האלמנטים שממנה נובעת היצירה הספרותית; במדה שיש לאדם סקרנות רוחנית לדעת היכן דופקה של יצירה, להבין את מזגיה השונים, לתפוס את סדר החלופים באקלימה – בה במדה ימצא זה ענין ומשקל בלמוד תורת הספרות; גם בעץ הספרות אפשר למצוא אותן טבעות־הגיל המופלאות שאנו מוצאים בעץ הצומח; גם כאן יש עצי פרי למיניהם ואף אילנות לנוי בלבד, יש מצטרפים לגן ויש מהוים יערות־עד; ויש בזה גם פריחה, שלכת וקמילה; טבע ממש היא הספרות, שמא טבע שני, ואולי טבע־בתוך־טבע; והרבה תועלת תצמח מן הדבר, אם הלומד יראה את תורת הספרות כראות מדעי הטבע שלה.

ב

וזאת לדעת – תורת ־ הספרות כמוה כענף הממשיך את תולדות ־ הספרות; אלא שאלה מספרים את קורותיהם של יוצרים ויצירות, וזו – את קורות הסוגים של היצירות או מלאכות הצרוף שלהן; ב“תולדות” הננו מכירים – משורר ושיר, מספר וספור, חושב ומחשבה; ואלו ב“תורה” – שירה, פרוזה ופילוסופיה; ועל כן צריך שכותב ספר תורת־הספרות יהיה מתכון בעיקרו – לטפח על־ידי הרצאת ה“איך” של היצירה – סקרנות חזקה להוכח אם נכון הדבר, על־ידי בחינת ה“מה”; לא להשביע אלא להרעיב, לגרות טעם; לא ללמד ידיעה ברורה ועומדת, אלא לנטוע הכרה ובינה שיש טעם בדברי־ספרות, שיש טעמים שונים ליוצר אחד, וכי הספרות – עולם מלא הוא, בנוי לא רק לשעשועים, אלא גם לעמל, לחבלי יצירה, שיש בה תוכן לא ממילא, אלא על־ידי תכון רב ושיש לה צורה, שאינה נתנת, אלא למי שמוכן למענה גם לצער ולצרה.

ג

הדובר בספרותה של לשון אחת כולל בה, אם אינו מפרש ואומר אחרת, את היצירות המקוריות על המתורגמות; והדבר מובן, יען כי אין ספרות של עם, המכבד עצמו, יכולה להתבדל, בהתבדלות מאיזה טעם שהוא, מכללה של הספרות בעולם, להאחז רק בתחומי מקורותיה לעצמה ולהסתיג מכל קשר וחלוף אויר של דעות ושל אמצעי יצירה; אכן, הספרות בעולם משולה לכדור הארץ, כלומר: חטיבה אחת היא, מחולקת לאזורים אזורים של אקלימים רוחניים שונים, לצמחיות שונות ולבעלי־חיים שונים; התנ“ך אינו עוד נחלתם של יהודים בלבד, ויש עמים שגם אצלם הוא בחינת “בשר מבשרם” ואפילו “דם מדמם”; כן לא יתכן עוד לאומה ולשון בלי שקספיר, בלי דנטה ובלי גתה, והמחסיר עצמו מהם – מן העיקר הוא מנשל עצמו; אלה באלה, משולבים, וזה מזה צומח ועולה: – משורר צרפתי גדול אי־אפשר לו בלי גתה; ומשורר גרמני גדול אי־אפשר לו בלי בודלר; ומי שאינו יונק במישרין מן השרשים המתמשכים מעבר ל”גבולות" הספרות בלשונו ועמו, אם במקור ואם בתרגום – בעקיפין הוא נזון מיצירות “זרוֹת”, – מן המקור בעמו הוא מקבל ומבליע בדמו את הזר, כביכול; במנדלי־מוכר־ספרים שלנו, הסופר המקורי־למופת, אנו טועמים גם טעמו של גוגול הרוסי; מעמנואל הרומי אנו נהנים משהו כהנותנו מפטררקה; משירי ר' יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול – אנו מושכים עלינו חן מחנה של השירה הערבית שבזמנם; מח. נ. ביאליק אנו נושמים משהו מריחו של פושקין וכו' וכו‘; כך יש בבודלר הצרפתי משל אדגר פוֹ האמריקני; בפושקין הרוסי יש טפה ממעינו של ביירון האנגלי; ובאיזו ארץ לא הושפעו מספרי דוסטויבסקי, ושוב ממוליר, ועוד פעם מא. ת. ה. הופמן וכו’ וכו'? אטמוספירה אחת כללית היא האופפת את הספרות בעולם וכל ספרות וספרות בלשונה – ממוזגת מדעת, ושלא מדעת, מכל החלוקים וההבדלים, אפילו מן הנגודים שבין זו לבין זו.

ד

הספרות העברית היא מן העתיקות ביותר בעולם, והבא לאסוף את נסיונותיה, לנתח את צורותיה, לפרש בתכניה, להורות על השגיה האמנותיים ולקראם בכנוי ושם – צריך לנתח את גלגוליה השונים בדורות רבים ועל פני מחלות ושטחים ארציים רחוקים וקרובים ולהביא בחשבון את ההאצלה של הסביבות השונות, ההשפעות המרובות, את ההאבקות לעצמיותה ויחודה בכל התנאים; לספרות העברית, אולי יותר מאשר לכל ספרות אחרת, יש דרכי יצירה, צורות חבור ואפני כתיבה – שנרכשו מן הזולת; אבל לעומת זה היא גם הספרות המצטינת ביותר בסגולות וביחודים שאין שום ספרות אחרת בעולם נזקקת להם; ובכל זאת אין לטעות ולפרק את ספרותנו לשני פרקים, – אחד, – משותף עם ספרויות העולם, והשני – מיוחד רק לה; כבכל ספרות אחרת בעולם אין ספרותנו גם היא אלא חטיבה שלמה אחת, המצטרפת מכל מיני תכונות, אופנים והשגים, לפי דרכה; ככל ספרות גם שלנו מבקשת לחצוב ממהות עמה: – ממקוריות שלה; אבל בשום אופן אין בכך משום שאיפה ל“בדילות מזהירה”, לספרות של שבט בודד, אלא אדרבא – ליחוד ולעצמיות של דיוק – בתוך ספרות אוניברסלית, להצטרפות אל עולם גדול של יצירה מקיפה, בעלת השגים אוניברסליים, שהם קנין רוחו של כל האדם עלי אדמות; האם אין גדולות ונצורות צפויות עוד לספרותנו מתוך פרספקטיבה רחבת־זרועות ורחוקת־אפקים כזאת? כי ככל פועַל של בן־אדם זקוקה גם הספרות למניע אנושי; לקנאה ול“התחרות”, באותו מובן אצילי שקבעה לכך האמרה העברית העתיקה: “קנאת סופרים תרבה חכמה”; הרי שכל ספרות המרבה קנאה, המרחיבה אותה גם אל מעבר לגבולותיה, וה“מתחרה” בקנה־מדה עולמי – הריהו משובחת.

להלכה אין הלשון אלא “כלי”, או “אמצעי”, למלאכת הספרות, אולם כל נבון יודע, כי למעשה היא גם חלק בלתי־נפרד מגוף התוכן ומרוחה של צורת היצירה שנוצרה בה; נמצא, שהמעשה הספרותי בולע את ה“כלי” העושה אותו; אכן, ברוב המקרים סימן טוב הוא לו – אם אפשר לומר עליו – “לא נודע כי בא אל קרבו”; ומזה יש ללמוד ולדעת מה ערך קובע ומכריע יש ללשון במסכת של היצירה הספרותית; גם לחכם ולבעל כשרון גדול – לא די בידיעה שכיחה של הלשון, אלא צריך שזו תהיה בתוך דמיו; קודם־כל הכרחית לסופר בקיאות מקיפה, וחובתו להיות בעליה של הלשון מבחינה הכמותית, להכיר את השתלשלותה, לדעת את כל תחנותיה, מהלכה הישר וגם סטיותיה, לחדור למסתריה, לראות את השמור מאחורי קלעיה, את הנחבא לבין קפוליה; אי־אפשר שסופר לא יתפוס, כי יש מלה אחת המקפלת בתוכה מלים רבות, הנושאות את שובלן בבלתי־נראה, שלא יבין כי בין כתלי כל מלה אורבים טעמים שונים, שלא יהא מבחין כי בכל מלה יש פשט, דרוש וגם רמז, – ממש ובפרוש; דיני מלים ביצירה – כדיני־נפשות; יכול סופר להשתמש במלה אחת בכונה רצינית, ופתאום־לפתע – מתוך שלא ידע על טעם נוסף אחד שיש למלה זאת – נהפך המאמר הנאמר על ידו, לענין שבבדיחות הדעת; וכן גם להפך, כמובן; נתאר נא לעצמנו נכרי משכיל ובעל כשרון, שלמד את הלשון העברית בשטחה העליון והיודע את פרושן של המלות בלבד, בלי הנשמה־היתרה שבהן, – כמה לעג וקלס הוא עלול למשוך על עצמו אם לא יבין את הניואנסים של מלה אחת; הנה למשל כמה מיני־מינים של “עמידה” יש בעברית: – “בעינו עומד”, “עומד על נפשו”, “עומד על דעתו”, “עמד על דעתי”, “עומד מלכת”, “עומד לעשות”, “שנות העמידה”, ועוד ועוד; והן אפילו למלות הקשר “כי” או “את” הרבה מובנים וטעמים; אהה, כמה מכשולים עלול אדם להכשל על־ידי מלה אחת, זו או אחרת, והעיקר – כמה השגים עשוי אדם להשיג על־ידי מלה אחת; צריך איפוא, לשלוט לא רק ב“מכמני השפה” אלא באמת במכמני כל מלה ומלה; הלשון, – זה ה“כלי” ליצירה, – היא עצמה יצירה אדירה, תמצית כל חומר וכל רוח שהיו בעם אחד במשך דורות על דורות: המלים – “לבנים” הן לבנין ספור, או שיר, או מאמר, אבל כשאתה לוקח מלה־לבנה אחת, יש ואתה נוכח, כי אריח שלם בידך, ואתה מצווה לפרקו ללבניו אשר בו, ולהשתמש רק באחת מהן בלבד, זו שצריכה לך בשעה זו; כל מלה עצמאית, חיה רק־לנפשה, באופן אינדיבידואלי, והיא גם משועבדת וחיה למען־הכלל, בצורה קולקטיבית; בכל מלה כמעט יש כמה “דבוקים” של פלוני המשורר או אלמוני המספר וכו‘; אי־אפשר להשתמש, למשל, היום במלה “הכניסיני” בלי שילוה אליה הטעם של “הכניסיני תחת כנפך” לביאליק; והבא לקבוע מלה זאת בלי הלוי הזה, – חיב כביכול להשביעה השבעות עד שיגורש ממנה ה“דבוק”, ממש כשם שלמלים “להיות או לחדול” באנגלית, אי־אפשר בלי הטעם שקבע להן שקספיר; ואפשר, כמובן, להביא אלפי דוגמאות מעין אלה בכל לשון ולשון, והסופר המוקיר את מלאכתו ומחשיב את דברו – מן ההגיון ומן החכמה הוא, שיהיה שוקל את מלותיו, שידע לצרפן ולשוות להן את אפיו האישי שלו, בדיוק לפי רצונו ובחירתו, ולא בדרך המקרה, ולא ככל העולה, בלי בחינה, על דעתו ועל עטו; אין אדם לובש את בגד חברו – מחמת כמה וכמה סבות, יען כי אין הוא הולם דוקא את גופו; או שהבגד צר מדי, או שהוא רחב יותר; או שהוא קצר מקומתו או ארוך ממנה; וגם משום שכל בגד סופג לקרבו את ריח לובשו, ונקמט בקמטים לפי תנועות בעליו, שאינן דומות, כמובן, לאלו של חברו, וכדו’ וכדו‘; אין לשון ספרותית אלא זו, שהיא כל פעם אחרת כביכול, – הממוזגת במזיגה שלמה עם היצירה; סופר סופר ואוצר־המלים שלו, – מלוקט לפי צלילים הערבים לאזניו, לפי צרוף־אותיות המאיר לעיניו, לפי סמיכות־פרשיות שנפשו נוטה אליהן וכו’ וכו'; לשונו של טולסטוי נראית פשוטה, כאלו בלי כל תפאורת, וכך היא גם לשונו של פ. דוסטויבסקי, לכאורה, ובכ“ז – מה רב ההבדל בין שתיהן! כן פשוטה, מגובשת, מהודקת וקצרה היא לשונו העברית של י. ד. ברקוביץ בספוריו, ואותן המעלות ממש אנו מונים גם בלשונו של ג. שופמן, ואעפי”כ – “כמרחק מזרח ממערב” כן המרחק מלשונו של זה ללשון חברו; לא, הלשון אינה רק “כלי” או רק “אמצעי”, – היא יסוד־מוסד, היא הבחינה הראשונה, החשובה מאד, הקובעת את הוית היצירה והיוצר; הלא זהו, ודאי, גם הטעם של המושג “עט סופרים”, להבדיל מעט לבלרים.

אין ספק כמעט, כי הענין הספרותי החשוב ביותר והמורכב מכל, הוא – הסגנון; מושג זה כללי הוא, כי על כן אנו קובעים ואומרים – סגנון מקראי, סגנון ימי־הבינים, סגנון־ההשכלה, סגנון רבני, סגנון עממי, וכו‘; ואולם מושג זה גם מושג מיוחד הוא, כי גלוי וידוע “שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, וכן מפורסמת בצדק האמרה של בופון הצרפתי: “הסגנון הוא דיוקן הרוח” (של היחיד וכדו‘; הרי שיש כאן כמין נגוד מושגים והפוכם אפילו, ותמיהתנו אף תלך ותגדל בעת שדברי ימי התרבות מורים לנו, שיש גם סגנונות לאומיים, סגנון של תקופות (של תור־הזהב, של טרום־שקספיר) ושל מקומות; ולעומת זה, שוב ההבלטה הפרסונלית הזאת: סגנון הומרוס, סגנון דנטה, סגנון שקספיר; הרי שאנו נתונים כמו במבוך עצום בעמדנו בפני שאלה זו, שהיא דוקא עיקר־העיקרים, הא’ והת' של ההבנה בספרות, אם בפרוזה ואם בפואסיה; והיא לא כן, כי הגישה לספרות כמוה הגישה לאנשים, נגיד: בשעה שאנו מזמנים אותם למקום אחד ומסתכלים בהם “מן הצד”, הננו רואים רק קהל־ראשים ואיננו מבחינים בין ראש לראש, כל שכן שאין הפרש בין עינים לעינים) ואם כולם ידברו בבת אחת אלינו, אפילו דברים שונים, לא נשמע אלא קול־המון אחד; אבל אם אתה שוהה בתוך ההמון הזה והנך מפריד לעצמך יחיד אחד, ושוב יחיד, ולאחר־כך עוד יחיד: – כמה תדע להבדיל בין ראש לראש בין עין לעין ובין קול לקול; צריך להרגיש בכל לשון של הרגשה, שההבחנה בין הסגנונות אינה בשום פנים ואופן “תורה”, כשם שלא תורה היא הבחנתך בין חברך ראובן לבין ידידך שמעון, אלא היחס האישי הוא המבחין; אכן, יש המרבים לקרוא, הבולעים יום־יום ספר, ואף־על־פי־כן יחסם למחברי הספרים הוא כיחסו של נוסע־ברכבות, שבכל שעה קושר הנו שיחה עם בן־לויה אחר למסעו, ואינו מתקשר אליו, אינו מקשיב לגון קולו, אינו סופג את אור עיניו אלא הוא מבלה בחברתו שעה משעממת; יתכן שקורא ממין זה אינו מבדיל בין רומן של טולסטוי לבין זה של דוסטויבסקי, וכל שכן שאינו מבדיל בין סונטה של פטררקה לבין זו של שקספיר, כדרך שפוגשים באקראי אישיות גדולה, היודעת גם פרק בשיחת־חולין, ומחמת הרגל בפגישות אין יודעים את מי פגשו ועם מי שוחחו; את שירי ר’ שמואל הנגיד, שלמה אבן־גבירול, ר' משה אבן־עזרא ור' יהודה הלוי – אמנם משַיכים לסגנון כללי אחד, אבל מי שיתיחד עם שיריו של כל אחד מהם, אם יהיה לו יחס אישי לתוכן הדברים ולצורתם, – “בחושך” יבדיל בין הסגנונות; יתכן, שיש ביניהם שתוף של נושאים, ואפילו משפטים דומים נמצא אצל שנים או שלשה, ואף על פי כן! מנדלי מוכ"ס, בעל סגנון של יחיד הוא ואין שני שיכול לקנות לו את סגנונו־כמו, ובכל זאת – רוח סגנונו מרחפת בספרותנו, נודעה אוירה כזאת כמו שלו, סגנונו של ח. נ. ביאליק משל מנדלי הוא, א. שטיינמן תלמידו של מנדלי ח. הזז מן האסכולה של מנדלי הוא, אבל יחד עם זה צריך לדעת: – המרחק בין מנדלי ובין כל שלושה בעלי הסגנון המנדלאי – כמרחק שבין מזרח למערב; ושוב המרחק בין ביאליק לא. שטיינמן, בין שטיינמן לח. הזז – כמרחק שמים מארץ; הוא הדבר: – לא בחינת מכונה, בעלת מנוע וברגים שונים, בורג מעל לבורג ובורג בתוך בורג, הוא עולם הסגנון בספרות, אלה כמין אוניברסום לעצמו, המאוכלס בעלי־חי, דומם וצומח, וכל אחד מהם – שוב בעל עולמות הוא, ורק סקרן לעניני רוח, מי שיחס אישי לו אל אלה, – הוא יפענח, הוא ישכיל והוא יבין מה בין סגנון לסגנון.

