רקע
חיים אהרן קפלן
ה"חדר" בעבר, בהוה ובעתיד.

א.

(לשאלת תפקידו של ה“חדר” בעתיד הקרוב).


עוד מעט ותתם המלחמה העולמית האיומה1 והנוראה, שכמוה לא היתה, ואחריה – כך אנו מקוים – לא תהיה עוד לעולמים. ומכור הענויים והיסורים והפגעים הרעים יֵצא עולם מחֻדש, ממורק ומצורף. השחרור הפוליטי והלאומי של הלאומים הקטנים והנדכאים לא יתמהמה לבוא. ועם השחרור הפורמַלִי של חיינו הלאומיים תתעורר בכל תקפה שאלת היצירה הלאומית הפנימית לכל מקצעותיה השונים; ואז – לראש וראשונה תתעורר שאלת בית הספר העברי העממי בתור מוסד קים לדורות, בתור “בית חרשת לנשמת האמה”.

היש אתנו מן המוכן הפתרון האמתי לשאלה זו?

לא! אין אנחנו יודעים לה שום פתרונים.

באמרי אנחנו כונתי להחוגים הלאומיים שלנו, שבעקר אין שום פרוד־הלבבות אצלם בנוגע למהות החנוך, שלא יצויר בעיניהם בלתי אם היותו לאומי – ואף על פי כן אין דעתם שוה בנוגע לצורתו הפורמלית. חנוך לאומי במשמעותו הרחבה, השלמה והמלאה הוא מושג מקיף וכולל, שאינו ולא כלום מלבעדי אותם המוסדות, המגשימים אותו הגשמה של ממש וצרים לו צורה ידועה.

ובכן, מה תהיה צורת המוסד ותכונתו החנוכית, שבו ועל ידו יֻתן הצביון הראוי והדרוש להחנוך העברי.

קושי הפתרון שבשאלה זו יגדל ביחוד אצלנו – עם הספר מקדמת דנא, שאין לנו ליצור הכל מחדש, אלא לתקן “כלים שבורים”. ומי הוא שאינו יודע, כי טובה מלאכת ה“יצירה” ממלאכת ה“תקון”.

ברי לי שאלמלא היה לנו החדר – מוסד בן אלפי שנה עם “סבל ירושה” חנוכית של דורות למאות – כי אז בודאי שהיינו “יוצרים” בנקל טפוס של בית־ספר עברי מודרני, מעין “יפיפותו של יפת באהלי שם”, ובו היינו יוצאים ידי חובתנו הלאומית להחנוך לכל הדעות; לא כן עתה – בשעה ש“לוחות ושברי לוחות” מונחים על דרכנו, ועלינו לאחה את הקרעים ולצפות את השברים – היכול נוכל ונצליח?

אבל מאידך גיסא – במדה שהירושה העתיקה מכבידה עלינו את הפתרון הפורמלי, בה במדה תקל עלינו את הפתרון הממשי. סוף כל סוף הלא יש לנו דרך סלולה, ואין לזלזל בנסיון בן אלפי שנה. אין להתריס בקלות ראש כנגד מוסד, שלמרות מגרעותיו וקלקוליו הואיל לבער את הבערות מישראל, ואומה שלמה מצאה בו את ספוקה החנוכי.

אמנם, על פי רוב אין הבנין החדש והנהדר בא אלא אחרי ההריסה הגמורה של הישן. אבל במה דברים אמורים בצורה, אבל לא בחומר, שממין אחד הוא גם בבנין הישן וגם בחדש הבא אחריו. אין השנויים נופלים, אלא בצורת הבנין ובגזרתו.

ה“חדר” הוא מוסד חנוכי־לאומי עתיק, שמלא מאות בשנים תפקיד רב האחריות בחיינו ויש בו צדדים חיוביים ושליליים. ובטרם שאבוא להראות על תפקידו של ה“חדר” בעתיד הקרוב, אחשוב בראשונה לנחוץ לסקור בסקירה כללית על התפתחותו ההיסטורית, שרק אז נבין את ערכו הלאומי־תרבותי האמתי להעם העברי.


ב.

