“רעות רבות וצרות” (דברים ל“א, י”ז)

מאי “רעות וצרות”? אמר רב: רעות שנעשו צרות זו לזו. כגון זיבורא ועקרבא (חגיגה ב')

– – – ביחס לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זיבּורא יועיל קרירי, וחילופיו סכנה (הערוך, זיבורא)

לא הייתי בא להוסיף על הנאומים שנשמעו כבר. אולם חבר אני לציבור העומד במערכה זו של עבודה עברית כימי דור שלם, מאז באו הראשונים מבין חבריו לארץ. לא תמיד היה חוסר פועלים, מכה חדשה היא. היו שנים של עודף פועלים. קראו לזה: חוסר־עבודה. גם אז היו אלפי מקומות במושבותינו נעולים בפני הפועלים העברים. והרי היה ישוב, היו רבנים, היו מפלגות ציוניות כלליות – ומדוע לא הרעים קולם? גם בימים של יציאת פועלים מן הארץ לא נזדעזע הישוב. אינני יכול לקבל את דברי הרב הנכבד מר בן־ציון עוזיאל כי במשך דור שלם לא היתה הזדמנות נאותה לרבנים להשמיע דבריהם, דברי כבושים, דברים כדרבונות בענין זה.

בשנה זו נפרץ השרון. איכרים עברים פרצו חומותיו. יהודים מחדירים את העבודה הערבית לעיר, יהודים להוטים להכניסה גם במקצוע הבנין בגלוי ובתחבולות סתר. כמה דרכי הַעֲרָמָה ישנם ליהודים כשרים – עד לגבאים בבתי־כנסיות ועד בכלל – להבריח את העבודה העברית מבניניהם. קונים מגרשים מבעלים ערבים, על מנת שבעלים אלה יקימו עליהם בנינים בכספי הקונה היהודי ובעבודה ערבית, כאילו הערבי בונה לעצמו, ועם גמר הבית יקום הבית והמגרש לנחלה ליהודי הכשר. על שמואל דויד מספרים שהצליח להשיג היתר עסקא מרבנים, הואיל ויש חוזה בינו לבין הקבלן הערבי שלו, כי הבנין – 60 חדר! – יקום על שמו רק מקץ שש שנים.

לא יֵדע הדור את עתו. אנחנו חיים בתקופה מהפכנית בבנין הארץ. כוחות גדולים זינקו מן הגולה – ומחשבה איומה היא, שאנו עלולים להפוך בידינו את הברכה לקללה. הכוחות האלה שיכלו להצעידנו צעד ענקי קדימה ולהרימנו מעלה מעלה, מסוגלים גם להרוס את אשר בנינו ולהמיט עלינו סכנות עצומות. קשה לראות תקופת־שפע מתבזבזת ביודעים.

כשאמרו כאן, כי גם חוסר פועלים אינו יכול להתיר עבודה זרה במשק העברי, ראיתי אותות תמהון וספק על פני אחדים מהמסובים… ואולי זוהי הנקודה המרכזית הטעונה הסברה בימים אלה.

קשה לקבל שתי עקיצות בבת אחת ובנקודה אחת. אולם יש מקרה עוד יותר רע והוא מצויר במשל קדמוני על זיבּוֹרא ועקרבּא. בענין עבודה עברית בימים אלה נדמינו למי שעקצוהו בבת אחת עקרב וצרעה.

גזירת הצמצום הקטלני בעליית העובדים לא תתרפא אלא מתוך חמימי, מתוך עמידה מלוכדת של כל הישוב כנגד הגזירה ומתוך סירוב מוחלט להיכּנע לה. “לא תכריחו אותנו להעביר נחלתנו לזרים, פועלים נכרים לא יבואו בשערינו למלא את מקום העולים העברים שאינם מתירים להם לבוא לארץ” – מחאה זו, אשר מאחוריה עומד משק חי, חקלאי וחרשתי, מדובב באלפי פיות, יש בה כוח יותר מכל הפגנה רבתי בניוּ־יורק או בוַרשה. זהו כלי־המפץ החזק ביותר שבידי הישוב העברי ובידי העם העברי כולו – לנפץ בו כל סירוב פוליטי ולהרחיב די הצורך את שערי הכניסה.

אולם אם נאחזנו באמתלה זו של חוסר פועלים כדי לפתוח לרוָחה את שערי המשק העברי בכפר ובעיר לפועלים ערבים – הרי כל מלחמתנו מאֶפע. מאין תצטרף הקליטה אם מקומות העבודה הוסגרו? האם בכוח נוסחה אַלגבּראית נבוּבה, אשר תכנה האריתמיטי נאכל על ידי פועלים זרים, נוכל לנצח במלחמה זו? כלום יש עוד מושל־מחוז בארץ־ישראל אשר לא נדרש, על ידי איכרים יהודים – ועכשיו גם על ידי נותני־עבודה יהודים בערים – להיחלץ לעזרתם ולהמציא להם פלוגות משטרה, למען יוכלו להעסיק לבטח ולתיאבון פועלים ערבים?

האומנם חדלי־אונים אנחנו ואין עצה אחרת אלא הכנסת פועלים ערבים? האין נוער בוגר בבתי־הספר של הישוב, האין ערינו ומושבותינו מלאות בחורים, אשר היו נכונים, לאין ספק, להיחלץ ברובם, אילו נקראו לענות מענה לאומי לשעת־חירום ולעמוד בפני הסכנה? האם בעלות האַרבּה לא גייסנו כנגדו זקן וטף?

אין לי חששות לגורלה הסופי של העבודה העברית. היא תנצח. אם צפויה לנו גאולה – הרי אין זו יכולה לבוא אלא בדרך האחת: הדרך של עבודה עברית. ציבור הפועלים, אשר מלחמה זו עמוסה על כתפיו בכל כבדה, לא יסוג אחור ולא ירתע.

ועוד לי הערות מעטות.

נאמר כאן שמתכוננים להביא, לשם תיקון המצב, פועלים מיוחדים¹, שונים מהפועלים אשר באו לארץ עד היום, במלים אחרות: פועלים אשר האיכרים יוכלו לרכב עליהם והיצר של הסתדרות ושל ארגון לא ישלט בהם. דבר זה לא יקום ולא יהיה. התאחדות האיכרים, אשר מנעה את רגלה מכינוס זה – למי תבוּז ואת מי תפסול? את יוצרי דגניה? את כובשי העמק? האם לעבד עברי ישאו עין?

עוד בפתיחת הכינוס דוּבּר על פריון העבודה, על מידות התוצרת. אחת השאלות החמורות המחייבות לפתרונן מאמצים רבים מצדנו וגם מצד האיכרים. אך בגישתנו לשאלה זו נזכור את האחת: הפועל עובד בשריריו. ואם אמנם האיכר מוצג בארץ בפני נסיון קשה, באשר יצר הזול מושך ומפתה אותו בלי הרף, הרי גם הפועל מוצג בפני נסיון קשה: העבודה עצמה. וסוף סוף יש להם לעובדים בגופם תוספת־צדקה נגד אחרים.

ואחרון: הארגון המשותף, ענין חביב לרבים, לתלות בו בּוּקי־סריקי. רצוני להגיד במעמד זה גלויות וברורות: אנחנו בעד יחסי שלום ואחוה בין הפועל העברי לבין הפועל הערבי בארץ. באנו הנה לא ככובשים, ולא מתוך יוהרה וגסות־רוח נתיחס לעובד הערבי. אולם גם לא מתוך ויתור על זכותנו העיקרית: זכות העבודה במשק העברי. הדבר הראשון שאנו אומרים לקיבוצי פועלים ערבים, הפונים אלינו, הוא: איו אנו גומלי־חסדים. באנו לארץ זו כדי לבנות בה את משקנו הלאומי. אולם אנו מוכנים להושיט יד אחים נאמנה לכם, במלחמתכם על תנאי העבודה במשקכם ובמשק המדינה, אשר אנו משותפים בו. ואני רוצה לציין מתוך קורת־רוח כי האֵמון אשר קיבוצי פועלים ערבים במקומות שונים בארץ רוחשים להסתדרות – הולך ורב, למרות כל התקלות והמעצורים. אולם המעביד העברי המכניס את הפועל הערבי למשק העברי הפרטי, הוא הוא המסבך והמערבב גם את הכרתו של הפועל הערבי ומכביד על גיבוש היחסים האמיתיים, הנאמנים, בינינו. דבר אשר אנו רואים בו לא רק חובה פועלית, כי אם גם שליחות ציונית רבת־ערך.

חשון, תרצ"ה

אני נוטל רשות הדיבור לא לשם צידוק הסכם לונדון¹ או לימוד זכות עליו: אני בא לדרוש אישור מלא וברור להסכם!

גם אני סבור כבעלי־פלוגתה שלי, כי הצד המרַגש את ציבורנו ברובו אינו פרט זה או אחר שבהסכם, אלא גוּפא דעוּבדא, עצם המעשה של כריתת ההסכם. השוללים שוללים דבר זה ואותו – מחייבים המחייבים.

תמים־דעים אני עם השוללים עוד בהנחה אחת: כי החובה היותר נעלה בתוכנו, גם היום גם אתמול, היא: אחדות מחננו. אולם החרדה לשלמות המחנה פירושה לא רק קבלת מרוּת של הצבעה, כי אם גם הקשבה בויכוח ורמת־בירור הוגנת.

היתה לי ההזדמנות להביע לפני חברים משהו מהרהורי לבי בענין המשא־ומתן עם הרביזיוֹניסטים – בטרם הוחל – בשתי אסיפות המפלגה בתל־אביב, שנקראו בעקבות המועצה האחרונה. לא האמנתי אז כי הדבר יקום כל כך מהר. אבל לא העלמתי דעתי כי מן ההכרח הוא שיבוא.

יש דברים אשר ברגע שהם נעשים אפשריים – בו ברגע הם נעשים חובה. למשל: רכישת קרקע בארץ־ישראל. למשל: הפסקת מלחמה.

אם צפוי נצחון היסטורי לציונות, ואם יצלח חפצנו לרכז קיבוץ יהודי גדול בארץ־ישראל ולהשרישו בתוכה – כי אז עתיד ד. ב. ג. להיזכר לברכה בתולדותיה של ההגשמה הציונית על ההסכם הזה אשר כרת.

אנחנו בארץ כיום הלומי גיאוּת כלכלית והלומי אויר ציבורי מושחת. שני אלה מפריעים לנו לראות את הדברים ראִיה ציונית נכונה.

זכר הלילה ההוא – על שפת ים תל־אביב² – לא פג ולא יפוג מתוכנו. אולם, כלום רוצים אנו בהתמדת הרצח? ואנחנו אמרנו תמיד, כי השיסוי הציבורי הוא הרצח.

כל הסכם בעולם הזה אינו מתחילתו אלא הסכם של נייר. נניח שהרביזיוניסטים לא יקיימוהו. דמות הרביזיוניזם כפי שנצטיירה במחשבתנו ובהרגשתנו בשנים האחרונות, מרשה לנו להתיחס בפקפוק לקיומו של ההסכם מצד הרביזיוניסטים. כלום מה הפסדנו אז?

גם תקופה קצרה של הסכם חשובה לנו. יש לי הרגשה ברורה, כי מאז הופיעה בעתוני הבוקר הידיעה על ההסכם כבר נטהר האויר הישובי במידה מרובה. אם נשתחרר – לוּ גם לתקופה קצרה – מן ההכרח לטפל בתכסיסי יום יום של התגוננות – כלום לא יגדל כוחנו הפנימי? כלום לא נוכל להשקיע את מרצנו המשוחרר – בפעולה ציונית דרוכה? האפשרויות הגדולות המצפות לנו ואשר עין חבר במפלגת פועלי ארץ־ישראל לא תוכל להתעלם מהן – מחייבות לעשות את הנסיון הזה.

יש מבין השוללים המפחדים גם פחד הפוך: שמא יקיים הצד השני את ההסכם. קיום ההסכם “יכשיר” אותו ו“יסגלהו” להיות בן־ברית למפלגות ציוניות אחרות ולהכריענו במלחמה גלויה. אולם, אם הרביזיוניזם – מבלי להשתמש בשיטות הרס ואַלמוּת – עלול לכבוש את נפש העם, הרי גם דחיית ההסכם לא תועיל. ואם כוחה של תנועת פועלי ארץ־ישראל שמור אתה – והיא ינקה את כוחה לא מן המלחמה ברביזיוניזם הנלוֹז – כי אז אין לחשוש לכך. הערובה לנצחוננו היא – בעבודתנו. התנועה אשר ידעה להיות בתוך כל אסון הגולה השביב המאיר לגאולת אמת – תמשיך בדרכה. וכוחה יעמוד לה לכבוש את נפש העם והנוער, בכללם גם רבים מאלה העומדים כיום מאחורי המחיצות “הפאשיסטיות”.

תוצאות ההסכם – אם הצד השני יקיים אותו – תלויות בנו ורק בנו.

כסליו, תרצ"ה

“לא לפלג את הנושא (מעמד העובדים) לפי מוּשגיו ההגיוניים, אלא לאחד את המושגים בשביל הנושא. לכן צריך המשא־ומתן של “אחדות־העבודה” להתחיל מקביעת הדבר הראשון: שאחדות מעמד העובדים בארץ הוא התנאי הראשון ההכרחי (ההדגשה בגוף המקור), שהוא יותר מציונות ויותר מסוציאליות וכו', למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבוֹת הימים לעם עובד עברי”.

יצחק טבנקין

“מניעת הסכם העבודה מחשש הסכם יותר מלא” – זוהי, לאין ספק, הנוסחה המגדירה את השלילה בשרשה. עוד בטרם נודעו סעיפי ההסכם התגעשה השלילה. וברור בהחלט, כי שני השרשים האלה, השורש “לא לפלג”… והשורש “מניעת הסכם העבודה מחשש…”, הם שני שרשים הפוכים.

שורש א':

המאמצים לאיחוד, ובאין איחוד – להסכם, לא היו מעולם מלאכה קלה בתוכנו. כל איחוד בשעתו היה בבחינת פרץ בקיר המושגים המסורתיים. כל הסכם – בן שאָר־רוח. המשיבים השיבו תמיד: כלום יתכן להתאחד עם אלה? והעונים בשלילה חרצו מראש: הרי זה תמרון! ותמיד היה גם דבר־מה החלטי שעמד למפגע. על כן הקדשנו לאיחודים ממיטב הכוחות וממיטב הלהט הנפשי. אמרנו: מי שאחראי יותר, מי שרוצה יותר – צריך לוַתר יותר. והתברר כי ויתורים אלה מפועלים לפועלים אין בהם אלא הפסדים מדומים, לעומת רוָחים מציאותיים חשובים. אם יש נקודה ארגוּנית מרכזית משלה לתנועת הפועלים בארץ, הרי זו: האמונה בחשיבותה של אחדות המסגרת, ולוּ גם מסגרת של הסכם, ואין צריך לאמור – מסגרת של איחוד. לא רפיונה של התנועה, לא חולשת אמונתה בכוחו של הפועל, אלא דוקא הלך־רוחה העז, הגלום ביצירות־בראשית שלה ובכיבושי־בראשית (הקבוצה, המושב, כיבוש העבודה, כיבוש השפה, המלחמה לעבודה עברית ולהון לאומי מיישב) – הוא הנושא אותה למעלה מתעתועי הפילוגים הפנימיים. מכאן האומץ לתנועה זו להתמיד בדרישת הסכם עבודה גם מהנוער הבית"רי, ומשניצנצה אפשרות ראשונה כל־שהיא – לנסות להגשימו.