א

המלה העברית “אגדה” היא מאותו מנין מיוחד של מלים שנשאו חן בעיני שר־הלשון והוא עשה כל אחת מהן כעין בית־גנזים למושגים ממושגים שונים; יש ואתה קורא ספר שלם והוא נראה חשוב מאד בעיניך, וכדי להביע את התפעלותך הימנו אתה אומר: “ממש אגדה!”, והרי זה כאלו אמרת: – “שירה צרופה”; ופעם שניה אתה מעין בספר רציני, לכאורה, אלא שמחברו מפליג בתאורים ומרחיק את עדויותיו עד שקשה לך להאמין באמתות הענין ויש את נפשך להביע זאת בקצור והנה אתה מפטיר כלאחר־שפה: “אגדות!” והרי זה כאלו פסקת וקבעת: “עורבא־פרח”; כן יש שהנך מאזין לנגינה יפה ועשירה, השובה את נפשך, וברצונך לתת ביטוי לרגשותיך הנך קורא: “אגדה!” כלומר: – לבביות שבלבביות; ושוב אתה מעין בספר מלא רעיונות וגדוש מחשבה אלא שהרצאת־הדברים קלה היא ובהירה, קולחת ושוטפת בנחת ובהתלהבות הנך מכריז באזני זולתך: – “כאגדה!”, הוה אומר: אף־על־פי שהסגנון הוא פרטי הנו כל־כך כללי בפרוש של עממיות; ויש למלה זאת גם מושגים – של דרוש, של צבעוניות, של עדינות, ועוד כמה וכמה פנים ובני־פנים; יכול בלשן, בקי במכמני העברית וצרופיה, לאסוף את כל המושגים של מלה יחידה זאת, בלוית דוגמאות ממקורות שונים ומכל הדורות של יצירה לאומית, ויהיה זה בלי ספק, לא רק חיבור מופלג באיכות של חכמה וביופי של גונים, אלא גם בעל כמות הראויה־להתכבד; ודאי, בכל לשון ואומה אתה מוצא מלה מן המלים אשר במקהלה רבת־כלים היא או כמו תזמורת רבתי, והכל תלוי בשבוץ הנכון ובצירוף ההולם והשונה; והנה כזאת היא גם המלה העברית “אגדה”, אשר בשפה הרוסית, למשל, אתה מוצא בשביל מושגיה השונים כתריסר מלים שונות, ואף בגרמנית ובצרפתית לא מעטות הן; הנה כי כן לא די לו לאחד מקרבנו לאמור “אגדה” סתם, אלא שהוא מצווה לדיק בדבריו ולציין, אם בקצור ואם באריכות הכל לפי צורך הענין ולפי כשרון האומר, לאיזה מושג ממושגיה של מלה זאת הוא מתכון, כדי למנוע טעות וטשטוש אצל שומעו או קוראו.

ב

ואם ישאל השואל באופן כללי: “הספרות העברית, – האם עשירה היא באגדות או עניה?” – לא על נקלה יענה לזאת הנשאל, האחראי לתשובותיו: כי הענין מורכב מאד ואינו נתן להכללה, ורק הפרוט יאה לו והוא בלבד ממצה את מהותו לאמתו: הנה כי כן, – מי שאינו מצוי אצל ספרותנו העתיקה, שהיא עמוקה־כים גם מבחינת הכמות שלה (ואף מי שמצוי אצלה ואין עמו חכמת המיו ורכוז הסוג האחד המפוזר על פני שטחים נרחבים והמעורב במינים שונים), אי־אפשר לו לדעת אפילו באומדנה כל־שהיא מה רבו אוצרות האגדה העברית בספרות הזאת; ומבחינה זאת קודם־כל, מלבד בחינות חשובות אחרות יש שפע של ברכה ב“ספר האגדה” מידיהם של ח. נ. ביאליק ושל י. ח. רבניצקי (והגם שהספר נעשה במרוצת השנים מאז צאתו לראשונה נחלת רבים, כדאי לחזור, להפוך ולהפוך בו, שהרבה בו) – האפשרות הזאת לסקור ולעמוד על העושר הכמותי הלזה של צורות־מצורות שונות של אגדה, ושל ענינים מרובים, קרובים ורחוקים זה מזה, – היא כשלעצמה נושאת חשיבות גדולה בכנפיה, כי על־כן הנך אחוז סקרנות הגוברת והולכת אל רבוי הדעות, הרעיונות, והמחשבות לגבי הלכה אחת, נגיד, לפרושים ולפרושי־פרושים של זו, למתן טעם שונה בפסוק אחד, להטלת דגש נבדל: כמה מיני יופי של בטוי, איזה סולם מרובה־שלבים של חריפות השכל, כמה וכמה שבילים לידיעת־הנפש של החי בכלל והאדם בפרט, של הצומח ושל הדומם; הנה אגדה שבאמת הריהי – וכוח, והנה שניה שהיא–פשוט משל ושלישית – פתגם נאה, ורביעית – איזה חכמת־הפלפול בה; יש אגדה שכאלו היא אוחזת בידך ומעבירה אותך מאור אל אור, דרך מערה חשכה האופפת ענין אחד מן הענינים, ויש אגדה אחרת הנראית לך כמין אילת־השחר הבוקעת אופל־לילה וממנה והלאה משתרע אורו הבהיר של יום; יש אגדה הפולחת את החשכה כברק – לפתע־פתאום, הברק חדל ואינו חוזר אבל גם החשכה שהוארה אינה עוד חשכה מוחלטת, כי אתה יודע כבר את הטמון בבטנה; ולא זו בלבד, – האזינו נא אל קולו האישי של כל אחד ואחד של בעלי־אגדה והבחנתם וידעתם נאמנה מה, דרך משל, בין דברי־אגדה של ר' שמעון בן גמליאל לבין אלה של ר' פנחס בן יאיר, ובטוחני שתתרגלו ליחודו של איש ואיש מהם והכרתם אותם לא רק בשמותיהם אלא בדרך המחשבה שלהם, באופן־הדבור שלהם וכדומה, עם כל השותפות המובנת של סגנון האגדה העברית העתיקה הזאת – הרי הפתעות לאין מספר מזומנות לכל אחד מאתנו בענין השוני של סגנונות: והענינים כשלעצמם – מה רבים, וכמה קושרים הם אותך בחבלי חדוש ומקוריות; לכו נא ועינו יפה בהגדרות נבונות ובלתי־מצויות, למאות ולאלפים, שאוזן לא שמעה כדוגמתן; אכן, ימים ושנים אפשר לו לקורא־מבחין ובעל־קליטה משובח לעין מתוך הנאה חדשה לבקרים באגדה העברית העתיקה, שעד עכשיו היתה היא עצמה לרבים כ… אגדה בלבד, בחינת “ספרות”, היפה לסקרנים; ואלו היום הזה – פנים חדשות לענין, כי על־כן אנו חוזרים וקושרים את הקצוות שנתקו זה מזה; עכשיו האגדה הזאת – הלכה היא לנו, מעשה יום־יום, לא לשם חקוי ודמוי מלאכותי, אלא כמין הסרת מכסה־אבן מעל שוֹרש, שהיה טמון מתחתיו, ומשהוסרה – יעלה ויצמח ממנו האילן יפה־הנוף שהיה גנוז־בכוח בשורש זה; ועוד עשויה אגדה זו להשפיע על יצירתן של אגדות עבריות חדשות שבהן אנו עניים עוד, במדה יחסית, – אגדות־חיים כאגדות־תורה וכאגדות־חכמה.

א

נראה הדבר, כי לעת־עתה עברו וחלפו הזמנים אשר נשאו בחבם תנאי־חיים אידיליים וטפחו את האפשרות של יצירת האגדה העממית בכל ארץ ואצל כל אומה, אם בשטח החילוני ואם בשטח המקודש; בימים אלה, שהצנעא הוכתה מכה נצחת, יען כי אפילו מאורע קטן־שבקטנים זוכה לדין־וחשבון מפורט ולתאור מדוקדק על ידי “שליח מיוחד”; שעה שגם על “פכים־קטנים” של איזה סגן וסגן־סגנו של שליט כותבים המנונים ומבשרים את גדלותו לעולם כולו בדרך המברק ועל־ידי גלי־האתר; בזמן שעל חייו הדלים וריקים של איזה שר או מצביא מחברים רומן־ביאוגרפי; שעה אשר קולו של לבלר פחות שבפחותים נקלט בתקליטים ושמור לדור־דורות, – היאך יתיחדו בני־אדם בחוג־משפחה, עם דמדומים מבליחים, או לאור דולק נאה, עם הרוח הטובה של איזו אישיות העושה־היסטוריה, עם אחד בעל נשמה יתירה במדינאות, עם נפשו של חכם וגדול בעם, היאך יהיו טווים, בדרך של שיחה מפה לפה את דיוקנו הרוחני של האהוב להם ואת דמות עולמו של הנערץ עליהם? איזה כתר של הוד שבגבורה ואיזה נזר־שבחכמה יקשרו התמימים־בעם והנבונים בחדרי־חדרים לראש מלומד או חוקר, מנהיג בשכל מזהיר או לוחם בחרב צודקת, ולא הקדימו הכתבים הקלים־כצבאים והצלמים הרואים־ואינם־נראים? הה, למה להם לבני דורנו אגדה בת־הדמיון וילידת המשאלה ממעמקי־הלב, – אם המומחה לפרסומת מיטיב לעשות הימנה? וכי מה טעם יש לשיחת אמהות טהורות צדקניות באזני תינוקות שבעריסה או מה משקל לדברי החכמה של אב חסיד־בהליכותיו המפליג בדברי תורה קדושה וממשל משלי־שועלים, ששמע מפי זולתו או שחבר הוא עצמו ולא ידע שחבר, – שעה שכל אומה יש לה שר־ממונה לחבור בדיות והפצתן מגיעה מקצה העולם עד קצהו?

ב

אכן, אין להסיק מכאן, כי חדול תחדל גם הזיקה עצמה לאגדה אם אצל המבוגר בשנים והמפוכח בדעתו, ואם אצל הילד והנער; כי בבטחונם העצמי נפשם פתוחה מכל עבריה, יש בהתהוותה של האגדה משהו שנתן לראותו כעין מחאה, נסתרת ומוסוית, על הסבילות־מהכרח שנועד להמון־העם בהנהגת העולם והתפתחות המעשים, והרי זה כאלו הוא מכריז ואומר: בואו וראו היאך הייתי אני עושה את המעשים ושוקד על הפעולות; המעמיק ראות והבוחן את הענין למהותו היסודית הכמוסה, מן הנמנע שלא ישיג ויוכח שכוחה של האגדה גדול ועצום עד אין שעור, ואם גם לגבי העתיד – היא עצמה מציאות שבמציאות; כי על־כן, מדעת ושלא מדעת, לומדים מן האגדה, מן הקדומה כמו גם מן המאוחרת, כל החולשים על גורל אומה וארץ – היאך לנהוג ולעשות, כדי להזדהות עם ההמון, לקנות את לבו ולרכוש את דעתו; נמצא שוב שמחאה תמימה זו, נגד גורל של סבילות – אינה תמימה עוד כל כך, כי בסופו של דבר היא הופכת, בלי ספק – פעילות רבת כוח; ולא יפלא, איפוא, שהאגדה הטובה אינה נחלת ילדים בלבד, אלא אף גדולים ופקחים, מבוגרים בשנים וחכמים בנסיון, דבקים בה, נוהים אחריה לעצמם ולנפשם, ומבקשים את סיועה בשביל השפעה על זולתם; ולא על נקלה יתכן להכריע ולהורות מי מיטיב לחנך ולהקנות הלכה ומעשה גם יחד, – אם שעורי המדע המדויק ודרכי ההשכלה השונים, או פרקי־האגדה בת־הקפריסה, שאין לה תחומים מתוחמים ולא גבולות סופיים כל שהם; הן לא שוא רבים כל כך אלה המתאמצים, בדרך זו או אחרת, לשוות גם לספרי המדע, לא רק לילדים, טעם של אגדה, בחינת מעשה בן הדמיון המפליג; האין ברור ומובן מכאן, שאף אם זמננו זה תש כוחו מליצור דברי־אגדה – הזיקה עצמה אליה אינה פוסקת ולא תתכן שתהיה פוסקת, ואדרבא, אפשר שתוסיף ותגבר; ממילא מסתבר, כי הספרות ויוצריה, החנוך ומדריכיו, גם החנוך החברתי והמדיני, מצווים בצווי של בינה בעתים ובטעמו של עולם ואנשיו, לתת את דעתם ואת מיטב כשרונם היוצר ובונה – לאגדה על כל אוצרותיה הרבים.

ג

גם בנקודה זו נתן לנו להשיג עד מה העמיקו לחדור חושיו הלאומיים של ח. נ. ביאליק, שעה שנטל על עצמו לכנס את האגדה הישראלית העתיקה, המפוזרה והמפורדה; מעשה זה כביר הוא כשלעצמו וחשיבות אין ערוך לו כמות שהיא, כי הן יכול אדם לבלות בנעימים ימים ושנים, מתוך התרוממות־נפש ועלית הדעת, על דברי־אגדה אלה, המכונסים בשלושת הכרכים הללו; אוצרות מדהימים בכמותם כבאיכותם, גנזי חכמה, בינה, דמיון, אצילות־נפש, כשרון־בטוי, ואין כל ספק כי צפון בהם מקור לא־אכזב של השראה למשוררים גדולי־נפש, ולמספרים ארדיכלים, אשר קוֹם יקומו ויעשו, כל אחד לפי דרכו ואפיו, לפי שעור כשרונו ומדת דמיונו עליו, – להרצות מחדש, באריכות או בקצור, בסגנון האבות או בסגנון הבנים, כל אגדה ואגדה כמעט; הן על־פי אותם מקורות עצמם עמד בשעתו הרב י. ב. לבנר וחבר את “כל אגדות ישראל” שלו, שאם כי אין בהן חן אישי מובהק, עשויות הן לקנות את לב הנוער ולהחרת בדעתו, מתוך שהדברים מפורטים יותר ואינם עוד בחינת אמרות ומכתמים בלבד, אלא מעין ספורים מצומצמים, שהרצאתם פשוטה ושוטפת; והלא כן עשה גם החכם והמשורר זאב יעבץ, בעל “שיחות מני קדם”, אלא שהוא האציל על הדברים מאור התפעלותו העמוקה מן המקורות, ואף נתן בהם לשון פיוטית עצמית גבוהה (אף על פי שגם הוא הקנה להרצאתו את סגנון המקרא) עם תבונה ארדיכלית נאה מאד; הקורא אגדות הללו כמות שהן מסופרות על ידי זאב יעבץ, ישתומם ולא יבין היאך אין הן מפורסמות אצלנו פנינים אלו של דמיון עממי, של תמימות מקסימה ושל פיוט שובה נפש; כל עם ועם היה מתמלא גאוה אלו היה בעל האוצר הנחמד הזה, והיה מפרסמו ומפיצו בכל מיני מהדורות, בלוית ציורים למופת, כי על כן טבעי הדבר, שאגדות כגון אלו תעוררנה את חשקם היוצר של חכמי השרטוט בקו דק ואת נבוני הצבע למיניהם; ומן המעט הנבחר הלזה – לא יקשה לשער, מה רבות הן האפשרויות המיחלות דומם לפיטנים ברוכי כשרון למגידי־מעשיות אמנים, לשעה שנזכה שיהיו מתנים אהבים עם בת מלך ישראלית מפוארת זו – אגדה זו, העשירה בחידות, ברזים ורמזים, שמאה פתרונות ופתרון להם, אלף פענוחים ופענוח, הכל לפי חריפות השכל, לפי עוז הדמיון ותבונת הצרוף, אשר לסופר היוצר שיבוא לבקש את דודיה.

