א

מדת ההשכלה של רוב בני עמנו, הסקרנות התרבותית, הטבועה בדמנו, וההתענינות המתמדת בכל תופעה ספרותית בעולם, בצרוף מציאותנו הדינמית החדשה במולדת – הביאו, בדרך הטבעיות, לרבוי התרגומים של ספרים שונים מלועזית לעברית, בספור, ברפורטז’ה, בשדות מדע שונים ואפילו בשיר; וכמה שלא תרבה בתוכנו היצירה המקורית ואפילו שעור איכותה יעלה וילך, לא תוכל, אלא בתקופה מאוחרת מאד, לצמצם את הדיספרופורציה המבהילה שבין המקור לבין התרגום; האם טמונה בכך איזו סכנה להתפתחותנו כקבוץ יוצר, הנאבק לגלוי מקוריות אפיו ויחוד טעמו בכל מערכות החיים? לדעתי – אין כל סכנה מממדיה המוגברים של העובדה עצמה, ובשום אופן אין לעמוד ולדרוש, שיחסנו אל יבוא של תוצרת חקלאית ותעשיה מן החוץ; אין הנמשל כאן דומה למשל, כי עצם מעשה התרגום מיטיב להוכיח יותר ממאה עדים, שקהל קוראי הספר בתוכנו חדל וחדל להזקק ללשונות לועזיות, ועל־כן דוקא מתרבים והולכים התרגומים; האם אין יוצא מכן, כי כל המרבה תרגומים – ממעיט במילא את מכת הלועזיות אצלנו? עלינו להבין לנפשה של תופעה זו בכל הקפה ורציניותה, תופעה שאפשר לראותה לפעמים כמין גלוי סטיכי, שאין לבטלו בשום אמצעים, אבל לעומת זה – אפשר ואפשר לכונו באפיקים מתוכנים ומחושבים לפי צרכי האומה ובהתאמה לשאיפותיהם של אנשי הרוח והדעה היוצרת שבקרבה.

ב

עיינתי בכמה ספרי היסטוריה ספרותית בעולם, וכן שאלתי בעצת אנציקלופדיה מוסמכת בענין זה, ומצאתי שאין אנו “מקוריים” בהתלבטותנו בשאלות התרגום, ואפילו לא בגלוי הפחד שבפניו והחששות להכשלת התפתחותה הרצויה של מקוריותנו; הנה גם באיטליה, צרפת, גרמניה ואנגליה היו תקופות, ולא קצרות, של בולמוס לתרגומים מלשונות זרות, מלוות וכוחים סוערים על פרטים מפרטים שונים, הקשורים בענין זה; בתקופה ה“הומאנית” טענו סופרים גרמנים רבים נגד תרגום מדויק ובעד סגול כללי של התוכן, משום שרצו לשמור על ידי כך על מקוריותה של ספרותם; מאותם טעמים ממש – פרסם יואכים די־באלאי בצרפת, בשנת 1549 ספר בשם “הגנה על הלשון הצרפתית ודבר שבחיה ברבים”; בשנת 1782 הופיע בגרמניה ספר מענין מאת י. הוטינגר, בשם האופיני: – “משהו על בתי־החרושת לתרגום יצירות היונים והרומאים”; כן עוררה בשעתה סערה גדולה, באנגליה ומחוצה לה, הרצאתו של טייטלר, באוניברסיטה של אדינבורג – “עקרוני התרגום”; ואעפי“כ, מעט מאד הועילו כל האזהרות, הקטרוגים והוכוחים הללו, ודרגת התרגום באותם הימים היתה ונשארה נמוכה מאד והקלסיציזם הצרפתי, למשל, קנה לעצמו בשלמות את השיטה, המכונה “רומאית” של… הרצאת תוכן הספרים הלועזיים; אפילו את שכספיר תרגמו בשרירות לב מדהימה; אפינית מאד היא הודעתו של סופר בעל שם כגון דידרו בענין זה: – “עלי לומר עוד מה היה יחסי לספרו של שפטסביורי: קראתי אותו פעם ופעמים, סגלתי לי את רוחו, לאחר כך סגרתי את הספר והתחלתי בתרגומו”… במאה הי”ח התפתחה בגרמניה מלאכת התרגום והגיעה, בכמותה כבאיכותה, לדרגה ולהקף שהיו למופת ולדוגמה; מובן מאליו, כי גם כאן התגלה האופי הגרמני, שעשה את כל הענין לתורה מיוחדת, ול“מדע” אפילו: חקרו ודרשו, כתבו טרקטטים על טרקטטים בלשניים, ולא נמנעו מלדבר על זאת כדבר פרופסורים מעל קתדרה והתפארו בידיעת ה“טכניקה” של התרגום; אכן אישים משכילים לא מעטים בעלי שעור־קומה תרבותית, שטעמם מפותח אצלם וכשרונם הספרותי גדול, עסקו בתרגומים וגם הורו הוראה בהם, ודי אם נזכיר כאן כמה שמות מפורסמים בלבד: – נובליס, שלייארמכר, האחים שלגל, הומבולדט, מומזן ואחרים; והאם לא מענין הדבר, כי בשעה שאמני לשון וקפדנים, בסגנון כסטיפן גיאורגה ופרידריך גונדולף באו, במאה הכ' כבר, להגיש לקורא הגרמני תרגום חדש לפי טעמם המעודן, של יצירות שכספיר, רק הגיהו ותקנו במשהו, אבל השאירו ביסודו של דבר, במחזות רבים מאד, את תרגומיו הנפלאים של שלגל? ואלו מן המחצית השניה של המאה הי"ט ועד לשנת 1930, בערך, – תקף את גרמניה שוב בולמוס של תרגומים, עד כדי כך, שיצירות לועזיות רבות הופיעו בשנים, ואפילו בשלשה וארבעה תרגומים שונים.

