א

נראה הדבר, כי לעת־עתה עברו וחלפו הזמנים אשר נשאו בחבם תנאי־חיים אידיליים וטפחו את האפשרות של יצירת האגדה העממית בכל ארץ ואצל כל אומה, אם בשטח החילוני ואם בשטח המקודש; בימים אלה, שהצנעא הוכתה מכה נצחת, יען כי אפילו מאורע קטן־שבקטנים זוכה לדין־וחשבון מפורט ולתאור מדוקדק על ידי “שליח מיוחד”; שעה שגם על “פכים־קטנים” של איזה סגן וסגן־סגנו של שליט כותבים המנונים ומבשרים את גדלותו לעולם כולו בדרך המברק ועל־ידי גלי־האתר; בזמן שעל חייו הדלים וריקים של איזה שר או מצביא מחברים רומן־ביאוגרפי; שעה אשר קולו של לבלר פחות שבפחותים נקלט בתקליטים ושמור לדור־דורות, – היאך יתיחדו בני־אדם בחוג־משפחה, עם דמדומים מבליחים, או לאור דולק נאה, עם הרוח הטובה של איזו אישיות העושה־היסטוריה, עם אחד בעל נשמה יתירה במדינאות, עם נפשו של חכם וגדול בעם, היאך יהיו טווים, בדרך של שיחה מפה לפה את דיוקנו הרוחני של האהוב להם ואת דמות עולמו של הנערץ עליהם? איזה כתר של הוד שבגבורה ואיזה נזר־שבחכמה יקשרו התמימים־בעם והנבונים בחדרי־חדרים לראש מלומד או חוקר, מנהיג בשכל מזהיר או לוחם בחרב צודקת, ולא הקדימו הכתבים הקלים־כצבאים והצלמים הרואים־ואינם־נראים? הה, למה להם לבני דורנו אגדה בת־הדמיון וילידת המשאלה ממעמקי־הלב, – אם המומחה לפרסומת מיטיב לעשות הימנה? וכי מה טעם יש לשיחת אמהות טהורות צדקניות באזני תינוקות שבעריסה או מה משקל לדברי החכמה של אב חסיד־בהליכותיו המפליג בדברי תורה קדושה וממשל משלי־שועלים, ששמע מפי זולתו או שחבר הוא עצמו ולא ידע שחבר, – שעה שכל אומה יש לה שר־ממונה לחבור בדיות והפצתן מגיעה מקצה העולם עד קצהו?

ב

אכן, אין להסיק מכאן, כי חדול תחדל גם הזיקה עצמה לאגדה אם אצל המבוגר בשנים והמפוכח בדעתו, ואם אצל הילד והנער; כי בבטחונם העצמי נפשם פתוחה מכל עבריה, יש בהתהוותה של האגדה משהו שנתן לראותו כעין מחאה, נסתרת ומוסוית, על הסבילות־מהכרח שנועד להמון־העם בהנהגת העולם והתפתחות המעשים, והרי זה כאלו הוא מכריז ואומר: בואו וראו היאך הייתי אני עושה את המעשים ושוקד על הפעולות; המעמיק ראות והבוחן את הענין למהותו היסודית הכמוסה, מן הנמנע שלא ישיג ויוכח שכוחה של האגדה גדול ועצום עד אין שעור, ואם גם לגבי העתיד – היא עצמה מציאות שבמציאות; כי על־כן, מדעת ושלא מדעת, לומדים מן האגדה, מן הקדומה כמו גם מן המאוחרת, כל החולשים על גורל אומה וארץ – היאך לנהוג ולעשות, כדי להזדהות עם ההמון, לקנות את לבו ולרכוש את דעתו; נמצא שוב שמחאה תמימה זו, נגד גורל של סבילות – אינה תמימה עוד כל כך, כי בסופו של דבר היא הופכת, בלי ספק – פעילות רבת כוח; ולא יפלא, איפוא, שהאגדה הטובה אינה נחלת ילדים בלבד, אלא אף גדולים ופקחים, מבוגרים בשנים וחכמים בנסיון, דבקים בה, נוהים אחריה לעצמם ולנפשם, ומבקשים את סיועה בשביל השפעה על זולתם; ולא על נקלה יתכן להכריע ולהורות מי מיטיב לחנך ולהקנות הלכה ומעשה גם יחד, – אם שעורי המדע המדויק ודרכי ההשכלה השונים, או פרקי־האגדה בת־הקפריסה, שאין לה תחומים מתוחמים ולא גבולות סופיים כל שהם; הן לא שוא רבים כל כך אלה המתאמצים, בדרך זו או אחרת, לשוות גם לספרי המדע, לא רק לילדים, טעם של אגדה, בחינת מעשה בן הדמיון המפליג; האין ברור ומובן מכאן, שאף אם זמננו זה תש כוחו מליצור דברי־אגדה – הזיקה עצמה אליה אינה פוסקת ולא תתכן שתהיה פוסקת, ואדרבא, אפשר שתוסיף ותגבר; ממילא מסתבר, כי הספרות ויוצריה, החנוך ומדריכיו, גם החנוך החברתי והמדיני, מצווים בצווי של בינה בעתים ובטעמו של עולם ואנשיו, לתת את דעתם ואת מיטב כשרונם היוצר ובונה – לאגדה על כל אוצרותיה הרבים.