א

ידוע הדבר, – מבקר מתפעל מיצירה פיוטית זו או אחרת, הרוצה בלב שלם להפליג בשבח קיצוני ולהשפיע על קוראו, כי אכן גדלות בלתי שכיחה לפניו, מיד הוא מכריז וקובע: “שירה צרופה”, ויותר מזה עוד – “ליריקה צרופה” (נודה ולא נבוש: גם אנו חטאנו בתמימות זו לא פעם); כונתה של הגדרה זו ברורה מאד: היוצר הנדון בחר לו סוג אחד מכל סוגי הספרות ובזכות כשרונו לא הסיג, חלילה, גבולו של סוג אחר, – הוא כותב שירה ורק שירה; כלומר: שירה צרופה בתכלית, והוא מסַיג אותה אפילו מרמז־דרמז של פרוזה! או שהוא בחן עצמו ומצא ללא כל ספק, כי הוא משורר לירי, וכיון שבעל יכולת גדולה הנו, הרי ברור שלא יכשל בפשע־לא־יכופר זה של ערוב־תחומין, ולא יהיה מוהל את הליריקה הטהורה שלו באיזו נעימה אלגית, דרך משל, ולא יוסיף אפילו קוצו־של־יוד מהלך־הרוח השיך לאֶפוס; אכן, הכומר הצרפתי הנרי ברמון, כתב ספר מענין מאוד בשם “שירה צרופה”, ובכשרון רב הגדיר הגדרות מעודנות ומבריקות, ובכח לשון מבורכת באלוקבנטיות נתח, העריך וגם הוכיח, שיש להבדיל בין שירה לשירה; לזו המקובלת ביותר עליו, שהיא לו מקור של התפעלות, הוא קורא בשם “צרופה”; אבל מכאן ועד לקביעת הלכה עוברת לכלל הבקורת, ועד להכרזה כגזירה שה“צריפות” הוא קנה־המדה האחד והיחיד ליצירה פיוטית, – מה ארוכה הדרך! והראיה – רבוי השיגרות הגאות והנבובות, הבוססות בה ונראות כמגמאות מרחקים; כי גם אם נניח, שהצריפות מעלה גדולה היא, הן אינה כזאת אלא בזכותו של תהליך הצרוף, זו המלאכה הממושכת, הדקה והקפדנית, המרחיקה את כל הסיגים, ולפתע היא מבחינה שוב באיזה שיָר־דשיָר של חומר זר, ועוד הפעם היא מרחיקה אותו; הרי שהענין חשוב רק בשעה שהנו תוצאה של כוח עדין ובורר, ולא כשלעצמו; ואם כן, – מי בער ולא ישיג, שאין כל גבול של איכות בין כשרון המביא דברים עד למדרגה של הפרדה גמורה בין יסוד ליסוד ועד צריפות מוחלטת של כל אחד מהם, לבין כשרון המביא דברים עד למעלה של מזיגה סופית ונהדרה של זה בזה.

ב

הקנאי לפואסיה, הגוזר על הפרוזה מלבוא בקהל השירה, וכן המחמיר בפרוזה, הפוסל את הפיוט בתחומו של ספור, – או שאינו יודע מלכתחלה, כי יסוד יונק מיסוד ולעולם אין האחד בנמצא בלעדי השני – או שהוא הוזה הזיות, שאין להן כל שיכות לענין הנדון; כי היחס ביניהן הוא כיחס שבין גוף לנשמה, אלא שאתה מוצא כאן תפארת של חלופין מפתיעים, הוד של מטמורפוזה, הפעם הפרוזה היא גוף והשירה נשמה, ובשניה, – להפך; ודאי, – כמו בעולם בעלי החיים, כן גם בעולמה של היצירה האמנותית, יש יצור שגופו הוא סמל בלבד, ואלו כל כולו רוחניות, – אבל טול הימנו את הסמל הזה – וחדלה רוחניותו כבהרף־עין; ורק כך יש להבין את טעמו של המושג “שירה צרופה” – כלומר מדת הפרוזה שבה אינה אלא כמין נחוש בלבד, – רק עור ועצמות ובשר אין; וממש כך אפשר לדבר גם על “פרוזה צרופה”, שעה שהיא־היא הרוח ביצירה, והשירה שבה היא הפעם הגוף, או ה“כלי” המועט המחזיק מרובה.

ג

האח, כמה יצירות אמנותיות נשגבות יודעת האנושיות, שעיקרן היא דוקא המזיגה המופלאה, שבין פרוזה לשירה; טול מ“איוב” את הפואסיה והעמד אותו על הפבולה בלבד, או הסר את ספור־המעשה מ“שיר־השירים” והעמד אותו רק על המליצה הצרופה, – והיו מיד בחינת נשמות דאזלין ערטילאין; אלא מה? מדת המזיגה שבין היסודות וטעמה הוא הוא מעשהו של הכשרון האמנותי; והנה על כך היטיב להגן המשורר האנגלי וילים וורדסורט בהקדמתו המפורסמת ל“בלדות ליריות” שלו; ואתה למד מכאן לדעת, כי אפשר ואפשר לו למשורר־אמן להציג לעצמו לפיט איזה תוכן מוחשי, לשיר איזו פבולה ועוד יותר מזה: אפשר לכתוב שיר לירי טהור ואף־על־פי־כן שתהיה בו פרוזה; וביתר פרוש: המשורר שהוא אמן, מותר לו, אם הוא שוקל בכשרונו ועושה בכוונה, לשלב בשירו גם פרוזאיזמים, ולא זו בלבד שאינם פוגמים בטהרת הפואסיה, אלא שעוד מוסיפים לה עוז והדר.

ד

כשאר סוגי הספרות כן חרגה גם הבלדה ממסגרתה שקבעו לה ראשונים, והיום היא שונה בהרבה ואינה עוד, לא לפי תכנה ולא לפי צורתה, מה שהיתה במאה הי“ד והט”ו בתולדות הספרות הצרפתית; אין היא מוגבלת עוד בשלשה בתים בלבד, ח' שורות בכל בית, ואין “חובה” עוד להוסיף ד' שורות של פזמון ולאחר השלישי כהנ“ל; אכן, יש עיקרים חשובים, שהם מדמה של הבלדה והללו קימים ועומדים תמיד, – הלא היא המהות, שהמבקרים מכנים אותה בשם Balladesque, קודם־לכל זו המוסיקליות המיוחדת המצדיקה את שרשו של המושג, שמשמעו מחול, כלומר: שיר שאתה כאלו נדחף לצאת במחול עמו; ולאחר כך – איזה מגע־לא־מגע עם כחות טרנסצנדנטיים, איזה קשב נפשי לגורליות, שיש לה הרבה שליחים, נראים ובלתי־נראים; ולא פלא הוא, איפוא, שחוקר מובהק של הבלדה כמו הנס בנצמן נתח ומצא שאפילו “פאוסט” לגתה, בכללו, הוא כעין מחזור של בלדות, ולא כל שכן שמקומות מסוימים בו – כמוהן כבלדות לפי כל חומר הדין של עיקרים, אם לא לפי חוקי תורת הספרות אשר לתלמידים; ויפה מאד עשה אותו בנצמן, שכלל באנתולוגיה של הבלדות כמה שירים ליריים טהורים של הוגו פון הופמנסטל וכן את שיריו התנ”כיים של ר. מ. רילקה (“אבשלום”, “שונמית”), אם כי הם עצמם לא קשרו להם את הכנוי של בלדה; הרי הגענו אל משוררים בעלי ליריקה צרופה, ואנו רואים, שצריפות זו לא הוציא מכלל יצירתם את הפבולה, את ההזקקות לתוכן מוחשי, שאפשר לחלקו לפרקים כמו בספור; ואם נוסיף ונבדוק בדרך זו את שיריו של ליריקן בעל חומרה קיצונית כמו מלרמה, נוכח לדעת, כי אם אין אצלו יסוד של בלדה, הרי יסוד האלגיה נראה יפה במסכת הליריקה שלו, ופעמים רבות גם יסוד של אפוס במיניאטורה; ואם נקח את ההרהורים האלה, על פרטיהם הנ"ל ועל אחרים נוספים, ונבחון על פיהם את הנוצר והולך בשירתנו – נמצא ששלושה משוררים עברים ליריים לנו, שיסוד הבלדה הוא ממהות יצירתם – נ. אלתרמן, א. רגלסון וע. זוסמן (במדת מה גם ש. שלום ור. אליעז); אכן, מהות אחת משותפת לשלושה משוררים אלה, ואף־על־פי־כן רחוקים הם איש מרעהו מרחק רב מאד; אצל ע. זוסמן אין התוכן אלא כמין שברי ספינה, שנטרפה בלב ים, אבל בכל שבר ספינה כזה תלויים פחדים ומוראות, רכובים שדים ורוחות, ובסך הכל יש כאן אתמוספירה של גורליות תקופה; כנגוד גמור לו אתה מוצא, שא. רגלסון מבקש לעשות את התהו־ובהו עצמו חומר לבנין; אצלו דוקא יש פרבולה כבדה, ערוכה אריח על גבי אריח, ממש סיפור־המעשה, ואף־על־פי־כן הכל שופע ליריקה, אלא שליריקה זו – גם בה יש איזה כובד, ויסוד המחול ההכרחי לרוח הבלדה, הוא מחולו של דוב, כנראה, אלא שאין לזלזל גם בו, אם נראהו כדוב שרוקד בעצמו בעבי יערו, ולא לקול חלילו של הצוענו, כמובן; ואילו נ. אלתרמן, שהוא בעל ליריקה צלולה מאד, העשויה זויות־זויות, כיהלום עשיר הלטוש העדין, אשר

אורה נופל עלינו לא בקרן אחת ובודדה, אלא מפציעה כאלומה של קרנים, הוא הביא את הליריקה הזאת לידי מזיגה מפליאה עם פבולה מפורשת, פרוזאית בכונה מכונת; התוכן הזה תמיד של בלדה הוא, התבוננו נא וראו את האוכלוסיה הגדולה הזאת של בני־שמים וילידי־שאול הרוחשים ולוחשים בשיריו; ובעיקר אנו רואים את “שמחת עניים” של נ. אלתרמן כראות מחזור של בלדות ליריות, כי כל שיר כאן מוסיקלי עד כדי כך שעצם הקריאה כמוה כיציאה במחול; כי התכנים כמוהם כהשבעות, כנחוש, כמעשה קסמים: “שיר של אור”, “שיר השקר”, “שיר של מנוחות”, “כאשר הרואות תחשכנה” וכדו' וכדו'; כאן מת הבא בחלום, חרוק רצפה בלילות, מראה שפרחה מן היד, כלבים בוכים בעיר, ועוד עוד; בקצור: בלדות כהלכתן; אותה שעה ממש – השירים ליריים הם בתכלית, – בתאור הברק, בציור הטיול ברוח, בהגיגים על הריעות, בהשתפכות של אהבה, בציון רגשות, בשרטוט הדק של מחשבה גבוהה; ודוקא סוג זה של שירה חדש הוא אצלנו, ולזכותו של נ. אלתרמן אנו זוקפים לא רק את מקוריותו בתחום זה ואת השגו האמנותי הבּלתי־שכיח, אלא גם את עובדת השפעתו בכוון זה על משוררים צעירים, השפעה שרושמה הטוב נכר כבר, וראוי הוא לציון ולהערכה במיוחד.

א

הדיאלוג (או: דו־השיח) – הוא סוג ספרותי עתיק־יומין, והיוצרים המשתמשים בו – מעטים, ואף הללו לא בחינת קבע, אלא לעתים רחוקות; ולא תמה הדבר, כי על כן אין ספק, שזהו הסוג הקשה ביותר בין סוגי הספרות, אף־על־פי שהוא גם הפשוט ביותר; הדרך הגלויה היא, אמנם, של וכוח, אלא שלעולם אין המתוכחים בחינת יריבים זה לזה, שכל אחד מהם מבקש את הכרעת חברו “בכל מחיר”, אולם הם תמיד, לפני הוכוח ולאחריו, ידידים מושבעים ועומדים, ואין הוכוח ביניהם בא אלא כדי ללבן את הענין, למצוא את נקודת־הקרבה כשם שהם מוצאים את נקודת־ הרחוק שבין ההשקפות והדעות; בשום פנים ואופן אין אף אחד משני השותפים לדו־השיח מניחים אפילו לרגע אחד שחברו נחות־דרגה הוא כלפיו מחמת דעתו השונה; אדרבה, כל הוכוח הזה מתקים על סמך הבטחון מראש אצל כל אחד מן השנים, שחברו איש־המעלה הנהו, שראוי לכבדו ואף ללמוד הימנו; לא יתכן, אפוא, שהוכוח יהיה כאן אישי, לא בגלוי ולא בנסתר, אלא עניני־מהותי מראשית עד אחרית; כל התנצחות שהיא זרה כאן לחלוטין, ואף קוצו־של־יוד הימנה הופכת את הדו־שיח לפלוגתה שכיחה, שאינה ראויה לשאת את התואר הגבוה של הדיאלוג, שהוא בה בשעה גם פילוסופי וגם מוסרי: ובכל־זאת אין לטעות ולסבור, כי הענין הוא מופשט לגמרי ותלוש, חס ושלום; מן המציאות; הדיאלוג האמתי אינו אלא זה שבעליו רואה אותו בחינת מאזני־צדק, ובשעה שהוא שם על כל אחת מן הכפות של מאזנים הללו דעה משתי הדעות, – הרי הוא שם את משׁקל שתיהן באוביקטיביות שלמה ואינו מוסיף לכך שום ערמה מן הערמות, אינו גורע מאום מאפשרויות משקלה של הדעה הנוגדת לו; כשם שגם לא יוסיף לדעתו מה שאין בה; יתר על כן – הוא גם לא יוסיף דבר לדעה המתנגדת מחמת צדקנות יתירה והתחסדות כשם שלא יגרע כמובן, ולא־כלום מדעתו המקורית לו כדי להראות עניו או צודק, שלא כדרך הטבע והאמת לאמתה; הנה כי כן לא יתכן יוצר של דיאלוג בעל משקל וטעם אלא אם חכמתו וישרותו־ברוח יורדות כרוכות ובלתי־נפרדות לחלוטין; והאם לא ממילא מובן, כי כדי להביא לידי בטוי ענין נעלה ומורכב שכזה דרושה יכולת אמנותית מן הדרגה הגבוהה והבטוחה ביותר? עכשיו, לא פלא הוא, כאמור, שספרות הדיאלוגים אינה אלא חזון נפרץ בלבד, – פעם לשמיטה ופעמים ליובל.

ב

כל המדבר על הדיאלוג, כסוג ספרותי סגור ושלם לעצמו, חושב, כמובן, בעיקר וקודם־כל בדיאלוגים האפלטוניים המפורסמים, כי על כן עד היום הזה הם משמשים מופת ומשל לכל המזקיק עצמו לדרך־יצירה זאת; קוסמת בזה קודם־כל רוח האחוה והידידות השורה בין המשוחחים בעלי הדעות השונות וכן העובדה החשובה כל־כך, שכל רפליקה אם היא בצורת שאלה או תשובה, מלאה תוכן על גדותיה ואין כמעט משפט אחד שלא יהיה משקלו מוחלט גם לכשעצמו; הנסוח הוא קצר ככל האפשר, ואף־על־פי שהשיחה אינה חורגת מנושאה ומעיקריו – ספוגים הדברים סממנים פיוטיים, שלא בכונה ובהדגשה כל שהיא, אלא מטבעם של המשוחחים ומאופי המחשבה שלהם; מאז ועד היום אנו מוצאים כמעט בכל הספרויות החשובות בעולם יוצרי דיאלוגים מפורסמים, שדבריהם ראויים לענין וקריאה תמיד, כגון דיאלוגים של פסקל בצרפתית, של הרדר בגרמנית ועוד; במאה העשרים יש לראות את המשורר הצרפתי פול ולרי כיוצר דיאלוגים בעלי רמה נעלה מאוד, שהבקורת העולמית גמרה עליהם את ההלל פה אחד.

ג

הדיאלוג העברי העתיק ביותר הוא כמובן, זה הכלול בשיחותיהם של איוב וחבריו; אי־אפשר, כמובן, שלא להזכר ב“הכוזרי” לרבי יהודה הלוי, ב“מקור חיים” לר' שלמה אבן־גבירול או ב“וכוח על האהבה” של השר היהודי אברבנאל, יצירות פילוסופיות מרובות חשיבות בכלל ובשבילנו בפרט, שנכתבו בצורה של דיאלוגים, אלא שלא זכינו, לצערנו, ואין הן עבריות אלא בתוקף של תרגום, ואלו לשונן המקורית היתה לועזית; פה ושם נתפרסמו במשך הדורות יצירות עבריות בדרך של דיאלוגים, אף־על־פי שערכן לא קטן בכלל ולכשעצמן, הרי אין לשַיכן בגלל הצורה בלבד לסוג זה דוקא של ספרות, וביחוד לא את המקאמות, שמחבריהן חבבו מאוד את הצורה הזאת, כי על כן לא נהגו בה חומרה מיוחדת, ואף התכונו יותר לטעם המשעשע והמבדח שבכך ועשו את יצירתם בחינת קומדיה־זוטא: ומובן מאליו, שגם את הספרות של “שאלות־ותשובות” אין ליחס לסוג הדיאלוג כי על־כן זו פרשה מיוחדת במינה, עברית מקורית, ואין לזולתנו כל חלק בה.

