קץ האניה “תל“אביב”. עשרים ושמונה מלחים יפנים, ובהם רב־חובל וקצינים, הגיעו לחיפה (דרך הים לפּורט־סעיד ומשם ברכבת) כדי לקחת ליפאן את האניה “תל־אביב”, שקנוה ב־27,500 לא"י. האניה תפליג מכאן לבירות, שם תחליף את הדגל והשם, גם תקח משא ותמשיך דרכה ליפאן.

במשך כל השנה היו חמישה מלחים של “תל־אביב” שומרים על נקיון האניה והיו מניעים מדי פעם את המכונות, לשם שמירה על יכולת עבודתה, לפי חוקי הביטוח.

החברה הארץ־ישראלית לספּנות קנתה בשעתה את האניה ממר ברנשטיין (גרמניה) ב־80,000 לא"י.

(עמוד אחרון ל“דבר”, גליון 3779)

עד כאן דברי המודיע.

ואני, ברשות חברים, רצוני להציב ציוּן למפעל חלוצי זה של יזמה פרטית, אשר מקץ מלחמת־קיום נואשת בא השלום עליו – והישוב העברי, על מוסדותיו ואישיו וחוּגיו, והתנועה הציונית, על מוסדותיה ואישיה ומפלגותיה ילווהו בשתיקה לעולם שכולו טוב, ואולי גם ירווח למישהו, כי חדלה התביעה החיה והתוכחה המטרידה של יצור עברי ימי, המבקש חיים ומגן.

לא מתוך כוָנות ציוֹניוֹת, כי אם מתוך הכרח, קפצו מספר יהודים בעלי הון לתוך הים התיכון. הם עמדו ויסדו קו עברי מחיפה לטריסטה, לכשתרצו: התחלה של קו עברי, כי רק אניה אחת יחידה היתה ברשותם.

עמדו ויסדו! לא קל היה המעשה. מי יגיד ומי יביע את כל המתלאה שהיתה כרוכה בעקבותיו? לא מעט עקשנות, לא מעט חריצות נדרשו לביצועו. הבקיאים בדבר יודעים, כי היה בו, מכמה בחינות, משום קריעת ים! נוֹדה ולא נבוֹש: מהו כללם של המעשים הלאומיים, אשר נעשו עד עכשיו לפילוס נתיבי־ים עבריים? כמעט לא־כלום. וכאן הופיע בכוח יזמה פרטית נתיב עברי, אמנם צנוע, אך ערוך ומתוקן בּכּל. מבלי להתכוון לשום תכלית נעלה, נעשו יהודים סוחרים, בעקיפי גורל ישראל, שליחים למעשה רב.

בימי “הרס והרג רב” למדנו מה חשובות ומפלטות הן אותן התחלות כיבושיות מעטות של עבודה עברית בכל מקום שטרחנו בהן וקיימנוּן, למשל, בנמל חיפה. ובכמה דמים – תרתי משמע – עולה לנו העדרם של כלים מבוצרים במקצועות אחרים, שזנחנו אותם, למשל: אבן!

ואני נוטל רשות לשאול: עצם הופעת אנית־נוסעים עברית ארץ־ישראלית, המחברת את ארץ־ישראל ואיטליה, כלום לא היה בה משום כיבוש מיוחד במינו? כלום לא הגיע למניעי המפעל הזה עידוד וסעד בכל הצורות האפשריות? כלום היו אלה מיטיבים לעשות, אילו השקיעו את כספם בספסרות במגרשים ביבשת תל־אביב, תחת להשקיעהו ברקימת המשך יַמי נאה לתל־אביב? וכלום אין זו מחובת המוסדות העליונים לשקוד על הזדמנויות שאינן חוזרות על נקלה – או עליהם לעמוד מנגד ולבקש הצדקות להתחמקות? מהי משקיות ציונית: כיבוש או הסתכלות?

היש לנו רשות, כי תהיה לנו אניה עברית שלנו, קו עברי שלנו, צי עברי שלנו? היש לנו רשות לוַתר למישהו על הרשות הזאת? לכולם – רק לא לנו – העליה שלנו?! לכולם – רק לא לנו – הפרי שלנו הנשלח?! מדוע איפוא היה כלי־שיט עברי זה טרף ליריביו? מדוע לא נמצא במוסדותינו הכוח לעמידה גלויה לצד המפעל החלוצי בחייו ומדוע לא גאלוהו במותו? מדוע נמכרה האניה “תל־אביב” ליפּאנים?