אולם בצרפת, היתה מלאכת התרגום כמעט תמיד מוזנחת ומופקרת ודרגתה ירודה ברוב המקרים; הרקה בעלת שעור־קומה, הנעשית על־ידי סופרים אמנים, מופיעה לעתים רחוקות, והיה זה באמת כמין חג; כגון תרגומי די־נֶרול מגתה, תרגומי ש. בודלר וס. מלרמה מאדגר פו, או לקונט דה ליל, שהעמיס על עצמו מעשה־ענקים ותרגם לצרפתית אמנותית את תיאוקריט, אנקריאון, הומירוס, איסכילוס וכו' וכו'; גם כאן עבר גל חזק של תרגומים בסופה של המאה הי"ט ועד לפני מלחמתנו זו; אבל הקו היסודי נשאר תמיד “לאומי”־צרפתי: – חוסר כל דאגה לאיכותו של התרגום, אי־החשבת הענין בכלל ובדברי שירה בפרט (אין מתרגמים, כידוע, שירים אלא ללשון פרוזאית בלי חרוזים, ואפילו בלי הקצב המקורי).

אכן, מעמדה של אנגליה בענינים אלו מיוחד במינו: – אין אצים ואין מזדרזים בארץ זו לתרגם דברים מלשונות זרות וכל שכן שלא היה אף פעם בולמוס לכך; רק יצירות קלסיות מפורשות ורק המפורסמות לתהלה ולחשיבות שאין לערער אחריהן ויש בהן ערך היסטורי בטוח – מעוררות אישיות זו או אחרת לתרגום; ואמנם, ההרקה לאנגלית של יצירות הללו עשויה על ידי אישים, שכוחם גדול ושיכותם לענין אינה מפוקפקת; אבל גם כאן בא שנוי מפתיע בסופה של המאה הקודמת, כי הנה נתרבו תרגומי ספרים זרים, בעיקר מן העבר הקרוב, אבל גם מן ההוה: – זולא, מופסן, איבסן, טולסטוי, דוסטויבסקי, צ’חוב, גורקי וכדו'; ובכל זאת אין תרגומים אלה הפקר מכל בחינה שהיא, ותמיד נכר שיש בחירה בין הדברים וישהקפדה בנוגע לעושים את המלאכה.

ואלו רוסיה במאה הי"ח היתה “מקורית” מאד: שנים או שלשה סופרים, מן המפורסמים כגון סומרוקוב ולמונוסוב נדברים לתרגם, כל אחד לחוד, אותה יצירה לועזית עצמה, ומתחרים ביניהם על הצטינות במלאכה זו; ואמנם, מסורת זו של יחס רציני במיוחד לתרגומים, נמשכה והלכה גם ברוסיה שלאחר־כך, והטובים במספרים ובמשוררים שלחו ידם בתרגומים: פ. מ. דוסטויבסקי (תרגם משהו מבלזק), א.א. פט (גטה, שילר, ביירון, שכספיר ועוד ועוד), בריוסוב, סולוגוב ו. איבנוב וכדו'; המהפכה הקומוניסטית הביאה בולמוס מובן של תרגומים מכל הבא ביד והמלאכה היתה ירודה מכל הבחינות, אולם גם הוא עבר, והיום מרבים לתרגם, אבל התביעות לבחירה קפדנית בין העומד להתרגם וגם לאחריות המעשה מחמירות והולכות, ויש שוב שנוי לחיוב.

ג

הנה כי כן, – אין אנו רשאים לראות עצמנו גם בשאלה זאת של התרגום, לכל צדדיו ופרטיו השונים, בחינת “אתה בחרתנו”; התרגום בשעה זו, מחמת מצבה של הספרות העברית, המבקשת אופנים לקפיצת־הדרך, בגלל זה שלשוננו נחפזת להחיאתה השלמה והמקיפה, נחפזת עד ליציאה מן הכלים ועד שיבה אל הכלים, בתוקף העובדה שאנו כאן במולדת הננו מעוט תמציתי של העם, שאנו מביאים אותו בחשבוננו, בהכרה ושלא בהכרה, על כל רבוא רבבותיו, – התרגום של כל מיני מינים ספרים, אי־אפשר לרסנו ולצמצמו ושמא, להפך, חובה עלינו לזרזו ולעודדו; אבל יחד עם זה, בד בבד עם “הסכמה” זו – עלינו להכביד ראש בענין, לא להפקירו בשום אופן למקרה בלבד, אלא לעשותו פרובלימה, שיוצרים ואנשי־רוח מצווים לענות בה, לטכס עצה למענה, ולשתף עצמנו בחריצת גורלו של מעשה זה, החשוב מאד בתהליך התפתחותה של תרבותנו בכלל וספרותנו בפרט.