אכן, שלושה דיאלוגים יש בספרות העברית, שאינם מפורסמים, לצערנו, ואף הידיעה עליהם ובהם מצומצמת מאוד, הלא הם: “דעת תבונות”, “חוקר ומקבל” ו“מלחמת־משה” לרבי משה־חיים לוצאטו; המתוכחים ב“דעת תבונות” הם – השכל והנשמה, ב“חוקר וּמקובל” – חוקר ומקובל, ב“מלחמת משה” – תלמיד ורבו; כל הבקי בכתבי רמח“ל, הפיוטיים והעיוניים־המוסריים יודע ודאי שהוא מזג בתוכו – חכמה, ישרות־ברוח וכשרון אמנותי, הלא הן שלוש הסגולות שמהן מותנה משקלו וטעמו הנכון של הדיאלוג; ואמנם, – רוח טהורה שבבקשת האמת שורה בכל שלוש היצירות הללו, וכל אחד מן המתוכחים נתן במלוא שעור קומתו, ולא תמצא בזה אף צל־צלה של התנצחות, של בקשת הכרעה מחשבתית מתוך איזו ערמה או בזכות התכחשות והעלמת־עין מנקודה חלשה, מאיזה פגם בענין חביב ורצוי על בעל הדיאלוג; עד תכלית ממצה רמח”ל את טענות כל אחד מן המתוכחים כדי ללבן את הנושא ולהגיע אל האמת החשובה לו למעלה מכל; ואין ספק בדבר, שעוד יבוא הזמן ויכירו מתוך בקיאות וידיעה בערכו המיוחד־במינו של רבי משה חיים לוצאטו בספרותנו הפיוטית והעיונית כאחת, ועוד יקבעו את מקום־הכבוד הנכון גם לשלושת הדיאלוגים שלו באוצרו של סוג זה בספרותנו.

א

אם נכונה ההנחה, שמדרגתה של האמנות ביצירה מן היצירות נבחנת על־ידי מדת ההרמוניה, שהשרה היוצר בין הנגודים שבעולמנו המובלטים באמצעות נושאו – הרי שהקומדיה הוא הז’נר הספרותי היפה ביותר לבחינה זו. כאן אי־אפשר להבליע את ההרמוניה ולסמוך על פרושים מאוחרים שיגלוה; אם אין היא נראית לעין וכובשת כל לב – אין הקומדיה ראויה לשמה המכובד.

הנה כי כן הצליח הצרפתי שרל בודלר והגדיר את טעמה של הקומדיה במסתו “על מהותו של הצחוק” הגדרה מפתיעה בקצורה וחכמתה שבה: “דבר מופלא, הראוי באמת לתשומת לבנו, הוא שלובו של היסוד הבלתי־נתפס של יופי ביצירות, שנועדו להוקיע בעיני האדם את כעורו המוסרי והפיסי. ודבר שאינו פחות מסתורי: מחזה־תוגה זה מעורר בנו עליצות־אלמות, שאין לה כל תקנה”.

אכן, ליצירת קומדיה טובה לא די ליוצרה בכשרון אחד. עליו להיות מבורך בכמה וכמה כשרונות. יוצר הקומדיה הוא האיש האוהב את השלמות בחיים, ה“משוגע” לשלמות זו ורואה שכל אדם יהיה מסגל אותה לעצמו. לפיכך דוקא הוא־הוא הרואה לחסרונות ועוונות, הפוגעים פגיעה עמוקה בטעמו, שורטים ומכאיבים. ולא די שהוא רואה בהם אלא הוא רוצה בתקונם ומאמין באפשרות התקון. יוצר הקומדיה הוא בעל־טנדנציה מובהק ביצירתו, וידוע הדבר, שהטנדנציה עלולה להכשיל גם סופרים בעלי יכולת גדולה מאד. ליד כשרונות אלה של תפיסה ושל כונה טובה, צריך שיהיה גם הכשרון הגדול ביותר להיות צוחק ומצחיק עם הוקעת עוון וחסרון, כלומר: להיות טוב־לב מתוך כעס ורוגז. והרי כשרון זה בלבד הוא תמצית סופית מכמה וכמה כשרונות חשובים. ולא פלא היא העובדה, כי נער יספור את מספרם המועט של יוצרי קומדיות גדולים בספרות העולמית. סרואנטס, מולייר, גוגול וכמה עוד משעור קומתם של אלה?

ב

מענין מאד: ה“נפשות” שבקומדיה נפשות ממש הן. אין אתה יכול, שלא לראותן מתהלכות לפניך בבשרן ודמן. המגוחך לעולם אינו מופשט ולהלכה, אלא למעשה וקשור בנושא חי. ומאידך – אין לך “גבור” ביצירה, שתהיה בו מדה גדולה כל־כך של בדיה ושל פנטסיה כמו ב“גבור” הקומדיה. ואף לשם כך צריך כשרון וכשרונות; לתאר לפנינו אנשים מגוחכים בחסרונותיהם ועוונותיהם, גחוך עד כדי אבסורד ממש, כלומר: חסרונות ועוונות מגוחכים בקיצוניות שבהם, שאין אדם יכול להתקיים עמהם בחיים אפילו שעה אחת, ואף על פי כן אתה רואה אותם חיים ומציאותיים מאוד; מי מאתנו ראה באמת ובמו־עיניו יצור חי, שכ“ד שעות ביום, כל יום־ויום מחייו, יהיה דון־קישוט, הליסטקוב, טרטיוף, או ז’ורדן זה אשר ב”גם הוא בין האצילים"?

ג

יוצר הקומדיה הגדול יודע את הסוד החשוב האחד: אסור לו להעביר נגד עינינו “גבור” בעל חסרונות רבים, מושחת בהרבה מיני שחיתות, אדם שאין לו תקנה מכל הבחינות. אדם כזה לא יעורר בנו צחוק גם אם יהיה מגוחך מאוד, הוא יעורר בנו רחמים בלבד. גבור הקומדיה הוא תמיד בעל חסרון אחד, חסרון פאר־אכסלנס, ואם כי חסרון זה שולט על כל דבוריו והלוכיו – אתה מאמין באפשרות התקון, אולי על־ידי ההוקעה והצחוק הבא בעקבותיה.

נמצא, שגבור הקומדיה הוא, אמנם, חי וקים, בשר־ודם, שאתה רואו ומשמשו, ואף על פי כן־אין אתה רואה אותו על כל תכונותיו, לפיכך אתה יכול להניח, שיש לו מעלות, אלא שתכונה אחת מגוחכת בו. הוה אומר לא אדם הוא הגבור בקומדיה אלא תכונה מגוחכת אחת, תכונה קונסנקונטית מאוד במגוחך שבה, והאיש הקרוא בשמו אינו אלא נושאה האביר.

ליצירה, שיש בה כל־כך הרבה פרכות ונגודים, כמו בקומדיה, לא יתכן יוצר בעל כשרון בינוני או פחות מזה. אין יצירה אלא בניה, וזו עיקרה, כידוע, יסוד מוצק ועמוק, העשוי לשאת בנין, שיש בו תמיד כובד ומשקל, שאסור שיתערער מפני רוח מצויה. ויסודה של הקומדיה הריהו התכונה האחת המגוחכת, והיא גם הבנין על קומותיו, על כבדו ונויו שבו; לבנות פבולה ממשית, שיש בה נפשות אחדות, אינטריגה ספורית־דרמטית, שיש בה שלמות עם קשר בין העצמים – הכל מסביב לתכונה אחת ולמענה דוקא. צריך הרבה דמיון, חדות־חיים ויכולת־חבור גדולה מאוד, ואין יוצר קומדיה אלא מי שיש בו כל התכונות האלה כאחת.

ספור־המעשה שבקומדיה מן ההכרח שיהיה רצוף תמיד מקרים נפרדים ובכל־זאת מקושרים בקשר שבדרך־הטבע. כל מקרה לעצמו מעורר בך צחוק, אבל הוא גם נוטע חשש, כי הנה־הנה יתמוטט הכל, הגבור יכשל, הוא מוכרח להכשל, כי הכל כל־כך לא טבעי, לא בריא, לא נורמלי, אבסורדי ממש. ועל כן אתה צוחק־צוחק ולבך חרד־חרד! ועל יוצר הקומדיה שומה בכל זאת למצוא תמיד “הפי־אנד” ואת ה“הפי אנד” הזה בשביל טרגדיה דוקא לא קשה למצוא. שם יהיה הוא בגדר מקרה אחד ממין זה, ואלו בקומדיה הרי הכל “הפי אנד” וצריך ה“הפי אנד” שב“הפי אנד”. ודבר זה לא קל ולא פשוט הוא: צריך למצוא טעם יפה לאבסורד. חכמה רבה היא, שיוצר הקומדיה מחויב להיות מבורך בה.

ד

שרל בודלר אומר: “יש להודות: את מצב הרוח הפיוטי המופלא, שהוא תנאי קודם לכל גרוטסקה אמתית, אנו מוצאים אצלנו לעתים רחוקות, במדה של התמדה ושבשווי־משקל; מזמן לזמן אנו נתקלים ומוצאים אוצר גנוז זה. אם לז’נר כזה – הרי יש לציין כמה מיצירותיו של מוליר, שלצערנו ממעטים לקראן ולהציגן, בין השאר – ‘החולה המדומה’ ו’גם הוא בין האצילים' ודמויות קרנבל של קלו”.

הקומדיה הטובה, זו שנוצרה בידי יוצרים משעור קומתו של מוליר, זמנה תמיד, בכל עם ומדינה, למהדרין מן המהדרין בטעם, ולא־כל־שכן בימים קשים ועצובים.

א

אף־על־פי שמשל־החכמה הנו סוג־ספרותי עתיק־יומין, הרי ודאי הדבר שהוא מן הסוגים המאוחרים ביותר, כי על כן יש בו משום סכום של מחשבות ורגשים, של צמצום דברים עליהם; אפשר לומר כי משל־החכמה, או האפוריזם בלע"ז – יש בו בתחומי הספרות משהו מן הנוסחה האלגבראית בתחומו של החשבון; משל־החכמה אינו אלא פרי של צמיחה וגדול תרבותיים־רוחניים קודמים וארוכים, גם בחיי הכלל וגם בחיי היחיד, שהוא יוצרם; אין לתאר בשום־פנים שאדם צעיר־לימים, אפילו הוא חכם גדול ובעל כשרון־למופת, יהיה כותב משלי־חכמה, שאין טעמם עומד אלא אם הם עמוסים גם משך־חיים וגם נסיונות־חיים; גם המזהיר שבמשלי־החכמה אין עיקרו הברקה או זקוקין־די־נור, אלא תוך־תוכה של האש לאחר שאוּכלוּ על ידיה כל החמרים הבוערים והדולקים, שהפכו לאפר; ודבר זה מוּסב לגבי התוכן כמו גם לגבי הצורה של משל־החכמה; כלומר: גם הלשון של משלי־החכמה אינה אלא פרי אחרון, או סכּום אחרון, ולא תמצא בה מאום מתהליך הצמיחה, מן הגדול מניה־וביה, כמו בשיר ובספור, אפילו הם מבוגרים ושלמים עד תכלית; אכן, אל נא יטעה הטועה בסברה, כי משל־החכמה יש בו, איפוא, מחדלון־הצמיחה או מהעדר־התסיסה. גם הצמיחה וגם התסיסה כלולות וקימות בזה, אלא שהן בסדר “הפוך”, כלומר, לא מן האפס ומן ההתחלה אל עבר התכלית האחרונה, אלא ממנה וחזרה – עד לנביטה ועד אשר שלפניה אפילו.

ב

ולא פלא הוא, אלא טבעי ומאוד מוסבר, שספרים של משלי־חכמה מועטים בכלל אצל כל עם ועם ועוד מועטים מהם אלה המקובלים, כי ספרים הללו – הם קלסיים, או שערכם כאין וכאפס ומציאותם פיקציה בלבד; אכן זהו סוג ספרותי שאינו מונה אלא דרגה אחת ויחידה: – השלמות; כל מה שהוא למטה מזה, – אולי משל הנו, אבל לא משל־חכמה; פה ושם היו, כמובן, אנשי רוח גדולים, פילוסופים, משוררים ואף פרוזאיקנים שהשאירו אחריהם גם חופן של משלי־חכמה בעלי ערך רב, – אולם המדובר הוא רק באלה שהקדישו לסוג ספרותי זה את כוחם החושב ואת יכלתם האמנותית עד כדי צרוף ספר שלם או כמה ספרים, כגון לרשפוקו הצרפתי או ליכטנברג הגרמני בזמניהם ובלשונותיהם: במאה העשרים יש לראות את משלי־החכמה של פול ולרי כיחידים המחזירים עטרה ליושנה והננו למדים לדעת, כי לעולם אין לומר על סוג מסוגי הספרות שזמנו עבר וחלף ולא ישוב עוד; כי הנה קם משורר מודרני דגול והוא דוקא מזקיק עצמו לצורה עתיקה וקלסית כל־כך ועושה בה פלא־פלאים.

ג

גורלו של משלי־החכמה בלשוננו הוא, כמובן, הקשה ביותר על־ידי עצם מציאותו של ספר “משלי”, וכל מי שכונתו להזקיק עצמו לסוג יצירה זה, גם אם חכם ואמן, – מחלחלת בו, בודאי, איזו הרתעות; לא מעט משלים נתחברו במשך הדורות, אבל אין בידינו להראות ולומר: – כזה ראה והחשב; אכן, – ספר משלי חכמה אחד, בן אלף שנים. מצוי בספרותנו, שזמן רב לא ידענוהו אלא מפי ההיסטוריה ואלו מתכנו הגיעונו רק קטעים מעטים מפוזרים ומפורדים, ולא נתפרסם כולו אלא לפני ט"ו שנים, מתוך כתב־יד גנוז ובלתי־ידוע; וכמה חכמה ובינה צפונה בעצם שמו של הספר, שרבי שמואל הנגיד חברו וקראו – “בן־משלי”: ומעלה נוספת ונדירה מאד למשלי־חכמה אלה, שמספרם קרוב לאלף ומאתים, – שהם כולם חרוזים; סבות ארעיות וגורמים חיצוניים וחולפים מנעו את הפרסום הראוי ליצירה קלסית גדולה זו, אבל אין ספק בדבר, כי סוף התהלה לבוא, כי על־כן כספר חדש הוא עמנו “בן משלי” זה ועוד ידובר בו, עוד יעריכו ואף ילמדו ואף יחנכו דורות עליו; אוצרות לאין ספור של חכמה בספר הזה הנוגעת בכל השאלות של חיי אדם בעולם, והנסוחים אין משל להם לצמצום, לשלמות, לקצב פנימי וחיצוני, ללשון מהוקצעת ומדויקת; ועד שתבוא השעה הכשרה להערכה הולמת ומקיפה, לא נסים את דברינו אלא בהדגמה של משל־חכמה אחד בלבד של רבי שמואל הנגיד, וברי לנו כי כל מי שחך־טועם לו יבחין ויוסיף להבחין בתכנו כבלשונו:

שְׁלַח יָדָךְ בְּחֶבְרַת מִי

כְּנִגְלוֹת לוֹ מְסֻתָּרִים,

וּמִי חֻצַּב לְבָבוֹ מִן

יְגוֹנֵי־לֵב וּמַשְׁבֵּרִים,

תְּהִי מוֹצְאוֹ בְּהָקִיץ – יוֹם

חֲבֵרֶיךָ כְּשִׁכּוֹרִים –,

וְיַחְזִיק אֵת כְּתוֹת שִׁבְרָךְ –

בְּמוֹעֵצוֹת כְּמַסְמֵרִים.

א

ההגדרה העברית “משלי־חכמים” – היא הנכונה ביותר והמדויקת ביותר לסוג־הספרותי הנודע בשם של “אפוריזם”. ראשית: אף־על־פי שאין באפוריזם ולא־כלום מתכנו של המשל, ואף לא מצורתו, הריהו מכוון תמיד אל הנמשל, כלומר: הוא חורג תמיד ממסגרתו שנקבעה לו, עובר, וממלא מסגרת מחוצה־לו, הגדולה בהרבה מזו שהוא נתון בה; ושנית: הן החכמה היא גם המסד וגם הטפחות של האפוריזם, ושוב – ודוקא במובן העברי אשר בפתגם – “אין חכם כבעל־הנסיון”; ולא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נצין ונאמר: – כל יצירה ספרותית, אף החשובה והמורכבת ביותר, יתכן שתהיה נוצרת על־ידי כל בעל כשרון, בלי הבדל של גיל, מלבד משל־החכמה (ואולי גם המחזה), שרק החכם־ומנוסה, כלומר בעל הגיל המכובד, אם הוא גם בעל כשרון אמנותי רב – יכול להיות יוצרם; ושמא משום־כן אין כמשלי־חכמה חומר־קריאה מיותר כמעט לצעירים והם נועדים מעצם טבעם רק למבוגרים; אפילו את קהלת ואת איוב יבין הצעיר המבורך בשכל ובכושר ההבנה, מה שאין כן משלי־שלמה, – רק נגונם היפה וברק־החריפות נעימים לצעיר, אבל השגתם־כמו רק עם המשך הזמן והשנים מתאפשרת.

