על תרגומו הקודם של “המלט” הוסיף המשורר הרוסי (יהודי) ב. פסטרנק גם את תרגום “אנטוני וקליאופטרה” ו“רומיאו ויוליה”, ועל כך כותבים מבקרים אחדים ברוסיה וקובעים שהתרחש מאורע ספרותי גדול בארצם; ואמנם, – כל הקורא את התרגומים הנ“ל מתמלא התפעלות עמוקה מן הטבעיות הפיוטית הנסוכה על שקספיר, שהיה כאלו פתאום למשורר רוסי מלידה; כאן אין צורך להוסיף מאמרי הערכה ורשימות שבח, כדי להוכיח ששקספיר גאון הוא, ביחוד באנגלית, כמובן; התרגום הזה יש בו ממילא כל ההוכחות להנ”ל; אכן, מי שלא יסתפק בקריאה זו בלבד, אלא ילך וישוה אותה למקור – ישתומם לא במעט במצאו, כי התרגום של פסטרנק – מדויק וגם בלתי־מדויק הוא בה בשעה; הדיוק הוא לגבי הרוח, לא רק של היצירה, אלא של כל משפט ביצירה, ואלו אי־הדיוק הוא לגבי המלוליות של המקור; האם יש כאן, מעלה וגם חסרון, או שמא רק מעלה, או אולי רק חסרון? בעיה זאת לא חדשה היא, כמובן, וגורמת לבטי־מחשבה לכל המעונינים בה ועוקבים אחריה במדה זו או אחרת; אנחנו, העברים, חובה עלינו לעשות את מעשי־התרגום שאלה מרכזית בספרותנו, – כי ודאי הדבר, שהולכת ובאה תקופה ארוכה של הרקת יצירות זרות ללשוננו, – כי על־כן בית־ישראל הצעיר צריך, מעצם טבעו, להרבה ספרות; ולמה נכחד? גם להרבה ספרות של גויים, – כי בכך “הוכחה” שהננו “אירופאיים” באסיה; שוחרי המקור, המתנגדים לרבוי תרגום – מסיעים בלא־יודעים לרבוי הלועז בתוכנו; אלא מה? יש להקפיד עם התרגומים, לשוב ולהקפיד, לגנות את הראוי לכך ולשבח את הזכאי לזאת; ועל־כן, נראה לנו, מענין לשמוע מה אומר ב. פסטרנק עצמו, זה המשורר העדין, איש האחריות הרוחנית, אמן בחסד כשרון בשאלת התרגום: “התרגומים אינם נתנים לבצוע, כי על כן הדרת היצירה האמנותית היא בזה, שאינה אפשרית חזרה עליה; ואיך יכול לחזור עליה תרגום? אולם התרגומים מתקבלים על הדעת, כי על כן גם הם צריכים, לפי האידיאל, להיות יצירות אמנותיות ועל ידי טכסט שוה לעמוד בשורה אחת עם המקור, בזכות אי־החזרה העצמית; תרגומים מתקבלים על דעתנו, יען כי דורות רבים עד לזמן הזה, תרגמו זו את זו ספרויות שלמות, והתרגומים – אינם אמצעי להכיר לדעת יצירות בודדות, אלא אופן של יחסי־גומלין בין תרבויות ועמים”; ומעניינת מאד היא העובדה, כי ב. פסטרנק בא ומגן על תרגומו של בלמונט משירי שלי, שמבקר ידוע כנה אותם מתוך לעג, בשם “שירי שלמונט”, – הוא עומד ומוכיח, כי תרגום זה הנו נפלא, משום שבלמונט התמזג עם שלי ומסר ברוסית את רוח שירתו ולא את מלותיו; ובדרך המקרה הטוב בא לידי, סמוך לקריאתי בענין הנ“ל, מכתבו של הרמב”ם ז"ל למתרגמו ("מורה נבוכים – מערבית לעברית) רבי שמואל אבן תבון, ואלה דבריו הנפלאים בשאלה הנדונה: “כל מי שירצה להעתיק מלשון אל לשון ויכון לתרגם המלה האחת במלה אחת גם כן, סדר המאמר וסדר הדברים, יטרח מאד ומתמצא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר, ואין ראוי לעשות כן; אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון שיבין הענין תחלה, ואחר כך יספר ויפרש במה שיובן ממנו הענין ההוא בלשון ההוא ויבאר היטב, ואי אפשר לו מבלי שיקדים ויאחר ויספר מלה אחת במלות רבות ויספר מלות רבות במלה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות עד שיסודר הענין ויבואר יפה. ויובן הלשון לפי הלשון ההיא אשר יעתיק אליה; וכן עשה חנין בן יצחק בספרי גאלינוס, ועשה יצחק בנו גם כן בספרי אריסטו, ועל כן באו פירושיהם מבוארים ביותר, ולכן ראוי שנתעסק בהם לבדם ונניח זולתם”.