רקע
אריה ליב יגולניצר

 

סופר לעתיד    🔗

א    🔗

פעם אחת, בהערב-יום, נכנס אצלי איש, אשר לא ידעתיו מתמול שלשום; בפתח הקדים ופירש ענינו ורק לאחר שישב אל השולחן ונתן בי עינים בוחנות בעד משקפים שהיו רכובים באמצע אפו, והניח לפניו ידיו ברווחה, פירש שמו, באופן שהגה את שני שמותיו הפּרטיים באותיותיהם בלבד, כמי שמשער, כי שומעו אינו יודע אלא שמו שבכתב. והנה כששמעתי את השם: א. ל. יגולניצר, וכינסתי ביעף נפוצות זכרו בי ולא עלו לפני אלא רישומים מעטים – שיר, רשימה, משל, הפּזורים זעיר שם זעיר שם, ברווחי-זמן לא-קטנים ובפינות נידחות – לא יכולתי לפטור עצמי מרגש של מבוכה, שהתגבר עלי ביותר, לאחר שהדובר בי הוציא מכיס-השחי חוברת עבה, חוברת משליו, ודבריו עליה כעל תמצית-פעלו בחיים. האזנתי ואמרתי בלבי: הנה מי-שיצא אי-אז, בעוד סופרי הדור צעירים, אל פני הבימה, וכשם שמידת-כשרונו העמידתו בירכתי-הספרות והיה תמיד אי-שם בהיקפה, כך מסיבות-גורלו העמידוהו בירכתי החיים והיה תמיד אי-שם בהיקפם, ועתה שבא למרכזה ולמרכזם, הוא מבקש לשורר שירת-הברבור באסופת משלים. אותה השעה היה בעיני כאיש אשר רוב ימיו ילין בקפלי-לבו חלום-השירה הנלבבת, פרח-החמדה, ואחריתו משלים לשירה המחושבת, פרי-ההשכל. או בלשון המליצה: כאיש אשר תחת רעננות-רגש תבוא בו עייפות-בינה.

אולם לשון-המליצה לא היתה אלא לשון-מליצה – הרושם, שנקבע בי, היה אך עד ארגיעה. כתום-הדברים על אסופת-המשלים, נטתה השיחה למסלול אחר. שאלתיו שאלה גיניאַלוגית קטנה: אם מוצאו כשם-משפחתו, כלומר עיירה יגולניצה, הסמוכה לתחום-לידתו וילדותו של הבעש“ט, אשר לאחת אגדותיו הקדיש בלדה גדולה שלו, שפירסמה כספר קטן בשם “כוחה של תשובה”, והוספתי לה שאלה ספרותית קטנה: כלום לא מן הראוי הוא, שיטול את הפואימה ההיא, שתוכה אגדה נחמדה, ויחזור ויכתוב אותה בנגינה הנכונה לתועלת בני הנעורים אשר להם יעדה. והנה שמעתי כי אשר לגיניאַלוגיה – הרי השייכות שלו לאגדה ההיא וכמותה היא גדולה מששיערתי, כי הוא עצמו מצאצאי הבעש”ט; ואשר לספרות – הרי הכוח אשר חננו עוד השם הוא קודש לנושא אחר, קרוב ורחוק כאחד, והוא כמוס עמדו. דבריו בענין שירה ודרכה, שהשמיעם עתה, נאמרו ברוב התלהבות, כאילו לא זקן הוא, שעיקר חשבונו מאחוריו, כי אם עלם הניצב דרוך ומאמין על מפתן-העלילות.

בדברו עתה, עוררני כביכול על שחוק-הניגודים שבדמותי ובדפוס-פרצופו – הגולגולת הגדולה, הנחה על כתפים רחבות כאילו התגרתה בקומתו קומת-בינונים; הבלורית שהשתרבבה וירדה כאילו הקניטה את רצינות-השיבה; העינים טובות-המבט כאילו לגלגו על השפם המשופע והחמוּר; נעימת קולו הרכה כאילו הכחישה את חיתוך-דיבורו הנמרץ, וסיכומו של רושם-דבריו עתה – אדם, שלפי גורלו, עלול היה להיות מר ממורמר, והרי הוא רענן, ביתר דיוק: מרוענן.


ב    🔗

מה מרעננו – כלומר מה מקיים בו, אחרי רוב שנים בירכתי-הספרות ובירכתי-החיים, את הודאות, כי יגיע מנקודת היקף רחוקה לנקודת-מוקד קרובה – היא היתה השאלה. התשובה לה לא ניתנה בחוברת שהניח בידי – המשלים האלה היו בהם, ביחוד אלה שהמטבע שלהם קצר, שהם נאים למדי; היו בהם המשעשעים בחידוש הנושא, שהם מפליגים מתחומם של בעלי החיים לתחומה של ההיסטוריה – הפרות הנושאות ארון ד', שמשון הגבור, שלמה המלך, או לתחומם של ימינו –משל הטנק והטרקטור. אכן, סטירה מצויינת על מדיניות הפיוס המינכנאית ואפילו לתחומם של חיי הישוב – סטירה כאובה על הציוני הותיק ופגישתו עם מלאך המות. אבל בכללם היו המשלים האלה, על הנוסח והכלים, אדוקים בדרך המקובל, של המשל ולא היה בהם ממעלת-יתרונותיהם של ממשלים עברים אחרונים, החל במשל הקלאסי, הלאפידרי, של יל"ג, וכלה במשל הקלאסיציסטי הגמיש של ד. שמעונוביץ, לא כל שכן, שלא היה בהם מן המהפך, שהוטל במשל בדור אחרון, ודוגמה לו באידיש אליעזר שטיינבארג (ובמקצת א. לוצקי). ובלשוננו – במידה המעטה שהוא נזקק למשל – נ. אלתרמן.


ג    🔗

המהפך הזה וחסרונו – היה ענין השיחה הבאה, שהערותי המעטות והצוננות נענתה להם סניגוריה, ממושכה ולוהטת. לשמע-הסניגוריה הזאת יותר משבלט לנגדי ענין שעוררתיו, כלומר חסרון-התאום שבין הסטאטיקה של המשלים האלה ובין הדינמיקה של הדור, בלט לנגדי ענין, שכבר נרמזתי עליו בשיחה ראשונה, ועתה נתגלה לי ביתר שאת, כלומר חסרון-התואם בין הריתמוס של המשלים ובין הריתמוס של הממשל, שהם ביסוד ההתאפקות שבקרירות-הדעת והוא ביסוד-ההתפרצות שבחמימות-הרגש; שהם חישוב וישוב והוא טמפרמנט, פתוס. שאלה ששאלתיה ללבי בראשית-השיחה נתנסחה לי בסיומה כשאלה שונה, אחרת: האפשר, ואיש כמוהו יגיע מנקודת-ההיקף שלו עצמו אל נקודת המוקד שבו עצמו, האפשר ורוב ימיו השיח את קליפתו ורק עתה, בימי-שיבה, ישיח את תוכו? מה אכזב, כשחשתי מתוך דבריו ודאות של חלום הכמוס עמדו ואמונה כי סופו של החלום להתקיים. אמרתי בלבי: השלייה מתוקה היא לו, ולפי שלא יכולתי לקיימה ולא רציתי לפוגגה, החרשתי.

יצאו ימים רבים והנה האיש, אשר חלה את חליו, שלח בידי-ידידו ארבע מחברות – ארבע מערכות של חזיון – ושמו: “דוד ומיכל”. אודה, ברוב-היסוס נטלתי את צרור המחברות – הלא פרשה גדולה היא בקורות ובנפש; וכבר נמשכו לה חוזי-חזיונות וכמעט כולם, ואפילו שימשם מיטב-סגולה, נשאר חזונם הרחק-הרחק מאחורי פרקי הדרמה הזאת, כפי שהם חרותם באצבע-קדומים בנביאים ראשונים. אולם משפתחתי המחברות והפלגתי במערכות-החזיון, נמוג יותר ויותר היסוסי, שראיתי, כי משוררו הצליח להנצל משתי הסכנות, שלא ניצלו מהם גדולים ממנו וטובים כמותו – הסכנה האחת היא השיגרה שסופה פאראפראזה בנאלית של הכתוב וממילא הקלשתו; הסכנה האחרת היא העזות שסופה קפיצה אכסטראוואגאנטית מתוך הכתוב, וממילא חילולו. מה שהציל את אברהם מאפו ככוחו ומדרגתו הציל גם את משוררנו ככוחו ומדרגתו – לא השליטה המדומה ברוח המקרא ולשונו אלא המסירות התמה להם. כי הכלל הגדול במוּסרו של המקרא הוא גם הכלל הגדול בשירתו – מה צדיק מושל ביראת ד' אף משורר גודל ממשלתו כגודל יראתו.

לשון החצובה, על ניביה וקמטי-ניביה, ממיטב מכרה המקרא, וריתמוס של דיבור, רהוט ומרומם כאחד; דרכי השיח השונים לפי הנפשות והמעמדים – למן המונולוג הטראגי של גיבורי-החצר עד לחילופי-דברים נמהרים של שיחת-משרתים ליצנית – הם הכלים לדרמה הנודעת, המתפרשת פה בתוך המסגרת המסורה. לאמור, שהמסגרת הזאת לא נפגמה מדרך החידוש והחידושים, למן חילופי הממדים של תפקידי הגורמים (מרכזיותו של דואג האדומי באינטריגה המכרעת), דרך ההבלטה היתירה של מאורע ושילובו בהשתלשלות הכוללת (טבח-הגבעונים), עד לתוספת מוטיבים ישנים-חדשים (התנקשות מבויימת כאמצעי של מדיניות מבוקשת), כשם שלא נפגמה הנעימה האחת, המבריחה את כל החזיון, והיא נעימה של תומת-בראשית המקיימת עצמה בתוך כל נפתולי-התככים (ושוב כמופת – דרך הרומנים של מאפו).

רישומו של החזון הוא ענין השיחה הבאה, והיא היתה האחרונה בינינו. בה נטרדה אותה סתירה שהורגשה בשיחה הקודמת – עתה לא היה הפתוס פרקליט לסאטירה, עתה היה הפתוס פרקליט לעצמו, עתה היה האיש כמי שהשיח עצמו על מזגו לאמיתו. כי עתה, בבואו לבאר את פרטי-הקונצפציה שלו וקרא מחזיונו חטיבת-דברים בעל פה לא היתה כקודם חציצה בין דיבור לקריאה, ובראותי כתום הקריאה ומצחו הקמוט מקמיט ביותר, כדרך העוצר דמעת עינו, ראיתיו כמי שהגיע לחופו, כמי שזכה הזכיה הגדולה שיזכה בה אדם – כשהוא הוא עצמו.


ד    🔗

החזיון “דוד ומיכל”, המובא במגילת-ספר זו אל הקורא (משום נסיונה המר של הדרמה ההיסטורית, הכתובה מתחילה בלשוננו, חוששני להוסיף: וכמערַכת-משחק אל הבימה) כתוב בשערו: לנשמת י. ח. ברנר ז"ל. ההקדשה הזאת אפשר לראותה סמל: אי-אז, בימי “המעורר”, כותב י. ח ברנר: “מעיר ז’וונץ, פלך פודוליה, פנה איש ישר וסופר-לעתיד בבקשה למסור לו את הסוכנות לחבל פודוליה, שלא על מנת לקבל פרס” (אגרות יח"ב, כרך א‘, עמ’ 299). והוא-הוא א. ל. יגולניצר. התיבות: סופר-לעתיד ניתנו במודגש באותה אגרת ובהן כאילו נזרקה נבואה, כי גם עתה, לאחר שהאיש הלך לעולמו, הוא ביסודו של דבר, סופר-לעתיד, כשם שהיה כל ימיו. אלא עתה העתיד קרוב ביותר שיתקיים – והוא ביום בוא שירת הברבור, חזיונו שהיה גנוז בכתב-היד, לאור הדפוס ולרשות הרבים.

דב סדן


לנשמת י. ח. ברנר ז"ל


 

הַנְּפָשׁוֹת:    🔗

שָׁאוּל – מלך ישראל;

יְהוֹנָתָן

אִישׁ־בֹּשֶׁת

יִשְׁוִי

מַלְכִּישׁוּעַ - בני שאול ;

מְפִיבֹשֶׁת – נער קטן, בן יהונתן;

אַבְנֵר – שר צבא שאול;

רִמּוֹן הבארותי

נַעֲמָן הרמתי - משרי שאול;

דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי – ראש חיל השכירים אשר לשאול;

יִגְאָל – שומר ראשו של שאול;

יוֹנַדַב – נושא כליו של שאול;

יְהוֹיָדָע – נושא כלי יהונתן;

גֵרָא – קצין, נושא כלי יהונתן אחרי מות יהוידע

פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ – שוע צעיר מעיר גלים;

דָּוִד בֶּן יִשַׁי – חתן המלך;

יוֹאָב

אֲבִישַׁי

עֲשָׂהאֵל - בני צרויה, אחות דוד, ושרי צבאו;

מָנוֹחַ – שר חמשים;

עַמִּינָדָב – שר מאה;

אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב – ראש כהני נוב;

אֶבְיָתָר – בנו;

רֵכֶב

בַּעֲנָא בני רמון הבארותי;

אָכִישׁ – מלך גת, ראש סרני פלשתים;

ארבעת סרני פלשתים האחרים;

מִיכַל – בת שאול, אשת דוד;

אֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית

אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעאֵלִית - נשי דוד האחרות;

רִצְפָּה בַּת אַיָּה – פלגש שאול;

שִׁפְרָה – מנערות מיכל;

חָגְלָה – אשה צעירה מעיר גלים;

בַּעֲלַת-אֹב;

קצינים, רצים, חיילים, עבדי דואג, עבד עמוני, נער עמלקי, בארותים, גבעונים, רוֹפא, נערות בעלת-האוב ועוד.


מַעֲרָכָה רִאשׁוֹנָה

 

תמונה א'    🔗

חדר במעון דוד במגדל. בקיר הקדמי חלון, הפונה אל הרחוב. מעבר הקיר מימין ספה ומעבר הקיר משמאל מיטה. בין הספה למיטה, סמוך לחלון, שולחן ושני כסאות. בקיר הימני, סמוך לספה, חלון, הפונה לחצר, וסמוך לקצה הקיר דלת לפרוזדור. בקיר השמאלי, סמוך למיטה, חלון, הפונה לגן וסמוך לקצה הקיר דלת לחדר צדדי.

לילה. מנורה דולקת על השולחן. החלונות מכוסים וילאות. מיכל יושבת עצובה על כסא; למולה, על הספה, יושבת שפרה.

שפרה

מַדּוּעַ אַתְּ כֹּה עֲצוּבָה, גְּבִרְתִּי?

הֲלֹא יָשִׂישׂ לִבֵּךְ, כִּי בַּעֲלֵךְ

שָׁב כִּמְנַצֵּחַ מִן הַמִלְחָמָה

עִם הַפְּלִשְׁתִּים, וּבַאֲשֶׁר עָבַר

יָצְאוּ בְּנוֹת עַמֵּנוּ לִקְרָאתוֹ

בְּשִׁירֵי-גִיל וָשֶׁבַח, בְּתֻפִּים

וּבִמְחוֹלוֹת, וְכָל הָעָם כֻּלּוֹ,

גַּם יְהוּדָה גַּם יִשְׂרָאֵל, לִבָּם

יִרְחַשׁ לוֹ אַךְ כָּבוֹד וְאַהֲבָה.

מיכל

הָהּ! מַחֲלַת אָבִי הַנּוֹרָאָה

הִיא נֵטֶף תַּרְעֵלָה בְּכוֹס אָשְׁרִי.

הִנֵּה אַךְ שָׁב דָּוִד מִשְׂדֵה הַקֶּטֶל,

אַךְ נָח כִּמְעַט, וְטֶרֶם עוֹד הִסְפַּקְתִּי

לָשִׂישׂ אִתּוֹ מָשׂוֹשׂ עַל נִצְחוֹנוֹ, –

וּכְבָר הֻבְהֵל לָבוֹא אֱלֵי הַמֶּלֶךְ,

אֲשֶׁר צָלְחָה עָלָיו הָרוּחַ הָרָעָה

וּתְבַעֲתֵהוּ בְּמַרְאוֹת אֵימִים.

וְאֵיךְ יוּכַל לִבִּי לִשְׂמֹחַ אֱלֵי-גִיל

בְּהִתְעַנּוֹת אָבִי בְּמַכְאוֹבִים?

שפרה

הֵרָגְעִי-נָא, גְּבִרְתִּי! צְלִילֵי-הַחֵן,

אֲשֶׁר תְּמַלֵּטְנָה אֶצְבְּעוֹת דָּוִד

מִמֵּיתְרֵי-הַכִּנּוֹר, חִישׁ יְגָרְשׁוּ

הָרוּחַ הָרָעָה מֵעַל הַמֶּלֶךְ

וְרוּחַ נְכוֹנָה בּוֹ יְחַדֵּשׁוּ,

וּמַכְאוֹבָיו יִהְיוּ כְּלֹא הָיוּ.

מיכל

אוּלָם עַד סוּר הָרוּחַ הָרָעָה

מֵעַל אָבִי אָיֹם הוּא וְנוֹרָא,

וְהַנִּמְצָא בְּקִרְבָתוֹ חַיָּיו

תְּלוּאִים לוֹ אָז מִנֶּגֶד. הִנֵּה-כֵן

הֵטִיל אֶת חֲנִיתֵהוּ פַּעַם בְּדָוִד,

וְאִלּוּלֵא נָסַב דָּוִד חִישׁ מִפָּנָיו

לֹא הִתְהַלֵּךְ כַּיּוֹם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

כִּי אֶזְכְּרָה תִּרְחַפְנָה עַצְמוֹתָי.

(נכנס דוד; מיכל ממהרת לקראתו בזרועות פתוחות).

הֶאָח דָּוִד! תּוֹדָה לְאֵל עֶלְיוֹן

כִּי אֶרְאֲךָ שָׁלֵם! וְאָנֹכִי

דָּאֹג דָּאַגְתִּי לָךְ, מַחְמָל נַפְשִׁי.

מַה שְׁלוֹם אָבִי הַמֶּלֶךְ? הֲרָוַח לוֹ?

מַדּוּעַ כֹּה נִסְעָר אַתָּה?

דוד

כְּפֶשַׂע

הָיָה אַךְ זֶה עַתָּה בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת.

מיכל

לֹא שָׁוְא אֵפוֹא הָגָה לִבִּי אֵימָה.

הַגִּידָה לִי: מָה הַדָּבָר הָיָה?

דוד

בְּנַגְּנִי כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,

הוּא שָׁב וַיָּטֶל בִּי אֶת חֲנִיתוֹ

בְּזַעַם-אַף, וְרַק בְּאֹרַח פֶּלֶא

נִמְלַטְתִּי מִמָּוֶת.

מיכל

חֲסִין-יָהּ!

עַד אָן יַגִּיעַ זֶה טֵרוּף דַּעְתּוֹ!

דוד

מִיכַל יַקִּירָתִי! לֹא עוֹד אוּכַל

לְהַעֲלִים מִמֵּךְ אֶת הָאֱמֶת.

אָבִיךְ, דְּעִי לָךְ, יְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי;

כָלָה הִיא מֵאִתּוֹ לַהֲמִיתֵנִי.

מיכל

אָבִי הַמֶּלֶךְ יְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁךָ?

לֹא יֵאָמֵן דָּבָר כָּזֶה, דָּוִד!

דוד

לְדַאֲבוֹן לִבִּי נָכוֹן הִנֵּהוּ

כִּנְכוֹן הַיּוֹם.

מיכל

וְאֵיךְ יָדַעְתָּ זֹאת?

דוד

יְהוֹנָתָן אָחִיךְ הִגִּיד לִי הַדָּבָר.

מיכל

יְהוֹנָתָן אָחִי? הָהּ, בִּינָתִי אֹבֶדֶת!

דוד

לְמָחֳרָת הַיּוֹם בּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה

הֵטִיל בִּי חֲנִיתוֹ, דִבֵּר הַמֶּלֶךְ

אֶל יוֹנָתָן וְאֶל כָּל עֲבָדָיו

לַהֲמִיתֵנִי; אַךְ יְהוֹנָתָן,

מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתִי וּמִדַּעְתּוֹ

אֶת בֹּר לִבִּי וְאֶת נִקְיוֹן כַּפַּי,

הִזְהִיר אוֹתִי מִבּוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

עַד יַהֲפֹךְ לִבּוֹ לְטוֹב עָלָי

מיכל

וְלִי לְאֵשֶׁת בְּרִיתְךָ, מִזֶּה

אַף שֶׁמֶץ לֹא גִלִּיתָ…

דוד

לֹא חָפַצְתִּי

לְהַאֲדִיב נַפְשֵׁךְ, יַקִּירָתִי.

בֵּין-כֹּה וִיהוֹנָתָן דִּבֵּר בִּי טוֹב

לַמֶּלֶךְ; הוּא הִזְכִּיר לוֹ הַתְּשׁוּעָה,

אֲשֶׁר נָתַן הָאֵל לְיִשְׂרָאֵל,

בְּהַכּוֹתִי אֶת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת

וּמְשׂוֹשׂ לְבַב הַמֶּלֶךְ אָז עֲלֵי-

הַנִּצָּחוֹן; הוֹכִיחַ לוֹ גַּם כֵּן,

כִּי מַעֲשַׂי מֵאָז וְעַד עַתָּה

כֻּלָּמוֹ אַךְ טוֹבִים לוֹ עַד מְאֹד,

וְאַל לוֹ לַחֲטֹא בְּדָם נָקִי

לַהֲמִיתֵנִי עַל לֹא-עָוֶל בְּכַפִּי;

וְהַמֶּלֶךְ גַּם שָׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָתָן

וַיִּשָׁבַע לוֹ בַּאֲדֹנָי אִם יְמִיתֵנִי.

אָז שַׁבְתִּי וָאָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

וָאֶהִי לְפָנָיו כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

מיכל

וְהַיּוֹם הֵפֵר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּעָתוֹ!

דוד

וְאָנֹכִי נוֹכַחְתִּי כִּי מִכְּבָר

יִצְדֶה לָקַחַת אֶת נַפְשִׁי וַיִּגְמָר-אֹמֶר

לְהַעֲלִים אֶת זֹאת מִיהוֹנָתָן,

פֶּן יַזְהִירֵנִי מִפָּנָיו.

מיכל

אֲבָל

מַדּוּעַ זֶה יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ בְּמוֹתֶךָ?

דוד

אֵין-זֹאת כִּי אִישׁ רַע-עַיִן, בֶּן-בְּלִיַּעַל,

הוֹצִיא עָלַי דִּבָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

וַיַּבְאִישֵׁנִי בְּעֵינָיו.

מיכל

מִי זֶה

הַבָּא?

(מופיע רץ)

הרץ

בְּשֵׁם יְהוֹנָתָן, דָּוִד:

מַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, פֶּן

תּוּמַת עַד בֹּקֶר.

מיכל (בספקה כפיה)

אוֹיָה לִי!

דוד

מַה יֵעָשֶׂה עַתָּה בְּבֵית הַמֶּלֶךְ?

הרץ

יִזְעַם הַמֶּלֶךְ וְאַפּוֹ יִבְעַר

כָּאֵשׁ, כִּי הֶחֱטִיא הַמַּטָּרָה

בַּהֲטִילוֹ אֶת הַחֲנִית עָלֶיךָ.

גַּם עַל יְהוֹנָתָן נִתְּכָה אֵשׁ חֲמָתוֹ

וַיָּטֶל גַּם עָלָיו אֶת הַחֲנִית

לְהַכּוֹתוֹ.

מיכל

אֵל-אֱלֹהִים!

דוד

מַדּוּעַ?

הרץ

כִּי הֵעֵז לַמְרוֹת אֶת פִּי הַמֶּלֶךְ

בְּצַוּוֹתוֹ עָלָיו לִשְׁלֹחַ אֲנָשִׁים

לְקַחְתְּךָ אֵלָיו לְמַעַן הֲמִיתֶךָ.

“בֶּן-נַעֲוַת-מַרְדּוּת!” קָרָא עָלָיו:

"לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת הוֹרָתְךָ

תִּבְחַר בְּבֶן-יִשַׁי, זֶה יְגַנֵּב

אֶת לֵב הָעָם לְאַהֲבָה אוֹתוֹ

וּלְהָסֵב אֵלָיו מַלְכוּת אָבִיךָ.

הֲלֹא יוּשַׁר לוֹ כְּבָר בְּכָל הָאָרֶץ

'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו

וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו'

וּמַה לוֹ עוֹד אִם-לֹא כֵס הַמְּלוּכָה?"

דוד

וּמָה עָנָה עַל זֶה יְהוֹנָתָן?

הרץ

אַף לֹא מִלָּה; נִכְלָם וְנֶעֱצָב

עָלֶיךָ, קָם וּבָחָרוֹן יָצָא

אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לִי חֶרֶשׁ

וַיִּשְׁלָחֵנִי לְהַזְהִיר אוֹתְךָ

מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה לְךָ נִשְׁקֶפֶת.

דוד

אוּלַי גֻּנַּב חֵצִי דָבָר אֵלֶיךָ

עַל מִי שֶׁהוּא יָסִית בִּי אֶת הַמֶּלֶךְ?

הרץ

שָׁמַעְתִּי, כִּי דוֹאֵג הָאֱדוֹמִי

הוּא שֶׁיָּפִיחַ אֵשׁ עֶבְרַת הַמֶּלֶךְ;

רָאִיתִי עוֹד, כִּי הוּא כְּלִי מַשְׁחִית

בִּידֵי פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ מִגַּלִּים.

מיכל

מַה?

דוד

מַה? דּוֹאֵג? וּכְלִי מַשְׁחִית הִנֵּהוּ

בִּידֵי פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ?

הרץ

אָמְנָם כֵּן,

עַל זֹאת הֵעִידוּ רִמְזֵי-הָעֵינַיִם,

אֲשֶׁר שָׁלְחוּ אִישׁ לְאָחִיו בַּסֵּתֶר.

כְּבָר הִתְמַהְמַהְתִּי פֹּה יוֹתֵר מִדַּי;

עָלַי אֵפוֹא לָצֵאת חִישׁ אֶת הַבַּיִת

פֶּן תֵכֶל הָרָעָה אֵלַי מֵאֵת הַמֶּלֶךְ,

אִם אִישׁ מֵעֲבָדָיו פֹּה יִמְצָאֵנִי.

שָׁלוֹם! וִיצַו הָאֵל אֶת מַלְאָכָיו

לִשְׁמֹר אוֹתְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ (יוצא)

מיכל

פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ!

דוד

לֹא עָלָה עַל לְבָבִי

כִּי הוּא יָכוֹל לַתְעִיב כֹּה עֲלִילָה.

מיכל

נָקָם יִשְׁאַף עַל כִּי בָחַרְתִּי בָּךְ

וְלֹא שָׁעִיתִי אֶל דִּבְרֵי אַהֲבָתוֹ.

דוד

כּוֹנֵן קַשְׁתּוֹ לִירוֹת בָּאֹפֶל, הַנָּבָל!

מיכל

אַךְ קֶשֶׁת רְמִיָּה תִּהְיֶה לוֹ זֹאת.

דוד

לְעֵת-עַתָּה עָלַי לִבְרֹחַ עַל נַפְשִׁי.

מיכל

וּמִי יוֹדֵעַ אִם מְרַגְלֵי-חֶרֶשׁ

לֹא יִשְׁמְרוּ עַל מוֹצָאֵי הַבָּיִת?

דוד

הָבִי אֵפוֹא עֵצָה, מָה אֶעֱשֶׂה.

מיכל

לְכִי, שִׁפְרָה, הָבִיאִי חִישׁ הֲלוֹם

תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי.

(שפרה הולכת)

דוד

זֶה לָמָּה לָךְ?

מיכל

בּוֹ אוֹרִידְךָ מִן הַחַלּוֹן הַגַּנָּה,

אַחַר בְּעַד הַפֶּתַח בַּגָּדֵר

תַּחְמֹק וְתַעֲבֹר חִישׁ קַל מִפֹּה,

וִיהִי לְךָ הַלַּיְלָה לְסִתְרָה

מֵעֵין אוֹרֵב.

דוד

טוֹבָה זוֹ עֲצָתֵךְ,

חֶמְדַּת נַפְשִׁי.

(שפרה שבה עם החבל)

מיכל (בקחתה את החבל)

כָּעֵת, שִׁפְרָה,

הוֹצִיאִי הַמְּנוֹרָה מִפֹּה.

(שפרה מוציאה את המנורה)

מיכל (אל דוד, בהפשילה את וילון החלון)

עֲלֵה

אֵפוֹא עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, אֱחֹז

בַּחֶבֶל, וְהוֹרַדְתִּיךָ בּוֹ בַּלָּאט.

(שפרה שבה ונשארת עומדה בצד)

דוד (ברדתו מעבר לחלון)

מִיכַל, מִיכַל! הַעוֹד אָשׁוּב לִשְׂבֹּעַ

אֶת נֹעַם זִיו פָּנָיִךְ?

מיכל

בְּעֶזְרַת הָאֵל

נִחְיֶה עוֹד יַחַד כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ.

לְעֵת עַתָּה מַלְּטָה נָא אֶת נַפְשֶׁךָ,

וְאַךְ מָצֹא תִּמְצָא לְךָ מִפְלָט,

הוֹדַע אוֹתִי – וְהִתְחַמַּקְתִּי חֶרֶשׁ

לָבוֹא אֵלֶיךָ, כִּי אִתְּךָ גַּם עֲרָבָה

תָּגִיל וְתַעֲלֹז כְּעֵדֶן לְפָנָי,

וּבִלְעָדֶיךָ גַּם הֵיכְלֵי זָהָב

יִהְיוּ לִי אַךְ בֵית-אֲסוּרִים קוֹדֵר.

דוד

לִבִּי, הָהּ, יֶחֱרַד כֹּה לִשְׁלוֹמֵךְ!

מיכל

אַל-נָא תִּדְאַג לִי, מַחֲמַל נַפְשִׁי,

כִּי כָּל רָעָה אֵלַי לֹא תְּאֻנֶּה.

מַה יַּעַשׂ לִי אָבִי? הֵן לֹא יָטִיל

אֶת חֲנִיתוֹ עָלֵי לְהַכּוֹתֵנִי.

בְּרַח אֵפוֹא וְאַל נָא תִּתְמַהְמֵהַּ.

פֶּן תַּדְבִּיקְךָ, חָלִילָה, הָרָעָה.

דוד

שָׁלוֹם, יַקִּירָתִי! וִיהִי הָאֵל

לְמַחֲסֶה לָךְ מִמְּזִמּוֹת נָבָל

וּמֵאָבִיךְ וְרוּחוֹ רָעָה.

מיכל

לֵךְ לְשָׁלוֹם, דּוֹדִי? וִישַׁו הָאֵל

רַגְלֶיךָ כְּאַיְלוֹת שָׂדֶה.

שפרה

אָמֵן!

מיכל

אַתְּ פֹּה, שִׁפְרָה? גְשִׁי-נָא אֶל הַחַלּוֹן

הַטִּי אָזְנֵךְ, הַקְשִׁיבִי: פַּעֲמֵי-

דוֹדִי יִתְרַחֲקוּ חִישׁ קַל, חִישׁ קַל.

שפרה

כֵּן-כֵּן גְּבִרְתִּי, וְעוֹד מְעַט יִהְיֶה

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר… אַךְ הִנֵּה-זֶה נִבְלַע

קוֹל צְעָדָיו תּוֹךְ לַחַשׁ הָעֵצִים,

בִּנְשֹׁב בָּהֵמָּה לְפִתְאֹם הָרוּחַ.

מיכל

הָהּ, רוּחַ זוֹ תָבִיא אִתָּהּ אוֹר-בֹּקֶר

וְאָנֹכִי חָפַצְתִּי, כִּי הַפַּעַם

יְאַחֲרוּ עַפְעַפֵּי-שַׁחַר לִבָּקֵעַ

וְהֶאֱרִיךְ הַלַּיְלָה לְהַסְתִּיר

אֶת נִדָּחִי בִּכְנַף אֲפֵלָתוֹ,

עַד כִּי יִמְצָא מִפְלָט לוֹ מֵאוֹיְבָיו.

(נושאת עיניה לשמים)

הֵילֵל בֶּן-שַׁחַר! כּוֹכַב-אַל נֶחְמָד:

מַה-שָּׂשׂ לִבִּי תָּמִיד לִקְרַאת אוֹרְךָ

הַזַּךְ וְהַבָּהִיר! וּמָה רַבָּה

הַחֲרָדָה כָּעֵת בּוֹ יְעוֹרֵר!

(מזדעזעת פתאם)

אֵלִי! כְּקוֹל אֶנְקַת אָדָם שָׁמַעְתִּי!..

הַאִם אָזְנַיִךְ לֹא שָׁמְעוּ הַקּוֹל,

שִׁפְרָה?

שפרה

שָׁמַעְתִּי גַּם אֲנִי, אוּלָם

הֵרָגְעִי-נָא, גְּבִרְתִּי, אַךְ קוֹל יַנְשׁוּף הוּא.

מיכל

נַפְשִׁי יָצְאָה מִפַּחַד לְשִׁמְעוֹ.

שפרה

לִבִּי בָּטוּחַ, כִּי רַגְלֵי דָוִד

כְּבָר תְּדַלֵּגְנָה בְּמוֹרַד הַגֶּבַע.

מיכל

יַנְחֶנּוּ יָהּ בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה

וַאֲשׁוּרָיו יִתְמֹךְ לְבַל יִמוֹטוּ.

אוּלָם מַה-זֹאת? קוֹל צַעֲדֵי אָדָם

תִּקַּח אָזְנִי מֵעֵבֶר הַלָּזֶה…

שפרה

אוּלַי עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ שָׁם יָבֹאוּ

לָקַחַת אֶת דָּוִד…

מיכל

סִגְרִי מַהֵר

הַדֶּלֶת! אוֹיָה לִי! אִם יִמְצְאוּ

כִּי נָס דָּוִד, רוֹדְפִים אַחֲרָיו יִשְׁלָחוּ,

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יַשִּׂיגוּהוּ.

עָלַי אֵפוֹא לְהוֹלִיכָם שׁוֹלָל

וּלְעָצְרָם עַד כִּי יַרְחִיק דָּוִד

הַרְבֵּה מִפֹּה… הָבִיאִי לִי, שִׁפְרָה,

חִישׁ הַתְּרָפִים וּכְבִיר עִזִּים אֶחָד.

הַשְׁאִירִי דֶלֶת זוֹ פְּתוּחָה אַחֲרָיִךְ.

(שפרה יוצאת. דרך הדלת הפתוחה חודר אור המנורה. מיכל מציעה חיש את המיטה. שפרה שבה עם התרפים וכביר העזים)

שפרה

הִנֵּה, גְּבִרְתִּי, הֵבֵאתִי כִּדְבָרָיִךְ.

(נשמעת דפיקה על גבי הדלת)

דּוֹפְקִים!

מיכל

אַל תִּפְתְּחִי!

(מניחה את התרפים במיטה, שמה את כביר העזים למראשותיהם ומכסה בשמיכה. דופקים שוב בדלת).

מִי שָׁם?

קול (מעבר לדלת)

בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ

פִּתְחוּ הַדֶּלֶת!

(מיכל פותחת את הדלת. נכנס שר-חמשים ואתו חיילים אחדים; שאר החיילים נשארים מעבר לדלת).

שר-החמשים

אֵי דָוִד? הַמֶּלֶךְ

צִוָּה, כִּי חִישׁ יוֹפִיעַ לְפָנָיו.

מיכל

הַשְׁפֵּל קוֹלֶךָ, זֶה עַתָּה נִרְדַּם;

חוֹלֶה הִנֵּהוּ וּנְדוּדִים לָרֹב

שָׂבַע הַלֵּיל.

שר-החמשים

אַךְ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הוּא

כִּי לְפָנָיו יָבוֹא.

מיכל

אֱוִיל פּוֹשֵׂק שְׂפָתַיִם!

אֵיכָכָה זֶה יָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

וְהוּא מִמִּטָּתוֹ לָרֶדֶת לֹא יוּכַל?

שר-החמשים (אל אחד החיילים)

יוֹעֶזֶר! רוּץ מַהֵר וּמְסֹר

לַמֶּלֶךְ דִּבְרֵי הַגְּבֶרֶת.

(החייל יוצא)

וְאַתֶּם כֻּלְּכֶם

שִׁמְרוּ הֵיטֵב עַל מוֹצָאֵי הַבָּיִת!

(שאר החיילים יוצאים)

(למיכל)

אַל-נָא תָּשִׂימִי בִּי עָוֹן, גְּבִרְתִּי:

לֹא לְרָצוֹן לִי כָּל הַמַּעֲשֶׂה

הַזֶּה, אוּלָם מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא –

עָלַי לְמַלְּאֹתָה.

מיכל (לנפשה, בהביטה לעבר החלון)

בְּפַאֲתֵי מִזְרָח

אוֹר שַׁחַר יִבָּקַע, וְעַל נַפְשִׁי

חֶשְׁכַּת אֵימָה יוֹרֶדֶת. אֵל-עוֹלָם!

הַרְאֵה נָא חַסְדְּךָ לַאֲמָתֶךָ,

חַלְּצָה אֶת נֶפֶשׁ בְּחִירִי, מַלְטֵהוּ

לְמַעַן צִדְקָתֶךָ. וְיוֹדוּךָ

כָּל יִשְׁרֵי-לֵב בִּבְנֵי עַמֶּךָ.

(החייל שב)

החייל

כֹּה

צִוָּה הַמֶּלֶךְ: "הַעֲלוּ אוֹתוֹ

אֵלַי בְּמִטָּתוֹ, אִם הוּא חוֹלֶה!"

(שר-החמשים תוקע בחצוצרה, חיילים מופיעים במהירות בפתח)

מיכל

(בזרועות שטוחות לצדדין לפני המיטה)

לֹא! לֹא אֶתֵּן לָקַחַת אֶת דָּוִד!

חוֹלֶה אָנוּשׁ הִנֵּהוּ וּבְנַפְשׁוֹ

הוּא הַדָּבָר.

שר-החמשים

אֲבָל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא,

גְּבִרְתִּי!

מיכל

רַק עַל גּוּפִי הַמֵּת כִּי יַעֲבוֹר

יוּכַל אָדָם לִקְרַב אֶל הַמִּטָּה;

בַּתְּקֵנִי נָא אֵפוֹא בְּחַרְבְּךָ, גִּבּוֹר,

אִם כֹּה צִוָּה הַמֶּלֶךְ!

שר-החמשים

רוּץ, יוֹעֶזֶר,

שׁוּב אֶל הַמֶּלֶךְ חִישׁ וְסַפֶּר-לוֹ

מַה שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ וְשָׁמְעוּ

אָזְנֶיךָ, וְהוֹסֵף, כִּי לֹא נוּכַל

לָקַחַת אֶת דָּוִד מִבְּלִי פְּגֹעַ

בְּבַת הַמֶּלֶךְ.

(החייל יוצא מהר. אור השחר, הבוקע בעד החלון, הולך ומתגבר לאט לאט).

מיכל

אַךְ, אִם יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ,

לֹא תִמָּנַע מִפְּגֹעַ בִּי, הַאֵין זֹאת?

וְאֶת מַצְבִּיאֲךְ זֶה הַדָּגוּל,

אֲשֶׁר הִנְחִיל כָּבוֹד גַּם תְּהִלָּה

לִצְבָא עַם-אֲדֹנָי, בְּהַכּוֹתוֹ

בְּחֵיל אוֹיְבֵהוּ לִרְבָבוֹת, – תִּסְחַב

בְּמִטָּתוֹ, כִּסְחֹב נִבְלַת חֲמוֹר,

אַף תַּסְגִּירוֹ לִידֵי מְבַקְּשֵׁי נַפְשׁוֹ

חִנָּם…

שר-החמשים

אָמְנָם תַּפְקִיד אָרוּר, גְּבִרְתִּי,

אוּלָם אֵיךְ לִמָּנֵעַ מִמַּלֵּא אוֹתוֹ

וּלְהַחֲזִיק עִם זֹאת הָרֹאשׁ עַל הַכְּתֵפָיִם?

(בלחש) אֵלּוּ הִשְׂכִּיל לָנוּס בְּעוֹד מוֹעֵד…

מיכל (כנ"ל)

כִּי אָז אַחֲרָיו רָדַפְתִּי לְתָפְשׂוֹ.

שר-החמשים (כנ"ל)

רָדֹף רָדַפְתִּי אַחֲרָיו לִבְלִי

הַשִּׂיג אוֹתוֹ לָעַד…

(החייל שב)

החייל

הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בָּא!

מיכל

אֱמַץ, לִבִּי

(נכנס שאול ואתו בני-לויה, ביניהם רמון הבארותי, נעמן הרמתי ודואג האדומי).

שאול

אֵיכָכָה זֶה הֵעַזְתְּ,

בַּת נַעֲוַת מַרְדּוּת, אֶת מַלְאָכַי

לִמְנֹעַ מִמַּלֵּא פְּקֻדָּתִי?

אַךְ מִתְחַלֶּה הוּא הַבּוֹגֵד – קָחוּהוּ!

(מיכל נרתעת הצדה, שר-החמשים ממהר אל המיטה, קורע מעליה את השמיכה ונשאר עומד מוכה תמהון ופחד)

שאול

מִרְמָה! רִמִּית אוֹתִי, בַּת מְבִישָׁה!

שִׁלַּחַתְּ אֶת אוֹיְבִי וַיִּמָּלֵט!

(אל שר-החמשים)

וְאַתָּה, נָבָל, שָׁמֹר שָׁמַרְתָּ כָּכָה

עַל מוֹצָאֵי הַבַּיִת! אַךְ בְּנֵי-מָוֶת

הִנְּכֶם כֻּלְּכֶם, אַתָּה וַחֲמִשֶּׁיךָ יָחַד!

מיכל

בִי! אַל יֶחֱרֶה אַפְּךָ בָּאִישׁ הַזֶּה –

בִּי הֶעָוֹן. עוֹד טֶרֶם בּוֹא הָאִישׁ

הוֹרַדְתִּי אֶת בַּעֲלִי בַּחֶבֶל

בְּעַד-הַחַלּוֹן הַזֶּה וָאֲשַׁלְּחֵהוּ.

שאול

רָחָב! כְּמַעֲשֵׂה רָחָב עָשִׂיתְ,

בַּת מֵחְפִּירָה!

מיכל

עָשִׂיתִי מָה שֶׁגַּם אִמִּי

הָיְתָה עוֹשָׂה, לוּ נַפְשְׁךָ בִּקֵּשׁוּ.

הֵן בַּעֲלִי הִנֵּהוּ וּבִבְרִית-

הָאֱלֹהִים קְדוֹשָׁה אִתּוֹ הוּבֵאתִי…

שאול

לָכֵן אֶת בְּרִיתֵךְ אִתּוֹ אָפֵרָה

וְאֶפְטְרֵךְ מִכָּל חוֹבָה לוֹ מֵהַיּוֹם.

מיכל

אֵין בִּידֵי-אִישׁ, וְלוּ גַּם מֶלֶךְ הוּא,

לְהָפֵר הַבְּרִית בֵּין בַּעַל וְאִשְׁתּוֹ,

הַבְּרִית אֲשֶׁר קֻדְּשָׁה בִּידֵי שָׁמָיִם!

שאול

מִשְׁפַּט הַמָּוֶת, זֶה עָלָיו חָרַצְתִּי,

עָשָׂה יֵעָשֶׂה-בּוֹ, כִּי מִיָּדִי

לֹא יִמָּלֵט אַף אִם יַרְחִיק לִבְרֹחַ.

הֵן אַךְ כְּמֵת עוֹד יִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ,

וְאַתְּ כְּאַלְמָנָה נֶחְשֶׁבֶת מֵעַתָּה;

אַךְ לֹא אֶל בֵּית-אָבִיךָ תָּשׁוּבִי, בַּת נִפְשַׁעַת,

כִּי-אִם בֵּית אִישׁ, לוֹ אִיעָדֵךְ, תָּבוֹאִי.

קִרְאוּ לִי הֵנָּה לְפַלְטִי בֶּן-לַיִשׁ!

(מיכל מזדעזעת; רץ יוצא.)

(אל שר החמשים) וְאַתָּה עִם חֲמִשֶּׁיךָ מַהֲרוּ

רִדְפוּ אַחֲרֵי דָוִד, לְכוּ בְּעִקְבוֹתָיו

עַד תִּמְצְאוּהוּ וּתְפַשְׂתוּהוּ חַי אוֹ מֵת,

וָלֹא – כֻּלְּכֶם בְּנֵי-מָוֶת.

(שר-החמשים יוצא; הרץ שב עם פלטי בן-ליש).

נעמן (לרמון בלחש)

מַה מְאֹד

מִהֵר הָרָץ לִמְצֹא אֶת זֶה!

רמון (לנעמן בלחש)

נִרְאֶה,

כִּי הוּא עָמַד מוּכָן כְּבָר וּמְזֻמָּן

לְיַד מְבוֹא הַבָּיִת.

שאול

שִׁמְעָה-נָא,

פַּלְטִי! בִּהְיוֹת מִיכַל עוֹד בִּבְתוּלֶיהָ,

הִרְבֵּיתָ לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ מִמֶּנִּי

וּבְמֹהַר רַב אָמַרְתָּ לְאָרְשָׂהּ לָךְ.

בְּתֹקֶף הַמְּסִבּוֹת נִתְּנָה לְבֶן-יִשַׁי.

אַךְ בֶּן-יִשַׁי בָּגַד בִּי, וָאָפֵר

בְּרִית כְּלוּלוֹתֶיהָ עִמָּדוֹ.

אִם נַפְשְׁךָ תֶּחְשַׁק בָּהּ עוֹד כַּיּוֹם,

קָחֶנָּה לְאִשָּׁה לָךְ.

פלטי

אֶמְצָא-חֵן

בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!

מיכל

לֹא!

זֹאת לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה לָעַד!

שאול

אֵיךְ תַּעַרְבִי לִבֵּךְ, נְחוּשַׁת-מֵצַח,

לַמְרוֹת אֶת-פִּי, אֶת פִּי-אָבִיךְ הַמֶּלֶךְ,

וְלַעֲנוֹת אוֹתִי עַזּוֹת? בַּת-מָוֶת אָתְּ!

מיכל הִנֵּה אֵפוֹא לִבִּי! פַּלְּחוֹ בַּחֲנִיתֶךָ!

יִשְׁטֹף דָּמִי טָהוֹר כְּטַל שָׁמַיִם

וְלֹא יִטְמָא בִּשְׁכֹבֶת בִּי יִתֵּן אִישׁ זָר!

שאול

לֹא זָר, כִּי בַּעֲלֵךְ וְאַלּוּפֵךְ מֵעָתָּה

מיכל

לֹא יִהְיֶה בַּעַל לִי מִלְּבַד דָּוִד,

וְהוּא אַךְ הוּא הִנֵּהוּ אַלּוּפִי

וְאַלּוּפִי יִהְיֶה כָּל עוֹד נִשְׁמַת-

אֱלֹהַּ תְּחַיֵּנִי.

שאול

מוֹת יוּמָת!

מיכל

אָז לֹא אֶחְיֶה עוֹד גַּם אָנֹכִי!

כִּי גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִיד בֵּינֵינוּ!

שאול (אל פלטי)

אַל תִּתֶּן-לֵב, בֶּן-לַיִשׁ, לִדְבָרֶיהָ,

כִּי הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהָ, וְאִישׁ-שֵׂכֶל

יֵדַע לִבְלוֹם אוֹתוֹ. קָחֶנָּה אֶל בֵּיתֶךָ,

אַלְּפָהּ בִּינָה, עַד תְּשַׁנֶּה טַעְמָהּ

וּתְהִי לְךָ לְיוֹנַת-אֵלֶם נְעִימָה.

אַךְ שְׁמֹר עַל יוֹנָתְךָ, פֶּן תִּתְחַמֵּק בַּלָּאט

וְעָפָה אֶל דּוֹדָהּ, אֲשֶׁר נָדַד מִמֶּנָּה,

עַד יִלָּכֵד בָּרֶשֶׁת וְהוּשַׂם לוֹ קֵץ.

פלטי

שָׁמֹר אֶשְמֹר אוֹתָהּ כְּבָבַת-עַיִן,

כִּי לְנַפְשִׁי יָקְרָה מִכָּל יְקָר.

שאול

וְאַתָּה, דּוֹאֵג, קַח מְרַגְּלִים אִתְּךָ,

חַפְּשׂוּ אֶת בֶּן-יִשַׁי בְּכָל הָאָרֶץ,

כִּי לֹא אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ לִלְבָבִי

כָּל-עוֹד זֶה יִתְהַלֵּךְ עַל אֲדָמוֹת.

(שאול ובני לויתו יוצאים)

מיכל (אל פלטי)

וְאַתָּה כִּשְׁבוּיַת-חֶרֶב תּוֹלִיכֵנִי,

תִּנְהַג מַלְקוֹחֲךָ אֶל בֵּית-זְבוּלֶךָ

וְהִתְעַמַּרְתָּ-בּוֹ עַד כִּי…

פלטי

מִיכַל!

יָדַעַתְּ מַה יָקַרְתְּ לִי מִשֶּׁכְּבָר,

עֵת שִׁעֲשַׁעְתִּי בְּתִקְוָה נַפְשִׁי,

כִּי אַהֲבָה תָּשִׁיבִי אֶל חֵיקִי;

אַף לֹא חָדַלְתְּ מִהְיוֹת לִי יְקָרָה

גַּם בִּדְחוֹתֵךְ אוֹתִי מֵעַל פָּנַיִךְ

וַתִּתְּנִי אַהֲבָתֵךְ לְאִישׁ אַחֵר.

אֵינֶנִּי אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם,

אַךְ לֹא מָשְׁחָת מֵאִישׁ גַּם תָּאֳרִי;

לֹא רַב כֹּחִי בְּהִגָּיוֹן עֲלֵי כִּנּוֹר,

לֹא נִפְלָאוֹת אַרְאֶה עַל שְׂדֵה הַקְּרָב, –

אַךְ לֹא צָפוּן מִשֵּׂכֶל לְבָבִי

וְעֹשֶׁר וְכָבוֹד חַנַּנִי אֱלֹהִים,

וְלֹא-בַת-נָדִיב אֶחָת נָשְׂאָה אֵלַי עֵינֶיהָ

בְּאַהֲבָה; אַךְ אָנֹכִי בָּחַרְתִּי

לָלֶכֶת עֲרִירִי יְמֵי חֶלְדִּי כֻּלָּם

אִם תִּקְוָתִי לִרְאוֹת חַיִּים אִתָּךְ נִכְזָבָה.

מיכל

לֹא מֵחָכְמָה עָשִׂיתָ זֹאת.

פלטי

אוּלַי

צָדַקְתְּ, אוּלָם אַחֶרֶת לֹא יָכֹלְתִּי;

מִלֵּאת אֶת כָּל לִבִּי עַד אֶפֶס בּוֹ מָקוֹם

לְכָל אִשָּׁה עוֹד זוּלָתֵךְ, תִּהְיֶה

מִי שֶׁתִּהְיֶה, תִּהְיֶה מַה שֶׁתִּהְיֶה.

הֲבָךְ אֵפוֹא אֹמַר לְהִתְעַמֵּר?

אִם אֶת נַפְשֵׁךְ אוֹגֶה, לוּ גַם הָיִיתִי

אַבִּיר לֵבָב, כְּדַמּוֹתֵךְ פִּתְאֹם?

וְאִם דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶעֱשֶׂה

לַהֲבִיאֵךְ בְּצֵל קוֹרַת בֵּיתִי,

הֵן אַךְ לַמְצִיא לָךְ מְנוּחָה מֵרֹגֶז

וּלְהָגֵן עָלַיִךְ מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ.

מיכל

מִבְּלִי חֲדֹל עִם זֶה גַּם לְעוֹרֵר

אֶת חֲמָתוֹ עַל בַּעֲלִי, הַאֵין זֹאת?

פלטי (נבוך)

אֶל מַה זֶּה יִרְמְזוּן מִלָּיִךְ?

מיכל

אִישׁ,

אֲשֶׁר לִבּוֹ אֵינוֹ צָפוּן מִשֵּׂכֶל

יָבִין אֶת זֹאת בְּלִי כָּל בֵּאוּרִים.

פלטי

הַאִם חֶפְצֵךְ לֵאמֹר, כִּי אָנֹכִי

מֵסִית בּוֹ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּדָוִד?

מיכל

אִישׁ-שֵׂכֶל שֶׁכָּמוֹךָ מְלַאכְתּוֹ

זוֹ הַנְּקִיָּה תֵּעָשׂ בִּידֵי אַחֵר.

פלטי

שָׁגֹה תִּשְׁגִי, וּבִכְשֵׁרִים תַּחְשֹׁדִי.

וְאִם עֶלְבּוֹן חִנָּם יַכְאִיב פִּי-שְׁנַיִם,

הֵן פִּי-שִׁבְעָה יַכְאִיב אִם בָּא הִנֵּהוּ

מִנֶּפֶשׁ אֲהוּבָה. אָכֵן אֶשָּׂא אוֹתוֹ

בְּלִי תְלוּנָה. יוֹדֵעַ אָנֹכִי,

קְשַׁת-רוּחַ אַתְּ, נַפְשֵׁךְ מָרָה עָלַיִךְ,

לָכֵן מָרִים וּמַמְאִירִים דְּבָרָיִךְ.

וְתַחַת קְצֹף עָלַיִךְ אֶתְאַמֵּץ

בְּכָל לִבִּי, נַפְשִׁי וּמְאֹדִי

לַמְתִּיק לְךָ מְרִירוּת נַפְשֵׁךְ

וּלְהָשִׁיב מַרְגּוֹעַ לִלְבָבֵךְ,

כְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ, הַלּוֹטְפָה צִיץ רַךְ,

שֶׁסַּעֲרַת חֵמָה עָלָיו עָבָרָה –

לָטֹף, עוֹדֵד וְהַחֲיֵה אוֹתוֹ.

אֶלְמַד לִקְרֹא חֶפְצֵךְ מִתּוֹךְ בָּבוֹת עֵינַיִךְ

וּכְעֶבֶד נֶאֱמָן אָחוּשׁ לְמַלְּאוֹתוֹ.

אִם מְנָעַנִי אֵל מִהְיוֹת אִישֵׁךְ,

אֶהְיֶה לָךְ לְחָבֵר דָּבֵק מֵאָח,

לְרֵעַ, הַנָּכוֹן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עָלָיִךְ.

מיכל (בהביטה ישר לתוך עיני פלטי)

אִם בֶּאֱמֶת וּבְתֹם לֵבָב תֹּאמַר

לִהְיוֹת לִי רַק חָבֵר וִידִיד, אָבוֹא

לָשֶׁבֶת בְּבֵיתְךָ עַד כִּי אֵדַע

מַה יַּעֲשֶׂה אֱלוֹהַּ לְדָוִד.

פלטי

בָּרוּךְ יִהְיֶה אֵפוֹא בּוֹאֵךָ בֵּיתִי.

לֹא רַק אוֹרַחַת יְקָרָה תִּהְיִי בּוֹ

כִּי-אִם שַׁלֶּטֶת עַל כֻּלּוֹ.

מיכל

שִׁפְרָה!

אַתְּ תִּלָּוִי אֵלַי בְּדֶרֶךְ זוֹ אֵלֵךְ,

כִּי לֹא אוּכַל לְהִפָּרֵד מִמֵּךְ.

נָסוּרָה נָא אֵפוֹא לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי

וְנַחֲלִיף אֶת שִׂמְלוֹתֵינוּ. לָמָּה

תִּבְכִּי, חֲבִיבָתִי?

שפרה

אֵיךְ נַעֲזֹב

הַבַּיִת, בּוֹ רָאִינוּ בַּטּוֹבָה?

מיכל

יָצֹא יָצְאָה מִמֶּנּוּ הַטּוֹבָה

עִם צֵאת אִישִׁי, דָּוִד מַחְמַל נַפְשִׁי,

וּמִי לִי פֹּה וּמַה לִּי פֹּה מִלְּבַד

חֲרוֹן אָבִי וְקֹצֶר יַד אָחִי?

אִמִּי הַצִּדְקָנִית – מַצֶּבֶת אֶבֶן

תָּעִיק עֲלֵי קִבְרָהּ, לֹא-תוּכַל-קוּם

לָחוּשׁ לְהַצָּלַת בַּת-טִפּוּחֶיהָ.

נֵלֵךְ אֵפוֹא מִפֹּה בְּלִי סְפֹד

וּבְלִי הוֹרִיד דִּמְעָה. נִשָּׂא דוּמָם

אֶת שֶׁהֻטַּל עָלֵינוּ וְנוֹחִיל

לְיֵשַׁע אֱלֹהִים, כִּי לֹא כָּלוּ

עוֹד רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו לֹא תַמּוּ.

(מיכל ושפרה יוצאות לחדר הסמוך)

פלטי (לבדו)

הַמַּטָּרָה הָרִאשׁוֹנָה הֻשָּׂגָה,

מִיכַל תָּבוֹא לָשֶׁבֶת בְּבֵיתִי.

עַתָּה עָלַי לִקְנוֹת אַט-אַט לִבָּהּ,

אִם לֹא לְאַהֲבָה אוֹתִי מִיָּד,

אָז לְכִבְּדַנִי וְלִרְאוֹת בִּי רֵעַ

מָסוּר וְנֶאֱמָן לָהּ עַד מְאֹד;

וּבְמוֹת דָּוִד – הֵן לֹא יִרְחַק הַיּוֹם

בּוֹ יִתָּפֵשׂ בְּכַף הָאֲדֹמִי.

אֲשֶׁר שְׂכָרוֹ הֻבְטַח לוֹ מֵאִתִּי –

הִיא לֹא תִמְצָא אָז בֵּין הַגְּבָרִים

יוֹתֵר מִמֶּנִּי לָהּ נָאֶה לְבַעַל.