ב

ודאי, – עיקר חשוב למשל־חכמה, או האפוריזם, הוא קצורו, אבל מזה אין להסיק בשום פנים, כי כל מחשבה או רעיון, שהובעו בקצור – ראויים לבוא בקהל משלי־חכמה; ו. גתה, ולא־כל־שכן ע. קנט ושופנהויר, השאירו אחריהם דברי־חכמה כתובים בקצור, ומשקלם אינו מבוטל, חלילה, אלא שהללו לא משלי־חכמה הם, אלא קטעי־מחשבה, הרהורים בתחילתם־בלבד או בסיומם בלבד, גצי־אש הם שנתזו מסדן יצירתם הפיוטית או הפילוסופית, אבל לא יותר מזה; ואולם יוצר משלי־חכמה הוא רק ג.ר. ליכטנברג, שכל דבריו צופנים בתוכם איזה נמשל, כאמור, והם בחינת תמצית־התמצית; וכן הדבר גם בספרות הצרפתית: – גדולה ועמוקה היא חכמתם של דקארט ושל ווֹלטר גם בקטעים שהעלו על הניר, אבל בעל משלי־חכמה הוא רק לא־רשפוקו, שכל דבריו כמוהם כפסקי־דין, שאנו רשאים לקבלם או להתחמק מהם, אבל אין הם נתנים לערעור; עכשיו לא פלא הוא, שבכל אומה, אפילוּ גדולה ומבורכת בגאונים בכל סוגי יצירה שונים, – כל־כך מעטים בעלי משלי־חכמה, ואין למצוא ולמנות אף אחד לכל תקופה ותקופה.

ג

אכן, כל יוצר מן היוצרים דומה למי שמעמידנו לפני ארמון מפואר שלו, או היכל־קודש שהקים לעינינו, ואנחנו רשאים לבוא בסודותיו ואוצרותיו פנימה, אם במפתחות שבעליו השאירו תחובים במבואותיו ואם במפתחות אשר יש בידנו מלכתחלה או שהננו עמלים ומתקינים אותם לשם כך; ואלו בעל משלי־החכמה דומה למי שמשאיר את הארמון או את ההיכל ברשות היחיד שלו, וכאלו מסתירו מעינינו, ולידינו הוא מוסר צרור מפתחות־זהב בלבד, ורק החכם והבקי יש בידו ללכת אל הכמוס והנעלם, להתאים מפתח ומפתח למנעולו במבוא מן המבואות ולחשוף את האוצרות הגנוזים; ומה מפואר ההיכל ומה מרובים האוצרות שיתגלו לאיש העברי שעה שיזדמנו לידיו משלי־החכמה המכונים בשם “בן־משלי” מאת רבי שמואל הנגיד והם מצטינים ביחוד מיוחד, כי על־כן נוספה להם עוד מעלה – קצב שירי וחרוז, רובם בני בית אחד ומעוטם – שׁני בתים או יותר; ואין ספק בדבר כי “בן־משלי” בשלימותו הוא אחד הספרים העברים החשובים ביותר, במזגו בתוכו – שירה, חכמה ומוסר גם יחד; ואיזו חכמה מופלאה אתה מוצא כאן, – כל־כך עתיקה ולא נתישנה במאום, אלא אדרבא, – יפה ויפה היא להיות גם חכמת זמננו; ורק הלבוש הפיוטי – טעם הזמן הקדום ואפנתו בו, ודוקא משום־כך מושכים הדברים ביתר־שאת, כי על כן חן המקום והזמן מעידים על זיקתו הטבעית של החכם לסביבתו ולדורו, מה גם שטיבו של הלבוש הוא מן המובחר, והוא לא בלה עד היום; וכי יעלה על דעת מישהו שחכמה בת אלף שנים תובא לפנינו דוקא בלבוש של אפנת ימינו? חן ודאי לנו, כי חכמי הדור הזה, במדה שחכמתם אבטנטית, – בלבושם החדש היום יופיעוּ ביום־המחרת הרחוק־מאוד, יענינו עד עומק הדעת ואף יעוררו חיוך־שבחבה לאפנת־הלבוש שחלפה כבר והיא קצת… נלעגת, דוקא משום שהיא טבעית והולמת כל־כך את גופה של החכמה; ולא נאריך עוד, אלא נחזק את האמור בתתנו בזה משל־חכמה אחד של רבי שמואל הנגיד, אשר כל המרבה להתבונן בו ירבה, בלי ספק, להבחין במעלות ממעלות שונות:

יֵלְכוּ אֱלֵי־קֹסֵם אֲנָשִׁים, – לְהוֹדִיעָם

הַיּוֹם אֲשֶׁר יוֹלִיד זְמַנָּם לְמָחֳרָתָם;

וּלְבַב חֲכָמִים יִקְסְמוּ כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה –

טֶרֶם הֱיוֹתוֹ לַעֲדֵי עַד בְּחָכְמָתָם.

אכן, חכמה קוסמת היא לגאון בישראל!

שתי פנים לפולמוס; וכל אחת מהן תלויה בחברתה תלות כמעט אורגנית, ממש שתי הפנים של מטבע כשרה, שאינה אסימון; מצד אחד, עיקרו של פולמוס – התועלת המבוקשת על־ידי כל אחד מן המתפלמסים, הרצון להלחם נגד דעה מוטעית, מסלפת ומזיקה, אם בשוגג ואם בזדון, ולהגן על דעה (או אמונה) שכנגד, לקנות לבבות למענה; ומצד שני, עיקרו של פולמוס – התפארת השכלית שהוא מגלה, זה כשרון הסיוף הרוחני, של תחרות אספורטיבית בין שני מיני חריפות־השכל, בין שתי דעות שכבודה רבה עמהן ואף־על־פי־כן הן מצטינות בקלות־תנועה, בזריזות של גרציה: מתפלמסים אלה – אם אתה מוצא אצל אחד מהם משהו הדומה לדחיפה־באגרוף או לבעיטה־ברגל, דע לך – בדעתו שלו הוא בועט ורק בעצמו הוא דוחף ומחבל; גם אם ענינו צודק – לא מידו ולא מכוחו יקום הצדק הזה; פולמסן האומר מה שאומר בקצף־על־השפתים – גם אם אינו רוצה בכך – לא על יריבו בלבד נתזים רסיסי־הקצף, אלא גם על שומעיו, שהוא מבקש לרכוש את דעתם; ואפילו אינם איסטניסים דוקא, והנם רק שומרי־נקיון – יתרחקו הימנו במקום להתקרב; וגם אם שוחרי־פשטות וחסידי־טבעיות הנכם, אל נא תלעגו למושג השגור של “כסיות־משי”, כי אין הן פוגעות בכוחן הגדול של הידים, אלא רק מעדנות אותו, מוכיחות שלא הכוח כשלעצמו עיקר (כי הנה הוא נחבא אל הכלים!); הה, רק חלשי־כוח ותשושי־אופי בדו מלבם, כי העדינות גלוי של חוסר אונים הוא; והיא לא כן, – כל שאיש מבורך יותר בכוח, כל שהוא מחונן יותר בתקיפות, כל שצדקו ואמתו אשר כמוהם כסלע – עדינות מעשיו ורוך דבוריו מובהקים יותר; כן, כל כוח שאלהים גוזר עליו כליה – היא מצוה עליו קודם־כל את הגסות; אפילו בעולם הגשמיות כך הוא הדבר, בעולמות הרוח לא כל שכן: כי לעולם, לעולם אינה חשובה אף אחת משתי דעות מתנצחות, אלא דוקא ובפרוש – הדעה השלישית, הנוצרת מוכוח עיוני, קצר או ממושך, שבין השתים, ועל הדעה הזאת אין מתוכחים עוד (כך, למשל, כמעט שחדלו להתוכח על הציונות, שנולדה מוכוחה של החסידות מזה ושל ההשכלה מזה); הלא גם הסכין המיועדת להשחז באבן – אינה מכה אותה, אלא מלטפתה כביכול; וכשאנו רואים דעה מתפלמסת בלי לטוף כל שהוא מצדה, בלי לתת משהו מגופה היא, כדי להיות חדה יותר – וידעת שדעה זאת. דוקא, היא האבן, ואלו הדעה המנוגדת לה – היא הסכין הנשחזת.

הרבה פנים למכתם, וספק אם די באצבעות ידיך כדי למנות מספר לטעמיו וגוניו השונים: הנה הוא סטירי־אכזרי, מורעל ומרעיל, מתעלל במהירות בזק ומכפיש בעפר באופן חד ונמרץ; והנה הוא משעשע־מנעים, מלוטף ומלטף, מבדה בכהרף־עין ומרבה שמחה ברמז דק ומושחז; פעם הוא משמש נשק מסוכן בידי לוחם עז־נפש, או בידי בעל מוסר קנאי, ופעם שניה הוא פשוט – כדור־משחק בידי חומד־ לצון עשיר־רוח ושופע עליצות־חיים; לעולם אין המכתם כללי ואוביקטיבי, אלא תמיד ובפרוש – פרטי־אישי, סוביקטיבי; ולא לשוא הגדירו אחד המבקרים בימי הרנסנס כהגדיר תבלינים: “הוא מתוק, או חמוץ, מר, או מלוח” וכו'; עוד ביון העתיקה השתמשו במכתם (היא האפיגרמה בלע"ז) לשם רשום רשימות קצרות וקולעות – על גבי בנינים חשובים, על אנדרטות, על כלים; ובשירה הרומאית הצטינו בסוג זה של שירה סאטירית – קטול ומרציאל; אכן, אין מכתם נכתב אלא ע“י איש היודע את הצמצום, מי שמבחין ומכיר היטב את גרעינו של ענין מן הענינים, מי שהנו חכם לתת בנקודה קטנה אחת לכל הפחות אחד מששים של העיקר; ועוד: מן ההכרח הוא שבמכתם יהא נעוץ איזה כוח מפתיע, שיהא מכה־בתמהון גם בשעה שהוא בא ללטף; המכתם חיב להיות חץ פולח את הלב, אפילו אם כונתו לשעשע, לבדח – לכל הפחות את המחשבה, או את השכל, לא יתכן שלא יהא פולח; אין ואי־אפשר שיהא מכתם שיש בו חכמה בלבד, אפילו נכונה כנכון היום – כי קודם־כל צריך שיהא בו מן הברק המצליף ומאיר באור פתאומי ובלתי־צפוי; המכתם הוא אמנם רעם, אבל הברק צריך שיהא מלפניו וגם לאחריו, כלומר: גם קודם לו ומבשרו, וגם חוזר ומאיר לאחר שנדם, כביכול; בעלי אפיגרמה מזהירים הם תמיד יוצרים מסוגם של וולטר הצרפתי ופושקין הרוסי, חכמים לאהבה ונבונים לשנאה – אבל כמה אימה־ופחד הטיל כל מכתם שלהם; אכן, בה בשעה הטיל גם אלומת שמחה ועל כל שפתים נשא המכתם, ברגש השתוממות, בחיוך עמוק, בהתרוממות־הדעת; המכתם הוא טוב רק בשעה שהוא גם מבוא וגם סיום, או ביתר בהירות: – פרולוג ואפילוג גם יחד, ועצם המעשה שבין שני אלה מוסבר ומובן בשעה זו, אם כי אינו מיותר בשעה אחרת; ועיקר נוסף: אין יוצר מכתם אלא מי שבקי בבית־הנשק של הלשון, שבה הוא יוצר, ומי שלמד לאהוב את המלים שכמוהן כחרב־פיפיות דוקא; בשביל המכתם לא די במלה מלומדה, הממצה את הענין, אלא במלה שיש בה מובן בפנים ממובן ומושג מעל למושג, מלה הקורצת בכווני־חן והעושה תנועות שבהעויה: כי המכתם אעפ”י שהוא אינטימי באחד מעיקריו – הרי הוא בעיקר אחר כל־כך תיאטרלי! ובעל המכתם מן הטבעי הוא שיהא אוהב את המשחק, שיהא שש לשעשע את חברו, שיהא איש חברתי מובהק.

הפתגם – לא שיר הוא, אפילו עניד חרוזים הנו, וכך אינו פרוזה, גם בשעה שנסוחו דומה לספור־המעשה: והלא לכל ספרות מגיע הפתגם רק בזכות צרופו למנין של פתגמים הדומים לו, ולא יתכן לפרסמו־בדפוס יחידי ולעצמו, גם אם חכם נודע לתהלה הוא מחברו, שלא כדרך העושים לפעמים עם ספור אחד, או עם שיר אחד, אפילו קצרים ביותר; ולמהותו של העניין ולאמתו – אין דומה לעצמות מוחלטת וליחידות קיצונית כפתגם, שכוחו וטעמו בו רק בשעה שאין לו כל זיקה לבן־מינו שקדם לו או לאשר בא אחריו; כי פתגם הדורש פרוש ובאור או סיוע כלשהוא לאו פתגם שמו; ונראה הדבר, כי עיקרו של הפתגם, או מה שהיינו הך כמעט – משל־החכמה, הוא להיות נאמר מפי איש לחברו, בחינת סוף־פסוק בשיחה שיש בה חלוקי־דעות; כי הפתגם יותר מכל תורה וכל חכמה אחרת שאצל בני־אדם, אפילו הוא נולד במפתיע, לעולם אין בו מן האכספרומט, אלא תמיד וללא אפשרות אחרת – הנו סך־הכל של נסיון חיים – של שקול ממושך, של נפוי וסנון ארוכים; ודאי, – הפתגם הטוב מבריק, אבל אין טיבו לברוק ולחלוף ולהחזירך למדת־האור שהיית שרוי בה קודם־לכן, אלא משהה ומשהה אותך שעה ארוכה באור שקרע תוך כדי הגיעו אליך; ועוד סגולה חשובה לפתגם הנאמן: – אעפ"י שקצורו מעלתו־הראשה, הרי אין הכונה לקצור שאין אחריו ולא־כלום, אלא אדרבא, – זהו קצור המעכב את הדבור ומניע את ההרהור: כל מה שהפתגם שלם יותר – כן ממושכת אחריו המחשבה, כן מרובה בעקבותיו ההשארות עם־הנפש: אדם שומע או קורא פתגם, ובלבו מתקשר שיר או שמשתלשל לעיניו ספור־חיים.

ספר הפתגמים מן המעולים ביותר בספרותנו הוא “מבחר הפנינים”, שנתחבב עלינו במשך דורות רבים וקנה לבבות צעירים וגם זקנים, ואשר יצא לאור בהרבה מהדורות; אין כל ספק בדבר כי שעת־העיון בספר עשיר־חכמה זה שעה יפה מכל הבחינות היא; גם הרעיונות המפורסמים ביותר ולקחי־המוסר הנודעים מאד חצובים כאן מאבן שיש, והכותרת – “מבחר הפנינים” – הולמת עד־מה את הפתגמים הללו.

אחד הגלויים העתיקים ביותר של רוח אנוש יוצרת היא החידה; לפי אריסטו, החידה היא – “מטפורה שחבורה עלה יפה”; יסוד־היסודות של החידה הלא היא הבינה בהקשים, זו ההבחנה הדקה בין דבר אחד למשנהו על־ידי השואתם זה לזה, הלא היא חכמת הפרלליזמים; ואם כי סוג זה של יצירה בנוי על חשובים ושקולים ויש בו משהו מרוחה של המתמטיקה – בכל זאת אין חידה קרויה אמנותית, אלא בשעה שיש בה מניחוחה של שירה, כגון החידות העבריות התנ"כיות של שמשון; ובכל הדורות כמעט הזקיקו עצמם משוררים ידועים לתהלה לחבורן של חידות פרוזות וחרוזות בישראל ובגויים; הנה כי כן נשמרו חידות נפלאות שחדו אותן וירגיל וציצרו, פנלון, בואלו, שילר וכד‘; ואלו אצלנו ידועות חידות מדהימות ומפתיעות ביפי צורתן שחדו רובם של משוררי ישראל בספרד: ר’ שמואל הנגיד, ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן־עזרא, ר' אברהם אבן עזרא, ר' יהודה הלוי, ורבים וכן חשובים; צדקו ויפו דברי המשורר נ. אלתרמן בהגדירו באזני חידות אלו כמו “שירים שנושאם־כותרתם כתוב למטה, במקום שיהא למעלה, כרגיל”; ואמנם, מי שיקרא, למשל, את חידותיו של ר' יהודה הלוי על הפירות, ביחוד על הרמון, וראה בעליל שאלה הם שירים ממש, אלא בצורה מיוחדת ולפי תכנית אדריכלית קבועה מראש; ומובן מאליו ששירים־חידות עיקרם הראשון הוא – השעשוע, ברוב המקרים – שעשוע חברתי, ועל כן יש בו משום עדות מן העדויות לאפיה של החברה, המקיפה את יוצר־החידה, ולטעמו של הזמן שבו חי ופעל; ומה גם שחידות מיועדות ברוב המקרים לחברים, לידידים, למכרים והן גם כמין חליפת מכתבים משעשעים; כן, החידה היא שעשוע־מלים, משחק בחריפות־המוח, בחדוד המחשבה, מין התחרות נעימה ואפילו התנצחות הגורמת הנאה, כי על כן היא רוחנית־תרבותית; אם תרצו יש בה משהו ממשחק האשקוקי, אבל משחק שבעל־פה, שבדמיון ובהנחה, ולא בכלים מוחשים; אלא שאם קוראים לאשקוקי בשם “משחק־מלכותי”, מותר לכנות את החידה בשם “משחק פיטני”; ואם במיטב החידות העממיות הפרוזאיות אנו מוצאים צביון פיוטי, בחידותיהם החרוזות של משוררים גדולים ומפורסמים – לא כל שכן; ואם משורר כר' אברהם אבן־עזרא שם ראש מעינו שחידתו תהיה מורכבת וידועת־חריפות, ופיוטיותה באה לה באופן בלתי־צפוי וכדרך־אגב, הרי ר' יהודה הלוי – גם חידתו נבעה ממקור הרוך של הפיוט, ואלו המחבוא והמסתור, ההכרחי בזה, בא כאלו בלא יודעין ובמקרה; אכן, גם החידה אינה טובה אם אין בה מצביונו המיוחד של מחברה.

