העתונאות היהודית היא עניה ודלה כהעם – יוצרה ומחוללה. אמנם, יש להודות, שגם אצל אומות־העולם אין שפע רב של עתונאים בעלי־כשרון ועֲתִירֵי־הרוח; אבל מעלה אחת יש אצלם: אלה המועטים שישנם – כל אחד ואחד מהם מכיר את מקומו ומקדיש את כוחו ביחוד לאותם המקצועות, שהוא מומחה להם.
לא כן אצל היהודים.
אדם מישראל, שהגורל דן אותו להיות סופר בישראל, צריך לדעת שבעים חכמות, שהוא מוכרח לפזרן על שבעה ימים; סופר יהודי מצֻוה ועומד לדבר דברים של טעם על כל שאלה, המזדמנת לידו, ולהשמיע דעה על הידוע לו ועל הבלתי־ידוע. ובאופן כזה – אפילו הטובים והמשובחים שבהם סופם להעשות לרמאים ספרותיים, מחוסרי יחס־לבבי פנימי לשאלות החיים, שהם הופכים בהן, והפרובלימות היותר חשובות שבחיינו נעשות מדרס לחות־דעתם של דִילטַנִטֶים ובורים מקצועיים.
מקרה בלתי טהור כזה קרה גם להסופר המפורסם מר ה. צייטלין.
דרכו של הסופר הנזכר לדון מנקודת השקפת עולמו המקורית על כל מי שהוא רוצה ועל כל מה שהוא רוצה. ויש בו ממדת תלמיד־חכם, שהוא נוקם ונוטר כנחש לכל דעה המתנגדת לדעותיו הוא. ואוי, אוי לו לאיש, או לרעיון, שהוא מתיחס אליהם בשלילה. הוא דן אותם לשבט בלי רחמים, וסופם – לכליה.
בעת האחרונה צד בחרמו את… ה“חדר המתוקן” – מוסד רופף, שאך זה עתה יצא לאויר העולם, ושמו עוד טרם מפורסם בין חוגי קוראיו, ודיה לה לדחיפה אחת להפילו למשואות. עטו החריף לא השאיר בו עצם על עצם. שתים, שלוש שריטות הקולמס וה“חדר המתוקן” על יסודותיו הפדגוגיים, על מוריו ומחנכיו ועל כל שיטתו הטבעית, ש“עברית בעברית” שמה, הורד מעֶמדתו ונוטה לנפול. כנראה, לא די לו, לסופר חשוב זה, להיות נמנה בין הפיטנים; הוא רוצה להמנות גם בין הפדגוגים…
הבה ונשמע את דעתו של מר ה. צייטלין על ה“חדר המתוקן”! הלא כה המה דבריו:
“אם רוצים אתם לדעת את האמת על דבר ה”חדרים המתוקנים", ששיטת למודם היא “עברית־בעברית”, אל תקראו את המאמרים השונים, שנכתבו על אדותם!! ואף גם זה: אל תקשיבו לכל הדברים היפים "ועל החקירות התיאוריות של באי־כחם. מנעו את אזניכם משמוע “מליצות למדניות” חסרות־תוכן – רק שימו לב אל השורה האחרונה; “עמדו וסִפרו את מספר התלמידים, חניכי בתי־החרושת של “עברית בעברית”, שהמה בני תורה…”
מר ה. צייטלין הוא יהודי פקח.
למה לו תיאוריות, חקירות ובאורים, שיבואו לבסס בסיס מדעי־פדגוגי את ערכו הגדול של למוד שפה זרה על פי השיטה הטבעית? אין צורך לו בכל המטען הזה!
כל אלה הם דברים מיותרים, מפני… שאינם לרצונו.
החשבון פשוט.
אם תעשו את כל זה לנושא למודי יוָדע לכם, שמר ה. צייטלין מבטל ב“עֶט” של חסיד מקוצק שיטה מדעית שלמה ומשוכללת, המבוססת על “הלמוד־ההסתכלותי”, המקובל בבתי ספריהם של כל עמי התרבות עוד משנת 1782, שנת מותו של פרֶבֶל מְיַסדה. אם תעיינו בספרים – יתכן שיִוָדע לכם, כי ה“שיטה הטבעית” נשתכללה גם בהוראה המעשית על ידי שורה שלמה של פדגוגים מומחים, שבאו לידי דעה, ש“השיטה הטבעית” בהוראת לשונות זרות היא בת הטבע. ולפיכך – קם מר ה. צייטלין ומוסר מודעה מראש: פֶה! מוטב שלא תעיינו בהם! קחו את התוצאות! התבוננו אל השורה האחרונה!
