רקע
ישראל זמורה

א

ידוע הדבר, – מבקר מתפעל מיצירה פיוטית זו או אחרת, הרוצה בלב שלם להפליג בשבח קיצוני ולהשפיע על קוראו, כי אכן גדלות בלתי שכיחה לפניו, מיד הוא מכריז וקובע: “שירה צרופה”, ויותר מזה עוד – “ליריקה צרופה” (נודה ולא נבוש: גם אנו חטאנו בתמימות זו לא פעם); כונתה של הגדרה זו ברורה מאד: היוצר הנדון בחר לו סוג אחד מכל סוגי הספרות ובזכות כשרונו לא הסיג, חלילה, גבולו של סוג אחר, – הוא כותב שירה ורק שירה; כלומר: שירה צרופה בתכלית, והוא מסַיג אותה אפילו מרמז־דרמז של פרוזה! או שהוא בחן עצמו ומצא ללא כל ספק, כי הוא משורר לירי, וכיון שבעל יכולת גדולה הנו, הרי ברור שלא יכשל בפשע־לא־יכופר זה של ערוב־תחומין, ולא יהיה מוהל את הליריקה הטהורה שלו באיזו נעימה אלגית, דרך משל, ולא יוסיף אפילו קוצו־של־יוד מהלך־הרוח השיך לאֶפוס; אכן, הכומר הצרפתי הנרי ברמון, כתב ספר מענין מאוד בשם “שירה צרופה”, ובכשרון רב הגדיר הגדרות מעודנות ומבריקות, ובכח לשון מבורכת באלוקבנטיות נתח, העריך וגם הוכיח, שיש להבדיל בין שירה לשירה; לזו המקובלת ביותר עליו, שהיא לו מקור של התפעלות, הוא קורא בשם “צרופה”; אבל מכאן ועד לקביעת הלכה עוברת לכלל הבקורת, ועד להכרזה כגזירה שה“צריפות” הוא קנה־המדה האחד והיחיד ליצירה פיוטית, – מה ארוכה הדרך! והראיה – רבוי השיגרות הגאות והנבובות, הבוססות בה ונראות כמגמאות מרחקים; כי גם אם נניח, שהצריפות מעלה גדולה היא, הן אינה כזאת אלא בזכותו של תהליך הצרוף, זו המלאכה הממושכת, הדקה והקפדנית, המרחיקה את כל הסיגים, ולפתע היא מבחינה שוב באיזה שיָר־דשיָר של חומר זר, ועוד הפעם היא מרחיקה אותו; הרי שהענין חשוב רק בשעה שהנו תוצאה של כוח עדין ובורר, ולא כשלעצמו; ואם כן, – מי בער ולא ישיג, שאין כל גבול של איכות בין כשרון המביא דברים עד למדרגה של הפרדה גמורה בין יסוד ליסוד ועד צריפות מוחלטת של כל אחד מהם, לבין כשרון המביא דברים עד למעלה של מזיגה סופית ונהדרה של זה בזה.


ב

הקנאי לפואסיה, הגוזר על הפרוזה מלבוא בקהל השירה, וכן המחמיר בפרוזה, הפוסל את הפיוט בתחומו של ספור, – או שאינו יודע מלכתחלה, כי יסוד יונק מיסוד ולעולם אין האחד בנמצא בלעדי השני – או שהוא הוזה הזיות, שאין להן כל שיכות לענין הנדון; כי היחס ביניהן הוא כיחס שבין גוף לנשמה, אלא שאתה מוצא כאן תפארת של חלופין מפתיעים, הוד של מטמורפוזה, הפעם הפרוזה היא גוף והשירה נשמה, ובשניה, – להפך; ודאי, – כמו בעולם בעלי החיים, כן גם בעולמה של היצירה האמנותית, יש יצור שגופו הוא סמל בלבד, ואלו כל כולו רוחניות, – אבל טול הימנו את הסמל הזה – וחדלה רוחניותו כבהרף־עין; ורק כך יש להבין את טעמו של המושג “שירה צרופה” – כלומר מדת הפרוזה שבה אינה אלא כמין נחוש בלבד, – רק עור ועצמות ובשר אין; וממש כך אפשר לדבר גם על “פרוזה צרופה”, שעה שהיא־היא הרוח ביצירה, והשירה שבה היא הפעם הגוף, או ה“כלי” המועט המחזיק מרובה.