החכם שאמר “החיים והמות ביד הלשון” התכון, כידוע, לתוכן דבריו, ובקש בודאי ללמדנו זהירות, שנהיה מדברים אמת ולא שקר, שלא נגלה את אשר יש לכסות, שלא נכסה את אשר יש לגלות, שלא נחרף ולא נגדף, שלא נעליל, חלילה, עלילות־שקר וכדו' מעשים התלויים בדבורנו; אולם, לא נחטא במאום לאמת החריפה שבפתגם הנ“ל אם נבאר את מלת “הלשון” גם במובן של שפה, כלומר: של צורת הדבור או הכתיבה; ובאמת, – יש ויש שאחד מספר על דברים החיים מאד והם חשובים כמתים מפני־עניות־הלשון שבה ספר האיש עליהם, וכן גם להפך – יכול בעל לשון חכמה להחיות בשירו ובספורו גם את המתים מאז ראשית המות בעולם; כי זאת לדעת ולזכור תמיד: – הלשון עצמה בת קיום עצמאי ומיוחד היא, ועל־כן יש שהיא מתה גם בפי החי המדבר בה, ויש שהיא חיה־עד גם אם הפה שדבר אותה כבר “שבק חיים לכל חי”; וכל האומרים על מלים ודברים שהם “כלים” או “אמצעים” חזקה עליהם שלא ירדו לסוף כוחה של לשון, לא ראו ללבה, לא שמעו לניחוחה בה; ולא תמה הוא, איפוא, שמזמן לזמן יש וקם חכם ללשון והוא עושה אותה עצמה לתוכן, לנושא מכובד, בפרוש – פיוטי, וגם פילוסופי, כלומר – הוא נושא לשונו על הלשון; הנה כי כן יתכן ונקרא בהתפעלות, ובהתרוממות הנפש, פרקי־”נתוח" של לשון ודקדוקה כגון פרקים של יצחק אפשטין בספרו “הגיוני לשון”; אין כאן מסות או דברי־הערכה, אלא ממש עיונים מפורטים על מלים בודדות או על צרופי־מלים, הוראות ממש בדבר הגדרת שמות־עצם, זכר ונקבה, מלות יחס, סמיכות וכדו', אלא שהכל כתוב ב…לשון כזאת שאתה לומד את תורתו מתוך אהבה, מתוך התלהבות, מתוך הכרת־תודה למלמד אוהב־הלשון הזה; לא “שעורים” שכיחים הם אלה בדקדוק, אלא ספורים של נוסע ותיק שחזר ממרחקים ומספר על פלאי־העולם שראה; מלים שאנו דשים בהן, שהננו רואים אותן רק כמין “סימן” מותנה, כאילו “ציון” מוסכם של משהו – הופכות כאן למנגינה מורכבת, פותחות ומספרות תולדות אדם או קורות של עם; והקורא יקרא ואין כמעט ספק שיגיע ויסכים, כי “החיים והמות ביד הלשון” – תרתי משמע.

כל מעשה בתחומה של הספרות, אפילו הוא לשם תועלת למודית בלבד, וגם כשאינו אלא ענין לשקידה ותבונת־כפים, – אי־אפשר לו בלי אהבה רוחנית ובלי לינה באהלה של שירה; ומה מלאכה פשוטה וחלקה ממלאכת הקונקורדנציה, גם כשזו היא של כתבי־הקודש, המצריכה, לכאורה, לא יותר מידיעה מושלמת בלשון ודקדוקה, מעשה באופן שיטתי ובאורך־רוח? ואעפי“כ, צאו נא וראו, כי כל אלה שעסקו או עוסקים בכך – תמיד־תמיד איזו רוח מרוחות השירה מפעמת אותם; ולא רק ד”ר שלמה מנדלקרן, בעל “היכל הקודש”, שהיה משורר־בפועל, אלא גם איש־מדעים כיוליוס פירסט, שכל מושב שישב בו היה לו בחינת קתדרה, ובודאי גם בהלוכו נגרר אחריו כסא־ההוראה הגבוה שלו, – אפילו אצל יוליוס פירסט זה, אם תבקש בכל נפשך לראות את הבלתי נראה, אבל המצוי בהכרח הדברים לעמקם, – מצוא תמצא את המוזה, הצנועה והבישנית, כמובן, שהוליכתו בדרך העסוק במלים, בצרופי־מלים, בשרשי־מלים, ובמנין המלים, החוזרות ונשנות בכל ספרי־הקודש; והיכן תמצא את זאת? הגבר נא ראיתך, אסוף את שימת־לבך והתבונן־נא, כי עתה תראה בסיומו של כל סדר מסדרי האותיות אשר בקונקורדנציה שלו – שירים קצרים, וגם קצרים מאוד, מסודרים באותיות פטיט; ובשירים ה“מוברחים” הללו כמה וכמה טעמים: – פעם של תפלה. ופעם של הודיה, פעם של שבח ותהלה, ופעם של שמחה והתפעלות ממעשהו עצמו; הקצב, – כבד אמנם, אבל הוא ישנו; המלים – רגובות, אבל יש בהן ליח נסתר; החרוזים – אינם מצלצלים אבל יש בהם משום אקורד; כן, כן, – אשרי השירה הגדולה, הזקופה והנסיכית, זו ששרביט המלוכה בידה, אם יש לה גם אחות קטנה כזאת, צנועה ונחבאת־אל־הכלים, המתנה אהבים עם אנשי־המעשה, או אנשי פרוזה, ואפילו עם אנשי המדע המדויק והחמור, רחמנא יצילנו. –

א

שמא לא חסר־ענין הוא הדבר, כי משמעה הראשון של המלה היונית אנציקלופדיה היה – בנין רחב־הקף ומרובה־אגפים; בלשן אנגלי אחד מסוף המאה הי“ז השתמש בדרך ההשאלה וקשר את השם הזה למלון רב־ממדים, שחבר, ממנו שאל הצרפתי דידרו (בראשית המאה הי"ח) את המושג הנושן־החדש בשביל המפעל ההיסטורי הכביר שהוא וחבריו הנודעים לתהלה – דלמבר, וולטר, רוסו ועוד – יזמו באותם ימים והמפורסם בעולם בשם “האנציקלופדיה הצרפתית” שנצטרפה והושלמה במשך שלושים שנה, ואלו היוזמים עצמם על משתתפיהם העיקריים נושאים בתולדות הספרות והמחשבה בעולם את תואר־הכבוד עשיר־המשמעות והטעמים, – “אנציקלופדיסטים”; אכן, לא לשוא נשכחה המשמעות הראשונה של המלה כנזכר למעלה, ואלו המשמעות המושאלה הימנה – היא שהכתה שורש עמוק בתודעתנו, והיתה לקנין־תמיד, כי על כן מפעל אדירים יזמו ואף הקימו האנציקלופדיסטים הראשונים לתועלת דורם ולתפארתו, לדוגמה ולמופת לאחריהם; כי כונתם של דידרו וחבריו לא היתה לחבר מין ספר־”עזר" בשביל מתלמדים ומלמדים, אף לא “להקל” על מי שהוא לאסוף ידיעות מן־המוכן ובלי עמל רב, כלומר להקנות לכל הרוצה ב“נוחיות” – “תורה כולה על רגל אחת” ואף בלי להזקק ל“ואידך זיל גמור”; מחשבת־יסוד גדולה היתה אצלם: – לסכם בסכום ממצה את כל השגיו של העולם התרבותי ולהוכיח: – כל מה שחשוב ונצחי, לא בא אלא בכוחם של ההומניזם והשכל הטוב כאחד; הם בקשו בסתר־לבם להלחם באופן זה בעריצות שבעולם, להשכיל את האנשים שיתנגדו לשלטון אבטוקרטי, ללמד את העולם להבין בהבנה נוקבת, כי אין קדמה אלא בדרך של חרות־המחשבה וההגיון־המעשי, והם בטחו בנפשם, כי עלה יעלו סכּום אשר יהיה בה־בשעה גם ציון־דרך אל הבאות; ולא לשוא נתקלה כל החבורה המכובדת הזאת במכשולים חוזרים ונשנים מצד הצנזורה ואפילו הפרלמנט, ורק בכוח קסמם האישי של כל אחד מן החושבים והחוזים ההם ובתוקף סמכותם המזהירה במדע, בחכמה ובאמנות, הצליחו והתגברו על כל האסורים והחרמות והביאו את מפעלם לאחר ל' שנים ארוכות אל החוף הנכסף והמתוכן.

ב

מאז ועד היום היה רעיון האנציקלופדיה לנחלת הרבים בכל אומה ולשון ואין לך כמעט זמן פנוי, אם לא במדינה זו הרי בחברתה, בלי שיעשו מתמידים וחרוצים, בקיאים ומומחים, אנציקלופדיות כלליות מרובות־הכרכים או מקצועיות ומעוטות־ ההקף; ועכשיו צאו נא וראוּ: – במשך כל התקופה שאינה קצרה לגמרי לא נתפרסמה לסמכות גדולה בכל העולם אלא ה“אנציקלופדיה בריטניקה” בלבד, אף על פי שנתחברו רבות כדוגמתה – בגרמנית, ברוסית, באיטלקית ועוד; נמצא, כי כולן כאחת אין בהן יותר משיש במאורע “לוקלי”; ולא פלא הדבר, כי בכל מקרה ומקרה מועסקים, אמנם, מלומדים גדולים, מומחה מומחה למקצועו – אבל בכל האנציקלופדיות הללו אין יותר מאינפורמציה, תמצית ענינית רגילה מאד, רובה מתורגמת וחקויה, שלא כמו באנציקלופדיה הצרפתית הראשונה שערכיה העיקרים נכתבו על ידי אלה שמגמה משותפת אחת גדולה היתה נר לכתיבתם, ולא עשו את מלאכתם “מצות־אנשים־מלומדה”; כל המפעל לא היה, כמובן, מסחרי אפילו מלכתחלה ואף לא טנדנציוזי־קטנוני, אם כי מתחלתו ועד סופו נבנה על פי חוק הטנדנציה הנעלה; ואלו ה“אנציקלופדיה בריטניקה” כבשה את דעת החכמים ולב ההמונים תאבי־הדעת כאחד בזכות הפוכה של הטנדנציה המוגדרת והמסוימת מראש, הלא היא האוביקטיביות הנדיבה מאד, בתוקף רחבות היד הבלתי־שכיחה, בכמות כבאיכות המעשה, כי על כן כל מלומדי־העולם שותפו בחבור זה, שהיה למין פונדק־אדירים לכל “יש” באנושיות, כלומר גם לנגודים כמות שהם, כמו לכל התאומים וההרמוניות, והאנציקלופדיה הזאת הנה באמת אספקלריה בעלת נאמנות עובדתית מפליאה ובעלת ממדים שלא כל זמן ולא כל לשון עשויים לצרף ולבנות כדוגמתם.

ג

טבעי הדבר, שרעיון גדול זה בכללו וכן הופעותיהן של האנציקלופדיות השונות בכל המדינות השפיעו קנאת־סופרים וקנאת־מולי"ם כאחד גם בעולם היהודי ועוד לפני דור ויותר נתרקמו כמה וכמה יזמות לצרוף אנציקלופדיה ישראלית למופת, בלשונות הגויים וגם בלשון העברית; כמעט כל האנציקלופדיות שהופיעו לאור, גם בלועזית וגם בעברית, אם כי הביאו תועלת, לא נכר רשמן וכמעט שאינן נזכרות במיוחד, כהזכר מפעל שערכו התרבותי גדול עד שאין לפסוח עליו בשום פנים ואופן; ודאי הדבר כי לפני אחד־העם היתה מחשבת־יסוד גדולה לאנציקלופדיה עברית ואלו עלה בידו לבצע את רעיונו, כי עתה היה רושם המעשה נשאר מפעל לדורות, אלא שהדברים לא נסתיעו.

ד

עכשיו אנו עדים למין בולמוס שתקף את הצבוריות ואת המולו"ת העברית בארץ־ישראל לעשית אנציקלופדיות, הצצות ובאות עלינו בשפע מדהים כאותן והפטריות; ואם כי יש סבה לחששות מפני רבוי זה שיד החפזון בו והתחרות של קלות־ראש עם חוסר־אחריות, בכל־זאת יש להודות ולצין במפורש: – הרעיון האנציקלופדיסטי צורך השעה הגדולה הזאת הוא, כי אולי מעולם לא היו זקוקות אומה ולשון לסכום של עבר ארוך ומרובה תהפוכות כמו שזקוקה לכך אומתנו בזמן הזה; הכרח היסטורי הוא וצו חיוני עליון – להביא הכל־הכל לידי מכנה משותף, על מנת לאפשר את חשבון הנפש וחשבון הנכסים הגדולים והמפוזרים לקראת יום־עתיד־לבוא, שיהיה אחר מא' ועד ת', אף על פי שיהיה, כמובן, מבוסס על כל שהיה, נובע מן העבר וצומח מתוכו בצמיחה אורגנית; והלואי ולא תשלוט האימפרוביזציה בכל ההתחלות הללו והעושים יהיו מבורכים בהכרת האחריות ובחכמת המעשה־לשמו, שימעטו בתרגום וחקוי וירבו במקוריות, להרבות בטעם אישי מובהק ולהגדיל ידיעה שלמה ומובהקת.

אשרי הקורא, ששעתו משחקת לו (בנטותו מדרך־ההרגל ליהנות מספרים שערכם בטוח ושמחתו מהם לא מפוקפקת אצלו), כשהוא נוטל חבור שנושאו מלומד־מוגבל, שעיקרו תועלת דוקא ולפתע־פתאום מתגלה לו, שהחוקר הזה, איש המקצוע, מורה ההוראה ה“יבשה” – משורר הוא; אכן, רבה מאד היא החדוה השמורה למענך אם הצלחת להבליג על פחדך מפני שפע הערות בספר עבה, כגון אלה שבספר “ביאור לדיואן של שירי החול” לרמב“ע מאת ד”ר ח. בראדי ז“ל, אם התחלת ממש לקרוא הערות אלו, הערה הערה לעצמה, תוך השואה לנושאה המקורי – ואתה ממשיך בכך עד הסוף; רבה החדוה – משום שלמדת לדעת כי הבנתו והבחנתו אינם פרי של חכמה בלבד, אלא גם של אהבת־שירה, וגם של שירה שהיא ממהותו של החוקר המלומד! שקול זה של מלים בזהב, זו ההערכה של קוצו־של־יוד בפז, אורך־רוח נפלא זה, עם עמל קשה של נעור אבק מספרים ישנים וכתבי־יד עתיקים – אם כל אלה אינם הופכים למעשה שהנו מדכדך את הנפש, אלא אדרבא, – אתה חש כי התרוממות־רוח מפעמת אותם ואתה מבחין בחדוה ערה לפכים קטנים, כביכול, – האם לא תבין כי רק מי ששירה נשמת־אפו מסוגל לעשות ולהצליח באלה? ידיעה עמוקה והבחנה דקה בהבדלים בין לקצב לקצב, בין מין אחד של חרוז לבין משנהו, זו הכוי שאדם נכוה מאות אחת מוטעית והוא נודד מבית־נכאת לבית נכאת כדי למצוא את שורש הטעות ואת הצדוק של ממש להשערת תקונו, – תכונות־לב אציליות הן; ודאי, – גם לשטח זה של חקירה באמנות נטפלים משותקי־טעם וגסי־יד, ממש כמו למעשה הפיוט עצמו, אבל מי שחך בוחן לו, – הוא לא יתעה לזמן ממושך, כי שוב ישוב ויבדיל בין הקלפה, שיזרקנה, לבין התוך, שישמרנו, וידע להוקיר ולהכיר תודה למשוררים, השרים בדרך של חקירת־שירה, – כד”ר ח. בראדי, כד“ר א. א. הרכבי, דוד כהנא, זכרונם לברכה, או כחיים שירמן, מנחם זולאי, א. מ. הברמן, יבדלו לחיים; וכחוקרי־שירה אלה, או אחרים דומיהם, כן גם המדקדקים ברוכי האהבה ללשון, על אותיותיה ותנועותיה, המתייסרים ביסורים ללא־נחמה מכל פגיעה ברגש קל, חס ושלום, הסולדים סלוד של יאוש ממש מסירוס מינו של עצם, תאר או פועל, הבוכים בכי מר לכתיב מלא או חסר – לא בעלי “מלאכה” אחת הם, לא מלמדים סתם בעלמא, אלא אבירים גדולי־לב, עדינים במחשבה ואנינים ברוח! לא לחנם אנו מוצאים מדקדקים ששמותיהם הם: ר' סעדיה גאון, דונש בן לברט, ברוך שפינוזה, ר' אברהם אבן עזרא! נסו נא והשלו את עצמכם באורך־רוח וקראו לאט־לאט, מתוך ציון מכוון וממושך, בספוריו של פרופיסור בכר: “נצני הדקדוק”, ר' אברהם אבן עזרא המדקדק”, קראו נא את מכתבי שד"ל בשאלות של דקדוק הלשון, את ספרי הדקדוק ומאמריהם של האחרונים שבינינו: – ר' דוד ילין ושל ר' יצחק אפשטיין זכרונם לברכה, של א. אברונין יבדל לחיים, ואם אינכם נוקשים בהרגלים – שוב תודו על שעה יפה ששחקה לכם בנטותכם מדרך־המלך בבקוש הנאה מספרים ובטיולכם גם במשעולים “צרים” רבי אור ומשופעים תפארת רעולת־פנים ומדברת בלשון של מדע ומחקר; העבודה! – כשם שכל משורר גדול ואמתי אינו אלא מי שהנהו גם מדקדק בכוח, כן כל מדקדק גדול ואמתי אינו אלא מי שהנו גם משורר בכוח. –