שורש ב':

אין הנדון דומה לראָיה. הפעם יש לנו עסק עם תופעה מיוחדת במינה: תכסיסים אחרים, אויר עולמי אחר. משלי האיחודים אינם אלא חילול השם. וגם ההסכם עם “הפועל המזרחי”¹ ושאר הסכמים – אם היו כאלה – אינם ענין לכאן. אותו גורם מכריע, שלא היה קיים קודם – שמו: פאשיזם. אמנם “ספציפי”: הוא, ישראלי, אך אין לו תקנה אלא שבירה ורציצה גמורה…

שורש א':

אכן, אין כל ספק, כי מדובר הפעם בנוער בית"רי, הנתון ברשות מפלגה פאשיסטית ישראלית. אפס, גם אותו פאשיסט ישראלי – או “ספּציפי” – זקוק להכרת העוּבדה שעדיין עלינו לרכז יהודים בארץ־ישראל כדי להיות למשהו. כלומר: החשבון הציוני חותך גם אותו לרחבו, כשם שהוא חותך את הסוציאליזם הישראלי. אם נגיע לקיבוץ מרוכז בעל סמכות משקית ומדינית – יהיה בסיס להתגוששות שמאל וימין. אם לאו – שניהם אינם אלא בּוּעוֹת של קצף ותהיה מהותם נבדלת כהבדל שחק וּשאוֹל.

שורש ב':

הפאשיזם הישראלי הזדהה עם בריוֹנוּת מופקרת והוכיח, כי פניו לחורבן.

שורש א':

לפי עניות דעתי, הופיעה בלונדון נסיגה מהזדהות זו. אין כאן המקום להאריך בדבר. אבל פליאה אחת אני מתפלא. כלום אחד הוא הפאשיזם אשר פניו לחורבן? האין עוד זרם הורס עד היסוד בתוך תוכו של ישובנו הצעיר? בתקופה זו של הכנסת העם לארץ וראשית ריכוזו בתוכה, לפחות עד כדי היותו מובטח, כי רוּח מצויה לא תעקרנו, כלום אין הסכנה הגדולה לנו מכל הסכנות, גם מבחינת הפאשיזם הישראלי – אם אין הוא ריק מכל תוכן בכלל – העבודה הערבית במשק העברי? ומדוע כל אלה בתוכנו השוללים את הסכם העבודה מזלזלים כל כך בתנאי המפורש בו, הקובע מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכפר ובעיר, ונפטרים מענין זה בלב קל יותר מדי? וחברינו מ“השומר הצעיר” ומ“פועלי־ציון”, המומחים לתרגם עלינו כל מציאות זרה, מדוע לא יתריעו באותם פעמוני־האזעקה הקורעים שחקים – גם על סכנה מקורית זו?

שורש ב':

אין זו מן הענין. זוהי טענה לחוד.

שורש א':

ניחא. נחזור לנוער הבית“רי. זהו נוער חלוצי־פועלי. אם גם נאמין כי המפלגה הרביזיוניסטית אין לה תקנה אלא שבירה ורציצה, ואין לנסות אליה דבר הבנה ותיקון יחסים בשום פנים – שהרי יש מקרא מלא: היחליף כושי עוֹרוֹ? – כלום יהיה זה מציאותי להגיד, כי גם הנוער הבית”רי הנהו כולו מעור אחד? הרי שמענו מפי המתנגדים להסכם, כי הבית"רים לא הפרו שביתות כלכליות וכי הענין בכללו היה קשה להם; וגם שמענו, כי הם קמו לצאת חוֹצץ למערכה עם הלוחמים לעבודה עברית ורק בכוח פקודה מלמעלה חזרו בהם; גם ידענו כי בחדרה ובכפר־סבא כרתו פלוגותיהם הסכמי עבודה עם ההסתדרות והיו מוכנות להפליג בדרך זו – מה הבטחון שאין להם תקנה?

שורש ב':

הפקודה מלמעלה – כאן הסוד! ברור למפרע שאין כל תקוה להשפיע על הנוער הזה, הנתון למשמעת צבאית והולך כסומא אחרי מנהיגוֹ.

שורש א':

כל סברה אינה יותר מסברה וכל נסיון – אינו פחות מנסיון. ואפילו אם נקבל כסברה ודאית שאין להם תקנה – כלום אין צורך ואין חובה לנסות? כלום לא נתבדו במהלך פעולתנו הישובית והציונית כמה סברות ודאיות וכלום לא נסתרו כמה הלכות פסוקות מראש? האם לא בכוח הנסיון העצמי סתרנו – גם אנו, גם “השומר הצעיר” – את ההלכה הפסוקה שאסור לפועלים לקחת חלק בקונגרס הציוני בצוותא חדא עם לא־פועלים? האם לא בדרך נסיון הגענו לביטול סברה אצילה, שאין לפועלים להשתתף בהנהלה הציונית שכם אחד עם לא־פועלים, פן נקהה בתוכנו את רגש התגרה? והליכה לארץ־ישראל – כלום לא היתה זו בניגוד לכמה סברות חריפות, שהיה להן כוח מחץ עצום בשעתן? ועברית?

שורש ב':

הפלגת, כדרכך, לדברים רחוקים שאינם מן הענין. אני מוכן לעשות לך נחת־רוח ולהגיד שאמנם כדאי לעשות נסיון של הסכם גם עם הנוער הרביזיוניסטי, הבית“רי, ואולי גם חובה עלינו לעשות הסכם כזה, כי על כן תבענו אותו מהם כל הימים. אולם גוף ההסכם צריך להיות כזה שנוכל לקבלו. ודוקא כאן, כשלפנינו עומד צד שני עוֹין, נעשו בלונדון ויתורים שאין להעלותם על הדעת. ויתורים כאלה לא נעשו ואינם יכולים להיעשות בשום הסכם. כוָנתי לסעיף י”א. עם ויתור זה ויתרה תנועתנו על עצמאותה, התפרקה את אזֵנה, והיא כחומה מבוקעת. כאן – מדחה הטעון תיקון.

שורש א':

הגענו איפוא – כפי שמותר היה לשער מראש – לאותו סעיף י"א שבטופס ההסכם, המעניק למיעוט מסוים (5% – לפי הצעת ד. ב. ג.) את הזכות לדרוש מחבריו, כי בטרם תוכרז שביתה יוצג נותן־העבודה לפני דרישת בוררות, ורק עם סירובו תוכרז השביתה ותחייב גם את המיעוט המסוים. אני מודה, כי יש כאן ויתור חשוב. אבל גם הצד השני עשה כנגד זה ויתורים חשובים. תמורת הזכות הזאת, הנתונה למיעוט מסוים – אם ישנו ובמקום שישנו – חייבים הפועלים הרביזיוניסטים לשבות עם חבריהם בכל המקומות אשר בהם אין המיעוט שלהם מגיע לשיעור המוּתנה, וכן אסור להם לשלוח פועלים לכל מקום שיש בו שביתה ואשר להם אין שם פועלים כלל.

ואחרי כן יש עוד שלוש בָּבוֹת, הנובעות אמנם בדרך הגיונית מן הקודם, אבל יש להן חשיבות יתירה כשהן מפורשות ומותנות בדברים ברורים בגוף ההסכם, והן:

בבא קמא: גם מיעוט מסוים של פועלים רביזיוניסטים, ואפילו רוב, חייב לשבות בכל מקרה אשר נותן־העבודה יעשה על דעת עצמו ובשרירות לבו מעשה כל־שהוא לרעת הפועלים: יוריד שכר, יפַטר פועל וכיוצא באלה.

בבא מציעא: גם מיעוט מסוים של פועלים רביזיוניסטים, ואפילו רוב, חייב לשבות בכל מקרה של אי־קיום פסק־דין של בוררות מצד נותן־ העבודה…

בבא בתרא: שום בוררות איננה חלה כל עיקר על פיטורין שנעשו בגלל שייכותוֹ של המפוטר להסתדרות זו או אחרת – וכאן השביתה מחייבת למפרע את כולם בצורה מוחלטת.

אני רואה בסידור החמור הזה את גדלותו של ההסכם. מתוך צורת פתרון היחסים בין הפועלים בעמדתם ביחס לשביתה למדתי, כי הושקעו כאן מאמצי מחשבה ורצון למצוא את הקו האמיתי, שעליו תיתכן התפשרות ללא כפיה. הסכם כזה אינו רמאות.

שורש ב':

לגבי עמדת הצד השני, השולל את השביתה מיסודה, יתכן כי זהו מצדנו ויתור מינימלי. אולם את המינימום הזה אין אנו יכולים לתת. פירוש הדבר, כי בין שני העולמות הללו באמת אין פשרה. כאן – המדחה.

שורש א':

הדרא קוּשיא: מה היינו סבורים כל אותם הימים שדרשנו הסכם בשטח יחסי העבודה ויהיו מה שיהיו חילוקי־הדעות ברקיעים העליונים? כלום נדרשה דרישה זו רק מן השפה ולחוץ, ובלבנו ידענו גם אז כי לא יתכן הסכם עם אלה? או שמא בכלל לא העמקנו חשוֹב בשאלה זו – ורק עכשיו הגענו לקרקע הענין?

ואם אמת נכון הדבר, כי הסכם עבודה זה שנכרת בלונדון הוא ההסכם היחידי הנתון להיכּרת, הרי החלטתנו השלילית הפעם אינה רק החלטה ליוֹמה. היא החלטה על מניעת יחסי הסכם בין פועלים אלה ואלה, עד אם תשתנינה ביסודן הדעות של הצד השני. והרי המצב של חוסר הסכם – מצב זה אשר המלחמה תלויה בחללו יום יום ורגע רגע – כלל וכלל אינני מכשיר את הקרקע לשינוי אותן הדעות. אדרבה: הוא משחיזן וממרטן, למען היות להן ברק.

שורש ב':

אין לבכות על הסכם שהוא בלתי אפשרי מראש. אם גם נקבלנו – לא יקיימוהו.

שורש א':

יש לי כמה דברים להגיד במקום זה, שכן אנו עומדים כאן בטבור הויכוח. קודם כל יש להפריד, לדעתי, הפרדה מוחלטת בין ויתור מרצון, בין פועלים לפועלים, לשם סידור מסגרת פעולה אחת, לבין ויתור מאונס, מתוך הרכנת ראש בפני נותני־עבודה או בפני שלטון של כפיה. ביחסים בין פועלים לפועלים – שנינו מודים? – מצוה ללכת בויתורים הדדיים כל כמה שאפשר, ובלבד שלא להעמיק תהומות, אשר סופם של העומדים משני עבריהן לנפול לתוכן. זוהי הבחנה מצד התכלית. מצד הכוָנה. אם עתידה הכוָנה הטובה להיכזב ועתיד הדבר להתברר מתוך נסיון, כי הויתור הנדון משמש קרקע לברית־חשאין בין נותן־העבודה לבין אותו מיעוט מסוים, לרעתו של הרוב ולקיפוחו, הרי יצדק אותו רוב, לפי כל חוקי הצדק שבעולם, אם יסיק את מסקנותיו על יסוד עובדות מבוררות ומעשים שהיו וידרוש תיקון הסעיף הזה או שינוּיוֹ במגמה הרצויה.

שורש ב':

אין הדברים נראים ביחס להסכם הנדון, שזמנוֹ אינו מוגבל כלל.

שורש א':

מידת היושר היא תנאי למפרע בקיומו של כל הסכם, אם נתפרש התנאי ואם לאו. מציאות קנוניה כל־שהיא בין “המיעוט המסוים” – בעל הזכויות לפי סעיף י“א – לבין נותן־העבודה, מפסיקה את זכויותיו של המיעוט הנ”ל בדרך טבעית ומעמידה את השאלה בדבר תיקון ההסכם בנקודה זו, בצורה שתשמש תריס בפני רמאים. אולם בין עוּבדה שנתגלתה במציאות לבין החשדה מראש יש מרחק רב. והרי לחששות אין גבול! וכיצד יעלו חששות אלה בקנה אחד עם ההודעה, כי הבית"רים לא הפרו שביתות כלכליות גם בימי ההשתוללות הבריונית?

שורש ב':

ובכל זאת – למיחש מיבעי!

שורש א':

מוטב לנסות. הנה חברינו מ“השומר הצעיר” שוללים – ומובן מאליו: מתוך ודאוּת ופסקנוּת מוחלטת! – בוררות גם בתקופת החוזה עם נותן־ העבודה, ואנחנו מעיזים ומנסים, כי יש לנו הכרה בתועלת החוזה. ואף כאן מוטב לנסות. כי לפנינו שאלה חינוכית פנימית גדולה. פועלים אלה, הנוער הציוני, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, בית"ר, העובדים עבודת הגוף שכם אחד אתנו ומחזיקים – לא מתוך כפיה של מלכות אלא מתוך שיטה רעיונית – ברעיון של בוררות (או דין־תורה) קודמת לשביתה, כלום ערכם פחות מבחינה חברתית מאלה השׂשׂים, אף הם מתוך שיטה רעיונית, לקרב בכל תנאי? האין רשות לראשונים לדרוש יחס של כבוד לדעותיהם הם עד כדי התחשבות בעמדתם, במקום שהם “מיעוט מסוים”? כלום תהיה זו גישה נכונה לפסול את דעתם בסיטוֹנוּת, מתוך הכרזה שהרעיון הוא רעיון פאשיסטי מעיקרו, או שיש כאן סכנה של קנוניות עם נותן־העבודה? היש מועיל בהטלת לקח נסיוננו עליהם מראש? האין טוב לפנינו לתת להם להתיך ולזקק את הרעיון הזה של בוררות קודמת לשביתה – התוסס ומפעפע בכלי המחשבה העיונית שלהם – בתוך כּור המצרף של נסיונם הם, להטעימם בקצה המטה שלהם מיערות־הדבש של הבוררות המציאותית ולתת להם להגיע מאליהם לאותו יחס ביקרתי, שהגענו אנחנו אליו? מנין הבטחון, כי כתנאי מציאותנו אנו, המסובבה ורקומה דקוֹת מן הדקוֹת, נצליח לסלק רעיון זה מעל הפרק במחי אחד, מבלי לבוא לידי הבנה גמורה עם תומכיו מקרב הפועלים? ואין הדרכים הפשטניוֹת הללו מובילות לתכלית אחרת: לתת עזרה לאלה אשר בנו על ענין זה כרך גדול של דימגוגיה?

שורש ב':

בתנאי מציאותנו אנו, המסובכה וכו' – דיבור זה מה פירושו כאן?