אָמְנָם הִיא תֵבְךְּ, תִּסְפֹּד, תִּשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת

כַּמַּיִם וּתְמָאֵן לְהִתְנַחֵם;

אַךְ לֹא רָאִיתִי עוֹד אִשָּׁה יוֹרֶדֶת

אֶל בַּעֲלָהּ בִּיגוֹן לִבָּהּ שְׁאוֹלָה.

הַזְּמָן, זֶה הָרוֹפֵא הַנֶּאֱמָן

לִשְׁבוּרֵי-לֵב, יַטִּיף צְרִי-נִחוּמִים

גַּם עַל לִבָּהּ, וְשָׁב וְרָפָא-לוֹ;

וְאָז אָשְׁרִי לֹא יְאַחֵר לָבוֹא

וְלָרְוָיָה אֶשְׁתֶּה מִמְּקוֹר הַתַּעְנוּגִים

אֵלָיו צָמֵאתִי זֶה יָמִים רַבִּים.

אָמְנָם יֵצַר לִי, כִּי עָלַי לַהְגּוֹת

מִן הַמְּסִלָּה בְּמַעַל וּבְמִרְמָה

אָדָם, אֲשֶׁר לִבִּי יִרְחַשׁ כָּבוֹד לוֹ

וְשֶׁיָּכֹלְתִּי גַּם אֱהֹב אוֹתוֹ;

אַךְ הוּא גָזַל מִמֶּנִּי אֶת מִיכַל,

מְאוֹר חַיֵּי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי;

בְּאֵין מִיכַל הַכֹּל, הָהּ, מֵת קִרְבִּי

וּמִסְּבִיבִי; וְאָנֹכִי חַיִּים

חָפַצְתִּי – וְאָשִׁיב לִי גְזֵלָתִי

וּבְדַם גּוֹזְלָהּ, אִם דֶּרֶךְ אֵין אַחֶרֶת.

(מיכל ושפרה שבות לבושות שחורים. למתני מיכל צמודה חרב זעירה נתונה בתוך תער זהב משֻׁבץ פנינים; עיני שפרה אדומות מבכי)

מיכל

אֲנַחְנוּ נְכוֹנוֹת לָלֶכֶת.

פלטי

מָה הָעֲדִי הַזֶּה שֶׁשַּׂמְתְּ עָלָיִךְ?

מיכל

יָפֶה הוּא לַבְּגָדִים אֲשֶׁר לָבַשְׁתִּי.

פלטי

הֵן יֵשׁ לָךְ עֲדָיִים יוֹתֵר יָפִים

אַף יְקָרִים יוֹתֵר.

מיכל

כִּי לִי יָקְרָה

מִכָּל יְקָר רַק חֶרֶב זוֹ.

פלטי בַּמֶּה?

מיכל

שְׁלַל-מִלְחָמָה הִיא, שֶׁלָּקַח דָּוִד

מִשַּׂר פְּלִשְׁתִּי, שֶׁהִכְרִיעוֹ בַּקְּרָב

הָאַחֲרוֹן.

פלטי

וְאַתְּ אֶת-מִי תֹאמְרִי

בְּחֶרֶב זוֹ לַכְרִיעַ?

מיכל

אֶת עַצְמִי,

בְּקוּם עָלַי חַיַת-אָדָם לָטִיל

בִּי אֶת זָהֳמָתָהּ.

פלטי

אַל תִּדְאֲגִי,

אֲנִי אֶשְׁמֹר עָלָיִךְ.

מיכל

וְהַחֶרֶב

תִּשְׁמֹר עָלַי מִפְּנֵי שׁוֹמְרֵי הַטּוֹב.

פלטי

מִיכַל! עַד-אָן תְּמַלְלִי כָּאֵלֶּה?

מיכל

עַד יֵרֶא אֱלֹהִים וֶהֱשִׁיבַנִי

אֶל תַּחַת חֲסוּתוֹ שֶׁל בַּעֲלִי.

נֵלֵךְ אֵפוֹא בְּטֶרֶם חֹם הַיּוֹם

יִגְבַּר וֶהֱצִיקָנוּ בְּדַרְכֵּנוּ.

(כולם יוֹצאים)


 

תמונה ב'    🔗


נכנסים: שאול, אבנר, רמון ונעמן ועוד בני לויה.


שאול

אַךְ בֶּגֶד מִסְּבִיבִי, מִרְמָה וָמַעַל!

שִׁבְעָה גְדוּדִים שָׁלַחְתִּי לְחַפֵּשׂ

אֶת בֶּן-יִשַׁי – וְלֹא יָכְלוּ לִמְצֹא

אֶת עִקְבוֹתָיו בְּכָל גְּבוּל הָאָרֶץ!

מִלְּבַד מָנוֹחַ שַׂר-הַחֲמִשִּׁים,

אֲשֶׁר חָרַשׁ אֶת מְזִמַּת הַמַּעַל

עִם חֲמִשָּׁיו נָפוֹל אֶל הַמּוֹרֵד –

זֶה בְּנָקֵל מָצָא מְקוֹם סִתְרוֹ…

עַמִּינָדָב שַׂר-הַמֵּאָה נִשְׁלַח

לִתְפֹּשׂ אֶת כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית-יִשַׁי –

וַיַּעְזְרֵם לְהִמָּלֵט גַּם הֵמָּה

וַיְהִי לָהֶם מָגֵן בְּכָל הַדֶּרֶךְ

וְעִם הֲמוֹן רֵיקִים וּפוֹחֲזִים

עָבַר גַּם הוּא עִם מֵאָתוֹ כֻּלָּהּ

אֶל בֶּן-יִשַׁי… וּמִי מִכֶּם בְּנֵי-יְמִינִי,

בִּי יִמְרְדָה מָחָר אוֹ מָחֳרָתָיִם?

אֵין-זֹאת כִּי לְכֻלְכֶם הִבְטִיחַ בֶּן-יִשַׁי

לָתֵת שָׂדוֹת, כְּרָמִים וְשִׂים אֶתְכֶם

שָׂרִים, שָׂרַי מֵאוֹת וַאֲלָפִים,

כִּי קְשַׁרְתֶּם עָלַי כֻּלְּכֶם הַיּוֹם

וְאֵין מִכֶּם חוֹלֶה עָלַי וְאֵין

גּוֹלֶה אָזְנִי עַל כָּל הַמִּתְרַקֵּם

בַּסֵּתֶר לְנֶגְדִי, בִּכְרָת-בְּנִי

עִם בֶּן-יִשַׁי וַיָּקֶם אֶת עַבְדִּי

בֶּן-הַבְּלִיַּעַל לְאוֹרֵב עָלַי

כַּיּוֹם הַזֶּה, וּבְתַת הַכֹּהֲנִים

אֲשֶׁר בְּנֹב גַּם הֵמָּה אֶת יָדָם

עִם הַמּוֹרֵד… חֶרְפָּה תִּשְׁבֹּר לִבִּי

כִּי הַנָּכְרִי, דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי,

שׁוֹמֵר לִי אֱמוּנִים מִכָּל עַמִּי,

מִכָּל בְּנֵי שִׁבְטִי, וְהוּא רַק הוּא

גִּלָּה לִי דְבַר הַקֶּשֶׁר.

(נכנס דואג)

דואג

אֲדוֹנִי

הַמֶּלֶךְ! אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן

וּבֵית אָבִיו כֻּלָּם הוּבְאוּ הֲלוֹם.

שאול

הָבֵא אֶת אֲחִימֶלֶךְ לְפָנָי.

(משתררת דממה מעיקה. דואג יוצא ושב עם אחימלך)

שאוּל

הַגִּידָה, אֲחִימֶלֶךְ: לָמָּה-זֶה

קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ

וַתְּהִי יָדְכֶם עִם הַמּוֹרֵד, עִם בֶּן-יִשַׁי,

לָקוּם עַל מַלְכְּכֶם כַּיּוֹם הַזֶּה?

אחימלך

דָּוִד מָרַד בַּמֶּלֶךְ? וַאֲנִי

וּבֵית אֲבִי יָדֵנוּ עִמָּדוֹ

בַּמַּעֲל הַלָּזֶה? מַה נּוֹרָאִים

הֵם הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה!

אוּלָם עֵדִי בַּשַּׁחַק, כִּי נַפְשִׁי

חַפָּה מִפֶּשַׁע זֶה עָלֵי יִטְפֹּלוּ.

שאול

אַל תִּתַּמָּם, בֶּן-אֲחִיטוּב, עֲנֵה:

נָתַתָּ לֶחֶם לוֹ, לְבֶן-יִשַׁי?

נָתַתָּ חֶרֶב לוֹ? וּבֵאלֹהִים

שָׁאַלְתָּ לוֹ?

אחימלך

אַל יָשֶׂם-בִּי הַמֶּלֶךְ

דְּבַר בְּלִיַּעַל, כִּי שָׁאַלְתִּי בֵּאלֹהִים

לְאִישׁ מִבַּלְעָדָיו; חָלִילָה לִי מִזֹּאת!

וּבֶן-יִשַׁי גַּם לֹא דָּרַשׁ כָּזֹאת מִמֶּנִּי.

אָמְנָם נָתַתִּי לֶחֶם לוֹ וָחֶרֶב,

אוּלָם בְּתֹם לִבִּי אֶת זֹאת עָשִׂיתִי

וּבְנִקְיוֹן כַּפָּי. יָדַעְתִּי כִּי חֲתַן-

הַמֶּלֶךְ הוּא, נִכְבָּד בְּכָל בֵּיתֶךָ

וְאֵין בַּעֲבָדֶיךָ נֶאֱמָן כָּמֹהוּ

וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ. הֲיָכֹל אֵיפוֹא

עֲלוֹת עַל לְבָבִי פִתְאֹם לְפֶתַע,

כִּי רוּחַ נִשְׁלְחָה רָעָה בֵּינְךָ

וּבֵין זֶה חֲתָנֶךָ?

שאול

הֵן רָאִיתָ,

כִּי הוּא הוֹלֵךְ בְּלִי צֵידָה וָנֶשֶׁק,

וְלֹא קָשֶׁה הָיָה לְךָ לָבִין,

כִּי אַךְ בּוֹרֵחַ הוּא.

אחימלך

אָמֹר אָמַר לִי:

הַמֶּלֶךְ שְׁלָחָהוֹ בִּדְבַר-סֵתֶר

וְלֹא יֵדַע אָדָם מִזֶּה מְאוּמָה,

וּבְמַהֲרוֹ. בִּהְיוֹת דְּבַר הַמֶּלֶךְ

נָחוּץ מְאֹד, הוּא לֹא הִסְפִּיק לָקַחַת

לֹא חֶרֶב בְּיָדוֹ וְלֹא צֵידָה

לַדֶּרֶךְ. הֲיָכֹלְתִּי לְהָשִׁיב

רֵיקָם פָּנָיו, פְּנֵי חֲתַן הַמֶּלֶךְ

וּמַלְאָכוֹ, מִבְּלִי תַּת חֶרֶב לוֹ

וְלֶחֶם?

שאול

מוֹת תָּמוּת, בֶּן-אֲחִיטוּב

אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ! כִּי יָדַעְתָּ

אֲשֶׁר בּוֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלִיתָ

אֶת אָזְנִי.

אחימלך

אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ

בְּדָם נָקִי. עֵד אֱלֹהִים כִּי לֹא יָדַעְנוּ

אֲנִי וּבֵית אָבִי מִזֶּה מְאוּמָה.

שאול

דּוֹאֵג! הוֹצֵא אוֹתוֹ אֱלֵי אֶחָיו

הַכֹּהֲנִים וְצַו אֶת הָרָצִים בִּשְׁמִי

לָסֹב אוֹתָם וְלַהֲמִיתָם כֻּלָּמוֹ,

אַף אִישׁ בַּל יִמָּלֵט!

אחימלך

זְכֹר, בֶּן-קִישׁ,

כִּי אֱלֹהִים דּוֹרֵשׁ דָּמִים הִנֵּהוּ,

גַּם אֶת דָּמֵינוּ מִיָּדְךָ יִדְרֹשׁ.

שאול

בּוֹגְדִים אַתֶּם וּמָוֶת מִשְׁפַּטְכֶם!

(אל דואג) הוֹצֵא אֶת זֶה מַהֵר מֵעַל פָּנָי!

(דואג מוציא את אחימלך)

אבנר

הָשִׁיבָה נָא אֶל לְבָבְךָ, מַלְכִּי,

כִּי מוֹת הַכֹּהֲנִים יָעִיר זְוָעָה

בְּכָל הָאָרֶץ, וְרָחַק מִמְךָ

לְבַב הָעָם וִיהִי עִם בֶּן-יִשַׁי.

שאול

הַשְׁמֵד אַשְׁמִיד אֶת הַבּוֹגְדִים כֻּלָּם

וּמִן הַכֹּהֲנִים כַּיּוֹם אָחֵלָּה,

פֶּן יַטּוּ הֵמָּה אֶת לְבַב הָעָם

אַחַר דָּוִד, יִשְׁמַע הָעָם, יִירָא

וְאִישׁ לֹא יַעֲרֹב עוֹד לְבָבוֹ

לָתֵת יָדוֹ לִהְיוֹת עִם הַמּוֹרֵד.

(נכנס דואג)

דואג

אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! הָרָצִים

אֵינָם אֹבִים בַּכֹּהֲנִים לִפְגֹּעַ.

שאוּל

מִי הָרָצִים לַמְרוֹת אֶת פִּי יָעֵזּוּ?

הֲמֶלֶךְ אָנֹכִי אִם כְּבָר חָדַלְתִּי

מִהְיוֹת עוֹצֵר בְּיִשְׂרָאֵל?

אבנר

אַתָּה

מַלְכֵּנוּ,

השרים

וַאֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ.

שאול

פָּרְקוּ אֵפוֹא הַנֶּשֶׁק חִישׁ מֵעַל

הַסּוֹרְרִים וְהַמּוֹרִים הָאֵלֶּה,

וְאַל יָהִין אַף אִישׁ אֶחָד מֵהֶם

לָצֵאת אֶת הַגִּבְעָה עַד כִּי אֵדַע

מַה לַּעֲשׂוֹת לָהֵמָּה.

(אחדים מן השרים יוצאים)

וְאַתָּה,

דוֹאֵג, קְחָה אִתְּךָ גְּדוּד שְׂכִירִים

וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים, אַחַר לֵךְ נֹבָה

וְהִכִּיתָ חֵרֶם אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ,

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. יֵדְעוּ

חוֹרְשֵׁי מְזִמּוֹת-מֶרֶד בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם

מָה שֶׁצָּפוּי לָהֶם – וְיֶחֱרָדוּ!

(דואג יוצא)

אָכֵן יֵשׁ לְמַהֵר וּלְהַשְׁמִיד

אֶת בֶּן-יִשַׁי, מְקוֹר הַמֶּרֶד. אָסְפָה-לִי

אֵפוֹא, אַבְנֵר, כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים

בָּחוּר מִיִּשְׂרָאֵל; אִתָּם אֵצֵא

הַפַּעַם בְּעַצְמִי לְבַקֵּשׁ אֶת הַמּוֹרֵד,

כִּי לֹא אוּכַל אֶסְמֹךְ עוֹד עַל אָדָם.

וְאָנֹכִי תִּקְוָה כִּי אֶמְצָאֶנּוּ

וְאֶכְרְתָה רֹאשֵׁהוּ מָעָלָיו

בְּטֶרֶם הִתְלַקֵּט אֵלָיו יוֹסִיפוּ

כָּל-רֵיק וְכָל פּוֹחֵז עַד הֱיוֹתָם

לִצְבָא מוֹרְדִים, אֲשֶׁר יוּכַל סַכֵּן

אֶת-שְׁלוֹם הָאָרֶץ. בְּיָדְךָ, אַבְנֵר,

אֶמְסֹר אֶת הַשִּׁלְטוֹן בָּאָרֶץ עַד

אֲשֶׁר אָשׁוּבָה בְּשָׁלוֹם גִּבְעָתָה.

(שאול, אבנר והשרים, מלבד רמון ונעמן יוצאים)


נעמן

נוֹרָא הַמֶּלֶךְ בְּקִצְפּוֹ, נוֹרָא!

רמון

הֵרַע מְאֹד הַפַּעַם לַעֲשׂוֹת

לִשְׁלֹחַ יָד בְּכֹהֲנֵי עֶלְיוֹן.

נעמן

וְעַל לֹא-עָוֶל בְּכַפָם.

רמון

כָּזֹאת

גַּם אָנֹכִי אֶחְשֹׁבָה.

נעמן

נִכָּרִים

דִּבְרֵי אֱמֶת.

רמון

וּבֶן-יִשַׁי עַצְמוֹ

מָה אַשְׁמַת-בֶּגֶד בּוֹ מָצָא הַמֶּלֶךְ,

כִּי יְבַקֵּשׁ נַפְשֵׁהוּ לִסְפּוֹתָהּ?

נעמן

וְכִי לָקַח אֶת אֵשֶׁת בְּרִיתוֹ

מִמֶּנּוּ וַיִּתְּנֶנָּה לְאַחֵר…

רמון

מִיּוֹם עֲלוֹת עַמֵּנוּ מִמִּצְרַיִם

לֹא נִהְיְתָה, לֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת.

נעמן

וְאַבְנֵר עוֹמֵד מִנֶּגֶד לְכָל-זֹאת!

וְהוּא הֲלֹא יָכוֹל הַטּוֹת לְבַב הַמֶּלֶךְ

לְטוֹב עַל בֶּן-יִשַׁי, וְלֹא הָיִינוּ

כַּיּוֹם עֵדִים לַמּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה.

רמון

כִּי הוּא יָרֵא פֶּן יְעֻמּוֹ דָוִד

בַּנִּצְחוֹנוֹת הַכַּבִּירִים שֶׁלּוֹ

עַל הַפְּלִשְׁתִּים וְעַל שְׁאָר אוֹיְבֵינוּ,

וּבְסֵתֶר לְבָבוֹ הוּא מְאַשֵּׁר

תַּעֲלוּלֵי הַמֶּלֶךְ.

נעמן

גַּם קוּמוֹ

לִמְנוֹעַ אֶת הַמֶּלֶךְ מֵהָמִית

הַכֹּהֲנִים חָסֵר הָיָה אֱמֶת

וָיֹשֶׁר.

רמון

לֹא מִשֶׁפֶךְ דַּם נָקִי

דָע לְבָבוֹ, כִּי-אִם מִדְּאָגָה

פֶּן יֵעָוֶה הָעָם כֻּלּוֹ מִשְּׁמֹעַ

דְּבַר הָרֶצַח, וְנָקְעָה נַפְשׁוֹ

מִשַּׁלִּיטוֹ וִיהִי עִם בֶּן-יִשַׁי.

נעמן

בָּזֶה לֹא שָׁוְא פַּחְדּוֹ, וּמַעֲשֶׂה

מָנוֹחַ וְעַמִּינָדָב יוֹכִיחַ.

רמוֹן

הָהּ, מִי מִלֵּל כִּי תַגִּיעֵנוּ זֹאת

מִידֵי מוֹשִׁיעַ אֶת יָבֵישׁ-גִּלְעָד

אָז רַב הָעֲנָוָה וּגְדָל-הַנֶּפֶשׁ?

נעמן

וּמִי יוֹדֵעַ מַה צָּפוּי עוֹד לָנוּ,

אִם תּוֹסֶף עוֹד הָרוּחַ הָרָעָה

לְבַעֲתֵהוּ?

רמוֹן

עִנְיְנֵי הָאָרֶץ

הַמֻקָּפָה אוֹיְבִים עַזִּים, יִזְנַח –

וְשָׁט בָּעֲמָקִים וּבֶהָרִים,

בְּסֵתֶר חֳרָשִׁים וּמְעָרוֹת

בַּקֵּשׁ אֶת בֶּן-יִשַׁי לְהַשְׁמִידוֹ,

אֶת זֶה שֶׁהוּא נָחוּץ כֹּה לְאַרְצֵנוּ,

אֲשֶׁר יָדָיו רַב לוֹ לְהוֹשִׁיעָהּ.

נעמן

בְּרוּחַ הָעִוְעִים בּוֹ מְסוּכָה

יַצְעִיד אוֹתָנוּ אֶל עֶבְרֵי פִּי פַּחַת.

רמון

אַךְ יָד-עַל-פֶּה, כִּי שֶׁמֶץ מִדְּבָרֵינוּ

אִם רַק יַגִּיעַ לְאָזְנֵיהוּ, אָז

לֹא נַאֲמִין עוֹד בַּחַיִּים.

נעמן

נֵלֵךְ

אֵפוֹא וְאַל יִפָּקֶד מְקוֹמֵנוּ

בֵּין הַשָּׂרִים, פֶּן יְעוֹרֵר זֶה חָשָׁד

בְּלֵב הַמֶּלֶךְ הַנִּתְעֶה בַּשָּׁוְא.

רמוֹן

יְרַחֶם-נָא הָאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל

עַמּוֹ וִיחַדֶּשׁ רוּחַ נְכוֹנָה

בְּקֶרֶב מְשִׁיחוֹ.

נעמן

אָמֵן!

(יוצאים)



 

תמונה ג'    🔗

במערת עדולם


(מסביב לשולחן-אבן יושבים: דוד, יואב, אבישי, עשהאל עמינדב ומנוח. לפניהם עומד שר-עשרה).


שר-העשרה

אֲדוֹנִי הַשָּׂר! נִתְפַּשׂ מְרַגֵּל,

שֶׁתָּר אֶת מְסִבֵּי הַמְּעָרָה,

וְלֹא נֵדַע מִי-הוּא וְאֵי-מִזֶּה הוּא;

עַל כָּל שְׁאֵלוֹתֵינוּ יַעַן רַק אַחַת:

“אַגִּיד הַכֹּל לְבֶן-יִשַׁי הַשָּׂר.”

הַתְּצַו אֵפוֹא לַהֲבִיאוֹ לְפָנֶיךָ?

דוד

בָּרִאשׁוֹנָה נִשְׁמַע אֶת הַתְּשׁוּבָה,

אֲשֶׁר הֵבִיא מָנוֹחַ מִמּוֹאָב;

אֶת הַמְרַגֵּל יָכֹל נוּכַל חֲקֹר

גַּם אַחֲרֵי-כֵן. שָׁמֹר אֵפוֹא עָלָיו

עַד צַוּוֹתִי לַהֲבִיאוֹ לְפָנָי.

(שר-העשרה הולך לו)

דַּבֵּר, מָנוֹחַ!

מנוח

בְּהִוָּדַע לְמֶלֶךְ

מוֹאָב, כִּי צִיר שָׁלוּחַ אָנֹכִי

מִמְךָ, הַשַּׂר, קִבְּלַנִי בְּכָבוֹד

וַיֶּרֶב לִי אוֹתוֹת חִבָּה וָחֵן

וָחֶסֶד; וּכְשָׁמְעוֹ מִפִּי שְׁאֵלָתֶךָ

עָנָה וַיֹּאמֶר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"רוּת, בַּת מוֹאָב רַבַּת הַחֵן וְהַחֶסֶד,

הָיְתָה יוֹנֶקֶת שַׁעְשׁוּעִים מִגֶּזַע

מַלְכֵי מוֹאָב רַבֵּי הַתְּהִלָּה,

אֲשֶׁר נִטְּעָה בִּרְצוֹן הָאֱלֹהִים

בְּכֶרֶם יִשְׂרָאֵל בְּנֵי-אַבְרָהָם דּוֹדֵנוּ.

וְגֵא לִבִּי עָלֶיהָ, כִּי נָשְׂאָה

עָנָף וַתַּעֲשֶׂה פְּרִי-הִלּוּלִים

כְּבֶן-יִשַׁי הַשַּׂר הַנַּעֲרָץ,

אֲשֶׁר יָאֶה לוֹ נֵזֶר מְלוּכָה.

אֶשְׂמַח כַּיּוֹם מַלֵּא אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ:

יֵשְׁבוּ אִתִּי הוֹרָיו הַנִּכְבָּדִים

עַד יַעֲשׂוּ הָאֱלֹהִים לוֹ בַּיִת

בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָל מַחְסוֹרֵיהֶם עָלָי."

בְּשַׁלְּחוֹ אוֹתִי אֵלֶיךָ בְּשָׁלוֹם,

צִוַּנִי לִמְסֹר-לָךְ עֲתַר בְּרָכוֹת

אַף גַּם לֵאמֹר לְךָ, כִּי מְאֹד יִנְעַם

לוֹ לְהַכִּיר פָּנִים אֱלֵי פָּנִים

אֶת נֶכֶד רוּת בְּרוּךְ הָאֱלֹהִים,

אֲשֶׁר שָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ מִגּוֹי אֶל גּוֹי.

דוד

עָלַי אֵפוֹא עֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ

וּבְעַצְמִי לַנְחוֹת אֶת אֲבוֹתַי

מִצְפֵּה מוֹאָב. אוּלָם לִפְנֵי לֶכְתִּי

עָלֵינוּ לַחֲרֹץ עַל מַחֲבוֹא חָדָשׁ;

אַחַר אֲשֶׁר נוֹדַע לוֹ לְשָׁאוּל

מְקוֹם סִתְרֵנוּ זֶה, לֹא יְאַחֵר

מִבּוֹא עָלֵינוּ. אַךְ נַחְקֹר תְּחִלָה

אֶת הַמְרַגֵּל, אוּלַי יִוָּדַע-לָנוּ

מִפִּיו דְּבַר-מָה עַל זֹאת. הָבֵא הֲלוֹם

אֶת הַמְרַגֵּל!

(שר-העשרה מביא את הנתפש)

דוד (אל הנתפש)

הַגִּידָה: מִי אַתָּה?

וְאֵי מִזֶּה אַתָּה? וּמַה בִּקַּשְׁתָּ

פֹּה בִּמְסִבֵּי הַמְעָרָה הַזֹּאת?

אוּלָם דַּבֵּר אֱמֶת, פֶּן תִּנָּחֵם

אִם תְּכַחֵשׁ.

הנתפש

פָּלִיט אֲנִי מִנֹּב,

זוֹ עִיר הַכֹּהֲנִים הָאֻמְלָלָה

שֶׁהֻשְׁמְדָה בַּעֲלִילָה בָּרֶשַׁע.

חִפַּשְׂתִּי פֹּה מְבוֹא הַמְעָרָה

לָבוֹא אֵלֶיךָ, אֲדוֹנִי הַשַּׂר,

בַּקֵּשׁ מִמְּךָ, כִּי תֵּט אֵלַי חַסְדֶךָ

וְנָתַתָּ לִי אֶצְלְךְ מָנוֹס

מִפְּנֵי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, וּלְהַזְהִירְךָ

מִשֶׁבֶת פֹּה, כִּי לְשָׁאוּל נוֹדַע

מְקוֹם מַחְבּוֹאֲךָ; יָצָא עָלֶיךָ

עִם שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ שׁוֹלֵף-חֶרֶב…

(דוד מתבונן בדובר)

לֹא תַכִּירֵנִי, אֲדוֹנִי דָוִד,

אִם כִּי יָמִים עוֹד לֹא רַבִּים עָבָרוּ

מֵאָז אוֹתִי בְּנֹב רָאִיתָ. לְפָנֶיךָ

עָמַד אָז עֶלֶם רַעֲנָן כִּבְרוֹשׁ בַּיָּעַר,

עַתָּה תִּרְאֵנִי – וּלְפָנֶיךָ אִישׁ

אֲשֶׁר שֵׂיבָה זָרְקָה בוֹ וּפָנָיו קֻמָּטוּ.

מֵעֹצֶם הַיָּגוֹן וְדַאֲבוֹן הַלֵּב

עָלַי זִקְנָה בְּלֹא-עֵת קָפָצָה.

דוד

אֶבְיָתָר?!

אביתר

כֵּן, אֶבְיָתָר בֶּן-אֲחִימֶלֶךְ אָנִי

יואב

וְאָנוּ חֲשַׁבְנוּךָ בַּמֵּתִים!

אביתר

בְּרֹב חַסְדּוֹ הוֹאִיל הָאֱלֹהִים

חַלֵּץ נַפְשִׁי מִתּוֹךְ הַהֲרֵגָה

אוּלַי לְמַעַן הַרְאוֹתֵנִי נְקָמוֹת

בְּשׁוֹפְכֵי דַם בֵּית-אָבִי, דַּם-נְקִיִּים,

דוד

אֲהָהּ! אֲנִי סַבּוֹתִי בִּבְלִי-דַעַת

בְּכָל-נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ הַמִּסְכֵּן…

שְׁבָה אֵפוֹא אִתִּי וְאַל תִּירָא;

מֵרֶגַע זֶה אַתָּה מִשְׁמֶרֶת עִמָּדִי,

כִּי הַמְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁךָ, יְבַקֵּשׁ

גַּם אֶת נַפְשִׁי. יֻקַּח נָא מְעַט-מַיִם,

רְחַץ וְסַעֲדָה לִבְּךָ בַּלֶּחֶם

אֲשֶׁר לְךָ יַגִּישׁוּ נְעָרַי,

וְאַחֲרֵי-כֵן תּוֹאִילָה לְסַפֵּר לִי,

מַה שֶׁלָּקְחָה אָזְנֶךָ, עַל דְּבָרִים

אֲשֶׁר נַפְשִׁי נִכְסֶפֶת לְדַעְתָּם.

(שוקע בהרהורים)

אביתר (לנפשו)

אֲנִי יוֹדֵעַ, כִּי בָּרֹאשׁ וָרִאשׁוֹנָה

יִשְׁאַל אֶת רַעְיָתוֹ הָעֲלוּבָה

רַבַּת-הַנֹּעַם וְטוֹבַת הַשֵּׂכֶל,

אֲשֶׁר לֻקְּחָה בְּעָוֶל בֵּית אִישׁ-זָר.

מִסְכֵּן! אַךְ הִיא תִּשְׁמֹר לוֹ אֱמוּנִים

גַּם שָׁם בְּבֵית שִׁבְיָהּ.

(הוֹלך אחרי שר-העשרה)

דוד

וּבְכֵן, אִם לֹא

לְהִתָּפֵשׂ פִּתְאֹם בְּכַף שָׁאוּל,

עָלֵינוּ לַעֲזֹב בְּעוֹד מוֹעֵד

מְעָרָתֵנוּ זֹאת וְלַעֲבֹר

לִמְקוֹם מַחְבּוֹא חָדָשׁ.

יואב

נָכוֹן.

דוד

אוּלָם

אֵי הַמָּקוֹם נִהְיָה בּוֹ בְּטוּחִים,

כִּי לֹא תַּשִּׂיג אוֹתָנוּ שָׁם פִּתְאֹם

יַד שׁוֹאֲפֵי דָמֵינוּ?

יוֹאב

יַעַר חֶרֶת

שֶׁבִּיהוּדָה. אַנְשֵׁי כָּל הַסְּבִיבָה

טוֹבִים שָׁם לָנוּ עַד מְאֹד וְהֵמָּה

הַזְהֵר גַּם יַזְהִירוּנִי מִדֵּי-פַעַם

בִּהְיוֹת נִשְׁקֶפֶת לָנוּ סַכָּנָה.

דוד

דְבָרֶיךָ נְכוֹחִים, יוֹאָב! וּבְכֵן.

בִּפְרֹשׂ הַלַּיְלָה צִלְלֵי חָשְׁכּוֹ,

תָּשִׂימוּ פַעֲמֵיכֶם לְיַעַר חֶרֶת;

וְאָנֹכִי אַנְחֶה אֶת אֲבוֹתַי

מִצְפֵּה מוֹאָב, בְּסוּר מֵעַל שִׁכְמֵנוּ

זוֹ הַדְּאָגָה לִשְׁלוֹם עַצְמוֹתֵיהֶם,

שֶׁכְּבָר זָקְנוּ מִנְּשֹׂוא חַיֵּי נְדוֹד

עִם סַכָּנוֹת, נַרְגִּישׁ עַצְמֵנוּ

יוֹתֵר קַלִּים וְגַם עַזִּים יוֹתֵר.

צַוּוֹת אֵיפוֹא לְהִתְכּוֹנֵן לַדֶּרֶךְ.

אִתִּי יֵלְכוּ מָנוֹחַ וַעֲשָׂהאֵל

עִם אַרְבָּעִים בָּחוּר מֵאֲנָשֵׁינוּ;

נָשׁוּב יַעֲרָה-חֶרֶת. אֲקַוֶּה

לִמְצֹא אֶתְכֶם כֻּלְּכֶם שָׁם בְּשָׁלוֹם.

(כולם קמים ללכת. המסך יורד)


מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה


 

תמונה א'    🔗


לפני ביתו של פלטי בגלים. מופיעים פלטי ודואג.


דואג

לֹא-קַל לִלְכֹּד אֶת-הַצִּפּוֹר הַזֹּאת,

הִיא עֲרוּמָה וְגַם קַלַּת כָּנָף.

נִדְמֶה, הִנֵּה כְּבָר נֶאֶחְזָה בַּפָּח –

וּבְקָרֶבְךָ תֵּרוֹם פִּתְאֹם, תִּפְרַח לָהּ

וְתֵעָלֵם מַהֵר מִן הָעֵינָיִם.

פלטי

הַגֵּד: אֵי מְצָאתֶם אֶת עִקְבוֹתָיו?

דואג

נוֹדַע לִי, כִּי מִנֹּב נָס עֲדֻלָּמָה

וְשָׁם בַּמְעָרָה גַּם יִסְתַּתֵּר

עִם אֲנָשָׁיו, שֶׁמִּסְפָּרָם הִגִּיעַ

עַד לְאַרְבַּע מֵאוֹת, רֻבָּם רֵיקִים

וּפוֹחֲזִים; אַךְ עַד בּוֹאֵנוּ שָׁמָה –

וְהוּא בָּרַח וְעִקְבוֹתָיו נֶעְלָמוּ.

אַחַר נוֹדַע לִי, כִּי הוּא מִסְתַּתֵּר

בְּיַעַר חֶרֶת בִּיהוּדָה.

פלטי

לֹא בְּנָקֵל

יִתָּפֶשׂ שָׁמָּה בֵּין בְּנֵי שִׁבְטוֹ.

דואג

אָמְנָם רִגְּלוּנוּ אֵלֶּה יוֹם וָלַיְלָה

וַיַּזְהִירוּהוּ חֶרֶשׁ מִפָּנֵינוּ.

אוּלָם בֵּין-כֹּה וְהפְּלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ

עַל קְעִילָה, שָׁסוּ אֶת הַגְּרָנוֹת.

דָּוִד לְלֹא סָפֵק נָתַן לִבּוֹ

לִרְכֹּשׁ לוֹ יְדִידִים בְּכָל מָקוֹם,

מִהֵר עִם אֲנָשָׁיו אֶל קְעִילָה

וַיּוֹשַׁע אֶת יוֹשְׁבֶיהָ מִיָּדָם

שֶׁל הַפְּלִשְׁתִּים, וַיֵּשֵׁב בְּתוֹכָם.

שָׁמַעְנוּ וַנִּשְׂמַח: “הִנֵּה” – אָמַרְנוּ –

"נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר חוֹמָה וּבְרִיחַ,

עַתָּה סִגְּרוֹ אֱלוֹהַּ בְּיָדֵנוּ", –

וַנֵּרֶד שָׁם לָשִׂים עָלָיו מָצוֹר.

אַךְ הוּא הִקְדִּים לִבְרֹחַ עִם גְּדוּדוֹ,

אֲשֶׁר נוֹסְפוּ עָלָיו לַעֲשָׂרוֹת

מִבַּחוּרֵי הָעִיר וּסְבִיבוֹתֶיהָ.

עַד מָוֶת אָז חָרָה לִי הַדָּבָר

וּבְיֶתֶר עֹז חָתַרְתִּי לְגַלּוֹת

שׁוּב עִקְבוֹתָיו אַף מְצָאתִים מַהֵר

בְּמִדְבָּר-זִיף. שָׁם בַּמְצָדוֹת בָּהָר

בִּקֵּשׁ לוֹ מַחְבּוֹאִים. מִהַרְנוּ שָׁמָּה –

וְהוּא בָּרַח אֱלֵי מִדְבַּר מָעוֹן.

רָדַפְנוּ אַחֲרָיו. וַיֵּלֵךְ הוּא

וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה

וְאָנוּ נֶחְפָּזִים מִצַּד הָהָר מִזֶּה,

עוֹטְרִים אֵלֵימוֹ לְתָפְשָׂם – וּפֶתַע

וְהִנֵּה מַלְאָךְ בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ

וַיֹּאמֶר: "מַהֲרָה וָלֵכָה, כִּי פָּשְׁטוּ

פְּלִשְׁתִּים עֲלֵי הָאָרֶץ." וַיֶּחְדַּל

הַמֶּלֶךְ מִדָּוִד וַיִּתֶּן-צָו

כִּי נֵלֶךְ חִישׁ מַהֵר לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.

וְכָכָה שׁוּב נִמְלַט דָּוִד, הַפַּעַם

מַמָּשׁ מִתּוֹךְ יָדֵנוּ.

פלטי

לַעֲזָאזֵל!

כַּמָּה תָּאִיר אֵלָיו הַהַצְלָחָה פָּנֶיהָ!

דואג

אֱמֹר: כַּמָּה עוֹמְדָה לוֹ עָרְמָתוֹ!

פלטי

וּמָה עָרְמָה יֵשׁ פֹּה? הֵן הַמִּקְרֶה

אַךְ הוּא הָיָה הַפַּעַם בְּעוֹזְרָיו.

דואג

וּלְפִי דַּעְתֶּךָ, מִי זֶה הַמַּלְאָךְ,

אֲשֶׁר קָרָא לַמֶּלֶךְ לְמַהֵר

לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים?

פלטי

בְּלִי סָפֵק, שָׁלוּחַ

מֵאֵת אַבְנֵר הָיָה.

דואג

שָׁגִיתָ, חֲבִיבִי!

הֵן בּוֹשׁ יֵבוֹשׁ שַׂר-הַצָּבָא אַבְנֵר

לַגִּיד לַמֶּלֶךְ, כִּי בְּלִי-עֶזְרָתוֹ

נִבְצָר מִמֶּנּוּ גְּדוּד-פְּלִשְׁתִּים הֲדֹף.

פלטי

וּמִי אֵפוֹא הָיָה הַלָּז?

הֵן לֹא הָיָה מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמָיִם.

דואג

אַף-גַּם לֹא שֵׁד מִשְׁחַת.

פלטי

מִי אֵפוֹא הָיָה?

דואג

אִישׁ מֵאַנְשֵׁי דָוִד.

פלטי

יֹאכַל אוֹתוֹ הַדֶּבֶר!

דואג

גַּם דֶּבֶר לֹא יֹאכְלֶנּוּ, אִם הַמֶּלֶךְ

שְׁפָטִים בּוֹ לֹא יָכֹל עֲשׂה.

פלטי

מַדּוּעַ?

דואג

עוֹד טֶרֶם נִגְלְתָה זוֹ תַרְמִיתוֹ

חָמַק פִּתְאֹם וַיֵּעָלֵם כַּצֵּל.

פלטי

הוֹ, כַּאֲשֶׁר לִי אֶחֱזֶה אֲנִי

לֹא בִּמְהֵרָה יִתָּפֶשׂ בֶּן-יִשַׁי בַּכָּף.

דואג

אַל דְּאָגָה! לָמַדְנוּ כְּבָר לָדַעַת

אֶת אָרְחוֹתָיו כֻּלָּם, וּמֵעַתָּה

כְּבָר לֹא תּוֹעֵלְנָה לוֹ כָּל עָרְמוֹתָיו

לְהִמָּלֵט עוֹד מִיָּדֵינוּ.

פלטי

וּמָתַי

יֵצֵא שֵׁנִית הַמֶּלֶךְ לְבַקְּשׁוֹ?

דואג

בְּעוֹד שְׁלשָׁה יָמִים. מְקוֹם סִתְרוֹ

לִי כְּבָר יָדוּעַ: בְּמִדְבַּר עֵין-גֶּדִי

עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים שָׁם יִחַן.

שָׁם נְכַתְּרֶנּוּ חֶרֶשׁ מִסָּבִיב

וְנִלְכְּדוֹ עַל אֲנָשָׁיו כֻּלָּם.

פלטי

יִתֵּן הָאֱלֹהִים וְיֵאָמְנוּ דְבָרֶיךָ.

דואג

לְמַעַן זֹאת עָלֶיךָ גַּם אַתָּה

לָתֵת.

פלטי

מַה, לְמָשָׁל?

דואג

מוּבָן, צְרוֹר-כֶּסֶף.

כִּי לֹא חִנָּם הוֹאִילוּ הַזִּיפִים

לְהִתְחַקּוֹת עֲלֵי שָׁרָשֵׁי רַגְלָיו,

אֶת מַחְבּוֹאָיו כֻּלָּמוֹ לְגַלּוֹת,

לָדַעַת מוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו

וְלַמּוֹעֵד כָּל זֹאת לְהוֹדִיעֵנִי.

וְגַם עַתָּה דְּרוּשָׁה לִי עֶזְרָתָם,

וְהַלַּזוּ בַּכֶּסֶף, אַךְ בַּכֶּסֶף,

תֻּשַּׂג אֶצְלָם.

פלטי

מַמָּשׁ כְּמוֹ אֶצְלְךָ.

דואג

מוּדַעַת זֹאת: כָּל פֹּעַל, אִם גָּדוֹל

וְאִם קָטֹן, בַּכֶּסֶף יְשֻׁלָּם.

פלטי

דּוֹאֵג! אֵין כֶּסֶף נֶחֱשָׁב אֶצְלִי;

בַּקֵּשׁ מִמֶּנִּי וְאֶתֶּן לְךָ

כְּכָל אַוַּת נַפְשֶׁךָ, אֲדֹמִי,

אַךְ אֶת מִיכַל תְּנָה לִי, אֶת מִיכַל.

דואג

אוּכַל לָתֵת לְךָ אֶת רֹאשׁ דָּוִד,

אוּלָם מִיכַל… הֲלֹא הִיא בְּיָדֶיךָ.

פלטי

אֲבָל כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב

כֵּן רְחוֹקָה נַפְשָׁהּ מִמֶּנִּי.

דואג

הֲבָלִים

הַנֶּפֶשׁ זוֹ הַדָּם. עַרְבֵּב דָּמְךָ בְּתוֹךְ

דָּמֶיהָ – וְנַפְשָׁהּ בְּנַפְשְׁךָ תִּדְבַּק.

פלטי

אֵינִי מֵבִין לְרֵעֲךָ, דּוֹאֵג!

דואג

פָּשׁוּט, עֲשֵׂה לָהּ כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ

בְּנוֹת-לוֹט לַאֲבִיהֶן בַּמְּעָרָה.

פלטי

הִיא יַיִן לֹא תִשְׁתֶּה.

דואג

אִם-כֵּן, תַּן סַם-שֵׁנָה

בְּבָרוּתָהּ.

פלטי

וְאָז?

דואג

הִיא לֹא תֵדַע

בְּשָׁכְבְּךָ אֲבָל תֵּדַע בְּקוּמֶךָ…

פלטי

וְאָז?

דואג

הַכֹּל כְּמִנְהָגוֹ יִנְהַג.

פלטי

אָז חֶרֶב בִּלְבָבָהּ תָּבִיא. אֲנִי

יוֹדֵעַ אֶת מִיכַל וְאֶת רוּחָהּ

תִכַּנְתִי.

דואג

וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ,

כִּי נֶפֶשׁ הָאִשָּׁה דָּבֹק תִּדְבַּק

בְּנֶפֶשׁ זֶה אֲשֶׁר דּוֹדִים יַרְוֶּנָּה.

פלטי

לֹא עִם כָּאֵלֶּה תִמָּנֶה מִיכַל –

אַף אָנֹכִי אֵין אֶת נַפְשִׁי לִרְכֹּשׁ לִי

אַהֲבָתָהּ בְּדֶרֶךְ שֶׁכָּזֹאת.

לִבָּהּ מִקְדָּשׁ טָהוֹר הוּא, וְחֶפְצִי

כִּי יִשָּׁאֵר תָּמִיד בִּקְדֻשָּׁתוֹ

וּבְטָהֳרוֹ. אֶשְׁאַף אַךְ לְגָרֵשׁ

שׁוֹכְנוֹ מִמֶּנּוּ וּמְקוֹמוֹ לָרֶשֶׁת,

אוּלָם חָלִילָה לִי מֵחַלְלוֹ

וּמֵהֲפוֹךְ אוֹתוֹ לְבֵית-מַרְזֵחַ,

בּוֹ אַךְ אֶת בְּשָׂרִי אוּכַל מָשֹׁךְ

בְּיֵין הַתַּאֲוָה.

דואג

אַךְ גֶּבֶר לֹא לֹא-יִצְלַח

אַתָּה.

פלטי

אוּלַי. אַךְ נַחְדְּלָה מִזֶּה.

הִנֵּה צְרוֹר-כֶּסֶף, שֶׁיִּמְצָא לְךָ

לִקְנוֹת עֶזְרַת כָּל הַזִּיפִים גַּם יָחַד,

וְשׁוּב אֵלַי עִם בְּשׂוֹרַת-גִּיל בְּפִיךָ,

וְשָׁקַלְתִּי כִּפְלַיִם עַל יָדֶךָ.

דואג

אוֹדְךָ מִקֶּרֶב-לֵב עַל נְדִיבוּת רוּחֶךָ.

(הולך לו)

פלטי (בהביטו אחרי דואג)

חֲזִיר! חֲזִיר טָמֵא! שֶׁהִתְגּוֹלֵל

בְּבוֹץ בָּאוּשׁ לוֹ אֹשֶׁר יֵחָשֵׁב.

אֵלֵךְ מִפֹּה, פֶּן אֵחָנֵק בְּרֵיחַ-

הַצַּחֲנָה הִשְׁאִיר זֶה אַחֲרָיו. (הולך לו)

(בעלית הבית נפתח אשנב, בו מופיעה מיכל. פניה מוארים באור השמש השוקעת.)

מיכל

הַשֶּׁמֶשׁ רַד. קַוָּיו הָאַחֲרוֹנִים

יִשְׁלַח לָאָרֶץ כְּבִרְכַּת פְּרִידָה

לְצֶאֱצָאֶיהָ, כִּמְצַוֶּה לָהֶם לֵיל-שֶׁקֶט

וּשְׁנַת מַרְגּוֹעַ. אַךְ גַּם שְׁנָת וְגַם מַרְגּוֹעַ

עָלַי יִפְסָחוּ, וּנְדוּדִים וָרֹגֶז

רַק אֵלֶּה יְמַנּוּ לִי הַלֵּילוֹת… (נאנחת)

כְּעוֹלְלִים, בִּנְפֹל חַבְלֵי שֵׁנָה

עֲלֵי עַפְעַפֵּיהֶם, הוֹרִידוּ הַפְּרָחִים

אֶת רָאשֵׁיהֶם, וְרוּחַ עֶרֶב רַךְ

יְסַלְסְלֵם וִידוֹבְבֵם בַּלָּאט

מִתּוֹךְ חֲלוֹמוֹת-זֹהַר, וְשִׂיחָם

וַהֲגִיגָם נִיחוֹחַ מוֹר עוֹבֵר,

יַמְלִיץ אוֹתָם בְּרֹן מֵימָיו מַעְיָן.

אַךְ מַה יַּמְלִיץ אֶת רַחֲשֵׁי לִבִּי,

הָעֲגוּמִים כְּצִלְלֵי הַנֶּשֶׁף,

לֹא נִיב לָהֶם בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם?..

הִנֵּה תָשׁוֹבְנָה אַחֲרוֹנוֹת הַצִּפֳּרִים

אֱלֵי קִנָּן, קֵן אַהֲבָה וָאֹשֶׁר…

וְאָנֹכִי – קִנִּי, הָהּ, מְשֻׁלָח

וְדוֹד לִבִּי אַיּוֹ? מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ,

כְּחַיַּת-יַעַר, עַל לֹא עָוֶל בְּכַפוֹ,

יְבַקֶּשׁ-לוֹ מִפְלָט בְּתוֹךְ נִקְרוֹת-

הָרִים. עִם-לֵיל יְחַבֶּק-צוּר וְסֶלַע,

וְאֶבֶן חַלָּמִישׁ מְרַאֲשׁוֹתָיו,

וּבְכָל שָׁעָה הִנּוֹ צָפוּי אֶל חֶרֶב… (בוכה חרשׁ)

צָפוּי אֶל חֶרֶב, אַךְ נָכוֹן גַּם-כֵּן

אֶת צוּר חַרְבּוֹ לָבִיא בִּלְבַב אוֹיְבוֹ,

הַקָּם עָלֵיהוּ לְהָרְגוֹ… וְאִם

לְפֶתַע יִפָּגֵשׁ חָלִילָה עִם אָבִי

פָּנִים אֱלֵי פָּנִים?.. הָהּ! רַעַד יַחֲלֹף

כָּל בְּשָׂרִי לַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת…

לֹא! לֹא אוּכַל לְהִשָּׁאֵר עוֹד פֹּה.

עָלַי לַחְתּוֹר קִירוֹת בֵּית-אֲסוּרֵי,

לְהִמָּלֵט בַּסֵּתֶר מִשִּׁבְיִי

וּלְהַצָּלַת שְׁנֵימוֹ לְמַהֵר.

בִּפְרֹץ הַקְּרָב. בֵּין שְׁנֵימוֹ אֶעֱמֹד;

תִּנְחַת עָלַי חַרְבָּם, אַךְ אַל נָא יְבִיאוּהָ

אִישׁ בִּלְבַב רֵעוֹ; כִּי הַנִּרְדָּף

גַּם הָרוֹדֵף יָקְרוּ לִי מֵחַיַּי.

(נושאת עיניה לשמים)

אֵלִי! הַבֵּט וּרְאֵה עֱנוּת נַפְשִׁי!

הַגְדִילָה נָא אֶת חַסְדְךָ עָלֵי

וְהוֹפַע-נָא עַל עֲצָתִי הַפַּעַם.

(מורידה את ראשה בבכי חרישי.

המסך יורד לאט.)


 

תמונה ב'    🔗

מערה רחבה. בקיר הקדמי פתח, המכוסה רשת קלושה של קורי עכביש, ובעדה נראית דרך, העוברת לרחב הבמה, מתעקלת מימין וחוזרת שמאלה במעלה סלעים. בקיר המערה מימין, סמוך לשפת הבמה, פתח של מחילה. שנים מחיילי דוד עומדים על המשמר.

השעה – שעת בוקר.


חייל א'

אֵינִי מֵבִין מַדּוּעַ זֶה וְלָמָּה

שָׂרֵינוּ בַּמְּעָרָה הַזֹּאת בָּחָרוּ.

מִסְתּוֹר יָפֶה, אֲשֶׁר פִּתְחוֹ פָּתוּחַ

אֶל דֶרֶךְ הָרַבִּים! בְּלִי כָּל-שֶׂפֶק

פֹּה יַעֲבֹר שָׁאוּל עִם אֲנָשָׁיו,

וּבִרְאוֹתָם אֶת פִּי הַמְּעָרָה

לֹא יִפְסְחוּ עָלֶיהָ – וּמְצָאוּנוּ,

וְאָז…

חייל ב'

אָז חַרְבְּךָ תִּשְׁלֹף, גִּבּוֹר,

וְתַעֲמֹד עַל נַפְשְׁךָ בְּעֹז.

חייל א'

מוּבָן כִּי-כֵן, אַךְ לֹא מִן הַתְּבוּנָה הִיא

לְהִתְגָּרוֹת בַּסַּכָּנָה בִּמְקוֹם

לְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּה.

חיל ב'

יֵרָגַע

לִבְּךָ הָעַז וְהָאַמִּיץ, חָבֵר!

מְעָרָתֵנוּ זֹאת מְפֻלָּשָׁה

לִשְׁנֵי צִדֶיהָ וּפְתָחִים לָהּ שְׁנַיִם

אֶל גַּיְא, מִמֶּנּוּ מִשְׁעוֹלִים צָרִים,

מְבֻתָּרִים וְנִפְתָּלִים, יוֹבִילוּ

אֶל בֵּין צוּרִים רָמִים וְנִשָּׂאִים,

בָּם יַעַבְרוּ רַק יְעֵלִים קַלִּים

וְאָנוּ, שֶׁלָּמַדְנוּ דִּלּוּגָם הַקַּל.

שָׁם לֹא תַשִּׂיג אוֹתָנוּ יַד שָׁאוּל

וַאֲנָשָׁיו.

חייל א'

יִשְׂמַח אָבִיךָ וְתָגֵל

יוֹלַדְתֶּךָ! נֵחָבֵא בִּמְקוֹם

יָקֵל שָׁם לָאוֹיֵב לִמְצֹא אוֹתָנוּ,

לְמַעַן נוֹאִיל-אָז לָנוּס מָנוֹס

וְהָרוֹדְפִים יָכֹל יוּכְלוּ זַנְּבֵנוּ!..

הַגֵּד: אֵי-פֹּה הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר?

חיל ב'

נִרְאֶה, כִּי לֹא בְּקֶרֶב לְבָבֶךְ.

לוּ מְצָאוּנוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשֵׁנוּ

תּוֹךְ מְעָרָה בִּלְתִּי מְפֻלָּשָׁה,

הֲלֹא אָבַד אָז כָּל מָנוֹס מִמֶּנּוּ.

חייל א'

יָכֹלְנוּ אָז לְהִלָּחֵם בָּהֶם

וְלַעֲמֹד נֶגְדָם בִּזְרוֹעַ-עֹז,

חייל ב'

וּבְכֵן, שׁוֹאֵף קְרָבוֹת אַתָּה, חָבֵר,

כְּכָל הַטִּירוֹנִים שֶׁתְּמוֹל בּוֹאָם;

אוּלָם דָּוִד שָׂרֵנוּ יִשְׁתַּדֵּל

לְהִמָּנַע מִלָּחֶם עִם חוֹתְנוֹ;

וְהֵן תּוֹדֶה, כִּי יַעֲשֶׂה אֶת זֹאת

לֹא מֵחֶסְרוֹן גְּבוּרָה וְאֹמֶץ-לֵב.

חייל א'

כִּי-אִם מֵרֹב תּוֹדָה לוֹ, לַחוֹתֵן

הַטוֹב וְהַיָּשָׁר בִּבְנֵי אָדָם,

אֲשֶׁר הוֹאִיל לַגְדִיל עָלָיו חַסְדּוֹ,

לָקַחַת אֵשֶׁת בְּרִיתוֹ מִמֶּנּוּ

וּלְתִתָּהּ לְאִישׁ אַחֵר…

חייל ב'

הַט אָזְנְךָ – אַאֲמִין לִשְׁמֹעַ

קוֹל צַּעֲדֵי בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים

אֲבָל מַה-זֹּאת? לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם

עַכָּבִישִׁים אִתָּנוּ וַיְכַסּוּ

אֶת פִּי הַמְּעָרָה בְּרֶשֶׁת קוּרֵיהֶם…

חייל א'

אָמְנָם קוֹל צְעָדִים אֶשְׁמָעָה. אִם

שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו הֵם הַבָּאִים,

לֹא יַחְמְדוּ לָצוֹן אִתָּנוּ כְּלָל.

חייל ב'

אַל-נָא יִפֹּל רוּחֶךָ. בִּרְאוֹתָם

אֶת הַקּוּרִים עַל פִּי הַמְּעָרָה,

הֵן גַּם לֹא יְנַסּוּ פֹה לְחַפְּשֵׂנוּ.

חייל א'

כִּי מִי יוּכַל לְשִׂבְכַת-עֹז כָּזֹאת?

חייל ב'

לִבְּךָ, נִרְאֶה, צָּפוּן כֻּלּוֹ מִשֵּׂכֶל.

הִגִּידָה נָא: עַל-לֵב מִי יַעֲלֶה

כִּי בָּא אָדָם אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה,

אִם הַקּוּרִים עַל פִּיהָ הֵם שְׁלֵמִים?

(שאול ואנשיו נראים במעלה הדרך)

חייל א'

שׁוּר: הִנֵּה-הֵם בָּאִים!

חייל ב'

מַהֵר אֵפוֹא

הוֹדַע זֹאת לַשָּׂרִים; וְאָנֹכִי

אֶשָׁאֶר-לִי בְּפֶתַח הַמְּחִלָּה

לִרְאוֹת מַה לַעֲשׂוֹת יֹאמְלוּ פֹּה אֵלֶּה.

חייל א'

הֲלֹא אָמַרְתָּ…

חייל ב'

לֵךְ, אַל תַּעֲמֹד!

לֹא עֵת דְּבָרִים עַתָּה, חוּשָׁם בֶּן-תֶּרַח!

(חייל א' נעלם בפתח המחילה; חייל ב' עומד לו באותו פתח, מסתתר ומציץ משם בלאט אל עבר מבוא המערה. שאול ואנשיו באים.)

שאול

לַשָּׁוְא פֹּה נְחַפְּשֶׂנּוּ, כִּי לֹא בָא

אָדָם אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה פְּנִימָה,

עַל זֹאת תָּעִיד מִכְמֹרֶת הַקּוּרִים

כֻּלָּהּ שְׁלֵמָה עַל פִּיהָ מְתוּחָה.

לֹא אַאֲמִין גַּם-כֵּן, כִּי יְבַקֵּשׁ

לוֹ מַחֲבוֹא קָרוֹב לְיַד הַדֶּרֶךְ.

חָצֹה אֵפוֹא הָעָם שְׁלשָׁה רָאשִׁים

וָשׁוֹב אֶל בֵּין רִכְסֵי הַהֲהָרִים

וָתוֹר כָּל מַחֲבוֹא שָׁם בַּנְּקִיקִים

וְאָנֹכִי לְרֶגַע קָט אָסוּרָה

אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה הַזֹּאת, אַחַר

אָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

קול פקודה (מעבר לבמה)

לָשׁוּב אָחוֹר!

אֶל בֵּין הַהֲרָרִים!

(אנשי שאול הולכים להם ימינה, בדרך אשר

באו; נשארים אתו רק יגאל שומר ראשו ויונדב

נושא כליו.)