ג

האח, כמה יצירות אמנותיות נשגבות יודעת האנושיות, שעיקרן היא דוקא המזיגה המופלאה, שבין פרוזה לשירה; טול מ“איוב” את הפואסיה והעמד אותו על הפבולה בלבד, או הסר את ספור־המעשה מ“שיר־השירים” והעמד אותו רק על המליצה הצרופה, – והיו מיד בחינת נשמות דאזלין ערטילאין; אלא מה? מדת המזיגה שבין היסודות וטעמה הוא הוא מעשהו של הכשרון האמנותי; והנה על כך היטיב להגן המשורר האנגלי וילים וורדסורט בהקדמתו המפורסמת ל“בלדות ליריות” שלו; ואתה למד מכאן לדעת, כי אפשר ואפשר לו למשורר־אמן להציג לעצמו לפיט איזה תוכן מוחשי, לשיר איזו פבולה ועוד יותר מזה: אפשר לכתוב שיר לירי טהור ואף־על־פי־כן שתהיה בו פרוזה; וביתר פרוש: המשורר שהוא אמן, מותר לו, אם הוא שוקל בכשרונו ועושה בכוונה, לשלב בשירו גם פרוזאיזמים, ולא זו בלבד שאינם פוגמים בטהרת הפואסיה, אלא שעוד מוסיפים לה עוז והדר.