שורש ב':

פירושו: יש לנו שטח עבודה גדול וחשוב מאד – חשוב מבחינה לאומית, מעמדית, מדינית וסכל הבחינות האחרות האפשריות – שאילו הסכימו בעליו כיום למסור שם את קביעת סדרי העבודה, תנאיה ויחסיה, בינינו לבינם, לבוררות לאומית מחייבת, היינו אנחנו, הרוב הגדול של פועלי ארץ־ישראל, ואולי גם המיעוט, מקבלים זאת ברצון. כי מתור כך היינו מבטיחים לנו את העיקר: העבודה העברית. אני מתכוון למושבות. זוהי מציאות מיוחדת שלנו. חוץ־לארץ אינה דוגמה לכאן.

ועוד פירושו: בתי־החרושת הגדולים והחשובים בארץ – כן ירבו! – אימת הבוררות גדולה עליהם לא פחות מאימת השביתה, ואולי עוד יותר (בשביתה אינם רוצים, אבל יחגרו אונים להתגבר עליה לכשתפרוץ). “יחס” זה של נותני־עבודה גדולים לבוררות ודאי ישנו בעיקרו גם בחוץ־לארץ. אך יש כאן גם משהו מיוחד במציאות שלנו: אימת המוסדות הלאומיים, המיוסדים על בחירות עממיות.

נגעתי רק בשני שטחים גדולים. אין כל ספק שניתוח המציאות שלנו, בירור הגורמים הפועלים בתוכה והסכנות האורבות לה. עלול להמציא עוד חומר עשיר לביסוס המסקנה שגם בענין הבוררות אין מקום לפתרונים קלים, שעליהם לא היתה תפארתנו מעולם.

שורש ב':

אם יש צורך בבוררות – יחליט על זה הרוב. אין למסור זכות זו למיעוט. גם הסירוב שלנו מחנך. כאן יש לסרב.

שורש א':

לא! אין אנו מוסרים שום זכות יתירה ל“מיעוט מסוים”, מלבד הזכות להתנהג לפי הכרתו ולא להצטרף לשביתה. אם זו מוכרזת בניגוד להכרה הנטועה בו, שיש להציע מקודם בוררות לנותן־העבודה. כל המיעוטים הקטנים מחויבים תמורת זאת להצטרף לשובתים בלי כל תנאים. אם יוגד לי שהנוסח “עיכוב שביתה” הוא להלכה יותר מ־“אי־הצטרפות” – אסכים לטענה. ואם ידרשו לתקן את הנוסח הזה ולהעמידו על דיוקו ־ אראה זאת כדרישה שיש לה טעם. יתר על כן: הזכות ל“אי־הצטרפות”, לדעתי, יש לה גבולות מסוימים: היא הזכות למיעוט להסתלק בפומבי, בפני הפועלים ובפני דעת הציבור, מאחריות ציבורית לאותה שביתה, בלי כל מעשה הפרעה בפועל. רבים סוברים, כי אין ערך לדיוקים אלה, באשר עמדה של “אי־הצטרפות” מצד מיעוט מסוים תגרום למעשה לעיכוב השביתה, ויתכן כי הצדק אתם. אף על פי כן יש כאן, לדעתי, מקום לניסוח שלם יותר. אשר לסירוב בתור גורם מחנך, נדמה לי כי ביחס לפועלי בית"ר אין כל ספק שהוא יחטיא את המטרה. יותר מדי נזרעו על תלמי לבבות אלה גרעיני שנאה וחשד… כאן נחוץ קירוב – ולא סירוב. יש מקום להאמין – מבלי לקבוע מסמרות, כי דוקא בתוך מסגרת של הסכם עבודה לא יהיה זה מן הנמנע אשר רוב הפועלים הבטוח כי אין לשפר את תנאי העבודה אלא בדרך שביתה, וכי הבוררות לא תוביל למטרה זו או תגרום להפסד של 50%, יצליח להקנות את הכרתו זו גם למיעוט, בתורת הלכה למעשה, שהרי אין עוד איסור על המיעוט – ובזה ערכו הרב של ההסכם – לשבות! ואם נציג מצב זה לעומת מצב שהיה קיים – ועלול להתרחש – שבו כל שביתה נתונה בסכנת הפרעה, וכל הפרעה מחנכת מפריעים וגוררת אותם ואותנו למערכות מלחמה ומַרגילה את דעת הציבור לשביתה מוּפרה – כלום לא תכריע כף ההסכם?

ואין אני יכול להתאפק מלהעיר עוד דבר אחד, מציאותי. כל עוד עומדים אנו בשקלא וטריא עיוּנית מופשטת – אין לנו חפץ במספרים. המוחלטות הן מוחלטות. אולם משהגענו לשקול את ההפסד המעשי, והצגנו את השאלה אם עתיד ההסכם להתקיים בפועל, הרי יש ענין רב לשאול: היש בסיס מספרי כל־שהוא לאותו מעוף הדמיון הרואה את “המיעוט המסוים” לאחר ההסכם הולך ומתפשט בכל המקומות ולית אתר פּנוּי מיניה? יקום נא אחד המתנגדים ויסביר: במה תשנה קבלת ההסכם או דחייתו את היחס הכמותי הקיים בין פועלי בית“ר לפועלי ההסתדרות? היכן הוא “המיעוט המסוים” כיום? כיצד, בלי מהפכה לרעתנו בעליה, יגיעו אליו במידה גדולה יותר משהגיעו אליו היום? האין כאן ביעותי בלהות סתם? ואין להסיח את הדעת גם מן הנקודה הזאת, כי המושג “מקום עבודה” ביחס לזכויות המיעוט טעון עדיין הגדרה ויש צורך לדרוש, כי המושג “מקום עבודה” יוגדר לפי תכנו הכלכלי. זאת אומרת, שאם פסק־דין של בוררות במקום אחד יכול לקבוע דוגמה לכל המקצוע – יש לראות את המקצוע כולו כ”מקום עבודה" אחד ורק “מיעוט מסוים” בכל המקצוע יכול להשפיע על גורלו.

שורש ב':

אם המיעוט שלהם כיום מצער הוא – לשם מה נעשה את כל הנסיונות הקשים האלה?

שורש א':

אין לזלזל גם בכוחם של יחידים, כשפניהם להרס… ביחסי־קלקלה מיעוט זה נהפך לכלי־הרס רב. ביחסי הסכם יש לפניו תקופה ארוכה – והדבר תלוי בנו ובכוחנו המוסרי להאריכה עד אין קץ… – של חובת השתתפות מלאה במלחמותיה ובנפתוליה המקצועיים של תנועת הפועלים. ואין כל ספק כי פשרה המכניסה את המיעוט הזה למסגרת הפעולה המקצועית – יש בה משום ברכה רבה לא רק לעניני השעה, לגופי הענינים הקרובים, אלא גם לעניני עולם, לחינוך הנוער החלוצי הזה, אשר בו קא עסקינן. מה שאין כן סירוב וּדחיה – ונעיצת החוטר במקומו הקודם.

שורש ב':

אם גם צדקת בענין היחס הכמותי כיום – ואולי גם בעתיד – בין פועלי בית"ר לבין כלל הפועלים, הרי אין להסיח את הדעת מן החשש כי בנקודה זו, בענין הבוררות, עלולים להצטרף אליהם גם אותן החטיבות שמנית קודם: נוער ציוני, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל וכו'.

שורש א':

למה נרחיק לראות סכנות לא ברורות – למען משוך את ידינו מהרחקת סכנה ודאית קרובה? הרי יש לנו עם החטיבות האמורות נקודות מגע וקשרי השפעה רבים מאשר עם בית“ר. יתכן כי לא נגיע כלל לתנאים אולטימטיביים מצדם. הדברים תלויים בהתפתחות כמה וכמה גורמים, שאין שוב מחשב־קִצין יכול להעלותם בחשבון מדויק כיום. אם יגיעו הדברים לידי כך שגם אלה יתפסו, כולם או מי מהם, עמדה מוחלטת אוּלטימטיבית בנקודה זו – הרי בין כך ובין כך עמוֹד תעמוד בפנינו השאלה אז, אפילו אם נדחה כיום בגללה את ההסכם עם בית”ר! ומה הועילו חכמים בדחייתם?

שורש ב':

אין הכרח “לנעוץ את החוטר במקומו הקודם”. הויתור בנקודת הבוררות יש בו הפסד רעיוני – ואין לעשותו. אך עלינו להיות מוכנים לתת הנחות חשובות בנקודות אחרות. סוף סוף יוכלו להיפגש בשטח העבודה גם בלי הסכם בכתב.

שורש א':

כיצד יפָגשו בלי הסכם? המוכנים אנו לוָתר על עבודה מאורגנת? אימתי רצה הצד השני יותר מזה? כמה יאריך הפתרון הזה ללא פתרון?

שורש ב':

זה יהיה תלוי גם בצד השני.

שורש א':

בלונדון נעשה נסיון לפתרון, השומר על עבודה מאורגנת ומציל את מפעלנו בארץ מהתפוצצות פנימית. אני רואה את הסכם העבודה שנחתם בלונדון כנס. הרכּבת נבלמה ביד חזקה במרוצתה על פי תהום. כי למעשה אי אפשר לנו להחריב אלא את עצמנו. בפנים – רק בפנים – אין מעצור להרס הדדי. הנצחון – לשלישי. ומשהגעתי לכאן אגיד את כל אשר עם לבי. יחסנו לגורם הנקרא “זמן” הוא אחר מיחסן של תנועות אחרות. מי שאיננו תופס זאת – איננו מוסמך להורות הוראה בעבודה ציונית. כלום יוצאים אנו ידי חובתנו לשעת־כושר זו שירדה לעולמנו – ההרוס מבחוץ ומבפנים? לדעתי: לא! סחרחורת קלה של גיאוּת שנתים כאילו נסכה עלינו רוּח עועים… ה. ג. וילס, בספרו דברי ימי עולם, בדבּרוֹ על ארבעים שנות השקט והשלום בחיי יוָן בין נצחונה על פרס ונצחון מוקדון עליה, מעיר הערת־אגב בזו הלשון: “ראָיה ברורה לעובדה עד כמה חולפות מהר אותן שעות־הכושר, הניתנות להתפתחותן של אומות בודדות ושל האנושות כולה”. נניח לאנושות כולה. אנו – באומות בודדות קא עסקינן כאן ולא באומות בודדות, אלא באומה האחת העתיקה. הגשמת הציונות היא מלחמה אחרונה לעם ישראל. ואף זו מתנהלת בתנאים מאד לא נוחים לנו.

שורש ב';

נראה לי שאתה מפליג לענין שבו אין כלל חילוקי־דעות.

שורש א':

גם אני סבור כך. אף על פי כן, רצוני להגיד את הדברים עד תוּמם. שיטה זו של העפלה לתקומה לאומית שעלתה בגורלנו ושאנו קוראים לה “ציונות”, שיבת בנים לגבולם החרב והתערותם בו שנית – אינה אלא הזדמנות היסטורית, העלולה להתקיים ושלא להתקיים בידינו. הדוֹר ופעלוֹ יכריעו!

ואין אנו רשאים להשליך את יהבנו על גזירה היסטורית. גזירה כזו קיימת ביחס לתיקון העולם מבחינה סוציאליסטית. ירבו הפרפורים והנפתולים כאשר ירבו – קוֹם יקום עולם־העבודה ויבָּנה על תלו! גזירה כזו קיימת גם ביחס לשחרורם של עמים משועבדים היושבים על אדמתם, נִצחם לא ישקר. גאולתם – אף אם תתמהמה – בוא תבוא. לא כן תקומתנו. ה“קץ” שלנו יש לו סוד. המאמץ הארץ־ישראלי של העם העברי מקים כנגדו כוח יריב. לא רק אנחנו עם השואף לבנות את קנו – את קנו העתיק – בארץ הזאת, לא רק לנו יש נוער. ועלינו נגזר לפרנס את הכוח היריב בכל מה שאנו עושים בארץ, למען עודד אותו לעבור לפנינו את הדרך ולהקדימנו בכל מה שאין אנו עושים בזמן הקצוּב. ועדיין כפות המאזנים של עתידנו תלויות בלי הכרה בין:

רֹאשׁ עַמִּי אַחַז, מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר.

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים.

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוֹ תּוֹלַעַת

עוֹד יָשֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.

לבין:

עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים,

פְדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד.

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים

עֲלֵי זִבְחֵיכֶם –

וּלְקַטְתֶּם תַּחְתָּיו

בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְּקֻצָּצוֹת.

כן, זוהי האימה! מכוחה באנו לארץ. לה היינו נאמנים בעבודתנו. והנה באו ימים שיש בהם משהו מ“עיקבתא דמשיחא”. לא בדרך “זכו – אחישנה” באו הימים, לא מתוך יקיצה עממית פנימית רחבת מידות, המשפיעה אמצעים לאומיים לבנין העתיד – גם זו ישנה, אבל היא נגעה רק בקצותיו של המחנה – אלא מחמת פוּלסין דהיטלר. וגם שעה זו, המשׂחקת לכאורה לבנין ארץ־ישראל העובדת – מה רב הפרוּץ בתוכה!

אולם, כאילו ניתן לנו הפעם, לאור העשיה הארץ־ישראלית הטרופה של הימים האלה, להוכיח מה יכולנו להשיג, אילו הופיע בקרב המוני ישראל לתפוצותיהם, כל עוד לא ניתכה עליהם חמת המציק ולא נסחט לשׁדם כליל, לפחות אחד מת"ק מאותו הענין וההתעוררות לבנין “אותה ארץ” – שסופם להופיע “אחרי ככלוֹת הכל”. כאילו ניתן לנו הפעם להקנות את הלקח המוּחשי הזה למיליונים ולהסביר את ההכרח של פעולה תכניתית – בקנה־מידה הראוי לקיבוץ גלויות – בגאולת הקרקע ובהרחבת משק כפרי והתישבות חקלאית והצלת עמדות העבודה העברית?

כלום נרשה לעצמנו להחמיץ שעת־כושר זו ונפנה את עצמנו לחידוש מלחמת־אחים בארץ, מפני חשבונות איסטרטגיים, הפוסלים הסכם שהושג?

שורש ב':

נדחה את ההסכם – ונתפנה לעניני התנועה הציונית.

שורש א':

ההסכם, אם המשאל יפילהו, לא יחָתם. הוא ידָחה בפועל, אך הוא לא יחדל להתקיים בכוח, כתכנית ציבורית, כמוצא, כפשרה אפשרית, אשר גם חלק חשוב בתוך ציבורנו מקבל אותה. ותביעת פשרה זו – גם לאחר שנדחה אותה – תהיה תלויה בחללה של התנועה הציונית. ומכיון שמתנגדי ההסכם משאירים אותנו ללא מוצא, הרי שסוף סוף יקוּבּל המוצא הזה, המוצא היחיד. ומכיון שנקודה מרכזית זו – החרדה לאחדות המסגרת של העובדים – לא מלבּנוּ בדינו אותה. עתידים אנו לשוב אליה, כולנו, אף אם נסטה ממנה היום. שוב נשוב אליה. אין ברירה.

אדר ב', תרצ"ה.

בא אלי מכתב מידיד, כתוב וחתום בהוֹקרה, ובו תוכחת אוהב: אמרת בנאומך, לקראת הבחירות לעיריית תל־אביב:

“הנהלת העיריה הבדילה את עצמה מכנסת ישראל. היא הפקיעה את העיר העברית היחידה מכנסת ישראל.”