שאול

קָרֹעַ הַקּוּרִים

וַהֲסִירָם מִמְּבוֹא הַמְּעָרָה!

(יגאל ממלא את הפקודה בכידונו)

(אל יונדב)

תֵן-לִי אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, יוֹנָדָב!

(פך השמן ניתן לו)

עַתָּה עִמְדוּ שְׁנֵיכֶם עַל הַמִּשְׁמָר

מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַפֶּתַח עַד צֵאתִי.

(שאול נכנס אל המערה, יושב לו שם על אבן,

כשפניו אל עבר פתח המערה, ומסיך את רגליו.

בפתח המחילה מופיעים: דוד, יואב ואבישי. הם

מדברים ביניהם בלחש.)

דוד

הוּא לְבַדּוֹ פֹּה!

חייל ב'

אֲנָשָׁיו הָלְכוּ

לְחַפְּשֵׂנוּ בַנְּקִיקִים פֹּה בֶּהָרִים,

וְרַק שׁוֹמֵר רֹאשֵׁהוּ וְנוֹשֵׂא כֵּלָיו

יְחַכּוּ-לוֹ בַּחוּץ מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַפֶּתַח.

אבישי

הַיּוֹם סִגֵּר אֱלוֹהַּ בְּיָדְךָ

אֶת אוֹיִבְךָ בְּנֶפֶשׁ, וְעַתָּה

קוּם וַעֲשֵׂה לוֹ כַּאֲשֶׁר יִיטַב

בְּעֵינֶיךָ.

(דוד מהסס רגע, אחרי-כן הוא שולף את חרבו,

מתגנב לאחורי שאול כורת בלאט את כנף מעילו

ושב למקומו.)

יואב

לָמָּה תַנִּיחֶנּוּ בַּחַיִּים?

וְתַחַת כָּרְתְךָ כְּנַף-מְעִילוֹ

מַדּוּעַ לֹא כָּרַתָּ אֶת רֹאשׁוֹ

מֵעַל כְּתֵפָיו?

דוד

חָלִילָה לִי מִזֹּאת,

מִשְּׁלֹחַ יָד בִּמְשִׁיחַ אֲדֹנָי!

אִם אֱלֹהִים יִגֹּף אוֹתוֹ וָמֵת,

אוֹ מוֹת יָמוּת כִּי-בָא יוֹמוֹ, אוֹ יֵרֶד

בַּמִּלְחָמָה וְיִסָּפֶה בַּקְּרָב,

אוּלָם יָדִי הָיֹה לֹא תִהְיֶה-בּוֹ,

כִּי מְשִׁיחַ אֲדֹנָי הוּא.

אבישי

לוּ נָפַלְתָּ

אַתָּה בְּיָדוֹ, הָחָס עָלֶיךָ אָז

מֵהַשְׁחִיתֶךָ?

יואב

זְכֹר כָּל הָרָעָה.

אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְכָל אֲשֶׁר

עוֹד יַעֲשֶׂה לְךָ, אִם תְּחַיֶּנּוּ.

דוד

הָאֵל, אֲשֶׁר שְׁמָרַנִי עַד הַיּוֹם

וְלֹא נָתַן אוֹתִי בְּיַד אוֹיְבִי,

הוּא יַצִּילֵנִי מִיָּדוֹ גַּם בְּיָמִים

יָבוֹאוּ, וּנְקָמַנִי הוּא מִמֶּנּוּ,

כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי:

“מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע” – וְיָדִי

לֹא תִהְיֶה-בּוֹ.

יואב

הָשִׁיבָה אֶל לִבְּךָ,

כִּי אַךְ הָאֱלֹהִים הוּא שֶׁסִּגְּרוֹ

הַפַּעַם בְּיָדְךָ רְצֹץ אֵפוֹא

אֶת רֹאשׁ הַצֶּפַע, פֶּן יִשֹּׁךְ בְּלִי-לַחַשׁ,

וְנִחַמְתָּ אָז עַל רִפְיוֹן רוּחֶךָ.

אבישי

אֵלְכָה נָא וְאַכֶּנּוּ אֶל הַחֹמֶשׁ

וְאֶשְׁפְּכָה מֵעָיו וְלֹא אֶשְׁגֶה לוֹ.

דוד

חַי אֲדֹנָי, אִם תִּהְיֶה-בּוֹ יָדְךָ

לְהַשְׁחִיתוֹ! מְשִׁיחַ אֲדֹנָי הוּא –

לֹא יִנָּקֶה כָּל הַשּׁוֹלֵחַ יָד בּוֹ!

(שאול קם ויוצא מן המערה; שומר ראשו ונושא כליו ממהרים ועומדים לשני צדיו. נושא הכלים מקבל מידו את פך השמן.)

שאול

עַתָּה נֵלֵכָה!

(הולכים ימינה. כשהם נראים במעלה הדרך, יוצא דוד מן המערה, כשכנף מעיל שאול בידו, ועומד על סלע מול פתח המערה.)

דוד

אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!

(שאול הופך את פניו אל הקורא; דוד משתחוה לפניו אפים ארצה.)

שאול

מִי זֶה אַתָּה אֲשֶׁר תִּקְרָא לַמֶּלֶךְ?

דוד

הַבִּיטָה נָא, מַלְכִּי! רְאֵה, הַכִּירָה:

לְמִי כְּנַף מְעִיל זוֹ שֶׁבְּיָדִי?

(שאול תופס מהר בידו את מעילו מצדו האחורי ורואה מה שנעשה בו.)

שאול (נרעש כלו)

כְּנַף מְעִילִי?!

דוד

כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!

כְּנַף מְעִילְךָ הִיא זֹאת, אֲשֶׁר כָּרַתִּי

בְּשִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה.

וְעֵד הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא לְמַעַן

הַכְלֵם אוֹתְךָ עָשִׂיתִי זֹאת כִּי-אִם

לְמַעַן הָרְאוֹתְךָ, כִּי נְתָנְךָ

הַיּוֹם אֱלוֹהַּ בְּיָדִי, וַתָּחָס

עֵינִי עָלֶיךָ וְלֹא אָבִיתִי שְׁמֹעַ

לְקוֹל אָדָם לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי

בָּאֲדוֹנִי בִּמְשִׁיחַ אֲדֹנָי –

וְאַתָּה חוֹרֵשׁ עָלַי אֶת הָרָעָה.

שאול (נסער כולו)

הֲקוֹלְךָ זֶה, בְּנִי דָוִד?

דוד

קוֹל עַבְדְּךָ,

אֲשֶׁר יָצָא לְבַקֵּשׁ נַפְשֵׁהוּ.

הָהּ, מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי, אָבִי,

כִּי אַחֲרַי תִּרְדֹּף לְהַשְׁחִיתֵנִי,

כִּרְדֹּף קֹרֵא אַחַד הַפַּרְעֻשִּׁים?

וְלָמָּה-זֶה תִּשְׁמַע דִּבְרֵי אָדָם

לֵאמֹר: דָּוִד מְבַקֵּשׁ-רָעָתֶךָ?

הֲיִמְצָא-אִישׁ אֹיְבוֹ מְבַקֵּשׁ-רָעָתוֹ

וְשִׁלַּח אוֹתוֹ וְיֵלֶךְ בְּשָׁלוֹם?

וְאַתָּה יִרְאֶה הָאֱלֹהִים צִדְקִי

וְיֹשֶׁר לְבָבִי וִיהִי נָא לְדַיָּן

בֵּינֵינוּ וְיָרֵב רִיבִי מִמֶּךָּ

וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ – וְיָדִי

אַל תִּהְיֶה-בָּךְ.

שאול

צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי,

בְּנִי דָוִד! אַתָּה טוֹבָה גְמַלְתַּנִּי,

וְאָנֹכִי גְמַלְתִּיךָ הָרָעָה. (פורץ בבכי)

(בהתאוששו) אָנָּא סִלְחָה לִי כִּי חָטָאתִי לָךְ

וּמֵעַתָּה לֹא עוֹד אָרַע לָךְ, תַּחַת

אֲשֶׁר יָקְרָה הַיּוֹם נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ,

כִּי אֱלֹהִים סִגְּרַנִּי בְּיָדֶךָ

וְאַתָּה לֹא הֲרַגְתָּנִי… וְהִנֵּה

כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשִׁי הַיּוֹם הַזֶּה

בְּעֵינֶיךָ, כֵּן תִּגְדַּל תָמִיד נַפְשֶׁךָ

בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְיַצִּילְךָ

מִכָּל צָרָה.

דוד (בהשתחוותו לשאול)

אָמֵן!

שאול (אל נושא כליו)

תְּקַע בַּשּׁוֹפָר

כִּי יַעֲמֹד הָעָם מֵחִפּוּשָׂיו

וְהִתְאַסֵּף לָשׁוּב לְאֹהָלָיו.

(יגאל תוקע בשופר. שאול פושט את מעילו

ומוסרו ליונדב. שלשתם מתרחקים. שאול הולך

בראש מורד. דוד מביט אחריו עד העלמו במורד

הדרך, ואז ישוב לאט אל המערה.)

אבישי (אל יואב)

הֲתַאֲמִין כִּי בֶּאֱמֶת יֶחְדַּל

עַתָּה שָׁאוּל מֵרְדֹף אַחַר דָּוִד

וּמִבַּקֵּשׁ נַפְשׁוֹ?

יואב

לֹא אַאֲמִין

בָּזֶה הַרְבֵּה, אָחִי; אוּלָם כְּרֶגַע

הַס מִלֵּאמֹר לוֹ, לְדָוִד, דָּבָר

בְּעִנְיַן-זֶה רְאֵה אֶת דִּמְעָתוֹ

וָדֹם.

(אל דוד המתקרב אליהם)

הֲנִשָּׁאֵר בַּמְּעָרָה

הַזֹּאת?

דוד

לֹא נִשָּׁאֵר פֹּה, כִּי נֵצֵא

לַגַּיְא וּבַשְּׁבִילִים שָׁם נַעֲלֶה

אֶל הַצּוּרִים הַנִּשָּׂאִים, מָקוֹם

שֶׁמִּן הָרוּחַ הָרָעָה יִכְבַּד

לַשְׁלִיחַ בָּנוּ שָׁמָה קָרְבָּנָהּ,

בְּהַכּוֹתָהּ אוֹתוֹ בְּתִמָּהוֹן

וְזַעַף פְּרִיץ-חַיּוֹת גַּם תְּמַלְאֶנּוּ.

יְרַחֶם-נָא הָאֵל אֶת מְשִׁיחוֹ,

יִגְאַל מִנִּי הָרוּחַ הָרָעָה,

זוּ תַהֲפֹךְ הוֹד-מֶלֶךְ לְמַשְׁחִית!

(כולם הולכים ונעלמים בפתח המחילה).


 

תמונה ג'    🔗

חדר בבית יהונתן. מופיעים יהונתן וחגלה.

יהונתן

יָדַעְתִּי כְּבָר, כִּי אֲחוֹתִי בָּרְחָה

מִבֵּית פַּלְטִי, וְהוּא וַאֲנָשָׁיו

יָצְאוּ דְחוּפִים בַּקֵּשׁ אֶת עִקְבוֹתֶיהָ.

חגלה

אֲנִי הִיא שָׁעָזַרְתִּי לָהּ לִבְרֹחַ

מִבֵּית שִׁבְיָהּ.

יהונתן

בְּרוּכָה תִהְיִי אֵפוֹא.

חגלה

אוּלָם חָלִילָה לוֹ לַאֲדוֹנִי

מִשֵּׂאת אֶת הַדָּבָר עַל דַל שְׂפָתָיו,

כִּי אִם יַגִּיעַ עַד אָזְנֵי בֶּן-לַיִשׁ –

בֵּיתִי יִשְׂרֹף עָלַי בָּאֵשׁ.

יהונתן

מִסְכֵּן!

עַזָּה אַהֲבָתוֹ, עַזָּה מְאֹד,

וְהִיא תַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעְתּוֹ

עַד לַעֲשׂוֹת מִדְחֶה.

חגלה (בעקימת שפתים)

מִסְכֵּן!..

יהונתן

וּמַה?

חגלה

אַךְ כְּסִיל וָבַעַר, הַנּוֹשֵׂא עֵינָיו

אֶל הָאָסוּר לוֹ וְנִשְׂגָּב מִמֶּנּוּ

וְלֹא יוּכַל לוֹ, חַה-חַה-חַה! כַּמָּה

צָחַקְתִּי זֶה לֹא-כְּבָר עַל תִּינוֹקִי,

אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְהוֹרִיד לוֹ

אֶת הַיָּרֵחַ מִמָּרוֹם לְמַעַן

הִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בּוֹ. אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ:

"רָחוֹק הוּא הַיָּרֵחַ, בְּנִי, רָחוֹק מְאֹד

וְיַד אָדָם תִּקְצַר מֵהַשִּׂיגוֹ";

וְהוּא: "אֲנִי חָפֵץ אֶת הַיָּרֵחַ,

הוֹרִידִי נָא אוֹתוֹ אֵלַי. אִמִּי,

הוֹרִידִי". מוֹשִׁיטָה אֲנִי יָדִי.

לְמַעְלָה וּמַרְאָה לוֹ, לַקָּטָן,

כִּי לֹא אוּכַל אַשִּׂיג אֶת הַיָּרֵחַ –

וְהוּא: "קְחִי סֻלָּם, אִמִּי, טַפְּסִי, עֲלִי,

הוֹרִידִי לִי אוֹתוֹ, אֶת הַיָּרֵחַ…"

פָּרַצְתִּי אָז בִּצְחוֹק עַל סִכְלוּתוֹ

שֶׁל הַפָּעוּט, וְהוּא נָתַן בִּבְכִי

קוֹלוֹ, בָּכֹה וּזְעֹק: "אֶת הַיָּרֵחַ!

אֶחְפֹּץ אֶת הַיָּרֵחַ!.." חַה-חַה-חַה!

כַּמָּה צָחַקְתִּי אָז עַל הַתִּינוֹק

הָאֱוִילִי הַזֶּה!

יהונתן

וְרַחֲמַיִךְ

לֹא נִכְמְרוּ עַל עוֹלָלֵךְ הַקָּט,

בְּהִתְעַנוֹת נַפְשׁוֹ בִּיסוּרֵי

תְּשׁוּקָה לֹא-נִמְלָאָה?

חגלה

בְּחֶמְלָתִי

עָלָיו, הִצְלַפְתִּי לוֹ אַחַת וּשְׁתַּיִם

עַל אֲחוֹרָיו וָאֲלַמְּדוֹ בִּינָה,

כִּי לֹא יִשָּׂא עֵינַיִם אֶל אֲשֶׁר

מָרוֹם הוּא מִנֶּגְדּוֹ וְלֹא יִהְיֶה

אֻמְלָל בֶּחָלֶד. הֲלֹא-כֵן יֹאמַר

מְשַׁל הָעָם: "מַכָּה בָּאֲחוֹרַיִם

תָּבִיא חָכְמָה בַּלֵּב".

יהונתן

גַּם חָכְמָתֵךְ

אַךְ מִן הָאֲחוֹרַיִם מוֹצָאָהּ.

חגלה

תֵּדַע לְךָ! הוֹרַי – זְכוּרִים יִהְיוּ

לְטוֹב – מִמֶּנִּי שֵׁבֶט לֹא חָשָׂכוּ,

לָכֵן חָכַמְתִּי כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

לוּ אֶת בֵּיתִי רָאִיתָ, וְנוֹכַחְתָּ

מַה נֶּאֶמְנוּ דִּבְרֵי מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי

לֵאמֹר: חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

יהונתן

אֶשְׂמַח לִשְׁמֹעַ חָכְמָתֵךְ בְּפַעַם

אַחֶרֶת, וְעַתָּה אֶתְאַב לָדַעַת;

אֵיךְ זֶה עָלָה בְּיַד מִיכַל לִבְרֹחַ?

אֵי תִמָּצֵא כָּעֵת? וּמַה שְׁלוֹמָהּ?

חגלה

אָשִׁיב לֵךְ עֲלֵי רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן

וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן.

יהונתן

אֲבָל מַהֵר

וּבִקְצָרָה.

חגלה

הָהּ, לָמָה תִּדְפְּקֵנִי

כִּדְפֹּק אָדָם עֶגְלַת בָּקָר אַחַת,

אֲשֶׁר פִּגְּרָה מִשּׁוּב מִן הַמִּרְעֶה

עִם עֶרֶב? וַאֲנִי עָיַפְתִּי כָּכָה!

הֲלֹא מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה אָבוֹאָה,

מִמַּחֲנַיִם בַּגִּלְעָד.

יהונתן

הֲגִלְעָדִית

הִנָּךְ?

חגלה

מַה זֶה עָלָה פִתְאֹם לַפֶּתַע

עַל לְבָבֶךָ? בַּת גַּלִּים אֲנִי

מִנְּעוּרַי וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה!

אָכֵן לִוִּיתִי אֶת מִיכַל מַחֲנָיְמָה.

יהונתן

וּבְכֵן, מִיכַל נִמְצֵאת בְּמַחֲנַיִם?

חגלה

מוּבָן, כִּי שָׁם. אָמְנָם הִיא נִמְצָאָה

לֹא תּוֹךְ הָעִיר עַצְמָהּ כִּי-אִם בַּחֹרֶשׁ

אֲשֶׁר בְּקִרְבָתָהּ. וְאַל תִּתְמַהּ

עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר בִּמְקוֹם לָלֶכֶת

דָּרוֹמָה, אֶל דָּוִד, הָלְכָה צָפוֹנָה

וַתִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ. אָנֹכִי

אוּכַל עֲרֹב אוֹתָהּ, כִּי עִם כָּל-צַעַד,

שֶׁצָּעֲדוּ רַגְלֶיהָ לְצָפוֹן,

הָלַךְ לִבָּהּ אַלְפַּיִם בָּאַמָּה

דָּרוֹמָה. אַךְ מִיכַל הִיא חֲכָמָה

וּמַעֲשֶׂיהָ בְּחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת.

הָבֵן הֵבִינָה, כִּי יָאוּץ בֶּן-לַיִשׁ

לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ חִישׁ בְּעִקְבוֹתֶיהָ

עַד מִדְבַּר-זִיף וְעַד מִדְבַּר מָעוֹן

וְעַד מִדְבַּר עֵין-גֶּדִי, וְלָכֵן

הִיא רָאֲתָה לְטוֹב לָהּ וּלְנָכוֹן –

עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וּפְנוֹת צָפוֹנָה,

צָפוֹנָה, עַד רֹגְלִים.

יהונתן

הֲלֹא אָמַרְתְּ,

כִּי הִיא בְּמַחֲנַיִם?

חגלה

אָמְנָם-כֵּן,

אוּלָם אָמֹר אָמְרָה רֹגְלִים לָלֶכֶת,

אֶל בַּרְזִלַּי, יְדִיד דָּוִד מִכְּבָר,

לָשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ עַד שׁוּב בֶּן-לַיִשׁ

מִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְנוֹאַשׁ מִמֶּנָּה,

וְאָז חִישׁ-קַל תָּשִׂים אֶת פְּעָמֶיהָ

אֶל דָּוִד לִבָּהּ וּמַחֲמַל נַפְשָׁהּ.

יהונתן

וְלָמָּה נִשְׁאֲרָה אֵפוֹא בְּמַחֲנַיִם!

חגלה

אָמַרְתִּי כְּבָר, כִּי לֹא בְּתוֹךְ הָעִיר

כִּי-אִם בַּחֹרֶשׁ שֶׁבְּקִרְבָתָהּ.

יהונתן

אִם-כֵּן בַּחֹרֶשׁ לָמָּה זֶה נִשְׁאָרָה?

חגלה

אוּף, אֲדוֹנִי! אִלּוּ מְעַט מִזְעֵר

בְּרוּחֲךָ מָשַׁלְתָּ, וְסֻפָּר לְךָ

הַכֹּל בָּאֵר בְּשׂוֹם-שֵׂכֶל וּבְטוּב-טַעַם.

יהונתן

הַמְשִׁיכִי נָא.

חגלה

נָקֵל מְאֹד לַמְשִׁיךְ,

אִם מִדֵּי-פַעַם יִשְׁמְטוּנִי פֶּתַע

מִמַּעֲגַל מַחְשְׁבוֹתָי.

יהונתן

לֹא-עוֹד

אוֹסִיף לְהַפְסִיקֵךְ מֵעָתָּה.

חגלה

טוֹב

אֵפוֹא. וּבְכֵן… כֵּן! בּוֹאֲךָ מַחֲנַיִם

פָּגַשְׁנוּ לְפִתְאֹם אֶת בַּרְזִלַּי,

אֲשֶׁר הָלַךְ לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹם רוֹעָיו

וּשְׁלוֹם צֹאנוֹ בְּמַחֲנַיִם, כִּי

גָדוֹל הָאִישׁ מְאֹד וַעֲדָרָיו

פָּרְצוּ בָּאָרֶץ. בַּתְּחִלָּה צָחַק

לְמַרְאֵה מִיכַל וְנַעֲרָתָהּ שִׁפְרָה

בְּתִלְבָּשְׁתָּן, תִּלְבֹּשֶׁת הַגְּבָרִים,

בָּהּ הִתְחַפְּשׂוּ לִבְלִי הַכִּיר אוֹתָן,

וַיּוֹסֶף צְחוֹק עוֹד, בֶּאֱמֹר אָחִי,

אֲשֶׁר הָלַךְ אִתָּנוּ לְשָׁמְרֵנוּ,

כִּי לוּ עַלְמָה הָיָה, הָלַךְ לִבּוֹ

שְׁבִי אַחַר שְׁנֵי בַּחוּרִי הַחֶמֶד

הַנִּפְלָאִים הָאֵלֶּה – חַה-חַה-חַה!

אַךְ בְּשָׁמְעוֹ מִפִּי מִיכַל חֶפְצָהּ

לָשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ עַד יַעֲבֹר-זַעַם

וְיָכְלָה לָלֶכֶת חֶרֶשׁ אֶל דָּוִד, –

חָרַד וַיֹּאמֶר, כִּי יָרֵא הִנֵּהוּ

פֶּן יִוָּדַע לַמֶּלֶךְ הַדָּבָר

וַיִחַר-בּוֹ אַפּוֹ לֵאמֹר: "גַּם זֶה

יָדוֹ עִם בֶּן-יִשַׁי", וְיַעֲשֶׂה לוֹ

כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה לַאֲחִימֶלֶךְ

וּלְבֵית אָבִיו הַכֹּהֲנִים כֻּלָּם.

אָכֵן לְמַרְאֵה פָּנֶיהָ שֶׁל מִיכַל,

שֶׁהֶחֱוִירוּ בְּדַבְּרוֹ, וְהַדִּמְעָה,

אֲשֶׁר הֵעִיבָה אֶת בְּרַק עֵינֶיהָ,

לֹא עָמַד-בּוֹ לִבּוֹ וַיְנַחֲמֶנָּה

לֵאמֹר: "אַל-נָא יֵאוּשׁ, גְּבִרְתִּי! מָצָאתִי

עֵצָה. הִנֵּה הַחֹרֶשׁ, הַמְּכַסֶּה

אֶת הַגִּבְעָה שֶׁמִּדָּרוֹם לָעִיר

וּמִשְׂתָּרֵעַ עַד יַבּוֹק הַנַּחַל –

בּוֹ יִמָּצֵא לָךְ מַחֲבוֹא בָּטוּחַ

בְּאָהֲלֵי רוֹעַי הַנֶּאֱמָנִים,

עַד בּוֹא אִישׁ נֶאֱמָן לְהוֹבִילֵךְ

אֶל בַּעֲלֵךְ." וּבְכֵן, הִיא נִשְׁאֲרָה

בַּחֹרֶשׁ עִם שִׁפְרָה נַעֲרָתָהּ

בְּצִפִּיָה לְאִישׁ, אֲשֶׁר תִּשְׁלַח

אֵלֶיהָ, אֲדוֹנִי, לְהוֹבִילָהּ

לִמְחוֹז חֶפְצָהּ… הִנֵּה אֶת דְּבָרַי

כִּלִּיתִי בִקְצָרָה, כְּחֵפֶץ אֲדוֹנִי,

וְכָל דָּבָר דָּבוּר עֲלֵי אָפְנָיו,

הַאֵין זֹאת?

יהונתן

תּוֹדָתִי לָךְ, וּמוּבָן

כִּי אֲמַלֵּא אֶת חֵפֶץ אֲחוֹתִי.

חגלה

אֲבָל מַהֵר, בְּלִי-הֲכָנוֹת רַבּוֹת,

כִּי זוֹ נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת אֶל דּוֹד לִבָּהּ.

וְאָנֹכִי אָשׁוּב לִי אֶל בֵּיתִי

וְאֶל יַלְדִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

אִם כִּי עוֹדֶנּוּ פֶּתִי. אֵין דָּבָר,

עַד כִּי יִגְדַּל אַסְפִּיק עוֹד לְלַמְּדוֹ

רֹב שֵׂכֶל וּתְבוּנָה, וְלֹא יִפֹּל

אָז בְּחָכְמָה וָדַעַת מֵאִמּוֹ.

יהונתן

מוּבָן, הֲלֹא כָּעֵץ כֵּן גַּם פִּרְיוֹ.

חגלה

נָכוֹן מְאֹד. הֱיֵה אֵפוֹא שָׁלוֹם!

יהונתן

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! תְּהִי דַּרְכֵּךְ צְלֵחָה.

(חגלה יוצאת)

וּבְכֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה כָּל חֶרְדָּתִי

פֶּן יַשִּׂיגָהּ פַּלְטִי וּבְחֹזֶק-יָד

הָשֵׁב גַּם יְשִׁיבֶנָּה אֶל בֵּיתוֹ, –

הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וְהַתְּבוּנָה

אֶל מַחֲבוֹא בָּטוּחַ הוֹבִילוּהָ.

מַה שָׂשׂ לִבִּי לָשׁוּב וּלְאַחֵד

אֶת הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים,

שֶׁיַּד אָבִי הִפְרִידָה בֵּינֵיהֶם

בְּלֵיל הָעֲבָרוֹת, כְּשֶׁתָּקְפָה

אוֹתוֹ בְּעֹז הָרוּחַ הָרָעָה.

עַתָּה, אַחַר אֲשֶׁר דָּוִד הֶרְאָה לוֹ

בַּמְּעָרָה אֶת כָּל צִדְקַת נַפְשׁוֹ,

אֵמוּן רוּחוֹ וְיֹשֶׁר לְבָבוֹ, –

נוֹכַח לָדַעַת, כִּי שְׁקָרִים טָפְלוּ

עָלָיו אוֹיְבֵי חִנָּם וְצָרֵי-עַיִן

חִפְּאוּ עָלָיו דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא-כֵן,

וּבְסֵתֶר לְבָבוֹ וַדַּאי יֵבוֹשׁ

מֵהָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַל אֶת שְׁנֵימוֹ.

(נכנס יהוידע)

יהוידע

שָׁלוֹם עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי הַטּוֹב!

יהונתן

עָלֶיךָ הַשָּׁלוֹם, יְהוֹיָדָע!

מַה חֲדָשׁוֹת בְּפִיךָ, חֲבִיבַי?

יהוידע

בֶּן-לַיִשׁ שָׁב מֵרְדֹף אַחַר מִיכַל

לְלֹא כָּל-תּוֹצָאוֹת, כִּי לֹא יָכוֹל

גַּלּוֹת אֶת עִקְבוֹתֶיהָ.

יהונתן

אֵין בָּזֶה

כָּל פֶּלֶא.

יהוידע

הֲיוֹדֵעַ אֲדוֹנִי

מְקוֹם סִתְרָהּ?

יהונתן

יָדַעְתִּי, אַךְ הוֹסֵף דַּבֵּר.

יהוידע

הוּא בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבַקֵּשׁ

לִשְׁלֹחַ אֲנָשִׁים לִמְצֹא אוֹתָהּ,

לַהֲשִׁיבָהּ אֵלֵינוּ.

יהונתן

וְהַמֶּלֶךְ?

יהוידע

הַמֶּלֶךְ שָׁלַח-בּוֹ מֶבָּט שֶׁל בּוּז

מָהוּל בְּרֹגֶז. נָד לוֹ וַיֹּאמַר:

"אִם עֶבֶד לֹא שָׁמַר מַתְּנַת-הַיְקָר,

זוּ נָתַן-לוֹ מַלְכּוֹ בְּרֹב חַסְדוֹ,

הַעוֹד יָעֵז לָבוֹא לְהוֹדִיעוֹ

כִּי מִיָּדוֹ אָבְדָה וְלְבַקֵּשׁ

כִּי יְחַפְּשֶׂנָּה וִישִׁיבֶנָּה לוֹ?"

יהונתן

מִסְכֵּן!

יהוידע

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

חָפוּ פָנָיו וַיַּעֲמֹד מַרְעִיד,

עַד תַּת הַמֶּלֶךְ אוֹת לוֹ – וַיֵּצֵא

בְּפִיק בִּרְכָּיִם.

יהונתן

יֵשׁ מִזֶּה לִשְׁמֹעַ,

כִּי אֵין אֶת לֵב הַמֶּלֶךְ לְהַפְרִיעַ

מִשּׁוּב מִיכַל הַפַּעַם אֶל דָּוִד.

יהוידע

אוּלַי,

כָּל-עוֹד מַלְשִׁין בַּסֵתֶר לֹא עוֹרֵר

שׁוּב אֶת חֲמַת-הַמֶּלֶךְ עַל דָּוִד

וְגַם הָרוּחַ הָרָעָה לֹא שָׁבָה

לְבַעֲתוֹ בְּמַרְאוֹת-שָׁוְא שֶׁל קֶשֶׁר.

יהונתן

עָלַי לִשְׁלֹחַ אִישׁ אֶל אֲחוֹתִי,

כִּי יוֹבִילֶנָּה חֶרֶשׁ אֶל דָּוִד.

הַגִּידָה: הֲתִמְצָא עֹז בִּלְבָבֶךָ

לִהְיוֹת הָאִישׁ?

יהוידע

מֵאָז מִימֵי מִכְמָשׁ

טִפַּסְתִּי וְעָלִיתִי עַל יָדַי

וְעַל רַגְלַי אַחֲרֶיךָ, אֲדוֹנִי,

עַל צוּק הַסֶּלַע אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים

וַנַךְ בָּהֶם וַנַּחֲרִידֵם כֻּלָּם

וּבְמַחֲנֵיהֶם הֵבֵאנוּ מְהוּמָה,

עַד כִּי הָיְתָה שָׁם חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, –

לֹא עֲזָבַנִי אַף גַּם פַּעַם עֹז –

רוּחִי וְאֹמֶץ לְבָבִי. הֲטֶרֶם

נוֹכַחְתָּ, אֲדוֹנִי, בָּזֹאת?

יהונתן

נוֹכַחְתִּי

זֶה-כְבָר לֹא רַק בְּאֹמֶץ לְבָבְךָ

כִּי גַם בְּאֵמוּן-רוּחֲךָ, לָכֵן

חוֹשֵׁב אֲנִי, כִּי אֵין אָדָם כָּמוֹךָ,

שֶׁבְּלֵב שָׁלֵם אוּכַל לִסְמֹךְ עָלָיו

בִּדְבַר מִיכַל הַפַּעַם.

יהוידע

אֶמְצָא-חֵן

בְּעֵינֶךָ, אֲדוֹנִי!

יהונתן

גַּם זֹאת אֵפוֹא –

חַרְבִּי, קַשְׁתִּי, הַמְּעִיל וְהַחֲגוֹר,

אֲשֶׁר נָתַתִּי לְדָוִד בְּיוֹם

כָּרְתִי אִתּוֹ הַבְּרִית, אָז אַחֲרֵי

הַכּוֹת יָדוֹ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, –

לֹא לְקָחָם דָּוִד אִתּוֹ בְּלֵיל

חָפְזוֹ לִבְרֹחַ מֵחֲרֹן אָבִי.

הֵם נִשְׁאֲרוּ בְּחֶדֶר אֲחוֹתִי,

שֶׁבּוֹ הָיוּ שְׁמוּרִים כְּזִכְרוֹן-קֹדֶשׁ

שֶׁל אַהֲבַת רֵעִים נֶאֱמָנָה;

וּבְצֵאת מִיכַל בִּמְגִנַּת-לֵב לָלֶכֶת

אֶל בֵּית פַּלְטִי, עַל פִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ

תְּקוּף הָרוּחַ הָרָעָה, – מִהַרְתִּי

וָאוֹצִיאֵם מִשָּׁם וָאֶשְׁמְרֵם

שָׁמוֹר אִתִּי עַד בּוֹא שְׁעַת-הַכֹּשֶׁר

לְהַחֲזִיר אוֹתָם לִידִיד נַפְשִׁי

לְאוֹת חִדּוּשׁ בְּרִית אַהֲבָתֵנוּ.

תִּקַּח אוֹתָם אֵפוֹא אִתְּךָ הַפַּעַם

וַהֲשִׁיבוֹתָ-לוֹ אוֹתָם לֵאמֹר:

אַחַר אֲשֶׁר הוֹאַלְתָּ לְהַרְאוֹת

כָּל גֹּדֶל נַפְשְׁךָ וְאֹמֶן לֵב,

כִּי לֹא נָגַעְתָּ לְרָעָה בַּמֶּלֶךְ

בְּעֵת סִגְּרוֹ אֱלוֹהַּ בְּיָדְךָ,

וַתַּחֲמֹל עַל מְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁךָ

וְלֹא שָׁלַחְתָּ יָד בַּאֲבִי רֵעֶךָ, –

הִנֵּה יַגִּישׁ לְךָ זֶה רֵעֲךָ

אֶת אֵלֶּה שׁוּב בְּאַהֲבַת מִשְׁנֶה,

אוֹת תֹּקֶף-עַד לַבְּרִית אִתְּךָ כָּרַת

וְחֵפֶץ עַז לַשְׁכִּין שְׁלוֹם אֱמֶת

בֵּינְךָ וּבֵין אָבִיהוּ לְעוֹלָם.

יהוידע

אֲבָל אֵיךְ אֶשָּׂאֵם וְעֵין מַלְשִׁין

בָּם לֹא תַבְחִין?

יהונתן

לָבֹשׁ תִּלְבַּשׁ אוֹתָם

וְתַחְגְּרֵם מִתַּחַת לְמַדֶּיךָ

וְאֶת הַקֶּשֶׁת בַּחֲגוֹר תִּתְקַע.

יהוידע

וְאִם בְּכָל זֹאת יִוָּדַע לַמֶּלֶךְ

דְּבַר לֶכְתִּי הַפַּעַם אֶל דָּוִד

וְהָרוּחַ הָרָעָה תִּצְלַח עָלָיו בֵּין-כֹּה

וְעֶבְרָתוֹ תִּבְעַר שׁוּב בְּדָוִד

וּבְכָל אֲשֶׁר דָּבָר לוֹ עִמָּדוֹ?

יהונתן

אָז אֲמַהֵר לְהַזְהִירְךָ מִיָּד

מִשּׁוּב הֲלוֹם.

יהוידע

לֹא לְנַפְשִׁי אֶדְאַג

כִּי-אִם לְנֶפֶשׁ רַעְיָתִי וּבְנִי.

יהונתן

אֲנִי עָרֵב לְךָ, כִּי יַד אָבִי

לֹא תַשִּׂיגֵם אֲזַי.

יהוידע

מָתַי אֵפוֹא

עָלַי לָצֵאת לַדֶּרֶךְ?

יהונתן

עוֹד הַלָּיְלָה.

סוּר אֶל-בֵּיתִי בְּרֹאשׁ הָאַשְׁמוּרָה

הַתִּיכוֹנָה, וְנָתַתִּי לְךָ

הַשַּׁי לְמָסְרוֹ לְיַד דָּוִד,

אַף אַגִּידְךָ מְקוֹם-הִמָּצֵא מִיכַל

וְדֶרֶךְ בָּהּ תּוֹלִיךְ אוֹתָהּ לָבֶטַח.

אֲנִי אֵלֵךְ עַתָּה אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ,

אוּלַי תִּשְׁמַעְנָה שָׁם אָזְנַי דָּבָר,

אֲשֶׁר יוֹעִיל לְבִטְחוֹן-מֵעֲשֵׂנוּ.

(יהונתן ויהוידע יוצאים מעבר מזה ועבד עמוני נכנס מהעבר השני.)

העבד

אָזְנִי הַקַּשּׁוּבָה שָׁמְעָה הֵיטֵב

מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת הַדְּבָרִים

אֲשֶׁר דֻּבְּרוּ פֹּה, מֵהָחֵל וְעַד

כַּלֵּה. חַי כְּמוֹשׁ, מִזֶּה פְּדוּת תִּצְמַח-לִי

וְקֵץ לְעַבְדּוּתִי פֹּה בַנֵּכָר!..

נֵאוֹתִי לְדוֹאֵג לִהְיוֹת מְרַגֵּל

בַּאֲדוֹנִי, אַחַר אֲשֶׁר הִבְטִיחַ

לְמַלְּטֵנִי אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמִּי.

הוּא לֹא הֵקִים אֶת דְּבָרוֹ עַד כֹּה –

דָּרֹשׁ יִדְרֹשׁ מִמֶּנִּי, לְמִצְעָר,

דָּבָר אֶחָד רַב-חֲשִׁיבוּת לִמְסֹר לוֹ.

דָּבָר כָּזֶה גֻּנַּב אֵלַי הַפַּעַם!

אוּלָם לֹא אֲגַלֶּנּוֹ לוֹ, עַד כִּי

יִשָּׁבַע-לִי בְּכָל אֵלֵי אֱדֹם

הַבְטָחָתוֹ הַפַּעַם לְקַיֵּם –

וְעוֹד הַלֵּיל יִשְׁלַח מִיָּד מֵאֲנָשָׁיו

עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִמְקוֹם מַחְבּוֹא מִיכַל –

אֵלֵימוֹ אֶלָּוֶה עַד מַחֲנָיִם.

מִשָּׁם הַדֶּרֶךְ כְּבָר קָרוֹב הִנֵּהוּ

לִגְבוּל עַמּון, אַךְ תַּעֲבֹרְנָה אָז

עוֹד כִּשְׁעָתַיִם, וְרַגְלַי – הֶאָח! –

תִּדְרֹכְנָה עַל אַדְמַת מוֹלַדְתִּי,

וּשְׁמֵי אַרְצִי בְּבַת צְחוֹק יַזְהִירוּ

מֵעַל לְרֹאשׁ הַבֵּן, הַשָּׁב בְּגִיל

אֶל בֵּין זְרוֹעוֹת אִמּוֹ הַחֲבִיבָה.

הוֹ, כְּמוֹשׁ! מִלְכֹּם! הַצְלִיחוּ נָא דַּרְכִּי,

וְזֶבַח אֶזְבְּחָה לָכֶם גָּדוֹל!..

(יוצא)


 

תמונה ד'    🔗

בחורש בלילה. לאורו הקלוש של ירח פגום נראה מרחוק מַערה ובו שלשה אהלים. על יד המשעול עומדים העבד העמוני ושלשה אדומים משכירי דואג.


אדומי א'

עָלֵיהוּ לַעֲבֹר פֹּה בַּמִּשְׁעוֹל

הַזֶּה; אַךְ עוֹד מְעַט יֵאוֹר הַשַּׁחַר,

העמוני

וְטֶרֶם יִשָּׁמַע קוֹל צְעָדָיו.

אדומי א'

עָלֵינוּ לְבַצֵּעַ מַעֲשֵׂנוּ

לִפְנֵי קוּם הָרוֹעִים מִשְּׁנַת לֵילָם

וּבְטֶרֶם בּוֹא פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ הֵנָּה,

פֶּן תֵּהָפֵך לְאַל כָּל הַתָּכְנִית,

אֲשֶׁר תִּכֵּן דּוֹאֵג.

אדומי ב'

מוּבָן, כִּי רַק

אִם תְּדַמֶּה מִיכַל כִּי מֵת דָּוִד,

תֵּאוֹת לָשׁוּב אֶל בֵּית פַּלְטִי.

אדומי א'

וְזֶה

אֵין אֶת נַפְשׁוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ נֶגְדָּהּ

בְּחֹזֶק-יָד, פֶּן תַּחַת אַהֲבָה

יָעִיר שִׂנְאָה בְּקֶרֶב לְבָבָהּ.

העמוני

וְלָמָּה זֶה רָדַף אַחֲרֶיהָ קֹדֶם

אִם לֹא חָפֵץ לַהֲשִׁיבָהּ בְּכֹחַ?

אדומי א'

נִדְהָם כֻּלּוֹ מִבְּרִיחָתָהּ פִּתְאֹם

הוּא לֹא יָדַע לִשְׁלֹט אָז בְּרוּחוֹ,

אַף לֹא רָאָה אָז לְפָנָיו כָּל דֶּרֶךְ

אַחֶרֶת לְהָשִׁיב אוֹתָהּ אֵלָיו.

העמוני

הַתְּדַמֶּה אֲשֶׁר דָּוִד הַמֵּת?

הֲלֹא תִרְאֶה, כִּי אִישׁ אַחֵר הוּא זֶה!

אדומי ג'

כָּרֹת נִכְרֹת רֹאשֵׁהוּ מֵעָלָיו,

וְהַבְּגָדִים מִתַּחַת לְמַדָּיו

יַטְעוּהָ לַחֲשׁוֹב כִּי זֶה דָוִד.

העמוני

וּבְהִמָּצֵא הָרֹאשׁ?

אדומי ג'

לֹא יִמָּצֵא,

כִּי שׂוֹם נָשִׂים אוֹתוֹ בְּנֹאד נָפוּחַ

אַף נְשַׁלְּחוֹ עַל-פְּנֵי מֵי-הַיַּרְדֵּן.

וְיִנָּשֵׂא בַּזֶּרֶם הַשּׁוֹטֵף

הַרְחֵק מְפֹּה וּבִמְהִירוּת רַבָּה,

עַד לֹא יַסְפִּיק לָשִׂיחַ לַדָּגִים

הַסַּקְרָנִים אַף שֶׁמֶץ-קַל מִזֶּה

שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ פֹּה.

העמוני

עַל-יָם-הַמֶּלַח

יִמְצָא לוֹ מְנוּחָה.

אדומי ג'

אֲבָל מִשָּׁם

כָּל סַכָּנָה כְּבָר לֹא נִשְׁקֶפֶת לָנוּ,

כִּי אֵין כָּל נֶפֶשׁ בְּמֵימָיו חַיָּה

אֲשֶׁר תּוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת שִׂיחוֹ.

אדומי א'

הַס! כִּי נִשְׁמָע קוֹל חֲרִיקַת סִירִים

עִם רַחַשׁ עֲלֵי-יַעַר יְבֵשִׁים

מִתַּחַת לְרַגְלֵי אָדָם הוֹלֵךְ

וּמִתְקָרֵב אֵלֵינוּ.

(כולם מטים אוזן)

אדומי ב'

כֵּן!

אדומי ג'

נָכוֹן!

העמוני

נָכוֹן, נָכוֹן!

אדומי א'

נְמַהֲרָה אֵפוֹא

לְהִסְתַּתֵּר אִישׁ אֲחוֹרֵי עֵצוֹ.

הָעַמּוֹנִי, הֵן תַּכִּירוֹ הֵיטֵב,

תָּצִיץ אֵפוֹא אֵלָיו, וּבִרְאוֹתְךָ

כִּי זֶה הָאִישׁ, תֵּצֵא מִמַּחְבּוֹאֶךָ,

וְיָצָאתִי אַחֲרֶיךָ גַּם אֲנִי

וְנַחֲסֹם הַדֶּרֶךְ בְּפָנָיו.

אַתֶּם הַשְּׁנַיִם תִּתְנַפְּלוּ עָלָיו

מֵאֲחוֹרָיו.

(כולם מסתתרים. מופיע יהוידע. העמוני והאדומי יוצאים ממחבואיהם וחוסמים את הדרך בפניו.)

אדומי א'

עֲמֹד נָא רֶגַע קָט!

עָלֵינוּ לְהִתְבּוֹנֵן בְּךָ מְעָט.

יהוידע

מַה חֶפְצְכֶם לִרְאוֹת בִּי?

אדומי א'

אִם אַתָּה

הָאִישׁ לִקְרַאת בּוֹאוֹ רַבָּה

כֹּה הַתְּכוּנָה הַלַּיְלָה בַּשְּׁאוֹל…

יהוידע

בַּשְּׁאוֹל? חִישׁ-קַל אוֹתְךָ אֶשְׁלַח לְשָׁם,

נָבָל וּבֶן-בְּלִיַּעַל, בְּלִוְיַת

הָעַמּוֹנִי, הָעֶבֶד הָרָשָׁע,

אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֲדוֹנָיו הַטּוֹב

לְהִתְחַבֵּר אֶל מְרַצְּחִים כָּמוֹךָ.

(שולף חרבו)

פַּנּוּ מַהֵר הַדֶּרֶךְ לְפָנָי!

אדומי א'

(בשלפו גם הוא את חרבו)

הִנֵּה אַקְפִּיץ אוֹתָהּ לְךָ שְׁאוֹלָה.

(יהוידע פוצע כהרף-עין את העמוני ומשתער

על האדומי. האדומי מתגונן ונסוג מהמשעול אל

בין השיחים. בין כה מתנפלים על יהוידע

מאחוריו שני האדומים האחרים ודוקרים אותו

בחרבותיהם. יהוידע נופל בין השיחים. בשעת

הקרב נגש העמוני הפצוע בברכים כושלות אל

עץ ונשען עליו).

אדומי א' (לאדומי ב')

הַתֵּז רֹאשׁוֹ וְשִׂים אֶת זֶה בַּנֹּאד,

אַךְ הִזָּהֵר מִגְּאֹל בַּדָּם בְּגָדֶיךָ.

(אדומי ג' מוציא נאד מתחת למדיו ופותחו בעת שאדומי ב' כורת את ראש יהוידע; בכרתו אותו ירימהו בשערותיו להטילו לתוך הנאד)

אדומי ב'

רֵד, נִכְבַּדִּי, תּוֹךְ הַסִּירָה הַזֹּאת,

אֲשֶׁר בָּרוּחַ, נְמַלְּאֶנָּה בּוֹ,

תִּשָּׂאֲךָ בְּלִי-תֹרֶן וּבְלִי-נֵס

לִמְקוֹם תּוּכַל מִן הַדְּמָמָה לִשְׁמֹעַ

הֵד הַיָּמִים, בָּהֶם הָאֱלֹהִים

הָיָה עוֹנְשִׁים עוֹד אֶת הַחַטָּאִים

וּמְהַפְּכִים מִשֹּׁרֶשׁ עָרֵיהֶם,

וְהָיְתָה-זֹאת לְךָ לְנֶחָמָה.

(מטיל את הראש לתוך הנאד לקול צחוקם של האדומים)

אדומי א'

נִסְחַב נָא אֶת הַפֶּגֶר בְּרַגְלָיו

וְנַנִּיחוֹ עַל הַמִּשְׁעוֹל… עַתָּה

פַּתַּח מַדָּיו, לְמַעַן יֵרָאוּ

לָעַיִן הַכֵּלִים שֶׁמִּתַּחְתָּם.

כַּךְ, כָּךְ. עַתָּה נֵלֵךְ מִפֹּה מַהֵר,

קְצוֹת-הַשָּׁמַיִם, שׁוּר, כְּבָר יֶחֱוָרוּ,

וְעוֹד מְעַט יָקוּמוּ הָרוֹעִים.

אַךְ מַה לָּזֶה, כִּי יַעֲמֹד יָחִיל

כְּמוֹ אִשָּׁה, שֶׁאֲחָזוּהָ פֶּתַע

חַבְלֵי לֵדָה?

אדומי ב' (לעמוני)

בּוֹא וְנֵלֵךְ מִפֹּה,

חָבֵר! אוֹ יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לַפְקִיר

אֶת צַוָּארְךָ לְחֶבֶל הַתַּלְיָן,

לִהְיוֹת מוּקָע לָרַאֲוָה לַכֹּל?

העמוני

תִּמְכוּנִי, יְדִידַי, כִּי הָחֳלֵיתִי.

(קורס תחתיו)

אדומי א'

אֵין זֹאת כִּי חֶרֶב הַמֻּכֶּה שָׂרְטָה

שָׂרֶטֶת בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל זֶה עָמֹק,

אדומי ב'

מַה לַּעֲשׂוֹת בּוֹ?

אדומי ג'

אִם יִשָּׁאֵר-פֹּה

וְהַדִּבֵּר בְּפִיו. יָמִיט אָסוֹן

עָלֵינוּ

אדומי א'

שְׁפֹךְ אֵפוֹא מֵעָיו לָאָרֶץ,

וְנֶאֶלְמָה זוֹ לְשׁוֹנוֹ לָעַד.

העמוני

אוֹי לִי, אִמִּי! אִמִּי! אִמִּי יַקִּירָתִי!

אדומי ג'

אִם בָּאָה בַּיָּמִים, לֹא תְאַחֵר

מִדְּרֹשׁ לְשִׁכְנְךָ בְּעֵמֶק הָרְפָאִים.

(ממותת אותו)

העמוני (כצאת נפשו)

אָרַחְתִּי לְחֶבְרָה עִם רוֹצְחֵי-נֶפֶשׁ,

וּמִיָּדָם עַתָּה, אֲהָהּ, נִגְזָרְתִּי. (מת)

אדומי ג'

הַכֵּר טוֹבָה, נִבְזֶה, כִּי חֲשַׂכְנוּךָ

מִמּוּת מוֹת-נְבָלִים עֲלֵי בָּמַת

מַטְבֵּחַ

אדומי א'

הַעוֹדֶנּוּ חַי?

אדומי ג' (בועט ברגלו בעמוני ומתבונן בפניו)

נָפַח

נַפְשׁוֹ.

אדומי ב'

שׁוּר! בְּאַחַד הָאֹהָלִים

הוּרַם מָסַךְ הַפֶּתַח.

אדומי א'

נְמַהֵר

אֵפוֹא לָלֶכֶת, בַּל תְּשׁוּרֵנוּ עָיִן.

(האדומים מסתלקים מהר. מפתח האוהל הפתוח יוצאות מיכל ושפרה לבושת בגדי רועים.)

שפרה

הִשְׁכַּמְתְּ לָקוּם, גְּבִרְתִּי; כָּל-הַבְּרִיאָה

בְּחֵיק שֵׁנָה תִשְׁקֹט עֲטוּפַת-לָיְלָה

מיכל

אֲנִי גַם עַל מִשְׁכָּב עֵר לְבָבִי.

שפרה

הוּא מְצַפָּה בְּצִפִּיָּה לִשְׁמֹעַ

הֵד פַּעֲמֵי דוֹדֵךְ.

מיכל

הַבִּיטִי נָא:

כַּמָּה יִצְהַל בֶּן-שַׁחַר לִקְרָאתֵנוּ!

שפרה

כִּצְהֹל נַפְשֵׁךְ, גְּבִרְתִּי, לִקְרַאת תּוֹרֵךְ

שֶׁיִּנָּשֵּׂא עַתָּה בִּיעָף אֵלָיִךְ.

מיכל

הֲבוֹא יָבוֹא בְּיוֹם מִן הַיָּמִים

לָשֵׂאת אֶת יוֹנָתוֹ הַנַּהֲלָאָה

אֱלֵי קִנּוֹ בְּסֵתֶר חַגְוֵי-סֶלַע?

שפרה

בְּלִי סָפֵק. חֲבָל רַק כִּי אֵחַרְתְּ

לִשְׁלֹחַ מַלְאָכְךָ אֵלָיו, בִּסְמֹךְ

לִבֵּךְ עַל מוֹרֵה-דֶּרֶךְ, שֶׁיִּשְׁלַח

אֵלַיִךְ יוֹנָתָן אָחִיךְ.

מיכל

חָפֹץ

חָפַצְתִּי לְהַגְדִּיל חֶדְוַת לִבּוֹ

בְּהוֹפִיעִי אֵלָיו פִּתְאֹם לְפֶתַע.

אַחַר נִחַמְתִּי; חַשְׁתִּי בְּנַפְשִׁי

כִּי עַד מְאֹד יִקְשֶׁה לִי לְאַחֵר

חֲזוֹת פָּנֵיהוּ עַד בּוֹאִי אֵלָיו,

בְּעֵת אֲשֶׁר כָּל יְצוּרַי עוֹרְגִים

לַחֶסֶד וְלַהוֹד שֶׁבְּתִפְאַרְתּוֹ,

כְּאַיָּלָה עוֹרֶגֶת עַל אֲפִיקֵי-מַיִם

בְּחַרְבוֹנֵי הַקַּיִץ הַלּוֹהֵט.

שפרה

וְהוּא אָמְנָם יָחוּשׁ לָבוֹא. בָּזֶה

לִבִּי בָּטוּחַ.

מיכל

וְהַסַּכָּנָה

פֶּן יִתָּפֵשׂ בִּידֵי עַבְדֵי אָבִי

לֹא תַעֲצֹר אוֹתוֹ מִלֶּכֶת?

שפרה

לֹא.

אַף אַאֲמִין, כִּי אֵין עוֹד סַכָּנָה

נִשְׁקֶפֶת לְדָוִד מֵאֵת הַמֶּלֶךְ

אַחַר אֲשֶׁר בִּמְעָרַת עֵין-גֶּדִי

נוֹכַח הַמֶּלֶךְ בַּעֲלִיל לָדַעַת,

כִּי אֵין דָּוִד מְבַקֶּשׁ-רָעָתוֹ;

וְאִם חִנָּם הַמֶּלֶךְ יִרְדְּפֶנּוּ,

תִּיקַר נַפְשׁוֹ בְּכָל זֹאת בְּעֵינֵי

דָוִד.

מיכל

לָכֵן יִיקַר עַתָּה דָוִד

פִּי-אֶלֶף לִלְבָבִי. הוֹ, מַה תִּכְלֶה

נַפְשִׁי אֵלָיו, הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר

בִּבְנֵי אָדָם!

שפרה

כִּכְלוֹת נַפְשׁוֹ גַם הוּא,

גְּבִרְתִּי אֵלַיִךְ, וְהַדְּאָגָה

פֶּן תִּתָּפְשִׂי בִּידֵי אַנְשֵׁי פַּלְטִי

תַּמְרִיץ אוֹתוֹ כִּפְלַיִם לְמַהֵר

אֵלַיִךְ, וְאוּלַי כְּבָר יֶחֱצֶה

פֹּה אֶת הַחֹרֶשׁ בְּקִרְבַת מָקוֹם.

מיכל

נֵלֵךְ אֵפוֹא, שִׁפְרָה, לִקְרַאת דּוֹדִי!

(הולכות בכוון המקום ששם מוטלים החללים)

מיכל (שרה)

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי,

כֻּלּוֹ מַחְמַדִּים, כֻּלּוֹ מֵישָׁרִים.

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי,

עָלַי תְּשׁוּקָתוֹ וְעָלָיו תְּשׁוּקָתִי.

מָשְׁכֵנִי, דּוֹדִי, אַחֲרֶיךָ נָרוּץ,

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה-בָּךְ.

שפרה (בקול פחדים)

אוֹי!

מיכל (בחרדה)

מַה לָךְ? הֲנָשַׁךְ אוֹתָךְ נָחָשׁ?

שפרה (רועדת כלה)

הַבִּיטִי… שָׁמָּה… שָׁמָּה… אוֹי!

מיכל (בהלחצה בפחד אל שפרה)

אוֹי! אוֹי!…

(לקול צעקתן מתפרצים שלושה רועים מאחד האהלים ורצים אליהן. באוהל האחרון נדלק נר וניכרת בו תנועה.)

רועה א'

מַה-זֶּה קָרָה פֹּה?

רועה ב'

לָמָּה כֹּה תִרְעַדְנָה?

רועה ג'

וְלָמָּה תַחֲרֵשְׁנָה, כְּמוֹ אֻסְּרָה

בְּכֶבֶל לְשׁוֹנְכֶן?

מיכל

הַבִּיטוּ… שָׁם…

רועה א' (צועק)

לַפִּיד!

רועה ב' ( " )

לַפִּיד!

רועה ג'

(צועק)

הָבִיאוּ חִישׁ לַפִּיד!

(מתוך האוהל האחרון מתפרץ רועה אחד נושא לפיד בוער בידו; אחריו רץ עוד רועה אחד.)

רועה ד'

מַה פֹּה קָרָה?

רועה א'

אֲהָהּ, דְּבַר-מָה נוֹרָא!

רועה ה'

הָאִירָה לְפָנֵינוּ וְנִרְאֶה.

(כולם מתקרבים אל הגויות. כראות מיכל את

גוית יהוידע חסרת-הראש, תתנפל עליה בצעקה

קורעת לב: “ד-ו-ד!” – ומתעלפת.)

רועה א'

הִיא הִתְעַלְּפָה.

רועה ב'

נָרִים וְנַעֲבִירֶנָּה

אֶל אָהֳלָהּ.

רועה ג'

נָשִׁיב תְּחִלָּה רוּחָהּ

אֵלֶיהָ.

רועה ד' (לרועה ה')

רוּץ מַהֵר, הָבֵא כַּד מָיִם!

אַךְ מַה זֹּאת שׁוּרוּ: הַשְּׁנִיָּה גַם הִיא

צוֹנַחַת אָרְצָה.

(שפרה מתעלפת גם היא)

רועה ה'

אֵל אַדִּיר! (רץ להביא מים)

מָה רַבּוּ

הַבַּלָּהוֹת, שֶׁהָהָפְכוּ עָלֵינוּ

פִּתְאֹם לְפֶתַע וּבְבַת אַחַת!

(רועה ב' ורועה ד' ממהרים אל שפרה. רועה א' ורועה ג' מטפלים במיכל. השמים הולכים ומחוירים. רועה ה' שב עם כדי מים בידו.)

רועה א'

הַתִּיזָה מַיִם עַל פָּנֶיהָ; כָּכָה.

רועה ג'

הִזְדַּעְזְעָה.

