להלכה אין הלשון אלא “כלי”, או “אמצעי”, למלאכת הספרות, אולם כל נבון יודע, כי למעשה היא גם חלק בלתי־נפרד מגוף התוכן ומרוחה של צורת היצירה שנוצרה בה; נמצא, שהמעשה הספרותי בולע את ה“כלי” העושה אותו; אכן, ברוב המקרים סימן טוב הוא לו – אם אפשר לומר עליו – “לא נודע כי בא אל קרבו”; ומזה יש ללמוד ולדעת מה ערך קובע ומכריע יש ללשון במסכת של היצירה הספרותית; גם לחכם ולבעל כשרון גדול – לא די בידיעה שכיחה של הלשון, אלא צריך שזו תהיה בתוך דמיו; קודם־כל הכרחית לסופר בקיאות מקיפה, וחובתו להיות בעליה של הלשון מבחינה הכמותית, להכיר את השתלשלותה, לדעת את כל תחנותיה, מהלכה הישר וגם סטיותיה, לחדור למסתריה, לראות את השמור מאחורי קלעיה, את הנחבא לבין קפוליה; אי־אפשר שסופר לא יתפוס, כי יש מלה אחת המקפלת בתוכה מלים רבות, הנושאות את שובלן בבלתי־נראה, שלא יבין כי בין כתלי כל מלה אורבים טעמים שונים, שלא יהא מבחין כי בכל מלה יש פשט, דרוש וגם רמז, – ממש ובפרוש; דיני מלים ביצירה – כדיני־נפשות; יכול סופר להשתמש במלה אחת בכונה רצינית, ופתאום־לפתע – מתוך שלא ידע על טעם נוסף אחד שיש למלה זאת – נהפך המאמר הנאמר על ידו, לענין שבבדיחות הדעת; וכן גם להפך, כמובן; נתאר נא לעצמנו נכרי משכיל ובעל כשרון, שלמד את הלשון העברית בשטחה העליון והיודע את פרושן של המלות בלבד, בלי הנשמה־היתרה שבהן, – כמה לעג וקלס הוא עלול למשוך על עצמו אם לא יבין את הניואנסים של מלה אחת; הנה למשל כמה מיני־מינים של “עמידה” יש בעברית: – “בעינו עומד”, “עומד על נפשו”, “עומד על דעתו”, “עמד על דעתי”, “עומד מלכת”, “עומד לעשות”, “שנות העמידה”, ועוד ועוד; והן אפילו למלות הקשר “כי” או “את” הרבה מובנים וטעמים; אהה, כמה מכשולים עלול אדם להכשל על־ידי מלה אחת, זו או אחרת, והעיקר – כמה השגים עשוי אדם להשיג על־ידי מלה אחת; צריך איפוא, לשלוט לא רק ב“מכמני השפה” אלא באמת במכמני כל מלה ומלה; הלשון, – זה ה“כלי” ליצירה, – היא עצמה יצירה אדירה, תמצית כל חומר וכל רוח שהיו בעם אחד במשך דורות על דורות: המלים – “לבנים” הן לבנין ספור, או שיר, או מאמר, אבל כשאתה לוקח מלה־לבנה אחת, יש ואתה נוכח, כי אריח שלם בידך, ואתה מצווה לפרקו ללבניו אשר בו, ולהשתמש רק באחת מהן בלבד, זו שצריכה לך בשעה זו; כל מלה עצמאית, חיה רק־לנפשה, באופן אינדיבידואלי, והיא גם משועבדת וחיה למען־הכלל, בצורה קולקטיבית; בכל מלה כמעט יש כמה “דבוקים” של פלוני המשורר או אלמוני המספר וכו‘; אי־אפשר להשתמש, למשל, היום במלה “הכניסיני” בלי שילוה אליה הטעם של “הכניסיני תחת כנפך” לביאליק; והבא לקבוע מלה זאת בלי הלוי הזה, – חיב כביכול להשביעה השבעות עד שיגורש ממנה ה“דבוק”, ממש כשם שלמלים “להיות או לחדול” באנגלית, אי־אפשר בלי הטעם שקבע להן שקספיר; ואפשר, כמובן, להביא אלפי דוגמאות מעין אלה בכל לשון ולשון, והסופר המוקיר את מלאכתו ומחשיב את דברו – מן ההגיון ומן החכמה הוא, שיהיה שוקל את מלותיו, שידע לצרפן ולשוות להן את אפיו האישי שלו, בדיוק לפי רצונו ובחירתו, ולא בדרך המקרה, ולא ככל העולה, בלי בחינה, על דעתו ועל עטו; אין אדם לובש את בגד חברו – מחמת כמה וכמה סבות, יען כי אין הוא הולם דוקא את גופו; או שהבגד צר מדי, או שהוא רחב יותר; או שהוא קצר מקומתו או ארוך ממנה; וגם משום שכל בגד סופג לקרבו את ריח לובשו, ונקמט בקמטים לפי תנועות בעליו, שאינן דומות, כמובן, לאלו של חברו, וכדו’ וכדו‘; אין לשון ספרותית אלא זו, שהיא כל פעם אחרת כביכול, – הממוזגת במזיגה שלמה עם היצירה; סופר סופר ואוצר־המלים שלו, – מלוקט לפי צלילים הערבים לאזניו, לפי צרוף־אותיות המאיר לעיניו, לפי סמיכות־פרשיות שנפשו נוטה אליהן וכו’ וכו'; לשונו של טולסטוי נראית פשוטה, כאלו בלי כל תפאורת, וכך היא גם לשונו של פ. דוסטויבסקי, לכאורה, ובכ“ז – מה רב ההבדל בין שתיהן! כן פשוטה, מגובשת, מהודקת וקצרה היא לשונו העברית של י. ד. ברקוביץ בספוריו, ואותן המעלות ממש אנו מונים גם בלשונו של ג. שופמן, ואעפי”כ – “כמרחק מזרח ממערב” כן המרחק מלשונו של זה ללשון חברו; לא, הלשון אינה רק “כלי” או רק “אמצעי”, – היא יסוד־מוסד, היא הבחינה הראשונה, החשובה מאד, הקובעת את הוית היצירה והיוצר; הלא זהו, ודאי, גם הטעם של המושג “עט סופרים”, להבדיל מעט לבלרים.