לפני כך־וכך שנים קראתי מסה בקרתית מאת מכס קומרל בשם “שירו של גתה”; הדברים השפיעו רושם מפתיע־רענן, כמו לא נכתבו על נושא שנוצל כבר פעמים אין־ספור גם על־ידי גדולים וטובים; נעים היה לחוש שאדם כותב מה שהוא כותב בפשטות ובמקוריות שאננה ומעורר רצון מפורש לשוב ולקרוא את שיריו של גתה, לראותם בראיה חדשה. כהוראותיו של בעל־המסה; אלא שסבות שאין להן הגיון גלוי, העמידו בנסיון את הרושם הנ“ל ולא נתנו לרצון שנתעורר לבוא על הגשמתו אלא ימים ארוכים לאחר־כך; ומשהחלה הקריאה בשירים אלה לא משה, אמנם, היד מהם ולא חדלה הדעת מלעקוב אחרי תכניהם, החוזרים ונשנים. ואחרי צורתם השוה כמעט תמיד והיא כאלו אפורה – אף־על־פי שהיה בקריאה זאת גם מעין “מאמץ” שטעמו הוברר תוך כדי בקוש צדוק על החשד העצמי: – שמא שחיתות־הבחנה היא? ומה שהוברר הוא: שירה זאת היא קודם־לכל בעלת אקלים שונה הרבה מאקלימה של השירה שאני מצוי אצלה, מאהבה, זמן ממושך כל־כך; ואם תמצא לשאול: האם חלופי־אקלים אינם מגרים את הדעת הסקרנית ואינם נעימים בגרוים? יש לענות ולומר: אמנם כן הוא, אבל במה דברים אמורים? – כשהחלוף בא בהכרה, ומתוך הכנה לו – אם אתה פושט בגד ולובש בגד לשם כך; כי המעבר משירתו, נגיד, של מלרמה, או של פסטרנק, או של גיאורגה, – לשירתו של פושקין, או של גתה, – כמוהו כמעבר ממקום אחד באקלים מסוים אל מקום שני שאקלימו שונה שנוי חריף! והנקלע מרצון לאקלים חדש ובלתי־רגיל עמו לא יתכן שיהיה משוה השואות ומקיש הקשים בנעימה של מופתע מזה וכאלו בא בטענות ובמענות או מתוך צער־שוא שאין בידו למזג ולשנות, ממה שטבע הטבע; אדרבא, עליו להרבות את הנאתו מן הנגודים וההבדלים, שהם אורגניים ומובנים, אם הוא מוכן־ומזומן לכך, – להלכה ולמעשה; כי שירה טובה ובעלת משקל אין משמעותה מזג שוה ושנוי רק בפרטים קטנים ובניואנסים (שגם הם לעצמם, כמובן, דים לפעמים, להבדיל הבדל נכר וחשוב, בין משורר למשורר); יש גם הבדלים מן הקצה אל הקצה, עד כדי דבר והפוכו ממש; – ואף־על־כן אין בכך משום שירה טובה והפוכה, אלא – שירה טובה ושירה טובה אחרת, שכל אחת מהן נקנית על־ידי איש אחד בכלים שונים כל פעם, בתפיסות מנוגדות אפילו, בלי שיהיה בזה בכל־זאת משום שנוי־טעם; אקלימו של גתה חריף בשביל בן־דורנו ב”חדוש" שאינו רגיל: חוסר־חריפות; הדברים המוגשים לנו על ידו מוארים באור (על קפוליהם וקמטיהם אפילו) אבל אינם שטופים וטבולים בו, כנהוג עמנו היום; אין הברק חסר בדבריו, אבל החזיז יקר־מציאות הוא, וכשהוא נמצא אינו מעיד על ידיעה בעשית חזיזים, אלא על כוחות גדולים ומתחככים שנצטברו במקום אחד, שמהם פרץ החזיז; ולהפך, – אם אנו מוצאים אור שלו ושוה אצל ר. מ. רילקה, נגיד, או אצל פול ולרי – הרי זה מעיד, שהם התאמצו לשם כך דוקא, בכוח טעמם הטוב, שהם “דכאו” את האור המצליף ושוטף, שהוא מתכונתם, תכונת משוררים טובים אפילו בדור הזה; הנה כי כן יפה “מאמץ” קריאה זה בשירי גתה לא רק בזכות מעלתם לעצמם, אלא גם משום שהם משפיעים הרהור בהרגלך שאתה רגיל עם קריאת שירים אחרים ושונים מהם; אתה למד לדעת, שארץ חדשה וזרה לך, דוקא בשעה שהיא מתחבבת עליך, – אינה מרחיקה אותך מארצך ואינה פוגעת בטעמך המנוסה עמך, אדרבא – היא מוכיחה לך את אהבתך הטבעית, היא מורה לך להבין את אהבתך, לבחון ולהפריד בין מעלות האמת שלנושאה לבין המעלות המדומות שלו.

א

שונה הספרות העברית, בהתפתחותה, מכל שאר ספרויות בעולם, כי כמוה כפירמידה הפוכה: – ראשיתה, הגלויה לעין, אינה, כרגיל, בשירה עממית־לירית קלה, ולא באפוס־גבורה אנונימי, אלא דוקא בשיא ההשגים של יצירה, בפסגה של אמנות: – בתנ“ך; הספרות הרבנית, גם כשמחבריה היו אנשי מחשבה דתית וחברתית בעלת שעור־קומה, ואפילו בעלי כשרון הרצאה צלולה וחלקה – לא התכונה מעולם להמוני־עם, אלא לחוגים של למדנים, בני־תורה וחובשי ספסלים בבתי מדרש; ומוסברת לנו העובדה, שהיא לא היתה זקוקה ליסוד ראשון וקודם לה – לעממיות; גם ספרות ההשכלה אף על פי שבקשה להשכיל את ההמונים, לבער אחרי הבערות של “העם־ההולך־בחושך” – לא פנתה מעולם אל שכבות רחבות של קוראים, לא על פי הכלים שנקטו, ולא בכוון לבם ודעתם הלכה־מעשה; וגם כאן לא נתפלא על שלא חשו בהעדרה של הדרגה הראשונה ביצירה העברית, ולא עמדו על חסרון של משלים עבריים עממיים, פזמונים קלים, הנמסרים מעלם אל עלם, ומנערה אל נערה, וגם זקנים ובאים בימים שמחים לחדש בהם את נעוריהם ולשעשע את שעת ערביתם; כרבנים כמשכילים, גם אם המריאו מרומים בהגותם, ואף אם אמרו שירה בספריהם הכתובים – לעולם בקשו להיות מורים את העם, רצו לחנכו ולנהוג בו, ובשום אופן לא העלו על דעתם לקנות את לב העם על ידי הנאה מאופן הרבצת־תורתם, ולא רק בדרך ההסכמה לצדקתם; אכן, בפלפולי הרבנים ובמליצת המשכילים, יש משהו שאפשר לראותו בחינת השתדלות והתאמצות לתת צורה אמנותית לענינים שעיקרם רק התוכן – בכל זאת לא היו גם אלה אלא כעין מטעמים בשביל “יודעי חן” או כמין אמנות… קמרית בלבד; ואל תטעה אותנו העובדה, שרבנים רבים התפלפלו לשם פלפול ומשכילים נשאו מליצה לשם מליצה, – כי לא באלה מרכז ועיקר, לא של הספרות הרבנית ולא של הזרם המשכילי, כי תמיד (ממש כמו “האמנות־לשם־אמנות”) אין הם אלא קלפה שהעלה הגרעין לאחר זמן ולסיום תהליכו דוקא (לשמירת עצמו ולמגן מקלקול מחמת קיום מעורטל בתוך חלל האויר); ורק כשהגיעה התפתחות הדברים לאסטדיה נוספת, משנפתחה התקופה החדשה, זו שהביאה עמה לא רק מורים ומחנכים, מנהיגים ומחוקקים לעם, אלא אישים המקנים משהו לעם דוקא כדי לקנות לעצמם את אהבת העם, את התפעלות ההמונים, – משקמו יוצרים – מספרים בפרוש ומשוררים במפורש ולא רק בדיעבד, בה בשעה ממש הורגש באופן החריף ביותר – המחסור בשירה עממית; ומכאן ואילך מתחילה גם הדאגה ביודעין ובלא־יודעין, למלא את החסרון, ומיד אף התחיל הפרוצס ההפוך הזה, הבלתי שכיח, כי “בלתי”־הגיוני ו”מופרך" – של… יצירת שירה עממית בעברית; לא על ידי העם ולא על ידי אלמונים, אלא בכוח של יחידים ובכשרון של משוררים.

ב

אם יש צורך לצין ולומר את המובן מאליו – כי לעולם אין יוצר, אפילו הוא אינדיבידואליסט קיצוני, וגם כשהוא יחיד מיוחד ויוצא דופן מכלל החברה, מגיע לכלל של יצירה אלא שעה שהוא חי ופועל בתוך העם; אלו, דרך משל, ידע, דנטה מה שידע, ואלו חונן בכשרון הגדול שחונן בו – ורק שהיו מבודדים אותו מנעוריו במדבר מן המדבריות (ולו שלחו לו את כל הספרים שבעולם למקום מגוריו השומם), – בשום פנים ואופן לא היה מעלה כאן אל האור את יצירתו; הכשרון הגדול הוא אישי תמיד ואין אמן אלא זה שיחודו מובהק, ואעפי“כ – כל שכוחו של מספר או משורר גדול יותר, יותר הוא בטויו של העם, גם בשעה שהוא קופץ קפיצת־זמן ומקדים עצמו עתיד להוה, ואף אם הוא נלחם בעמו, קושר מריבה אתו ומוכיחו תוכחה קשה ואכזרית; הלא ברור הדבר: אין דומה, לא יכול להיות דומה, כוחו והדרו של מי שמבטא את עצמו, לכוחו והדרו של מי שמביע את הרבים – חכמתם של דורי־דורות, פלאם של נסיונות אבות־על־בנים; גם אם תעלה קומת איש עד לגבהי שחקים, ואף אם יתקע רגליו בתהום רבה – לא ישוה הדבר בכמות כבאיכות, למי שמקפל בנפשו עבר עם הוה של עמו, מלחמותיו, שמחותיו, בכיותיו וצהלותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, זקניו וצעיריו, גבריו ונשיו; כן, נפלאה מנפלא, נשגבה מנשגב היא זו התופעה, שעם שלם, מן הנדח שבאכריו, מן הבלתי־נשקל שבאלמוניו, ועד לבחירי חכמיו – מיפה את כוחו של היחיד לשמש לו פה בשיר וספור; רכזו נא פעם אות דעתכם והטו במכוון את אזנכם בהקשבה פנימית אל יצירתו של ל. נ. טולסטוי – האם לא תשמעו מתוכה קול המון גוי עצום, דורות רבים של לוחמים, של כמרים, של ישישים ושל תינוקות, חכמה וסכלות, תמימות ופקחות, שכרות ופכחות, בכי ורנה, שתוק אברים ורקוד כל העצמות – של מיליונים, מיליונים רוסים? איש יחיד, בכוח עצמו בלבד, שאין עם בוחר בו ושולחו למעלל גדול זה של יצירה ענקית – לעולם־לעולם לא יגיע לכלל גדלות כזאת, לידי גאונות רוח ולכשרון אמנותי מדהים כזה: והיתכן להעלות על הדעת, כי עולמות עשירים אלו של ו. שקספיר – המצאה הם, בדויים מלבו של איש אחד, גם אלו חי, לבדו, כמובן, רבוא שנים? לא! אין כאן אלא מסירת־קולמוס של המוני עם רב, במדינה עשירת מעללים ושואפת גדולות במלוכד לאחד נבחר ובעל כוח: פה זה שדרכו פרצה בהוד־אדירים לבת־רוח זו, אינו אלא הפה של הר געש נרחב, של אדמה מלאה וגדושה חמרים שגרמו להתפרצות זו; אכן, הוכחה לאשר מצוי בעם, אות נאמן ומבשר את הגדלות שביצירת יחיד, שתבוא במוקדם או במאוחר – היא דוקא שירה עממית, זו הקלה, לכאורה, והאלמונית; הלא זה פזומו של עם שלם: משלים, אגדות, פזמונים, בלדות וכדו', שאין יודע את מחברם או את זמנם המדויק; כמה הפליא אחד חוקר־שירה אנגלי לנתח את מחזותיו של ו. שקספיר ולהורות באצבע על השירים העממיים, על פזמוני הבארדים, ששמשו יסוד מוצק ליצירותיו של הגאון; שירה עממית כמוה כ”כתב סתרים" של יצירת עם שלם, שרק המשורר הגדול מפענחו ומדובב על פיו את היצירה השלמה של עמו: קחו מן הצרפתים את “הפזמון על וולאן” או את ה־ chansons du geste ומי יערוב לנו שבלעדיהם ובלעדי דומיהם היה קם ויוצר משורר כויקטור הוגו או אפילו כשרל בודלר; ומי בטוח כי בלי שירי הצוענים ובלי שירי הגבורים ברוסיה היה מיטיב לפיט כל כך א. פושקין, וכו' וכו'; ועל כן – כל הסבור ששיר־העם פרימיטיבי הוא ונחות־דרגא, אינו אלא מגלה את בורותו על מהותה האמתית של היצירה ודרך התפתחותה: כל שיר עממי אנונימי הנו כמין הודעה מטעם העם: – הפרחים פורחים, הבשמים מבשימים, ומגיע והולך הזמן שהדבורה תרדה את דבשה!

ג

המשורר העברי החדש, המשורר לפי דמו ויעודו, אפילו הוא מוכיח כח. נ. ביאליק, וגם כשהוא שוקל את דבריו באבני־משקל כבדות – אי אפשר לו שלא יחוש, לכל הפחות, כי חסר השיר העממי; כמובן, שהוא יודע את גורלו: העם לא דבר בלשון שירתו ועל כן לא פזם את אשר עם נפשו ולא זמרר את “שכלו הישר”; כן, סבה יש, אבל אין היא צריכה להיות, ולשם כך מועיל גם האמצעי ה“ערום”: לראותה כאלו איננה; וח. נ. ביאליק – מחבר שירי־עם! יש לתת בפי ההמונים שירים קלים, פזמונים פשוטים, לעוררו לפזום עד שיתפזם! תאמרו, – שאין בשירי־עם של ח. נ. ביאליק מרוחו המיוחדת לו, משגב אשו הנפשית – יתכן שכך הוא: אולם אל נא תדמו, כי “שעשועים” היו אלה אצל המשורר הלאומי, משהו שנעשה במקרה וכלאחר יד, כי אך טעות מרה תטעו כאן; גם בזה נביא היה, שהקדים מעשה להלכה, שהכין תרופה לפני בוא מכת־השדפון; הוא עשה עצמו, גם מבחינה זו, משל ומופת; ועכשו לכו נא ובחנו את שירי העם של ז. שניאור, של יעקב פיכמן, ושל שאר המשוררים בני דורם – מה נקל ללמוד ולהוכח, שמעשה רב עד לאין־שעור נעשה כאן, בני־מלך הם שעוררו והעירו את בת־המלך הרודמת! ועוד יסֻפר שבחם זה ועוד תוּשר תהלתם זו.