רועה ה'

הִנֵּה תִפְקַח עֵינֶיהָ.

רועה א'

תּוֹדָה לְאֵל עֶלְיוֹן!

רועה ב'

הָבוּ גַם הֵנָּה

מְעַט מָיִם!

רועה ד'

חִישׁ מַהֵר!

(רועה ה' ממהר עם כדו אל שפרה)

רועה א'

נַעֲבִירֶנָּה

אֶל אָהֳלָהּ, פֶּן תִּתְעַלֵּף שֵׁנִית

הַמִּסְכֵּנָה לְמַרְאֵה הַחֲלָלִים.

רועה ג'

הִנֵּה תִּפְתַּח אֶת פִּיהָ לְדַבֵּר.

מיכל (בהרימה ראשה)

תּוֹדָה לָאֵל! עָבַרְנוּ הַיַּרְדֵּן..

אַךְ מַה הוּא מַחֲנֵה עוֹרְבֵי הַנַּחַל,

אֲשֶׁר בָּרֹם יָחֹגּוּ לְפָנֵינוּ

וּצְרִיחָתָם תַּחֲרִישׁ אֶת הָאָזְנַיִם?

רועה א'

אֲהָהּ, כִּי נִתְבַּלְּעוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתֶיהָ

מִגֹּדֶל הָאָסוֹן וְהָאֵימָה!

רועה א'

נִשָּׂא אוֹתָהּ אֵפוֹא אֶל אָהֳלָהּ,

אוּלַי עַרְשָׂהּ הֲמוֹן לִבָּהּ תַּשְׁבִּיחַ.

(מרימים אותה על ידיהם)

מיכל

לֹא יִקְשֶׁה-לִי עַל הַגָּמָל לָשֶׁבֶת,

וּמְלֻבָּשִׁים כִּבְנֵי הַצִּידוֹנִים

לֹא יַכִּירֵנוּ אִישׁ. בְּכָל-זֹאת, דּוֹדִי,

דְּפֹק אֶת הַגָּמָל כִּי יַרְחִיב-צַעַד

וְנָשָׂא אוֹתָנוּ חִישׁ מִפֹּה וָהָלְאָה.

רועה ג'

אוֹתוֹ דִמְדּוּם.

רועה א'

רַק הַמְנוּחָה אוּלַי

תּוּכַל תַּצְלִיל דַּעְתָּהּ הַנֶּעְכָּרָה.

וּמָה עִם זֹאת?

רועה ב'

קָשֶׁה הוּא עֶלְפּוֹנָה,

פּוֹקַחַת אֶת עֵינֶיהָ וְתָשׁוּב

תִּסְגּוֹר אוֹתָן.

רועה א'

שָׂאוּהָ גַם אוֹתָהּ

הָאֹהֱלָה.

רועה ג' (לרועה ה')

כַּבֵּה אֶת הַלַּפִּיד;

הֲלֹא תִרְאֶה כִּי בּוֹשׁ מֵאוֹר הַבֹּקֶר

וַיֶּאֱסֹף כִּמְעַט אֶת כָּל נָגְהוֹ.

(הרועים נושאים את מיכל ואת שפרה ומביאים אותן האוהלה. רועה ה' נשאר בחוץ.)

רועה ה'

אָיֹם! נוֹרָא! הוּא, הַיָּשָׁר, הַטּוֹב,

חָס עַל אוֹיְבוֹ וְלֹא שָׁלַח בּוֹ יָד,

בְּעֵת אֲשֶׁר סִגְּרוֹ אֵל בְּיָדוֹ, –

וְזֶה, הַצַּר וְהָאוֹיֵב הָרָע,

בְּרֶשַׁע כֶּסֶל מְרַצְּחִים שָׁלַח

לְהַכּוֹתוֹ בַּסֵּתֶר וְלִסְפּוֹתוֹ…

הַדָּם הַזֶּה יִצְעַק אֶל הַשָּׁמַיִם

וְלֹא יִהְיֶה דֳמִי לוֹ עַד אֲשֶׁר

שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה יֻקָּם!

(מאוהל הנשים יוצאים רועה א' ורועה ב')

רועה א' (לרועה ה')

שְׁמַע-נָא, אֵיתָן!

יְחִזְקִיּהוּ יִשָּׁאֵר בָּאֹהֶל

עַל הַנָּשִׁים הַמִּסְכֵּנוֹת לַשְׁגִּיחַ;

גִּדְעוֹן יֵלֵךְ מַחְנַיְמָה לְהוֹדִיעַ

אֶת-דְּבַר הָרֶצַח לְזִקְנֵי הָעִיר;

אֲנִי וְקֹרַח נֵלֵךְ אֶל הַצֹּאן,

וְאַתָּה תִּשְׁמֹר פֹּה עַל הַחֲלָלִים

מֵעוֹף שָׁמַיִם וּמֵחַיְתוֹ-אֶרֶץ,

זוּ לֹא יְאַחֲרוּ לָבוֹא הֲלוֹם

לְרֵיחַ הַדָּמִים.

(רועה א' ורועה ב' הולכים להם. רועה ה' נגש

אל אהלו ולוקח לו משם מקל-רועים, קשת

וחצים. מאוהל הנשים יוצא רועה ג'.)

רועה ה' (לרועה ג')

וּמַה שְׁלוֹמָן?

רועה ג'

נִרְדָּמוּ, פְּנֵי מִיכַל שְׁקֵטִים אֲבָל

חִוְּרִים מְאֹד, פְּנֵי שִׁפְרָה יַבִּיעוּ

כְּאֵב וְצָעַר. כַּאֲשֶׁר נֵעוֹרָה

מֵעֶלְפּוֹנָהּ, בִּקְשׁוּ עֵינֶיהָ אֶת-

מִיכַל, וּבִרְאוֹתהּ אוֹתָהּ נָמָה,

הִיא נֶאֶנְחָה, סָגְרָה גַם הִיא עֵינֶיהָ

וַתֵּרָדֵּם. מַה קֶּשֶׁת וְחִצִּים

לָקַחְתָּ?

רועה א'

עַל הַחֲלָלִים לִשְׁמֹר

מִפְּנֵי הָעוֹף וְהַחַיָּה, אֲשֶׁר

יָבֹאוּ הֵנָּה לְמִשְׁתֵּה דָמִים.

אוּלָם סוֹף-סוֹף מַה נַּעַשׂ בַּגְּוִיּוֹת?

רועה ג'

מְאוּם לֹא נַעֲשֶׂה בָּהֶן אֲנַחְנוּ.

נוֹדִיעַ רַק בָּעִיר אֶת-דְּבַר הָרֶצַח,

וּבָאוּ הַזְּקֵנִים וְהַשּׁוֹפְטִים

וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים סָבִיב,

וְהַקְּרוֹבָה בָּהֶן לַחֲלָלִים

זְקֵנֶיהָ יִקְבְּרוּם בָּאֲדָמָה,

אַחַר יִקְּחוּ עֶגְלַת בָּקָר אַחַת

וְהוֹרִידוּהָ אֶל הַנַּחַל; שָׁם

הֵם יַעַרְפוּ אוֹתָהּ וְרָחֲצוּ

אֶת-יְדֵיהֶם עָלֶיהָ וְאָמְרוּ:

“יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ הַדָּם הַזֶּה” –

וְנִכַּפֵּר הַדָּם…

רועה ה'

וְנִכַּפֵּר?

יֵשׁ כַּפָּרָה לַדָּם? לְדָם כָּזֶה?

רועה ג'

כָּל דָּם אָדֹם הוּא. יְדִידִי, כָּל דָּם.

רועה ה'

וְלָמָּה זֶה לֹא יִתְאַמְּצוּ לִמְצֹא

אֶת הָרוֹצְחִים וְתֵת דָּם-תַּחַת-דָּם?

רועה ג'

בְּהִמָּצֵא רוֹצֵחַ נֶפֶשׁ, כֵּן

יֵעָשֶׂה-לוֹ אָמְנָם עַל-פִּי הַחֹק;

אוּלָם הַפַּעַם מִי זֶה יְבַקֵּשׁ

אוֹתָם, אֶת הָרוֹצְחִים הַמְתֹעָבִים,

וּמִי יוֹעִיד אוֹתָמוֹ לְמִשְׁפָּט,

אִם זֶה, אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט, יֹאבֶה

כַּסּוֹת עַל פֶּשַׁע בְּנֵי-בְּלִיַּעַל אֵלֶּה,

בַּאֲשֶׁר עוֹשֵׂי דְבָרוֹ הִנָּמוֹ?

רועה ה'

וְעַד מָתַי, הַגִּידָה, תֵּעָרַפְנָה

עֶגְלוֹת בָּקָר תַּמּוֹת רַכּוֹת לְמַעַן

כַּפֵּר עַל דָּם, יְדֵי זֵדִים תִּשְׁפֹּכְנָה?

רועה ג'

נָבִיא מִי יֵדַע זֹאת וְיַגִּידֶנָּה?

(במשעול, שבו הלכו רועה א' ורועה ב', באים פלטי בן ליש ושנים מעבדיו.)

רועה ג'

שׁוּר: אֲנָשִׁים בָּאִים!

רועה ה'

אֶחָד מֵהֶם

לָבוּשׁ כְּשׁוֹעַ.

פלטי (קורא לרועים)

בּוֹאוּ נָא הֲלוֹם,

בְּנֵי-חָיִל!

(רועה ג' ורועה ה' הולכים לקראתו)

הֲשָׁלוֹם לְבַת-הַמֶּלֶךְ,

הַנִּמְצָאָה בַּחֹרֶשׁ פֹּה אִתְּכֶם?

רועה ג' (לנפשו)

אֵיכָכָה זֶה נוֹדַע לוֹ הַדָּבָר?

רועה ה'

אֲהָהּ, אָדוֹן! אָסַף הָאֵל שְׁלוֹמוֹ

מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. שְׁנֵי חֲלָלִים

פֹּה נִמְצְאוּ עִם שָׁחַר. בַּת-הַמֶּלֶךְ

הִכִּירָה בָּאֶחָד אֶת בֶּן-יִשַּׁי

דּוֹדָהּ, אֲהוּב לִבָּהּ – וַתִּתְעַלֵּף.

וּכְשׁוּב רוּחָהּ אֵלֶּיהָ, וְהִנֵּה

זָרוֹת יְדַבֵּר-פִּיהָ.

פלטי

וְאַיֶּהָ?

רועה ה'

הִנֵּה בָּאֹהֶל הַלָּזֶה תִּשְׁכַּב

גַּם הִיא גַּם נַעֲרָתָהּ, שֶׁהִתְעַלְפָה

קָשֶׁה גַם הִיא לְמַרְאָה הַחֲלָלִים

וְשֶׁבֶר גְּבִרְתָּהּ זֶה הַגָּדוֹל.

רועה ג'

כְּרֶגַע יְשֵׁנוֹת הַמִּסְכֵּנוֹת.

עָיְפָה נַפְשָׁן מִנִּי שׁוֹאַת פִּתְאֹם

וְנִרְדְּמוּ.

פלטי

אָסוּרָה-נָא אֵפוֹא

הָאֹהֱלָה לִרְאוֹת אֶת מַצָּבָן.

רועה ג'

אוּלָם לְאַט לְךָ פֶּן תְּעִירֵן,

כִּי הַמְּנוּחָה דְרוּשָׁה לָהֶן עַתָּה

מְאֹד.

(פלטי נכנס אל האוהל)

רועה ה'

מִי הָאָדוֹן הַזֶּה?

עבד א'

הַשּׁוֹעַ

פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ מִגַּלִּים.

עבד ב'

לָקַחַת

אֶת בַּת-הַמֶּלֶךְ בָּא; אִשְׁתּוֹ הִנֶּהָ,

כִּי לְקָחָהּ הַמֶּלֶךְ מִדָּוִד

וְלוֹ, לַאֲדוֹנִי, אוֹתָהּ נָתָן.

עבד א'

וְהִיא בָּרְחָה מִמֶּנּוּ בְּתִקְוָה

לְהִמָּלֵט אֶל מַחֲמַל נַפְשָׁהּ.

עבד ב'

וְאֶת-זֶה לָקַח הַמָּוֶת; הַדָּבָר

יָבוֹא אֵפוֹא עַל מְקוֹמוֹ.

עבד א'

לֹא בְּשָׁלוֹם, אָחִי!

(פלטי יוצא מן האוהל)

פלטי

תַּרְדֵּמָתָן

עָמְקָה מְאֹד. לֹא נְחַכֶּה אֵפוֹא

עַד הֲקִיצָן. נָשׂא נִשָּׂא אוֹתָן

בְּמִטָּתָן אֱלֵי הָעֲגָלָה,

הֲלֹא עוֹמְדָה הִיא לֹא רָחוֹק מִפֹּה.

לֵךְ, אֱלִיפַז, הַצַּע לָהֶן מִשְׁכָּב

יָפֶה וָרַךְ וּפְרוֹשׂ גַּם יְרִיעָה

מִלְּמַעְלָה לְהָצֵל עַל הַשּׁוֹכְבוֹת,

וְכָכָה נְשָׂרֵךְ לְאַט דַּרְכֵּנוּ

לִבְלִי הַפְרִיעַ אֶת מְנוּחָתָן.

(עבד א' הולך לו)

אֵיפֹה הַחֲלָלִים? חֶפְצִי לִרְאוֹת

אוֹתָם.

רועה ה'

הִנֵּה הֵם שָׁמָּה מֻטָּלִים.

(פלטי הולך אל החללים. עבד ב' הולך אחריו, נשאר עומד במרחק מה ממנו ומביט לעבר החללים. מאוהל הנשים יוצא רועה ד' ונגש אל שני חבריו. שלשתם מתחילים לדבר ביניהם בלחש.)

פלטי (לפני החללים)

מַרְאֵה זְוָעָה! מַרְאֵה זְוָעָה!.. אוּלָם

לֹא עַל רֹאשִׁי יָחוּל הַדָּם הַזֶּה,

כִּי לֹא מְזִמָּתִי הִיא זֹאת שֶׁשָּׂמָה

הַחֶרֶב בִּידֵיהֶם שֶׁל הָרוֹצְחִים –

דּוֹאֵג הוּא שֶׁזָּמַם הוּא שֶׁעָשָׂה.

בְּהוֹדִיעוֹ אוֹתִי מְזִמָּתוֹ

כְּבָר מְאֻחָר הָיָה מִלְּעָצְרֵהוּ

זְמָמוֹ זֶה מֵהָפִיק… אוּלָם הַאִם

חָפַצְתִּי בֶּאֱמֶת כִּי לֹא יוּפַק?

הֲלֹא בְּדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה

תּוּשַׁב אֵלַי מִיכַל… אֲהָהּ! חָבֵר

לְאִישׁ מַשְׁחִית הָיִיתִי, וְדַרְכִּי

לָאֹשֶׁר מְרֻבֶּצֶת דָּם נָקִי…

וְעוֹד רַבָּה הַדֶּרֶךְ לְפָנַי,

וּמִי יֵדַע, אֲהָהּ, כַּמָּה דָּמִים

שָׁפֹךְ עוֹד יִשָּׁפְכוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ…

וּבְהַגִּיעִי סוֹף-סוֹף לִמְחוֹז חֶפְצִי,

הֲיִפְתַּח-לִי הָאֹשֶׁר שְׁעָרָיו?

אוֹ יֶחֱזֶה אוֹת-קַיִן עַל מִצְחִי

וְיֵרָתַע מִפָּנַי אָחוֹר

בְּזַעֲוָה וּבְמְאֵרָה עַל פִּיו?…

אֲהָהּ, מִיכַל, אֲהָהּ, מִיכַל, מִיכַל!

(עומד רגע כמו קפוא, אחר כך יתעורר ויחזור

אל הרועים. במרחק ממה ממנו חוזר גם עבד ב')

רועה ג'

כָּעֵת כְּבָר לֹא נוּכַל עֲשׂוֹת מְאוּמָה

לִפְלֵיטָתָהּ.

רועה ה'

מוּבָן כִּי לֹא.

רועה ד'

וְאֶל-מִי

נִשְׁאַר לָהּ עוֹד עַתָּה לְהִמָּלֵט,

לוּ גַם יָכְלָה עֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר

וּבְעֶזְרָתֵנוּ?

רועה ג'

הַחֲרֵשׁ! הִנֵּה

הָאִישׁ הוֹלֵךְ.

(עבד א' שב)

עבד א'

עָשִׂיתִי, אֲדוֹנִי,

כְּמִצְוָתְךָ.

פלטי

נוֹצִיאֵן אֵפוֹא

אִשָּׁה בְּמִטָּתָהּ וְנִשָּׂאֵן

לָעֲגָלָה (אל הרועים) אַתֶּם, רֵעִים טוֹבִים,

הֵן תַּעַזְרוּ אוֹתָנוּ, הָאֵין-זֹאת?

(רועה ג' ורועה ד' מוצאים את מיכל, ושני

העבדים מוציאים את שפרה ונושאים אותן משם

במיטותיהן. רועה ה' מביט ביגון אחרי

התהלוכה).

רועה ה'

הָהּ! טוֹב לִהְיוֹת בַּת-אִכָּרִים דַּלָּה

מִהְיוֹת בַּת-מֶלֶךְ אֻמְלָלָה כָּזֹאת…

(שב לשמור על החללים. המסך יורד.)


מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית

 

תמונה א'    🔗

חדר בבית פלטי

מיכל שוכבת במיטה ומנמנמת; שפרה יושבת ושומרת על ידה.

שפרה

זָדוֹן וָכֶסֶל כְּמוֹ יָד-אַחַת שָׂמוּ

לַצְמִית חַיֵי מִיכַל הַמִּסְכֵּנָה,

זֶה בְּשִׁגְּעוֹן עֲרִיצוּתוֹ, וְזֶה

בָּאַהֲבָה הַנִּפְתָּלָה שֶׁלּוֹ.

הָהּ! מַה יִדְוֶה הַלֵּב בִּי לְמַרְאֵה

פָּנֶיהָ הַדַּלִּים, אֲשֶׁר שֻׁנּוּ

עַד לְבִלְתִּי הַכִּיר אוֹתָם כִּמְעָט…

תָּמִיד הָיְתָה כְּסֵמֶל הָאָבִיב

עַל-כָּל זִיו-יִפְעָתוֹ הַצּוֹהֲלָה;

עַתָּה הָפְכָה לְסֵמֶל סְתָו עָגוּם;

עֲנַן יָגוֹן כִּסָּה אֶת בִּינָתָהּ

וְלֹא תוֹסִיף תָּאִיר עוֹד אֶת פָּנֶיהָ;

כְּיִלְלַת הָרוּחַ קִינוֹתֶיהָ

וּכְדֶלֶף הֶעָבִים דִּמְעוֹת עֵינֶיהָ.

גַּם בִּתְנוּמוֹת עַל מִשְׁכָּבָהּ לֹא-נָח

לִבָּהּ הַדָּךְ. יֵשׁ כִּי תֶּחְרַד פִּתְאֹם,

כְּנִבְעָתָה מִמַּחֲזֵה אֵימִים,

וְיֵשׁ אֲשֶׁר פָּנֶיהָ יֵעָווּ,

כְּמוֹ מִכְּאֵב נִמְרָץ, וַאֲנָחָה

כְּבֵדָה פּוֹרֶצֶת מֵעִמְקֵי חָזֶהָ.

אֲהָהּ, אֵל-אֱלֹהִים! מַה חֵטְא חָטְאָה

זוֹ אֲמָתְךָ, כִּי תַעֲמֹד מִנֶּגֶד,

תַּבִּיט עָנְיָהּ, תִּרְאֶה אֶת מְרוּדֶיהָ

וְלֹא תוּכַל לָחוּשׁ לְרַוְחָתָהּ?

הִנֵּה עָבַר שׁוּב רֶטֶט עַל פָּנֶיהָ –

מַרְאֵה הַבַּלָּהָה שׁוּב קָם לִפְנֵי

עֵינֶיהָ בַּחֲלוֹם… מִיכַל, מִיכַל!

הֵרָגְעִי-נָא! אַךְ לַהֲטֵי שָׂטָן

וּמִקְסַם-שָׁוְא כָּל זֶה. חַי אֲדֹנָי,

עוֹד חַי דָּוִד, חַי וְשָׁלֵם עוֹדֶנּוּ,

וְעוֹד תִּרְאוּ שְׁנֵיכֶם רָב-אֹשֶׁר יָחַד.

הֵרָגְעִי-נָא, הֵרָגְעִי-נָא, מִיכַל!

כִּי אֲדַבֵּר אֵלֶיהָ בְּהָקִיץ,

תַּיְשִׁיר אֵלַי עֵינַיִם נְבוּכוֹת,

תִּשְׁמֹר אֶת פִּי – וְלֹא תָבִין מְאוּמָה.

הוֹ, מִי יִתֵּן וְהַדְּבָרִים, קָרָאתִי

הַפַּעַם בְּאָזְנֶיהָ, יֵאָרְגוּ

כְּקַוֵי-אוֹר בְּמַסֶּכֶת חֲלוֹמָהּ,

לָאִיר נַפְשָׁהּ וּלְהַצְהִילָהּ; אוּלַי

תָּשׁוּב אֵלֶיהָ אָז גַּם בִּינָתָהּ.

הִנֵּה הִיא מִתְהַפֶּכֶת עַל צִדָּהּ –

הִיא עוֹד מְעַט תָּקִיץ. אֵלֵךְ אֵפוֹא

אָכִין לָהּ מֵעָסִיס הָרִמּוֹנִים

לָשִׁיב נָפְשָׁהּ בְּקוּמָהּ מִשְׁנַת רָגְזָהּ.

(יוצאת)


 

תמונה ב'    🔗

חדר אחר בבית פלטי. נכנסים פלטי ודואג.

פלטי

לְדַאֲבוֹן לִבִּי אֵינִי יָכֹל

לִשְׂמֹחַ אֱלֵי-גִיל כְּתוֹצָאַת

הַמַּעֲשֶׂה בְּיַעַר מַחֲנָיִם.

דואג

כַּוָּנָתִי הָיְתָה לְטוֹבָתֶךָ;

וְהֵן אָמְנָם הוּשְׁבָה מִיכַל אֵלֶיךָ.

וְאִם לֹא הַדָּבָר הַהוּא קָרָה

הָיְתָה כַּיּוֹם שׁוֹכֶבֶת חֵיק דָּוִד,

וּפַסָּה כָּל-תִּקְוָה מִמְּךָ לָשׁוּב

וְלִרְאוֹתָהּ בְּצֵל קוֹרַת בֵּיתֶךָ.

פלטי

אוֹ לְעֵינַי מִמַּה שֶׁהֵן רוֹאוֹת בָּהּ

כַּיּוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתִי.

דואג

לוּ בָּאֱמֶת

הָיָה דָוִד הָאִישׁ אֲשֶׁר נִסְפָּה

(הֵן אֶת נַפְשׁוֹ שָׁאַלְתָּ, הַאֵין-זֹאת?),

הֶהָיְתָה-אָז הַתּוֹצָאָה שׁוֹנָה?

פלטי

נַפְשִׁי, אֲהָהּ, יוֹדַעַת רַק אַחַת:

כְּלִי-הַחֶמְדָּה, יְקַר כָּל-הַסְּגֻלוֹת,

שְׂשׂוֹן לִבִּי וּמְקוֹר תִּקְוַת אָשְׁרִי,

נִשְׁבַּר בַּנַּפְתּוּלִים אֲשֶׁר נִפְתַּלְתִּי

לְהוֹצִיאוֹ מִיַּד גּוֹזְלוֹ מִמֶּנִּי.

דואג

אַךְ, אֲקַוֶּה כִּי לֹא נִשְׁבַּר לְאֵין

מַרְפֵּא.

פלטי

הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ,

דואג

מַה

בְּפִי רוֹפְאֶיהָ?

פלטי

הֵם אָמְנָם אוֹמְרִים,

כִּי הַיָּמִים לְאַט לְאַט יִמְחוּ

אֶת מַחֲזֵה הַזַּעֲוָה מִנֶּגֶד

עֵינֵי רוּחָהּ, וְיֵרָגַע לִבָּהּ

וְשָׁבָה רוּחַ בִּינָתָהּ אֵלֶיהָ.

דואג (שוקע בהרהורים)


וְלָמָּה-זֶה אֵפוֹא נִדְכֵּאתָ כָּכָה?

פלטי

הֵן תֵּרָפֵא מִיכַל עוֹד מֵחָלְיָהּ.

וְאָז מַה יֶּהִי? אִם יִחְיֶה דָוִד

אֵין לִי תִּקְוָה לִקְנוֹת אֶת לְבָבָהּ

לְאַהֲבָה אוֹתִי, וְאִם יוּמַת –

שׁוּב תִּתְבַּלֵּעַ בִּינָתָהּ וְאָז

אוּלַי לְאֵין מַרְפֵּא עוֹד.

דואג

וְלָכֵן

נָחוּץ כִּי מוֹת דָּוִד לֹא יְאַחֵר;

וּבְשׁוּב אֵלֶיהָ רוּחַ בִּינָתָהּ,

יִהְיֶה לָהּ זֶה מוֹתוֹ כְּמוֹ עָבָר

רָחוֹק, וְהִתְנַחֵם עָלָיו מַהֵר.

פלטי

הוֹ, מִי יִתֵּן וִיהִי כֹּה בֶּאֱמֶת!

דואג

זֶה חָק-עוֹלָם: הַמֵּת נִשְׁכָּח מִלֵּב,

וְהַחַיִּים דּוֹרְשִׁים אֶת תַּפְקִידָם.

פלטי אָכֵן קָרֵב יוֹם מוֹת-דָּוִד תּוּכַל

רַק יָד פּוֹעֶלֶת, לֹא לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת.

דואג

זוֹ לְשׁוֹנִי-קַשְׁתִּי, דְּרוּכָה הִנֶּהָ

אַף חֵץ שָׁנוּן כּוֹנֵן כְּבָר עַל הַיֶּתֶר;

אַךְ יִנָּחֵת חִצִּי בּוֹ – וְכָרַע

וְיַד הַמֶּלֶךְ אָז תְּבַצְּעֶנּוּ.

פלטי

בָּאֵר לִי אֶת דְּבָרֶיךָ.

דואג

מִנִּי-יוֹם

נְזֹף בְּךָ הַמֶּלֶךְ לֹא מָצָאתָ

אֶת לְבָבְךָ לָבוֹא עוֹד הַגִּבְעָתָה,

וּמַחֲלַת מִיכַל עָכְרָה רוּחֶךָ,

עַד כִּי בָּדָד וּקְדוֹרַנִּית תֵּלֵךְ

בְּתוֹךְ חַצְרוֹת בֵּיתְךָ, אֵין לְךָ

דָּבָר עוֹד עִם אָדָם, לָכֵן מְאוּמָה

אֵינְךָ יוֹדֵעַ מֵהַנַּעֲשֶׂה

מֵאָז בָּאָרֶץ וּבְגִבְעַת שָׁאוּל.

פלטי

בָּאָרֶץ וּבְגִבְעַת שָׁאוּל גַּם יָחַד?

דואג

בָּאָרֶץ וּבְגִבְעַת שָׁאוּל גַּם יָחַד!

הַטֵּה אֵפוֹא אֶת אָזְנְךָ וּשְׁמָע:

לְמָחֳרַת לֵיל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא

בְּיַעַר מַחֲנָיִם, בְּצֵאתְךָ מִשָּׁם

עִם אֲבֵדַת-הַיְקָר לְךָ הֶחֱזַרְתָּ,

הוֹדִיעוּ הָרוֹעִים דְּבַר-הִמָּצֵא

הַחֲלָלִים וּמִי אֶחָד מֵהֶם;

הֵם הֶאֱמִינוּ כִּי דָוִד הִנֵּהוּ.

שָׁמַע הָעָם וַיִּחַר לוֹ מְאֹד.

וְהַשְּׁמוּעָה נָפוֹצָה בַּגִּלְעָד

וּבִמְהֵרָה עָבְרָה גַּם הַיַּרְדֵּן

וַתִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל גְּבוּל הָאָרֶץ,

וּבַאֲשֶׁר הִגִּיעָה שָׁם רָגַז

הָעָם וַיִּתְקַצֵּף, וּבְחָרְקוֹ-שֵׁן

קָרָא בְּזַעַף: “רֶצַח מְתֹעָב!”

דָּוִד בְּישֶׁר לְבָבוֹ נִמְנַע

מִלַּעֲשׂוֹת רָעָה לוֹ, לְאוֹיְבוֹ,

עֵת אֱלֹהִים סִגְּרָהוּ בְּיָדוֹ;

וְזֶה שָׁלַח בַּסֵּתֶר לְרָצְחוֹ,

שִׁלֵּם לוֹ רֶצַח תַּחַת הַחֶמְלָה

אֲשֶׁר חָמַל עָלָיו וַיִּתֵּן-לוֹ

לָלֶכֶת בְּשָׁלוֹם", וּבִיהוּדָה

נִשְׁמַע הַקּוֹל: “יֻקַּם הַדָּם הַזֶּה!”

וַיְעוֹרֵר-הֵד בְּיֶתֶר הַשְּׁבָטִים,

וּמוֹרְאוֹת פִּלֶגֶשׁ בְּגִבְעָה

עָמְדוּ לְהִתְחַדֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.

נָחוּץ הָיָה לַרְגִּיעַ אֶת הָעָם

וּלְהוֹכִיחַ לוֹ, כִּי חַי דָוִד

וְלֹא נָפַל מִשַּׂעֲרוֹתֵיהוּ אָרְצָה;

עִם זֶה דָּרַשׁ הַמֶּלֶךְ לְבָרֵר

מִי הֶחָלָל. יַד-מִי קִפְּדָה חַיָּיו,

עַל-מָה וְלָמָּה, וְאֵיכָכָה זֶה

יָכְלוּ חֲשׁוֹב אוֹתוֹ לְבֶן-יִשַׁי.

תַּפְקִיד רִאשׁוֹן הֻטַּל עַל אֲבִינֵר,

תַּפְקִיד שֵׁנִי – עָלָי.

פלטי

וְאֵיךְ עָלָה

בִּידֵי אַבְנֵר לַרְגִּיעַ אֶת הָעָם?

הֵן לֹא הוֹפִיעַ לְפָנָיו דָּוִד

לְהֵרָאוֹת אִתּוֹ אֶל הֲמוֹנָיו…

וְאֵיךְ יָכֹלְתָּ גַם אַתָּה הוֹכֵחַ,

כִּי הֶחָלָל הָיָה יְהוֹיָדָע,

אִם אֶת רֹאשׁוֹ שִׁלַּחְתָּ עַל פְּנֵי-

הַמָּיִם?

דואג

הַמִּקְרֶה הוּא שֶׁהָיָה

הַפַּעַם בְּעוֹזְרֵינוּ, כִּי נִשָּׂא

בַּנֹּאד רֹאשׁ יוֹיָדָע עַל הַנָּהָר

עַד לְמֶרְחַק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים

אַמָּה מֵאַחֲרֵי הָעִיר, וְשָׁם

נִגְרַף לְתוֹךְ מִפְרָץ קָטֹן מֻקַּף

קָנֶה וָסוּף. וַיְהִי שָׁם כִּשְׁבוּעַיִם

יָמִים, עַד שֶׁמְּצָאוֹ רוֹעֶה אֶחָד.

מִיָּד נָפוֹצָה הַשְּׁמוּעָה לֵאמֹר:

“נִמְצָא רֹאשׁ הֶחָלָל!” וְהַמְּצִיאָה

הוּבְאָה אֶל הַשּׁוֹפְטִים בְּמַחֲנָיִם.

יוֹאָשׁ הַגִּבְעָתִי הָיָה אָז שָׁמָּה

וְהוּא הִכִּיר מִיָּד לְמִי הָרֹאשׁ.

וְהַשְּׁמוּעָה עָשְׂתָה לָהּ אָז כְּנָפַיִם

וַתַּעֲבֹר מַהֵר בְּכָל הָאָרֶץ

וַיַאֲמִינוּ בָּהּ גַּם יִשְׂרָאֵל

גַּם יְהוּדָה, כִּי מָצְאוּ-לָהּ רַגְלַיִם

בְּהֵעָלְמוֹ שֶׁל יְהוֹיָדָע – נִרְגַע

אַט-אַט לִבָּם. לָזֶה הַרְבֵּה הוֹעִילוּ

גַּם הַזִּיפִים, שֶׁבָּאוּ הַגִּבְעָתָה

לַגִּיד לַמֶּלֶךְ, כִּי דָוִד שָׁב זִיפָה

וּמִסְתַּתֵּר הוּא שָׁם עִם אֲנָשָׁיו

בַּחֹרֶשׁ בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה

וּבַמְּצָדוֹת שֶׁעַל פְּנֵי-הַיְשִׁימוֹן.

פלטי

וְאֵיךְ הִסְבַּרְתָּ הַמִּקְרֶה לַמֶּלֶךְ?

דואג

חִוִּיתִי לוֹ בָּזֶה דַּעְתִּי לֵאמֹר:

דְּבַר-הֵעָלְמוֹ שֶׁל עֶבֶד יוֹנָתָן

בַּלַּיְלָה יַחַד עִם יְהוֹיָדָע

וְהִמָּצֵא חָלָל שֵׁנִי עַל-יַד

יְהוֹיָדָע – מַגִּיד לִי, כִּי הָעֶבֶד

לַוֵּה לִוָּה אֶת יוֹיָדָע בַּדֶּרֶךְ

אֶל יַעַר מַחֲנַיִם, לַמָּקוֹם

שָׁם נֶחְבְּאָה מִיכַל מִפְּנֵי בֶּן-לַיִשׁ,

לִמְסוֹר לָהּ הַבְּגָדִים וְאֶת הַנֶּשֶׁק,

מַתְּנַת יְהוֹנָתָן לְבַעֲלָהּ

בְּיוֹם כָּרְתָם בָּרִאשׁוֹנָה הַבְּרִית

בֵּינֵימוֹ, וְאוּלַי גַּם לַנְחוֹתָהּ

הַדֶּרֶךְ אֶל דָּוִד – וְשָׁם בַּיַּעַר

מָצָא אוֹתָם הַמָּוֶת. מִידֵי-מִי?

עַל מָה? וְלָמָּה רֹאשׁ יְהוֹיָדָע

כָּרָתוּ וַיְשַׁלְּחוּהוּ עַל הַמָּיִם? –

לְעֵת-עַתָּה, אָמַרְתִּי, עוֹד קָשֶׁה

לִמְצֹא אֶת הַפִּתְרוֹן לְחִידָה-זוֹ;

אַךְ אֵין סָפֵק, כִּי יוֹיָדָע לָבַשׁ

אֶת הַכֵּלִים מִתַּחַת לְמַדָּיו

מִיִּרְאָתוֹ, פֶּן מִי-שֶׁהוּא יַבְחִין

בָּהֵמָּה וְהוֹדִיעַ הַדָּבָר

לַמֶּלֶךְ; וְלָכֶן חָשְׁבָה מִיכַל

כִּי הֶעָרוּף דָּוִד אִישָׁהּ הִנֵּהוּ.

פלטי

וְאֶל נָכוֹן דֵּעָה זוֹ גַם קִבֵּל

הַמֶּלֶךְ.

דואג

כְּמוּבָן.

פלטי

לוּלֵא יָדַעְתִּי

אֶת הָאֱמֶת, הָיָה זֶה מִתְקַבֵּל

גַּם עַל דַּעְתִּי.

דואג

לְשׁוֹן דּוֹאֵג תַּשְׂכִּיל

לַצְמִיד מִרְמָה וְתֵת לָהּ בְּרַק אֱמֶת,

הַאֵין זֹאת?

פלטי

כֵּן, בָּזֶה אֵין דּוֹמֶה-לָךְ.

אַף לֹא שָׁכַחְתָּ לִרְמֹז לַמֶּלֶךְ

גַּם כְּמֵשִׂיחַ לְתֻמְךָ, עַל הַקְּשָׁרִים

שֶׁבֵּין יְהוֹנָתָן וּבֵין דָּוִד.

דואג

הוֹ, הַקְּשָׁרִים הָאֵלֶּה יִנָּתְקוּ

כִּפְתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ-אֵשׁ.

פלטי

אֵיכָה?

דואג

עוֹד לֹא כִּלִּיתִי אֶת דְּבָרַי,

הַקְשִׁיבָה.

פלטי

שָׂם אֲנִי אָזְנִי לַקְשִׁיב,

דואג

נִרְגַּע הָעָם, אַךְ לֹא שָׂרַי הֶחָיִל.

נָפוֹצָה בֵּינֵיהֶם שְׁמוּעָה לֵאמֹר:

דָּוִד עַצְמוֹ עָמַד לָבוֹא בַּסֵּתֶר

לָקַחַת אֶת מִיכַל מִמַּחְבּוֹאָהּ

לַהֲבִיאָהּ אֵלָיו אֶל הַמְּצוּדָה,

כִּי גַם אֵלֵיהוּ חֶרֶשׁ צִיר שָׁלָחָה

לְהוֹדִיעוֹ מְקוֹם סִתְרָהּ בַּיָּעַר,

וְלוֹ אָרַב הַמָּוֶת שָׁם בָּאֹפֶל.

אַךְ יוֹיָדָע הִקְדִים לָבוֹא מִמֶּנּוּ.

וְהָאוֹרֵב חָשַׁב כִּי זֶה דָוִד,

הַבָּא עִם אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו,

וַיִּתְנַפְּלוּ עָלֵימוֹ וַיַּכּוּם.

וְאַחֲרֵי-כֵן, הוֹסִיפָה הַשְּׁמוּעָה

לֵאמֹר, אוּלַי בִּמְשׁוּגָתָם הִרְגִּישׁוּ,

וּלְהַעֲלִים אֶת זֹאת רֹאשׁ יוֹיָדָע

כָּרְתוּ וּבְנֹאד עַל מַיִם גַּם שִׁלְּחוּהוּ,

בְּקַוּוֹתָם כִּי אִישׁ לֹא יִמְצָאֶנּוּ.

פלטי

יוּכַל אֵפוֹא הֱיוֹת, כִּי בָּא דָוִד

אֶל יַעַר מַחֲנַיִם, וְאַתָּה

זֹאת לֹא יָדָעְתָּ.

דואג

לוּ יָדַעְתִּי זֹאת,

הָיָה כַּיּוֹם שׁוֹכֵן אֶת רְפָאִים;

אוּלָם אֵינִי בָּטוּחַ כִּי אָמְנָם

יֵשׁ בִּשְׁמוּעָה זוֹ שֶׁמֶץ דְּבַר-אֱמֶת.

אָכֵן כָּרוּחַ, כִּי תִפַּח פִּתְאֹם

בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר הִתְחִילָה כְּבָר לִשְׁקֹעַ,

וּמַגְבִּירָהּ שֵׁנִית אֶת שַׁלְהַבְתָּהּ, –

הִגְדִּילָה הַשְּׁמוּעָה אֶת סַעֲרַת

לְבַב אַנְשֵׁי הַחַיִל עַל הַמֶּלֶךְ,

עַד כִּי לֹא-מְעַטִּים מֵהֶם גַּם קָמוּ

וַיַּעַבְרוּ אֶל מַחֲנֵה דָוִד

לִהְיוֹת מָגֵן לוֹ מִמְבַקֵּשׁ נַפְשֵׁהוּ.

פלטי

מִי הֵמָּה אֵלֶּה שֶׁנָּפְלוּ אֵלָיו?

דואג

רַבִּים נָפְלוּ אֵלָיו מִן הַגָּדִי

וּבֵינֵיהֶם אַחַד עָשָׂר שָׂרִים,

שָׂרַי מֵאוֹת וַאֲלָפִים, כֻּלָּם

גִּבּוֹרֵי-חַיִל וְאַנְשֵׁי מִלְחֶמֶת,

עוֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח, וּפְנֵיהֶם

פְּנֵי שַׁחַל וְלָבִיא, וְכִצְבָאִים

עַל הֶהָרִים רַגְלֵימוֹ לְמַהֵר,

וְרֹאשׁ לָהֵמָּה עֵזֶר אֲרִיאֵל.

וּמִמְנַשֶׁה אֵלֵיהוּ נִבְדְּלוּ

שִׁבְעָה מִתּוֹךְ שָׂרַי הָאֲלָפִים

וּבֵינֵיהֶם עַדְנָח וְיוֹזָבָד;

גַּם הֵמָּה שֵׁם לָהֶם בַּגִּבּוֹרִים

וַעֲשׂוּיִים כֻּלָּמוֹ לִבְלִי-חָת.

אַף מֵאֲחֵי שָׁאוּל, מִבִּנְיָמִין,

נָפְלוּ אֵלָיו לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים

מִמִּבְחֲרֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה,

הַמַּפְלִיאִים הַיְמִין וְהַשְׂמְאִיל

בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקֶּשֶׁת,

בֵּינֵימוֹ גַם יוֹאָשׁ וַאֲחִיעֶזֶר

הַגִּבְעָתִים, יֵהוּא הָעַנְתוֹתִי

וְיִשְׁמַעְיָה הַגִּבְעוֹנִי הָעָז;

מִלְּבַד בְּנֵי הַחַיִל מִיהוּדָה,

זוּ יְנַשְׂאוּ בַּסֵּתֶר אֶת נַפְשָׁם

לָסֵב אֶת הַמַּמְלֶכֶת אֶל שִׁבְטָם.

פלטי

מַה הוּא כָּעֵת, לְפִי דַּעְתְּךָ, מִסְפַּר

אַנְשֵׁי גְדוּד דָּוִד?

דואג

כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת

בְּעֵרֶךְ, וְאוּלַי יוֹתֵר מִזֶּה.

אָכֵן רֻבָּם אֵינָם עוֹד אֲנָשִׁים

רֵיקִים וּפוֹחֲזִים כִּי-אִם בְּנֵי-חַיִל,

שֶׁשֵּׁם לָהֶם בְּשַׁעֲרֵי עַמָם.

וּמִי יֵדַע מִסְפַּר הָאֲנָשִׁים,

הָעֲלוּלִים כָּל-עֵת וְכָל שָׁעָה

לְהִבָּדֵל גַּם הֵמָּה אֶל דָּוִד?

תּוּכַל אֵפוֹא שַׁוּוֹת בְּנַפְשְׁךָ

אֶת הַמְּבוּכָה אֲשֶׁר הִשְׂתָּרְרָה

בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אֵין כִּמְעַט גַּם יוֹם

שֶׁלֹּא תִּצְלַח הָרוּחַ הָרָעָה

לְפֶתַע עַל הַמֶּלֶךְ הַמְדֻכָּא,

וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְנַבֵּא בַּבַּיִת

וְזַעַם וְאֵימָה בְּתוֹךְ עֵינָיו.

אֶת הַשָּׂרִים תֹּאחַז אָז פַּלָצוּת,

בְּנוֹפְפוֹ פִּתְאֹם אֶת חֲנִיתוֹ

וְזַעַף עַל אוֹיְבֵהוּ הַמְדֻמֶּה.

לוּלֵא אַבְנֵר, שֶׁתְּנוּעוֹתָיו יִשְׁמֹר

יַעַצְרוֹ בָּרֶגַע הַנָּכוֹן,

כִּי-אָז כְּבָר לֹא-אֶחָד זָב מְדֻקָּר.

פלטי

אֵין לִי אֵפוֹא לְהִצְטַעֵר הַרְבֵּה

עַל הִפָּקְדִי עַתָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ.

אַךְ לֹא אָבִין אֵיכָכָה זֶה יוּכַל

עֲלוֹת עַל לְבָבֶךָ, כִּי הַמֶּלֶךְ

אָבָה עַתָּה לָצֵאת אַחַר דָּוִד

לְעוֹרֵר עָלָיו חֲמַת הָעָם?

דואג

סְמוֹךְ עַל דּוֹאֵג. כִּבְמַאֲמַר אַשָּׁף

יָשׁוּב לְבַב הָעָם אֶל מְשִׁיחוֹ,

יִזְכֹּר פֶּתַע חֶסֶד גְּבוּרוֹתָיו

וְהַיְשׁוּעוֹת כֻּלָּן אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ,

וְהִתְלַכֵּד סְבִיבוֹ כְּאִישׁ אֶחָד.

אִישׁ-יְהוּדָה גַּם-הוּא אָז לֹא יָעֵז

לִמְצֹא כָּל-דֹּפִי בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּלֶךְ,

שֶׁכָּאֲרִי יָקוּם לִדְרֹס אוֹיְבוֹ.

אַף אַהֲבַת יְהוֹנָתָן אֶת בֶּן-

יִשַׁי לֹא רַק תִּנְדֹּף אָז כְּעָשָׁן,

כִּי-אִם גַּם תֵּהָפֵךְ לְאֵשׁ-שִׂנְאָה.

פלטי

הוֹזֶה אַתָּה הַפַּעַם בְּהָקִיץ.

דואג

לֹא הֲזָיָה אִתִּי כִּי דְבַר אֱמֶת.

פלטי

אִם כֵּן אֵפוֹא נִשְׂגָּב הוּא הַדָּבָר

מִבִּינָתִי.

דואג

כִּי לֹא תֵּדַע שָׁרְשׁוֹ.

שִׁמְעָה אֵפוֹא. בְּנֵי-הַנְּבִיאִים,

מֵחֲנִיכֵי שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי,

מִפֶּה לָאֹזֶן יְסַפְּרוּ בָּעָם,

כִּי אַחֲרֵי הָרִיב. אֲשֶׁר פָּרַץ

בֵּין הָרוֹאֶה הַשָּׂב וּבֵין הַמֶּלֶךְ

לְרֶגֶל מִלְחַמְתּוֹ בַּעֲמָלֵק,

בָּא הָרוֹאֶה בֵּית-לֶחֶם וַיִּמְשַׁח

בַּסֵּתֶר אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ תַּחַת

שָׁאוּל, “אֲשֶׁר מָאַס בּוֹ אֱלֹהִים”.

פלטי

בָּזֶה, תֹּאמַר, יֵשׁ לְעוֹרֵר הָעָם

לְהִתְלַכֵּד סְבִיב שָׁאוּל?

דואג

בָּזֶה

עִם עוֹד יוֹתֶרֶת שֶׁל דִּבִּה רָעָה.

פלטי

מַה, לְמָשָׁל?

דואג

כִּי יֵשׁ בִּלְבַב דָּוִד

לַשְׁמִיד כָּלִיל אֶת בֵּית-שָׁאוּל.

פלטי

אֲבָל

הַמַּעֲשֶׂה בִּמְעָרַת עֵין-גֶּדִי

הֲלֹא יוֹכִיחַ –

דואג

אֶת עָרְמַת דָּוִד.

הוּא לֹא יִשְׁלַח יָדֵהוּ בְּגָלוּי

“בַּאֲדוֹנָיו בִּמְשִׁיחַ אֲדֹנָי”

לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת לֵב הָעָם הַפֶּתִי

בְּצִדְקַת-שָׁוְא וּבְחֶסֶד רְמִיָה;

אַךְ מְזִמּוֹת יַחֲרֹשׁ לַשְׁמִיד בַּסֵּתֶר

כָּל בֵּית-הַמֶּלֶךְ וְאֶחָיו, לְמַעַן

פַּנּוֹת לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ לִמְלוּכָה.

פלטי

הֲתַאֲמִין בְּכָל דִּבְרֵי הַבֶּלַע?

דואג

אִם אַאֲמִין אֲנִי בָּזֶה אִם לֹא

אֵין זֶה חָשׁוּב הַפָּעַם: הָעִקָּר

כִּי יַאֲמִין בָּזֶה הָעָם.

פלטי

בַּמֶּה

תּוֹכִיחַ לוֹ, כִּי כֵן הוּא הַדָּבָר?

דואג

בְּהִתְנַקְּשׁוּת בְּנֶפֶשׁ יוֹנָתָן.

(נבהל) בְּנֶפֶשׁ יוֹנָתָן?!

פלטי

יֵרָגַע-נָא

לִבֶּךָ: כָּל-רָעָה לֹא תְאֻנֶּה לוֹ.

דּוֹאֵג עוֹד לֹא נִבְעַר כָּל-כָּךְ מִדַּעַת

כִּי יְחַבֵּל הַנֶּשֶׁק, בּוֹ יַשְׂכִּיל

לִמְחֹץ קָדְקֹד אוֹיְבוֹ וּלְהַכְרִיעוֹ.

פלטי

וּבְכֵן אֵפוֹא?

דואג

בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה

יִשְׁלַח אֵלָיו אֶחָד מֵאֲנָשַׁי

בְּעַד חַלּוֹן הַבַּיִת חֵץ שָׁנוּן,

בְּהִשָּׁמְרוֹ עִם זֶה מִפְּגֹעַ בּוֹ;

וְהַיּוֹרֶה כְּרֶגַע יֵעָלֵם

בָּעֲלָטָה וְהִתְעָרֵב בֵּין יֶתֶר

אַנְשֵׁי סוֹדִי, אֲשֶׁר יוֹפִיעוּ חִישׁ

לְקוֹל הַמְהוּמָה, אֲשֶׁר תָּקוּם

בְּבֵית יְהוֹנָתָן; הָעֵד יָעִידוּ

בִּשְׁבוּעַת-הָאָלָה, כִּי הַיּוֹרֶה

הוּא פַּלְמוֹנִי, אִישׁ מֵאַנְשֵׁי דָוִד,

אֲשֶׁר רָאוּ פָּנָיו לְאוֹר הַנֵּר,

זֶה דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן בָּקַע הַחוּצָה;

שָׁלְחוּ רוֹדְפִים אַחֲרֵיהוּ לְתָפְשׂוֹ.

מוּבָן, כִּי הַיּוֹרֶה לֹא יִמָּצֵא,

וְהָרוֹדְפִים יוֹדִיעוּ בְּשׁוּבָם,

כִּי הוּא נִמְלַט בַּאֲפֵלַת הַלָּיְלָה.

אָכֵן כְּלַפִּידֵי שִׁמְשׁוֹן, אֲשֶׁר

הִבְעִירוּ בְּאִשָּׁם קָמוֹת פְּלִשְׁתִּים,

יַצִּיתוּ הַדְּבָרִים לִבּוֹת הָעָם

בְּאֵשׁ עֶבְרָה וָזַעַם עַל דָּוִד,

שֶׁמִּנִּרְדָף חִנָּם יֵהָפֶךְ פֶּתַע

בְּעֵינֵי-כֹל לְאִישׁ מִרְמָה וָתוֹךְ,

זוֹמֵם לַשְׁמִיד בֵּית-אֲדוֹנָיו הַמֶּלֶךְ,

וְלִמְשַׁקֵּר בִּבְרִית רֵעוֹ הַנֶּאֱמָן

וּמִתְנַקֵּשׁ בְּמַעַל בְּנַפְשׁוֹ,

בְּנֶפֶשׁ הֶעָמִית, שֶׁלֹּא אַחַת

הִצִּיל אוֹתוֹ, אֶת הַבּוֹגֵד, מִמָּוֶת…

נִפְלָא, הַאֵין זֹאת?

פלטי

כֵּן, רַק לֵב דּוֹאֵג

הוֹרָה כֹּה שֶׁקֶר וְיוֹלֵד כֹּה אָוֶן.

דואג

דְּרוּשִׁים יִהְיוּ לִי רַק הַשּׁוּעָלִים,

שֶׁיַּעֲבִירוּ חִישׁ הַלַּפִּידִים

הַבּוֹעֲרִים לְכָל פִּנּוֹת הָעָם.

פלטי

אַף תְּקַוֶּה לִלְכֹּד מֵהֶם הַרְבֵּה?

דואג

כֵּן, בְּרִשְׁתּוֹת הַכֶּסֶף –

פלטי

שֶׁל בֶּן-לַיִשׁ!

דואג

וְכִי שֶׁל-מִי? אוּלַי שֶׁל בֶּן-יִשַׁי?

פלטי

עַל כֶּסֶף לֹא אָחוּס, נָכוֹן אֲנִי

לָזוּל אוֹתוֹ פִּי-שְׁנַיִם מִכִּיסִי

לְמַעַן הַשִּׂיגִי מַטָּרָתִי

וְהִנָּתֵּן לִי תַּאֲוַת נַפְשִׁי.

אוּלָם לִבִּי יָרֹא יִירָא, דּוֹאֵג,

פֶּן תִּתְחוֹלֵל דְּלֵקָה כָּזֹאת הַפַּעַם,

עַד כִּי אוֹתָנוּ גַּם תֹּאכַל אִשָּׁהּ.

דואג

אֵין כָּל סִבָּה לַחֲרָדָה; לְהֶפֶךְ,

הַהַצְלָחָה מִכָּל מָקוֹם מֻבְטַחַת:

כִּי אִם יָמִית הַמֶּלֶךְ אֶת דָּוִד,

הֲלֹא הִשַּׂגְתָּ אֶת הַמַּטָּרָה;

אִם תִּהְיֶה הַפַּעַם יַד דָּוִד

בַּמֶּלֶךְ – וְנָקְעָה מִמֶּנּוֹ נֶפֶשׁ

מִיכַל, כִּי לֹא תֹאבֶה לִשְׁכַּב בְּחֵיק

רוֹצֵחַ מוֹלִידָהּ, וּתְהִי לְךָ

אָז לְאִשָּׁה.

פלטי

הָהּ, מִי יִתֵּן! דְּרוּשָׁה

לְעֵת-עַתָּה לָהּ רְפוּאָה שְׁלֵמָה.

דואג

גַּם זֹאת לֹא תְּאַחֵר לָבוֹא.

פלטי

אָמֵן!

יִתֵּן הָאֵל!

(נגש אל הארון, מוציא משם

צרור כסף ונותנו לדואג.)

קְחָה; חוֹשֵׁב אֲנִי

כִּי זֶה יַסְפִּיק לְךָ לְעֵת עַתָּה.

דואג

גַּם הַזִּיפִים יִדְרשׁוּ שַׁלְמוֹנִים.

פלטי

עוֹד נִתְרָאֶה עַד צֵאת הַמֶּלֶךְ זִיפָה.

דואג

הֱיֶה אֵפוֹא שָׁלוֹם!

פלטי

לֵךְ וְהַצְלַח!

(דואג יוצא. נכנסת מיכל ואחריה שפרה.)

מיכל

חֲלוֹם זְוָעָה הָיָה זֶה בְּהָקִיץ,

בּוֹ הַשָּׂטָן עִנָּה נַפְשִׁי מְאֹד,

בְּהַרְאוֹתוֹ לִי אֶת דּוֹדִי מֻטָּל

מְחֻלַּל-חֶרֶב וּכְרוּת-רֹאשׁ בַּיַּעַר,

נִתָּן לְמַאֲכָל לְעוֹף שָׁמַיִם

וּלְחַיַּת-אָרֶץ… מַה סָפַדְתִּי

וּמַה בָּכִיתִי לוֹ!.. אַךְ אֱלֹהִים

גָּעַר בּוֹ, בַּשָּׂטָן, וַיִּרֶף מֶנִּי –

וְהַחֲלוֹם נָמוֹג כַּעֲרָפֶל;

וָאֵרֶא אֶת דּוֹדִי חַי וְצוֹהֵל

וּבְכָל יִפְעַת הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ,

וַיָּפָג לְבָבִי מִגִּיל פִּתְאֹם…

הוֹ, מַה מְלֵאָה נַפְשִׁי תּוֹדָה לָאֵל,

שֶׁמִּסְפְּדִי הָפַךְ לִי לְמָחוֹל,

פִּתַּח שַׂקֵּי וַיְאַזְּרֵנִי גִיל.

תָּרוֹן נָא לְשׁוֹנִי אֶת רְחָשַׁי!

(שרה ורוקדת)

אָשִׁירָה לַאדֹנָי,

חַסְדוֹ גָּמַל עָלַי –

דּוֹדִי

הוֹדִי

לֹא מֵת, הוּא חַי, חַי-חַי;

כִצְרוֹר

הַמוֹר

יָלִין עוֹד בֵּין שָׁדָי.

כִצְרוֹר

הַמוֹר

יָלִין עוֹד בֵּין שָׁדָי.

אַךְ לָמָה אֶחֱרוּ כֹּה פְּעָמָיו?

מַדּוּעַ זֶה בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא אֵלַי?

עַל מִשְׁכָּבִי בְּדִמְמַת לֵילוֹת

אֲבַקֶּשׁ-אֶת-שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

וְלֹא אֶמְצָא אוֹתוֹ. נַפְשִׁי תִכְלֶה

תֵּצֵא אֵלָיו – וְהוּא בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,

בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא… הִשְׁבַּעְתִּיכֶן, בְּנוֹת-

עַמִּי, וְגַם אֶתְכֶם, בְּנֵי עַמִּי,

בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת שָׂדֶה:

אִם אֶת דּוֹדִי תִרְאוּ, הַגִּידוּ לוֹ,

כִּי אָנֹכִי חוֹלַת אַהֲבָתוֹ.

אֲהָהּ! תּוֹעֶה הַלֵּב הַזַּךְ, אָכֵן

תּוֹכוֹ רָצוּף אַךְ אַהֲבָה תַמָּה.

מַה? מָה דּוֹדִי מִדּוֹד, תִּשְׁאָלוּ? מַה

דּוֹדִי מִדּוֹד שֶׁכֹּה הִשְׁבַּעְתִּיכֶם?

(שרה)

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם –

כְשִׂמְלַת-צֶמֶר-צַח

כֻּלָּהּ רִקְמוֹת שָׁנִים,

כִגְבִיעַ כֶּסֶף זַךְ

בּוֹ אֶגֶד שׁוֹשַׁנִים,

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם –

כְשֶׁלֶג הַחֶרְמוֹן

עִם שַׁחַר חַכְלִיל-אוֹר,

כְּגַרְגְּרֵי רִמּוֹן

בְּכוֹס גָּבִישׁ טָהוֹר.

דּוֹדִי יָפֶה, נָעִים –

רֹאשֵׁהוּ כֶּתֶם-פָּז

עֲלֵי צַוַּאר הַשֵּׁן,

בְּמִצְחוֹ יָלִין הוֹד-רָז,

בִּלְחָיָיו הוּצַק-חֵן.