והנה “הבוקר” מבליט, בראש גליון 45, את הדברים הבאים מתוך דין־וחשבון רשמי של הועד הלאומי לשנת תרצ"ד:

“לפגישה בנהלל הוזמנו באי־כוח 11 נקודות ישוביות, הסמוכות לנהלל. באי־כוח המשקים הביעו את דעתם השלילית לדרישתנו והסבירו שרוב מושבי העובדים והקיבוצים מאושרים כאגודות קוֹאופּרטיביות, בעלות זכויות יותר רחבות מוַעדי הקהילות של הכנסת. בתקנות כנסת ישראל יש סעיפים שאינם מענינים את חבריהם (של המושבים), ואין הם רואים צורך באישור חוקי של ישוביהם כקהילות כנסת ישראל.”

והמסקנה לידידי: להוָתנוּ, צדק “הבוקר”. שלום שלום – ואין שלום.

לא אשמת, ידידי, כי טעית. לפי לשון אותה הפיסקה בדין וחשבון היה מקום לטעוֹת ולהסיק: היינוּ הך. אך הנה באה הודעת המילואים של הנהלת הועד הלאומי, אשר, מובטחני, לא נתעלמה מעיני קורא שקוד ובעל עיון כמותך. אך למען הרבים נעתיק קטע ממנה:

“מזה אין בשום אופן להסיק כי הנקודות האלה הן מחוץ למסגרת הארגונית של כנסת ישראל. כל ישובי הפועלים בלי יוצא מן הכלל מכירים במרותו המלאה של הועד הלאומי, משלמים לו את מסיהם השנתיים וממלאים אחרי הוראותיו בכל הענינים הישוביים. הועד הלאומי יצטרך לעיין על דבר האפשרות לכלול את הצורות הארגוניות של ישובי הפועלים וועדי המושבות בתוך מסגרת של תקנות כנסת ישראל, כדוגמת המועצות המקומיות העבריות, הממלאות גם את כל התפקידים של קהילות”.

ובכן, ישובי הפועלים אינם מזכים את ת. א, אלא מחייבים אותה. אף כפר קטן של פועלים, של סוציאליסטים, לא קרע את עצמו מעל כנסת ישראל: כולם נושאים מס לועד הלאומי ומקיימים הוראותיו בענינים ישוביים. כלומר: מקבלים מרות שלמה. ומתפקידה של כנסת ישראל לדאוג להרחבת נוסח החוקה, כדי לכלול גם אותם, כמו שהם, במסגרתה. הם נכונים!

ת.א., כמו שהיא, בעודה מועצה מקומית – הכללתה הרשמית בתוך כנסת ישראל לא דרשה אלא רצון טוב מצד המועצה של ת.א. ומשמעת לאומית. תחת להחשיב את הזכות הזאת, לראותה כנכס מדיני לאומי, שאין מוַתרים עליו, שיש חובה לקיימו ולבצרו – עזרו אנשי הרוב של העיריה עזרה ציבורית ומוסרית להמשך קיום נפרד ומדולדל של קהילת יפו־תל־אביב. עלה־תאנה תפרו להם – “סעיף” פלוני בחוקת הכנסת, הנותן אפשרות להפקיע, בעזרת משאל, את ת.א. העיר מכנסת ישראל (כידוע, יש גם “סעיף” אומלל הנותן אפשרות ליחיד לצאת מכנסת ישראל – מציאותו של סעיף זה כלום מצדיקה את היציאה?). בהתאם ל“סעיף” זה סודר, כביכול. משאל (כ־6000 משתתפים!) והושג הסכם המושל על ההפקעה. שישי ושמחי, בת ת.א.! הנכס המדיני החשוב של האַבטונומיה הלאומית של הישוב – הזכות להכליל בתוכה יחידות ארציות – נהפך לאפס דוקא במקום שערכו היה מופיע במלואו. ובין אלה אשר עזרו להפיכה זו – מלבד יקירי קרתא – גם חוגים של “המזרחי” וציונים ב'. אני אומר “חוגים”, כי איך אגיד: מפלגות – ומפלגות אלה הצביעו באסיפת הנבחרים השלישית ליהודי ארץ־ישראל פה אחד עם כל שאר המפלגות והחליטו:

"אסיפת הנבחרים מאַשרת את החלטת הועד הלאומי, הנותנת ערך מיוחד למציאותה של עירית תל־אביב בתוך שורת הקהילות המאורגנות בכנסת ישראל – ותובעת מזיגת הקהילה והעיריה כתל־אביב*.

ועכשיו?

עכשיו יש תירוץ! כי בינתים חדלה העיר ת.א. להיות “מועצה מקומית” ותבחר להיות עיריה כדת העיריות. וכדי להכלילה בתורת עיריה במסגרת כנסת ישראל דרושה הרחבת הנוסחה שבחוקת הכנסת. והנה גם המושבה פתח־תקוה הולכת להיות לעיריה. ומחר־מחרתים תצאנה גם מושבות אחרות בעקבותיה. ויש לפעול להשגת התיקון הנדרש בחוקת הכנסת. ומשום כך – חשובה עזרה נאמנה מצד המועצה החדשה של תל־אביב לתיקון המעוּוָת.

לכאורה, גמרתי.

אך עוד לי מלים מספר. לאחר שנעשה מעשה – בהתאם ל“סעיף”, ולא בהתאם להחלטת אסיפת הנבחרים – נאלץ הועד הלאומי להרכין ראש בפני התקיפים של תל־אביב (כמו שהיה נאלץ להכיר בדרישתם לשותפות בועד המנהל למערכת החינוך) ו“להכיר” בקהילה. ו“הכרה” זו אף היא נזרקת כאבק בעיני תמימים.

הבוקר בא אלי הגוֹבה מטעם הקהילה בתל־אביב לגבות את המס. החבר־הגובה – אם במתכוון או שלא במתכוון – דרש את המס בשם כנסת ישראל ואת שם הקהילה לא הזכיר. והיה מוּתמה ומופתע כשאמרתי לו כי בשם כנסת ישראל זו אני מסרב לשלם את המס ומתנגד לעצם קיומה הנפרד של הקהילה בת.א. וכי אני מבקש – ולא זו הפעם הראשונה! – להיות מוזמן לדין. מובן מאליו, לדין ציבורי־עברי, אשר יהיה מוסמך להכריע בדבר.

ועד שאוּזמן לדין, אולי מענה קצר זה לידידי יניח את דעתו של החבר־הגובה.

תרצ"ה.

יש הבדל בין הרים גשמיים להרים רוחניים, או מוסריים. הרים גשמיים, כל כמה שמתרחקים מהם, הם פוחתים והולכים וכל כמה שמתקרבים אליהם – הם מופיעים במלוא קומתם. הרים מוסריים יש להם טבע הפוך. כשמתרחקים מהם הם עושים הוד נשגב, עד היותם כאגדה: בקרבתם, או נכחם, הם נתפסים כמעשים שבידי אדם. החברים אשר הלכו לדגניה – אילו ראו הליכתם זו כפי שאנחנו רואים אותה כיום, אחרי 25 שנה, לא היו מעיזים לעלות בהר הזה. אבל הם ראו אותה כחוט השערה – ועשו את הדבר בפשטות. עכשיו מוצגת התנועה הקיבוצית בפני מעשה של איחוד. וההבדל ביני לבין החברים הצעירים מהו? הם מרחיקים לראות ודנים על האיחוד הזה כאילו אנו עומדים כבר 25 שנה אחריו ורואים אותו כהר. ואני רואה אותו כחוט השערה. ודאי, בעוד 25 שנים יאמרו לאלה אשר עשו זאת: מעפילים. אבל

אלה העומדים לקיימו – אל נא יראוהו כהר אלא כצו: לך ועשה.

אני רואה את האיחוד של התנועה הקיבוצית כנכס הרבוּלוֹציוני הגדול ביותר, אשר התנועה הקיבוצית יכולה לקנות לה לעצמה ויכולה לזכּוֹת בו אותנו. את הציונות ואת העם העברי. זהו הצעד החשוב ביותר לביצור ההסתדרות. האחדות הזאת של התנועה הקיבוצית – אין צורך לקנותה בויתורים על איזו שהיא חלוציות. כי אם בויתורים על פירוּדיוּת.

השׂטן מרקד בתוך התנועה הקיבוצית. אלה אשר היו בגולה יודעים לתאר את השטן הזה בכל אלפי העינים אשר יש לו. בכל תועפות קרניו – כליל מפלצת. אבל גם אלה שאינם נמצאים בתוך תוכם של הדברים רואים – אם הם מחוננים בקצת דמיון – את מהלך הדברים ותוצאותיהם. לשטן יש כמה דרכי ריקוד, כי על כן שטן הוא. וכבר נתגלה לאחד מטובי משוררי עולם סוד גדול: “אני ירא את השטן ביחוד, כשהוא מתפלל אתי יחד”. הפעם מתפלל הוא יחד עם התנועה הקיבוצית; הוא למד את כל התפילות. חזקה על כל חבר קיבוץ שיאַמץ כוחו להבריח את השטן, אם יראהו בצלמו. אבל כשהוא מתפלל יחד עם החברים, עם “השומר הצעיר” במחיצתו, עם “גורדוניה” במחיצתה ועם הקיבוץ המאוחד באשר הוא – אין אנו מכירים בו כלל. הוא מתהלך עטוף טלית ותפילין בתוך התנועה הקיבוצית, מרעיל את מקורות הכוח של התנועה ועושה אותם היפך ממה שהם צריכים להיות. את הדיבוק הזה צריך לגרש וצריך לאחד את התנועה הקיבוצית. ולא פדרציה! אין דבר קשה יותר לאיחוד מאשר פדרציה. בימי נסיוננו כבר אירעו תסיסות של איחוד שהיו נושא וגורם לתנועה נפשית בקרב ציבור הפועלים, ואז ידענו, כל העומדים במערכה, כי האומר פדרציה – מרחיק את האיחוד. מה זאת פדרציה? זוהי מדינה בתוך מדינה, ביצור ניגודים קיימים, המצאת ניגודים חדשים. מבחינה ידועה מותר להגיד כי “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” התאחדו לא מפני שהיו בהסתדרות אחת, כי אם למרות היותם עומדים מנוגדים זה לזה בהסתדרות אחת. ההויה ההסתדרותית העמידה אותם יום יום בניגודים קשים. במוסדות שמרו על “זוגות”. לפני בחירות היו גוברות הקנאה והרתיחה. אך למרות כל אלה התגברו, מפני שהיה הכרח. מפדרציה האיחוד לא יקום: האיחוד יקום מתוך איחוּד. ועל השאלה: איך! אני עונה בפשטות: להתאחד. לא שהמזכירוּיוֹת הארציות תגלינה איזו תכנית גנוזה לאיחוד, אלא פשוט: להתאחד. האיחוד לא יקום אלא מאָהלי החברים, מתוך התעוררותם, מתוך הרגשה שככה לא יתכן, שאין כל הצדקה, שאין כל תכלית לדבר הזה. אומרים: יש דברים שמפרידים תנועה מתנועה. דברים אלה צריך לפרש ולשקול אותם מול ברכת האיחוד. שמענו: יש איזו חלוציות שהיא מיוחדת רק לחלק אחד של התנועה הקיבוצית. מהי? יגישו לנו את החלוציות הזאת על השולחן – ויסבירו מה חלוציות יש ב“השומר הצעיר” שאין ב“קיבוץ המאוחד” ושאין בדגניה? יש אולי הבדל צורת מבנה. כלום זה צריך ליצור זרמים חינוכיים בגולה, זרמים חינוכיים בארץ? בתוך אחדותה של התנועה הקיבוצית הגדולה יש מקום לדגניה ויש מקום לעין־חרוד ויש מקום למשמר־העמק. למה יתרוצצו? פדרציה זוהי בחינת “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. ועל כן, חברים, אני מקדם בשמחה ובלב מלא את ה"יריות* הראשונות בחזית האיחוד של התנועה הקיבוצית. אל תחזרו למנוחה! אם נשאתם את שם האיחוד בפעם הראשונה – בדגניה, בעצרת היובל, ובפעם השניה – כאן, אל תשאוהו לשוא. עשוּהו מציאות. אז יקום האיחוד הקיבוצי בתור כוח מרכזי בהסתדרות. ויש מה לעשות בהסתדרות לתנועה הקיבוצית המאוחדת. קוּמוּ ועשוּ.

כסליו, תרצ"ו.

אני עומד פה במחיצת קופת־חולים, אך יש צד שוה לעובדי ההסתדרות בכל מחיצוֹתיה, והצד השוה הוא: עובד ההסתדרות. היה מי שאמר: האימפריה הבריטית היא כך וכך רבבות פקידיה הפזורים בכל העולם. ויש בדיבור מופלג זה אמת תמציתית. ודאי: האימפריה פירושה נכסי־חומר ונכסי־רוח כבירים, קרקעות רבי־שטח, צי אדיר וצבא, לשון וספרות אך לא פחות מאלה – הפקידות. היא עמוד־משען לאימפריה, ואולי עמוד־התווך. בשנים הראשונות למהפכה הרוסית, כשהיתה תלויה בחלל העולם כולו שאלת עתידה, כשנראו לעין כל החרדים לגורלה מעקשיה הראשונים, נזדמן לי לשמוע מפי י. ח. ברנר תשובת קצרה: גורל המהפכה תלוי במציאות 10,000 פקידים אנשי־אמת, אשר לא יקחו שוחד.

ואם במדינה כך – בתנועה על אחת כמה וכמה. אחד הגורמים הראשיים, אשר הכשיל, לפי עניות דעתי, את תנועת הפועלים בגרמניה ואוֹסטריה מבפנים, עוד בטרם תוכרע מבחוץ – צביונו של רוב הפקידים. פקידי תנועת הפועלים בגרמניה ובאוסטריה ובשאר אירופה המערבית ואמריקה הם אנשים ישרים, לפי מושגים בעלי־בתיים, אך הם הפליגו במשכורתם ובדרך חייהם מן הציבור והופלגו ממנו. ומה שנפגם בספירה זו – אין לו תקנה עוד. מיליוני חברים, קרנות עשירות, מַנגנוֹנים אדירים – כל אלה הפכו לנעוֹרת, בגלל הכשלון הפנימי.

לתנועת הפועלים בארץ יש מרכז כוח מיוחד, אשר אין דוגמתו לרבות מן התנועות. אני מתכוון לכפר הפועלים לכל צורותיו: המושב, הקבוצה והקיבוץ. כל הצורות הללו נתונות במסגרות שיתוף. צריך שהעובד ההסתדרותי יהא יונק משם. כי שם המציאות המקורית של תנועת הפועלים בארץ, מציאות שאיננה גזורה על פי חכמת השוק, השוֹכר את הפועלים.

העניבה המפורסמת, עניבת הפקיד, אינה אלא עניבת־חנק לעובד ההסתדרות. גדול חלקו מחלקם של כל עונדי עניבה בעולם! טוב כי יכיר בערכו, טוב כי יכיר בחובתו.

חביבים עלינו שמות, תארים ופעלים מלחמתיים. הם נעשו שיגרה: חזית, גיוס, מערכה וכו'. אם אגיד: חיילים אתם להסתדרות – והיה זה דיבור כשֵר בהחלט. אך אני בוחר להגיד – כוֹהנים.

