א

עובדה מפורסמת היא, כי בדרך הכלל אין תלמידי בתי־הספר רוחשים חבה לשעורים בדקדוק־הלשון. רובם הגדול של הילדים אינם מוצאים כל ענין “חי” בשנון כללים ויוצאים מן הכללים, ולכל היותר הם מקבלים עליהם את ה…“חובה”. אכן, לא מעטים גם המבוגרים, אף אם הם משכילים, הסבורים כי מיטב הלמוד של הדקדוק, הוא בדרך־“הטבע”, כלומר – מתוך המעשה, על ידי הקריאה והדבור כשלעצמם. אין ספק כמעט, כי בעיני רבים וכן תמימים הרי זה המקצוע ה“יבש” ביותר, שגם החשבון הוא לעומתו בחינת מקצוע הרפתקני; והלא גם בעזבנו את כתלי בתי־האולפנא איננו משנים את יחסנו, וכל מדקדק – “מוזר” הוא בעינינו, שמא נראהו כמין נזיר, המקפח את עצמו, מותר על עולם ומלואו, ו“מצטמצם” בד' אמות של הלכה קרה, שאין עמה, כביכול כל שכר הנאה והתרוממות הנפש; ודאי, – יש והננו גם מעריצים את המדקדקים־הידענים, אבל קנאה לעולם אין בלבנו לגבי מקצועם וענינם זה, והרוצה להתנחם למחצה, לכל הפחות, נתן להתנחם: – ממש כן הדבר גם אצל שאר אומות־העולם.

ב

והלא טעות היא, אמנם גורלית כאלו, אבל לא פחות מצערת משום־כך; כי לאמתו של ענין – דקדוקה של לשון הוא למוד הצופן קרבו ענין מרובה מאד, עשיר בחכמה פעילה, מלא וגדוש מאורעות, מופלג בשירה, שופע הפתעות רוחניות, עשוי שתי־וערב של עצבונות בני־אדם ושמחותיהם, ואל תראו את ספרי הדקדוק, המוגשים לנו בבתי־הספר, שהם חדגוניים, דומים זה לזה, ערוכים בצורת כללים יבשים ובכל מיני לוחות משעממים, שאינם מצריכים יותר משנון שבעל־פה, – כי רק מחבריהם של הללו אשמים בכך, ובשום אופן לא הדקדוק כשלעצמו, ולא המדקדקים האמתיים, שהם בלי כל ספק יוצרים, חכמים, אנשי־מדע ואמנים בעלי שעור קומה; הה, אלו זכינו, כי עתה היינו לומדים ביחד עם השעורים בכללי הדקדוק, גם את תולדותיה של תורת הדקדוק, על מנת להעמידנו על מהלך הדעות השונות בדבר חוק מן החוקים של השפה: היו מצירים כמו־חיים את הגלריה מרובת־פנים של מדקדקים עברים, המחולקים בטעמים, הנבדלים בבינת כ“ד האותיות על נקודותיהן, המטילים אור שונה על נטיות וגזרות ושרשים וכו‘; הדקדוק, כמובן, אחד הוא אבל המדקדקים – מה שונים ואחרים זה מזה! לא הרי דונש בן לברט כהרי ר’ אברהם אבן־עזרא, אין דומה הרד”ק לר' יואל ברי“ל, לא כר' יונה בן גנאח הוא ר' אליהו בחור, וכן הלאה; אחד עשה את הדקדוק בחינת מדע, השני – פילוסופיה (גם ברוך שפינוזה חבר דקדוק עברי!) השלישי – פיוט: והלא גם המדקדקים המובהקים של זמננו אינם עשויים “מעור אחד”, כי לא כיצחק אפשטיין ז”ל – צ. הר־זהב, יבדל לחיים, ולא כא. אברונין – יצחק אבינרי וכדומה; איש איש וחכו הטועם בלשון, איש איש ושיטתו בנתוח הדברים, כל אחד מהם בעל כונה משלו, בעל תפיסה והשגה מיוחדות; גם אצל שאר אומות־העולם חל בדורות האחרונים שנוי־ערכים לגבי למודי דקדוקה של כל לשון מן הלשונות, והוא נעשה נושא בעל ערך רב לפילוסופים, לפסיכולוגים, להיסטוריונים, ואף למשוררים בשיריהם; אכן, אצלנו העברים לא היה זה מעולם ענין למורים בלבד, לבעלי מקצועות מסויגים, כי על כן תמיד היו אלה אנשי מחשבה גבוהה וחכמי שירה אשר עסקו בדקדוק לשוננו, חקרוהו ואף דרשוהו לכאן ולכאן, חפרו מטמונים מנבכי עבר וחשפו אופקים לבאות; אלא משום שכל המחקרים פזורים על “שבעת ימים”, והספרים הלא־מעטים וטובים יקרי־מציאות הם, ומחמת שלא נמצאה עוד יד פוקדת את הכל, מחקר־מחקר על זמנו וספר־ספר על תקופתו, ומפני שלא נתחבר עדין ספר תולדות הדקדוק על־ידי אחד בעל סמכות ונלהב תשוקה לתורת הלשון העברית ואמן בה – עוד נגזר על המקצוע הזה להיות “יבש” ולא להיות מחובב על תלמידינו כראוי. והלא ספר כזה, – אם לא יהיה בו משום הרצאת דברים כרוניקלית – כשיחובר כמתכונת של תולדות הפילוסופיה, למשל, וינתן בו הבדל בולט בין שטה לשטה, בין פרוש לפרוש בין בחינה לבחינה, כמין וכוח בין דור לדור, בין חכמים רבים ושונים, – ספר כזה ודאי לנו שיחולל מהפכה אצל הצעירים הלומדים כאצל המבוגרים המעינים, ודקדוק הלשון יהיה אז מענין, מושך ורצוי, – ממש כפרקי גיאוגרפיה משוכללת וכמו שאר מקצועות שלב הלומדים ומתלמדים נוהה אחרים ממילא.