דּוֹדִי יָפֶה, נָעִים –

עֵינֵיהוּ כַיוֹנִים,

מְלַבְבוֹת, לוֹטְפוֹת;

שְׂפָתֵיהוּ שׁוֹשַׁנִים,

מוֹר עוֹבֵר נוֹטְפוֹת.

זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי, מְיֻדָּעַי!

פלטי (לנפשו)

אַךְ בּוֹ תִּשְׁגֶה הַמִּסְכֵּנָה, רַק בּוֹ.

מיכל

אָמְנָם כְּדִבְרֵיהֶם כֵּן הוּא: רַבִּים

בַּחוּרֵי-חֶסֶד כִּבְרוֹשִׁים עַל מָיִם,

אַךְ כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר

כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים אֵשֵׁב

עוֹד בְּצִּלּוֹ וְאֶשְׂבְּעָה פִּרְיוֹ,

שֶׁרֵיחַ לוֹ כְּרֵיחַ גַּן-הָעֵדֶן

וְטָעֲמוֹ עָרֵב מִיֵּין הָרֶקַח.

(עוצמת את עיניה בדבקות רבה וידיה כמו מחבקות את דודה ומאמצות אותו אל לבה.)

שפרה

לֵב-מִי לֹא יִשָּׁבֵר לַמַּחֲזֶה?

מיכל (בפקחה עיניה)

רַבִּים, רַבִּים בְּנֵי-חַיִל בְּעַמֵּנוּ,

אָכֵן דּוֹדִי דָגוּל הוּא מִכֻּלָּם. (שרה)

קוֹל כִּנּוֹרוֹ יִנְעַם

כְּקוֹל שִׁיר-הַכְּרוּבִים,

וִימִין עֻזּוֹ תִגְבַּר

עַל רְבֲבוֹת אוֹיְבִים…

אַךְ הַס! קוֹל שִׁיר, קוֹל שָׁלִישִׁים וָתֹף

תִּשְׁמַע אָזְנִי. נָשִׁים מְשַׂחֲקוֹת

בְּשִׁיר וּבִמְחוֹלוֹת שָׁם תְּקַדֵּמְנָה

פְּנֵי דוֹדִי, הַשָּׁב מִשְּׂדֵה הַקְּרָב

וְעַל רֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת נִצָּחוֹן.

אֵצֵא אֵפוֹא מַהֵר גַּם אָנֹכִי

לִקְרַאת דּוֹדִי עַלִּיז הַנִּצָּחוֹן

וְקִדַּמְתִּיו בְּמַבָּטֵי חֶדְוָה.

(יוצאת במהירות; שפרה ממהרת אחריה.)

פלטי

אֵינִי יָכֹל יוֹתֵר, אֵינִי יָכֹל!

לֹא לִי יָעַד אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים

וְלֹא דָוִד גָּזַל אוֹתָהּ מִמֶנִּי

אֲנִי הוּא הָרוֹצֵחַ, הַגַּזְלָן,

אֲשֶׁר יֹאמַר לִגְזֹל אוֹתָהּ מִמֶנּוּ,

לִרְצֹחַ וְלָרֶשֶׁת וְקָפֹץ

אֶת רַחֲמָיו גַּם מֵאֲשֶׁר יֹאהַב…

הַבּוּז לְךָ, בֶּן-לַיִשׁ! קַח מַרְאָה

וִירֹק בִּפְנֵי עַצְמֶךָ, בֶּן-בְּלִיָּעַל!

וְלֹא רַק בּוּז לְךָ כִּי-אִם גַּם לַעַג –

תִּרְצַח וְלֹא תִירַשׁ… רַק תְּגָאֵל

בְּדָם נָקִי יָדֶיךָ, וּמִיכַל

לֹא-תְהִי לְךָ עַד נֶצַח לְאִשָּׁה.

דָּוִד אַךְ הוּא הֶגְיוֹן לִבָּהּ תָּמִיד,

וְהוּא רַק הוּא כָּל תַּאֲוַת נַפְשָׁהּ,

בּוֹ כָּל חַיֵּי רוּחָהּ. אִם בִּינָתָהּ

אֵלֶיהָ שׁוֹב תָּשׁוּב לִבְלִי עָזְבָהּ עוֹד

וְגַם חָיֹה תִחְיֶה וְלֹא תָמוּת

מֵרֹב יָגוֹן וָעֶצֶב בְּמוֹתוֹ, –

יִהְיֶה לָהּ זִכְרוֹנוֹ קָדוֹשׁ תָּמִיד

אַף תִּשָּׁאֵר תָּמִיד נֶאֱמָנָה לוֹ,

לֹא תַּחֲלִיף וְלֹא תָמִיר אוֹתוֹ

בְּאַהֲבַת פַּלְטִי, לוּ גַּם גָּדְלָה

אֵלֶיהָ שִׁבְעָתָיִם. לָמָּה זֶה

אֵפוֹא תִּפְשַׁע, אֱוִיל, עַל תִּקְוַת-שָׁוְא?…

הָהּ, לוּ יָדַעְתִּי לַחַשׁ קֶסֶם, בּוֹ

יָכֹלְתִּי לְרַפֵּא אוֹתָהּ בִּן-לַיְלָה,

כִּי-אָז מִיָּד בַּסֵּתֶר שִׁלַּחְתִּיהָ

אֶל זֶה אֲשֶׁר תֶּעְגַּם לוֹ כֹּה נַפְשָׁהּ;

וְיִשָּׂרֵף הָאֲדוֹמִי הָרַע

בָּאֵשׁ אֲשֶׁר יֹאמַר לְהַצִּיתָהּ,

וְאַל אֶרְאֶה פָּנָיו עוֹד עַד עוֹלָם!..

אוּלָם כָּעֵת מָה אֶעֱשֶׂה? (נאנח) אוּלַי

יוֹרֵנִי אֱלֹהִים זֹאת בְּקָרוֹב,

וְתִקַּנְתִּי הַמְעֻוָּת וְלֹא

אֶהְיֶה שָׁפַל עוֹד בְּעֵינֵי עַצְמִי.

(יוצא)


 

תמונה ג'    🔗

חדר בארמון שאול. מופיעים שאול, יונתן ואבנר.


שאול (אל יהונתן)

כַּיּוֹם נוֹכַחְתָּ גַּם אַתָּה לָדַעַת

כִּי לֹא תִּכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ

כָּל הַיָּמִים שֶׁבֶּן-יִשַּׁי יִחְיֶה

עַל אֲדָמוֹת.

יהונתן

אַל-יִחַר-בִּי אַפְּךָ,

אָבִי הַמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי טֶרֶם

נוֹכַחְתִּי בַּדָּבָר הַזֶּה.

שאול

אַךְ פֶּתִי אֵין לֵב אַתָּה, אִם גַּם הַהִתְנַקְּשׁוּת

הַזֵּידוֹנִית בְּנַפְשְׁךָ עוֹד-לֹא

פָּקְחָה עֵינֶיךָ נְכוֹנָה לִרְאוֹת.

יהונתן

אַךְ מֵאֲשֶׁר עֵינַי פְּקוּחוֹת לִרְאוֹת

וּלְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ,

אֵינֶנִּי מַאֲמִין, כִּי יַד דָּוִד

בַּתּוֹעֵבָה הַזֹּאת.

שאול

אִם-כֵּן אֵפוֹא

לַשֶּׁקֶר נִשְׁבְּעוּ הָאֲנָשִׁים,

כִּי עֵינֵיהֶם רָאוּ אֶת הַיּוֹרֶה

וְהוּא שַׂר-עֲשָׂרָה לְבֶן-יִשַּׁי?

יהונתן

אִם הֵם יָכְלוּ לְהַכִּירוֹ בַּלַּיְלָה,

הֲלֹא רָאוּהוּ מִקָּרוֹב, וְלָמָה

לֹא מִהֲרוּ לִתְפּוֹשׂ אוֹתוֹ בַּכָּף?

שאול

רָדְפוּ אַחֲרָיו, אַךְ הוּא נִמְלַט בָּאֹפֶל.

יהונתן

וְאֵין בֵּינֵימוֹ אִישׁ מֵיטִיב לִרְאוֹת

וְקַל כָּמוֹהוּ בְּרַגְלָיו?

שאול

אוּלַי.

יהונתן

וְלָמָּה לֹא הִזְעִיקוּ אֶת שׁוֹמְרֵי-

הָעִיר לִרְדֹּף אַחֲרָיו בְּעִקְבוֹתָיו?

וְתַחַת זֹאת מַה מִּהֲרוּ לָשׁוּב

וּלְהוֹדִיעַ, כִּי נִמְלַט לִבְלִי

הִמָּצֵא-עוֹד!

שאול

מַה חֶפְצְךָ לֵאמֹר

בָּזֶה?

יהונתן

כִּי לֹא בָּרַח הַמִּתְנַקֵּשׁ

וְאִישׁ גַּם לֹא נִסָּה לִתְפּוֹשׂ אוֹתוֹ.

שאול

וּבְכֵן אַךְ שֶׁקֶר דִּבְרֵיהֶם כֻּלָּם?

יהונתן

אַךְ שֶׁקֶר.

אבנר

גַּם הַהִתְנַקְּשׁוּת רַק שֶׁקֶר?

יהונתן

אַךְ זֶה אֱמֶת, לְדַאֲבוֹן לִבִּי.

שאול

לִיהוֹנָתָן אֵין כָּל אוֹיֵב בָּאָרֶץ

מִלְּבַד דָּוִד.

יהונתן

לֹא-אוֹיֵב-לִי גַּם הוּא.

אבנר

וּמִי אֵפוֹא הַמִּתְנַקֵּשׁ?

יהונתן

הַיָּד,

אֲשֶׁר רָצְחָה אֶת יוֹיָדָע, שָׁלְחָה

חֵץ-מָוֶת גַּם בִּיהוֹנָתָן; אוּלָם

רְצוֹן הָאֵל הָיָה, כִּי הָרוֹצֵחַ

יַחֲטִיא הַפַּעַם אֶת הַמַּטָּרָה.

שאול

אֲבָל מַה עִנְיַן-רֶצַח יוֹיָדָע,

זֶה לֹא נִבְעוּ עוֹד תַּעֲלֻמּוֹתָיו,

לְהִתְנַקְּשׁוּת בְּנַפְשְׁךָ אַתָּה?

יהונתן

מָקוֹר אֶחָד וּמַטָּרָה אַחַת

לִשְׁנֵימוֹ.

שאול

לֹא אָבִין לְרֵעֲךָ

הַפָּעַם.

יהונתן

עַד הַיּוֹם כִּמְעַט לֹא בָּאוּ

אַנְשֵׁי דּוֹאֵג בִּגְבוּל בֵּיתִי – הֲרַק

מִקְרֶה הוּא זֶה שֶׁבְּלֵיל הַהִתְנַקְּשׁוּת

כַּעֲשָׂרָה בְּקִרְבָתוֹ נִמְצָאוּ?

שאול

וּמָה אֵפוֹא הָיְתָה מַטָּרָתָם?

יהונתן

זֹאת חֲקִירָה נֶאֱמָנָה תַּרְאֶה.

שאול

הִנָּם אֵפוֹא בְּיָדֶיךָ לְחָקְרָם,

אוּלָם אוּכַל אַגִּיד לְךָ מֵרֹאשׁ,

כִּי תִּוָּכַח, שָׁרַק מִקְרֶה הָיָה פֹה.

אַךְ לֹא מִקְרֶה הוּא זֶה אֲשֶׁר נָפוֹצָה

פִּתְאֹם לְפֶתַע הַשְּׁמוּעָה בָּעָם,

כִּי הָרוֹאֶה, שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי,

מָשַׁךְ לִפְנֵי מוֹתוֹ אֶת בֶּן-יִשַׁי

תַּחְתַּי לְמֶלֶךְ עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל…

יהונתן

אֶחְקֹר גַּם זֹאת.

שאול

מַה יֵשׁ פֹּה לַחֲקֹר?

הַכֹּל יָדוּעַ וּמוּבָן הֵיטֵב

גַּם הַמָּקוֹר וְגַם הַמַּטָּרָה.

יהונתן

בְּהִוָּדַע לִי הַמָּקוֹר, אֵדַע

גַּם אֶת הַמַּטָּרָה.

שאול

בָּרוּר כַּשֶׁמֶשׁ

בַּצָּהֳרַיִם, כִּי אַךְ בֶּן-יִשַׁי

וְחֶבֶר הַבּוֹגְדִים, יָדָם אִתּוֹ,

הֵם הַמָּקוֹר לִשְׁמוּעָה-זוֹ הֲרַת-

הַסַּכָּנוֹת לְךָ וּלְבֵית-אָבִיךָ,

פִּשְׁרָהּ תְּפִישַׂת הַמַּמְלָכָה בַיָּד

וְהַשְׁמָדַת כָּל בֵּית-שָׁאוּל. קַדֵּם

אַתָּה פְּנֵי-הָרָעָה הַנּוֹרָאָה –

הַשְׁמֵד אֶת בֶּן-יִשַׁי, חֲיֵה וּמְלֹךְ!

יהונתן

לֹא בְּיָדִי לְהַשְׁמִידוֹ.

שאול

בְּיָדְךָ

הוּא הַדָּבָר. הָעָם אוֹהֵב אוֹתְךָ

וּלְכָל אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תּוּכַל תַּטֶּנּוּ.

יהונתן

הוּא יֶאֱהָבֵנִי, כִּי יִרְאֶה אוֹתִי

כִּרְאוֹת אָדָם יָשָׁר, שֶׁמַּעֲשָׂיו

בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט; אוּלָם רָדְפִי

אֶת נֶפֶשׁ זֶה אֲשֶׁר חָמַל עָלֶיךָ

וְלֹא אָבָה עֲשׂוֹת לְךָ רָעָה,

עֵת נְתָנְךָ אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ, –

יִהְיֶה בְּעֵינֵי-כֹל כְּמַעֲשֵׂי-עָוֶל.

כְּחֵטְא וָפֶשַׁע, וְנָקְעָה נַפְשָׁם

מִמֶּנִּי וְחָדְלוּ מִהְיוֹת אִתִּי.

שאול

וְלֹא יִתְעוֹרְרוּ עַל הַמְּזִמּוֹת,

אֲשֶׁר בֶּן-הַבְּלִיַּעַל יַחֲרֹשׁ

עָלֶיךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ?

יהונתן

לֹא

רַבִּים הַמַּאֲמִינִים.

שאול

מֵאַיִן תֵּדַע?

יהונתן

שָׁמַעְתִּי זֹאת מִפִּי בְּנֵי-הָעָם,

אִתָּם נִקְרֹה נִקְרֵיתִי לְדַבֵּר

עַל הִתְנַקְּשׁוּת לֵיל-אֶמֶשׁ בְּנַפְשִׁי.

שאול

נָשִׂים אֵפוֹא אֶל הָעָרְמָה פָּנֵינוּ.

יהונתן

אֵיזוֹ עָרְמָה?

שאול

תִּשְׁלַח אֵלָיו לֵאמֹר לוֹ,

כִּי יִוָּעֵד אִתְּךָ בִּמְקוֹם פְּלוֹנִי

אוֹ אַלְמוֹנִי, וּבַמָּקוֹם הַהוּא

יֶאֶרְבוּ-לוֹ בַּסֵּתֶר אֲנָשִׁים

מִמִּבְחֲרֵי הַקַּשָּׁתִים שֶׁלָּנוּ,

וּכְבוֹאוֹ שָׁמָּה – וְנִתַּךְ עָלָיו

מֵעֲבָרִים מְטַר חִצִּים שְׁנוּנִים,

שֶׁיַּהַפְכוּ בִּן-רֶגַע אֶת מַרְאֵהוּ

לְמַרְאֵה קִפּוֹד סְמוּר זִיפִים.

(יהונתן יחרד חרדה קלה)

יהונתן

עֵצָה

אֵין בָּהּ מוֹעִיל.

שאול

מַדּוּעַ?

יהונתן

אִם אָמְנָם

יָזֹם לְנַפְשׁוֹתֵינוּ, כִּדְבָרֶיךָ,

הֲלֹא יִירָא לָבוֹא, פֶּן כְּבָר נִגְלוּ

מְזִמּוֹתֵיהוּ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ

טוֹמְנִים לוֹ שָׁמָּה רֶשֶׁת לְלָכְדוֹ.

שאול

בָּטוּחַ אָנֹכִי, כִּי בּוֹא יָבוֹא,

בִּקְרֹא לוֹ יוֹנָתָן.

יהונתן

וְאִם יָבוֹא,

הַאֵין זֶה אוֹת, כִּי לְבָבוֹ תָּמִים

עִמָּנוּ וּבְרוּחוֹ אֵין רְמִיָּה?

וְלָמָּה זֶה אֵפוֹא יָמוּת?

שאול

לְמַעַן

תָּקוּם מַלְכוּת אָבִיךָ בְּיָדֶךָ.

יהונתן

בְּעַד כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ יַחַד

לֹא יַעֲשֶׂה יְהוֹנָתָן דָּבָר

אֲשֶׁר כָּזֶה, בְּמַעַל וּבְמִרְמָה

לָמִית רֵעוֹ וַעֲמִיתוֹ חִנָּם

עַל לֹא עָוֹן וָפֶשַׁע בְּכַפּוֹ.

שאול

שְׁמֹר אֵפוֹא יָדְךָ, חָסִיד אֱוִיל

מִנְּגֹעַ בּוֹ בִּנְקִי כַּפַּיִם זֶה;

יִחְיֶה וְגַם יִשְׁלַם, עַד כִּי יָקוּם

בְּקֶרֶב הַיָּמִים עִם מְרֵעָיו

עָלֶיךָ וְעַל כָּל-זֶרַע בֵּית-אָבִיךָ,

כַּאֲבִימֶלֶךְ עַל שִׁבְעִים אֶחָיו,

וַהֲרָגְכֶם כֻּלְּכֶם עַל אֶבֶן אֶחָת

מִבְּלִי תֶּחֱרַד יָדֵהוּ הָרוֹצַחַת…

אַךְ לֹא! אֲנִי עוֹדֶנִּי חָי! אֲנִי

שָׁבֹר אֶשְׁבֹּר אֶזְרוֹעַ הֶחָנַף

וְהַמֵּרָע הַזֶּה וְהִפַּלְתִּי

מִיַּד הַזֵּד אֶת הַגַּרְזֶן הַחַד

אֲשֶׁר הֵנִיף בְּרֶצַח עַל זַרְעִי,

אַף אַכְרִיתוֹ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים!

בּוֹא, אֲבִינֵר, וְנִוָּעֵץ יַחְדָּו

עַל הַדָּבָר, אֵיךְ לְבַצְּעוֹ מַהֵר.

הָעָם יַצְדִּיק הַפַּעַם פָּעֳלֵנוּ.

(שאול ואבנר יוצאים)

יהונתן (לבדו)

אָבִי בָּטוּחַ, כִּי הָעָם יַצְדִּיק

אֶת מַעֲשֵׂהוּ; גַּם אַבְנֵר נִתְעָה

כֹּה לַחֲשֹׁב. שְׁנֵיהֶם יֵלְכוּ שׁוֹלָל

אַחַר הָאֲדוֹמִי אִישׁ הַמִּרְמָה

וְהַזָּדוֹן, שֶׁיַּבְטִיחֵם עַל שֶׁקֶר…

תַּעֲלוּלָיו שֶׁל בֶּן-בְּלִיַּעַל זֶה

כְּבָר קִפְּחוּ חַיֵּי יְהוֹיָדָע

יְשַׁר הַלֵּב וְנֶאֱמַן-הָרוּחַ

וְעַל מִיכַל אָסוֹן גָּדוֹל הֵמִיטוּ.

וּמִי אָשֵׁם בְּמוֹת הַכֹּהֲנִים?..

עַתָּה יָזֹם שׁוּב רֶצַח וְדָמִים…

אֵין הוֹכָחוֹת עוֹד בְּיָדִי נֶגְדּוֹ,

אַךְ אֵלֶּה תִּמָּצֶאנָה בְּקָרוֹב –

הַחֲקִירָה תִּפְתַּח פִּי אֲנָשָׁיו

תַּעֲלֻמּוֹת הַפֶּשַׁע לְגַלּוֹת.

אוֹ-אָז יִרְאֶה אָבִי אֶת-מִי הִפְלָה

לָתֵת אֵמוּן בּוֹ מִשָּׂרָיו כֻּלָּם.

וְאוֹי לוֹ אָז לָאֲדוֹמִי הַזֵּד!

נָקֹה לֹא יִנָּקֶה אִישׁ-הַדָּמִים!

כָּל רָעָתוֹ תָּשׁוּב אָז בְּרֹאשׁוֹ

וַחֲמָסוֹ עַל קָדְקֳדוֹ יֵרֵד!..

אָכֵן לָעֵת-עַתָּה עָלַי לִשְׁלֹחַ

אִישׁ נֶאֱמָן חִישׁ זִיפָה אֶל דָּוִד

לְהַזְהִירוֹ מֵרֶשֶׁת לוֹ יִטְמֹנוּ.

וּבְגַלּוֹתִי נַבְלוּת הָאֲדוֹמִי

וְהוּשַׁב-לוֹ, לַזֵּד כִּגְמוּל יָדָיו,

אוּכַל אוּלַי לַשְׁכִּין גַּם שְׁלוֹם-אֱמֶת

אָז בֵּין אָבִי וּבֵין רֵעִי הַטּוֹב

לְאֹשֶׁר יִשְׂרָאֵל, אַחְדּוּתוֹ

וּלְחֹסֶן מַמְלַכְתּוֹ וֶעֱזוּזָהּ.

הֱיֵה נָא בְּעוֹזְרַי, הָאֱלֹהִים!

(יוצא)


 

תמונה ד'    🔗

אותו החדר בארמון שאול. מופיעים: שאול, אבנר ודואג.


שאול

וּבְכֵן, שָׁוְא אֲרַבְתֶּם לוֹ, כִּי לֹא בָּא.

שׁוּעָל עָרוּם זֶה מֵרָחוֹק הִרְגִּישׁ

בָּרֶשֶׁת, וַיִּשְׁמֹר רַגְלָיו מִלֶּכֶד.

אבנר

נִרְאֶה אֵפוֹא, כִּי יְפַחֵד שֶׁלָּנוּ

מְזִמּוֹתָיו נוֹדְעוּ כְּבָר לָנוּ, וַיִּירָא

לָבוֹא.

דואג

אֲנִי חוֹשֵׁב, כִּי מִי-שֶׁהוּא

הִזְהִיר אוֹתוֹ מִלֶּכֶת.

שאול

אִם נִזְהָר

מִפַּח הוּא, מִמַּלְכֹּדֶת, נַעֲרֹךְ

עָלֵיהוּ צַיִד, נִרְדְּפָה אוֹתוֹ

עַד נִלְכְּדֶנּוּ אוֹ שָׁדוּד יִפֹּל

מֵחֵץ שָׁנוּן כִּי יְפַלַּח כְּבֵדוֹ.

עָלֵינוּ לְבַצְּעוֹ מַהֵר הַפַּעַם,

לָשִׂים לְאַל כָּל מְזִמּוֹת הַמֶּרֶד,

לַרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וּלְחַזְּקָהּ

בִּפְנֵי אוֹיֵב, הַמִּתְכּוֹנֵן בַּלָּאט

לָבוֹא בִּשְׁעָרֶיהָ; יְדִיעוֹת

מִגְּבוּל פְּלֶשֶׁת מְסַפְּרוֹת עַל זֹאת.

אֵין סָפֵק כִּי גַם מֵרַגְלֵי-חֶרֶשׁ

עוֹבְרִים בָּאָרֶץ עֶרְוָתָה לִרְאוֹת.

תְּצַו אֵפוֹא, דּוֹאֵג, עַל אֲנָשֶׁיךָ

לְהִתְחַקּוֹת עַל מַעֲשֵׂי כָּל זָר,

שָׁמֹר הֵיטֵב אֶת צְעָדָיו וּמְצוֹא

אֶת הַכְּלָבִים הָאֲרוּרִים הָאֵלֶּה

וּלְהוֹקִיעָם עַל הָעֵצִים. אָכֵן

הַפְלֵה תַפְלֶה אֶחָד מֵהֶם אוֹ שְׁנַיִם,

כְּכָל אֲשֶׁר יַתְאִים לְחֶפְצְךָ,

לָתֵת לָהֵמָּה מַחֲבוֹא בַּסֵּתֶר,

וּבָאתָ חֶרֶשׁ בִּדְבָרִים אִתָּם

וְהִצַּעְתָּ לָהֶם אֶת שֵׁרוּתְךָ

בְּעַד בֶּצַע כֶּסֶף. בִּהְיוֹתְךָ נָכְרִי

יִתְּנוּ בְּךָ, הָאֲדוֹמִי, אֵמוּן

לִמְצֹא סוֹדָם, וְהוֹדַעְתַּנִּי

מִכָּל אֲשֶׁר יָזֹמּוּ סַרְנֵיהֶם

וּמִן כָּל הַתְּכוּנָה בְּמַחֲנֵיהֶם.

לִבִּי בָּטוּחַ, כִּי דוֹאֵג יֵדַע

גַם לַשְׁגּוֹתָם וּלְהוֹלִיכָם תּוֹעָה

עֵת מִפִּיהֶם יַצִּיל אֶת הָאֱמֶת.

דואג

יִסְמֹךְ הַמֶּלֶךְ עַל דּוֹאֵג עַבְדוֹ,

הַכֹּל יֶעָשׂ בְּדַעַת וּתְבוּנָה.

(שאול ואבנר יוצאים)

דואג (לבדו)

יְעוּשׁ, זַעֲוָן, צְפוֹ, שׁוֹבָל וּקְנַז

הוּשְׂמוּ פִּתְאֹם בַּכֶּלֶא חֲמִשְׁתָּם

עַל-פִּי פֻּקֻדָּה מֵאֵת יְהוֹנָתָן,

וְהַשְּׁמִירָה עָלֵימוֹ חֲזָקָה –

אֵין זֶה מְבַשֵּׂר-טוֹב… יְהוֹנָתָן

אֵינֶנּוּ מַאֲמִין כִּי יַד דָּוִד

בַּהִתְנַקְּשׁוּת, וּבְאֵין לוֹ כָּל אוֹיֵב

בִּבְנֵי עַמּוֹ, נָקֵל לוֹ לַחֲשׁוֹד

בַּאֲנָשַׁי, שֶׁמִּהֲרוּ אָמְנָם

יוֹתֵר מִדַּי לָשׁוּב וּלְהוֹדִיעַ,

כִּי הַיּוֹרֶה נִמְלַט בַּחֲשֵׁכָה.

מֵאֲנָשַׁי נִמְתָּח הַקַּו אֵלָי.

זָכֹר אֶזְכֹּר עַתָּה אֶת מַבָּטוֹ

שֶׁל יוֹנָתָן, בְּהִפָּגְשִׁי אִתּוֹ

לְמָחֳרָת יוֹם חַוּוֹתִי דַּעְתִּי

לִפְנֵי אָבִיו בִּדְבַר מוֹת-יוֹיָדָע, –

מַבָּט, אֲשֶׁר אָמַר יוֹתֵר מֵחֶשֶׁד,

אֵין-זֹאת כִּי נִמְסְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים

מִלָּה בְּמִלָּה. אָכֵן כָּל הוֹכָחוֹת

הוּא לֹא יָכֹל לִמְצֹא אֲזַי נֶגְדִּי;

נִשְׁאַר לוֹ רַק לִשְׁמֹר לִי עֶבְרָתוֹ

וּלְהִתְנַחֵם לְיוֹם יָבוֹא. עַתָּה

מָצָא לוֹ תּוֹאֲנָה לְהִתְגּוֹלֵל

עַל אֲנָשַׁי וּבַחֲקִירַת אֵימִים

הָסֵר אֶת הַלּוֹט מֵעַל פְּנֵי-הַדְּבָרִים

וְאֶת עֲוֹן פִּשְׁעִי גַלּוֹת, לְמַעַן

יוּכַל כַּלּוֹת בִּי חֲמָתוֹ הַפַּעַם

וּלְהִנָּקֵם מִמֶנִּי בְּאַחַת

נִקְמַת דַּם-יוֹיָדָע עִם תִּמְהוֹן-לֵב

מִיכַל וְשִׁגְעוֹנָהּ. יְעוּשׁ וּצְפוֹ

שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בְּרֶצַח יוֹיָדָע,

וְזַעֲוָן, אֲשֶׁר שָׁלַח הַחֵץ

אֶל יוֹנָתָן, יֵדְעוּ לָשֵׂאת הַכֹּל

וּשְׁמֹר פִּתְחֵי פִּיהֶם, בַּהֲבִינָם

מַה שֶׁצָּפוּי לָהֶם בְּהִלָּבְטָם

בְּשִׂפְתֵיהֶם. לֹא כֵן שׁוֹבָל וּקְנַז.

אָכֵן גַּם הֵמָּה לֹא עַל-נְקַלָּה

יַסְגִּירוּ אֶת יְדִידֵיהֶם לַמָּוֶת,

כִּי גַם לָהֶם עַצְמָם הֵן לֹא נָכוֹנוּ

צַפִּיחִיּוֹת בִּדְבַשׁ עִם יֵין הָרֶקַח,

בֵּין-כֹּה אוּכַל עֲשׂה לִפְלֵטָתִי.

הַמֶּלֶךְ, לְאָשְׁרִי, לֹא-יִתֶּן-עֵרֶךְ

לַמַּאֲסָר הַזֶּה שֶׁל אֲנָשַׁי,

בְּרָחֳשׁוֹ אֵמוּן לִי כְּמֵאָז,

וְלוּלֵא-זֹאת הֵן לֹא הָיָה מוֹסֵר לִי

תַּפְקִיד רַב-אַחֲרָיוּת כָּזֶה הַפָּעַם.

אָכֵן, בְּהִוָּדַע לוֹ תַּעֲלוּלַי,

יָקוּם עָלַי כְּמוֹ אַרְיֵה מַשְׁחִית,

יִשְׁאַג, יִנְהַם אַף יְזַנֵּק לִדְרֹס…

אוּלָם לְאַט לְךָ, יְהוֹנָתָן!

דּוֹאֵג לֹא יַחְרְכוֹ אוֹיְבוֹ בְּצַיִד,

וְשׁוֹאֲפֵי נַפְשׁוֹ יֵדְעוּ, יַרְגִּישׁוּ,

בַּהֲבִיאוֹ שׁוֹאַת פִּתְאֹם עָלֵימוֹ

וּפִיו מָלֵא צְחוֹק לְמִשְׁבַּתָּם.

תַּפְקִיד חָדָשׁ הוּשַׂם עָלַי וְזֶה

יִצְלַח הַפַּעַם לְחֶפְצִי מְאֹד

אַף אֲנַצְּלוֹ בִּמְלֹא כָּל-הַמִּדָּה…

דְּלִילָה מָסְרָה בִּידֵי סַרְנֵי פְּלִשְׁתִּים

רַק אִישׁ אוֹיֵב אֶחָד, רַק אֶת שִׁמְשׁוֹן

בִּלְבָד, וְהֵמָּה נָתְנוּ-לָהּ אִישׁ אֶלֶף

וּמֵאָה כֶּסֶף. פִּי כַּמָּה אֵפוֹא

יִהְיֶה שְׂכָרִי אָנֹכִי מֵאִתָּם,

כִּי אֶמְסְרָה הַפַּעַם בִּידֵיהֶם

אֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ עַל שַׁלִּיטָיו,

אוֹיְבֵי פְּלֶשֶׁת וּמְשַׂנְאֵי עַמָּהּ

מֵאָז הָיוּ לְגוֹי וּלְמַמְלָכָה?..

אָכֵן הַזְּמָן דּוֹחֵק, אֵין לְחַכּוֹת

עַד יִמָּצֵא לִי מְרַגֵּל פְּלִשְׁתִּי

לָבוֹא אִתָּמוֹ בִּדְבָרִים – הִנֵּה

מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עוּץ הַנֶּאֱמָן

וְהַפִּקֵּחַ חֶרֶשׁ אֶל אָכִישׁ,

וְהַחוֹזֶה יֵעָשׂ אִתּוֹ כַּדָּת.

וּבְרֶגַע תַּגִּיעֵנִי הַיְּדִיעָה,

כִּי נִפְתְּחָה כְּבָר הָרָעָה עָלַי,

חִישׁ אֶעֱבֹר בַּסֵּתֶר גְּבוּל פְּלֶשֶׁת

עִם כָּל כַּסְפִּי וּזְהָבִי, אֲשֶׁר

רָכַשְׁתִּי פֹּה בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים,

(בנעימה של לעג)

יִסְמֹךְ הַמֶּלֶךְ עַל דּוֹאֵג עַבְדוֹ,

הַכֹּל יֵעָשׂ בְּדַעַת, בִּתְבוּנָה.

(יוצא)


 

תמונה ה'    🔗

קצה רחוב בבארות. לילה. מופיעים דואג ושני בארותים.

דואג

תַּפְקִיד, לָכֶם אַצִּיעַ, עִקָּרוֹ

הַשְׂכֵּל עֲשׂוֹת דָּבָר-דָּבָר בַּסֵּתֶר,

בַּל יִוָּדַעַ אַף שֶׁמֶץ קַל מִמֶנּוּ

לְבֶן-אָדָם, יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה,

פֶּן תְּחַיְּבוּ רֹאשְׁכֶם לַמֶּלֶךְ. אַךְ אִם

אֶת תַּפְקִידְכֶם תְּמַלְּאוּ כַדָּת,

צָפוּן לָכֶם שָׂכָר טוֹב עִמָּדִי

וְחֶסֶד מְיֻחָד מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.

בארותי א'

יָכֹל אַתָּה לִסְמֹךְ עָלַי, דּוֹאֵג!

בארותי ב'

וְגַם עָלָי.

דואג

הִשָּׁבְעוּ-לִי שְׁנֵיכֶם.

שני הבארותים

נִשְׁבַּעְנוּ בֵּאלֹהִים!

דואג

שִׁמְעוּ אֵפוֹא.

שְׁנֵיכֶם תָּבוֹאוּ חֲלִיפוֹת אֵלַי

אֶל הַמָּקוֹם זֶה אֲיַדַּע אֶתְכֶם,

וְשָׁמָּה בְּיֶדְכֶם דְּבַר-מָה אֶתֵּן,

מִכְתָּב חָתוּם אוֹ חֲבִילָה אַחַת,

לָבִיא אוֹתָם בַּסֵּתֶר הַגִּבְעָתָה

וְחֶרֶשׁ לְמָסְרָם לִידֵי אִשְׁתִּי,

וְכֵן תִּקְּחוּ מִיַּד אִשְׁתִּי מִכְתָּב

עִם חֲבִילָה וַהֲבֵאתֶם אֵלָי;

וְכָכָה חֲלִיפוֹת. אוּלָם זָכֹר

וְגַם שָׁמֹר – בַּל תִּרְאֲכֶם עֵין-אִישׁ

בְּבוֹאֲכֶם אוֹ בְּצֵאתְכֶם. בַּנְתֶּם?

בארותי א'

מַדּוּעַ לֹא?

בארותי ב'

לִי הַדָּבָר בָּרוּר

כְּמוֹ תּוֹרַת הַזֶּבַח לַכֹּהֵן.

דואג

וְיִשְׁמָרְכֶם הָאֵל מִנִּסָּיוֹן

לָדַעַת מָה מִתֹּכֶן הַמִּכְתָּב

אוֹ מֵאֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַחֲבִילָה,

כִּי סוֹד-מַלְכוּת הוּא, סוֹד גָּדוֹל מְאֹד,

לֹא יֵדָעֶנּוּ זָר וָחָי.

בארותי א'

אֵין לָנוּ עֵסֶק

בְּנִסְתָּרוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנּוּ.

בארותי ב'

וְלֹא נַכְנִיס רֹאשֵׁנוּ בֵּין כְּפִירִים.

בארותי א'

אַחַת נֵדַע: לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת

כְּכָל אֲשֶׁר תּוֹאִיל לְצַוּוֹתֵנוּ.

בארותי ב'

לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי

הַמֶּלֶךְ.

דואג

כִּבְנֵי-חַיִל תְּדַבֵּרוּ.

לְכוּ אֵפוֹא, חַכּוּ לִפְקֻדָּתִי.

(הבארותים משתחוים ויוצאים)

דואג (לבדו)

עַתָּה אֶפְקֹד בַּסֵּתֶר עַל גְּדוּדִי

הַנֶּאֱמָן לִהְיוֹת מוּכָן לַקְּרָב,

וּבְהִנָּתֵן הָאוֹת לוֹ מֵאִתִּי,

חִישׁ יַעֲבֹר גְּבוּל-פְּלֶשֶׁת עִם נִשְׁקוֹ;

שָׁם נִתְחַבֵּר אֶל בַּעֲלֵי בְּרִיתֵנוּ

לִהְיוֹת לָהֶם אֶזְרוֹעַ לְהַכּוֹת

בְּעֹרֶף זְעוּמֵי נַפְשֵׁנוּ. מַה-

מְאֹד תִּשְׁאַף נַפְשִׁי לְהִפָּגֵשׁ

בִּשְׂדֵה הַקְּרָב פָּנִים אֱלֵי פָּנִים

עִם יוֹנָתָן, אֲשֶׁר יִרְאֵנִי כְּבָר

בְּדִמְיוֹנוֹ מוּקָע עַל עֵץ גָּבֹהַּ

עוֹף שָׁמַיִם מֵעָלַי יֹאכַל

אֶת בְּשָׂרִי הָאֲדֹמִי. חַה-חַה!

יִשְׁתַּעְשַׁע-לוֹ הַנַּעַר בַּחֲלוֹמוֹת

עַד כִּי יָקִיץ פִּתְאֹם וְהִתְפַּלֵּץ

לְמַרְאֵה דּוֹאֵג הַחַי שׁוֹלֵף חַרְבּוֹ

בִּימִין עֻזּוֹ… הֶכְרֵעַ אַכְרִיעֶנּוּ

וְאֶת רַגְלִי הַחֲזָקָה אָשִׂים

בִּצְחוֹק נָקָם עַל צַוָּארוֹ הָרַךְ,

אַחַר גַּם אֶעֱשֶׂה לוֹ כַּאֲשֶׁר

זָמַם הוּא לִי עֲשׂוֹת – עַל עֵץ אֶתְלֶנּוּ

וְאֶתְעַנֵּג לִרְאוֹת אֶת פִּרְפּוּרָיו,

וּבְצֵאת נַפְשׁוֹ וְחָדְלוּ הַפִּרְפּוּרִים –

לְעוֹרְבֵי-נַחַל אֶעֱזֹב פִּגְרוֹ,

אָשִׂישׂ לָרוּץ לְהִתְרָאוֹת פָּנִים

אֶת-שְׁאָר שָׂרַי הַחַיִּל הַנְּבוּכִים

שֶׁל הָעִבְרִים וּלְהַכּוֹתָם מַכָּה,

עָלֶיהָ יְסַפְּרוּ אָבוֹת לְבָנִים

עַד דּוֹר אַחֲרוֹן. אוּלָם עַד בַּצְּעִי

זְמָמִי אֲשֶׁר בְּחֹם עֶשְׁתּוֹנוֹתַי,

עָלַי לְהִזָּהֵר מֵעוֹרֵר-חֶשֶׁד

בְּלֵב שָׁאוּל עָלַי, פֶּן תְּסֻכַּל

מְזִמָּתִי וּתְהִי כְּמוֹ אֶפְרֹחַ

גָּוַע תּוֹךְ קְלִפָּתוֹ. יִתְאַב לִשְׁמֹעַ

עַל מְרַגְּלִים שֶׁעַל עֵצִים הוּקָעוּ –

יְהִי-כֵן אֵפוֹא! חֶפְצוֹ זֶה אֲמַלֵּא.

אַךְ לֹא מִבַּעֲלֵי בְּרִיתִי אַקְרִיב;

שְׂעִירִים לַעֲזָאזֵל יִמָּצְאוּ-לִי

מִבֵּין יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, לְמָשָׁל,

מִבֵּין הַגִּבְעוֹנִים, שָׁאוּל עוֹיְנָם

מֵאָז נָפְלוּ לְמַחֲנֵה דָוִד.

אָשִׂים לָהֵמָּה עֲלִילוֹת דְּבָרִים

לֵאמֹר: מְרַגְּלִים שְׁכוּרִים הֵם לַפְּלִשְׁתִּים –

וּמִי יָעֵז לִזְעֹק עָלַי חָמָס

כִּי הֵמַתִּים בְּלֹא מִשְׁפָּט?

חֲמַת שָׁאוּל בְּרוּחַ שִׁגְעוֹנוֹ

תִּתַּךְ אָז עַל הַגִּבְעוֹנִים כֻּלָּם,

וְקָמָה מְבוּכָה רַבָּה בָּאָרֶץ –

שְׁעַת-כֹּשֶׁר נִפְלָאָה מֵאֵין כָּמוֹהָ

לָבוֹא פִּתְאֹם עָלִיהָ כַּשׁוֹאָה

וּלְהַכּוֹתָהּ מַכָּה לֹא תֵרָפֵא…

יִסְמֹךְ הַמֶּלֶךְ עַל דּוֹאֵג עַבְדוֹ –

הַכֹּל יֵעָשׂ בְּדַעַת, בִּתְבוּנָה.

(הולך לו כשהוא צוחק מרוע-לב.)


 

תמונה ו'    🔗


בחורשה בגבעת הַחכילה. מופיעים שר-עשרה ואַחַד הטירונים.

הטירון

חִפַּשְׂתִּיכֶם בְּהַרְרֵי עֵין-גֶּדִי

וּבִמְסִבּוֹתֵיהֶם; עוֹד לֹא יָדַעְתִּי

כִּי עֲבַרְתֶּם הֲלוֹם. וּבִתְעוֹתִי

בֵּין הַגְּבָעוֹת, נִקְרָה שָׁם לְפָנַי

אִישׁ רַע-מַרְאֶה, דּוֹמֶה לְרֹאשׁ יַנְשׁוּף

עַל גּוּף אָדָם שָׂעִיר, וָאֶשְׁאָלֵהוּ

אֵי-פֹה נִמְצָא דָוִד עִם מַחֲנֵהוּ.

וַתִּצַּת-אֵשׁ-עֶבְרָה בְּתוֹךְ עֵינָיו

הָעֲגֻלּוֹת וְהַבּוֹלְטוֹת מִתַּחַת

גַּבּוֹתֵיהֶן הָעֲבֻתּוֹת, אַפּוֹ

הַחַד וְהַכָּפוּף נָשַׁף בְּזַעַם.

וְאֶצְבְּעוֹת יָדוֹ הָעֲקֻמּוֹת,

גַּסּוֹת הַצִּפָּרְנַיִם, נִקְמְצוּ

בַּחֲרוֹנֵהוּ לְאֶגְרֹף שָׂעִיר,

וּבְקוֹל חֲמוֹר נוֹעֵר קָרָא בְּקֶצֶף:

"יִקַּח הָאֹפֶל אֶת הַמְעַוֵּל

וְהַחוֹמֵץ הַזֶּה! יֵרֵד שְׁאוֹלָה

חַי כְּקֹרַח, כְּדָתָן וַאֲבִירָם

וְתִמְתְּקֶנּוּ שָׁמָּה הָרִמָּה! –

נִמְלַט מִפֹּה הַזֵּד עִם מְרֵעָיו".

“מַה פֵּשֶׁר זֶה נִמְלַט?” – אוֹתוֹ שָׁאָלְתִּי.

“נִמְלַט” – עָנָנִי – "כִּי צָפוּי הָיָה

אֶל חֶרֶב גּוֹאֲלֵי הַדָּם אֲשֶׁר

שָׁפַךְ, זֶה דַם נָבָל הַכַּרְמְלִי,

שֶׁהֲרָגוֹ עַל דְּבַר אִשְׁתּוֹ, וְזוֹ –

יִשְׁלַח הָאֵל רָקָב בַּעֲצָמֶיהָ

וִישַׂפַּח קָדְקֹד הַבּוֹגֵדָה! –

הָלְכָה אַחֲרֵי רוֹצֵחַ בַּעֲלָה".

מִכָּל דִּבְרֵי הַנֶּאָצָה הָאֵלֶּה

רַק זֹאת הֵבַנְתִּי, כִּי דָוִד נָשָׂא

אֶת אֵשֶׁת הַמָּנוֹחַ, שֶׁאוּלַי

גַּם מֵת שֶׁלֹּא כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם.

אוּלָם דָּוִד מַה הוּא כִּי יִטְפְּלוּ

עָלָיו עֲוֹן דָּמִים? וּמִי זֶה פֶּתִי

וְיַאֲמִין לְדִבַּת-שָׁוְא כָּזֹאת

לֵאמֹר; יְדֵי דָוִד נְגֹאֲלוּ

בְּדָם נָקִי. דַּם אִישׁ עַל-דְּבַר אִשְׁתּוֹ,

לוּ גַם יָפְתָה וְגַם חָכְמָה הָאֵשֶׁת

כִּפְלַיִם מִמִּיכַל לִפְנֵי קְרוֹתָהּ

אָסוֹן לִהְיוֹת מֻכָּה בְּתִמְהוֹן-לֵב.

שר-העשרה

יָפָה הִיא הָאִשָּׁה גַם טוֹבַת-שֵׂכֶל.

וְהַיָּצִיר הַהוּא, מָשְׁחַת מַרְאֶה,

חֶלְאַת בְּנֵי אָדָם, נָשָׂא עֵינָיו

אֵלֶיהָ בְּתִקְוָה, כִּי תִּנָּשֵׂא לוֹ,

בִּהְיוֹת הוּא הַיּוֹרֵשׁ לְכָל הַהוֹן

הָרַב וְהֶעָצוּם שֶׁל דּוֹדָנוֹ

נָבָל הַכַּרְמְלִי, הֵן הוּא הַבַּעַל,

אִישׁ רַע-מַעֲלָלִים, שֶׁמֵּת מִפַּחַד

מִפְּנֵי נִקְמַת דָּוִד עַל הַחֶרְפָּה

אֲשֶׁר חֵרֵף אוֹתוֹ בֶּן-הַבְּלִיַּעַל

וַיָּעַט בַּנְּעָרִים, לְבָרְכוֹ בָּאוּ

בְּשֵׁם דָּוִד בִּגְזֹז לוֹ אֶת-צֹאנוֹ.

אִלּוּ הָאִשָּׁה נֵאוֹתָה גַם לְחֵפֶץ

אוֹתוֹ יָצִיר נִתְעָב וְנֶאֱלָח,

אַף לֹא הָיָה עוֹלֶה אָז עַל דַּעְתּוֹ

לְהַאֲשִׁים אֶת מִי-שֶׁהוּא בְּמוֹת

זֶה דוֹדָנוֹ וּבְשֹׁחַד לְעוֹרֵר

אֶת כָּל קְרוֹבָיו לִגְאֻלַּת-דַּם הַמֵּת,

אֲשֶׁר יַד לֹא-אָדָם אוֹתוֹ נָגָפָה.

עַתָּה, כִּי תַאֲוַת נַפְשׁוֹ לֹא בָּאָה

וְתִקְוָתוֹ נִכְזָבָה, יְבַקֵּשׁ

לִנְקֹם גַּם בְּדָוִד גַּם בָּאִשָּׁה

בְּנָאֳצוֹ שְׁמָם. אַף גַּם שָׂכַר

הַזֵּד מְרַצְחֵי-חֶרֶשׁ לְהָמִית

אֶת הָאִשָּׁה. דָּוִד, שֶׁלֹּא חָפֵץ

לָבוֹא בְּרִיב דָּמִים עִם בְּנֵי-בְלִיַּעַל

בְּלִי צֹרֶךְ מְיֻחָד, גָּמַר אָז אֹמֶר

לִשְׂטוֹת וְלַעֲבוֹר מֵהַכְּלָבִים

הַמְטֹרָפִים הָאֵלֶּה וְלָשׁוּב

אֶל הַמְּצָדוֹת אֲשֶׁר בְּמִדְבַּר-זִיף.

הטירון

אֲבָל אֵיךְ מֵת הַכַּרְמְלִי מִפַּחַד?

שר-העשרה

פָּשׁוּט מְאֹד: פָּרְחָה אָז נִשְׁמָתוֹ

וַיְהִי לְפֶגֶר, שֶׁאַחַת דָּתוֹ

לְהִקָּבֵר בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה,

לְבַל יַבְאִישׁ אֶת הָאֲוִיר.

הטירון

פָּשׁוּט!

נִבְהַל, נָפַל, נָפַח נַפְשׁוֹ וָמֵת…

אַחַת וּשְׁתַּיִם – וְהַסּוֹף! לֹא כֵן?

שר-העשרה

לֹא! עֲשָׂרָה יָמִים הוּא נֶאֱבַק

עִם מַר הַמָּוֶת; כִּי כֵּלַי הָיָה

הָאִישׁ, וְלֹא נָתַן אוֹתוֹ לִבֵּהוּ

לַעֲזֹב חֵילוֹ לַאֲחֵרִים,

שֶׁיַּעֲשׂוּ בּוֹ הֵמָּה כְּחֶפְצָם,

וְהוּא הֲלֹא טִפְּחוֹ וְגַם רִבָּהוּ

בְּאַהֲבָה וּבִדְאָגָה גַם יָחַד,

וְגַם מָנַע נַפְשֵׁהוּ מִטּוֹבָה,

כִּי חָס עַל מָמוֹנוֹ; אַף לֹא יָכֹל,

בְּלִי סָפֵק, לַשְׁלִים עִם הָרַעְיוֹן,

כִּי אֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת חֶמְדָּתוֹ,

לֹא תֵשֶׁב אַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ,

אַחֵר יִרְוֶה דוֹדֶיהָ הַטּוֹבִים.

הטירון

מִן הַטּוֹבָה הַזֹּאת הֵן לֹא מָנַע

נַפְשׁוֹ גַּם הוּא, וְלֹא כַּף-כַּף אָכַל בָּהּ

כִּי-אִם מְלֹא חָפְנָיו.

שר-העשרה

מוּבָן מְאֹד.

זֹאת לֹא בְּכֶסֶף וּבִמְחִיר עָלְתָה לוֹ.

הטירון

אַךְ טֶרֶם עוֹד אָבִינָה אֵיךְ זֶה מֵת

הַכַּרְמְלִי מִפָּחַד.

שר-העשרה

אִי לְךָ,

עֲוִיל, זֶה טֶרֶם בְּנֵי-אָדָם יֵדַע!

יֵשׁ בְּנֵי-אָדָם זוּ לִלְשׁוֹנָם יַגְבִּירוּ

יְדַבְּרוּ עָתָק בְּגַאֲוָה,

כְּמוֹ לֹא יֵדְעוּ-פַּחַד לְעוֹלָם,

אַךְ לְמַרְאֶה בְּרַק חֲנִית אוֹ אִבְחַת-חֶרֶב

יִמַּס לִבָּם, תִּרְפֶּינָה יְדֵיהֶם

וּבִרְכֵּיהֶם תֵּלֵכְנָה מָיִם.

הטירון

גַּם

אֲנִי יוֹדֵעַ גִּבּוֹרֵי לָשׁוֹן,

אַךְ לֹא שָׁמַעְתִּי, כִּי יָמוּת אֶחָד

מֵהֶם מִפָּחַד.

שר-העשרה

נָבָל הַכַּרְמְלִי

עָלָה אֵפוֹא עַל-כָּל בְּנֵי מִינוֹ

בְּאֹמֶץ לְשׁוֹנוֹ וּבְמֹרֶךְ לֵב.

וְגַם אָמְנָם הָיְתָה הַסַּכָּנָה

צְפוּיָה לוֹ מִדָּוִד.

הטירון

אָנָּא, דּוֹדִי,

אַל תְּדַבֵּר הַפַּעַם בְּחִידוֹת

וּבִרְמָזִים. דַּבֵּר דְּבָרִים בְּרוּרִים,

אֲשֶׁר יָאִירוּ לִי אֶת הָעִנְיָן

וְהֵבַנְתִּיו כֻּלּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא.

שר-העשרה

טוֹב, אֶעֱשֶׂה חֶפְצֶךָ, נַעֲרִי!

הטירון

חֵן-חֵן לְךָ, דּוֹדִי!

שר-העשרה

שִׁמְעָה אֵפוֹא.

כָּל עֵת הֱיוֹת גְּדוּדֵנוּ בְּמָעוֹן

וּבִמְסִבּוֹת עֵין-גֶּדִי, הִתְהַלְּכוּ

אִתָּנוּ רוֹעֵי-צֹאן נָבָל, וְאָנוּ

לֹא רַק לֹא הִכְלִימָם אִישׁ מֵאִתָּנוּ –

חוֹמָה הָיִינוּ לָמוֹ יוֹם וָלַיְלָה

מִפְּנֵי הַשּׁוֹדְדִים הַמִּדְיָנִים

וְהָעֲמָלֵקִים, שֶׁהִתְנַכְּלוּ לָהֶם

לִפְשֹׁט עַל עֶדְרֵיהֶם, וְלֹא נִפְקַד

מְאוּמָה מִצֹּאנָם כָּל הַיָּמִים,

אֲשֶׁר הָיוּ רוֹעִים עִמָּנוּ שָׁמָּה.

וַיְהִי בִּגְזֹז אֲדוֹנֵיהֶם צֹאנֵהוּ

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו דָּוִד מִנְּעָרֵינוּ

לְבָרְכֵהוּ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ

לָתֵת לוֹ אֶת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ

מִן הַכֵּרָה יִכְרֶה בְּיוֹם טוֹב זֶה.

אוּלָם אֲדוֹנֵיהֶם הָיָה נָבָל,

כִּשְׁמוֹ, אֲשֶׁר קָרְאוּ לוֹ אֲבוֹתָיו

בְּהִוָּלְדוֹ, כְּמוֹ חָזוּ מֵרֹאשׁ

כִּי נְבָלָה תִּהְיֶה עִם בַּר-בִּטְנָם,

וַיַּעַן אֶת הַנְּעָרִים עַזּוֹת

לֵאמֹר: "מִי-הוּא דָוִד וּמִי הוּא בֶּן-

יִשַׁי? הַיּוֹם רַבּוּ הָעֲבָדִים

הַמִּתְפָּרְצִים מִפְּנֵי אֲדוֹנֵיהֶם!

וְלָקַחְתִּי אֲנִי לַחְמִי, מֵימַי

וְטִבְחָתִי, לְגוֹזְזַי טָבַחְתִּי,

וְנָתַתִּי אוֹתָם לַאֲנָשִׁים

שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מִי וְאֵי מִזֶּה הֵם?

לְכוּ לָכֶם מִפֹּה וְאַל תּוֹסִיפוּ

רְאוֹת פָנָי!" בּוֹשִׁים וְנִכְלָמִים

הָפְכוּ אָז נְעָרֵינוּ לְדַרְכָּם.

הֵם שָׁבוּ וַיַּגִּידוּ לְדָוִד

כְּכָל דִבְרֵי הַנֶּאָצָה הָאֵלֶּה.

שָׁמַע דָּוִד וַחֲמָתוֹ עָלְתָה

עַד לְהַשְׁחִית – “חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ!” –

קְרָא אֵלֵינוּ – עֶבֶד מִתְפָּרֵץ

יִקְרָא לִי הַבְּלִיַּעַל הַלָּזֶה!

וְזֶה הַגְּמוּל יָשִׁיב לִי עַל הַטּוֹב,

אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּדוֹ, לִשְׁמֹר

יוֹמָם וָלֵיל רוֹעָיו וַעֲדָרָיו?!

כֹּה יַעֲשֶׂה לְאוֹיְבֵי דָוִד

וְכֹה יוֹסִיף הָאֵל, אִם יִשָּׁאֵר

מִכָּל אֲשֶׁר לָזֶה מַשְׁתִּין בַּקִּיר!"

וְאַרְבַּע מֵאוֹת בָּחוּר מֵאֲנָשֵׁינוּ

חֲגוּרֵי-חֶרֶב וּמְאֻזְּרֵי חַמּוֹת

עָלִינוּ יַחַד אַחֲרֵי דָוִד.

אֲנַחְנוּ בַּמּוֹרָד – וְלִקְרָאתֵנוּ

מִנַּעֲרֵי נָבָל אֲזַי יוֹבִילוּ

חֲמוֹרִים נוֹשְׂאֵי מִטּוּב אֲדוֹנֵיהֶם,

עִמָּם אִשָּׁה יָפָה עַל הַחֲמוֹר.

הטירון

נִחַם בֶּן-הַבְּלִיַּעַל, כִּי יָרֵא

פֶּן לֹא תְּאַחֵר נִקְמַת דָּוִד לָבוֹא

וּבְיַד אִשְׁתּוֹ מִנְחָה שָׁלַח לְמַעַן

כַּפֵּר פָּנֵיהוּ וְהָשִׁיב מִמֶּנּוּ

חֲרוֹן אַפּוֹ.

שר-העשרה

שָׁגִיתָ, חֲבִיבִי!

הוּא לֹא יָדַע מְאוּמָה מִכָּל-זֹאת.

שׁוֹקֵט, בּוֹטֵחַ עָשָׂה-לוֹ מִשְׁתֶּה

וַיָּרָק אֶל תּוֹךְ פִּיו כּוֹס-אַחַר-כּוֹס.

הטירון

הוּא? הַכֵּלַי הַזֶּה?

שר-העשרה

לֹא מִשֶּׁלּוֹ

אָכַל, לֹא מִשֶּׁלּוֹ שָׁתָה.

הטירון

מַה פֵּשֶׁר

לֹא מִשֶּׁלּוֹ?

שר-העשרה

מַדּוּעַ לֹא תָבִין?

הוּא לֹא יָכֹל לֹא-לַעֲשׂוֹת מִשְׁתֶּה

לְגוֹזְזָיו – וַיַּעֲשֶׂנָּה לָמוֹ.

אוּלָם עֵינוֹ הָיְתָה צָרָה בָּהֶם,

כִּי לֹא יָכֹל חַסְּרָם מִן הַכְּלָבִים

וּמֵאֲשֶׁר הוּכַן לַמִסְכֵּנִים

זָלַל, סָבָא וְלֹא יָדַע שָׂבְעָה.