אבל, ילמדני נא, רבי ומורי, איפה היתה לו האפשרות להתבונן אל התוצאות? איפה היתה לו היכולת למצוא את השורה האחרונה? כל מי שבא לידי יחס שלילי אל ה“חדר המתוקן”, כאותו של מר ה. צייטלין, מן ההכרח שיאסוף בראשונה מִספרים, עובדות, בצרוף דין וחשבון מפורט על דבר המצב הפדגוגי של כל ה“חדרים המתוקנים” הקיימים ברוסיה. כל מי שמכיר את אחריות הדברים, שהוא מפרסם בקהל, חובתו לעשות בראשונה סְטֶנוֹגְרַמָה של הסברות המורים ובאורי התלמידים בחלקי המדינה השונים ולחקור יפה, יפה את טיב החומר הנצבר. ורק מי שיש בידו חומר מְאַלף כזה יוכל לעמוד על טיבו של ה“חדר המתוקן”, וכל חסרונותיו ומעלותיו יהיו ידועים וגלויים לו.
אז אפשר יהיה לקבוע: אם החסרונות המה מסוג פדגוגיים־למודיים, התלויים במורים ובשיטה; או מסוג חברתיים־סוציאליים, התלויים בתנאי החיים הרעים, שהולידו אותם.
ככה נִסְתה לעשות חברת “מפיצי השכלה” הַפֶּטֶרְבּוּרְגית, ואחריה, בזמן ההוה, מתעסקת בזה “הסתדרות המורים”! מלאכה אחראית זו מחכה לפדגוג סטטיסתון, שיאיר את הפרובלימה הזאת באופן אוביֶקטיבי לכל אורותיה וצלליה.
אבל מר צייטילין אינו מודה בנחיצותה של עבודה מחקרית כעין זו. חניכי בית־המדרש הישן מסוגו של בר פלוגתנו אינם מודים בשום “סְפֶּצִים”. דרכם לבטל בִטול גמור כל מה שאינו נכנס בגדר ד' אמות של הלכה. מר צייטלין מוסיף ואומר:
"לחדרי “עברית בעברית” יש מעלה אחת, שבראשית עבודתם המה “מסוגלים לרַמות ולהאחיז את העינים. האב רואה, כי חיימ’קה בנו “למד במשך חדשים אחדים לפטפט מאמרים בלשון קודש. האב חושב, “איפוא, כי בנו נעשה ללמדן מובהק; למצער – ל”בעל לשון”; אבל סופה של “לומדות” זו הוא, שעובר מספר הגון של שנות־למוד, “ויותר ממליצות עבריות אחדות, שנרכשו באופן מֶכַני מהספר “לפי הטף”, לא נשארו בידי הילד. הוא יודע מעט מאד הן מהתנ”ך, הן מתולדות ישראל והן מספרות ישראל. ותלמוד? באופן היותר טוב רק התחלה…”
כל מלה ומלה מהקטע המובא נאמרה בכונה תחלה להזיק; וכל המאמר מלא סתירות הגיוניות.
כל מורה מומחה להוראת עברית למתחיל פעוט יאַשר, כי הקושי היותר גדול ברכישת החומר הלשוני פוגש הילד בשנת הלמוד הראשונה. כלומר: כל זמן ש“מלות החבור” השונות עודן זרות לו, וכל זמן שנטיות השמות וכנויי הפעלים השכיחים והמצויים בדבור היום יומי אינם ידועים לו עוד; אבל מן הרגע, שהילד סגל לו את הידיעות האֶלֶמֶנְטַרִיות בלשון, הוא הולך ומתקדם בצעדים מהירים, והחומר הלשוני שלו הולך ומתעשר מיום ליום. מהבחינה הדידקטית אין לך דבר קשה בלמוד שפה זרה כרכישת “פטפוט לשון”. זהו היסוד של תורת הלשון הזרה, שעליו הולכים ונבנים נדבכים, נדבכים של תרגילים לשוניים עד שכל הבנין הלשוני יבָנה במלואו. אחר הפטפוט הפרימיטיבי תבוא ההשתלמות הסגנונית מאליה, מפני שהטבע בעצמו בא לעזרתה.