ד

עכשו וכאן, בארץ־ישראל, לא השירה בלבד היא שתבעה לטובת עצמה, לבריאות גופה, את השיר העממי, אלא שהחיים החדשים, המתרקמים והולכים, תבעו זאת; המלאכה זעקה לקצב עברי, החרושת שאגה למניע פיוטי, הפטיש העושה בחצץ מאן לעלות ולרדת בלי לווי של פזום! כולם יחדו כפו ממש על המשוררים, בעלי הלב וברוכי־האוזן, להיות פה להמון העובד; והכרח היה לתת דוגמא לאלמונים שיבואו, בזמן מאוחר בודאי ולהבר פזמוני־עם ושירי־רחוב; עד שהלשון תהיה שגורה בפי המונים ותשיר מתוך דמם, ו“מן השפה ולחוץ”, כביכול – עד אז נאלץ עוד המשורר, בעל השם הפרטי לתת בזה מפרי עטו; והם נתנו – א. שלונסקי, י. קרני, ש. שלום ואחרים, ושוב – ח. נ. ביאליק וי. פיכמן; את הפזומים בכל שבעים לשון, בעיקר – ברוסית, באידיש, התחיל דוחק השיר העממי העברי, אעפ“י שהיה מועט ומצומצם עוד; ואיזה הבדל בין הפזמון החדש, שלא גדל עוד ולא צמח, אבל נתחבר באוירא דארץ־ישראל, לבין זה שנוצר בחוץ־לארץ, כאמור לעיל; שם ואז – נועדו שירי־העם, כיתר השירים – לקריאה, לעיון תוך התיחדות, ואלו עכשו וכאן נועדו הללו – לזמרה, לשירה בחברותא; גם ההם וגם הללו – מלוטשים בניבם ומדודים בקצבם, אלא שהדבר שונה תכלית שנוי, כשנוי שבין מקור לתרגום, לאו דוקא של לשון ודבור, אלא של חיים ושל מציאות; מחבר התוים לשירי העם היה – באותם הימים – הנכר, ואלו באלה הימים – נולד השיר על התוים גם יחד; אכן, גם במדת הזמן חלה תמורה והשתנה מאד מרוצו – שנה אחת, ולא כל שכן עשור של שנים, ממש תקופה שלמה היא, ועל כן, לא ארכו הימים וכבר מלאה הארץ זמירות, פזמונים ושירי עם לא יספרו עוד באצבעות – הנה נשאים בפי כל – על חיים בקבוץ, על הוי תימני, על בנין מגדל וחומה, על נמל ועל ים, על לטוש יהלומים ועל ציד דגים בים; ולא עוד המונים בלבד, ולא רק שבח ותהלה לעמל, אלא יותר מזה, – כבר אפשר “ללעוג”, לשיר על המגוחך אשר ב”חלוץ" וב“חלוצה” וכדו'; גם עכשו אין השירה הזאת אלמונית, כי הרוצה לדעת – יחפש וימצא כל שיר ושם מחברו עליו ואף־על־פי־כן, אפשר לומר שהאלמוניות כבר לובשת עור; לבי מלא קנאה אל אותו מבקר וחוקר־ספרות שיקום ויהא חפשי מן העבותות – הנעימות כל כך – של שיכות לנוגעים בדבר, והוא יאסוף שיר אל שיר ופזמון אל פזמון, ויעצב את דמותם של מעצבי השיר העממי העברי בזמן הזה, מה רבה תהיה אז התפעלותו שעה שימנה אחת לאחת את אבני החן שחותמו של נתן אלתרמן טבוע בהן; כמו בתוך בירת קסמים והלך האיש ההוא, כי יאסוף ויאסוף ולא יהא מנין לכמות של פזמוני המשורר הזה, הוא יחלק וימַין ויבדיל ולא ימצא שעור לתחומים ולא יספיקו לו שמות לסוגים של שירה עממית ששפעה ושפעה מרוחו של נתן אלתרמן; – פזמונים לתיאטרון סטירי, זמירות למאחרי עלי יין, שירי לכת לחילים, להמוני־עם, לעמלים, בלדות על מאורעות הזמן הקשים, שירים קלים על עניני דיומא, רומנס לנאהבים ונעימים, ועוד ועוד – אוצרות על אוצרות של חכמה ובינה, של תמימות, של בכי וצחוק, של שבח ולעג, של גערה ועדוד, של קינה ובדיחה. של יגון עמוק ושל חדוה עצומה, – הכל בלשון עממית קלה ועשירה, מועטת ומחזיקה מרובה, וכל הקהל לשכבותיו, השונות, למקומותיו ולמעמדותיו, נער ונערה, זקן וטף – כולם קולטים את השירים הרבים האלה, משמיעים ושרים, יודעים את שם משוררם ואין מדגישים זאת, כי זהו העיקר – שירים מתוך העם הם, פה לעם הם, זמר־העם הם: מעוט שבמעוט מתפרסם מפעם לפעם באיזה עתון או בקובץ נדח, אבל רובם ככולם – מפוזרים בארכיונים של תיאטראות, בפנקסי פזמונאים ובמחברות קריָנים וקריָניות למיניהם: אביהם של כל השירים הנפלאים הללו, אינו דואג להם, כי כל העם אוספם אל נפשו, הם נרקמים במסכת החיים, הם עצמם כבר כאבות־מולידים; ומה גם ששירים עממיים אלה, כל כמה שהם יפים וחשובים, נחוצים ויקרים – לא עיקר ומרכז הם לגבי נתן אלתרמן, משורר של “כוכבים בחוץ”, של “שמחת עניים” ושל שירים רבים אחרים, גדולים וקטנים, שבהם, כמובן, מתגבש כשרונו היוצר, מחושלות השקפת עולמו והרגשת עולמו; ומי שבקי בשירת יחודו זאת, מי שיעמוד מכאן על הכבודה הרוחנית של נתן אלתרמן, הקורא אשר ישיג את הכוחות הגדולים, הישראליים, הייתי אומר, שבשיריו הליריים ויבין ליסודות ולמניעים של הכשרון העברי המקורי הזה – הוא ישיג גם את טעמה של העובדה, שנתן אלתרמן משוה אלמוניות, אם ביודעין ואם בלא־יודעין, לשירים רבים כל־כך, לשירים שהם אצלו “רגעים” ונראים לגבו כ“אגב”, ולפעמים – אפילו פחות מזה; אולם כאן והפעם לא לשירתו של נתן אלתרמן בכלל הכונה, אלא דוקא לשיריו העממיים, בפירוש מפורש לנקודה זו שבהם, שהיא חשובה לכלל הטוב הזה – למדת האלמוניות שבהם, המאצילה את ההשפעה הנדרשת, המורה את הדרך לאחרים, המשמשת דוגמא ומופת; ובדברים אלה, אין אולי אלא כמין קשירת סימן בלבד, כעין אחיזה פורתא בשביל המבקר והחוקר אשר יבוא, הוא המעורר קנאה מראש, מפני אותם טעמים שצוינו לעיל.

בשם זה נתפרסמה הרצאתו של המשורר והמבקר האנגלי ט. ס. אֶליוט, שנשא בפני אגודת חובבי וירגיליוס, וההרצאה עשירה ברעיונות מקוריים ומופלגת בהגדרות מפתיעות, שאף אם אינך מסכים להן – יפות הן לעורר את המחשבה על הנושא הנדון ולכון את רצונך להקשים והשואות גם בתחומי ספרותנו; אחד הרעיונות המצוינים ביותר בחריפותם בהרצאה הנ“ל הוא זה, שהקלסיקן למופת, במובן הנרחב ביותר של המושג, הוא רק מי שדולה ביצירתו את כל אפשרויותיה של הלשון, עד להתשת כוחותיה ממש, וכיון שוירגיליוס לא השאיר כל דרך להתפתחות נוספת (עד שלא בא שנוי יסודי בלשון הלטינית) – הרי הוא הוא הקלסיקן, ואלו שקספיר ומילטון, שכפי שמראה ההיסטוריה, השאירו דרך פתוחה לסוגים אחרים של השירה האנגלית – אינם קלסיקנים במובן הנ”ל; אכן, הוא מוסיף ומסביר, כי אחרי שקספיר באנגליה ואחרי רסין בצרפת – לא נוצרה עוד דרמה פיוטית בעלת מעלה ראשונה, ולאחרי מילטון לא הופיעה פואימה אֶפית ברמה גבוהה יותר – אלא שדבר זה בא משום שכל יוצר גאון, אם הוא קלסיקן ואם לאו, ממצה את הסוג שהוא יוצר, מתיש את כל אפשרויותיו, עד שעוברים כמה דורות ומכינים תנאים חדשים לעליה נוספת באותו הסוג; וההבדל הוא יסודי מאד, לפי אליוט, בין משורר גדול, הממצה עד הסוף את כל האפשרויות לצורה פיוטית אחת וקרן־זוית זו או אחרת מן הלשון, לבין הקלסיקן שאינו משאיר כלום בלשון דורו שלא דלה אותו עד התג האחרון; וחשוב מאד הוא התנאי הנוסף להופעתו של הקלסיקן, והוא: – לא שהמשורר הקלסי ממצה את לשון אומתו בדורו, אלא לשון שהגיעה לקצה גבול של התפתחות מסוימת מולידה את המשורר הקלסיקן, ולאחריו – מתחיל גלגול חדש לאותה לשון, ודורות רבים לא יקום בה עוד משורר קלסיקן: האין יוצא, מכל הנ“ל, כי מגוחך הוא להראות באצבע על מי שהוא מגדולי יוצרינו בספרותנו החדשה, ולומר עליו – הנה הקלסיקן שלנו? אפילו לא מנדלי מוכר־ספרים או דוקא הוא איננו קלסיקן, כי על כן מי כמוהו עוד הנהו בטוי לא למצוי אחרון של לשוננו, אלא בפרוש תחלתו של הגלגול החדש, שיביא בסופו של דבר – קלסיקן בעל מעלה ראשונה? וכי לא ניטיב להגדיר ולקבוע, אם נשתמש בקנה־המדה של ט. ס. אליוט, כי רבי יהודה הלוי הוא הקלסיקן למופת שאצלנו, כי הוא שדלה ומצה את כל אפשרויות הלשון, לא של דורו בלבד, אלא של תקופה שלמה בהתפתחות היצירה העברית? דוגמה זו יפה להלך־המחשבה הנ”ל, כי על־כן אפשר לומר, שמשוררים גדולים כמו שמואל הנגיד, ר' משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול – כל אחד מהם כבש כבוש אחרון של צורה זו או אחרת בשירה העברית ולא השאיר אחריו כל אפשרות של גדולה נוספת: – אין להוסיף ולעלות אף כקוצו של יוד על שיר־הקודש “כתר מלכות” לרבי שלמה בן־גבירול, לא תתכן כל דרגה נוספת לשיר האלגי של רבי משה אבן־עזרא, אי־אפשר להגדיל את האמנות האפיגרמית לאחר “בן משלי” של שמואל הנגיד, אבל כל אלה אינם קלסיקנים, לפי הנ“ל, כי על כן את הלשון העברית בכללה לא מצה אף אחד מהם עד לבלתי הוסיף עוד; רבי יהודה הלוי בלבד היה שיא הכוח הלשוני, שקפל בשיריו, שירי־הקודש ושירי־החול גם יחד, את כל סגולותיה של העברית באותה תקופה – והוא הוא הקלסיקן למופת; האם נטעה הרבה אם נאמר, כי אמנם כך הוא יחסה של האומה אל משוררי ישראל בספרד בכלל ואל רבי יהודה הלוי בפרט, אם מי הטעם לכך לא הוגדר בפירוש? ועוד: – המרצה הנ”ל מגדיר נכונה, כי דוקא משום שהקלסיקן ממצה את הלשון בדורו, אין היא אצלו בשום אופן לשון קיצונית, אלא זו של הכלל הגדול; ונדמה לנו, כי נצדק הרבה, בלי שנחטא בפרדוכסליות בכונה תחלה, שדוקא ש“י עגנון הוא קלסיקן, מאוחר במקצת, של תקופה גדולה בספרותנו, היא תקופתה של ספרות רבנית וחסידית; שהוא מספר דוקא, ואפילו בעל אגדה, אינו משנה מאום מן העיקר: – ש”י עגנון הוא הממצה את הלשון על כל אפשרויותיה בתקופה הנ“ל, הוא החותם אותה ומסימה, וזו גדלותו הבלתי־שכיחה ובכך נעוץ הסוד של תופעה ספרותית זו, שאינה חוזרת ואין לה עוד דוגמה ומשל; ומי שינסה פעם להעריך מנקודת־השקפה זו את יצירתו של ש”י עגנון – אין ספק שיעלה בהערכתו חדוש וגם אמת לאמת.

א

יש סופרים ואמנים המסוגלים לעשות בתוך כתביהם מן העבר, אם הקרוב ואם הרחוק, – כעולה על דעתם בשעה מן השעות, ולא רק שהם בוררים ביניהם או גורעים מהם, דבר המסתבר על נקלה, אלא שהם גם מוסיפים, משנים מן המטבע של הזמן ונסבותיו, טורפים את הדברים כולם ומתייחסים אליהם כהתיחס אל חומר גלמי, משלבים מחשבה חדשה במחשבה ישנה, רגש שחלף ברגש שקם והיה עכשיו, ומצרפים כתובים אחרים ושונים, ואעפי"כ אינם רוצים לעקרם מתאריכם הקודם; כותב־טורים אלה תמה על יכולת מבורכת זו, שאינה מאפיו; כי כל חזרה על נושא ישן, ואפילו על דעה שעדין הוא נוקט בה ועל הרגשה שלא עזבה אותו, – אפשרית רק בדרך של התעלמות גמורה ממה שנכתב כבר על ידו; כל כתיבה היא בחינת התארעות אחת, השתלשלות־מישרין של התיחדות שלמה ורצופה עם יצירה מן היצירות, התיהדות העשויה, כמובן, לחזור ולחזור בפרקי־זמן שונים, והיא תמיד בחזקת פגישה ראשונה; וכשם שהיצירה שהוא בקי בה והיא ידועה לו על בוריה מופיעה לפניו כחדשה ואף מפתיעה, כן גם הדעה עליה וההרגשה שהיא מולידה – אף אם לא חדשות הן עמו, – שונות ונבדלות בטעמן, בצביונן, בחיות הנושמת מתוכן; ומכאן ברור, כי מחבר המאמרים המכונסים בספר זה – אפשר היה לו או להשאירם בפזורם בכתבי־העת השונים, ואם לכנסם, הרי רק בצורתם הראשונה, כלומר: בלי תקונים ושנויים.

ב

כנוס־פזורות זה לא בא אלא משום שהמחבר מצא אחיזה בסברה, כי הזמן הזה מחייב את הסכום בכל שטחי החיים והפעולה העבריים־לאומיים, ומובן מאליו – אף בספרותנו, וכי גם זמנו האישי תובע את סכומו הפרטי, בחינת חשבון־הדרך; כולנו הועמדנו בתקפה של היסטוריה גדולה על גדולה של ברירה: – להכיר בכוחה של אינרציה ולהמשיך לעשות ולפעול על פיה, או להכיר ולדעת כי כל אחד ואחד מאתנו נתון בתוכו של משבר, כלומר שאנו עומדים על פרשת־דורות, וצפויים הננו להשבר מתוך לחץ של כחות מנוגדים, ואעפי"כ – לותר על נוחיות האינרציה, ולבחור בדרך של שבירה עצמית, כלומר: – לעשות את ההכרח רצון ושאיפה; וכיון שהצלחתה של מהפכה זו בטוחה מראש, כי על כן אין זו עוד מהפכת רעיון מתקדם כנגד מציאות נחשלת, אלא מהפכת רעיון מתקדם בשלוב מופלא עם מציאות ויש מתקדמת והולכת – הרי המלחמה בעבר לא רק שהיא מיותרת, אלא מכשילה, ואדרבא – את העבר עצמו יש “לרתום” אל מרכבת העתיד, מה גם שהוא עצמו שש לכך, וצאו נא וראו כי כל הישן וישן־נושן מוכנים ומזומנים לחיות תל־מצפה בשביל הצופים אלי חדשות ונצורות.

ג

כרך ראשון של הספר הזה – הנו בחינת מפתח לשני הכרכים הבאים אחריו, כי על כן כונסו בו המאמרים והרשימות שבהם הסביר המחבר את דעתו ואת טעמו בשאלות של ספרות, כלל ופרט גם יחד; ואף־על־פי שבשני הכרכים הבאים מסודרים הדברים לפי שיטה שיש בה מיסוד הכרונולוגיה, בלי קפדנות יתרה, – אל נא יטעו הקוראים ליחס לבעל הספר כונה כל שהיא לכתיבה תולדות ספרותנו בזמן הזה, כי הרבה יותר נכון הוא לומר, בלי לפגוע במצות הצניעות, כי יש בזה משום תולדותיו של טעם מן הטעמים בעניני ספרות; אכן, הבחירה נעשתה מתוך הקפדה שלא יבואו בספר דברים שהם מתנגדים לטעמו ולדעתו של המחבר כיום הזה, – ואולם יש ויש כאן חסר, שהמחבר רוצה ומקוה למלא אחריו בבוא שעת־הכושר.

ד

ולבסוף כמה הערות קלות: –

1. הדברים המכונסים בזה מקיפים זמן של כ' שנים, בערך, ומכאן כמובן, גם הבדלים קטנים וגדולים שבסגנון, שהקורא המעונין יבחין בהם מעצמו, ויסתיע בנדון זה, במדת־מה, בדרך־הפסוק השונה: קודמת – רגילה, ואחרונה – כל פרק במאמר כמוהו כמשפט אחד, מתוך כונה לציין כי כל הפרק הנו רעיון נבדל־לעצמו, בתוך מסכת ההערכה של נושא מן הנושאים, והוא הולם את דרך־המחשבה של הכותב בשעת כתיבתו: (שלא כקודם – פסקים־פסקים, אלא) פרקים־פרקים.

2. מתוך ידיעת מצב־הדברים במעשה הכתיב העברי בשעה זו, כשכל עתון וכל סופר הנו בעל שיטה פרטית ואין אחדות, אלא אדרבא, – מבוכה והפקרות, חזר המחבר אל הכתיב המסורתי, החסר, עד בוא העת ומוסד לאומי ימצא דרך וסמכות להרחיק לקויים ולשכלל את הצריך שכלול, וכל העם, על סופריו ומוריו, יקבלוהו ויציתו לו.