הטירון

אָכֵן נָבָל הָיָה! וְאַחֲרֵי

זְלִילָה כָּזֹאת וּסְבִיאַת-שִׁגָּעוֹן

כָּזוֹ יָדַע שָׁלֵו עוֹד בְּבִטְנוֹ?

שר-העשרה

אֶת זֹאת תּוּכַל בְּנַפְשְׁךָ שַׁעֵר.

וּבְכֵן, מִשְׁתֶּה לוֹ לְנָבָל וְהוּא

שׁוֹתֶה שִׁכּוֹר וְטוֹב עָלָיו לִבּוֹ

וְלֹא יֵדַע וְלֹא יַרְגִּישׁ מְאוּמָה

מִן הַשּׁוֹאָה הַמִּתְקָרְבָה אֵלָיו.

אַךְ נְעָרָיו הֵיטִיבוּ לְהָבִין,

כִּי כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹאֵף וּבָא

עַל כָּל אֲשֶׁר לַאדוֹנֵיהֶם הָרָע,

וְלֹא אֵחַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים

לַגִּיד אֶת זֹאת בַּסֵּתֶר לָאִשָּׁה.

לָלִי הַגֵּד מְאוּם לְבַעֲלָהּ

בְּקְחָה חִישׁ הָאִשָּׁה הַרְבֵּה קָלִי

וְלֶחֶם, צֹאן חָמֵשׁ, שְׁנֵי נִבְלֵי-יַיִן,

דְּבֵלִים מָאתַיִם, צִמּוּקִים מֵאָה,

וַתָּשֶׂם אֶת כָּל-זֹאת עַל חֲמוֹרִים

וַתֹּאמֶר לַנְּעָרִים: "עִבְרוּ לְפָנַי

וְאָנֹכִי אָבוֹאָה אַחֲרֵיכֶם".

בְּמוֹרַד הָהָר נִפְגַּשְׁנוּ. וְכִרְאוֹת

הָאִשָּׁה אֶת דָּוִד וַתֵּרֶד חִישׁ

מֵהַחֲמוֹר, נָפְלָה אַפַּיִם אַרְצָה

וַתִּשְׁתָּחוּ לְאַפָּיו. וּבְדִבְרֵי-חֵן

וְשֵׂכֶל טוֹב הֵשַׁכָּה חֲמָתוֹ,

וַיִּרֶץ מִנְחָתָהּ וַיּוֹדֶה-לָהּ

אֲשֶׁר כָּלְאָה אוֹתוֹ מִבּוֹא בְּדָמִים,

וְאֶל בֵּיתָהּ שִׁלְּחָהּ גַּם לְשָׁלוֹם.

הִיא בָּאָה – וְנָבָל שִׁכּוֹר כְּלוֹט.

וְלֹא הִגִּידָה לוֹ דָבָר עַד אוֹר

הַבֹּקֶר. וַיְהִי כְּצֵאת יֵינוֹ

וַתַּגֶּד-לוֹ כָל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה –

וַיָּמָת בּוֹ לִבּוֹ וַיְהִי לְאֶבֶן –

נָפַח נַפְשׁוֹ.

הטירון

בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת!

חוֹשֵׁב אֲנִי, כִּי לֹא הַרְבֵּה דְמָעוֹת

שָׁפְכָה אִשְׁתּוֹ עָלֵיהוּ בְּמוֹתוֹ

וְלֹא סָפְדָה עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל.

שר-העשרה

לְהֶפֶךְ. בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ בָּכְתָה,

מִפְּנֵי הַיְצוּר הַנֶּאֱלָח פָּחֲדָה.

אֲשֶׁר לָטַשׁ אֵלֶיהָ אֶת עֵינָיו.

הטירון

אָז נִכְמְרוּ רַחֲמֵי דָוִד עָלֶיהָ

וַיִּפְרֹשׂ עָלֶיהָ אֶת כְּנָפָיו…

שר-העשרה

לֹא מֵרָצוֹן, בְּנִי!

הטירון

לֹא מֵרָצוֹן?

שר-העשרה

מֵאָז יָד זֵידוֹנִית הֵמִיטָה עַל

מִיכַל אוֹתוֹ אָסוֹן, גָּדַל מְאֹד

עִצְּבוֹן לְבַב דָּוִד וִיגוֹן נַפְשׁוֹ.

הָיוּ יָמִים וּכְאִישׁ נִדְהָם הָלָךְ.

מָנוֹחַ, שֶׁלִּוָּהוּ מַחֲנָיְמָה

לָקַחַת אֶת מִיכַל מִמַּחְבּוֹאָהּ,

סִפֵּר עָלָיו לֵאמֹר: בְּהִוָּדַע לוֹ

דְּבַר-הָאָסוֹן אֲשֶׁר קָרָה אוֹתָהּ,

אָמַר לִטְרֹף נַפְשֵׁהוּ בְּכַפוֹ.

יוֹאָב, אַבְשַׁי וְיֶתֶר הַשָּׂרִים,

אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ לַרְגִּיעַ אֶת רוּחוֹ,

דִבְּרוּ עַל לְבָבוֹ וַיִּפְצְרוּ בּוֹ

לָשֵׂאת לוֹ לְאִשָּׁה אֶת אֲבִיגַיִל

יְפַת הַתֹּאַר וְטוֹבַת הַשֵּׂכֶל,

אֲשֶׁר נִתְאַלְמְנָה; קַוֵּה קִוּוּ,

כִּי יִנָּחֵם בָּהּ עַל מִיכַל.

הטירון

וְהוּא

נִחַם עָלֶיהָ?

שר-העשרה

בְּחֶבְרַת אִשְׁתּוֹ

יַרְאֶה אָמְנָם פָּנִים לֹא-עֲצוּבִים

וְכָל דְּבָרָיו אִתָּהּ בְּחֵן וּבְחֶסֶד,

אַךְ אֵין לֵאמֹר כִּי עַל מִיכַל נִחַם.

עוֹד לְעִתִּים קוֹדֵר יֵלֵךְ, וְיֵשׁ

כִּי אֲנָחָה פּוֹרֶצֶת מִלִּבּוֹ

וְגַם דִּמְעָה תָּעִיב פִּתְאֹם עֵינָיו.

הִנֵּה יָבוֹא. שׁוּר: מַה נּוּגִים פָּנָיו

וּכְמוֹ הִנֵּהוּ מִתְאַפֵּק מִבֶּכִי.

הטירון

וּמִי הַבָּא מֵעֵבֶר הַלָּזֶה

וְעִמָּדוֹ עַלְמָה כֹּה נֶחְמָדָה.

הטירון

הֲלֹא יְהוֹנָתָן הוּא, בֶּן-הַמֶּלֶךְ!

לִרְאוֹת פְנֵי דָוִד יָרַד הֲלוֹם!

נָסוּר אֵפוֹא מַהֵר מִפֹּה, בְּנִי!

אַל יַעֲמֹד אִתָּמוֹ בֶּן-אָדָם

בְּשָׁפְכָם-שִׂיחַ אִישׁ בְּחֵיק רֵעֵהוּ.

(שר-העשרה והטירון הולכים להם. מעברים נגדיים מופיעים דוד ויהונתן, נופלים איש על צואר רעהו בבכי)

יהונתן (בהחליקו ראש דוד, הנתון על כתפו)

אָנָא, אָחִי, מְנַע קוֹלְךָ מִבֶּכִי

וְתֵן פּוּגָה לְבַת-עֵינְךָ מִדֶּמַע.

מַה בֶּצַע בִּדְמָעוֹת? לֹא הֵן תִּגְהֶינָה

מָזוֹר מִלֵּב דָּוָה, לֹא בֶּן מַרְפֵּא

לְמַחַץ מַכָּתוֹ. עֲמֹד כְּגֶבֶר

בְּיוֹם מַסָּה; יָדֶיךָ אַל תִּרְפֶּינָה

וְנַפְשְׁךָ אַל תֵּלֶא מִמּוּסַר שַׁדַּי;

כִּי הוּא יַכְאִיב וְגַם יֶחְבָּשׁ, יִמְחַץ

אַף יְרַפֵּא. יַחֵל אֵפוֹא אֵלָיו,

כִּי עוֹד יָאִיר לְךָ פָּנִים, אָחִי,

וְיֶרֶב אֶת תַּנְחוּמוֹתָיו עִמָּךְ,

וּבָנָה בַּיִת נֶאֱמָן לְךָ

בְּיִשְׂרָאֵל. מָלֹךְ תִּמְלֹךְ, אָחִי,

מִדָּן וְעַד בְּאֵר-שֶׁבַע, כַּאֲשֶׁר

דִּבֵּר לְךָ אֱלוֹהַּ בְּקָדְשׁוֹ,

וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָךְ לְמִשְׁנֶה;

וְגַם שָׁאוּל אָבִי יוֹדֵעַ כֵּן.

וְאִם יִרְדֹּף נַפְשֶׁךָ, אַל תִּירָא,

כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יָדוֹ. כָּל פַּעַם

שֶׁיַּחֲרֹשׁ אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ,

יֵדַע זֹאת יוֹנָתָן, וְהִזְהִירְךָ

מִמֶּנּוּ, וּמִלַּטְתָּ נַפְשֶׁךָ.

דוד

מַה טּוֹב אַתָּה, יְהוֹנָתָן אָחִי!

וּמָה רַב-חַסְדְךָ וַאֲמִתְּךָ אִתִּי!

וְלָמָּה זֶה חָפֵץ הָאֱלֹהִים

נַתֵּק הַחוּט; עָלָיו הָיָה לְקַשֵּׁר

בֵּית-יוֹנָתָן עִם בֵּית-דָּוִד לָעַד?

יהונתן

חוּט מְשֻׁלָּשׁ קִשְּׁרָנוּ עַד הַיּוֹם.

חוּט אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ – חוּט אֶחָד;

חָזָק הוּא וְאַמִּיץ כְּשֶׁהָיָה.

חוּט אַהֲבָתְךָ אֵלַי – זֶה חוּט שֵׁנִי;

גַּם הוּא, יָדַעְתִּי, לֹא רָפֶה עַד-מָה.

וְחוּט שְׁלִישִׁי – מִיכַל הַמִּסְכֵּנָה;

חוּט זֶה נִתַּק, בִּידֵי בְּנֵי-עַוְלָה.

אַךְ יְשֻׁלַּשׁ הַחוּט עוֹד הַמְקַשְּׁרֵנוּ

וּמֵחָזְקוֹ בַּל יִגָּרֵעַ.

דוד

אֵיךְ?

יהונתן

עִם הַחוּטִים הַנּוֹתָרִים הַשְּׁנַיִם

נַשְׁזִיר עוֹד חוּט אֶחָד חָדָשׁ, מֵעֵין

הַחוּט אֲשֶׁר נִתֵּק, וִיהִי קִשְׁרֵנוּ

אַמִּיץ כְּשֶׁהָיָה.

דוד

אֵינִי מֵבִין

אָחִי!

יהונתן

הַבֵּט אֶל זוֹ, שָׁם מֵרָחוֹק

עוֹמֶדֶת, וּמָצָאתִי חִידָתִי.

אַךְ לָמָּה זֶה הוֹרַדְתָּ רֹאשֶׁךָ?

הֲלֹא תִישַׁר הַנַּעֲרָה בְּעֵינֶיךָ?

יְהוֹנָתָן עוֹרֵב לִפְנֵי דָוִד

אֶת אֲחִינֹעַם בַּת אַשְׁבֵּל דּוֹדוֹ,

כִּי הִיא דְגוּלָה מֵרִבֲבוֹת בָּנוֹת.

דוד

שָׁמַעְתִּי גַּם יָדַעְתִּי זֹאת, אָחִי;

הֵן אַחֲרֵי-מוֹת אָבִיהָ לֹא אַחַת

הָיְתָה בָּאָה מִיִּזְרְעֶאל אֵלֵינוּ

לָשֶׁבֶת עִם מִיכַל שָׁבוּעַ אוֹ עָשׂוֹר,

וּמַעֲלוֹת רוּחָהּ הַמְּצֻיָּנוֹת

הִסְפַּקְתִּי לְהַכִּיר הֵיטֵב; אוּלָם…

יהונתן

דַּבֵּר, אָחִי, אַל-נָא תַּסְתִּיר מִמֶּנִּי

אֶת-כָּל אֲשֶׁר יָעִיק עַל לְבָבֶךָ.

דוד

אֵיךְ אֲחַבֵּק אָנֹכִי חֵיק נָשִׁים

בְּעֵת אֲשֶׁר מִיכַל… (בוכה)

יהונתן

כְּלִי-חֶסֶד זֶה

נִשְׁבַּר, אֲהָהּ, לְאֵין מַרְפֵּא, אָחִי!

גָּדוֹל, נוֹרָא הַכְּאֵב; אַךְ לֹא נוּכַל

כַּלּוֹת בְּאֵבֶל כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.

עֲשֵׂה אֵפוֹא לְמַעַן בְּרִיתֵנוּ

וְקַח לָךְ עַלְמָה זֹאת לְאִשָּׁה.

דוד (במנוד ראש)

שָׂרַי הִשִׂיאוּ לִי אִשָּׁה…

יהונתן

שָׁמַעְתִּי,

אִשָּׁה טוֹבָה וַחֲכָמָה.

דוד

וְגַם אַתָּה, תַּשִּׂיאָה לִי אִשָּׁה…

יהונתן

תִּהְיֶינָה לָךְ שְׁתֵּיהֶן לִמְשִׁיבוֹת-נֶפֶשׁ,

שְׁתֵּיהֶן אֶת בֵּית דָּוִד תִּבְנֶינָה.

(רומז לאחינועם, אשר מעבר לבמה, שתבוא. זו באה בצעדים לא בטוחים, כשפניה מביעים יגון ומבוכה).

גְּשִׁי, בִּתִּי, גְּשִׁי, אַל-נָא תֵבוֹשִׁי.

עַתָּה שִׁמְעִי וּרְאִי. רְצוֹן הָאֵל הוּא

כִּי תִמְלְכִי אַתְּ תַּחַת אֲחוֹתִי,

בְּהַגִּיעַ לְדָוִד הַיּוֹם לָשֶׁבֶת

עֲלֵי כִּסֵּא מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל.

הֲיִי נָא לוֹ אֵפוֹא לְאֵשֶׁת-בְּרִית;

שְׂאִי אִתּוֹ אֶת סֵבֶל נְדוּדָיו

וְכִכְלוֹתָם תִּשְׂאִי עַל רֹאשֵׁךְ הַנֵּזֶר…

אַל-נָא תִבְכּוּ… חִשְׂכוּ דִמְעוֹתֵיכֶם

לְיוֹם שְׂמָחוֹת, צָפוּן לָכֶם עִם אֵל;

אָז תִּשְׁפְּכוּן מִתּוֹךְ עֲלִיצוּת-נֶפֶשׁ,

בִּרְעֹף שְׁחָקִים חַסְדֵי-אֵל עֲלֵיכֶם

וְרֹב טוּבוֹ לָכֶם יָרִיק מֵעָל…

עַתָּה, בָּנַי, נֵלֵךְ אֶל אֶבְיָתָר

וִיקַדָּשׁ-הַכֹּהֵן בְּרִיתְכֶם לָעַד

אַף יְבָרֶכְכֶם בְּשֵׁם הָאֵל.

כִּי לֹא אוּכַל שׁוּב אֶל בֵּיתִי בְּטֶרֶם

תִּהְיוּ אַתֵּמָה לְבָשָׂר אֶחָד.

(שלשתם הולכים לעבר שמשם בא דוד)


 

תמונה א'    🔗

לילה בגבעת החכילה. מימין – קצה החורשה שבגבעה. ממנה מורד, תלול כמעט, לצד מישור שמשמאל לה. מאחורי תל שבמישור נראה לאור הירח קצהו של מחנה שאול שאנשיו שוכבים בלי-נוע. בקצה החורשה, קרוב לשפת הבמה, מופיעים: דוד יואב, אבישי, עשהאל, עמינדב ועוד שרים. לקראתם.

מלמעלה, באים שנים מחיילי דוד.


חייל א'

רִגַּלְנּוּ אֶת הַמַּחֲנֶה סָבִיב

וַנִּתְקָרֵב בַּלָּאט אֶל הַשּׁוֹכְבִים

עַד כִּי שָׁמַעְנוּ קוֹל נַחֲרָתָם –

כֻּלָּמוֹ נִרְדָמִים כְּמוֹ מִיָּיִן.

חייל ב'

הַמֶּלֶךְ – בַּמַּעְגָּל, וּסְבִיבוֹתָיו

אַבְנֵר וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ.

אָכֵן אַבְנֵר גַּם הוּא אִתּוֹ הַפָּעַם!

עשהאל

אֵין-זֹאת כִּי לֹא יִסְמֹךְ עַתָּה הַרְבֵּה

עַל יֶתֶר עֲבָדָיו.

אבישי (אל דוד)

שְׁמָעֵנִי נָא!

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתָּשִׂים-קֵץ

לְאוֹיִבְךָ, דָּוִד! כָּל-הַיָּמִים

אֲשֶׁר יִחְיֶה עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

הוּא לֹא יֶחְדַּל מֵרְדֹף אֶת נַפְשְׁךָ

וְיוֹם אֶחָד בְּיָדוֹ תִּפֹּל, וְהוּא

אָז לֹא יִתֵּן לְךָ כָּל-חֲנִינָה.

וּרְאֵה כִּי גַם הָאֱלֹהִים חָפֵץ

בְּמוֹת מְשַׂנְּאֲךָ, כִּי בַּשְּׁנִיָּה

סִגְּרָהוּ בְּיָדֶךָ.

דוד

מִי יֵרֵד

אִתִּי תּוֹךְ הַמַּעְגָּל אֱלֵי שָׁאוּל?

אבישי

אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ.

דוד

טוֹב, בּוֹא נֵרֵדָה.

(יואב לוחש דבר-מה על אוזן אבישי וזה מניע בראשו לאות הסכמה. דוד ואבישי יורדים והולכים לעבר מחנה שאול.)

יואב

נִטֶּה מְעַט יְמִינָה, יְדִידַי:

מִשָּׁם נִרְאֶה מַה יַעֲשׂוּ דָּוִד

וַאֲבִישַׁי בְּמַחֲנֵה שָׁאוּל.

עשהאל

וּמַה דַּעְתְּךָ: הֲיַעֲשֶׂה דָוִד

כַּעֲצָתְךָ הַפָּעַם?

יואב

אִם חָפֵץ

הוּא בַּחַיִּים, עָלָיו לַעֲשׂוֹתָהּ.

עשהאל

אוּלָם לִבִּי יָפוּן אִם יַעֲשֶׂנָּה.

עמינדב

הִנֵּה הֵם כְּבָר בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה.

מנוח

הֵם מִתְקָרְבִים לִמְרַאֲשׁוֹתֵי שָׁאוּל.

עמינדב

שָׁם חֲנִיתוֹ בָּאָרֶץ מְעוּכָה.

עשהאל

אַבְשַׁי שׁוֹלֵחַ יָד אֶל הַחֲנִית –

יואב

לַעֲזָאזֵל! דָּוִד חָטַף אוֹתָהּ!..

עשהאל

נִרְאֶה אֵפוֹא מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ.

יואב

הוּא

מְאוּם לֹא יַעַשׂ בָּהּ.

עשהאל

מָה עוֹד לָקַח?

מנוח

אִם לֹא אֶשְׁגֶה, צַפַּחַת מַיִם הִיא

אֲשֶׁר לָקָח.

עמינדב

הוֹלְכִים הֵם וְשָׁבִים.

יואב

כֵּן, הֵם שָׁבִים וְכָל-עֻמַת שֶׁבָּאוּ.

עשהאל

הֲלֹא שָׁלָל: חֲנִית אַחַת.

צַפַּחַת מָיִם.

יואב

הֲתֻלִּים עִמָּךְ,

וְאָנֹכִי לִבִּי בִּי יִתְחַמֵּץ.

הָהּ, לָמָּה לֹא הָלַכְתִּי אָנֹכִי

עִמּוֹ!

(דוד ואבישי חוזרים)

עשהאל

אָכֵן שָׁלָל רַב וִיקַר-עֵרֶךְ

הַפַּעַם הֵבֵאתֶם.

אבישי

זֶה שְׁלַל דָּוִד.

יואב

מַדּוּעַ לֹא הֵבֵאתָ אֶת רֹאשׁוֹ

וְשִׁבַּחְתִּיךָ כִּי בֶּחָכְמָה עָשִׂיתָ?

עַתָּה נִסְכָּלְתָּ! וְיִתֵּן הָאֵל

אֲשֶׁר לֹא תִנָּחֵם בְּאַחֲרִיתֶךָ.

דוד

חָלִילָה לִי, יוֹאָב, מִשְׁלֹחַ יָד

בִּמְשִׁיחַ אֲדֹנָי.

יואב

שֶׁיְּבַקֵּשׁ

אֶת נֶפֶשׁ מְשִׁיחוֹ, הַטּוֹב מִמֶּנּוּ

פִּי שִׁבְעָה. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ

לְקוֹל הָאוֹת נִתַּן לָךְ מִשָּׁמָיִם?

יואב

אִם אֱלֹהִים חָפֵץ לַהֲמִיתוֹ

יֵשׁ לוֹ שְׁלִיחִים הַרְבֵּה גַּם בִּלְעָדַי,

וְאָנֹכִי לֹא תִהְיֶה-בּוֹ יָדִי.

יואב

לְבַעֲבוּר תִּהְיֶה יָדֵהוּ בָּךְ…

דוד

אָמְנָם יָדַעְתִּי, כִּי נַפְשִׁי יִשְׁאַף

וְלֹא יֶחְדַּל מֵרְדֹף אוֹתִי תָּמִיד

אַף לֹא יָחוּס, לֹא יַחֲמֹל עָלַי

אִם בְּיָדוֹ אֶפֹּלָה, – אַךְ לִבִּי

בְּכָל זֹאת לֹא יִתְּנֵנִי לְהָרִים

יָדִי לְהַשְׁחִיתֵהוּ. אֵין לִי טוֹב

כִּי אֶמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים –

וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי לְבַקְשֵׁנִי עוֹד.

יואב

אַתָּה – אֶל הַפְּלִשְׁתִּים?

דוד

עַד עֵת-מוֹעֵד.

יואב יְהִי כֵן, כִּי עֵצָה אַחֶרֶת אַיִן

לְאִישׁ אֲשֶׁר כָּמוֹךָ.

דוד

מַה דַּעְתְּכֶם

אַתֶּם, אֶחָי?

חלק מן השרים אֶל כָּל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ,

נֵלֵךְ.

שאר השרים

וּבַאֲשֶׁר תִּהְיֶה אַתָּה,

נִהְיָה גַם אָנוּ.

דוד

טוֹב אֵפוֹא, חָרַצְנוּ,

(בפנותו אל עבר מחנה שאול)

אַבְנֵר! אַבְנֵר! הֵן תַּעֲנֶה אַבְנֵר!

(אבנר מופיע בקצה המחנה.)

אבנר

מִי זֶה אַתָּה, שֶׁתַּעֲרֹב לִבְּךָ

לִקְרֹא בְקוֹל, בְּעֵת אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ

יוֹאִיל לָתֵת שֵׁנָה לְעַפְעַפָּיו?

דוד

וּמִי הוּא זֶה, שֶׁיַּעֲרֹב לִבּוֹ

לָתֵת שֵׁנָה לְעַפְעַפָּיו, בְּעֵת

אֲשֶׁר עָלָיו לִשְׁמֹר עַל אֲדוֹנָיו

הַמֶּלֶךְ? הַבֵּט-נָא, אַבְנֵר, וּרְאֵה:

אַיֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְצַפַּחַת

הַמַּיִם מִמֵּרַאֲשׁוֹתָיו? חַי אֲדֹנָי,

בֶּן-מָוֶת אָתָּה! וּבְנֵי-מָוֶת כָּל

אֲשֶׁר אִתָּךְ! כִּי בָּא אַחַד הָעָם

עַד לְמִשְׁכָּב הַמֶּלֶךְ הַנִּרְדָּם,

וְלוּ אָבָה יָכֹל גַּם הַשְׁחִיתוֹ,

וּבְלִי אֲשֶׁר יֵדַע אָדָם יַד-מִי

זֹאת עָשְׂתָה… הֲכָכָה תִּשְׁמְרוּ

עַל מַלְכְּכֶם, מְשִׁיחַ-אֲדֹנָי?

אָכֵן כֻּלְּכֶם בְּנֵי-מָוֶת!

(שאול מופיע גם הוא בקצה המחנה)

שאול (בקול רועד מבכי)

הֲקוֹלְךָ-זֶה,

בְּנִי דָוִד?

דוד

קוֹל עַבְדְּךָ, מַלְכִּי!

הָהּ, מֶה עָשִׂיתִי! מָה רָעָה בְּיָדִי,

כִּי לֹא תֶחְדַּל מֵרְדֹף אֶת עַבְדְּךָ

וּמִבַּקֵּשׁ נַפְשֵׁהוּ לִסְפּוֹתָהּ?

וְלָמָּה תַּטֶּה-אֹזֶן אֶל דִּבְרֵי

אַנְשֵׁי רָכִיל, זוּ יְסִיתוּךָ בִּי?

אַךְ אֲרוּרִים יִהְיוּ מְתֵי-אָוֶן אֵלֶּה!

כִּי אֶת נָוִי הֵשַׁמּוּ וַיְגָרְשׁוּנִי

מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת הָאֵל.

יִרְאֶה אֵפוֹא הָאֵל עֱנוּת נַפְשִׁי

מַכְאוֹבֵי לִבִּי הַנֶּאֱמָנִים

וְהִתְעוֹרֵר עַל מְשַׂנְּאֵי-חִנָּם

לִנְקֹם מֵהֶם אֶת נִקְמָתִי רַבָּה

עַל כָּל אֲשֶׁר הֵם לְנַפְשִׁי עוֹלֵלוּ!..

וְאַתָּה, מַלְכִּי, רְאֵה נָא גַּם רְאֵה:

הִנֵּה זֶה פַּעֲמַיִם נְתָנְךָ

אֱלוֹהַּ בְּיָדִי, וְתִרְדְּפֵנִי

עַל לֹא עָוֹן וָפֶשַׁע, לֹא אָבִיתִי

לִשְׁלֹחַ יַד בְּךָ, בִּמְשִׁיחַ אֵל.

עַד אָן אֵפוֹא תִּגְמֹל אוֹתִי רָעָה

עַל חֶמְלָתִי וְרַחֲמַי עָלֶיךָ?

שאול (בקול בוכים)

חָטָאתִי, בְּנִי דָוִד, מְאֹד חָטָאתִי,

הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶה הַרְבֵּה מְאֹד,

וּמֵעַתָּה – נִשְׁבַּעְתִּי בֵּאלֹהִים,

אִם עוֹד אָרַע לָךְ. שׁוּבָה, בְּנִי דָוִד,

והיטבתיך תַּחַת הָרָעָה,

אֲשֶׁר גָּמֹל גְּמַלְתִּיךָ עַד הַיּוֹם.

דוד

לָשׁוּב… לְאָן?.. אֶל-מִי?.. נָוִי הָשֵּׁם,

וּנְוַת בֵּיתִי, יִקְרַת כָּל תִּפְאַרְתִּי

וְגִיל חַיַּי – כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

לְאֵין מַרְפֵּא… אֵי שָׁם… בִּידֵי אִישׁ-זָר…

וְאָנֹכִי – שְׁכוֹל, הָהּ, לְנַפְשִׁי!

הָהּ! לָמָּה כֹּה יִסְּרַנִּי אֱלֹהִים? (בוכה)

שאול

לִבִּי נִשְׁבָּר, נַפְשִׁי עָלֵי תָּשׁוּחַ,

כִּי מִיָּדִי לְךָ כָּל הָרָעָה,

מִיַּד אֲבִי אַיֶּלֶת אֲהָבֶיךָ,

זוּ אֲהַבְתִּיהָ לֹא פָּחוֹת מִמֶּךָּ,

וּמַכְאוֹבִי כָּעֵת כְּמַכְאוֹבֶךָ.

אָנָּא סְלַח-נָא כְּגֹדֶל נַפְשְׁךָ

לְכָל אֲשֶׁר נוֹאַלְתִּי וְחָטָאתִי

וְאַל תָּשִׁיב לִי כִּגְמוּלִי הָרָע.

בִּבְנוֹת אֱלוֹהַּ בַּיִת לְדָוִד.

יָדַעְתִּי גַּם יָדֹעַ תִּמְלֹךְ

וְקָמָה בְּיָדְךָ הַמַּמְלָכָה,

כִּי כֵן יָעַץ הָאֱלֹהִים מֵאָז,

וּמִי יוּכַל יָפֵר אֶת עֲצָתוֹ?

שֶׁעַתָּה, רֵעִי דָוִד הַטּוֹב מִמֶּנִּי,

אַל תִּזְכָּר-לִי אֶת עֲוֹנִי הָרַב

וְהִשָּׁבַע לִי בֵּאלֹהִים פֹּה נֶגֶד

אַחֵינוּ שֶׁבִּשְׁתֵּי הַמַּחֲנוֹת,

כִּי לֹא תַכְרִית זַרְעִי אַחַר מוֹתִי

וְלֹא תַשְׁמִיד שְׁמִי מִבֵּית אָבִי.

דוד

חָלִילָה לִי מִזֹּאת! חַי אֱלֹהִים

אִם אַעַשׂ כַּדַּבָר הָרַע הַזֶּה

לַאֲדוֹנִי לִמִשִׁיחַ אֲדֹנָי.

שאול

בָּרוּךְ תִּהְיֶה אֵפוֹא לְאֵל עֶלְיוֹן.

דוד

הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ, יַעֲבֹר

אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ;

וְהָאֱלֹהִים הָשֵׁב יָשִׁיב לָאִישׁ

אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמוּנָתוֹ.

(אחד מאנשי שאול בא ולוקח את החנית.)

הֱיֵה שָׁלוֹם, מַלְכִּי!

שאול לֵךְ לְשָׁלוֹם,

בְּנִי! עֲשֵׂה וְגַם יָכֹל תּוּכַל,

כִּי אֱלֹהִים עִמָּךְ.

(מביט זמן-מה אחרי דוד, ההולך ונעלם עם אנשיו)

נָקוּם נֵלֵכָה!

(הולך לו גם הוא עם אנשיו)


מַעֲרָכָה רְבִיעִית

 

תמונה א'    🔗

חדר בבית פלטי. מאחד החדרים הסמוכים נשמע קוֹל מיכל בזמרה:

סַמְכוּנִי בַּאֲשִׁישׁוֹת,

רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים,

כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנֹכִי…

נכנס פלטי

פלטי

וּבְכֵן, דָּוִד לָקַח לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים!

אֵין-זֹאת כִּי הוּא נוֹאַשׁ כְּבָר מִמִּיכַל

וִיבַקֵּשׁ-לוֹ תַּעֲנוּגוֹת וָאֹשֶׁר

בְּחֵיק נָשִׁים יָפוֹת אֲחֵרוֹת…

הֶאָח! עַתָּה נִשְׁקֶפֶת לִי תִּקְוָה

לִזְכּוֹת בְּזוֹ, שֶׁהוּא וִתֵּר עָלֶיהָ,

וּבְלִי גָאֵל בְדָם נָקִי יָדָי…

גַּם אֱלֹהִים אוֹת לְטוֹבָה יֵרְאֵנִי,

כִּי זֹהַר בִּינָתָהּ אֲשֶׁר הוּעַם

הֵחֵל שׁוּב לְנַצְנֵץ מַמַּחְשַׁכֶּיהָ,

וּבְחֶסֶד אֱלֹהִים יַרְבֶּה נָגְהוֹ

כְּנֹגַהּ שַׁחַר, הַהוֹלֵךְ וָרָב

עַד צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ וְיִכּוֹן הַיּוֹם.

(מהחדר הסמוך נשמע שוב קול מיכל בזמרה:)

קוֹל דּוֹדִי! הִנֵּה זֶה בָּא!

מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים,

מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.

דּוֹמֶה דוֹדִי לְעֹפֶר קַל,

לִצְבִי עוֹרֵג עַל צְבִיָּתוֹ –

דּוֹדִי-לִי וַאֲנִי-לוֹ!..

צְרוֹר-הַמוֹר דּוֹדִי-לִי,

בֵּין שָׁדַי יָלִין,

שְׂמֹאלוֹ תַחַת רֹאשִׁי

וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי…

עַד יָפוּחַ הַיּוֹם

וְנָסוּ הַצְּלָלִים.

פלטי

אָמְנָם כַּיּוֹם עוֹד אַהֲבַת מִיכַל

אֶת בֶּן-יִשַׁי רַבָּה וַעֲצוּמָה

וְהוּא כָּל-שִׂיחָתָהּ וַהֲגִיגָהּ;

אַךְ אִם עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה,

הֲלֹא קָשָׁה כִּשְׁאוֹל גַּם הַקִּנְאָה;

וּבְהִוָּדַע לָהּ, כִּי לָקַח דָּוִד

נָשִׁים עָלֶיהָ, וְחָרָה אַפָּהּ

וּבְקִנְאָתָהּ תֵּקַע נַפְשָׁהּ מִמְּנוּ

וּבִין תָּבִין אָז עֵרֶךְ אַהֲבַת

הָאִישׁ, כְּאֵשׁ תָּמִיד תִּיקַד קִרְבּוֹ,

וְהוּא בּוֹחֵר לָלֶכֶת עֲרִירִי

יְמֵי חֶלְדּוֹ כֻּלָּהַם מִחַבֵּק

חֵיק כָּל אִשָּׁה אַחֶרֶת – וְתָאִיר

אֵלַי פָּנִים אַף תִּמְשְׁכֵנִי חֶסֶד.

(נשמעת דפיקה בדלת)

יָבוֹא!

(נכנס הרופא)

הרופא

שָׁלוֹם עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי!

פלטי

עָלֶיךָ הַשָּׁלוֹם, רוֹפֵא נִכְבָּד!

הֵבֵאתָ הַסַּמִים אֲשֶׁר אָמַרְתָּ?

הרופא (בהושיטו לו צלוחית)

כֵּן; הֵם יַרְגִּיעוּ עוֹד יוֹתֵר

נַפְשָׁהּ,

וְלֹא יְרַחֵק הַיּוֹם וַאֲרוּכָה

לָהּ תַּעֲלֶה וְנִרְפְּאָה כָּלִיל.

פלטי

אָמֵן! יִתֵּן אֱלוֹהַּ כִּי יָבוֹא

דְבָרְךָ, וַאֲכַבֶּדְךָ כַּאֲשֶׁר

עוֹד לֹא כִּבֵּד אָדָם רוֹפֵא בָּאָרֶץ.

הרופא

אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי!

פלטי

הַגִּידָה נָא: הֲגַם אַתָּה שָׁמַעְתָּ

כִּי בֶּן-יִשַׁי לָקַח לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים?

הרופא

אֲנִי גַּם זֹאת שָׁמַעְתִּי; כִּי בָּרַח

עִם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים,

וְגַם כָּל-אֲנָשָׁיו הָלְכוּ אִתּוֹ

אִישׁ וּבֵיתוֹ.

פלטי

מִפְּנֵי שָׁאוּל בָּרַח.

הרופא

אָמְנָם עַתָּה, אַחַר שֶׁבַּשְּׁנִיָּה

סִגְּרוֹ הָאֱלֹהִים בְּיַד דָּוִד

וְזֶה חָמַל עָלָיו מֵהַשְׁחִיתוֹ, –

גָּבַר עָלָיו הֲמוֹן לִבּוֹ מְאֹד,

וַיִּנָּחֵם עַל כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ

וַיִּשָּׁבַע לוֹ בֵּאלֹהֵי אָמֵן

כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לְהָרֵעַ לוֹ,

אַף כִּי חִלָּה פָנָיו לָשׁוּב אֵלָיו

וֶהֱטִיבָהוּ תַּחַת הָרָעָה

אֲשֶׁר גְּמָלוֹ עַד הֵנָּה…

פלטי

זֹאת אוֹמֶרֶת,

יָשִׁיב לוֹ אֶת מִיכַל…

הרופא

אוּלַי. אָכֵן

דָּוִד יָרֵא לָשׁוּב אֵלֵיהוּ, פֶּן,

בִּהְיוֹת עָלָיו הָרוּחַ הָרָעָה,

יָשׁוּב לִצְדוֹת נַפְשֵׁהוּ לְקַחְתָּה –

וַיִּמָּלֶט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.

גַּם אֶת מִיכַל חוֹשֵׁב הוּא, כַּנִּרְאֶה,

לִכְלִי שָׁבוּר שֶׁאֵין מַרְפֵּא לוֹ עוֹד.

פלטי

טוֹב שֶׁבָּרַח לוֹ עִם נָשָׁיו מִגְּבוּל

הָאָרֶץ.

הרופא

אַךְ לֹא-טוֹב שֶׁתֵּדַע-זֹאת

מִיכַל. אָמְנָם אֵין-רַע אִם יִוָּדַע לָהּ

כִּי הוּא נִמְלָט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים;

מִפְּנֵי אָבִיהָ, הַמְּבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ;

אוּלָם חָלִילָה לָהּ עַתָּה מִדַּעַת

דָּבָר וַחֲצִי-דָבָר עַל הַנָּשִׁים

אֲשֶׁר לָקָח: זֶה יְהֻמֶּהּ כָּרַעַם,

וְהִתְבַּלְּעוּ שֵׁנִית עֶשְׁתּוֹנוֹתֶיהָ

אַחַר אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ שׁוּב אֵלֶיהָ.

פלטי

מָתַי אֵפוֹא יֻתַּר לָהּ זֹאת לָדַעַת?

הרופא

בְּהֵרָפְאָהּ כָּלִיל מִמַּחֲלָתָהּ

וִיהִי דֵי עֹז וְאֹמֶץ בְּרוּחָהּ

לָשֵׂאת כָּל רֹעַ הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת.

הנערה

וְלֹא תֻכֶּה שֵׁנִית בְּתִמְהוֹן-לֵב?

הרופא

אִם אַךְ תֵּדַע אָז לְכַלְכֵּל דְּבָרֶיךָ

בְּרֹב תְּבוּנָה וּבִזְהִירוּת רַבָּה,

(נכנסת נערה)

הנערה

שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, אֲדוֹנִי!

וְהַשֻּׁלְחָן כְּבָר עָרוּךְ הִנֵּהוּ.

פלטי (אל הרופא)

הוֹאִילָה נָא כַּבְּדֵנִי, חֲבִיבִי,

וְסַעֲדָה כַּיּוֹם עַל שֻׁלְחָנִי.

הרופא

אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי!

(יוצאים)


 

תמונה ב'    🔗

חדר בבית יהונתן. מופיעים יהונתן וגרא.

גרא

בֵּין הַמְרַגְּלִים כֻּלָּם, שֶׁנִּתְפְּשׂוּ

וַיִּתָּלוּ עַל פִּי דּוֹאֵג עַד הֵנָּה,

אֵין אַף פְּלִשְׁתִּי אֶחָד! מוּזָר מְאֹד.

יהונתן

וְעוֹד יוֹתֵר מוּזָר הוּא הַדָּבָר

שֶׁהֵם כֻּלָּם מִבְּנֵי הַגִּבְעוֹנִים,

אֲשֶׁר מִימוֹת בִּן-נוּן וְעַד יָמֵינוּ

נֶאֱמָנִים הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל

וְכָל רָעָה לֹא נִמְצְאָה בָּהֶם.

אַךְ כְּסִיל אָדָם יָכוֹל לְהַאֲמִין

כִּי לְפִתְאֹם הָפְכוּ לִהְיוֹת בּוֹגְדִים

כָּאֵלֶּה, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ רֹב דּוֹרוֹת

יָשְׁבוּ אִתָּם כְּשֶׁבֶת אַחִים-יַחַד,

וְכִפְתָאִים חִסְרֵי בִּינָה וָדַעַת

יוֹרוּ הַדֶּרֶךְ לָאוֹיֵב לָבוֹא

בְּשַׁעֲרֵי מוֹלַדְתָּם גַּם הֵמָּה,

לַכְבִּיד עֻלּוֹ עָלֵימוֹ וּלְדַכְּאָם

עַד לֶעָפָר… כִּי מַה יּוּכְלוּ קַוּוֹת

מִן הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרִיצִים הָאֵלֶּה

מִלְּבַד מִמְשַׁל זָדוֹן, חָמָס וָרֶשַׁע?

גרא

נַנִּיחַ רֶגַע, כִּי נִפְתָּה לִבָּם

שֶׁל אֲחָדִים מֵהֶם עַל בֶּצַע כֶּסֶף

וַיִּכָּשְׁלוּ בְּמַעֲשֵׂי בְּגִידָה;

אוּלָם הָאֲדוֹמִי אַבִּיר הַלֵּב

הֲלֹא יִתְלֶה מֵהֶם לַעֲשָׂרוֹת!

יהונתן

וְאִם לַעֲשָׂרוֹת בַּכַּף נִתְפָּשׂוּ,

הֲלֹא יוֹצֵא מִזֶּה כִּי מִסְפָּרָם

מַגִּיעַ לְמֵאוֹת – דָּבָר אֲשֶׁר

לֹא יֵאָמֵן בְּשׁוּם עִנְיָן וָאֹפֶן!

גרא

קָשֶׁה גַם לַאֲמִין, כִּי הַפְּלִשְׁתִּים

סוֹמְכִים בַּכֹּל עַל מְרַגְּלִים שְׂכִירִים

מִבְּנֵי הָאָרֶץ, אִם יֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה,

וְאֵין סָפֵק, כִּי עֲרֵלִים רַבִּים

יְשׁוֹטְטוּ בָּאָרֶץ לְחָפְרָה –

וְאַף אֶחָד מֵהֶם עוֹד לֹא נָפַל

בִּידֵי דוֹאֵג וַאֲנָשָׁיו עַד כֹּה!

מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת?

יהונתן הוֹ, אֵין זֹאת אוֹמֶרֶת

כִּי-אִם מְזִמַּת-בֶּגֶד נִתְעָבָה.

עָלֵינוּ לְסַכֵּל בְּעוֹד מוֹעֵד

מְזִמָּתוֹ זֹאת, פֶּן יָמִיט עָלֵינוּ

וְעַל אַרְצֵנוּ בְפִתְאֹם הֹוָה

שֶׁלֹּא נוּכַל כַּפְּרָהּ.

גרא

אֲבָל הַמֶּלֶךְ

יֵאְטָם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ כַּל דָּבָר,

אֲשֶׁר יוּכַל עַרְעֵר אֶת אֵמֵוּנוֹ

בָּאֲדוֹמִי הַזֵּד, וְגַם אַבְנֵר

יִתֵּן אֵמוּן רַב בִּבְלִיעַל זֶה.

מֻכֵּי בַּסַּנְוֵרִים הֵם לֹא יִרְאוּ

אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת, הַמִסְתַּתְּרוֹת

מֵאַחֲרֵי כָּל שֵׁרוּתָיו כֻּלָּם

שֶׁל הֶחָנֵף וְהַמֵּרָע הַזֶּה.

יהונתן

אֲנִי אֶפְקַח עֵינֵימוֹ לִרְוָחָה,

וְנַעֲווּ מַרְאוֹת תּוֹעֲבוֹתָיו,

וּבוֹשׁוּ וְחָפְרוּ מֵאֵמוּנָם

וּבִטְחוֹנָם בְּאִישׁ הַחֲמָסִים,

אִישׁ הַזָּדוֹן, הַתּוֹךְ וְהַמִּרְמָה,

קְלוֹן-בֵּית-הַמֶּלֶךְ וְחֶרְפַּת סוֹדוֹ.

שׁוֹבָל הָאֲדוֹמֵי כְּבָר נִשְׁבְּרָה

רוּחוֹ, וּתְמוֹל נָכוֹן הָיָה גַלּוֹת

סוֹד רֶצַח יוֹיָדָע וְהִתְנַקְּשׁוּת

הָרֶשַׁע בְּנַפְשִׁי: אוּלָם נִחַם

וַיּוֹסֵף שְׁמֹר הַסּוֹד בְּתוֹךְ בִּטְנוֹ.

לְכָה אֵפוֹא אֶל חוּר, שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר,

אֱמֹר לוֹ, כִּי חֶפְצִי אֲשֶׁר יָשׁוּב

וְיַהֲפֹךְ יָדוֹ בָּאֲדוֹמִי,

יַאֲכִילֶנּוּ לַעֲנָה, מֵי-רוֹשׁ

יַשְׁקֶנּוּ עַד יוֹרִישׁ הַסּוֹד מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ

וְאָז…

(נכנס נעמן הרמתי)

נעמן הרמתי

הָהּ, יוֹנָתָן! מַהֵרָה! חוּשָׁה!

הַצִּילָה נְתוּנִים לַחֶרֶב!

יהונתן

מַה הַדָּבָר? מִי הֵמָּה הַצְּפוּיִים

לַחֶרֶב?

נעמן הרמתי

כָּל הַגִּבְעוֹנִים. יָצָא

הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.

דּוֹאֵג בֶּן-הַבְּלִיַּעַל יַאְשִׁימֵם

בְּמִכְתָּבוֹ כְּלָמוֹ בִּבְגִידָה,

אֲהָהּ! מִפַּחַד עֲלִילוֹת הָרֶשַׁע,

אֲשֶׁר יָשִׂים לָהֶם אִישׁ-הַדָּמִים,

בּוֹרְחִים רַבִּים מֵהֶם צִקְלָגָה אֶל-

דָּוִד, וְהֶעָרִיץ הָאֲדוֹמִי

יִטְפֹּל עָלֵימוֹ שֶׁקֶר בְּזָדוֹן

לֵאמֹר: נָפֹל יִפְּלוּ אֶל הַפְּלִשְׁתִּים

לִהְיוֹת לָעֲרֵלִים לְמוֹ עֵינַיִם,

בַּעֲלוֹתָם עָלֵינוּ לַצָּבָא.

יהונתן

הוֹ, זֵד אָרוּר!

גרא

הוֹ, פֶּתֶן אַכְזָרִי

נעמן הרמתי חֲמַת הַמֶּלֶךְ בְּאַפּוֹ עָלְתָה,

וּבְאֵשׁ זַעְמוֹ וְעֶבְרָתוֹ צִוָּה

לְהַחֲרִים אֶת כָּל הַגִּבְעוֹנִים

וּבְלִי חֲמֹל עַל נַעַר וְזָקֵן.

יהונתן

אָיֹם!

גרא

נוֹרָא!

נעמן הרמתי

רִמּוֹן הַבְּאֵרוֹתִי

עָרַב אֶת לְבָבוֹ לַזְכִּיר לַמֶּלֶךְ

כִּי בְּרִית כְּרוּתָה לָהֶם, לַגִּבְעוֹנִים,

עִם יִשְׂרָאֵל מִימוֹת בִּן-נוּן, וְאֵין

לִנְגֹּעַ בָּמוֹ, פֶּן יִהְיֶה עָלֵינוּ

הַקֶּצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה, שֶׁנִּשְׁבְּעוּ

אָז יְהוֹשֻׁעַ וּנְשִׂיאֵי הָעָם.

וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ בְּרִמּוֹן

וַיָּטֶל בּוֹ הַחֲנִית וַיִפְצָעֶנּוּ

בְּזַעַם פֶּצַע מָוֶת.

יהונתן

אֵל אַדִּיר!

גרא

אָיֹם! נוֹרָא!

נעמן הרמתי

נִדְהַמְנוּ, וְהַמֶּלֶךְ

נָתַן עָלֵינוּ בְּקוֹלוֹ קוֹל זָעַם:

"הֲיֵלֶךְ לִי מִכֶּם אִישׁ לַעֲשׂוֹת

חֲרוֹן אַפִּי הַפַּעַם בַּבּוֹגְדִים?

אוֹ גַם אַתֵּמָה יַחַד בִּי תִּבְגֹּדוּ!"

כֻּלָּנוּ הֶחֱרַשְׁנוּ. וַתִּצְלַח

הָרוּחַ הָרָעָה אָז עַל הַמֶּלֶךְ

וַיֹּאמֶר לְטַרְפֵנוּ בְּאַפּוֹ.

וַיַּרְגִּיעֶנּוּ אֲבִינֵר לֵאמֹר:

“אֲנִי, מַלְכִּי, אֵלֵךְ אַף אֶעֱשֶׂה.”

וַיָּקֶם וַיֵּצֵא אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ

בְּשָׁלְחוֹ-בָּנוּ מַבָּטֵי עֶבְרָה.

עַתָּה, יְהוֹנָתָן, בְּשֵׁם הָאֵל,

עֲשֵׂה לְהַצָּלַת הָאֻמְלָלִים,

כִּי לֹא יָשׁוּב אַבְנֵר מִלַּעֲשׂוֹת

מִצְוַת הַמֶּלֶךְ זוֹ הַנּוֹרָאָה.

יהונתן (אל גרא)

שִׁמְעָה, גֵרָא: חֲבֹשׁ פִּרְדָּה קַלָּה

וְהִתְחַפֵּשׂ בַּל תַּכִּירְךָ כָּל עַיִן

וְחוּשָׁהּ לִמְסִלַּת שְׂדֵה כּוֹבֵס,

אֲשֶׁר עַל יַד בְּרֵכַת גִּבְעוֹן עוֹבֶרֶת,

וּגְלֵה שָׁם אֹזֶן הַכּוֹבְסִים בַּלָּאט

עַל הַצָּפוּי לַגִּבְעוֹנִים כֻּלָּם,

אִם לֹא יְמַהֲרוּ לְהִסְתַּתֵּר

בָּחֳרָשִׁים אֲשֶׁר עַל הֶהָרִים

וּבַמְּעָרוֹת וּבִנְקִיקֵי סְלָעִים

וּבִמְחִלּוֹת, אִישׁ בַּאֲשֶׁר יוּכַל,

וּמִהֲרוּ הֵם וְהַזְהֵר יַזְהִירוּ

אַחִים בָּעִיר, וְקָמוּ וּבָרָחוּ,

וְאַתָּה אַל תְּחַכֶּה, מַהֵרָה שׁוּב,

אַךְ לֹא בַּדֶּרֶךְ בָּהּ הָלָכְתָּ. בַּנְתָּ?

גרא

כֵּן, הֲבִינוֹתִי.

יהונתן

לֵךְ אֵפוֹא מַהֵר,

רְכַב וּצְלַח עַל דְּבַר אֱמֶת וָצֶדֶק,

וְאֵל שַׁדַּי יִהְיֶה בְּעֶזְרָתֶךָ.

(גרא יוצא)

נעמן הרמתי

עוֹד מְהוּמַת דָּמִים תֶּחְסַר בָּאָרֶץ

עֵת צַר יָזֹם לָבוֹא בִּשְׁעָרֶיהָ!

יהונתן

זוֹ מְזִמַּת דּוֹאֵג הִנֶּהָ, אַךְ

נָפֹל יִפֹּל בַּבּוֹר אֲשֶׁר יִכְרֶה.

(כותב)

אָנָּא מְסֹר אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה

לְחוּר שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, וּמָחָר

אוֹ מָחֳרָתַיִם בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל

יוּבָא הֲלוֹם הָאֲדוֹמִי הַזֵּד

וּבֶהָמוֹן צוֹהֵל הוּבַל יוּבַל

אֶל הַמַּטְבֵּחַ יוּכַן-לוֹ, כִּגְמוּל

עַל כָּל תּוֹעֲבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה

וְעַל מְזִמּוֹתָיו אֲשֶׁר יַחְמֹס,

כָּעֵת אֲמַהֶר-נָא אֶל אֲבִינֵר

וְאֶתְאַמֵּץ לְעַכְּבוֹ לָצֵאת

לְפֹעַל הַדָּמִים, יַסְפִּיקוּ אָז

הָאֻמְלָלִים נַפְשֶׁמוֹ לְמַלֵּט.

(יוצאים)


 

תמונה ג'    🔗

רחוב בגבעה מופיעים נעמן הרמתי וגרא.


נעמן הרמתי

סוֹף-סוֹף נִכְנָע שׁוֹבָל עִקֵּשׁ הַלֵּב,

פָּתַח אֶת פִּיו, הִתִּיר אֶת לְשׁוֹנוֹ.

וּקְנַז שָׁמַע וַיֵּעָנֶה גַם הוּא

וַיּוֹסֵף עַל דִּבְרֵי שׁוֹבָל כָּל-מַה

שֶׁזֶּה הִכְחִיד עוֹד תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.

גרא

וּבְכֵן הוּסַר הַלּוֹט מֵעַל פְּנֵי-

הַהִתְנַקְּשׁוּת בְּנֶפֶשׁ יוֹנָתָן?

נעמן הרמתי

כֵּן, יַד דּוֹאֵג בַּהִתְנַקְּשׁוּת הַזֹּאת,

וּצְפוֹ הַזֵּד הוּא שֶׁשָּׁלַח הַחֵץ

אֶל יוֹנָתָן בְּעַד-הַחַלּוֹן פְּנִימָה.

גַּם רֶצַח יוֹיָדָע תִּכֵּן דּוֹאֵג,

וִיעוּשׁ וְזַעֲוָן הֵם שֶׁבִּצְּעוּהוּ.

גרא

זֵדִים מְנֻוָּלִים:

נעמן הרמתי

אָכֵן עַתָּה

יוּשַׁב לָהֵמָּה כִּגְמוּלָם.

גרא

אֲבָל

הַגִּידָה נָא: מַה-בֶּצַע לְדוֹאֵג

בְּרַם הָאֲנָשִׁים, שֶׁמֵּעוֹלָם

הֵם לֹא גְמָלוּהוּ רָע?

נעמן הרמתי

מִי בָּא עַד-חֵקֶר

לֵב אִישׁ-זָדוֹן וָרֶצַח?

גרא

וְהַמֶּלֶךְ

הִבְדִּיל אוֹתוֹ לְטוֹב מִכָּל שָׂרָיו

וַיִּתֶּן-בּוֹ אֵמוּן בְּלִי גְבוּל!

נעמן הרמתי

כֵּן, פֶּתֶן בְּחֵיקוֹ גַּדֵל גִּדֵּל,

וְזֶה, כִּגְמוּל לוֹ, הִתְנַכֵּל לִבְנוֹ

לִשְׁלוֹחַ בּוֹ שֵׁן-רַעַל.

גרא

וְלָגֹל

עֲוֹן אַשְׁמַת הָרֶצַח עַל דָּוִד.

נעמן הרמתי

וּמִי יוֹדֵעַ מַה מְזִמַּת-בֶּגֶד

יַחְרֹשׁ עַתָּה הַזֵּד, יַקְדִּים לָשִׂים

עֲוֹן הַמַּעַל עַל הַגִּבְעוֹנִים

הַמִּסְכֵּנִים?

גרא

עוֹד לֹא הוּכַח פִּשְׁעָם

לְפִי עֵדִים, כַּחֹק לְיִשְׂרָאֵל,

וְלֹא נֶחְקַר עֲדֶנָּה, אִם בְּצֶדֶק

יִתְפֹּשׂ מֵהֶם הָאֲדוֹמִי הַזֵּד

וְכִמְרַגְּלִים יִתְלֵם עַל הָעֵצִים

אוֹ בַּעֲלִילוֹת עֲלֵיהֶם יָבוֹא, –

וְטֶבַח נֶעֱרַךְ בַּהֲמוֹנֵיהֶם,

שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לִמָּלֵט כֻּלָּם

אֶל הֶהָרִים וְאֶל הַיְעָרוֹת.

נעמן הרמתי

אֲהָהּ, כִּי לֹא אֵחַר הַרְבֵּה אַבְנֵר

לָצֵאת לְפֹעַל הַדָּמִים.

גרא

רִמּוֹן

יְשַׁר-הַלֵּב שִׁלֵּם בִּמְחִיר חַיָּיו

אֶת נִסְיוֹנוֹ לִמְנוֹעַ אֶת הַמֶּלֶךְ

מִשְּׁפֹךְ דַּם-נְקִיִּים, דַּם בְּנֵי-בְרִית

בְּלִי מִשְׁפָּט.

נעמן הרמתי

מִסְכֵּן! כְּצֵאת נַפְשׁוֹ

עוֹד לָחֲשׁוּ שְׂפָתָיו: "יְכַפֵּר-נָא

מוֹתִי עַל עֲוֹנוֹת עַמִּי, הָאֵל

יְחַדֶּשׁ-נָא גַם רוּחַ נְכוֹנָה

בְּקֶרֶב מְשִׁיחוֹ". דְּבָרָיו נָגְעוּ

עַד-לֵב כָּל הָעוֹמְדִים עָלָיו, וְאִישׁ

אָז לֹא יָכֹל עֲצוֹר עֵינוֹ מִדֶּמַע.

גרא

וּמַה יֹּאמַר עַתָּה הַמֶּלֶךְ?

נעמן הרמתי

הוּא

זוֹעֵם כִּכְפִיר פָּצוּעַ וַיְצַוֶּה

לָבִיא חִישׁ אֶת הָאֲדוֹמִי הַזֵּד

אֲסוּר בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְפָנָיו.

הִנֵּה יָבוֹא יְהוֹנָתָן הֲלוֹם,

מִפִּיו נוּכַל לִשְׁמֹעַ חֲדָשׁוֹת.

(אל יהונתן הבא)

מַה-זֶּה נִהְיָה? מַדּוּעַ זֶה פָּנֶיךָ

כֹּה זוֹעֲפִים, יְהוֹנָתָן?

יהונתן

אֲהָהּ!

דּוֹאֵג הַזֵּד הִסְפִּיק לְהִמָּלֵט

בְּטֶרֶם בּוֹ אֵלָיו עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ,

וְהוּא נָפַל אֶל הַפְּלִשְׁתִּים עִם-כָּל-

גְּדוּדוֹ.

גרא

אוֹת מְבַשֵּׂר רָעָה!