ג

גם בנקודה זו נתן לנו להשיג עד מה העמיקו לחדור חושיו הלאומיים של ח. נ. ביאליק, שעה שנטל על עצמו לכנס את האגדה הישראלית העתיקה, המפוזרה והמפורדה; מעשה זה כביר הוא כשלעצמו וחשיבות אין ערוך לו כמות שהיא, כי הן יכול אדם לבלות בנעימים ימים ושנים, מתוך התרוממות־נפש ועלית הדעת, על דברי־אגדה אלה, המכונסים בשלושת הכרכים הללו; אוצרות מדהימים בכמותם כבאיכותם, גנזי חכמה, בינה, דמיון, אצילות־נפש, כשרון־בטוי, ואין כל ספק כי צפון בהם מקור לא־אכזב של השראה למשוררים גדולי־נפש, ולמספרים ארדיכלים, אשר קוֹם יקומו ויעשו, כל אחד לפי דרכו ואפיו, לפי שעור כשרונו ומדת דמיונו עליו, – להרצות מחדש, באריכות או בקצור, בסגנון האבות או בסגנון הבנים, כל אגדה ואגדה כמעט; הן על־פי אותם מקורות עצמם עמד בשעתו הרב י. ב. לבנר וחבר את “כל אגדות ישראל” שלו, שאם כי אין בהן חן אישי מובהק, עשויות הן לקנות את לב הנוער ולהחרת בדעתו, מתוך שהדברים מפורטים יותר ואינם עוד בחינת אמרות ומכתמים בלבד, אלא מעין ספורים מצומצמים, שהרצאתם פשוטה ושוטפת; והלא כן עשה גם החכם והמשורר זאב יעבץ, בעל “שיחות מני קדם”, אלא שהוא האציל על הדברים מאור התפעלותו העמוקה מן המקורות, ואף נתן בהם לשון פיוטית עצמית גבוהה (אף על פי שגם הוא הקנה להרצאתו את סגנון המקרא) עם תבונה ארדיכלית נאה מאד; הקורא אגדות הללו כמות שהן מסופרות על ידי זאב יעבץ, ישתומם ולא יבין היאך אין הן מפורסמות אצלנו פנינים אלו של דמיון עממי, של תמימות מקסימה ושל פיוט שובה נפש; כל עם ועם היה מתמלא גאוה אלו היה בעל האוצר הנחמד הזה, והיה מפרסמו ומפיצו בכל מיני מהדורות, בלוית ציורים למופת, כי על כן טבעי הדבר, שאגדות כגון אלו תעוררנה את חשקם היוצר של חכמי השרטוט בקו דק ואת נבוני הצבע למיניהם; ומן המעט הנבחר הלזה – לא יקשה לשער, מה רבות הן האפשרויות המיחלות דומם לפיטנים ברוכי כשרון למגידי־מעשיות אמנים, לשעה שנזכה שיהיו מתנים אהבים עם בת מלך ישראלית מפוארת זו – אגדה זו, העשירה בחידות, ברזים ורמזים, שמאה פתרונות ופתרון להם, אלף פענוחים ופענוח, הכל לפי חריפות השכל, לפי עוז הדמיון ותבונת הצרוף, אשר לסופר היוצר שיבוא לבקש את דודיה.