בסמני את המלים: להעם העברי, כונתי: כי ה“חדר” הנהו מוסד חנוכי של העם העברי, של כל העם. ועפ"י מהותו ההיסטורית הנהו, כמובן, הסך־הכל של כמה וכמה סבות פוליטיות־סוציאליות ותרבותיות, שהשפיעו על חיי העם העברי בכללו. אך כל זאת רק בתקופה הראשונה ליצירתו.

תקופת ימי הבינים היתה להעם העברי תקופה ארֻכה בלתי נפסקת של רדיפות, גלויות וגרושים איומים. גולה ונדחת, מעונה ולחוצה, מובדלת ופרושה מכל העולם הנוצרי בתוך כתלי הגיטו – עמדה האומה העברית ויצרה לעצמה ולצרכיה המיוחדים את ה“חדר” להחסות בו מפני הכליון הלאומי והדתי.

ב“חדר”, בתור מוסד חנוכי־לאומי, חשו צרך כל המעמדות השונים, שהיו אז בישראל, למרות ההבדל הסוציאלי והתרבותי שביניהן; הצד השוה שאִחד את כל המעמדות היו – חוסר הזכויות והתבדלות קולטורית מהעולם החיצוני מצד אחד, והתרכזות המחשבה הלאומית לשמור שמירה מעולה את הקנינים העבריים הרוחניים מהצד השני. ה“חדר” הנהו בית־ספר עממי בכל משמעותה הרחבה של המלה הזאת. את ה“חדר” בקרו בני עניים וגם בני עשירים, בני “לומדים” ובני עמי־הארץ. ה“חדר” הוא טפוס של בי“ס עממי נמוך יחיד ומיוחד במינו, שבאה עליו הסכמת כל העם. למגדול ועד קטן הביטו עליו כמו על מוסד קדוש ויקר, שהעם זקוק אליו, כמו שהוא זקוק לתורתו. ה”חדר" נתן לחנוכיו את דעת התורה והדת, דעת המצוות המעשיות והמנהגים המקובלים, שבלעדם נחשב כל יהודי ל“עם הארץ”, ובתקף המסורת התרבותית, ששררה אז בגיטו העברית, לא היה קרוי “אדם”, וכמעט שהיה מוחרם מן הצבור העברי. מסורת משונה זו לא תפליא אותנו, אם נזכור שכל הסביבה של הגיטו העברי היתה ספוגה ורוויה מריח התורה והגמרא; שהיהודי היה עמוס משא כבד של דינים ותקנות ומנהגים וגדרים וסיגים מיום הולדתו עד יום הקבורה; וכל יהודי שלא זכה להנות מאור התורה נחשב לאיש שאינו מן ה“ישוב העברי” שבגיטו.

כשנתבונן אל יחס העם אל ה“חדר” יש לציין, כי תשעים אחוזים מהשולחים את בניהם אל ה“חדר” לא הסתפקו רק בזה ש“החדר” יעשה את בניהם ליהודים – לפי המבטא המקובל בין ההמון – אלא הם שאפו בכל כוחם למטרה הרוממה, שבניהם יהיו ל“לומדים” ל“מורי הוראה בישראל”. גם ה“עני שביִשראל” ועמי הארצות שבעם – משאת נפשם היתה, שיזכו לגַדל את בניהם מלבד “לחופה ולמעשים טובים” גם – לתורה, ושיעמידו דור של תלמידי חכמים בישראל.

השאיפה הנזכרת היתה שאיפה עממית אמתית, הבולטת למדי מתוך “שירי העם” ואגדותיו.

וה“חדר” באמת קבל את צביונו הפדגוגי בהתאם אל השאיפות והאידיאלים של הסביבה שעל ידה נוצר. מוסד ה“חדר” היה לחלק תרבותי אורגני של העם העברי והוכנס אל ספר החקים – ה“שלחן ערוך” –כחלק מנשמת העם, המחֻבר אליה חבור עולמי.

ה“שלחן ערוך” מקדיש סעיפים מיוחדים לחיים הפנימיים של החדר ומשכלל באופן חקי את צורתו הדמוקרטית:

“כל ירא שמים ראוי להיות מלמד בישראל”; “אסור למלמד תינוקות לעשות את מלאכת ה' רמיה” ואל יתעסק בשום מלאכה. ספר החקים הדתי קובע שעות־הלמוד ושעת הבטלה ב“חדר”; הולך ומונה את חובת הקהל להמלמד וחובת התלמידים לרבם – ולהפך.