ומכאן – הסתירה ההגיונית שבהשגותיו של מר צייטלין. אם ה“חדר המתוקן” מסוגל בפועל ללמד את הילד במשך חדשים אחדים ל“פטפט פרזות בעברית”, הרי בכח יש ביכלתו להעמיד תלמידים בקיאים בלשון. זוהי הנחה דידקטית בלתי מופרכת, שכלם מודים בה.
אבל – טוען מר צייטלין – הילד יודע מעט הן מהתנ"ך, הן מתולדות ישראל והן מספרות ישראל! טענה זו היתה יכולה להשמע לו למד הילד באמת “מספר הגון של שנות למוד”, כהבטחתו של מר צייטלין.
אבל לאמתו של דבר – לא מיניה ולא מקצתיה! השנה הראשונה אמנם מוקדשת בעקר ל“פטפוט לשון” ולקריאה וכתיבה. העבודה הזאת היא החשובה ביותר אצל כל מורה מומחה. בפרק זמן זה יוכשר הילד ללמוד “ספורי התורה”. קמעא, קמעא ובזהירות מֶטודית גדולה מתחילים להרצות לפניו בעברית פרקים מ“תולדות ישראל”. הוא פוסע את צעדיו הראשונים ברכישת צורות הלשון. וליותר מזה לא יִזְכה לעולם, מפני… שהוא פוסק מלמודו. הרבה עמל ומרץ מבזבזים מורי ה“חדרים המתוקנים” עד שיצליחו לפעול על הורי הילד, שיתרַצו לשלוח את ילדם ל“חדר” למשך שלשת שנות הלמוד הראשונות.
ככה הוא יחס ההורים ל“חדר” בכל מקום; וביחוד – בכרכים הגדולים, במקום שהגימנסיות שובות את לב ההורים מהיום הראשון להולדת בנם.
הרבה מן הטרגדיה יש בעבודת המורה העברי, ששאלת: – למי אני עמל? אינה יורדת מעל סדר יומו.
מה יכאב לבו להכיר, כי את כל יגיעו ועמלו הוא מבזבז לעבודה בלתי פרודוקטיבית.
מי אשם בכל זה?
יתכן – שהגלות? ויתכן – שסופרים מהרסים כמר צייטלין, המלשין על ה“חדר המתוקן” לפני האינטלגנציה הלאומית שלנו, שבטבעה היא פוסחת על שני הסעיפים ואין לה עוד בית־ספר משלה, בעל טפוס מסוים, כאותו שברשות החרדים. ויחס כזה הוא בלתי מובן ביותר, לאחר שראינו שמר צייטלין בעצמו הרס את כל הגשרים החנוכיים, ובעצמו הוא מודה ואומר, כי ה“חדר הישן” גִדל וחִנך הדיוטים ובעלי מומים רוחניים.
גם מר צייטלין בעצמו שואל:
– "מי הוא האשם? – השיטה “עברית בעברית”, או חסרון מורים "טובים, מומחים אמתים לשיטה זו? כשאני לעצמי אני נוטה לחשוב, "שאופני ההוראה של שיטה זו אינם מוצלחים ביותר. היא מטמטמת את מוח הילד, משאירה מקום לאונאה עצמית בשעת הלמוד, מה שגורם שההוראה האמתית של הרבה מלים נשארת לילד סתומה וחתומה. אבל – אם אפילו נניח, כי שיטת “עברית בעברית” כשהיא לעצמה היא טובה, אין לכחש את העובדה, כי ילדים שבקרו חדרים כאלה מספר הגון של שנות־למוד יוצאים מהם עמי הארצים ובורים. הדבר ברור: אם אין לתלות את הקולר בשיטה יש לתלותו במורים. לְלִמוּד “עברית בעברית” דרושים מומחים מיוחדים, מורים בעלי כשרון, שמלאכתם בכך, ואצלנו אחזו בשיטה זו “כל דכפין”…
קשה להתוכח עם שיטת־בקרת כזו!.
