א

כשם שמדעי־הטבע אין בכוחם (ועל כן אין גם ממגמתם) ללמד איך בוראים ברק חי, שמן הטבע, אלא לתהות ולהסביר מהי התנגשות היסודות המולידה אותו, כן אין תורת־הספרות באה לאלף איך יוצרים ספור או שיר, אלא לנתח ולהגדיר מהי מזיגת האלמנטים שממנה נובעת היצירה הספרותית; במדה שיש לאדם סקרנות רוחנית לדעת היכן דופקה של יצירה, להבין את מזגיה השונים, לתפוס את סדר החלופים באקלימה – בה במדה ימצא זה ענין ומשקל בלמוד תורת הספרות; גם בעץ הספרות אפשר למצוא אותן טבעות־הגיל המופלאות שאנו מוצאים בעץ הצומח; גם כאן יש עצי פרי למיניהם ואף אילנות לנוי בלבד, יש מצטרפים לגן ויש מהוים יערות־עד; ויש בזה גם פריחה, שלכת וקמילה; טבע ממש היא הספרות, שמא טבע שני, ואולי טבע־בתוך־טבע; והרבה תועלת תצמח מן הדבר, אם הלומד יראה את תורת הספרות כראות מדעי הטבע שלה.

ב

וזאת לדעת – תורת ־ הספרות כמוה כענף הממשיך את תולדות ־ הספרות; אלא שאלה מספרים את קורותיהם של יוצרים ויצירות, וזו – את קורות הסוגים של היצירות או מלאכות הצרוף שלהן; ב“תולדות” הננו מכירים – משורר ושיר, מספר וספור, חושב ומחשבה; ואלו ב“תורה” – שירה, פרוזה ופילוסופיה; ועל כן צריך שכותב ספר תורת־הספרות יהיה מתכון בעיקרו – לטפח על־ידי הרצאת ה“איך” של היצירה – סקרנות חזקה להוכח אם נכון הדבר, על־ידי בחינת ה“מה”; לא להשביע אלא להרעיב, לגרות טעם; לא ללמד ידיעה ברורה ועומדת, אלא לנטוע הכרה ובינה שיש טעם בדברי־ספרות, שיש טעמים שונים ליוצר אחד, וכי הספרות – עולם מלא הוא, בנוי לא רק לשעשועים, אלא גם לעמל, לחבלי יצירה, שיש בה תוכן לא ממילא, אלא על־ידי תכון רב ושיש לה צורה, שאינה נתנת, אלא למי שמוכן למענה גם לצער ולצרה.

ג

הדובר בספרותה של לשון אחת כולל בה, אם אינו מפרש ואומר אחרת, את היצירות המקוריות על המתורגמות; והדבר מובן, יען כי אין ספרות של עם, המכבד עצמו, יכולה להתבדל, בהתבדלות מאיזה טעם שהוא, מכללה של הספרות בעולם, להאחז רק בתחומי מקורותיה לעצמה ולהסתיג מכל קשר וחלוף אויר של דעות ושל אמצעי יצירה; אכן, הספרות בעולם משולה לכדור הארץ, כלומר: חטיבה אחת היא, מחולקת לאזורים אזורים של אקלימים רוחניים שונים, לצמחיות שונות ולבעלי־חיים שונים; התנ“ך אינו עוד נחלתם של יהודים בלבד, ויש עמים שגם אצלם הוא בחינת “בשר מבשרם” ואפילו “דם מדמם”; כן לא יתכן עוד לאומה ולשון בלי שקספיר, בלי דנטה ובלי גתה, והמחסיר עצמו מהם – מן העיקר הוא מנשל עצמו; אלה באלה, משולבים, וזה מזה צומח ועולה: – משורר צרפתי גדול אי־אפשר לו בלי גתה; ומשורר גרמני גדול אי־אפשר לו בלי בודלר; ומי שאינו יונק במישרין מן השרשים המתמשכים מעבר ל”גבולות" הספרות בלשונו ועמו, אם במקור ואם בתרגום – בעקיפין הוא נזון מיצירות “זרוֹת”, – מן המקור בעמו הוא מקבל ומבליע בדמו את הזר, כביכול; במנדלי־מוכר־ספרים שלנו, הסופר המקורי־למופת, אנו טועמים גם טעמו של גוגול הרוסי; מעמנואל הרומי אנו נהנים משהו כהנותנו מפטררקה; משירי ר' יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול – אנו מושכים עלינו חן מחנה של השירה הערבית שבזמנם; מח. נ. ביאליק אנו נושמים משהו מריחו של פושקין וכו' וכו‘; כך יש בבודלר הצרפתי משל אדגר פוֹ האמריקני; בפושקין הרוסי יש טפה ממעינו של ביירון האנגלי; ובאיזו ארץ לא הושפעו מספרי דוסטויבסקי, ושוב ממוליר, ועוד פעם מא. ת. ה. הופמן וכו’ וכו'? אטמוספירה אחת כללית היא האופפת את הספרות בעולם וכל ספרות וספרות בלשונה – ממוזגת מדעת, ושלא מדעת, מכל החלוקים וההבדלים, אפילו מן הנגודים שבין זו לבין זו.

ד

הספרות העברית היא מן העתיקות ביותר בעולם, והבא לאסוף את נסיונותיה, לנתח את צורותיה, לפרש בתכניה, להורות על השגיה האמנותיים ולקראם בכנוי ושם – צריך לנתח את גלגוליה השונים בדורות רבים ועל פני מחלות ושטחים ארציים רחוקים וקרובים ולהביא בחשבון את ההאצלה של הסביבות השונות, ההשפעות המרובות, את ההאבקות לעצמיותה ויחודה בכל התנאים; לספרות העברית, אולי יותר מאשר לכל ספרות אחרת, יש דרכי יצירה, צורות חבור ואפני כתיבה – שנרכשו מן הזולת; אבל לעומת זה היא גם הספרות המצטינת ביותר בסגולות וביחודים שאין שום ספרות אחרת בעולם נזקקת להם; ובכל זאת אין לטעות ולפרק את ספרותנו לשני פרקים, – אחד, – משותף עם ספרויות העולם, והשני – מיוחד רק לה; כבכל ספרות אחרת בעולם אין ספרותנו גם היא אלא חטיבה שלמה אחת, המצטרפת מכל מיני תכונות, אופנים והשגים, לפי דרכה; ככל ספרות גם שלנו מבקשת לחצוב ממהות עמה: – ממקוריות שלה; אבל בשום אופן אין בכך משום שאיפה ל“בדילות מזהירה”, לספרות של שבט בודד, אלא אדרבא – ליחוד ולעצמיות של דיוק – בתוך ספרות אוניברסלית, להצטרפות אל עולם גדול של יצירה מקיפה, בעלת השגים אוניברסליים, שהם קנין רוחו של כל האדם עלי אדמות; האם אין גדולות ונצורות צפויות עוד לספרותנו מתוך פרספקטיבה רחבת־זרועות ורחוקת־אפקים כזאת? כי ככל פועַל של בן־אדם זקוקה גם הספרות למניע אנושי; לקנאה ול“התחרות”, באותו מובן אצילי שקבעה לכך האמרה העברית העתיקה: “קנאת סופרים תרבה חכמה”; הרי שכל ספרות המרבה קנאה, המרחיבה אותה גם אל מעבר לגבולותיה, וה“מתחרה” בקנה־מדה עולמי – הריהו משובחת.