והנה בספר שמואל א' שמור לנו ציור קצר ועז לשני טיפוסי כוהנים:

“ומשפט הכהנים את העם: כל איש זובח זבח ובא נער הכהן, כבַשל הבּשר, והמזלג שלוש־השינים בידו. והכה בכיור או בדוּד, או בקלחת, או בפּרור – כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו. ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטירון את החֵלב – ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן. ולא יקח ממך בשר מבושל, כי אם חי! ויאמר אליו האיש: קטר יקטירון כיום החֵלב – וקח לך כאשר תאַוה נפשך. ואמר לו: כי עתה תתן, ואם לא – לקחתי בחזקה. וַתהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה‘. כי ניאצו האנשים את מנחת ה’. ושמואל משרת את פני ה' – נער חגור אפוֹד בּד…”

שרטוטים מעולם אחר! בעולמנו החי השאלה היא: מה ירחף לפני עיני רוחו של עובד ההסתדרות – הסיסמה: “תלבּוֹשת־ערב – חובה”, או – ליכּוּד ההסתדרות?

ולא על סגוּלות אישיות ועל מידות ותכונות נפשיות – שהן קנין יחיד – מדובר כאן! אלו ודאי ערכן רב, אך תנועתנו הבינה – כאשר הבינה היהדות – להתקין תקנות החלות על הכל ולראות בהן שורש כל מידה טובה.

אביא דוגמאות אחדות.

דוגמה א': דרגת המשכורת. הן זוהי החוליה הממשית המקשרת את עובד ההסתדרות עם שטח העובדים החקלאיים. והנה, זה שנים אחדות שומע אנכי כי לעובדי ההסתדרות, בתור כלל, אין עמדה אחת בשאלה זו. ופירוש הדברים מובן מאליו.

דוגמה ב': בעלוּת שיתופית בשיכון. בעצם חוּמה ורתיחתה של הגיאוּת עמדה ההסתדרות והכריזה מלחמה על החנוָני אשר הקיץ בתוכנו וקבעה תריס: בעלוּת שיתופית בשיכון. והנה תחת להיות הראשונים לעמידה במערכה זו יש עובדי ההסתדרות המנסים פה ושם להמיש את צוארם מאסון זה. “לא אקח ממך מבוּשל, כי אם חי!” ויש בעמדת היחידים האלה משהו של רוממות ובטחון, היונקים מתוך הכרה כי בנדון זה יש, כפי הנראה, עמדה אחת לכולם…

דוגמה ג': תוצרת הארץ. אם עובד ההסתדרות, הוא וביתו, לא יהיו בראשי ההולכים, אם לא יחמירו בענין זה חומרה יתירה – אנה אנחנו באים? העובד החקלאי, עובד ההסתדרות ועובד המשק השיתופי – הלא הם אלה אשר בכוחם אנו הולכים לבנות ולהקים בפועל, עתה כיום, בתוך העולם הרכושני הקיים, עולם אחר, שונה ממנו. ועל כן מוּפנית אליהם בשורה הראשונה כל תביעה הסתדרותית, כל דרישה חברתית, לקיום מצוות, לליכוד לאיחוד.

לי ישנה הכרה במעמקים, כי חברת העובדים בארץ לא תיעגן בהגשמת שויון פנימי בתוכה עד לפתרון שאלות עולמיות. היא תחתור ותגיע לקרקע של איחוד כלכלי רחב, אשר יהפוך את המושג של חברת עובדים למפעל חי וממשי. והייתי רוצה לראות את עובדי ההסתדרות כנושאי החזון הזה בתוכנו ולא כאנוּסיו.

שבט, תרצ"ו.

במועצת ההסתדרות ל"ג

היוּ סדורות לי מספר הערות לענינים שונים. והנה עוצם הרגש שבדברי מאיר יערי מאלצני לענות לו ראשונה. כבר הקדימני שלמה לביא, שקלע לנקודת התוך. מה ענין חזית טרופה של שבעה־עשר מיליון יהודים בעולם לעמדה זו או זו בצורת שיתופו של הפועל העברי והערבי?כלום תצמח מכאן ישועה לגורל־האימים הצפוי לגלויות־ישראל במלחמת־עולם? מה יחס התיאור המחריד שהעלה מ. י. לפנינו ברגש אמת – כבן נאמן לעמו – למסקנה השטחית, המילוּלית! אכן, אין כל יחס! הא לחוד והא לחוד. ולגוף העניין עדיין אני סבור, כי צדקה מפלגת פועלי ארץ־ישראל בעמדתה – ואתם, המשיגים, לא צדקתם.

תפיסתו של מ. י. או שהיא אותה תפיסה גופא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או שאין היא ברורה כל צרכה. כי עדיין לא שמענו מענה כפשוטוֹ לשאלת יוסף קיציס: מה לעשות?

יתכן, כי המרחק בין שתי התפיסות איננו מהוּתי, אלא מרחק בזמן. אבל הזמן הוא הגורם המכריע ביותר באותה מסכת הקרויה: הגשמת הציונות. הנה נמצאו “פועלי־ציון”, אשר חזו בהירות לפני 25 שנים, כי הבורגנות הישראלית עתידה לברוח מן הקונגרס הציוני – ועל כן משכו הם את ידם ממנו מראש. ובינתים הקימונו את הקרן הקיימת ואת קרן־היסוד, בנינו את העמק, אחד ושני ושלישי ורביעי וחמישי, והבורגנות עוד טרם תברח. ובן־אפרים עודנו מחזיק באותה נבואה שלא נתקיימה ומעמדתוֹ לא ימוּש. ול“שומר הצעיר” יש צורך – ולידתו של הצורך הזה היא בחוץ־לארץ – ליחס לארגון המשותף ערך מציאותי, אשר אין לו כיום ואשר אולי יהיה לו באחד הימים – מי יודע מתי – ועל כן הוא מקדים את המאוחר, תולה סיבּה במסובב והופך את הקערה על פיה.

ציינתי את הרגש הסוער בנאומו של מ. י. ועלי לציין גם את השאיפה הרבה לצלילות בדבריו של משה ארם אתמול. אולם זו היתה צלילות איומה! צלילות – אם יורשה לי ליטול את הגדרתו של מ. ע. עצמו – של משוגע לדבר אחד. הכל ברור בה, מלבד… נקודת השגעון. אמר מ. ע.: נכריז על הסתדרות אחת לפועל העברי ולפועל הערבי בארץ. שאלתיו: מי יערוב לנו, כי לא נהיה מיעוט מבוטל בתוכה? ואכן, זוהי שאלה חשובה לגבי כל איחוד. אינני יודע מהי שיטת האיחודים במפלגת “פועלי־ציון” שׂמאל, אולם מנסיוני אני למדתי, כי המיעוט חושש לגורלו ושוקל את עתידו בכל איחוד. שאלה זו היתה חשובה ל“הפועל הצעיר” בשעתו וגרמה לעכב את האיחוד עשר שנים; היא, בלי ספק, המעצור העיקרי כיום לאיחוד “השומר הצעיר” ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואם כך הוא באיחודים שבתוכנו – שכולנו יהודים, כולנו פועלים, כולנו ציונים וכולנו סוציאליסטים – באיחודים בינלאומיים לא כל שכן! אך האמת היא, כי השאלה שלי על רוב ומיעוט איננה אלא שאלה להלכה. כלום גורל יחסינו עם הפועלים הערבים תלוי בהכרעתנו לצד הסתדרות אחת מעורבת או לצד ברית חטיבות לאומיות? כלום זוהי המציאות? כלום יש בכלל בעל־דברים המצפה להחלטה? אילו היה בעל־דברים כזה, מובטחני שאף הוא היה רואה את ה“ברית”¹ כדרך הוגנת ביותר, כדרך יחידה נאמנה. שהרי אם גם נקים היום הזה הסתדרות אחת – מהכרח נצטרך מחר לחלק אותה לחטיבות, כי אנו תנועה היונקת את כוחה ממה שאיננו עוד בארץ, מן העם אשר בחוץ וממשק שעוד לא הוקם – ואילו הם כל כוחם במה שקיים בידם ואינו טעון אלא התקדמות והתפתחות טבעית בלבד. עוד לא נולד הגאון, אשר ימזג את תכנן של שתי תנועות פועלים מעין אלה. אך אין דבר העומד בפני המילוּל!

כל דוחקי הקץ בענין קשרי הפועל העברי והערבי מרבים לדבר על חשיבות הקשרים האלה. מאי קא משמע לן? לעולם ימכור אדם את כותנתו ובלבד שיתעשר! כלום החשיבות הוַדאית של התכלית מוכיחה על ודאוּת השׂגתה? האין אנו שומעים נאומים נעלים על ערך הכסף מפי אלה, אשר נלאו למצוא אותו? רק הגיון רביזיוניסטי מוּעד הוא לקפיצות כאלה: מן הצורך – אל היכולת… יש לנו צורך בכוח מדיני – הפּטיציה תיצור אותו. יש לנו צורך בקרקע חינם – מידי הרפורמה האַגררית נקבּלנו וכו' וכו'. – זהו ויכוח?

מ. ע. רצה לבקש איזו אַסמכתה לעצמו בענין שביתת הפועלים הערבים ב“נשר”. מה היה ב“נשר”? פועלים עברים, מבית־מדרשה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, עשו שם, בלי הכרזות כל־שהן, מעשה הנותן כבוד לתנועתנו. אין אני מקבל עלי לנבא מתי נזכה למענה אחוה כזה מצד הפועלים הערבים. פועלי “נשר” העברים נענו לפועלים השובתים הערבים הן בכניסה למשא־ומתן עם ההנהלה ועם הקבלן ועם הממשלה, והן בדריכת כל כוח השפעתם לטובת השובתים. כשהביא הקבלן הערבי פועלים ערבים מפירי־שביתה – אמרו הפועלים העברים: לא נעבוד בחומר הגלמי של מפירי־השביתה. ואף אמנם הונחל נצחון לשובתים. ולאחר כל אלה מצא הקבלן דרך להתנכל להם ולפטרם (יעקב חזן: עשינו והפסקנו – והפסדנו). עשינו – נכון. הפסקנו – לא נכון. זוהי עלילה על עצמנו. ואשר להפסד בחשבון הסופי – הוא הדבר שאותו צריך לקבל כהוָיתו. כל התחלותינו בשטח זה צפויות לתקלות ולהפסד, וביחוד כשהקבלן הערבי הוא שליח של יהודי. בשביתה חדשה – זו שנוּהלה על ידי אגודת הפועלים הערבים בחיפה, היתה גם מצד הממשלה, וכנראה גם מצד המעביד, התיחסות אחרת, מידת אדיבות וזהירות אחרת. הרוצה ללמוד מעוּבדות יכול ללמוד כאן משהו…

בעולם העשיה אין הדברים פשוטים כמו בעולם האמירה (קריאת־ביניים: לא עשיתם גם מה שבעצמכם אמרתם לעשות!). אם הטענה היא שלא הכל עשינו – טענה נכונה היא. וכלום בהתישבות, בקואופרציה, בתרבות וכו' עשינו הכל? הבה נתאחד – ונעשה יחד, ונעשה יותר! אך מי שמכריז על ארגון משותף כעל תרופה מהירה – בדאי הוא.

בכל הארצות עסקנו במעין ארגון משותף – זו היתה פרנסתנו העיקרית! ומכל הארצות יצאנו וידינו על ראשינו. אֵי היסוד שעל פיו נצליח כאן יותר? האם עובדה זו שאנו דורשים עבודה עברית, שאנו מכניסים עליה ולהגבּרתה עינינו נשואות, שאנו חוזרים לארץ הזאת כאל מולדתנו העתיקה ומתכוננים לישבה ישוב צפוף ולהיות בה עם רב – האם כל אלה מכשירים אותנו להצלחה מיוחדת בארגון משותף בתקופת בנין הארץ? האם אותם הערבים בסביבת מרחביה, אשר על פי עדות מ. י. ספר הקוֹראן הוא המדריך אותם – האם על פי הקוֹראן מצפים הם דוקא להסתדרות אחת, שבה רוצה מ. ע.? כלום רכשנו בגליציה וברומניה את כלי־הלשון כדי לדבר אליהם נכוֹחה? והאם בלשון בלבד סגי? היכן לשון הלב?

לא מתוך מציאות הארץ צמחו הדיבּוּרים הללו של מ. ע. ושל מ. י. תרגום הם, תרגום לא מוצלח וחסר כל שורש. בארץ יש מקום לארגון משותף, אך לא כפרנסה עיקרית, לא כסגולה להתעשר. אנחנו אומרים: נאמנות לפועל הערבי, תוך כדי התעוררותו ותקומתו בתוך עמו, אך לא רדיפה מיסיונרית וגם לא התבטלות אינטליגנטית־יהודית־גלותית. עדיין אנחנו עומדים בכרם זה של הארגון המשותף בשנות ערלה: פריוֹ לא יאָכל. אף על פי כן יש חובה להמשיך ולנטוע. ולנוטעים שמוּר חלק לעולם הבא בתנועת הפועלים בארץ. יתר על כן: נטיעה זו היא עבודה ציונית גדולה. עבודה לדורות.

שבט, תרצ"ו.

דין ישראל, בתקופת ניתוקו מן המדינה, היה מיוסד, בניגוד לערכּאוֹת, על המושג כל ישראל חברים. גם דין ההסתדרות כלול בעצם המושג חברוּת. משפט־החברים הנהו משולב בחוקת ההסתדרות שילוב של קבע.

סימן י"ד בחוקת ההסתדרות אומר:

“כל חברי ההסתדרות חייבים להישפט במשפט־החברים של ההסתדרות ולהישָמע לפסק־דינו”.

תקנון משפט־החברים (פרק א, סימן 1) הרחיב ופירש: “כל חברי ההסתדרות ומוסדותיה”.

על יסוד זה חייב כל חבר וכל מוסד בהסתדרות להיענות לחבר שני או מוסד שני התוֹבעוֹ למשפט־חברים בדיני ממונות (מחוץ להתחייבויות מפורשות בכתב לתשלום כסף בלי תנאי, או משכנתאות, או ערבות בכתב עליהן) ובעניני עלבון וכבוד.

על יסוד זה נתונה הרשות לועד הפועל של ההסתדרות ולכל מוסד ארגוני מרכזי או למועצה מקומית (והוא הדין במוסד מקומי בהסכמת המועצה), או לועדת הביקורת המרכזית וכן לועד המבקר המקומי, להזמין למשפט־חברים חבר או מוסד על פגיעה לרעה בהסתדרות ומוסדותיה או על הפרת משמעת ההסתדרות.

סמכות רחבה זו מחייבת הגבּלה, לבל יסיג הבירור המשפטי את תחומי ההנהלה ההסתדרותית. ההגבלה הוגדרה בסימן 4 בתקנון משפט־החברים:

“ענינים שהועד הפועל של ההסתדרות אחראי להם בפני הועידה או מועצת ההסתדרות, אינם נכנסים לסמכותו של משפט־החברים. הועד הפועל קובע אילו הם הענינים”

יש לזכור, כי גם בתחום הענינים הנתונים לסמכות ההנהלה ההסתדרותית נקבעה מערכת מוסדות ביקורת ובירור, אשר בראשם עומדת ועדת הביקורת המרכזית.