ד

כשאר סוגי הספרות כן חרגה גם הבלדה ממסגרתה שקבעו לה ראשונים, והיום היא שונה בהרבה ואינה עוד, לא לפי תכנה ולא לפי צורתה, מה שהיתה במאה הי“ד והט”ו בתולדות הספרות הצרפתית; אין היא מוגבלת עוד בשלשה בתים בלבד, ח' שורות בכל בית, ואין “חובה” עוד להוסיף ד' שורות של פזמון ולאחר השלישי כהנ“ל; אכן, יש עיקרים חשובים, שהם מדמה של הבלדה והללו קימים ועומדים תמיד, – הלא היא המהות, שהמבקרים מכנים אותה בשם Balladesque, קודם־לכל זו המוסיקליות המיוחדת המצדיקה את שרשו של המושג, שמשמעו מחול, כלומר: שיר שאתה כאלו נדחף לצאת במחול עמו; ולאחר כך – איזה מגע־לא־מגע עם כחות טרנסצנדנטיים, איזה קשב נפשי לגורליות, שיש לה הרבה שליחים, נראים ובלתי־נראים; ולא פלא הוא, איפוא, שחוקר מובהק של הבלדה כמו הנס בנצמן נתח ומצא שאפילו “פאוסט” לגתה, בכללו, הוא כעין מחזור של בלדות, ולא כל שכן שמקומות מסוימים בו – כמוהן כבלדות לפי כל חומר הדין של עיקרים, אם לא לפי חוקי תורת הספרות אשר לתלמידים; ויפה מאד עשה אותו בנצמן, שכלל באנתולוגיה של הבלדות כמה שירים ליריים טהורים של הוגו פון הופמנסטל וכן את שיריו התנ”כיים של ר. מ. רילקה (“אבשלום”, “שונמית”), אם כי הם עצמם לא קשרו להם את הכנוי של בלדה; הרי הגענו אל משוררים בעלי ליריקה צרופה, ואנו רואים, שצריפות זו לא הוציא מכלל יצירתם את הפבולה, את ההזקקות לתוכן מוחשי, שאפשר לחלקו לפרקים כמו בספור; ואם נוסיף ונבדוק בדרך זו את שיריו של ליריקן בעל חומרה קיצונית כמו מלרמה, נוכח לדעת, כי אם אין אצלו יסוד של בלדה, הרי יסוד האלגיה נראה יפה במסכת הליריקה שלו, ופעמים רבות גם יסוד של אפוס במיניאטורה; ואם נקח את ההרהורים האלה, על פרטיהם הנ"ל ועל אחרים נוספים, ונבחון על פיהם את הנוצר והולך בשירתנו – נמצא ששלושה משוררים עברים ליריים לנו, שיסוד הבלדה הוא ממהות יצירתם – נ. אלתרמן, א. רגלסון וע. זוסמן (במדת מה גם ש. שלום ור. אליעז); אכן, מהות אחת משותפת לשלושה משוררים אלה, ואף־על־פי־כן רחוקים הם איש מרעהו מרחק רב מאד; אצל ע. זוסמן אין התוכן אלא כמין שברי ספינה, שנטרפה בלב ים, אבל בכל שבר ספינה כזה תלויים פחדים ומוראות, רכובים שדים ורוחות, ובסך הכל יש כאן אתמוספירה של גורליות תקופה; כנגוד גמור לו אתה מוצא, שא. רגלסון מבקש לעשות את התהו־ובהו עצמו חומר לבנין; אצלו דוקא יש פרבולה כבדה, ערוכה אריח על גבי אריח, ממש סיפור־המעשה, ואף־על־פי־כן הכל שופע ליריקה, אלא שליריקה זו – גם בה יש איזה כובד, ויסוד המחול ההכרחי לרוח הבלדה, הוא מחולו של דוב, כנראה, אלא שאין לזלזל גם בו, אם נראהו כדוב שרוקד בעצמו בעבי יערו, ולא לקול חלילו של הצוענו, כמובן; ואילו נ. אלתרמן, שהוא בעל ליריקה צלולה מאד, העשויה זויות־זויות, כיהלום עשיר הלטוש העדין, אשר

אורה נופל עלינו לא בקרן אחת ובודדה, אלא מפציעה כאלומה של קרנים, הוא הביא את הליריקה הזאת לידי מזיגה מפליאה עם פבולה מפורשת, פרוזאית בכונה מכונת; התוכן הזה תמיד של בלדה הוא, התבוננו נא וראו את האוכלוסיה הגדולה הזאת של בני־שמים וילידי־שאול הרוחשים ולוחשים בשיריו; ובעיקר אנו רואים את “שמחת עניים” של נ. אלתרמן כראות מחזור של בלדות ליריות, כי כל שיר כאן מוסיקלי עד כדי כך שעצם הקריאה כמוה כיציאה במחול; כי התכנים כמוהם כהשבעות, כנחוש, כמעשה קסמים: “שיר של אור”, “שיר השקר”, “שיר של מנוחות”, “כאשר הרואות תחשכנה” וכדו' וכדו'; כאן מת הבא בחלום, חרוק רצפה בלילות, מראה שפרחה מן היד, כלבים בוכים בעיר, ועוד עוד; בקצור: בלדות כהלכתן; אותה שעה ממש – השירים ליריים הם בתכלית, – בתאור הברק, בציור הטיול ברוח, בהגיגים על הריעות, בהשתפכות של אהבה, בציון רגשות, בשרטוט הדק של מחשבה גבוהה; ודוקא סוג זה של שירה חדש הוא אצלנו, ולזכותו של נ. אלתרמן אנו זוקפים לא רק את מקוריותו בתחום זה ואת השגו האמנותי הבּלתי־שכיח, אלא גם את עובדת השפעתו בכוון זה על משוררים צעירים, השפעה שרושמה הטוב נכר כבר, וראוי הוא לציון ולהערכה במיוחד.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!