ה“חדר” נתפרסם כאחד המוסדים הקדושים שבאומה ועבר כלו לרשות ה“רועים הרוחניים” – הרבנים וכלי הקדש – שטפחוהו ורבוהו בהתאם להשקפת עולמם הדתית; ותכונתו הדתית הטהורה עמדה לו לה“חדר” לפרסם את טיבו ולחבבו על כל שדרות העם.

כך היה צביונו האמתי של ה“חדר” ההיסטורי – בעבר.


ג.

מכל האמור עד כה יש להוכח, כי במובן ההיסטורי גדולים מעשה ה“חדר”. הודות לתכונתו המיוחדת של ה“חדר” נעשה כל יהודי למצֻוה ועומד לקים מצות ו“שננתם לבניך”, וזה אלפי שנה הונהג אצל היהודים “למוד של חובה” מבלי שום הכרח וכפיה מן הצד. אבל יש להודות, כי באותן התכונות המיוחדות של החדר ההיסטורי, שרוממוהו לשבח, כלולות גם מגרעותיו הגדולות של החדר בן זמננו.

ועכשיו הבה ונתבונן אל החדר ההוִי!

החדר ההוי הנהו על צד האמת יורשו האמתי של ה“חדר ההיסטורי”, מלבד איזו קומבינציות פדגוגיות זמניות, שהוכנסו לתוכו בעל כרחן בהשפעת רוח הזמן ושלא שנו סוף כל סוף אף במשהו את תכונתו העקרית והיסודית.

ידוע הוא, כי בעיני ההמון היהודי וגם על פי ספר החקים של הממשלה הרוסית נחשב החדר בעקרו לבית־ספר דתי; אבל במשך הזמן, בהשתנות תנאי־החיים, חלו איזו שנויים גם ב“החדר” ונשבת מטהרו הראשון. היוצא מזה על פי ההגיון ועל פי השכל הישר הוא, כי על המלמדים, בעלי ה“חדר”, שלא נשתנו במאום בהשכלתם ובמעמדם הקולטורי מחבריהם הקודמים להם, היה לעבור ולהבטל מן העולם, כאלימנט בלתי מוצלח, שאין בו אף אחת מן המעלות, הדרושות למורה המודרני בבית הספר הכללי; אבל לא כך היה במעשה.

המלמדים, הלהוטים אחרי פרנסה, לקחו להם בחכירה לתועלתם ולטובתם את “רוח הזמן”, המפורסם לשבח, ושנו את החדר לבי“ס כל בו, שמחציתו דתי ומחציתו כללי. ובהסתגלות זו של ה”חדר" לרוח הזמן – בה בשעה שידי מלמדים בורים ועמי־הארץ מוסיפים עוד לטפל בו כבראשונה – כלול כל הפסדו הפדגוגי ופרסומו לרעה בעולם.

על אמתת דברי תוכיח העובדה הבאה.

מטעמים פוליטיים ידועים היתה נוהגת הממשלה הרוסית, ביחוד במקצוע הלמוד וההשכלה, מנהג הצנטרליזציה. עקר זה – הצנטרליזציה – מחיֵב שיטה שלמה של אפוטרופסות על כל בתי הספר הקימים, שאינה מבחינה בֵין בתי־הספר של הזמסטוָה ובין אלה שברשות הכנסיה הדתית; בין בתי־הספר הקלסיים ובין חבריהם הפרופסונליים.

אבל החדר – אכן זהו פלא – אף על פי שבכתליו התחנכו דורות שלמים של יהודים, מעודו לא משך אליו את תשומת לבה של הממשלה הרוסית ותמיד נשאר מחוץ לחוג־ראיתה. ידוע הוא, כי החדר, בתור מוסד ללמודי הדת, נהנה מאבטונומיה פנימית. זאת אומרת: החדר חונן בזכויות כאלה, ששום בי"ס אחר לא זכה בהן; ובאופן כזה העניקה אותו הממשלה הרוסית, הקמצנית הידועה בנתינת זכיות ואוטונומיות, בזכות כזו המתנגדת נגוד עקרי ויסודי לכל הפוליטיקה של “שיטת האפוטרופסות” המהוללה.