בנוגע לסמכותו היסודית של משפט־החברים, חשוב לציין את זהותו של משפט הבוררים שבתקנות האגודות השיתופיות עם משפט־ החברים (אושרה בהחלטה מפורשת של מועצת חברת העובדים, תרצ"ו).

טבעת־שילוב נוספת היא החלטת הועידה השלישית של ההסתדרות:

“הוצאת חבר מן ההסתדרות או שלילת זכויות מאת חבר אפשרית רק על פי החלטת משפט ההסתדרות (הכוָנה: משפט החברים בכללו)”.

חוּמרה זו, אשר אין דוגמתה בשום הסתדרות ואשר הוכיחה בדרך כלל יתרונות חשובים, הולידה בתנאים מסוימים את ההכרח להקים חומת־מגן כלפי חותרים בזדון, אשר תכלית ההרס מקדשת בעיניהם את כל האמצעים. חומה זו הוקמה בתוך תחומיו של משפט־החברים.

סימן 2 של תקנון משפט־החברים קובע:

“הועד הפועל רשאי להביא משפטים על חתירה תחת קיום ההסתדרות, על הפרת משמעת ופגיעה בזדון בהסתדרות ומוסדותיה לפני “משפט ההסתדרות” שבתוך בית־הדין העליון. משפט זה דן ופוסק בהרכב של שלושה שופטים והוא הקובע את סדרי הדיון”.

לבסוף, יש לראות בהחלט כענף של משפט־החברים את בית־הדין המיוחד לביעור החזיונות של ניצול עבודה שכירה, אשר פשׂוּ בתקופת

הגיאות בתוך הגופים המשקיים השיתופיים של ההסתדרות בחרושת ובתחבורה. בית־דין זה קבע לעצמו, בתוקף הכוח שנמסר לו מטעם הועידה הרביעית, במושב שני, את עיקרי התקנון לפעולתו – ועתיד גם הוא, לאין ספק, בהמשך קיומו, להיות מוּכלל בתוך מסגרת חוקת משפט־החברים.

כסליו, תרצ"ו.

למן הנצנוץ הראשון של המחשבה הציבורית על פריקה וטעינה בחוף תל־אביב, בעוד רוֹאי־“נכוחה” התיחסו אל הרעיון הזה בפקפוק כבד, נתנה ההסתדרות את ידה עם הנהלת הסוכנות להגשמתו למעשה – והיא אשר נשאה עם הסוכנות, חלק כחלק, בהקצבת הסכומים ההתחַליים (אותו “שאור שבעיסה”, שגורל מפעלים חשובים רבים בילדותם תלוי בו) להוצאות ראשונות. יש הזכות לציבור הפועלים לראות את עצמו שותף ראשון להנהלת הסוכנות – בכל צעד, בכל עבודה ובכל מאמץ בחוף תל־אביב.

הרשיון לפריקה וטעינה בחוף תל־אביב ניתן לסוכנות ביום 15 במאי 1936.

עוד טרם ינתן הרשיון, הוצע למזכירות הועד הפועל מטעם הועד לעניני נמל ותחבורה, שההסתדרות תשתתף עם הנהלת הסוכנות, מחצה על מחצה, בהשקעה יסודית של 5000 לא"י. תשיבת המזכירות היתה כי בתנאי של חלק שוה בהשפעה היא מוכנה להביא הצעה זו לדיון לפני מוסדות ההסתדרות. הדיון הזה נתקיים ביום 14 במאי 1936 – יום אחד קודם ליום הרשיון – בישיבה של באי־כוח מוסדות ההסתדרות שנקראה בבנק הפועלים. הוסכם לגייס את הסכום הנדרש וניתן יפוי־כוח למזכירות לקבל את ההצעה, לפי התנאי שנקבע מצדה.

לאחר שנתפרסם דבר רשיון הפריקה, נתרבה מספר הרוצים להיות בחוג המיסדים. כדי לאַפשר ריכוז מניות־היסוד ברשות הנהלת הסוכנות, הסכימה ההסתדרות לוַתר על דרישת חלקה בתור מיַסדת, בלי לחזור בה מנכוֹנותה להשקיע סך 2500 לא"י עם ראשוני המשקיעים. בהמשך המשא־ומתן נקבע, כי רק מחצית מניות־היסוד תהיה בידי הנהלת הסוכנות ומחציתה בידי עירית תל־אביב, בתנאי מפורש כי בענינים הבאים תכריע דעת הנהלת הסוכנות:

א. העסקת פועלים לא־יהודים.

ב. אישור או מתן־תוקף להסכם עם ממשלת ארץ־ישראל.

ג. מזיגה עם חברה אחרת או השתתפות בה.

ד. פירוק החברה.

תנאים אלה הוכללו בספר התקנות של אוצר מפעלי ים.

להכרזת ועד הנמל – נכון יותר: להודעתו – בדבר פתיחת החתימה על מניות האוצר, נענה ציבור הפועלים בתל־אביב לאלפיו. החתימה נפתחה ביום 28.5.36 וננעלה ביום 2.6.1936: בין 12,000 חותמי המניות במשך הימים האלה תפס ציבור הפועלים מקום בראש.

בחוף תל־אביב נפרקו עד היום 20,000 הטונות הראשונות. אלפי טונות אלה הושטו בידי ספני ישראל וכותפו על כתפי פועלי ישראל, ספרדים ואשכנזים. מי לא ראה עבודה זו בחדשים הראשונים – כשהספנים גוררים את סירותיהם על פני השרטונות והעומסים עומדים עד למעלה ממתניהם במים? בעמל חלוצי זה נתקדש נמל תל־אביב ובנאמנות הישוב כולו – וציבור הפועלים בראשו – יתגדל.

חשון, תרצ"ז.

עדות ההסתדרות נפתחה בהגשת עצומותיה – בלי הקדמות – ומשקלן לא היה דל. העמדה הכללית של הממשלה ביחסה למפעל הישוב העברי בארץ, עמדה של חוסר העין היפה, הוּארה מצדדים שונים, במשך שתי שעות דרוכות. מיעוטנו הבלתי־צודק בחיל הספָר, בנמלים וברכבות – גורם להפחתת משקלנו, מקטין את הבטחון הכללי, עושה מפעלי־מדינה, כמו נמל יפו, אַסקוֹפה לשביתות ערביות נגדנו, מרבה את האפשרויות לשליחת אש מתוך פנים הרכבת הארץ־ישראלית בשדותינו. בגלל קיצוצי העליה העובדת הוחלפו, בשנות הגאוּת, הפועלים במושבות השרון בפועלים ערבים. במשך שנים שררו חוּמרוֹת קשות בהזמנת קרובים ובגללן נאלצו אנשי־עבודה ואנשי־משק לשלוח כספים לארצות חוץ לכלכלת קרוביהם. עובד האדמה העברית, היוצר משק חקלאי מפותח, לא זכה כלל להענקת אדמה ממשלתית, בעוד שטחים רבים חולקו לערבים, ואפילו ללא־עובדים, וביד נדיבה, מבלי להקפיד על שיעור החלקה, גם במקום מים רבים, כמו בית־שאָן. לחיילים עברים משוחררים לא נמצאה אדמת ממשלה פליחה, ראויה להתיישבותם – ומחוץ להצעת ערד בנגב, אשר אז לא נראתה דרך להשיג שם מים, לא באה כל הצעה אחרת. משקים ומפעלים עבריים, נגועי המאורעות, לא קיבלו עד היום כל פיצוי ולא הבטחה ברורה לפיצוי, לוּ גם באותה המידה שקיבלו במאורעות שנת 1929, ולא נענו עד היום לא רק בנזקי נכסים, הטעונים הערכה, כי אם גם באסונות איומים בנפש. הממשלה לא נתעוררה לעזור גם למשפחת עובד אדמה, אשר ראשה נרצח במאורעות.

השאלות שכנגד מצד חברי הועדה ונשיאה, עתים שאלות נרגשות, בתביעת פרטים והוכחות, עתים – תשובות בצורת שאלות לסתירת הנחה זו או זו, לא יכלו לערער את האמת הכללית אשר בתמונה המתוארת.

הפרטים שבכתב שהוגשו לועדה המלכותית על ידי הועד הפועל של ההסתדרות הוקדשו לתביעות ההתישבות החקלאית העובדת, להתעלמותה של הממשלה ממתן תמיכה ראויה למוסדות העזרה ההדדית של הפועלים (קופת־חולים, חינוך, שיכון, קרן חוסר־עבודה, משקי הכשרה לפועלות וכו'); להעדר כל עידוד והזעמת פנים למאמצי ההסתדרות ביצירת קשר־אחוה ושיתוף עם הפועל הערבי; לכובד הילוכה של התחוּקה הממשלתית להגנת הפועל; לחוסר טיפוח המוסדות המוּניציפליים בכל המדינה וכבילתם בשיטת השגחה משתקת והתערבות יתירה; לשלילת זכות הבחירה מן האשה העברית בעיריות המעורבות.

לדברים האלה ניתן בעדות שבעל־פה חיזוק בנקודות חשובות, תוך כדי תשובות לשאלות. צוין כי אין אף בית־ספר אחד בנוי מכספי הממשלה בכפר שלנו: הדרישה לזכוּת הבחירה לאשה הוֹעלתה למדרגת תביעה, שאין להתעלם ממנה בנקל. הוּאר באוֹר נאמן מצבה של הנערה העברית בגולה, אשר – לרגל צמצום אחוז רשיונות העליה לבחורות במשך שנים – ננעלו לפניה כל דרכי העליה לארץ והיא נאלצה לאחוז בדרך נישואים מדומים, אשר כולנו שוללים אותה. ניתנה¹ תשובה הוגנת, תשובה אנושית, לכל נסיון של הטלת פגם באלו מבנותינו אשר עלו בדרך זו. הובלט, מתוך בירור מפורש, חוסר הדאגה של הממשלה לשכר מינימום הוגן לפועליה – לפי נדרה היא – ותנאי העבודה הירודים בעבודותיה. ובחתימת העדות נאמרו דברים מועטים, קולעים ומסבירים, מה היתה כיום הארץ לולא העליה העברית.²

מעמד שתי השעות הללו היה מעמד כבוד. על כף המאזנים של העדות העברית בפני הועדה המלכותית נוספה עדותו של הפועל העברי, מתוך סבלות יצירתו ומתוך חזונו.

חשון, תרצ"ז.

ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין וצוֹוחין, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. התחילו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים…

אמר לו ר' יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: אין אני יורד תחילה לים. וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.

בראש חודש אייר תרצ“ז, 12 באפריל 1937, ניתן האישור מטעם הרושם לחברת “נחשון בע”מ”, שמטרתה לעסוק בימאוּת לכל ענפיה.

יסידת “נחשון” באה לציבורנו בשלהי שנת־זוָעה ממארת. אך המלאך הממונה על קידמתנו זה טבעוֹ מאז, שהוא מכה על ראשינו ביחוד לעתות בצרה ואומר: גדל!

פתחוֹ העברי של הים התיכון, שנפתח לנו כחודו של מחט, בצוּרת רשיון לפריקת סחורות בחוף תל־אביב, ביום 15 במאי 1936, הקים לנו את “אוצר מפעלי ים”.

מאמציה של האניה “תל־אביב” להחזיק מעמד במלחמת ההתחרות שנערכה עליה וקריאותיה לסעד ציבורי – אשר לא הגיעו למקום שאליו היו צריכות להגיע – עוררו עוד לפני שנתים את הרעיון על ייסוד חברה ישובית לעניני ים, ומנינים אחדים מאנשי ארץ־ישראל, שחזרו באניה זו מן הקונגרס בלוּצרן, הביאו את תרומתם הראשונה לתכלית זו לועד הלאומי ועוררוהו להמשיך בדבר. אך ההמשך הופיע רק בשלהי אוגוסט 1936, שאז הונח היסוד בחיפה לסניף הראשון של “החבל הימי לישראל”.

ציבור הפועלים נטל את חלקו בעין יפה בהקמת שני הכלים הישוביים הימיים: “האוצר” ו"החבל'. ועתיד הוא לתת להם מכוחו ולהוסיף, כדי להאדירם ולהגיעם לשיעור הקומה הלאומי המיועד להם.

ו“נחשון” לשם מה? לשם סעד משקי נוסף, סעד מַשלים לשיט ולדיג חלוצי וכן לעבודת החופים.

ועוד בטרם “נחשון” כבר נעשו על־ידי מוסדותינו השקעות חשובות ב“פריקה” בתל־אביב, בשותפות עם “פרדס”, “סמל' ו”אוצר מפעלי ים“; ב”עוגן" בחיפה בשיתוף הנהלת הסוכנות; בדיג בחיפה, בשיתוף הסוכנות והחבל הימי – סניף חיפה; בסבּלוּת מכס בחיפה, בשיתוף הנהלת הסוכנות; ובהוצאות היסוד להתחלת בנין נמל תל־אביב – סך 2500 ל"י – כנגד סכום שקוּל מצד הנהלת הסוכנות.

ריכוז ההשקעות שכבר נעשו וגיוס אמצעים נוספים לפעולה ימית משקית – אלה הן התעודות ל“נחשון”, כפי שהוגדרו בהחלטת מועצת ההסתדרות ל"ח: “המועצה מעריכה את ראשית הכיבושים ההיסטוריים של הישוב וציבור הפועלים המאורגן במשק הים לכל ענפיו ומחליטה על ריכוז הפעולה בחברה מיוחדת לעבודות ים ברשותה של חברת העובדים”.

כחברת עסק יהיה על “נחשון” לבדוק יפה יפה בטחון כל השקעה ולדאוג לנשיאת פרי מסוּים – לוּ גם צנוע בראשיתו. לפיכך יוכל “נחשון” להיות רק גורם מַשלים, הנשען בפעולתו על קרן־היסוד – הועדה הימית, על ה“חבל הימי לישראל”, על קרן חוסר־עבודה, על קרנות הקיבוצים, הקבוצות וכו'.

כחברה הסתדרותית יפעל “נחשון” מתוך רצון חלוצי לפיתוח משק הים לגופו, כדי להתקיים בעבודתו. כחקלאות – כימאות. בכוחם של אלה האומרים להחיות את עצמם ביגיע כפיהם ינוצח גם הים. קשי ערפם, אורך רוחם וחדירתם לתוך תוכו של המשק בדרך פועלית, בלי שׂרד מיותר – באלה יש לקיים עוּבדוֹת משקיות גם בתנאים חמוּרים. 

ומצד העוּבדות עדיין אין בידינו אלא התחלות צעירות ודלות. אם התקדמנו משהו בשנה האחרונה, הרי זו רק בעבודות החוף, בעיקר בסבּּלוּת. אותה ספּנוּת־מעט שנוספה לנו השנה אינה אלא ספנוּת־סירות. בשֵיט־אניות נסוגונו אחורנית: הנתיב העברי חיפה–טרִיֶסט, נתיב האניה “תל־אביב”, נמחק דוקא השנה, כש“פינו מלא שירה” לים.