נעמן הרמתי

אֵין-זֹאת

כִּי הוּא חָרַשׁ זֶה כְּבָר מְזִמַּת הַמַּעַל

וַיָּבֶן גַּם אֶת אֲנָשָׁיו בַּסֵּתֶר

לָלֶכֶת אַחֲרֵיהוּ, בְּתִתּוֹ

לָהֶם הָאוֹת.

גרא

אָמְנָם נִרְאֶה כִּי כֵן הוּא.

יהונתן

לִבִּי הַגֵּד הִגִּיד לִי זֹאת מִכְּבָר,

אוּלָם, לַאֲסוֹנֵנוּ, לֹא יָכֹלְתִּי

לְהוֹכִיחַ לְאָבִי אֶת הַדָּבָר.

נעמן הרמתי

עַתָּה לֹא תְּאַחֵר הַמִּלְחָמָה

לָבוֹא בִּשְׁעָרֵינוּ.

יהונתן

וּבָעֵת

שֶׁהַמְּבוּכָה, אֲהָהּ, תִּגְדַּל בָּאָרֶץ!

הַגִּבְעוֹנִים נָסִים מְנוּסַת-חֶרֶב

מִפְּנֵי אַבְנֵר, מֵהֶם אֶלֵי דָּוִד,

מֵהֶם אֶל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה;

וְהַבְּאֵרוֹתִים אֲחוּזֵי פַּחַד

נָסִים לִצְפוֹן הָאָרֶץ; וְהָעָם

נָבוֹךְ הִנֵּהוּ מִמַּרְאֵה עֵינָיו

וּמִמִּשְׁמַע אָזְנָיו.

נעמן הרמתי

אֲבָל מַה פָּחַד

יִפְחֲדוּ הַבְּאֵרוֹתִים כֻּלָּם

כִּי יִבְרְחוּ בְּבֶהָלָה גַם הֵמָּה?

יהונתן

אוֹרֵב, שֶׁשַּׂמְתִּי אֶמֶשׁ מִסָּבִיב

לְבֵית דּוֹאֵג, תָּפְשׂוּ בְּאֵרוֹתִי

אֲשֶׁר הֵבִיא בְּכִיס בִּגְדוֹ מִכְתָּב

לְאֵשֶׁת הַבּוֹגֵד, אַךְ נֶעֶלְמָה

זוֹ כְּבָר (הִיא חָשָׁה אֶל דּוֹאֵג בַּעֲלָהּ

לְהוֹדִיעוֹ, אֲשֶׁר שׁוֹבָל וּקְנַז

גַּלֵּה גִלּוּ עַל מַעֲשַׂי פִּשְׁעוֹ,

וּלְהִמָּלֵט אִתּוֹ חִישׁ מִן הָאָרֶץ).

בִּמְצֹא הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּכְתָּב,

חָרַד הַבְּאֵרוֹתִי מְאֹד וַיֹּאמֶר:

"אִישׁ בַּל יָהִין אֶת הַמִּכְתָּב לִפְּתֹּחַ

זוּלַת הַמֶּלֶךְ אוֹ יְהוֹנָתָן,

כִּי סוֹד מַלְכוּת בּוֹ, סוֹד גָּדוֹל מְאֹד."

מִן הַמִּכְתָּב זֶה וּמֵחֲקִירָתִי

אֶת הַנִּתְפָּשׂ נוֹכַחְתִּי, כִּי הַלָּז

וְעוֹד חָבֵר אִתּוֹ, בְּאֵרוֹתִי,

שִׁמְּשׁוּ לוֹ לְדוֹאֵג, מִבְּלִי אֲשֶׁר

יֵדְעוּ אֶת זֹאת, אַךְ בְּהֵמוֹת מַשָּׂא

לְהַעֲבִיר כַּסְפוֹ וּזְהָבוֹ

אֵלָיו בַּסֵּתֶר, בְּהִתְכּוֹנְנוֹ

לִנְפֹּל אֶל הַפְּלִשְׁתִּים, וּמִכְתָּבִים

לָבִיא לוֹ מֵאִשְׁתּוֹ, בָּם תּוֹדִיעֶנּוּ

מִכָּל אֲשֶׁר יִשָּׁמַע-פֹּה עָלָיו

וְעַל אַנְשֵׁי סוֹדוֹ, הָעֲצוּרִים

בְּבֵית-הַבּוֹר. וְהַתְּמִימִים הַשְּׁנַיִם

נִתְעוּ לְהַאֲמִין. כִּי יְמַלְּאוּ

דְבַר-מֶלֶךְ נִכְבַּד-עֵרֶךְ, בַּעֲדוֹ

צָפוּן לָהֶם שָׂכָר טוֹב עִם דּוֹאֵג

וְחֶסֶד מִיֻחָד מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.

אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ, עַד מְהֵרָה

הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה לִבְאֵרוֹת,

כִּי שְׁנֵי בְּאֵרוֹתִים עָזְרוּ לְדוֹאֵג

לָפִיק מְזִמַת הַבֶּגֶד וְהַמַּעַל –

וַיֶּחֱרַד שָׁם כָּל הָעָם מְאֹד

מִפַּחַד, פֶּן יִמְצָא אוֹתָם הַקֶּצֶף

וְיֵעָשֶׂה גַם לָמוֹ כַּאֲשֶׁר

עָשָׂה אַבְנֵר לַגִּבְעוֹנִים – וַתָּחֵל

מְנוּסַת הַבֶּהָלָה מִשָּׁם.

נעמן הרמתי

וּמָה

עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כָּעֵת?

יהונתן

עָלֵינוּ

לִתְקוֹעַ בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ,

לַזְעִיק אֶת כָּל הָעָם מֵעָרֵיהֶם

לִגְבוּל פְּלֶשֶׁת וְעָמֹד הָכֵן

שָׁם לְהַכּוֹת אָחוֹר אֶת הָאוֹיֵב,

אִם הִתְפָּרֵץ יֹאמַר לְתוֹךְ אַרְצֵנוּ.

נעמן הרמתי

אֲהָהּ! דּוֹאֵג, יִמַּח שְׁמוֹ, יוֹדֵעַ

אֶת מוֹבָאֵי עָרֵי הַמִּבְצָרִים

וִיהִי לְמוֹרֵה-דֶרֶךְ לָאוֹיֵב

לִתְפֹּשׂ אוֹתָן.

יהונתן

חָלִילָה אֵפוֹא לָנוּ

מִבְּטֹחַ בְּעָרֵי הַמִּבְצָרִים,

כִּי לֹא נִשָּׂגֶב-בָּן. עַל שְׂדֵה הַקֶּטֶל

בִּקְרָב דָּמִים פָּנִים אֱלֵי פָּנִים,

עָלֵינוּ לְהַנְחִיל עַתָּה תְּבוּסָה

לָעֲרֵלִים וּלְהוֹכִיחַ גַּם

לָהֶם עוֹד פַּעַם, כִּי חָלְפָה-עָבְרָה

לִבְלִי-שׁוּב הָעֵת, בָּהּ לֹא נִמְצָא

בִּידֵי אִישׁ-יִשְׂרָאֵל חֲנִית אוֹ חֶרֶב.

גרא

אִלּוּ הָיָה דָוִד כַּיּוֹם עִמָּנוּ…

נעמן הרמתי

הָהּ! מַחֲלַת הַמֶּלֶךְ וְנִכְלֵי-

הָאֲדוֹמִי אִישׁ-הַדָּמִים דָּחוּהוּ

אֶל עֵבֶר צוֹרְרֵינוּ הָרָעִים.

יהונתן

אָכֵן לִבִּי בָּטוּחַ, כִּי דָוִד

לֹא יָנִיף חֶרֶב עַל עִבְרִי אָחִיהוּ.

וְהַפְּלִשְׁתִּים גַּם הֵם יָבִינוּ זֹאת

וְלֹא יִקְּחוּהוּ לַמַּחֲנֶה עִמָּם.

נעמן הרמתי אוּלָם בְּמַחֲנֵנוּ חֶסְרוֹנוֹ

מֻרְגָּשׁ יִהְיֶה.

גרא

נָכוֹן מְאֹד.

יהונתן

לָכֵן

עַתָּה עָלֵינוּ מִשְׁנֵה-עֹז לִלְבֹּשׁ

וּבִגְבוּרַת מִשְׁנֶה לְהִלָּחֵם

בָּעֲרֵלִים הָאֲרוּרִים הָאֵלֶּה

וְהַנְחִילָם תְּבוּסָה רַבָּה הַפַּעַם,

אֲשֶׁר גַּם תְּבוּסָתָם אָז בְּמִכְמָשׁ

הָיֹה תִהְיֶה לְעֻמָּתָהּ כְּאָיִן;

לְמַעַן יְצַוּוּ לִבְנֵי בְנֵיהֶם

לִבְלִי עוֹד הִתְגָּרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.

(מופיע יונדב)

מַה חֲדָשׁוֹת בְּפִיךָ, יוֹנָדָב?

יונדב

אֵין כָּל חָדָשׁ מִלְּבַד מַה שֶׁהַמֶּלֶךְ

צִוָּה לִקְרֹא אֶת הַשָּׂרִים כֻּלָּם

כִּי יֵאָסְפוּ אֵלָיו לְמוֹעֵצָה

לִפְנֵי רְפוֹת הַיּוֹם עוֹד לַעֲרֹב.

אַבְנֵר כְּבָר עִם הַמֶּלֶךְ, וְאַתָּה,

יְהוֹנָתָן, נִדְרָשׁ לָבוֹא אֵלָיו

מִיָּד.

יהונתן

אָבוֹא כְּרֶגַע.

נעמן הרמתי

גַם אֲנִי

לֹא אֲאַחֵר לָבוֹא.

יהונתן

הַמּוֹעֵצָה

הַזֹּאת אוֹמֶרֶת מִלְחָמָה קְרוֹבָה

בָּעֲרֵלִים. אַתָּה, גֵּרָא, תִּהְיֶה

נוֹשֵׂא כֵּלַי בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת.

גרא

אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי!

(כולם הולכים לעברים שונים מלבד יהונתן)

יהונתן (לבדו)

עִקְבוֹת הַפֶּשַׁע עַד פַּלְטִי יוֹבִילוּ!

לְמַעֲנֵהוּ, עֵקֶב שֹׁחַד רָב,

תִּכֵּן דּוֹאֵג אֶת רֶצַח יוֹיָדָע

וְחֵץ שֻׁלַּח אֵלַי בְּעַד-הַחַלּוֹן,

אִם לֹא לַהֲמִיתֵנִי, כְּדִבְרֵי

שׁוֹבָל וּקְנַז – אִם כִּי לֹא יֵאָמֵן

דָּבָר כָּזֶה עַל אִישׁ דָּמִים וָרֶצַח –

הֲלֹא לָגֹל בִּזְדוֹן לֵבָב עֲוֹן

אַשְׁמַת הַהִתְנַקְּשׁוּת עַל רֹאשׁ דָּוִד,

לְהַבְאִישׁוֹ בְּיִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ

וְלַהֲפֹךְ אוֹתִי לְאוֹיֵב-לוֹ,

עַד הַסְגִּירִי אוֹתוֹ בְּיַד אָבִי

לַהֲמִיתֵהוּ. וְכָל-זֹאת לְמַעַן

הַשֵּׂג מַטָּרָתוֹ: הֱיוֹת מִיכַל

לוֹ לְאִשָּׁה, כִּי אֲהֵבָהּ מְאֹד –

וּבְרֹב אַהֲבָתוֹ הֵמִיט עָלֶיהָ

אָסוֹן אָיֹם… אִישׁ אָוֶן וּמִרְמָה!

אַהֲבָתוֹ אַךְ תּוֹעֵבָה הִנֶּהָ,

כִּי עֲקֻבָּה מִדָּם הִיא, דָּם נָקִי.

וְלֹא יְכֻפַּר-לוֹ הַדָּם הַזֶּה!

כַּיּוֹם לֹא עֵת הִיא לְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ

אֶת תוֹעֲבוֹת אִישׁ-הַתְּכָכִים הַזֶּה,

לְהוֹסִיף רֹגֶז עַל רָגְזַת לִבּוֹ

וּלְהַגְדִּיל אֶת מְבוּכַת נַפְשׁוֹ;

אַךְ כִּי יִתֵּן אֱלוֹהַּ וּבְשָׁלוֹם

נָשׁוּבָה מִן הַמִּלְחָמָה, אֵדַע

מַה לַּעֲשׂוֹת אָז לַנָּבָל הַזֶּה.

(הולך לו)


 

תמונה ד'    🔗

חדר בארמון אכיש בגת. אל שולחן עגול יושבים בחצי גורן: אכיש, שאר ארבעה סרני פלשתים ודואג.


אכיש

אֲנַחְנוּ נֶאֱסֹף אֶת מַחֲנֵינוּ

אֲפֵקָה. עוֹד חַיָּה בְּזִכְרוֹנָם

שֶׁל הָעִבְרִים תְּבוּסַת הֲמוֹנֵיהֶם,

שֶׁהִנְחִילָם עַמֵּנוּ בַּאֲפֵק,

חֻרְבַּן שִׁלֹּה קִרְיַת מוֹעֲדֵיהֶם, –

וְיֶחֶרְדוּ אֲפֵקָה בְּהָמוֹן

לִגְדֹּר בְּעַד צְבָאנוּ מֵחֲדֹר

לִפְנִים הָאָרֶץ, וְעָרַכְנוּ שָׁמָּה

מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה

מִבְּלִי אֲשֶׁר נִקְרַב לַמִּלְחָמָה;

וְכָכָה נְרַתֵּק אֶת הָעִבְרִים

אֶל מְקוֹמָם שָׁם בַּאֲפֵק. בֵּין-כֹּה

וְרֹב גְּדוּדֵינוּ יִתְגַנְּבוּ בַּלָּאט,

בְּאֹפֶל הַלֵּילוֹת שֶׁל סוֹף הַחֹדֶשׁ,

בְּדֶרֶךְ חוֹף הַיָּם אֶל מְגִדּוֹ,

זֶה שַׁעַר עֵמֶק יִזְרְעֶאל; מִשָּׁם

נִפְשֹׁט בְּכָל הָעֵמֶק וְנִלְכֹּד

עַל-נְקַלָּה עָרָיו עַד הַיַּרְדֵּן.

וּבְהַשְׁאִירֵנוּ שָׁמָּה חֵיל-מַצָּב

נִפְנֶה דָרוֹמָה כְּנָהָר אֵיתָן

שָׁטֹף עָבֹר וְעַד צַוָּאר הַגִּיעַ.

דּוֹאֵג יַרְאֵנוּ מְבוֹאוֹת עָרֵי-

הַמִּבְצָרִים כֻּלָהַן, וְנָפְלוּ

זוֹ-אַחַר-זוֹ גַּם הֵנָּה בְּיָדֵינוּ,

כִּנְפֹל הַבַּכּוּרוֹת אֶל-פִּי אוֹכֵל

בְּהִנּוֹעָן. וְיָרַשְׁנוּ אֶת הָאָרֶץ

מִיַּם כִּנֶּרֶת וְעַד-יָם-הַמֶּלַח

וּמִן הָעֵמֶק עַד שׂוֹרֵק הַנַּחַל

וְעַד יְרוּשָׁלֵם עִיר הַיְּבוּסִי

עִם כָּל שַׁדְמוֹת קִדְרוֹן עַד יָם-הַמֶּלַח;

וּמְבֻתָּרִים כֹּה לִשְׁלשָׁה בְּתָרִים

בְּאֵין יְכֹלֶת עוֹד לְהִתְאַחֵד,

יִכָּנְעוּ לָנוּ הָעִבְרִים כֻּלָּם

וְהָיוּ לָנוּ אָז לְמַס עוֹבֵד.

סרן א'

תָּכְנִית מְצֻיָּנָה!

סרן ב'

יִתֵּן דָּגוֹן

וְיַעַל בְּיָדֵנוּ לְבַצְּעָהּ.

סרן ג'

אָמֵן!

סרן ד'

כָּעֵת עָלֵינוּ לַחֲרֹץ

מַה לַּעֲשׂוֹת הַפַּעַם בְּדָוִד.

אכיש

נִשְׁמַע נָא מַה בְּפִי דוֹאֵג עַתָּה.

דואג

טוֹב עֲשִׂיתֶם כִּי שִׁלַחְתֶּם אוֹתוֹ

מִשֶׁבֶת פֹּה בְּעִיר הַמַּמְלָכָה,

וְלֹא יֵדַע דָּבָר מִן הַתָּכְנִית

לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו.

אכיש

אַף לֹא יֵצֵא עִם אֲנָשָׁיו אִתָּנוּ

בַּמַּחֲנֶה?

דואג

לְפִי דַעְתִּי לֹא טוֹב

כִּי הוּא יֵצֵא בַּמַחֲנֶה אִתָּנוּ,

פֶּן לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה יִהְיֶה.

סרן ב'

צָדְקוּ דִבְרֵי דוֹאֵג.

סרן א'

צָדְקוּ מְאֹד.

סרן ד'

וּמִלְחַמְתֵּנוּ בְּמִכְמָשׁ תּוֹכִיחַ;

יָצֹא יָצְאוּ אֲזַי עִבְרִים אִתָּנוּ –

וַיֵּהָפְכוּ פִּתְאֹם לְרוֹעֶץ-לָנוּ.

סרן ג'

אַךְ קָמָה מְבוּכָה בְּמַחֲנֵנוּ,

וַיַּהַפְכוּ כֻּלָּם נִשְׁקָם נֶגְדֵּנוּ,

וַתֶּרֶב וַתִּגְדַּל הַמְּהוּמָה

וַתּוֹעֶל לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן

לְהַנְחִילֵנוּ אָז אֶת הַתְּבוּסָה.

אכיש

עַתָּה שׁוֹנֶה הוּא הַדָּבָר מֵאָז.

עִבְרִים הָהֵם תָּפַשְׂנוּ עָרֵיהֶם

וַנֵּרְד בָּהֵמָּה בְּחָזְקָה, לָכֵן

הֵם שָׁמְרוּ-לָנוּ עֶבְרָתָם בַּסֵּתֶר

וַיִּשְׁאֲפוּ לִפְרֹק מֵעֲלֵיהֶם

עֻלֵּנוּ הַקָּשֶׁה, וּבְיוֹם מִלְּחֶמֶת

מָצְאוּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהָפִיק

אֶת זְמָמָם. לֹא-כֵן דָּוִד. הוּא בָּא

מִפְלָט בַּקֵּשׁ אֶצְלֵנוּ מֵרוֹדְפוֹ

אוֹיְבוֹ בְּנֶפֶשׁ, וּבְנָפְלוֹ אֵלֵינוּ

הֲלֹא הִבְאִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ

וְעֶבֶד נֶאֱמָן כַּיּוֹם הוּא לָנוּ.

וְאַף גַּם זֹאת: לֹא אָנֹכִי שִׁלַּחְתִּי

אוֹתוֹ מִפֹּה לָשֶׁבֶת בְּצִקְלָג.

הוּא-הוּא אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-זֹאת מִמֶּנִּי;

אוֹת-הִיא כִּי לֹא יִתֵּן לִבּוֹ לָדַעַת

מִכָּל אֲשֶׁר אִתָּנוּ.

דואג

וְאוּלַי

זֶה אוֹת כִּי לֹא יֹאבֶה אֲשֶׁר תֵּדְעוּ

מִכָּל אֲשֶׁר אִתּוֹ?.. כִּי לֹא הִבְאִישׁ

בְּיִשְׂרָאֵל, עֵדִים הֵם עֲשָׂרוֹת

מִבְּנֵי עַמּוֹ, אֲשֶׁר יוֹסִיפוּ עוֹד

לִנְפֹּל אֵלָיו צִקְלָגָה לַבְּקָרִים –

רְאֹה יִרְאוּ אוֹתוֹ כִּרְאוֹת מַלְכָּם

נוֹשֵׂא הַנֵּזֶר בֶּעָתִיד. וְאַף-

אָמְנָם נָפוֹצָה הַשְּׁמוּעָה בָּעָם,

כִּי הָרוֹאֶה שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי

מְשָׁחוֹ לִפְנֵי מוֹתוֹ לְמֶלֶךְ תַּחַת

שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִמְרָה פִּי אֱלֹהָיו.

וְאִם תָּמִיד רָחַשׁ לוֹ לֵב הָעָם

כָּבוֹד וְאַהֲבָה. הִנֵּה עַתָּה

מִשְׁנֵה כָּבוֹד וְאַהֲבָה יִרְחַשׁ לוֹ

עַל הַרְאוֹתוֹ נְדִיבוּת-לֵב רַבָּה

בְּתֵת הָאֱלֹהִים פַּעֲמַיִם אֶת שָׁאוּל

אוֹיְבוֹ בְּיָדוֹ, וְהוּא חָמַל עָלָיו

וְלֹא שָׁלַח בּוֹ יָד.

סרן א'

חָמַל עָלָיו?

סרן ב'

וְלֹא עָשָׂה לוֹ כָּל רָעָה?

סרן ג'

אֵין זֹאת

כִּי הוּא חָפֵץ לְהִתְרַצּוֹת אֵלָיו.

סרן ד'

נָכוֹן כִּנְכוֹן הַיּוֹם.

דואג

בַּמֶּה אֵפוֹא

יִתְרַצֶּה-לוֹ אִם לֹא בְּרָאשֵׁיכֶם?

סרן ד'

עָלֵינוּ לַשְׁמִידוֹ בְּעוֹד מוֹעֵד!

דואג

שַׁוּוּ בְּנַפְשְׁכֶם אֶת הַיָּמִים

בָּהֶם יֵצֵא כְּמֶלֶךְ בִּגְדוּדָיו…

סרן ג'

קָשִׁים יִהְיוּ אָז הַיָּמִים לִפְלֶשֶׁת.

סרן ד'

עָלֵינוּ לְקַדֵּם פְּנֵי-הָרָעָה

וּלְהַכְרִיתוֹ מֵעַל הָאֲדָמָה

וּבְטֶרֶם נַעֲלֶה לַמִּלְחָמָה

עַל יִשְׂרָאֵל, פֶּן לְמוֹקֵשׁ יִהְיֶה

בַּמִּלְחָמָה, כִּי יִתְנַפֵּל פִּתְאֹם

עִם אֲנָשָׁיו עָלֵינוּ, וְהָיְתָה

הַמִּלְחָמָה אֵלֵינוּ מִפָּנִים

וּמֵאָחוֹר.

סרן א'

נָכוֹן.

סרן ד'

וּמִי יוֹדֵעַ

כַּמָּה גְדוּדִים אֵי-שָׁמָּה חֲבוּיִים

זוּ יְצַפּוּ לְאוֹת, כִּי יִתֶּן לָמוֹ,

לָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ?

סרן א'

יוּכַל הֱיוֹת.

סרן ד'

צִקְלָג לֹא רְחוֹקָה מִגְּבוּל אַרְצוֹ,

וּבִהְיוֹתֵנוּ בַּמַּעֲרָכָה,

יוּכַל גְּדוּד-מִשְׁמָר קָטָן שֶׁלּוֹ

לְהַעֲבִיר בִּן-לַיְלָה לִיהוּדָה

הַטַּף וְהַנָּשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ,

וְהוּא עִם אֲנָשָׁיו, שֶׁמִּסְפָּרָם

יִגְדַּל אָז מִי-יוֹדֵעַ פִּי כַּמָּה,

עָלֵינוּ יִתְנַפְּלוּ אָז מֵאָחוֹר.

סרן ב'

הָאֲנָשִׁים, אֵלָיו כָּעֵת יָבוֹאוּ,

וּבְלִי סָפֵק מֵהֶם יָשׁוּבוּ חֶרֶשׁ,

הֵם הַמְקַשְּׁרִים בֵּינוֹ וּבֵין שָׁאוּל,

אכיש

חִדְלוּ לָכֶם מִדִּמְיוֹנוֹת הַשָּׁוְא!

שָׁאוּל אוֹיְבוֹ בְּנֶפֶשׁ עַד עוֹלָם.

הוּא לֹא יַשְׁלִים עִם זֶה, שֶׁהוּא עָתִיד

לָקַחַת מִיָּדוֹ אֶת הַמַּלְכוּת.

דואג

שָׂנֹא שָׂנֵא אוֹתוֹ מֵאָז הוּחַל

לָשִׁיר לוֹ בַּמְּחוֹלוֹת: "הִכָּה שָׁאוּל

בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו,"

וַעֲצָתוֹ עָלָיו מֵאָז לַמָּוֶת;

אָכֵן מָאתַיִם חַלְלֵי פְּלִשְׁתִּים

הָיֹה הָיָה הַמֹּהַר לְבִתּוֹ

כִּי יִתְחַתֵּן בּוֹ זֶה.

אכיש

כָּל זֶה הָיָה

בְּטֶרֶם הַשְׁמוּעָה בָּעָם נָפוֹצָה,

כִּי הוּא נִמְשַׁח לְמֶלֶךְ.

דואג

וְכָעֵת

יִהְיֶה אֵפוֹא הַכֹּפֶר לֹא מֵאוֹת

כִּי אֲלָפִים רָאשֵׁי בְּנֵי עַמְּכֶם.

אכיש

הוּא לֹא יַשְׁלִים אִתּוֹ בְּכָל מְחִיר!

דואג

לָזֹאת דָּאֹג יִדְאַג יְהוֹנָתָן

שֶׁיֶּאֱהָבֶנּוּ אַהֲבָה עַזָּה.

וּכְבָר נִסָּה לְהַשְׁלִים בֵּינֵימוֹ,

אַךְ אָנֹכִי הֵפַרְתִּי עֲצָתוֹ.

עַתָּה אֵין שָׁם דּוֹאֵג, וִיהוֹנָתָן

חֶפְצוֹ יִצְלַח הַפַּעַם בְּיָדוֹ.

אכיש

אִם גַּם יַשְׁלִים בֵּינֵימוֹ יוֹנָתָן,

שָׁלוֹם זֶה יֶאֱרַך מִלּוּשׁ בָּצֵק

עַד חֻמְצָתוֹ.

דואג

עַד אִם כִּלָּה דָּוִד

לַעֲשׂוֹת בָּכֶם כְּכָל אֲשֶׁר יוּשַׂם

עָלָיו עַל פִּי שָׁאוּל.

סרן ד'

וְזֹאת אוֹמֶרֶת

עַל כַּלּוֹתוֹ לְהַכּוֹת בַּאֲלָפֵינוּ.

סרן א'

יִמַּח שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם!

סרן ד'

אֵין-לָנוּ לְהַתְחִיל בַּמִּלְחָמָה

עִם יִשְׂרָאֵל עַד אִם יָשְׁמַד דָּוִד,

פֶּן יִשָּׁנֶה עָלֵינוּ יוֹם מִכְמָשׁ.

אכיש

אִם נִתְנַפֵּל עָלֵיהוּ בְּצִקְלָג,

הֲלֹא יִתֵּן הָאוֹת חִישׁ לִגְדוּדָיו,

הַחֲבוּיִם אֵי-שָׁם, לְפִי דַּעְתֶּךָ,

וִימַהֲרוּ לָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ,

וְהֵבֵאנוּ אָנוּ אֶת הַמִּלְחָמָה

בִּשְׁעָרֵינוּ, וַאֲשֶׁר תָּגוּר

יָבוֹא אָז לָנוּ: בְּהִלָּחֲמֵנוּ

בְּמַחֲנֵה דָוִד בִּדְרוֹם הָאָרֶץ,

יָבוֹא שָׁאוּל עָלֵינוּ מִצָּפוֹן

וּמִמִּזְרָח.

סרן ב'

גַּם זֶה נָכוֹן.

אכיש

וּבְכֵן?

דואג

אָמְנָם כַּיּוֹם אֵין הַשָּׁעָה מֻכְשֶׁרֶת

לְהִתְנַפֵּל עָלָיו לְהַחֲרִימוֹ,

עָשׂה זֹאת נַעֲשֶׂה בְּבוֹא הָעֵת

עַתָּה רַק זֹאת עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת:

לָבִיא רָעָה עָלֵיהוּ מִמָּקוֹם אַחֵר,

רָעָה לְהֵחָלֵץ לֹא יוּכַל מֶנָּה

עַד שֶׁנְּבַצַּע אֲנַחְנוּ מֵעֲשֵׂנוּ

בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים.

אכיש

וְאֵיךְ נוּכַל

עֲשֹה אֶת הַדָּבָר?

דואג

זֶה יֵעָשֶׂה

בִּידֵי אַחֵר.

אכיש

וּמִי הוּא הָאַחֵר?

דואג

פִּלְדָּשׁ, נְשִׂיא כָּל הָעֲמָלֵקִים,

אִם יִשָּׁלַח לוֹ שֹׁחַד, כַּאֲשֶׁר

הִבְטַחְתִּי.

אכיש

בִּדְבָרִים אִתּוֹ כְּבָר בָּאתָ?

דואג

כֵּן, עַל-יְדֵי אֶחָד מֵאֲנָשַׁי.

אכיש

אָכֵן זָרִיז אַתָּה, דּוֹאֵג, זָרִיז!

דואג

עָלֵינוּ לְהָחִישׁ אֶת מַעֲשֵׂנוּ

בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים וּלְהַכּוֹתָהּ

בְּעוֹד לֹא שָׁכְכָה שָׁם הַמְּהוּמָה

וְהַמְּבוּכָה.

אכיש

צָדַקְתָּ; וּפִלְדָּשׁ

הִנּוֹ נָכוֹן לְהִתְרָאוֹת פָּנִים

אֶת-זֶה שֶׁבַּמְּחוֹלוֹת יָשִׁירוּ לוֹ:

"הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד

בְּרִבְבוֹתָיו"?

דואג

לֹא יִהְיֶה-צֹרֶךְ לוֹ

לְהִתְרָאוֹת אִתּוֹ פָּנִים הַפַּעַם.

אכיש

דְּבָרֶיךָ לִי חִידָה סְתוּמָה, דּוֹאֵג!

דואג

הִנֵּה אֶפְתֹּר לְךָ אֶת חִידָתִי.

קָבֹץ תִּקְבֹּץ כָּל-מַחֲנֵיכֶם אֲפֵקָה,

גַּם עַל דָּוִד פָּקֹד תִּפְקֹד לָבוֹא,

עִם אֲנָשָׁיו כֻּלָּם לָבוֹא אֲפֵקָה.

וּלְמַחֳרַת בּוֹאוֹ, בֵּין הָעַרְבַּיִם,

תֹּאמַר לוֹ כִּי לְדַאֲבוֹן לִבְּךָ,

לֹא טוֹב בְּעֵינֵיהֶם שֶׁל הַשָּׂרִים

צֵאתוֹ אִתָּם בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת;

וְלָן אֵפוֹא הַלַּיְלָה, וּבַבֹּקֶר

יַשְׁכִּים וְשָׁב עִם אֲנָשָׁיו צִקְלָגָה.

בֵּין-כֹּה וְהָעֲמָלֵקִים יָבוֹאוּ בֶּטַח

עֲלֵי צִקְלָג וְשָׁלְל הָעִיר,

הַטַּף וְהַנָּשִׁים יִקְּחוּ בַּשֶּׁבִי.

סרן א'

מַדּוּעַ לֹא יַכּוּם כֻּלָּם בַּחֶרֶב?

דואג

חָלִילָה לָמוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּזֹאת!

הִתְנֵיתִי בִּמְפוֹרָשׁ עַל הַדָּבָר,

כִּי יִשָּׁמְרוּ לָהֶם מֵעֲשׂוֹתוֹ.

הֲלֹא בְּשׁוּב דָּוִד וַאֲנָשָׁיו

צִקְלָגָה וּמָצְאוּ אֶת נְשֵׁיהֶם

וְאֶת טַפָּם כֻּלָּמוֹ חֲלָלִים,

תֵּמַר נַפְשָׁם עָלֵימוֹ עַד מְאֹד;

וּבְאֵין לָהֶם עוֹד כֹּל בְּאֶרֶץ זוֹ,

הֵם יִתְנַפְּלוּ עָלֵינוּ מֵאָחוֹר

וּבְכָל מְרִי נַפְשָׁם הַשַּׁכּוּלָה.

לֹא-כֵן אִם יְחַיּוּ אֶת הַנָּשִׁים

וְאֶת הַטַּף וְהוֹלִיכוּם בַּשֶּׁבִי;

אָז יִרְדְּפוּ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו

אַחַר הַשּׁוֹדְדִים בְּעִקְבוֹתָם

לַצִּיל אֶת הַשְּׁבִי וְהַמַּלְקוֹחַ, –

וְעַד שֶׁיַּשִּׂיגוּם וְנִלְחֲמוּ

יָכֹל נוּכַל בַּצֵּעַ מַעֲשֵׂנוּ

בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים בְּאֵין שָׂטָן.

סרן ג'

בְּהַעֲלוֹת פִּלְדָּשׁ עַל לְבָבוֹ

כִּי אַחֲרָיו דָּוִד רָדֹף יִרְדֹּף

וּמִלְחָמָה נוֹאֶשֶׁת תַּדְבִּיקוֹ,

יָפִיג חִשְׁקוֹ לִפְשׁוֹט אָז עַל צִקְלָג.

דואג

לֹא תַעֲלֶה כָּזֹאת עַל לְבָבוֹ.

יֵדַע יָדֹעַ רַק עַל צֵאת דָּוִד

לְהִלָּוֹת עִם צִבְאוֹתֵינוּ, אַךְ

מְאוּמָה לֹא יֵדַע מִמַּחְשַׁבְתֵּנוּ

לַהֲשִׁיבוֹ עִם אֲנָשָׁיו צִקְלָגָה.

הַמִּלְחָמָה תַּדְבִּיק אוֹתוֹ פִּתְאֹם

וְהִיא תַמְרִיץ אֶת הָעֲמָלֵקֵי

לָשִׁיב אָז מִלְחָמָה בְּחֵרוּף-נֶפֶשׁ.

אוּלַי יִתֵּן דָּגוֹן אֱלֹהֵיכֶם

וְיִסָּפֶה דָוִד בַּקְּרָב הַהוּא.

וְאִם יֵצֵא מִמֶּנּוּ בְּשָׁלוֹם,

אַחַר שַׁבְּרֵנוּ זְרוֹעַ יִשְׂרָאֵל

לֹא יִבָּצֵר מִצְּבָא הַגִּבּוֹרִים שֶׁלָּנוּ

לָשִׁית סָבִיב עָלָיו וְעַל אֲנָשָׁיו

וּלְהַכְרִיעָם לַטֶּבַח כְּכָרִים.

סרן ד'

טוֹבָה עֲצַת דּוֹאֵג.

אכיש

וְכֵן נַעֲשֶׂה.


 

תמונה ה'    🔗

אוהל שאול במחנה בַאפק. מופיעים: שאול, יונתן, אבנר, ישוי ומלכישוע.

אבנר

הָעֲרֵלִים עָשׂוּ תּוֹעָה הַפַּעַם:

מָשְׁכוּ אוֹתָנוּ בְּהָמוֹן אֲפֵקָה,

וְרֹב גְּדוּדֵיהֶם הִתְגַנְּבוּ

בְּדֶרֶךְ חוֹף הַיָּם אֶל מְגִדּוֹ.

שאול

וְעַד אֲשֶׁר נַסְפִּיק עַתָּה אֲנַחְנוּ

לָבוֹא לְעֶזְרָתָהּ, יַסְפִּיקוּ הֵם

לִתְפֹּשׂ אוֹתָהּ, כִּי הַבּוֹגֵד הַזֵּד

יוֹרֵם אֶת מְבוֹאוֹת הָעִיר; וְאָז

פְּתוּחָה הַדֶּרֶךְ לִפְנֵיהֶם לָעֵמֶק.

יהונתן

עָלֵינוּ לְמַהֵר אֶל הַגִּלְבֹּעַ

מִבְּלִי אַבֵּד אַף רֶגַע, וּמִשָּׁם

לָבוֹא לִקְרַאת הָעֲרֵלִים בָּעֵמֶק

וּלְהַכּוֹתָם.

אבנר

כֵּן, אֵין עֵצָה אַחֶרֶת.

שאול

חָצֹה אֵפוֹא הָעָם שְׁלשָׁה רָאשִׁים.

אֲנִי וִיהוֹנָתָן נְמַהֲרָה

עִם שְׁנַיִם הָרָאשִׁים אֶל הַגִּלְבֹּעַ,

וּפֹה אַתָּה, אַבְנֵר, פֹּה הִשָּׁאֵר

עִם יֶתֶר צִבְאוֹתֵינוּ לַהֲדֹף

אֶת הַפְּלִשְׁתִּים, אִם הִתְפָּרֵץ יֹאמְרוּ

לִפְנִים הָאָרֶץ.

אבנר

כִּדְבָרֶיךָ כֵּן,

הַמֶּלֶךְ, אֶעֱשֶׂה.

שאול

וּכְשָׁמְעֲךָ

כִּי הָאוֹיֵב הֻכָּה אָחוֹר בָּעֵמֶק

וְהוּא נָסוֹג מִשָּׁם בִּמְבוּכָה –

קוּם הַךְ בָּעֲרֵלִים פֹּה גַּם אַתָּה,

הָדְפֵם עַד חוֹף הַיָּם וַהֲפִיצֵם

כְּקַשׁ עוֹבֵר לְרוּחַ הַמִּדְבָּר,

וְסָגַרְתָּ הַדֶּרֶךְ בִּפְנֵיהֶם

שֶׁל הַנְּסוֹגִים מֵעֵבֶר יִזְרְעֶאל, –

וּמִפָּנִים וּמֵאָחוֹר נַכֵּם

עַד לְבִלְתִּי הַשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד.

אבנר

אֲאַמֶּץ-כֹּחַ וֶעֱזוּז אֶחְגּוֹר

דְּבַר-אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת.

שאול

לְכוּ אֵפוֹא הָכִינוּ אֶת הָעָם

לָצֵאת לַדֶּרֶךְ.

(אבנר ויונתן יוצאים).

ישוי

גַּם אֲנִי, אָבִי,

אֵלֵךְ אִתְּךָ לָעֵמֶק לְהִלָּחֵם

בַּעֲרֵלִים.

מלכישוע

וְגַם אֲנִי אֵלֵךְ.

שאול

בָּנַי הַנֶּחְמָדִים: הַמִּלְחָמָה

תִּכְבַּד הַפַּעַם עַד מְאֹד בָּעֵמֶק,

כִּי הָאוֹיֵב הָעַז הִסִּיעַ שָׁמָּה

צָבָא עָצוּם וָרָב, וַאֲנָשָׁיו

לְמוּדֵי-קְרָב וּמִלְחָמָה כֻּלָּהַם;

אַתֶּם עוֹד נְעָרִים הִנְּכֶם, בָּנַי,

לֹא נִסִּיתֶם בַּקְרָב עַל שְׂדֵה-הַקֶּטֶל,

וְלֹא תוּכְלוּ בִּפְנֵי הָעֲרֵלִים

עֲמֹד. לִבִּי יֶחְרַד לָכֶם, אֲזַי

יָדַי לַמִּלְחָמָה לֹא תֶאֱמַצְנָה.

טוֹב תַּעֲשׂוּ הַבַּיְתָה כִּי תָּשׁוּבוּ,

כִּי לֹא מָלְאוּ עוֹד יְמֵיכֶם לָבוֹא

לִצְבֹּא צָבָא.

ישוי

גַּם בֶּן-יִשַׁי הָיָה

עוֹד נַעַר, בְּצֵאתוֹ לִקְרַאת גָּלְיַת…

שאול

אַךְ לִפְנֵי-כֵן הִכָּה גַּם אֶת הַדֹּב

וְגַם אֶת הָאֲרִי.

מלכישוע

אַךְ לֹא בִּקְּרָב

בְּמַכַּת-חֶרֶב-אוֹ-חֲנִית עַזָּה

הִפִּיל אֶת הֶעָרֵל הֵגֵּא, כִּי-אִם

בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן הִכְרִיעוֹ.

ישוי

וְאָנוּ לְמוּדֵי קָלֹעַ אֶל-

הַשַּׂעֲרָה, הַיְמִין וְהַשְׂמְאִיל

בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים, בַּקֶּשֶׁת,

וְלֹא נֵחַת מִפְּנֵי הָעֲרֵלִים.

אַל יִפָּקֵד אֵפוֹא זֶה מְקוֹמֵנוּ

בֵּין מָגִנֵּי אַרְצֵנוּ וְעַמֵּנוּ.

שאול

דֵּי חַיִל גַּם בִּלְעֲדֵיכֶם אִתָּנוּ.

ישוי

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יוֹאִיל הָאֱלֹהִים

לָתֵת אֶת הַתְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל

בְיַד אָדָם אֶחָד אֲשֶׁר יִבְחַר…

שאול

וּמִי יֵדַע בְּמִי יוֹאִיל לִבְחֹר?

ישוי

הִנֵּה אָחִינוּ יוֹנָתָן לְבַד.

עִם יוֹיָדָע נוֹשֵׂא כֵּלָיו, הֵבִיא

אֶת הַמְּהוּמָה בְּקֶרֶב הַפְּלִשְׁתִּים,

אֲשֶׁר חָנוּ עָלֵינוּ בְּמִכְמָשׁ,

וּתְבוּסָתָם הָיְתָה אֲזַי שְׁלֵמָה…

מלכישוע

וְגַם אֲנַחְנוּ לֹא נוֹפְלִים הִנֵּנוּ

בְּאֹמֶץ-לֵב מִיּוֹנָתָן אָחִינוּ.

ישוי

וְרַק חֶרְפָּה הִיא לָנוּ וּכְלִמָּה

לְהִסְתּוֹפֵף לְעֵת כָּזֹאת בַּבַּיִת

בְּיַחַד עִם אִישׁ־בֹּשֶׁת הַמִּסְכֵּן.

הוּא לֹא יֵקַל בְּעֵינֵי-אִישׁ עַל זֹאת,

כִּי מִנְּעוּרָיו הִנּוֹ יְדוּעַ-חֹלִי,

אַךְ אָנוּ בַּחוּרִים אַמִּיצֵי-כֹחַ.

שאול

יְהִי כְדִבְרֵיכֶם, בָּנַי, יְהִי!

אוּלָם עַתָּה עִזְבוּנִי לְנַפְשִׁי,

כִּי אֲבַקֵּשׁ לָנוּחַ מְעַט-קָט

לִפְנֵי אֲשֶׁר נֵצֵא הַגִּלְבֹּעַ.

(ישוי ומלכישוע משתחוים ויוצאים)

שאול (לבדו)

לָנוּחַ אֲבַקֵּשׁ; אוּלָם הַדָּם,

שָׁפַכְתִּי בְּנִכְלֵי הָאֲדוֹמִי,

אִישׁ הַזָּדוֹן, הַבֶּגֶד וְהַמַּעַל,

כַּעֲרָפֶל אָדֹם עָב וְכָבֵד

יִרְבַּץ עֲלֵי נַפְשִׁי הַמְדֻכָּאָה,

יָעִיק וְיַדְרִיכֶנָּה מְנוּחָה.

הֲיִמָּצֵא מֵלִיץ לִי בַּשָּׁמַיִם,

אֲשֶׁר יַגִּיד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים

כָּל עֹז אַהֲבָתִי לְיִשְׂרָאֵל,

עַמּוֹ בְּחִירוֹ, וְכָל אֲשֶׁר חֵרַפְתִּי

נַפְשִׁי עָלָיו – וּמָצָא-כֹּפֶר לִי?

אוֹ רַק עֲוֹן חֶטְאִי יִזָּכֶר שָׁמָּה

לְעוֹרֵר-זַעַם אֱלֹהִים עָלֵי

עַל כָּל אֲשֶׁר בְּשִׁגְּיוֹנִי עָשִׂיתִי?

הָהּ! גַּם מִיכַל, זוֹ בַּת חֲמוּדוֹתַי,

הִנָּהּ כַּיּוֹם קָרְבַּן מְשׁוּגָתִי…

וְאֵי עַתָּה דָוִד בְּנִי הַטּוֹב,

הָעַז בְּלוֹחֲמֵי מִלְחֲמוֹתַי

וְשׁוֹט-אֵימִים לִפְלֶשֶׁת וּסְרָנֶיהָ? –

אֲנִי שֶׁהִדַּחְתִּיו אֶל צוֹרְרֵי

וְשׁוֹאֲפֵי עַמִּי! כִּי הוּא טוֹבָה

גְּמָלַנִי. וַאֲנִי גְמַלְתִּיו רָעָה

וַאֲבַקֵּשׁ חִנָּם נַפְשׁוֹ, חִנָּם.

הַיְהִי עַתָּה אֶזְרוֹעַ לְצָרָי?

הֲיָרֶם-יָד עַל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו?

אוֹ כַּאֲשֶׁר נִמְנַע מִשְּׁלוֹחַ יָד

בִּי, בְּאוֹיְבוֹ הָרָע, כֵּן לֹא יָנִיף

חַרְבּוֹ עֲלֵי אֶחָיו מְאַהֲבָיו?..

מַה יֶּהֱמֶה, יָחִיל קִרְבִּי הַלֵּב?

הֶחָשׁ הִנּוֹ רָעָה כִּי תֶאֱתֶה?

אוֹ פַּחַד-שָׁוְא יְבַהֲלוֹ? אֶשְׁלַח

לִשְׁאֹל לִי בָּאוּרִים וּבַנְּבִיאִים;

אוּלַי יִתֵּן אֱלוֹהַּ מַעֲנֶה

בְּפִי בְּחִירָיו לִשְׁלוֹם שָׁאוּל עַבְדּוֹ.

(יוצא)


 

תמונה ו'    🔗

באוהל שאול במחנה בגלבוע. לילה. נר-שמן מפיץ אור קלוש באוהל. שאול יושב בכורסה ומנמנם. למראשותיו עומד יגאל שומר ראשו. בפתח עומד יונדב נושא כליו. מעבר ליריעת האוהל נשמעת מנגינה חרישית.

יגאל (נותן אות ליהונדב לאמר: הס!)

יונדב

(בלחש אל מעבר לפתח)

נִרְדַּם הַמֶּלֶךְ, הָס!

(המנגינה נפסקת מופיעות ועוברות לפני שאול דמות אחימלך ודמויות שאר כוהני נוב כשבגדיהם מגואלים בדם פצעיהם.)

דמות אחימלך

זְכֹר, בֶּן-קִישׁ,

כִּי אֱלֹהִים דּוֹרֵשׁ דָּמִים הִנֵּהוּ

גַּם אֶת דָּמֵינוּ מִיָּדְךָ יִדְרֹשׁ!

דמות כוהן א'

יִדְרֹשׁ דַּם אֲנָשִׁים, נָשִׁים וָטָף!

דמות כוהן ב'

דַּם זְּקֵנִים עֲטוּרֵי-הוֹד-שֵׂיבָה!

דמות כוהן ג'

דַּם בַּחוּרִים, פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה!

דמות כוהן ד'

דַּם בַּחוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת-גֵּו וָנֶפֶשׁ!

דמות כוהן ה'

דַּם עוֹלָלִים עִם דַּם יוֹנְקֵי שָׁדָיִם!

דמות כוהן ו'

נָכוֹן יוֹם הַנָּקָם!

דמות כוֹהן ז'

קָרוֹב שִׁלֵּם!

דמות כוהן ח'

וּשְׁנֵימוֹ כְּתֻמָּם עַתָּה יָבוֹאוּ

עָלֶיךָ, הָרוֹצֵחַ!

(דמויות הכוהנים נעלמות; מופיעה דמות מיכל דלת פנים, פרועת ראש ונבוכת עינים.)

דמות מיכל

אִם יִפְתָּח

הַגִּלְעָדִי רָאָה לוֹ לְחוֹבָה

עֲשׂוֹת נִדְרוֹ, הַנֶּדֶר הַנִּמְהָר.

אֶת בִּתּוֹ הִקְרִיב קָרְבָּן לָאֵל, –

הֲלֹא הָאֵל עָשָׂה לוֹ נְקָמוֹת

מִבְּנֵי עַמּון, אוֹיְבָיו הָאַכְזָרִים,

שׁוֹסֵי עַמּוֹ וּמַחֲרִיבֵי אַרְצוֹ,

וַיָשֵׁב לְאֶחָיו אֶת הַשָּׁלוֹם

וְאֶת בִּטְחוֹן חַיֵּימוֹ וּרְכוּשָׁם.

אַךְ מַה חוֹבָה אַתָּה לְךָ רָאִיתָ

לַקְרִיב בִּתְּךָ הַמִּסְכֵּנָה לַמֹלֶךְ,

לְמֹלֶךְ הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה?

וּמַה הִיא הַיְשׁוּעָה מִזֶּה צָמְחָה

לְךָ, לְאַרְצְךָ, לִבְנֵי עַמֶּךָ?

(דמות מיכל נעלמה; מופיע ראשׁ יהוידע כשהוא מְרַחף באויר.)

שאול (צועק מתוך שנתו)

לֹא-לֹא! לֹא עַל רֹאשִׁי יָחוּל דָּמֶךָ!

לֹא מֵאִתִּי הָיְתָה לַהֲמִיתֶךָ!

(מתעורר. דמות ראש יהוידע נעלמת)

שאול

יִגְאָל!

יגאל

הִנֵּנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!

שאול

בְּעָמְדְךָ פֹּה עַל מִשְׁמַרְתְּךָ

מְאוּמָה לֹא רָאִיתָ?

יגאל

לֹא. מַלְכִּי!

שאול

וְעֵר הָיִיתָ כָּל הָעֵת?

יגאל

אַף עַיִן

לְרֶגַע לֹא עָצַמְתִּי עוֹד מַלְכִּי!

שאול

וְיוֹנָדָב?

יונדב

גַּם אָנֹכִי, מַלְכִּי,

מְאוּמָה לֹא רָאִיתִי, וַאֲנִי

רַק עֵר הָיִיתִי, לֹא עָצַמְתִּי עַיִן

אַף גַּם לְרֶגַע קָט.

שאול

וּבְכֵן – חֲלוֹם,

חֲלוֹם רַב בַּלָּהָה… אֲהָהּ, בֶּן-קִישׁ!

בַּיּוֹם רוּחַ רָעָה תְבַעֲתֶךָ,

בַּלַּיְלָה יְחִתּוּךָ חֲלוֹמוֹת,

לַגְדִּיל חֶרְדַּת לִבְּךָ בְּהָקִיץ

מִפְּנֵי תּוֹצְאוֹת מִלְחֶמֶת הָאֵימִים,

שֶׁעוֹד מְעַט תִּטֹּשׁ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

לְהַרְווֹתָהּ דְּמֵי אָדָם כַּמָּיִם…

הֲשָׁבוּ הָרָצִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי

לִשְׁאֹל לִי בָּאוּרִים וּבַנְּבִיאִים?

יונדב

כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, וּמְחַכִּים הֵם

לִפְקִדָּתוֹ.

יָבוֹאוּ נָא אֵפוֹא.

(יונדב נותן אות והרצים נכנסים)

הרצים

הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה, אָמֵן!

שאול

מַה מַעֲנֶה הֵבֵאתֶם-לִי מֵאֵת

הָאֲנָשִׁים, אֵלֵימוֹ שְׁלַחְתִּיכֶם?

רץ א'

הַכֹּהֲנִים אָמְרוּ, כִּי לֹא עָנָם

הָאֱלֹהִים הַפַּעַם בָּאוּרִים.

רץ ב'

וְהַנְּבִיאִים אָמְרוּ, כִּי לֹא מָצְאוּ

חָזוֹן.

שאול

אֵין מַעֲנֶה וְאֵין חָזוֹן!

סֻגֹּר סֻגְּרוּ שָׁמַיִם בַּעֲדִי!

אֶּדְפֹּק אֵפוֹא עַל שַׁעֲרֵי שְׁאוֹל –

עָלַי לִמְצֹא הַפַּעַם מַעֲנֶה,

יָבוֹא הַמַּעֲנֶה מֵאֲשֶׁר יָבוֹא!

(נותן אות לרצים לצאת)

הרצים

הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה, אָמֵן!

וִיסוֹבְבֶנְהוּ חֶסֶד-יָהּ לָעַד! (יוצאים)

שאול

יִגְאָל! צַוֵּה לְבַקֵּשׁ-לִי אִשָּׁה

בַּעֲלַת-אוֹב, אֵלְכָה וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ.

יגאל

יָדַעְתִּי בְּעֵין-דּוֹר בַּעֲלַת-אוֹב,

אוּלָם אוֹמְרִים, כִּי הִיא חָדְלָה מִקְּסֹם

בְּפַחֲדָהּ מִפְּנֵי חֲמַת הַמֶּלֶךְ.

שאול

צַו לַחֲבוֹשׁ שָׁלשׁ פְּרָדוֹת, אַתָּה

וְיוֹנָדָב עֵין-דּוֹרָה תְּלַוּוּנִי.

(בקומו) אַךְ קֹדֶם אֲחַלֵּף אֶת בְּגָדַי

אֶתְחַפֵּשׂ, בַּל יַכִּירֵנִי אִישׁ;

בְּלֶכְתִּי לִדְרֹשׁ בְּאֵלֶּה, שֶׁרְדַפְתִּים

לְהַכְרִיתָם מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

(יגאל יוצא, ושאול שם את ידו על מצחו ונשאר

עומד תפוש מחשבות. המסך יורד לאט.)


 

תמונה ז'    🔗

מערה רחבה בעין-דור. בעמק המערה מימין עומדת קלחת על גבי חצובה, שמתחתיה בוערת אש; על ידה עומדת בעלת-האוב ובוחשת את הבליל הרותח. במרחק מה ממנה, על גבי אבן, יושבות שתים מנערותיה ובוררות סמים מתוך שקית מלאה עשבים. נערה שלישית מקבלת מידן את הסמים ומושיטה אותם מדי פעם לבעלת־האוב, וזו תשים אותם בקלחת ומוסיפה לבחוש. משמאל, קרוב לשפת הבמה, פתח המערה. בעלת-האוב שרה והנערות עונות לעומתה במקהלה


בעלת-האוב

בְּבוֹא הַלֵּיל

עִם חַשְׁרַת-צֵל

אָז שַׁלִּיטוֹת הִנֵּנוּ;

לִילִית וְכָל

יַלְדֵי שְׁאוֹל

סָרִים אֶל מִשְׁמַעְתֵּנוּ.

כולן יחד

לִילִית וְכָל וכו'

בעלת-האוב

כִּי נִתֶּן-צַו –

חִישׁ-קַל בִּיעָף

יוֹפִיעוּ לְפָנֵינוּ

וְעָמְדוּ הָכֵן

לְאוֹת נִתֵּן

עֲשׂוֹת אֶת מִצְוָתֵנוּ

כולן יחד

וְעָמְדוּ הָכֵן וכו'

בעלת-האוב

מֵתֵי עוֹלָם

מִקִבְרוֹתָם

הֵם יַעֲלוּ אֵלֵינוּ,

לִבְנֵי אָדָם

אֶת עֲתִידָם

גַּלּוֹת עַל-פִּי חֶפְצֵנוּ.

כולן יחד

לִבְנֵי אָדָם וכו'

בעלת-האוב

לְכִי, חַגִּית, אִמְרִי לָאֲנָשִׁים

זוּ יְחַכּוּ בַּבַּיִת, כִּי הַקֶּסֶם

מוּכָן כְּבָר לִפְעֻלָּה, אַף תּוֹבִילִים

הֲלוֹם.

(אחת הנערות יוצאת)

וְאַתְּ, חֻלְדָּה, קְחִי מִמִּבְחַר

בְּשַׂר הָעֵגֶל, זֶבַח אֲדוֹנַיִךְ,

הָכִינִי לָאוֹרְחִים צְלִי-אֵשׁ; קְחִי

גַּם קֶמַח, לוּשִׁי וֶאֱפִי עֻגּוֹת

לְמַעֲנָם, וְאַל יֶחְסַר הַמֶּזֶג

מֵהַשֻּׁלְחָן. שְׂכַר-הַכְנָסַת אוֹרְחִים

כָּאֵלֶּה יִמָּצֵא בְּרָב-הַיָּמִים.

הֲבַנְתְּ, נַעֲרָתִי?

הנערה

כֵּן.

בעלת-האוב

לְכִי אֵפוֹא.

(נערה שניה יוצאת)

וְאַתְּ, צִלָּה, קְחִי גָפְרִית וְעוּגִי

עַל יַד הַקִּיר, שָׁם בְּקִרְבַת הַפֶּתַח,

עוּגָה גְדוֹלָה, בָּהּ לַעֲמֹד יוּכְלוּ

בְּרֶוַח הַשְּׁלֹשָׁה.

(הנערה עגה את העוגה)

הִנֵּה אֶשְׁמַע

קוֹל צַעֲדֵימוֹ; מַהֲרִי אֵפוֹא.

(נכנס שאול המתחפש ואתו יגאל ויונדב. בעלת-האוב הולכת לקראתם, והנערה נגשת אל הקלחת ובוחשת את הבליל.)

בעלת-האוב (לשאול)

נִפְתֵיתִי, אֲדוֹנִי, לְשִׁדּוּלֶיךָ

לִקְסֹם לְךָ בָּאוֹב, אַךְ לְבָבִי

בִּי יֶחֱרַד, פֶּן עַד אָזְנֵי הַמֶּלֶךְ

יַגִּיעַ הַדָּבָר, וְהֶחֱרִים

אוֹתִי וְאֶת בֵּיתִי מִבְּלִי רַחֵם.

שאול

אֵיךְ יִוָּדַע לוֹ הַדָּבָר?

בעלת-האוב

מְשַׁל-

הַקַּדְמוֹנִי אוֹמֵר: "עוֹף הַשָּׁמַיִם

יוֹלִיךְ הַקּוֹל".

שאול (בהראותו לה טבעת)

רְאִי אֵפוֹא אֶת זֹאת,

וְיֵרָגַע לִבֵּךְ.

בעלת-האוב

טַבַּעַת מֶלֶךְ!

שאול

הֲיֵשׁ בָּהּ אֶת רוּחֵךְ לַרְגִיעַ?

בעלת-האוב

יֵשׁ?