טעמו של דבר הוא, כי לפי השקפת הממשלה הרוסית לא היתה ל“חדר” זכות הקיום, אלא בתור בי“ס דתי; ומשעה שיחדל ה”חדר" להיות בי“ס ספציאלי ללמודי־הדת – יחדל גם להנות מהאוטונומיה הפנימית שלו. יש ידים לדבר, כי החק עבר על ה”חדר" בשתיקה ובטל אותו בטול גמור, כמוסד שאין לו צרך בשום רֶגולמין מצד המחוקק, מפני שאין בו כל אותם הסמנים שמנו הפדגוגים בבי"ס נורמלי. אין צרך להוכיח, כי השקפה זו היתה מוטעת בעקרה.

ופרי השגיאה לא אֵחר להתבכר.

החיים התקדמו ודרישותיהם אל החדר בתור בי“ס ללמוד סתם גדלו ורבו: החיים הלכו בדרכם הרגילה ולא פנו בדרישותיהם אל המחוקק, שלא הבין את צרכיהם האמתיים. ההמון העברי שָׁאף לאור, ומחסר בתי־ספר נורמליים אחרים, הערוכים לפי רוחו ולפי צרכי המסורת העברית, היה מוכרח נגד רצונו להכניס “חול” אל ה”קודש“; וברבות הימים, בתקף דרישות החיים, קבל ה”חדר" צורה של בי“ס “כל בו”, שחול וקודש משתמשים בו בערבוביה; המלמדים, כמובן, לא סרבו לקבל את “תעודת החול”, שנפלה לתוך ידם כפתקה מן השמים, בידעם היטב את התועלת החמרית הגדולה שתעודה זו, הנִתנת להם בחנם ובלי כל עמל מיוחד מצדם, תביא להם. ובאופן כזה, לאט, לאט, בצעדים מתונים ואטיים, בתקף כח החיים, נהפך החדר לבית־ספר חצי כללי וחצי דתי ונשאר, כבראשונה, ברשות בעליו הראשונים – המלמדים. אלה האחרונים החלו למלא במקצוע החנוך והלמוד תפקיד שאינם ראויים אליו עפ”י השכלתם והכשרתם הפרופוסיונלית. להממשלה הרוסית הישנה, כמובן, לא היתה לא יכלת ולא רצון טוב לשים את לבה אל השנויים שחלו בה“חדר”; היא הוסיפה להוציא חוזרים מחוזרים שונים בנוגע להחדר הפטריאכַלי, מבלי דעת, כי המטרות החנוכיות והלמודיות שלו נשתנו תכלית שנוי ושקדושתו הדתית נפקעה ע"י המציאות של החיים.

בשנת 1893 הוציא המיניסטריון הרוסי להשכלה חק, כי הזכות לפתוח “חדר” נתנת לכל יהודי שיבקש את הרשיון לזה; אל הבקשה ע“ד הרשיון יש לצרף רק תמונה פוטוגרפית של המלמד המבקש וסכום של שלשה רובלים בתור “מס המלמדות” – ולא יותר. וחק שכזה יָצא אל הפועל בשעה שה”חדר" התחיל למלא תפקידו של בי"ס נמוך נורמלי, וממנה יצאה לא רק דעת התורה והדת, אלא גם דעת הקריאה והכתיבה בלשון המדינה וידיעת החשבון.

אחרי כל הדברים האלה אין להתפלא, כי מפאת מצבו החקי הבלתי נורמלי של החדר גדל מאד הפסדו החנוכי ותוצאותיו היו מעציבות עד אין לשער.


ד.

מתוך ברור מצבו החקי והממשי של ה“חדר” והתפתחותו והתקרבותו אל החיים בעבר ובהוה – יצא לנו ברור יחוסנו אליו בעתיד הקרוב. עם התחלת השחרור הפוליטי והתבכרות הצרך לפתוח רשת שלמה של בתי־ספר עבריים עמיים – אנחנו מצווים ועומדים להכניס את מוסד ה“חדר” לכלל רשת זו ולעשותו לבית־ספר עממי עברי, שממנו תצא תורה ודעת בהיתר ולא באסור.