והדיִג? – עדיין הוא כולו באופק ו“ערפל חתוּלתוּ”.

דלות זו של ה“יש” הימי שלנו מחייבת ריכוז אמצעים מרובים – וראוי “נחשון” כי ציבור הפועלים יכריז למענו, עם תחילת ברייתו, מפעל כספי מיוחד. ועוד תגיע שעה זו בתוכנו.

סיון, תרצ"ז.

הענין, המפעים את לב כולנו – הצעת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל – עדיין אין להגיד בו יותר משהגיד בּרל לוקר. אך רואה אני חובה להטעים כמה דברים.

הדור, אנו חיים בו, איננו דור של הרצון הטוב. פני הדור הזה כפני הכלב. אילו היה הרצון הטוב נר לחשבון עמים וארצות, כי אז יכולנו למצוא עזרה מפורשת מצד הערבים לשיבתנו למזרח, כי על כן לא כובשים זרים אנחנו, כי אם בנים אוהבים, שבים לגבולם הדל.

במזרח הזה נולדנו, בו גדלנו! הארץ הקטנה הזאה רצופה – הן על פני שטחה מלמעלה, הן בחביון מעמקיה – עקבות חיינו ההיסטוריים. באשר יכה הגרזן בסלע ובאשר תחפור האֵת באדמה – דברי ימינו חרותים וחתומים: כאן – מערת קברים ומצבות, כאן – בית־כנסת, כאן – היכל מלך, כאן – עיר רכב ועיר מבצר.

ריחה של הארץ לא פג מלבנו בגלוּת חשכה, על גרדומים זכרנוה. עליה שרו משוררינו ואליה התפללנו. כל פאת מדבר בארץ הזאת – ואין צריך לאמור: ירושלים, אבן יקרתה – חיבתה נטועה במעמקי לב העם, אפילו בריחוקו.

על כן כל חלוקה – ואפילו חלוקה טובה ביותר – יהיה בה משום עושק זכויותיו של העם העברי. כל חלוקה יהיה בה משום הסתלקות מהגשמת המנדט וקיום ההבטחה הגדולה.

ולא גזל זכויות בלבד, כי אם גם התעלמוּת מהכרח חיוּני מוחלט. מי עוד עַם־איוֹב בין עמים, אשר ניתכה עליו כל מרירות התקופה הזאת וחמתה, עם שלם מגוֹלָל ביסורים ומעוֹלל בעלילות ובעלבונות ובניו נרצחים לאור היום וחייו תלויים לו מנגד ברוב הארצות, בהן ישכּנוּ המוניו?

אך בדור זה עלינו להביט נכחנוּ בעתים פקוחות. מהו עיקרו של הדבר הנחרץ לנו? דרך לעבוֹר גוֹלים. ואם תינתן לנו זו. אם תינתן לנו דרך מורחבת לעליה, להתישבות ולבנין – נאמר: הבה נביא הנה חלק חשוב מעמנו בצעדים מהירים – ובהמשך פעולתנו הבונה נרחיב את שטח הבנין והיצירה, מתוך הסכם עם הערבים, על חשבון השממה, לברכה להם ולנו. וגם נגיע ליום של חשבון צדק בין עמים ובין פועלי עם ועם, ולעומת העושר הקרקעי הרב המוטל שמֵם ברשות אחרים נזכה אנו במלוֹא נחלתנו הקטנה, בכוח הבניה התרבותית.

אם כך יפול הדבר ואם כך – מבחן פנימי כביר צפוי לנו, לכולנו.

כוחנו היה תמיד לא בהעדר חילוקי־דעות, כי אם בשמירה על מחננו המאוחד, המאוחד בשרשיו, לבל יחולק הוא. וגם הפעם נשמור עליו.

כאשר היינו למעוז לארץ־ישראל ולתנועה הציונית במשברי רוח וחומר אשר עברוה – נהיה גם במעבר החמור הזה הלוּז אשר איננו נשרף באש ואינו נמחה במים ואינו נחלק.

מתוך המעמקים של היאוש, אשר המוני ישראל שקועים בהם, והבוז הגדול לשקר של הדור הזה והתקרה להיחלץ ממנו – נעלה יחד לקראת הפתרון.

נכריע. נדחה. נקבל – אך לא נתחלק.

כך אלך אנכי לבחירות אלה¹ וכך אציע לכל חברינו, שנמצאים כאן ושאינם נמצאים, ללכת אליה.

תמוז, תרצ"ז

רוצה אני לצמצם את דברי בנקודה הנראית לי עיקרית לחילוקי־הדעות אשר בתוכנו.

יש לנו הבטחה בין־לאומית, מאושרת מטעם חמישים ושתים מדינות, בכללן אמריקה. לדעת מספר חברים אסור להמיר הבטחה זו בשום דבר. הם סבורים – אם הגידו זאת ואם לא הגידו – שלהיטוּתנוּ למדינה נובעת מתוך עייפות, מתוך רצון לנשום לרוָחה. אליבא דידהו, מוַתרים אנו על דינר־זהב מוּעם – ההבטחה הבין־לאומית – לשם פרוטת־נחושת נוצצת! חיים גרינברג הביע זאת במשל נוקב: דליקה נפלה – ואנו מתנחמים בדמי־ביטוח.

אם דליקה היא, הרי זו נמשכת כבר שמונה־עשרה שנים – והחלוקה פירושה: להציל משהו, לבל ישרף הכל.

חמישים ושתים מדינה החליטו, שזקוקים וראויים אנו לבית ולארץ משלנו, אולם במנין חמישים ושנים עמים אלה נעדר מקומו של עם אחד – הוא העם הערבי היושב בארץ־ישראל ומהווה בה רוב. זה הוא, לאין ספק, הצד הטראגי ביותר בשיבתנו לארץ. בעלי הדינר אל נא יעלימו עין מזה.

ישנו עוד עם, אשר קשר קשר חשוב לארץ־ישראל מלאחרי מלחמת־העולם: העם האנגלי. ממלכת אנגליה היא הראשונה בשורת ה־52! היא הבטיחה לנו ברורות להשגיח בעין יפה על הקמת ביתנו הלאומי בארץ־ישראל. ברם, עין יפה זו היתה עצומה למחצה במשך כל שמונה־עשרה השנים! עין אחרת היתה פקוחה כל הזמן. זו העין הקוֹלוֹניאלית־אדמיניסטרטיבית, שהשגיחה על משטר ועל שיווי־משקל.

במשטר זה היו פרצות גדולות מאד של מאורעות־דמים ופרעות. ומעשה־האיזון היה מיוחד במינו: רוממו חלק אחד בכוח אמצעיו על החלק השני. האחרונים יצקו זהב לארץ – והראשונים בלעוהו בעזרת הממשלה.

ולבסוף: העין הטובה נעצמה כליל – והיא נפתחה לצד עבר־הירדן.

לכשישאלוני: היש בידך אשמה מנוסחת כלפי אנגליה והיאך תנסחנה? אענה: כן. ניסוחה של אשמה זו קצר מאד – חוסר כל עזרה פעילה שיטתית להקמת ביתנו הלאומי.

הוסגרנו לגורלנו ונשארנו תלויים אך ורק בכוחות עצמנו! בעזרת מפעל לאומי תכניתי גדול אפשר היה להחזיק צעד, אולם האמצעים הלאומיים הדרושים לא באו בזמנם. וכך הגענו למקום זה. אשר אנו עומדים בו.

איני חושב, כי מישהו בתוכנו אינו רואה את הקשיים, בהם נמצא כעת מפעלנו. לפני אחת־עשרה שנים אמרתי באמריקה: “הנערים הערבים האלה, שהנם כיום בני חמש־עשרה, ינסו בעוד עשר שנים לגדור בעדנו כל דרך לעבודה.”

לצערנו קוּים הדבר. הערבים כיום – מיליון, ומספרנו – כ־400,000. אף לחצי מיליון לא הגענו עדיין. והגזירות ניתכות עלינו כמקרן השפע.

אכן, גזירות בטלות, אולם ערבים אינם בטלים. והזמן – זמננו – מסייע בידם. מה הם האמצעים בהם נוכל לדלוק אחריהם ולהדביקם? ריבוי טבעי? – ערבי ארץ־ישראל הם בעלי שיא עולמי מבחינה זו; רוח לאומית? – היא ניזונה אצלם ממקורות הפאשיזם; עושר? – הרי מעניקים אנו אותו להם, ונאלצים אנו להעניקו. הרי קונים אנו לא רק קרקע: גם אבן, גם חמרי־בנין, דירות, דגים, בשר, ירקות. והיחס אלינו הוא יחס של “הבה נתחכמה”. את הקרקע – הדבר ההכרחי לנו, אוסרים למכור לנו, ואילו שאר חפצים מביאים לערינו ולמושבותינו ומתחרים בנו. צו השביתה הערבית לא חל על הפועלים הערביים בפרדסי יהודים. לאמתו של דבר הרינו חיים במצב של משבר מתמיד: מדיני וכלכלי…

אנו והערבים בארץ־ישראל מהוים יצור־תאומים, שמתפקידו של האחד לפרנס את אחיהו, לכלכלו ולשאתו על גבו ותפקיד השני – לבעוט בנושאו.

ב־10 השנים האחרונות הצלחנו להכניס לארץ־ישראל יהודים פחות מאשר חפצנו. אבל בכסף הלעטנו את הארץ יותר מאשר פיללנו: 30 מיליון לירות ב־4 השנים האחרונות. ובכל 18 השנים – יותר מ־80 מיליון.

ראינו ברכה בעבודתנו בארץ־ישראל, יתר על כן, נפלאות ראינו בה, מבחינה חקלאית ומבחינה אישית־חלוצית. אולם מבחינה פוליטית נפלאות לא ראינו. וענין הוא לשיקול דעת אחראי: מהן הדרכים בהן נגיע למידות־התקדמות אחרות?

מדינה עברית – היא הדרך לכך.

לכן נוטה התלהבותי לצד זה. סבורני כי חייבי תודה היסטורית אנו לאיש, לחיים וייצמן, על כי בחוש אינטוּאיטיבי נאמן, בו השיג את הכרזת־בלפור, הביא כיום לידי כך, שרעיון המדינה העברית יופיע כדבר של ממש על הבמה הבין־לאומית.

בישיבה הראשונה של מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שעסקה בשאלה זו, הבעתי את הרגשתי בשתי מלים: ייתי ואחמיניה!

את המוצא הזה רואה אני כטוב משתי בחינות: טוב הוא כשלעצמו וטובה תהיה השפעתו על יחסינו עם הערבים. לחץ החלוקה רק הוא יניע את הערבים לפנות אלינו בהצעות של ממש. סבורני, כי גם מתנגדי החלוקה יהיה להם יסוד להתעצב אל לבם, באם נושא התנגדותם – המדינה העברית – יעלם מהאופק.

אני מאמין ביכולת המדינה העברית לרכז ישוב גדול יותר משני מיליונים, שצוינו כאן כתחום אחרון. עמי בלגיה וצרפת חיים בתנאים אחרים לגמרי ואינם ראיה לכאן. “עֳנִי שובר ברזל” – ו“שובר” הוא גם שיאים. יזמה, רצון ומדע, המונעים בכוח מצוקת־עם והנישאים על גלי תנועת־עם, יש בכוחם להגיע לשיאים חדשים.

שאלת כושר־הקליטה של המדינה העברית היא, לדידי, מותנית בשאלה: מהו מספר הנפשות שיש בידי חקלאות ארצנו לכלכל? ושומע אני מבני־סמך גדולים: עד חמישה מיליונים (על מנת להיעזר בחיטת יבוא). ומי יגיד, כי זהי קו אחרון? אוכלוסיה גדולה וצפופה מכניסה מהפכה לא רק בתנאים האיסטרטגיים, כי אם גם בחשבונות המשקיים: במקום לבקש דרכים כיצד להוציא את תוצרת ארצנו לחוץ, נבקש דרכים כיצד להביא את אחינו לארץ!

בדרך זו, מאמין אנכי, נגיע גם לידי שלום והסכם איתן עם הערבים.

מדינתנו הקטנה תהיה עמוסה בעיית חמורות. אמת ויציב! אולם זהו עול האחריות של קיום עצמאי. אני מאמין, כי גל גדול של התלהבות־עם ישאנו ומדינתנו תהיה מדינה של בניה גדולה.

ועכשיו רצוני לאמור מה מחויבים אנו, כולנו, לעשות:

ראשית, שוּמה עלינו לבוא בדברים עם הגורמים המכריעים ולברר כהלכה את הצעת החלוקה והקמת המדינה העברית בצפון־מערבה של ארץ־ישראל! ולו יהיו רק חמישה מיליונים דונם קרקע ברשותה, אבל קרקע משובח, וקו החוף הימי וגבול עם הלבנון.

שנית, אסור לנו לותר על המנדט ועל ההתחייבות הבין־לאומית כל עוד לא נוכחנו שהמדינה העברית כשמה כן היא ובתכנה הממשי נותנת היא לנו את הסיפוק ההכרחי.

עוד לפנינו מעבר יבּוֹק! עדיין אין לנו ערובה לשום דבר. אין בידינו שים דבר גמור ובטוח ועל כן מצוּוים אנו להמשיך ולאחוז אחיזה נאמנה בקרנות המנדט.

“לא ליסתיר איניש בי־כּנישתא” – אין להרוס בית־כנסת ישן בטרם יוקם החדש…

וחושב אני כי תעודת כולנו היא – לשמור על הליכתנו יחדיו, לבל ניהפך לדור־הפלגה. מצות יחדיו זו חלה עלינו כאן, ועל כל המחנה הציוני בקונגרס.

ואף אם, לכאורה, מסתעפות ומפליגות הדעות זו מזו, הרי במעמקים לכודות הן ודבוקות זו בזו. ובמידה שכל אחד מאתנו יחדור לעמקי נפשו הוא, הרי הוא מתקרב לחברו.

הנה תמים־דעה אני, למשל, עם חיים גרינברג וסבור אני כמותו, שמדינה עברית אשר אינה מוסרת לידינו לאלתר, עוד בתקופת המעבר, את מפתחות העליה, הריהי בחזקת שטר חדש, שפרעונו אינו בטוח (נסיוננו בשטח זה של “שטרות” הוא מר). אם יש תוכן כל־שהוא בתקופת־המעבר לגבינו, הרי התוכן הוא אחד ויחיד: מתן הרשות והיכולת לשנות את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנלי של אוכלוסית המדינה העברית לטובתנו, והריני מבקש את מתנגדי החלוקה להכניסני לרשימתם, באם דבר זה לא ינתן לנו.

“אי־עליה” או עליה כבולה בכל מיני שלשלאות – הרי זו יש לנו בארץ־ישראל השלמה. התגמול היחידי לקיצוץ בשטח וליצירת מדינה ערבית ומדינה עברית בארץ־ישראל יכול להיות אך ורק בריכוז מהיר של המוני יהודים – בשטח המיועד למדינה העברית. ואנו בעצמנו צריכים להיות המכריעים בדבר והמבצעים.