מר צייטלין צועק בכל כוחו, שאין הדבר כשורה, אלא שאינו יודע: אם השיטה היא בלתי מוצלחה, או שמוריה אינם ראויים לה. ואף על פי כן – הוא מבטיח תכף לזה– שבמכתבו הבא יתן עצות איך להיטיב את המצב.
מתעוררת איפוא השאלה:
– מה יתקן? את השיטה? או את המורים! מר צייטלין אוחז בידו האחת בשיטה וידו השניה מחזקת במורים; ולשניהם אין נחת ממנו…
בכדי לנבל את שמו הטוב של ה“חדר המתוקן” עמד מר צייטלין ובחר במחשבה תחלה את צדדי השלילה החיצוניים של ה“חדר המתוקן”, ש“חולשתם” המטודית כאילו נראית ומורגשת כלפי חוץ אפילו לאדם בינוני. אבל לאמתו של דבר אינם עומדים ב“חולשתם” בפני הבקרת הפדגוגית האמתית. אין זו אלא חולשה מדומה.
הבה ונראה!
אב בר־אורין, שילדו הקטן מבקר את ה“חדר המתוקן” עלול לטעות ולחשוב כמר צייטלין: שהשיטה משאירה מקום לאונאה עצמית בשעת הלמוד, מה שגורם, שההוראה האמתית של הרבה מלים נשארת לילד סתומה וחתומה.
אופן מחשבה כזה הוא “פועל יוצא” מזה, שהאב בעצמו רכש לו בילדותו את הוראת המלים העבריות על ידי תרגום לשפתו המדוברת, ובצורה זו נחקקו בזכרונו עד היום; בה בשעה שבנו הקטן רכש לו את הוראת המלים העבריות באופן טבעי, ונחקקו בזכרונו על ידי הרכבה אורגנית בהכרתו ובחמשת חושיו.
בשעת הבחינה הילד קורא: “אני קמתי בבקר השכם”, ואינו מתרגם את המאמר כצורתו וכהוראתו לשפתו המדוברת, כי אין לו צורך כזה. הדברים מובנים לו היטב, כפי שמובנים לכל תינוק, שקורא בשפת אמו. אבל במחו של האב הבוחן נתרגם המאמר הקרוא תכף ומיד לשפתו המדוברת. ובשעה שהאב שואל את ילדו:
– מה פרוש הדברים? “לא ידע” מה לענות, מפני ששאלת האב היא במהותה לא דידקטית, אלא הגיונית, והיא דורשת מאת הילד הנבחן תשובה1 מעין השאלה, כלומר: תשובה שבעקרה היא הגיונית ושעל פי שנותיו וידיעותיו אינו מוכשר לה. הלא ידיעותיו בלשון עודן מועטות והגיונו בלתי מפותח!!
בכדי שהאב יהיה שבע רצון עליו לענות:
– “בבקר השכם” – בשעות הקדומות של הבקר. ותשובה הגיונית כזו אינו צריך ואינו יכול לענות. אבל זה נותן מקום לטעות: הילד מבין היטב את הנקרא והאב אינו שבע־רצון.
ברור איפוא, שכלי זינו של מר צייטלין חלודים יותר מדי ואין בהם בכדי להמית את ה“חדר המתוקן”. שנאתו של מר צייטלין לה“חדר המתוקן” קלקלה את השורה במדה כזו, עד שעבר בשתיקה על המעלות הטובות שבו, הגלויות לכל מי שיש עין לראות וששום איש בלתי־חשוד לא יוכל להעלימן ולעבור עליהן בשתיקה, כמו: מצבו ההיגני, אהבת הילדים לחדרם ולמוריהם, הצחוק והשעשועים, שהם חלק מתכנית למודו; ובכלל, כל אותה האֲוירה החביבה והחמה שיצר בכדי לעַנֵג את הילד, לקרבו לתורה, ולחבב עליו את הלמודים. צער גדול ממלא את לבות המורים המשובחים שבנו, שה“חדר המתוקן” הוא חלק מנשמתם, בראותם, שאפילו המרגישים והמשובחים שבסופרינו אינם מונעים את עצמם מלדרוך ברגל גאוה על יחידת־חייהם.
סופרים! לכו לעבודתכם שנתמחתם בה ואל תכָנסו לרשות שאינה שלכם!
-
“שובה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.