עִמְדוּ אֵפוֹא בְּתוֹךְ הַמַּעֲגָל

וְהִשָּׁמְרוּ לָכֶם לָצֵאת מִמֶּנּוּ

עַד הֵעָלֵם הַמֵּת וְקוֹל מִלָּיו,

פֶּן יְבֻלַּע לָכֶם; רְאוּ הִזְהַרְתִּיכֶם!

(שאול, יגאל ויונדב באים ועומדים בתוך המעגל. בעלת-האוב נגשת אל הקלחת, לוקחת את הבחשה ובוחשת, כשהיא מוסיפה מדי פעם בפעם סמים לתוך הקלחת ולוחשת עליהם. הנערה מתרחקת לירכתי המערה מימין עד שהיא נעלמת מן העין.)

שאול

קְרַב אֵלַי, יִגְאָל, אֶשָּׁעֶן-נָא

עַל זְרוֹעֲךָ; עָיְפָה נַפְשִׁי; לִבִּי,

שֶׁלֹּא יָדַע כָּל פַּחַד מֵעוֹלָם,

עַתָּה בִּי יֶחֱרָדָה, כְּאִלּוּ

לֹא אֶת שְׁמוּאֵל מִקֶּבֶר אַעֲלֶה

כִּי-אִם אֵרֵד אֵלָיו לְשַׁחַת-בְּלִי.

יגאל

הֵרָגַע-נָא, מַלְכִּי הַטּוֹב! גָּרֵשׁ

הָעֶצֶב מִלִּבְּךָ וְהִתְעוֹדֵד.

עֵינֵי עַם-יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ עָלֶיךָ

כִּי עַז וְנַעֲרָץ כְּמוֹ תָמִיד

תֵּצֵא בְּרֹאשׁ הַחַיִל לַהֲדֹף

קָמָיו, הַזּוֹמְמִים לְהַדְבִּירוֹ

תַּחְתָּם.

שאול

אֲהָהּ, יִגְאָל! חָלֹף חָלְפוּ

יְמֵי הָעוֹז וְהַגְּבוּרָה לְשָׁאוּל.

כֹּחִי, מַרְגִּישׁ אֲנִי, סָר מֵעָלַי,

כְּמוֹ מֵעַל שִׁמְשׁוֹן אַחַר גֻּלְחוֹ

בִּידֵי דְלִילָה הַבּוֹגֵדָה. עַתָּה

רוּחִי חֻבָּלָה וּמְבוּכָה בְּנַפְשִׁי.

יגאל

הִתְאוֹשֵׁשׁ-נָא, מַלְכִּי! בִּרְצוֹן הָאֵל

הַטּוֹב וְהָרַחוּם לְךָ תִּצְמַחְנָה

בִּן-לַיְלָה שֶׁבַע מַחְלְפוֹת שִׁמְשׁוֹן,

וְשָׁב אֵלֶיךָ כֹּחֲךָ מִקֶּדֶם

וְנוֹרֵאתָ-שִׁבְעָתַיִם עַל סְבִיבֶיךָ,

וּפָרַצְתָּ בְּקָמֶיךָ כְּאַרְיֵה

מַשְׁחִית בְּעֵדֶר צֹאן מְבֹהָלוֹת;

כִּי לֹא יִטֹּשׁ אֱלוֹהַּ אֶת עַמּוֹ

וְלֹא יִזְנַח אֶת מְשִׁיחוֹ.

שאול

אֲהָהּ!

זָנֹחַ זְנָחַנִי וַיַּסְתֵּר פָּנָיו

מִמֶּנִּי, וַיְבִיאֵנִי עַד הֲלוֹם.

(מוריד ראשו ביגון;

דמות שמואל מופיעה)

שמואל

אֲהָהּ, בֶּן-קִישׁ!

(שאול מרים ראשו בחרדה, אך ברגע זה ענן עשן

עולה לפני שאול ומסתירו.)

בעלת-האוב (בצעקה)

הָהּ, לָמָה רִמִּיתַנִי? –

וְאַתָּה שָׁאוּל!

שאול

אַל תִּפְחֲדִי, כִּי לֹא

יִקְרֵךְ עֲוֹן; הַגִּידִי מָה רָאִית.

בעלת-האוב

רָאִיתִי אִישׁ שֵׂיבָה וְהוּא עוֹטֶה

מְעִיל לָבָן וְתָאֳרוֹ כְּתֹאַר

מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֻּלּוֹ אוֹמֵר

מוֹרָא וָהוֹד.

(הענן מתפזר ושמואל נראה שוב; שאול משתחוה

לפניו אפים ארצה.)

שמואל

הָהּ, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי

מִמְּנוּחָתִי בְּעֵמֶק הָרְפָאִים

לְהַעֲלוֹת אוֹתִי לְאֶרֶץ הַחַיִּים?

שאול

כִּי צַר לִי, צַר לִי עַד-מְאֹד, אָבִי!

כָּבְדָה עָלַי מִלְחֶמֶת הַפְּלִשְׁתִּים,

וְאָנֹכִי – הָרוּחַ הָרָעָה

כְּבָר הֱשִׁיבַתְנִי עַד דַּכָּא. אֶתְמוֹל

שָׁאַלְתִּי בֵּאלֹהִים, וְלֹא עָנָנִי

גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִים שָׁאַלְתִּי

וָאֶקְרְאָה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי

מָה אֶעֱשֶׂה. מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן,

מִנְּוֵה שַׁלְוָה וָאֹשֶׁר לְקַחְתֵּנִי

וַתִּמְשָׁחֵנִי לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל,

וּמִנִּי-אָז מָצָאתִי אַךְ יָגוֹן

וּבַלָּהוֹת כַּמַּיִם הִשִּׂיגוּנִי…

רְאֵה, מִן הַמֵּצַר אֶקְרָא אֵלֶיךָ:

חֲמֹל עָלַי הַפַּעַם וְהוֹרֵנִי,

מָה אֶעֱשֶׂה.

שמואל

וּמָה אוֹרְךָ? אֱלֹהַּ

יִזְעַם אוֹתְךָ וַיָּסַר מֵעָלֶיךָ

וַיְהִי עִם רֵעֲךָ, עִם בֶּן-יִשַׁי,

כַּאֲשֶׁר דִבֵּר לָךְ בְּיָדִי עָשָׂה:

קָרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ

וְלוֹ, לְרֵעֲךָ דָּוִד, נָתָן.

שאול

מַדּוּעַ זֶה, אָבִי, אֵל יִזְעָמֵנִי?

שמואל

כִּי לֹא עָשִׂיתָ אֶת חֲרוֹן אַפּוֹ

בַּעֲמָלֵק, צוֹרֵר עַמּוֹ מֵאָז.

שאול

כִּי הֶחֱיֵיתִי אֶת אֲגַג – הַאִם

גַּם הַחֶמְלָה הִיא חֵטְא לֹא יְכֻפַּר?

שמואל

חָמֹל חָמַלְתָּ עַל אוֹיֵב עָרִיץ,

אֲשֶׁר חַרְבּוֹ שִׁכְּלָה נְשֵׁי עַמֶּךָ

וַתֶּרֶב אַלְמָנוֹת בּוֹ וִיתוֹמִים, –

וְאֶת הַכֹּהֲנִים, עַבְדֵי הָאֵל,

טָרַפְתָּ בְּאַפְּךָ, וְלֹא חָמָלְתָּ;

וְנֹב עִירָם הִכִּיתָ לְפִי-חֶרֶב,

הִשְׁמַדְתָּ מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה,

עוֹלַל, יוֹנֵק טָבַחְתָּ, לֹא חָמָלְתָּ…

וְגַם בַּגִּבְעוֹנִים עָרַכְתָּ טֶבַח;

שִׁחַתָּ רַחֲמֶיךָ מִגֵּרִים,

אֲשֶׁר אָהַב אֱלוֹהַּ, וַתְּחַלֵּל

אֶת הַשְּׁבוּעָה, בִּשְׁמוֹ לָהֶם נִשְׁבָּעוּ

עַבְדוֹ יְהוֹשֻׁעַ וּנְשִׂיאֵי עַמּוֹ.

עַתָּה דָּמָם גַּם הֵם הִנֵּה נִדְרָשׁ…

נֶחֱרַץ עַל כֵּן: מָחָר אַתָּה עִמִּי,

אַתָּה וְגַם בָּנֶיךָ… וְאֶת יִשְׂרָאֵל

יִתֵּן הָאֱלֹהִים בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. (נעלם).

(שאול צונח ארצה; יגאל ויונדב תומכים בו להקימו)

יגאל

הוֹ, קוּמָה נָא, מַלְכִּי, וְהִתְעוֹדֵד!

(בעלת האוב חשה אל שאול)

בעלת-האוב

כַּמָּה חָוְרוּ פָּנָיו!

יונדב

לִבּוֹ חָלַשׁ

קִרְבּוֹ, כִּי כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה

לֶחֶם לֹא אָכַל.

שאול (לנפשו)

וּבְכֵן, כָּלָה

וְנֶחְרָצָה…

בעלת-האוב

מַלְכִּי וַאֲדוֹנִי!

הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְּקוֹלֶךָ וְאָשֶׂם

נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאַעַשׂ רְצוֹנֶךָ,

שִׁמְעָה בְּקוֹל אֲמָתְךָ גַּם אָתָּה:

אָשִׂימָה נָא פַּת-לֶחֶם לְפָנֶיךָ –

סְעַד לִבְּךָ וִיהִי בְּךָ אָז כֹּחַ

לָשׁוּב לַמַּחֲנֶה.

שאול

לִרְאוֹת בְּמוֹת בָּנַי,

בְּהִנָּגֵף עַמִּי לִפְנֵי אוֹיֵב

וּנְפֹל גַּם אָנֹכִי עַל חֲלָלֵימוֹ?

יונדב

לְהִנָּקֵם נְקָמָה אַחַת אַפַּיִם

מִצּוֹרְרֵי עַמֶּךָ, וְהָאֱלֹהִים –

הַטּוֹב אָז בְּעֵינֵיהוּ יַעֲשֶׂה.

שאול

לְהִנָּקֵם… אֲהָהּ! אִלּוּ יָכֹלְתִּי

לִלְפֹּת בְּעֹז אֶת עַמּוּדֵי פְּלֶשֶׁת,

לְהַטּוֹתָם בְּכֹחַ וּבְאַחַת

לַפִּיל אֶת אֶרֶץ זוֹ עַל עָרִיצֶיהָ,

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה שִׁמְשׁוֹן לְבֵית-דָּגוֹן,

וְעַלִּיז נָקָם כָּמֹהוּ גַּם לִקְרֹא

“תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” הַפַּעַם!

(אחרי רגע דומיה)

יִגְאָל! שָׁנִים רַבּוֹת עֲבַדְתַּנִי

בֶּאֱמוּנָה; הֱיֵה לִי נֶאֱמָן

גַּם בְּיוֹמִי הָאַחֲרוֹן.

יגאל

הַאִם

יָפוּן מַלְכִּי…

שאול

לֹא-לֹא! לֹא זֹאת, יִגְאָל!

אֵין אֶת נַפְשִׁי לִנְפֹּל בִּידֵי פְּלִשְׁתִּים.

הִשָּׁבַע-לִי אֵפוֹא, כִּי בִּרְאוֹתְךָ

שֶׁאֵין מִפְלָט לִי. מֵהָעֲרֵלִים,

וּמוֹתְתֵנִי בְּיָדְךָ אַתָּה,

וְאַל יִתְעַלְּלוּ בִּי הַזֵּדִים.

יגאל

לִהְיוֹת שׁוֹמֵר לְרֹאשׁ מַלְכִּי לֻקַּחְתִּי,

כָּזֶה אֶהְיֶה כָּל-עוֹד רוּחִי קִרְבִּי

וְעַד טִפַּת דָּמִי הָאַחֲרוֹנָה

אָגֵן עָלֶיךָ. אַךְ לִשְׁלֹחַ יָד

בְּךָ, בִּמְשִׁיחַ אֲדֹנָי – אָנָּא

אַל תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי הַדָּבָר,

כִּי לֹא אוּכַל עֲשׂהוּ.

שאול (אחרי רגע דומיה)

יוֹנָדָב

בְּמִלְחָמוֹת רַבּוֹת אוֹתִי לִוִּיתָ,

וְלֹא אַחַת הִפְלֵאתָ לְהַרְאוֹת

גְּבוּרָה וְאֹמֶץ-לֵב לַכְרִיעַ צַר,

אֲשֶׁר אָמַר לַבְקִיעַ אֶל מַלְכֶּךָ –

הֲיַעֲמֹד בְּךָ לִבְּךָ כָּעֵת

לִבְלִי מַלֵּט אֶת נֶפֶשׁ מַלְכְּךָ

מֵהִתְעַלֵּל בּוֹ גוֹי נָבָל וְזֵד?

יונדב

כָּל-עוֹד זְרוֹעִי תִּמְשֹׁל לִי לֹא אֶתֵּן

לִנְגֹּעַ בְּמַלְכִּי, וּבִרְאוֹתִי

כִּי כְּבָר נִבְצָר מִמֶּנִּי לַצִילוֹ,

אֶת צוּר חַרְבִּי אָבִיאָה בִּלְבָבִי.

שאול

הֵיטַבְתָּ יוֹנָדָב, אֲשֶׁר דִבַּרְתָּ,

וְלֶקַח טוֹב לִי בִּדְבָרֶיךָ אֵלֶּה.

גַּם אָנֹכִי מִי-זֶה יָשִׁיב יָדִי

כִּי אֶבְחֲרָה לִנְפֹּל לְפִי חַרְבִּי

מִנָּפְלִי-חַי בִּידֵי הָעֲרֵלִים?..

חָיְתָה רוּחִי! וְזֶרֶם אוֹן חָדָשׁ

פָּרַץ אֶל יְצוּרַי. כְּרוּחַ קֶטֶב

אֶשְׂתָּעֲרָה עַל צוֹרְרֵי עַמִּי,

אַכֶּה, אֶגְזֹר עֲלֲיֵ יָמִין וּשְׂמֹאל,

אַשְׁכִּיר חַרְבִּי מִדָּם, אֶשְׂבַּע נָקָם,

נְקַם דְּמֵי בָּנַי וּבְנֵי עַמֵּי,

אַף אֲסַכֵּל מַחְשֶׁבֶת הַזָּדוֹן

שֶׁל הַנְּבָלִים, וְלֹא יָקוּם זְמָמָם

לְתָפְשָׂה-חַי אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

לְמַעַן הִתְקַלֵּס וְהִתְעַלֵּל בּוֹ,

כְּכָל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְבֶן-מָנוֹחַ!

נֵלֵךְ אֵפוֹא, נָשׁוּב לַמַּחֲנֶה.

בעלת-האוב

אַךְ לִפְנֵי-כֵן יוֹאִילָה נָא מַלְכִּי

לִסְעוֹד לִבּוֹ בְּלֶחֶם שִׁפְחָתוֹ,

וְרַב כֹּחוֹ לַכּוֹת בְּצוֹרְרָיו

וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה.

שאול

צָדַקְתְּ,

אִשָּׁה! הַלֶּחֶם לֵב אֱנוֹשׁ יִסְעַד

וְיַיִן יוֹסֶף אֹמֶץ לְרוּחוֹ.

לְכִי אֵפוֹא עִרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן.

בעלת-האוב

הֵן כְּבָר עָרוּךְ הִנֵּהוּ וִיחַכֶּה

אַךְ לָאוֹרְחִים הַנַּעֲלִים.

שאול

נֵלֵכָה!

(כולם יוצאים)


 

תמונה ח'    🔗

מקום בגלבוע מרחוק נשמע שאון הקרב. מעברים שונים מופיעים דואג ויהונתן כשחרבות שלופות בידיהם.

דואג

הֶאָח, פְּגִישָׁה לָהּ נִכְסְפָה נַפְשִׁי!

לִבִּי דָאַב מְאֹד כִּי לֹא יָכֹלְתִּי

לְהִפָּרֵד מִמְּךָ בְּעֵת צֵאתִי

אֶת אֶרֶץ מַמְלְכוּת שָׁאוּל אָבִיךְ;

אַךְ הָאֵלִים בְּרֹב טוּבָם הוֹאִילוּ

לְהַקְרוֹתְךָ הַפַּעַם לְפָנַי,

לְכַבֶּדְךָ כְּרוּם מַעֲלָתֶךָ.

רְאֵה! חַרְבִּי חַדָּה וּמְלֻטָּשָׁה

וְלָהּ בָּרָק וָנֹגַהּ וְיִפְעָה –

אֵין רְאוּיָה כָּמוֹהָ לַעֲלוֹת

עֲלֵי צַוַּאר יוֹרֵשׁ כִּסֵּא שָׁאוּל

לִגְמֹל אוֹתוֹ כַּחֶסֶד שֶׁצָּפַן לִי.

יהונתן

בּוֹגֵד נִבְזֶה! רוֹצֵחַ מְנֻוָּל!

זוֹ חַרְבְּךָ, עָלֶיהָ גַאֲוָתֶךָ,

אָשִׂימָה אֶת חַרְשֵׂי הָאֲדָמָה,

וּזְרוֹעֲךָ, זוּ בְּכֹחָהּ תִּבְטָחָה,

נָתֹן אֶתְּנֶנָּה כְּקָנֶה רָצוּץ;

לְשׁוֹנְךָ אֶפְעֶה, תְּלַחֵךְ עָפָר,

וְנֶאֶלְמוּ שְׂפָתֶיךָ הַמַּלִּיזוֹת.

יָדֶיךָ, הַמְּלֵאוֹת דַּם-נְקִיִּים,

תִּיבַשְׁנָה מִבִּלְתִּי הָשֵׁב פָּנֶיךָ

בְּרֶדֶת עֲלֵיהֶם עוֹרְבֵי הַנַּחַל

לִנְקוֹר עֵינֶיךָ, הַמְפִיקוֹת חֲמַת

זוֹחֲלֵי עָפָר. עֲמֹד עַל נַפְשְׁךָ

זוֹ הַשְׁפָלָה, נָבָל שֶׁבַּנְּבָלִים!

(נלחמים. במכה חזקה מפיל יהונתן את החרב מיד דואג ופוצעו בזרוע. דואג נס.)

נוּס, נוּס, נָבָל! חִצִּי מָהִיר מִמֶּךָּ,

הוּא יַחֲלֹף אוֹתְךָ וְהִכְרִיעֶךָ.

(שולח אחריו חץ)

לֹא הֶחֱטֵאתִי אֶת הַמַּטָּרָה;

קָרַס הַזֵּד, נָפַל אַפַּיִם אָרְצָה

וִילַחֵךְ עָפָר… עַתָּה אָרוּץ

לְהִתְרָאוֹת פָּנִים אֶת הַסְּרָנִים,

וְאֵל שַׁדַּי יִהְיֶה נָא עִמָּדִי

לַכְרִיעַ גַּם אוֹתָם וּלְהַשְׁמִידָם.

(יהונתן הלך לו. שאון הקרב מעבר לבמה נמשך

זמן-מה. הפלשתים מריעים ונסים. העברים דולקים

אחריהם בקול ענות גבורה. המסך יורד)


 

תמונה ט'    🔗

מקום אחר בגלבוע. נבלת דואג מוטלת על הארץ, כשחץ תקוע בגבה.

מופיעים שאול ויונדב.

שאול (למראה הפגר)

דּוֹאֵג הַזֵּד! בְּרוּכָה תִּהְיֶה הַיָּד,

אֲשֶׁר שָׁלְחָה חֵץ-מָוֶת בְּגַבּוֹ!

הוֹ, מִי יִתֵּן וְגַם סַרְנֵי פְּלֶשֶׁת

יִהְיוּ כָּמֹהוּ וְעֵינַי רוֹאוֹת!..

אֵלִי! נָכוֹן לִבִּי לִקְרַאת הַמָּוֶת

וּבְלִי תְלוּנָה אָשִׁיב לְךָ נַפְשִׁי,

אוּלָם חַזְּקֵנִי, אַךְ הַיּוֹם אַמְצֵנִי

וְאֶעֱשֶׂה לְצוֹרְרֵי עַמֶּךָ

כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה פֹּה יְרֻבַּעַל

לְמַחֲנֵה מִדְיָן, וְסַרְנֵיהֶם

אָשִׁית כְּעוֹרֵב וּזְאֵב, כְּזֶבַח

וְצַלְמֻנָּע. קַח גַּם נַפְשׁוֹת בָּנַי,

רַק חוּסָה עַל עַמְּךָ, עַל יִשְׂרָאֵל,

וְאַל תִּתֵּן אוֹתוֹ בְּיַד קָמָיו.

אֲנִי חָטָאתִי וְאֶשָׂא פִּשְׁעִי

וְיַחַד עִם בָּנַי פֹּה אֶסָּפֶה,

אַךְ אַל תִּפְקֹד בְּעַמְּךָ אֶת עֲוֹנִי,

אַל יִנָּגֵף לִפְנֵי הָעֲרֵלִים

וְאֶל תִּתְּנֶנּוּ לְחֶרְפָּה, לָבַז

וְלִמְשִׁסָּה.

(מופיע גרא)

גרא

הַמֶּלֶךְ אֲדוֹנִי!

שִׁפְעַת פְּלִשְׁתִּים, רַגְלִים וּפָרָשִׁים

עִם רֶכֶב רַב, בָּאָה שֵׁנִית עָלֵינוּ

מִצַּד שׁוּנַם, יְהוֹנָתָן אוֹמֵר

לָרֶדֶת לִקְרָאתָם לְתוֹךְ הָעֵמֶק

לְמַעַן הַנְחִילָם גַּם שָׁם תְּבוּסָה.

שאול

שׁוּב חִישׁ אֶל יוֹנָתָן וְכֹה תֹּאמַר:

הַנִּצָּחוֹן בִּקְרָב רִאשׁוֹן אָמְנָם

רוּחֵנוּ מְעוֹדֵד, אַךְ אַל יַשִּׁיא

לְמַעֲשִׂים בִּלְתִּי מְחֻשָּׁבִים.

חֵיל-הָאוֹיֵב, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו

מְהִירֵי-תְנוּעָה הֵמָּה בַּמִּישׁוֹר,

בָּזֶה יִתְרוֹן לָהֵמָּה עַל צְבָאנוּ,

שֶׁהוּא כֻּלּוֹ רַגְלִים. פֹּה, בֶּהָרִים,

יָפֶה כֹּחֵנוּ אָנוּ מִכֹּחָם,

כִּי סוּסֵיהֶם יִלְאוּ לָרוּץ בַּסֶּלַע

וְלֹא יְתַחֲרוּ אֶת אֲנָשֵׁינוּ

מֵיטִיבֵי דֶלֶג, כִּצְבָאִים קַלִּים,

עַל הַרְרֵי מְכוֹרָתָם. לָכֵן

טוֹב לָנוּ גַּם הַפַּעַם הִתְאַפֵּק

עַד כִּי יָבוֹאוּ הֵנָּה הַפְּלִשְׁתִּים

וּפֹה נַנְחִיל אוֹתָם שֵׁנִית תְּבוּסָה.

וּכְהָפְכָם שֵׁנִית לְפָנֵינוּ עֹרֶף,

כִּי יִכָּשְׁלוּ וְנִשְׁבְּרָה זְרוֹעָם, –

אוֹ-אָז נִדְלֹק אַחֲרֵימוֹ גַּם בָּעֵמֶק,

דָּלֹק, הָמֹם וְהַחֲרֵם אוֹתָם

עַד לְבִלְתִּי הַשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד.

לֵךְ, וַאֲנִי אָבוֹאָה אַחֲרֶיךָ!

(גרא הולך לוֹ)

רְאֵה, יְהוֹנָדָב! מַה הֶעֱמִיק

שַׁחַת נָבָל זֶה וַיַּתְעֵב עַוְלָה!

הֵקַרְתִּי לוֹ בִּנְדִיבוּת-לֵב חַסְדִּי,

כְּמַעֲיָן לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו,

וְהִפְלֵיתִיו מִכָּל שָׂרֵי עַמִּי

לָתֵת אֵמוּן בּוֹ עַד בְּלִי גְבוּל;

וְהוּא, הַזֵּד, כְּעַכָּבִישׁ נִתְעָב

בְּקוּרֵי כַּחַשׁ סְבָבַנִי. בֶּגֶד

בּוֹגְדִים שִׁלֵּם לִי תַּחַת אֱמוּנִים,

וְתַחַת חֶסֶד – מְזִמַּת זָדוֹן

לַשְׁמִיד זַרְעִי וּלְהַסְגִּיר אוֹתִי

בְּיַד קָמַי וּלְהָמִיט שׁוֹאָה

עֲלֵי הָאָרֶץ גָּר בָּהּ בְּשָׁלוֹם

וַיַּעַשֹ בָּהּ גַּם עֹשֶׁר וְכָבוֹד…

אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ

וַיָּשֶׁב לָרָשָׁע גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ

וּפְעֻלָּתֵהוּ אֶל חֵיקוֹ מָדַד…

הַגֵּד, יְהוֹנָדָב: הֲלֹא הוּבָא

לִפְנֵי כִּסֵּא מִשְׁפַּט הָאֱלֹהִים

גַּם דְּבַר נִכְלֵי הָאֲדוֹמִי הַזֶּה,

בָּהֵמָה הֱבִיאַנִי בְּדָמִים –

הֲיֵרֶא לִי אֵפוֹא אֶת זֹאת הָאֵל

וְהִתְעַשֵׁת לִי וּלְעַמִּי? אוֹ גַם

שְׁגָגוֹת לְפָנֵיהוּ כִּזְדוֹנוֹת נֶחְשָׁבוּ?

יונדב

לְפִי הַדִּין, דְּמֵי הַהֲרוּגִים

יָחוּלוּ עַל רָאשֵׁי עֵדֵי הַשֶּׁקֶר,

וְהַשּׁוֹפֵט נָקִי מֵאֱלֹהִים.

שאול

אַךְ אָנֹכִי, אֲהָהּ, נִמְהָר הָיִיתִי

לִשְׁפֹּךְ דַּם-אֲנָשִׁים לְפִי עֵד אֶחָד,

אֲשֶׁר לֹא כַּמִּשְׁפָּט… אוּלָם יִהְיֶה

אֲשֶׁר יִהְיֶה; אַחַת רַק אֲבַקֵּשׁ:

רְאוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים

נוֹפְלִים כֻּלָּם לִפְנֵי אִישׁ-יִשְׂרָאֵל

כִּנְפֹל דָּגוֹן בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה

לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים;

אַחַר גַּם יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים

כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר אָז בְּעֵינָיו.

נֵלֵךְ אֵפוֹא קַדֵּם פְּנֵי פְּלִשְׁתִּים

וְהַכּוֹתָם עַד-כִּי כָּל הַגִּלְבֹּעַ

עִם עֵמֶק יִזְרְעֶאל סָבִיב יִרְגַּז

כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן מֵהַמַּכָּה.

(הולכים להם)



 

תמונה י'    🔗

מקום במרום הגלבוע שאול עומד נשען בשמאלו על חניתו, המעוכה באדמה כשימינו תלויה לו למטה כמשותקה. לפניו עומד יונדב. פני שניהם מפיקים תוגה עמוקה.

שאול (כמדבר לנפשו)

הַכֹּל בָּא לָנוּ כְּדִבְרֵי שְׁמוּאֵל,

הַכֹּל בָּא, לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד.

יְהוֹנָתָן, יִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ

הֵם כְּבָר אִתּוֹ, וְעוֹד מְעַט מִזְעֶר

וְגַם אֲנִי אָבוֹאָה אַחֲרֵימוֹ…

לֹא הִתְעַשֵּׁת הָאֵל גַּם לְעַמּוֹ,

וַחֲלָלָיו לַאֲלָפָיו יַרְווּ

בִּדְמֵי מַכּוֹתֵיהֶם עֲפַר מְכוֹרָה,

שֶׁתֵּהָפֵך לְנַחֲלָה לַצָּר…

בְּהַפְנוֹת אוֹיְבֵינוּ עֹרֶף בַּשְּׁנִיָּה

וַנִּרְדְּפֵם בָּעֵמֶק בַּחֲמַת-כֹּחַ,

רָדֹף עַד יִזְרְעֶאל הָעִיר וָהָלְאָה, –

הֵגִיחַ פֶּתַע מַחֲנֶה גָדוֹל

שֶׁל פָּרָשִׁים וָרֶכֶב מִשּׁוּנֵם –

שׁוֹת שָׁתוּ לְכַתְּרֵנוּ מֵאָחוֹר.

הָה! לֹא שִׁוִּיתִי בְּנַפְשִׁי כִּי כֹה

רַבִּים הַפַּעַם הַפְּלִישְׁתִּים מִמֶּנּוּ…

רָאִינוּ וַנְּאֻלַּץ לָשׁוּב אָחוֹר,

אֶל הַגִּלְבֹּעַ, לִמְצָדוֹת סְלָעָיו;

אוּלָם אֵחַרְנוּ הַמּוֹעֵד, וְדֶרֶךְ

נְסִיגָתֵנוּ חֲלָלִים זְרוּעָה…

וְיִשְׂרָאֵל, אֲהָהּ, יָשׁוּב יִהְיֶה

לְמַס-עוֹבֵד לְעָרִיצֵי פְּלֶשֶׁת…

אָכֵן דָּוִד עוֹדֶנּוּ חַי לַצִּיל

עַמּוֹ מִיַּד שׁוֹסָיו, לִנְקֹם מֵהֶם

אֶת נִקְמָתוֹ וּלְהַדְבִּירָם תַּחְתָּיו.

יְצַו אֵפוֹא הָאֵל אֶת מַלְּאָכָיו

לִשְׁמֹר אוֹתוֹ מִמַּחְשְׁבוֹת אוֹנָם

וּלְחַלֵּץ נַפְשׁוֹ מֵהֶם… (כמתעורר) הִנֵּה

שְׁאוֹן הָרֶכֶב מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ

עִם דַּהֲרוֹת סוּסֵי הַפָּרָשִׁים;

עוֹד רֶגַע וְסַבּוּנוּ כִּדְבוֹרִים –

כְּבָר אֵין מִפְלָט. אוּלָם הָעֲרֵלִים

לֹא יִתְפְּשׂוּנִי חָי…

(יונדב שלף חרבו ומכוונה אל לבו)

עֲמֹד, עֲוִיל!

מַה-זֶּה תֹאמַר עֲשׂוֹת?

יונדב

אֵין אֶת נַפְשִׁי

לִרְאוֹת בְּמוֹת מַלְכִּי.

שאול

יִגְאָל נָפַל

בַּהֲגִנּוֹ עָלֵי. וְאַתָּה אוֹמֵר

לְהִתְעַלֵּם מֵחוֹבָתֶךָ?

יונדב

נִבְצָר

מִמֶּנִּי לַצִּילְךָ, מַלְכִּי, מִמָּוֶת.

שאול

אַךְ מֵחֶרְפָּה תּוּכַל עוֹד לַצִּילֵנִי.

יונדב

לֹא אֶשְׁלַח-יָד בִּמְשִׁיחַ-אֲדֹנָי.

שאול

אֲנִי עַצְמִי יָד בְּנַפְשִׁי אֶשְׁלַח,

אַתָּה רַק תַּעֲזֹר לִי לְבַצֵּעַ

אֶת הַדָּבָר.

יונדב

אֵינִי מֵבִין, מַלְכִּי!

שאול

אֲנִי, יַד-יְמִינִי בַּקְּרָב נִפְגָּעָה,

לֹא עוֹד תִּצְלַח לְהַחֲזִיק בַּשֶּׁלַח,

שְׁלֹף אֵפוֹא אַתָּה חַרְבִּי מִתַּעַר,

אֱחֹז בָּהּ, וַאֲנִי אֶפֹּל עָלֶיהָ.

יונדב (בשלפו חרב שאול)

הָהּ! אֵיךְ אוּכַל לִרְאוֹת

בְּמוֹת מַלְכִּי?

שאול

הָסֵב אֵפוֹא הַצִּדָּה אֶת עֵינֶיךָ,

אַךְ אַל תִּרְעַד יָדֶךָ… לְיָדְךָ,

אֵלִי, אָשִׁיב רוּחִי הַנַּהַלָאָה. (נופל על החרב)

יונדב

אֲהָהּ, מַלְכִּי, מְשִׁיחַ אֲדֹנָי!..

הִנֵּה גַם עַבְדְךָ בָּא אַחֲרֶיךָ.

(נופל גם הוא על חרבו – ומת)

שאול

אֲהָהּ, כִּי רָעֲדָה יָדוֹ וַתַּעַשׂ

אֶת מְלַאכְתָּהּ הַפַּעַם רְמִיָּה.

וְעוֹד נַפְשִׁי קִרְבִּי. עַתָּה יָבוֹאוּ

הָעֲרֵלִים הָאֲרוּרִים הֲלוֹם

וְקָמוּ וְהִתְעַלְּלוּ גַּם בִּי.

(נער עמלקי בא ועומד ומתבונן בחללים מרחוק)

הנער העמלקי

יְהוֹנָתָן נָפַל וְלֹא יָקוּם עוֹד,

עַתָּה אֶרְאֶה נָקָם גַּם בְּשָׁאוּל

וְיַעֲלֹז לִבִּי.

(שאול רואה את הנער והוא מתאמץ להתרומם מעט, בהשענו על חניתו.)

שאול

גְּשָׁה נָא הֵנָּה,

הַנָּעַר; מִי אַתָּה?

הנער העמלקי

עֲמָלֵקִי.

שאול

אָנָּא עֲמֹד עָלַי וּמוֹתְתֵנִי,

כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ וְלֹא

אֶחְיֶה עוֹד, רַק חִנָּם אֶסְבֹּל מַכְאוֹב.

הנער העמלקי

הוֹ, מֵעוֹלָם דָּבָר עוֹד לֹא עָשִׂיתִי

בְּחֵפֶץ לֵב כָּזֶה; נָכוֹן אֲנִי

אֶת חֶפְצְךָ הַפַּעַם לַעֲשׂוֹת.

שאול

חֵן-חֵן לְךָ עַל נְדִיבוּת לִבֶּךָ!

מִלְּבַד אִמְרֵי תוֹדָה אֵין בְּיָדִי

עַתָּה מְאוּמָה לְשַׁלֵּם לְךָ

עַל חַסְדְךָ עִמִּי. הוֹאִילָה נָא

לָקַחַת אֶת נִזְרִי שֶׁעַל רֹאשִׁי

וְאֶת הָאֶצְעָדָה שֶׁעַל זְרוֹעִי

וַהֲבֵאתָם צִקְלָגָה אֶל דָּוִד.

סַפֵּר לוֹ עַל הַחֶסֶד שֶׁגְּמַלְתַּנִי,

וְהוּא יְשַׁלֶּם-לָךְ כְּפָעֳלֶךָ…

הָחִישָׁה מַעֲשֶׂךָ, מוֹתְתֵנִי,

כִּי מַכְאוֹבַי גָּבְרוּ עָלַי מְאֹד.

(הנער העמלקי ממותת את שאול ומסיר את הנזר מעל ראשו ואת האצעדה מעל זרועו.)

הנער העמלקי

הֶאָח! גַּם אֶת אוֹיֵב עַמִּי הֵמַתִּי

וְגַם לְחֶסֶד תֵּחָשֵׁב לִי זֹאת,

אַף גַּם שָׂכָר אֶמְצָא לִפְעֻלָּתִי!

(הולך לו כשהוא צוחק בכל פה. שאון הרכב והפרשים מתקרב עוד יותר. המסך יורד.)


 

תמונה י"א    🔗


ככר העיר בצקלָג השרופה. בככר דוד ושריו וקהל אנשיו. נראות גם נשים, ביניהן אביגיל ואחינועם נשי דוד.

דוד

אַחַי! צִקְלַג זוֹ הַשְּׂרוּפָה בָּאֵשׁ,

אֲנַחְנוּ לֹא נִבְנֶנָּה מֵחָדָשׁ,

כִּי אָנוּ לֹא נֵשֵׁב בָּהּ-עוֹד אַף-לֹא

בְּעִיר אַחֶרֶת עַל אַדְמַת פְּלֶשֶׁת.

אחד מן הקהל

מַדּוּעַ זֶה וְלָמָּה?

שני מן הקהל

מַה נִּהְיָה?

דוד

אֶל עַקְרַבִּים וְצִפְעוֹנִים רָעִים

יָשַׁבְנוּ פֹּה וְלֹא יָדַעְנוּ זֹאת,

עַתָּה עָלֵינוּ לַחֲלֹץ מֵהֶם

מַהֵר.

שלישי מן הקהל

מַה פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?

דוד

סַרְנֵי פְּלִשְׁתִּים הֵם שֶׁשָּׂכְרוּ עָלֵינוּ

אֶת הָעֲמָלֵקִים לָבוֹא צִקְלָגָה

וּשְׁבוֹת שְׁבִי נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ

בִּהְיוֹת אֲנַחְנוּ נֶעְדָּרִים מִפֹּה.

(תנועה בקרב הקהל)

שלישי מן הקהל

אַךְ בְעָקְבָה אֵפוֹא קָרָא אָכִישׁ

אוֹתָנוּ אֶל הַמַּחֲנֶה אֲפֵקָה,

לָשִׂים יָדַיִם לַעֲמָלֵקִים

לָבוֹא לִשְׁבּוֹת נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ

וּשְׁלֹל שְׁלָלֵנוּ וּבָזֹז בִּזֵּנוּ?

דוד

כֵּן, בְּפִיהֶם שָׁלוֹם דִּבְּרוּ אִתָּנוּ

הָעֲרֵלִים וְשֹׁד הָגָה לִבָּם.

לוּלֵא הָאֱלֹהִים שֶׁהָיָה לָנוּ

לִמְצֹא עִקְבוֹת הַשּׁוֹדְדִים כֻּלָּם

וּבְמִלְחָמָה נוֹאֶשֶׁת לְהַצִּיל

הַשְּׁבִי וְהַמַּלְקֹחַ מִיָּדָם, –

מִי-זֶה יֵדַע אֵיפֹה הָיוּ כַּיּוֹם

כָּל מַחְמַדֵּי עֵינֵימוֹ וּקְרוֹבֵינוּ

וּמַה גּוֹרָל הָיָה צָפוּן לָהֶם.

רביעי מן הקהל

וְאֵיךְ נוֹדַע לְךָ כָּל זֶה?

דוד

הַנַּעַר הַמִּצְרִי, חוֹלֶה מָצָאנוּ,

גֹּוֵעַ מֵרָעָב וּמִצָּמָא,

בַּהֲשִׁיבֵנוּ אֶת רוּחוֹ אֵלָיו

אֶל גְּדוּד הַשּׁוֹדְדִים הוֹרִיד אוֹתָנוּ,

סִפֵּר לִי אֶמֶשׁ, כִּי עַבְדֵי אָכִישׁ

הֵבִיאוּ שֹׁחַד לַאֲדוֹנָיו פִּלְדָּשׁ

(הַנַּעַר עֶבֶד לְפִלְדָּשׁ הָיָה),

וַיִּשְׂכְּרוּהוּ כִּי יָבוֹא צִקְלָגָה,

בְּעֵת נִהְיֶה אֲנַחְנוּ בַּאֲפֵק

וְעָשָׂה-לָנוּ אֶת כָּל-זֹאת.

רבים מן הקהל

נָקָם

נִקַּח!

שלישי מן הקהל

כָּל אֶבֶן פֹּה מִקִּיר-חָרוּךְ

תִּזְעַק: נָקָם!

אחדים מן הקהל

נָקָם מִן הַפְּלִשְׁתִּים

הָעֲרֵלִים!

עוד אחדים מן הקהל

נָקָם מִן הַבּוֹגְדִים

הָאֲרוּרִים!

רבים מן הקהל

נָקָם מִן הָרְשָׁעִים

הַזֵּדוֹנִים!

כל הקהל

נָקָם וְשִׁלֵּם!

דוד

אַחַי!

אחד מן הקהל

הַס, הַס! נִשְׁמַע מַה יְדַבֵּר דָּוִד.

אחדים מן הקהל

הַס! הָס!

דוד

נָקֹם נִקֹּם בַּעֲרֵלִים

הַזֵּדוֹנִים הָאֵלֶּה וּנְשַׁלֵּם

לָהֶם מִשְׁנֵה זְדוֹנָם וּמַעֲלָם,

אַךְ לִפְנֵי-כֵן עָלֵינוּ לְמַלֵּט

מֵאֶרֶץ זוֹ נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ,

כִּי מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד-זוֹמְמִים

הָעֲרֵלִים פֹּה לָנוּ לַעֲשׂוֹת.

אחדים מן הקהל

נָכוֹן! נָכוֹן!

אחד מן הקהל

נָשׁוּבָה אֶל אַרְצֵנוּ!

שני מן הקהל

כֵּן, אֶל אַרְצֵנוּ! שָׁם בַּמִּדְבָּרוֹת

בְּטוּחִים נִהְיָה מִפַּחַד מֵאֲשֶׁר

בְּכָל-עִיר מוֹשָׁב בְּאֶרֶץ הַגּוֹיִם,

מְקוֹם שָׁם עַל כָּל צַעַד יְסֻבּוּנוּ

זֵדִים, דּוֹבְרֵי שָׁלוֹם וּבְקִרְבָּם

יָשִׂימוּ אֹרֶב לָנוּ.

(כל הקהל מראה אותות הסכמה. שר-עשרה יוצא מקצה הקהל ובא לפני דוד.)

שר-העשרה

אֲדוֹנִי!

בָּא נַעַר מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם

שָׁאוּל, הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ.

דוד

יָבוֹא נָא.

(הנער העמלקי מובא. הוא נופל אפים ארצה לפני דוד ומשתחוה לו.)

דוד

אֵי מִזֶּה תָּבוֹא? הַגֵּד!

הנער העמלקי

נִמְלַטְתִּי מִמַּחֲנֵה-יִשְׂרָאֵל.

דוד

הַגִּידָה לִי: מֶה-הָיָה-הַדָּבָר?

הנער העמלקי

הָעָם נָס מִן-הַמִּלְחָמָה וְגַם

נָפַל מִמֶּנּוּ רַב, וְגַם שָׁאוּל

וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ נָפְלוּ וָמֵתוּ

כל הקהל

אֵל אֱלֹהִים!

דוד

וְאֵיךְ אַתָּה יָדַעְתָּ

כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ?

הנער העמלקי

נִקְרֹה נִקְרֵיתִי בְּהָרֵי גִּלְבֹּעַ

בְּעֵת אֲשֶׁר הָעָם נֵס בִּמְבוּכָה

מִפְּנֵי פְּלִשְׁתִּים; וָאֵרֶא וְהִנֵּה

בֵּין חֲלָלִים מֻטָּל יְהוֹנָתָן

וְחֵץ תָּקוּעַ בִּלְבָבוֹ; פָּנָיו

כַּסִּיד הִלְבִּינוּ וּבְאַפָּיו אֵין רוּחַ.

וָאֵלֶךְ הָלְאָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל

שׁוֹכֵב, נִשְׁעָן מְעַט עַל חֲנִיתוֹ.

וּבִרְאוֹתוֹ אוֹתִי קָרָא אֵלַי

בְּקוֹל כְּאוֹב לִקְרַב אֵלָיו. וְכֹה

מֵאֶרֶץ שַׁחָה תְּחִנָּתוֹ: "אָנָּא,

עֲשֵׂה עִמִּי הַחֶסֶד, מוֹתְתֵנִי,

כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ". יָדַעְתִּי

כִּי לֹא יִחְיֶה עוֹד אַחֲרֵי נַפְלוֹ,

וָאֶעֱמֹד וָאֲמוֹתֵת אוֹתוֹ

וָאֶקַּח-אָז הַנֵּזֶר שֶׁלְּרֹאשׁוֹ

וְאֶת הָאֶצְעָדָה שֶׁעַל זְרוֹעוֹ

וָאֲבִיאֵם הֲלוֹם אֶל אֲדוֹנִי.

דוד

מִי אַתָּה, בְּקוֹר-רוּחַ מְסַפֵּר

דְּבָרִים אֲשֶׁר לַהֵמָּה יִשָּׁבֵר

הַלֵּב וְתֶחֱשַׁכְנָה הָעֵינַיִם?…

הנער העמלקי

בֶּן אִישׁ עֲמָלֵקִי, אֲשֶׁר הוֹאִיל

לָבוֹא לָגוּר בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים.

דוד

וְאֵיךְ זֶה לֹא יָרֵאתָ, בֶּן-בְּלִיַּעַל,

לִשְׁלֹחַ אֶת יָדְךָ הָאֲרוּרָה

בִּמְשִׁיחַ אֲדֹנָי לְשַׁחֲתוֹ?

(לאחד הנערים)

לֵךְ פְּגַע בּוֹ, עֻזִיאֵל!

הנער העמלקי

הֲזֶה שְׂכָרִי

עַל כָּל אֲשֶׁר טָרַחְתִּי לְהָבִיא

לְךָ הַנֵּזֶר וְהָאֶצְעָדָה?

דוד

כֵּן, מוֹת תָּמוּת רֹאשׁ-כֶּלֶב! וְדָמְךָ

בְּרֹאשְׁךָ, כִּי פִּיךָ עָנָה-בָּךְ לֵאמֹר:

“מוֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ אֲדֹנָי”.

(הנער העמלקי מובל משם. דוד וכל הקהל קורעים בגדיהם. משתררת דממת-אבל כבדה).

דוד

אַחַי! יוֹם-זֶה יוֹם אֵבֶל כָּבֵד לָנוּ,

יוֹם צוֹם וּבֶכֶה וּמִסְפֵּד גָּדוֹל

עֲלֵי שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ

וְעַל עַם-אֲדֹנָי, בֵּית-יִשְׂרָאֵל,

אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּחֶרֶב הָאוֹיֵב.

(בכי חרישי בין הנשים ודממת-אבל בין הגברים. אחר רגעים מספר פותח דוד בקינה והאחרים ממלאים אחריו.)

דוד

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

כולם

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!..

אחינועם

אַל תַּגִּידוּ בְּגַת!

אביגיל

אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן!

אחינועם

פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,

אביגיל

פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…

(בכי בין הנשים)

דוד

הָרֵי בַּגִּלְבֹּעַ!

אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם

וּשְׂדוֹת תְּרוּמוֹת!

כולם

כִּי שָׁם נָפְלוּ גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל.

אחינועם

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, אֲהָהּ, חֲלָלִים!

(בכי בין הנשים ודממת-אבל בין הגברים)

דוד

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן,

הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם,

גַּם בְּמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ,

גבר א'

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.

גבר ב'

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָסוֹגָה אָחוֹר;

דוד

וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא שָׁבָה רֵיקָם.

כולם

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!..

(בכי בין הנשים ודממת-אבל בין הגברים)

דוד (כמו לנפשו)

יְהוֹנָתָן אָחִי! נָעַמְתָּ לִי מְאֹד;

אַהֲבָתְךָ לִי נִפְלְאַתָה מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

מַה צַּר לִי עָלֶיךָ, אָחִי, מַה צַּר!

כולם

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶךָ חָלָל.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!

(בכי בין הנשים, דממת-אבל בין הגברים, באמצע הקינה מופיעים זקני יהודה בקצה הקהל, עומדים דום עד גמר הקינה ואז ישים להם הקהל ידים לגשת אל דוד. הם נגשים ומשתחוים לו דומם.)

דוד

מַה בְּפִיכֶם אֵלַי, זִקְנֵי עַמִּי?

זקן א'

מַה שֶׁבְּפִיכֶם אַתֶּם: קִינִים וָהֶגֶה

וָהִי.

זקן ב'

אֲהָהּ! שָׁבַר הָאֱלֹהִים

אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל וְגִבּוֹרָיו,

אֲהָהּ, בְּיִזְרְעֶאל וּבַגִּלְבֹּעַ.

זקן ג'

הֵשִׁיב עַמּוֹ אָחוֹר מִפְּנֵי אוֹיֵב,

וּמְשַׂנְּאֵיהֶם שָׁסוּ לָהֶם בְּלִי דָי.

זקן ד'

הִשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי-לֵב, הִרְבּוּ

חָלָל בְּיִשְׂרָאֵל, זָקֵן וָטַף;

בִּמְשׂוֹשׂ פְּרָאִים רִטְשׁוּ אֵם עַל בָּנִים…

(הנשים בוכוֹת)

זקן א'

גַּם בַּאֲפֵק פָּגְעָה הָרָעָה-בָנוּ,

בְּבוֹא שָׁם הַשְּׁמוּעָה הַמַּדְהִימָה

עַל גֹּדֶל תְּבוּסָתֵנוּ בַּגִּלְבֹּעַ

וּמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, רָפוּ

יְדֵי אַנְשֵׁי חֵילֵנוּ, וּפְלִשְׁתִּים

בְּקוֹל בּוֹקֵעַ אֲדָמָה הֵרִיעוּ

וַיִּלְבְּשׁוּ גַם עֹז וַיִּתְנַפְּלוּ

עֲלֵי מַעַרְכוֹתֵינוּ הַנְּבוּכוֹת

וַיִּדְחֲקוּן וַיִּפְרְצוּ בָּן פֶּרֶץ

וַיַּחְדְּרוּ הַרְבֵּה לְתוֹךְ גְּבוּלֵנוּ.

אַבְנֵר מִהַר לַכְרִיז אָז אֶת אִישׁ־בֹּשֶׁת

לְמֶלֶךְ עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל, וּבְשֵׁם

יוֹרֵשׁ כִּסֵּא שָׁאוּל הִלְהִיב לִבּוֹת

אַנְשֵׁי הַחַיִל לְאַמֵּץ אוֹנִים

וְלַהֲדֹף אָחוֹר אֶת הַפְּלִשְׁתִּים.

וְהָאוֹיֵב הֻכָּה אָמְנָם אָחוֹר,

אַךְ עוֹד כֹּחוֹ שָׁם עִמָּדוֹ הָרַב

וְסַכָּנָה עוֹד מְאַיְמָה מִשָּׁם.

אוֹת לַדָּבָר; כִּי הֶעֱבִיר אַבְנֵר

חִישׁ אֶת אִישׁ־בֹּשֶׁת מִגִּבְעַת שָׁאוּל

לְמַחֲנַיִם בַּגִּלְעָד.

זקן ב'

אֲנַחְנוּ

לֹא יֵט לִבֵּנוּ אַחֲרֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת,

כִּי מַה יוּכַל יוֹשִׁיעַ לָנוּ אִישׁ

כָּזֶה, יְדוּעַ-חֹלִי וּרְפֵה-רוּחַ?

וְהִנֵּה בָּאנוּ לְבַקֵּשׁ מִמְךָ

אֲשֶׁר תָּבוֹא אַתָּה לִמְלֹךְ עָלֵינוּ

וְהוֹשַׁעְתָּנוּ מִפְּלִשְׁתִּים צָרֵינוּ.

זקן ג'

גַּם בְּחַיֵּי שָׁאוּל הֲלֹא אַתָּה

הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא

אֶת יִשְׂרָאֵל

זקן ד'

שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי

מְשָׁחֲךָ בַּסֵּתֶר לְנָגִיד

עַל זֶרַע יַעֲקֹב; עַתָּה אֲנַחְנוּ

נַמְלִיכְךָ עָלֵינוּ לְעֵינֵי –

הַשֶּׁמֶשׁ וּלְעֵינֵי כָּל-יְהוּדָה.

דוד (מַראה להם על הבתים השרופִים)

מְזִמַּת פְּלִשְׁתִּים הָיְתָה זֹאת, וַעֲמָלֵק

אַךְ כְּלִי הָיָה בִּידֵי הָעֲרֵלִים,

אַךְ כְּלִי מַשְׁחִית. וּמַה מְאֹד תִּשֹּׁמוּ

כְּשָׁמְעֲכֶם דְּבַר-הַמְּזִמָּה כֻּלָּהּ…

אַחַי, בְּנֵי שִׁבְטִי! אֵל אֱלֹהִים,

אֲשֶׁר עַל-פִּיו מָשַׁח אוֹתִי שְׁמוּאֵל,

כִּי רַק מִפְּנֵי שָׁאוּל, אֲשֶׁר זֵדִים

בְּנֵי בְּלִיַּעַל הֱסִיתוּהוּ בִּי,

אֶל הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים בָּרַחְתִּי

לָשֶׁבֶת עִמָּהֶם עַד עֵת מוֹעֵד.

אַךְ בְּלִי מַחְשֶׁבֶת-בֶּגֶד בְּעַמִּי,

וּכְהִוָּדַע כַּיּוֹם לִי נִכְלֵיהֶם

שֶׁנִּכְּלוּ לָנוּ צוֹרְרֵינוּ אֵלֶּה,

אֲנִי וַאֲנָשַׁי גָמַרְנוּ אֹמֶר,

עוֹד טֶרֶם בּוֹא הֲלוֹם שְׁמוּעַת שָׁאוּל

הַמַּדְאִיבָה מִיִּזְרְעֶאל – לָשׁוּב

אֶל הַמְּצָדוֹת בְּמִדְבְּרוֹת אַרְצֵנוּ

וּלְעֵת מְצֹא לִנְקֹם אֶת נִקְמָתֵנוּ

מִן הַזֵּדִים הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה.

אָכֵן עַתָּה נָקֹם אֶקֹם מֵהֶם

גַּם אֶת נִקְמַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן

וְגַם נִקְמַת עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ.

אֶקַּח לִי רַק מוֹעֵד. כְּשׁוּבִי אִתְּכֶם

וְלִמַּדְתִּי אֶת בְּנֵי-יְהוּדָה קֶשֶׁת;

וּבִהְיוֹתָם לְמוּדֵי-קְרָב כֻּלָּם,

לֹא יְאַחֵר לָבוֹא יוֹם-הַפְּקֻדָּה.

וְקִדַּשְׁתִּי מִלְחֶמֶת עַל פְּלִשְׁתִּים

וְהִכֵּיתִי בָּהֶם מַכָּה רַבָּה,

שֶׁכָּל שׁוֹמְעָהּ תִּצֵּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו

וְהֵפַרְתִּי מְזִמָּתָם לָקַחַת

מִמֶּנּוּ אֶת אַרְצֵנוּ הַטּוֹבָה.

וְשִׁלַּמְתִּי לָהֵמָּה כִּגְמוּלָם:

אַשְׁדּוֹד שְׁדוּדָה תִּהְיֶה; עַזָּה עֻזָּה

אוֹרִיד מִמֶּנָּה, בָּזֹז אַרְמְנוֹתֶיהָ,

וְאַשְׁקְלוֹן – זוֹ שַׁכּוּלָה אֶתְּנֶנָּה;

עֶקְרוֹן – כְּעֵץ מִשֹּׁרֶשׁ אֶעֶקְרֶנָּה;

וְגַת – כְּגַת אֶדְרֹךְ לַעֲרֵלֶיהָ.

רָץ-אַחַר-רָץ יָבִיא לָהֶם בְּשׂוֹרַת-

הַזַּעֲוָה, הַשֶּׁבֶר וְהַשֹּׁד;

וְהַפָּנִים, שֶׁצָּהֲלוּ הַפַּעַם

לְשֶׁבֶר יִשְׂרָאֵל בְּיִזְרְעֶאל,

הָפֹךְ יֵהָפְכוּ-אָז לְיַרְקוֹן,

וְחִיל כַּיּוֹלֵדָה יֹאחַז אוֹתָם.

וְנִפַּצְתִּים כִּכְלִי יוֹצֵר כֻּלָּם

וְכַעֲפַר הָאָרֶץ אֲדִקֵּם.

וְיֶאֱנַק חָלָל בְּכָל אַרְצָם,

וּפִגְרֵיהֶם יִהְיוּ לְמַאֲכָל

לְעֵיט הָרִים וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ;

וּשְׁאֵרִיתָם כַּגֶפֶן אֲעוֹלֵל.

וְרָוְתָה אַרְצָם גַם הִיא מִדַּם בָּנֶיהָ

וַעֲפָרָהּ מֵחֵלֶב יְדֻשַּׁן,

וְיִשְׂרָאֵל יִרְאֶה וְיַעֲלֹז

כִּי תַּם רוֹמֵם, אָפַס מֵץ מִן הָאָרֶץ.

הזקנים

אָמֵן! יִתֵּן הָאֵל, אֵל יִשְׂרָאֵל!

דוד

כְּתֹם הַצּוֹם וְהַמִּסְפֵּד עִם עֶרֶב,

אַךְ נִסְעֲדָה בַּלֶּחֶם אֶת לִבֵּנוּ,

נָקוּם וְנִתְכּוֹנֵן מַהֵר לַדֶּרֶךְ,

וְעִם עֲלוֹת הַסַּהַר בַּמָרוֹם

נָשִׂים אֶת פְּעָמֵינוּ לִיהוּדָה.

אַךְ מַה מָקוֹם נִבְחַר לְשִׁבְתֵּנוּ?

זקן א'

חֶבְרוֹן וּסְבִיבוֹתֶיהָ.

דוד

אֵין כָּמוֹהָ

לִהְיוֹת הַמַּעֲטֶרֶת בִּיהוּדָה.

זקן ד'

וְאֵין כָּמוֹךָ בְּתוֹכָהּ לִמְלֹךְ.

דוד

יִתֵּן הָאֱלֹהִים כִּי מַלְכוּתִי

תִּהְיֶה מְאֻשָּׁרָה מִשֶׁל שָׁאוּל.

כל הזקנים

אָמֵן וְאָמֵן!

(דוד שוקע רגע בהרהורים. אחרי-כן הוא חוזר על הקינה מאמצעיתה

דוד

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן,

הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם,

גַּם בְּמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ.

גבר א'

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ;

גבר ב'

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָסוֹגָה אָחוֹר.

דוד

וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

כולם

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!..

דוד

יְהוֹנָתָן אָחִי! נָעַמְתָּ לִי מְאֹד;

אַהֲבָתְךָ לִי נִפְלְאַתָה מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

מַה צַּר לִי עָלֶיךָ, אָחִי, מַה צָּר!

כולם

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל!

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!..

(המסך)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!