הטעמתי בכונה את מוסד החדר. כונתי לא אל החדר ההוי כמו שהוא בצביונו הפדגוגי עם תכנית למודיו החד־צדדית ועם מלמדו הבור והגס, – אלא אל החדר בתור מוסד היסטורי, שלא נוצא לכתחלה אלא לשם שמירת קיום הלאום; ולשם אותו הקיום נטפחהו ונשאירהו לדורות, כמובן, לאחר שנכניס בו תקונים ושנויים בהתאמה גמורה אל הדרישות החדשות של החיים והמדע. שמירת ה“חדר” דוקא בצביונו הדתי ולשלול ממנו כל זכות הקיום אם יקבל צביון בלתי דתי – זוהי המצאת הרֶז’ים הישן של הממשלה הרוסית, עליה השלום, ששאפה במקצוע החנוך והלמוד להרבות בדתיות ולהמעיט בידיעת כתב ולשון. אבל דרישתנו אנו צריכה להיות דוקא ההפך מזה: על החדר, בתור מוסד ללמוד וחנוך, לחדול מהיות בי“ס אך ורק ללמודי הדת, אלא בי”ס נמוך כללי שמקציעים בו מקום הגון וחשוב גם ללמודי הדת. וכשתונהג חובת הלמוד הכללי עלינו להשתמש באלה בתי הספר ה“דתיים” לשם הפצת השכלה עברית וכללית בין המוני היהודים. אם אמרו: “דור, דור ודורשיו – על אחת כמה וכמה שיש להגיד: “דור, דור – ובתי הספר שלו”. וכלל גדול יהיה בידינו: “אין דבר קבוע וקים לדורות במקצוע החנוך והלמוד”! בחנוך יש רק הסתגלות ולא דוגמות. דבר שאינו נופל בו שום שנוי הוא רק הקיום הלאומי של העם בכלל. זוהי אכסיומה שימיה כימי השמים על הארץ; ואידך – פושט צורה ולובש צורה, הכל לפי צרכי האומה ולפי צרכי הזמן והחיים. החדר בהוסדו היה דתי טהור. אבל אין זו דוגְמָה אלא אמצעי זמני; החדר בעצמו אולי לא היה ערוך ומסֻדר באופן פדגוגי; אבל האידיאה שבו היתה פדגוגית מאין כמוה. כי אין לך דבר יותר פדגוגי משמירת חיי עם. ואותה האידיאה המונחת ביסודו של ה”חדר" תהיה נא גם לנו קדושה ויקרה. אין לבטל את ה“חדר”, כמו שאין לבטל את האידיאה של החנוך הלאומי האמתי. הקדושה של ה“חדר” כבר עברה ובטלה מן העולם בתקף דרישות החיים, וה“חולין” שבו עוד טרם קבל את ההיתר של ההסכם הכללי; ובכן – נִתֵֻן לגליזציה למה שיש במעשה…

והאידיאה של החדר – זוהי האוטונומיה הפנימית שלו שהזכרתי למעלה ורוחו העממית העברית הטהורה. מלמדי ה“חדר”, החפשים מכל העקה חיצונית ומכל רגלמנטציה בעבודתם החנוכית, טוים בלי הפסק את החוט התרבותי של עמם, לפעמים גם מבלי הבחנה מצדם. בית־הספר האירופי מזהיר ונוצץ, אבל הרוח הפנימית השוררת בו זרה לגמרי אל הלב היהודי. ההמון העברי מוקיר מאד את המסורת שלו, את כל צורת חייו הרוחניים, שהחדר טפחן ורבן במשך מאות בשנים, ובשום אופן לא ירצה ולא יוכל להסכים שיחליפו בשבילו את חדרו שנתישן, אבל הקרוב אליו קרבת רוח, בבית־ספר מודרני הערוך ומתוקן על צד היותר טוב, אלא שהעקר חסר בו – הרוח עברית העממית.

ובכן, אני קובע לעקר: את מוסד ה“חדר” אין לבטל, אלא לקימו; אלא שאת “תוכו” נֹאכל ואת “קלפתו” נזרק…

ככה, כמדומני, צריכה להיות התשובה החיובית של כל החוגים הלאומיים העבריים שלנו על השאלה המקפת והכוללת: איזה טפוס של בית־ספר עממי עברי נחוץ לנו בעתיד הקרוב?

ובזה מצאנו רק את מחצית הפתרון.

שאלת ה“מלמד” או המורה, הפרוגרמה ושפת הלמודים – זהו ענין לנושא מיוחד.




  1. במקור נכתב בטעות “העולמיתהאיומה”; הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!