ג

אין כמעט מדקדק אחד בין המדקדקים בעלי המשקל שלא היו משוררים בעלי שעור קומה והן עובדה זאת אומרת: דרשוני! לא נגוד יש בדבר, אלא בפרוש – השלמה והתאמה; כי כיופי שאיש הלב הבוחן ובעל החוש העדין מוצא בתופעות של טבע, כאצילות שהוא מגלה ברעיון מן הרעיונות – עשוי הוא למצוא גם בבנינה של מלה ממלות הלשון ובצרופיהן של מלים אחדות; לא חסרות נשמה הן המלים, לא כבולי־עץ הן אצל מי שאזנו דקה, אלא כמוהן ככלים מזמרים, שצלילם משתנה עם שנוי הצרוף של מנענעים ונימים; לא רק הלשון בכללה, אלא כל מלה כמעט יש לה היסטוריה משלה; כאן אתה יכול למצוא משפחות בודדות של מלים, יחסי קרבה שונים, קשרי ידידות, ומגע־ומשא בן אחת לחברתה, סמני אהבה ומשיכה או התרחקות ואיבה; אם תרצה תגלה על נקלה ובאופן לא־מלאכותי לגמרי, חוקה חברתית שלמה; כי שמעו נא איך ישיר ר' אברהם אבן עזרא את תודתו בפני

אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת

אֲשֶׁר חַסְדּוֹ הִטָּה

עֲלֵי דָרֵי מַטָּה

וְשָׁת לַפֶּה מִבְטָא

וְחָכְמָה בַטּוּחוֹת

וְהֵכִין מַשְׂכִּילִים

לְיַשֵּׁר מַעֲגָלִים

לְחַבֵּר סוֹד מִלִּים

לְהֵיטִיב כָּל שִׁיחוֹת.

ובדומה לו שר גם אליהו בחור בראש “ספר התשבי” שלו וכתב “הקדמה חרוזה” יפה מאד ולאחריה “הקדמה בהלצה” אף היא בחרוזים; ואיזו הקדמה חרוזה נפלאה ימצא הקורא בראש ספר הדקדוק “בנין שלמה” וב“ספר השרשים” לרד“ק; כי לא מלאכה אדישה היא תורת הלשון אצל המדקדקים הגדולים, לא סתם מעשה “מועיל” ו”הכרחי" הוא למוד הדקדוק בעיניהם, אלא בפרוש מפורש – שירת־נפש היא זו אצלם, גלוי נהדר של חכמה ושל בינה מפוארת: עדשה היא שאור עולם מכונס בה, שאדם ואומה נשקפים מתוכה ודובבים בנבכיה.