לבנה ודגוּלה – כי למענה הותקן ועליה הונף לראשונה דגל ימי ארץ־ישראלי – חצתה זו את הים התיכון, תמידים כסדרם, שמונה־עשר חדשים ושָׂרתה אל נחשול הרדיפה, אשר נתרגש עליה מראשית הופעתה, על חטא עצם היוָלדה וקיוּמה, ואל שויון־הרוח של אוהבים קרים. 

שוממה וכבוית־אורות היתה זו מוטלת בנמל חיפה ירחים על ירחים, להגדיל את קלון “התעוררותנו” הימית – ולא בא גואל.

האומנם לא היתה שהות לתשומת־לב?

כלי־שיט זה, יציר היזמה הפרטית וטרוף האדישות הלאומית, החזיר במשך שמונה־עשר חדשי־נפתוליו לא פחות מסך 20,000 לא“י שכר עבודה למלחים ולקצינים לכל סוגיהם ודרגותיהם – בסך הכל: תריסר מנינים, אשר קובצו ולוקטו בשעתם מכל קצות עולם, עד נוֹרבגיה ועד בכלל – ולפחות סך 10,000 לא”י תמורת תוצרת הארץ ושכר עבודה לפועלים בחוף חיפה.

כדי לתת מושג יחסי על ערך ההכנסה הזאת יצוין, כי נמל תל־אביב החזיר למעגל הכלכלה הלאומי במשך שמונה־עשר חדשי קיומו הראשונים, עד סוף אוקטובר 1937 סך ארבעים אלף לא"י (סחורה שנפרקה – לערך 110,000 טונות, סחורה שהוטענה – לערך 20,000). המדובר הוא רק בהכנסת משק הנמל, מחוץ לבנינו.

היזמה הפרטית לא זו בלבד שהעמידה כלי־שיט עברי, אלא שהצליחה להקנות לאניה “תל־אביב”, למרות חילול שמה בצדייה על ידי אחדים, פרסום נאה ולרכוש לבבות בקרב הציבור. כ־8,000 נוסעים (לקצה אחד, שהם כארבעת אלפים בחשבון הלוֹך ושוב) בחרו באניה “תל־אביב” ויצרו את הבסיס למלחמת־קיומה. הכבוד לאלה! אך לא פעם הפליגה זו ריקה למחצה, לשליש ולרביע, בשעה שאחרות הפליגו מלאות על כל תאיהן נוסעים, רובם ככולם יהודים.

– ומרתף המטען? – אל נא תשאלו! והדר? ואשלג? – דוֹם ודוֹם!

בעלי העסק קראו לעזרה – הם היו מוכנים, באין ברירה, למחוק את כל ההפסד של התקופה הראשונה, לשם הצלת גוף המפעל ועתידו, הם היו מוכנים לקבלת מרוּת לאומית – אך גואל לא בא. שום גואל. לא גואל־שוּתף, לא גואל־פודה, לא גואל־משקיע, לא גואל־מַלוה, לא גואל־מציל. לא בעוד האניה מתאמצת לקיים את עצמה. לא בצאת נשמתה. אוזן קשובה – מחוץ להסתדרות – לא נמצאה. ויד ההסתדרות לבדה קצרה מהציל.

פשיטא! אילו היו נושרים מעסק זה רוָחים בטוחים למפרע, אילו יכלו לקטוף את פריו עתה כיום, כי אז היו נמצאים מושיטי־יד לרוב.

אך אם כך נלך לקראת הים – היעלה הים לקראתנו?

את נאומו ביום־הים בתערוכה בתל־אביב אשתקד סיים מנהל המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, חברנו משה שרת, בדברים אלו:

“לילות חרדה אלה יחלופו, יבואו ימים שטופי שמש וזיעת עבודה, ובנמל תל־אביב יעבדו פועלים שטופי אור שמש וזיעת גוף ושטופות שמש תהלכנה אניותינו הלבנות על פני ים התכלת.”

אניותינו הלבנות, אניות אחרית הימים החביבות! הלא תשאלנה אתן: לאן תוּבל בימים אלה אותה האחת לקו ארץ־ישראל–איטליה, אשר ניסתה להיות היא גופה קצה החוּט המציאותי, הנשזר מן ההוֹוה אל הבאות?

כסלו, תרצ"ז.