אמונתי בטרנספר, בהעתקת אוכלוסין, קטנה היא, אם כי פתרון זה מוסרי והוגן בהחלט. טוב יהיה לערבים במדינה העברית, טוב לאין ערוֹך מאשר במדינה הערבית. ואין אדם עובר ברצון מטוב לרע. ואילו מאוֹנס? איני רואה את הכוח שיעשה זאת.

פעולתנו לתיקון היחס המספרי בינינו לבין הערבים במדינה העברית צריכה להתבטא במעשה ישובי גדול: העלאת כמה מאות־אלף יהודים לארץ־ישראל בשתים־שלוש שנים.

בכן איפוא תנאי ראשון: עוד בתקופת המעבר נמסרים עניני העליה למדינה העברית לרשותנו. תנאי שני: ערוּבּה למלוה־התישבות.

שני התנאים האלה מצטרפים, בעצם, לאחד: דרך ממשית לריכוז מהיר של המוני יהודים.

בהשיגנוּ זאת – מי יתנגד? בלי זאת – מי לא יתנגד?

אב, תרצ"ז.

מה מאושר הייתי לו יכולתי הפעם להתנגד לחיים וייצמן (ח. ו. ממקומו: גם אני!). לו ראיתי את הדרכים הממשיות האחרות שהמתנגדים רואים. אבל לאחר עשרים וחמש שנות חיים בארץ – אינני רואה אותן. אם ישאלוּני: כלום הציעו לנו הצעה כנה של מדינה בחלק אחד של ארץ־ישראל במינימום התנאים הדרושים, אענה בשלילה. גם ד"ר ח. ו. הודיע כי ההצעה, כפי שניתנה בספר הכחול של הועדה המלכותית, אי אפשר לקבלה. איני בטוח אם יציעו לנו בעתיד הצעה, אשר נוכל לקבלה ולהמליץ עליה בפני הקונגרס. לכן קשה לדבר על בעיה זו בדיבור חותך: הן או לא!

דוקא אלה הסבורים, כי עלינו לקבל לדיון כל הצעה רצינית – עליהם להתנות בפירוש, כי עד אשר תמצא האכּסקוּטיבה את ההצעה לראויה להתקבל, ועד אשר יוחלט הדבר על ידי המוסד העליון של התנועה הציונית, בקונגרס מיוחד שיבּחר בבחירות חדשות, אין לגרוע מהמנדט אפילו כקוֹצוֹ של יוֹד. אל נחָפז לוַתר על הכוח הצפון במנדט ובהתחייבויות הבין־לאומיות הקשורות בו. אם תוצע לנו מדינה יהודית – פותחת דרכים לעליה מוגברת, למלוה, כפי שהיא ניתנת למדינה, לעבודה ולפיתוח – הרי דחיית הצעה כזאת מתוך תרועות הידד ומחיאות כפים, היתה במצבנו מן המותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

מובן מאליו שהיה טוב יותר, אילו היה לנו הבטחון באפשרות להוסיף ולבנות – לפחות – כאשר עד עכשיו. אבל בטחון כזה איננו. ד"ר ח. ו. ביצע בתנאים מסוימים מאד ובזמן מסוים מפעל מסוים. אולי אפשר עוד להאריך משהו את הזמן הזה: להכפילו אי אפשר. ההבדל בין מצבנו למצב הערבים בארץ־ישראל הוא פשוט מאד. הם הנם מיליון ואנו רק 420,000! אחינו נמצאים מעבר לים, וכדי לעלות מוכרח כל אחד מהם לעבור פרוצדורה קשה: קבלת סרטיפיקט, חיסול עסקים, התישבות בכפר או בעיר.

לפנים היתה חסרה לערבים ההכרה המדינית והלאומית. ההתפתחות של הזמן האחרון בעולם הביאה את הערבים לא רק לידי ההכרה העצמית הלאומית, אלא גם לידי אומץ המלחמה – והנוער הערבי מאמין כי יש בכוחו לעקור אותנו מן השורש. מובן שהדבר לא יעלה בידו. לא ניפגע. נחזיק מעמד. אבל אמונה זו עושה את הנוער לעיקש. לאחר השנה שעברה עלינו לא יוכל שום ציוני רציני להמשיך בדרכו מבלי להתבונן היכן אנו עומדים.

לערבים, באשר הם רוב, אין צורך בתבונה, בכשרון או בצדק. די להם בכוחם הממשי. אנו זקוקים לצדק, למאמצים, לתבונה לכשרון דיפלומטי – וכל אלה אינם דיים. ככל אשר נפַתח פעולה ציונית, כן נחזק את הערבים, אם נרצה בזאת ואם לאו. אנו מרימים והולכים את רמת החיים שלהם ואת השכלתם. אנו מוכרחים לקנות מהם אדמה במחירים גבוהים, בערים מסוימות – לקנות או לשכור מהם גם בתים ודירות. הם מביאים תוצרת חקלאית לשוקינו, בעוד שתנועת תוצרת־הארץ שלנו בנויה על הרגש בלבד ועדין אינה חזקה למדי. אנו מחזקים אותם גם באמצעות השלטון: על ידי המסים והמכס המוטלים. כספנו ההולך אליהם מתגלגל והופך גם לנשק, המוּפנה נגדנו. וכיצד לא נעיין בתכנית, שאולי תוכל להקל על המצב הקשה לבלי נשוא?

איננו עשירים, ומלבד אדמונד די רוטשילד לא היו אתנו נדיבים גדולים. לא היו לנו אמצעים לבנין בקנה־מידה גדול, ומשום זה הלכה הארץ והתחלקה מאליה חלוקה אחר חלוקה זה שמונה־עשרה שנים. האנגלים לא קיימו את הבטחתם לתמוך בבניננו. היינו תלויים אך ורק בעצמנו, בעם ישראל, ועם ישראל – נגיד בגלוי – לא נענה בכל חלקיו. את כל זה עלינו לשווֹת עתה לנגד העינים.

גדול הלחץ בקרב יהודי פולין להקדים ולבוא לארץ־ישראל במספרים גדולים. הם אינם יכולים לחכות. אבל יש דבר חשוב עוד יותר. ארץ־ישראל אינה יכולה לחכות עוד. וזהו ההבדל בין קונגרס־אוגנדה לקונגרס הנוכחי. אז היתה השאלה להחיש הצלה ליהודים. כיום עלינו להציל גם את ארץ־ישראל. כשאנו חושבים על המצב, בו נמצאו הבחורים שלנו, בהיותם מפוזרים במשמרות הקטנים – כלום איננו מחויבים, אפילו מטעמי בטחון והתגוננות בלבד, להכניס לארץ־ישראל אנשים – ובהקדם – כל כמה שנוכל? וכלום נוכל לקבל עלינו אחריות להזניח הזדמנות כזו?

במדינתנו, הריני מאמין, ישׂרוֹר שלום בינינו לבין הערבים. “השומר הצעיר” סבור, כי סוד היחסים הטובים עם הערבים ישנו רק לו. איננו מכירים בפּאטנט כזה אם ישנו – לתנועת הפועלים כולה הוא, לתנועה הציונית כולה. היכן נעוצה הפּרוֹבּלימטיקה, גם הטרגיקה, של יחסינו עם הערבים? בזה שהערבים עדיין אינם רואים אותנו כצד שכדאי לבוא אתו במשא־ומתן. לפיכך היו כקליפּת השוּם וּכעשן כל הצהרותינו והכרזותינו מכאן ומכל מקום אחר. מצב זה ישתנה משרשו כאשר תהא מדינת יהודים, אפילו רק בעלת שטח של חמישה מיליון דונם. אז נמצא דרך לשלום ולהסכם עם הערבים, וגם להמשכת ההתישבות. תמיד היה לי הרושם כי בכל פניוֹתינו לשלום אל הערבים היתה מעין השפלה עצמית. הצעות מעין אלה של לוֹרד הרברט סמואל או עוני עבּד אל־האדי סבבו תמיד על הציר, שאחוז האוכלוסים היהודים אסור לו שישתנה. יכולנו לקנות לנו את השלום רק במחיר ויתור על העקרונות היסודיים. היה לנו הרגש תמיד, כי אנו משוועים לשלום, בעוד שהצד השני אינו שם לבו כלל לזה. כך יהיה כל עוד נהיה תלויים בהם בכל צעד: ארבע מאות אלף בקרב מיליון.

אבל משניעשה לכוח מדיני, לכוח מדעי עצמאי, אזי נמצא את הדרך לשלום ולהסכם גדול, בתנאי שגם אנו מצדנו נהיה מוכנים להעלות אמצעים גדולים, למען המשך התפשטותנו בקרב העמים הערביים. כי להם יש עוד הרבה קרקע ושטחים שוממים, להם עוד נחוצה עזרת גורמים מן החוץ, ואנו יכולים להיות הגורמים. גם בזאת צפוּנה הזדמנות, אשר עלינו לשמור עליה ולהיות ערוכים לקראתה.

עדיין לא ראינו בארץ־ישראל נס מדיני. מה שהשגנו עד עתה היה זה דיחוי של גזירות, אך לא ביטולן הגמור. הנס הפוליטי של שלום עם הערבים לא התרחש, לא בעזרת שיטות הפועלים, לא בעזרת שיטות הציונים הכלליים. לא בעזרת התרופה של חיים משה קלואריסקי¹, או הרברט סמואל או יהודה ליב מגנס. פלא זה יוכל להתרחש רק כשנגיע למצב של חטיבה עצמאית וכשנשב לשולחן אחד אתם, כשני גורמים, שמאחורי כל אחד ישנוֹ כוח.

לכן דעתי היא שעלינו לעיין יפה בשאלת המוצא ממצבנו הנוכחי וכן גם לבחון יפה יפה אם הדבר שמציעים אותו לנו הוא באמת מדינה או לא. כל עוד לא שקלנו את הדבר, אסור לנו לקבלו או לדחותו. עלינו לעמוד בתקיפות על כך שבינתים לא יקוּצץ המנדט כקוצו של יוד. עלינו להטיל על האכסקוטיבה לבחון כל פרט ופרט בהצעה ורק אחר כך לדחותה או לקבלה פה אחד. אם נמצא כי ההצעה אינה רצינית, חובה על כולנו לדחותה, ולנסות להילחם על הדרך הישנה כדי להמשיך בעבודתנו. אך אם יש כוָנה רצינית בהצעה, חובה על כולנו לקבלה ועל כולנו יחד להקים את מדינת היהודים.

אלול, תרצ"ז.

רצוני למסור הצהרה בשם “אגף האיחוד” – זאת אומרת, סיעת העבודה כולה בלי “השומר הצעיר” – שיצביע כולו כאחד בעד הצעת ההחלטה של הועדה הפוליטית, שנמסרה פה בשמה.

האגף שלנו, הגדול בקונגרס. כולל בתוכו את כל חילוקי־הדעות והעמדות שבאר לידי גילוי בשאלה זו, בתוכם גם מתנגדים מוחלטים לכל צורה של חלוקת הארץ וביטול המנדט, וגם חברים המוכנים לעיין בתכנית של ממש להקמת מדינה יהודית. כל דעה בתוכנו ניתן לה החופש להופיע הופעה מלאה בקונגרס, והיא תהיה זכאית לאותו החופש בכל המשך התפתחות הענינים עד ההכרעה בקונגרס הבא, העתיד להיבּחר במיוחד לשם זה – אם הענין יעמוד על הפרק. כולנו הגענו למסקנה מאוחדת, שההחלטה הסופית בענין זה תימסר לקונגרס הנ"ל, שיתכנס לאחר בירור רחב ומקיף בשאלה הנדונה בתוך התנועה הציונית ובעם ישראל, ואנחנו מיפים את כוחה של ההנהלה לנהל משא־ומתן לפי התנאים המפורשים בגוף ההחלטה המוצעת.

תנועתנו, המאוחדת בחייה וביצירתה ובמלחמתה, ושמה “איחוד”, רואה בתנאים המציאותיים הנתונים לפנינו את המוצא הזה כמוצא אמת לקונגרס הציוני כולו. חריפות חילוקי־הדעות על הדרכים – ורק על הדרך נחלקנו ולא על המטרה – דוקא חריפות זו היא האומרת לנו לא למהר במפנה הפירוד ומניעה אותנו להחלטה המאוחדת, שכן כל דרכינו קשות ומלאות סכנות. אנחנו מאמינים שעבודתנו המאוחדת ומלחמתנו שכם אחד – היא הערוּבּה הטובה ביותר לעתידנו.

לבסוף תרשוני להביע בשם סיעתי גם משאלה אחת. אם כה ואם כה יפול דבר ההצבעה – את הדרך אשר לפנינו נמשיך באומץ ובאמונה מתוך הכרה שכל יום של עבודה ממשית בארץ־ישראל. עבודה בכל התנאים שהם, מצעיד אותנו קדימה לקראת מטרתנו.

וברשות יושב־הראש אגיד עוד מלים אחדות בשמי. לפני דיבר ד"ר סטיפן וייז¹ ופנה לצד השמאל ואמר, כי דעה זו או אחרת בתוכנו יסודה במאורעות 1936. אני דוחה זאת בשם כולנו. שנים רבות מחפשים אנו כולנו דרכי הגשמה ממשית. דרכים לעליית המוני ישראל מגלויותיהם והשרשתם בארץ. שאלה זו מעסיקה אותנו שנים על שנים. לא מחוך מאורעות אלה או אחרים נובעת השקפתנו. כי אם מתיך חרדה ציונית. אנו – ציונים, אף על פי שיש בנו חסרון אחד, שאנחנו יושבים בארץ־ישראל ועובדים בתוכה. אין בעינינו כל הצדקה לחלוקת הקונגרס הזה לשני מחנות. אילו קיבלנו מאוחדים את הצעת הועדה הפוליטית. היה הרושם לגמרי אחר. את ההכרעה הסופית נשאיר לעם ישראל. הוא יצטרך לענות על השאלה: מי צודק. והוא יענה עליה בבוא השעה.

תמוז, תרצ"ז.

קץ האניה “תל“אביב”. עשרים ושמונה מלחים יפנים, ובהם רב־חובל וקצינים, הגיעו לחיפה (דרך הים לפּורט־סעיד ומשם ברכבת) כדי לקחת ליפאן את האניה “תל־אביב”, שקנוה ב־27,500 לא"י. האניה תפליג מכאן לבירות, שם תחליף את הדגל והשם, גם תקח משא ותמשיך דרכה ליפאן.

במשך כל השנה היו חמישה מלחים של “תל־אביב” שומרים על נקיון האניה והיו מניעים מדי פעם את המכונות, לשם שמירה על יכולת עבודתה, לפי חוקי הביטוח.

החברה הארץ־ישראלית לספּנות קנתה בשעתה את האניה ממר ברנשטיין (גרמניה) ב־80,000 לא"י.

(עמוד אחרון ל“דבר”, גליון 3779)

עד כאן דברי המודיע.

ואני, ברשות חברים, רצוני להציב ציוּן למפעל חלוצי זה של יזמה פרטית, אשר מקץ מלחמת־קיום נואשת בא השלום עליו – והישוב העברי, על מוסדותיו ואישיו וחוּגיו, והתנועה הציונית, על מוסדותיה ואישיה ומפלגותיה ילווהו בשתיקה לעולם שכולו טוב, ואולי גם ירווח למישהו, כי חדלה התביעה החיה והתוכחה המטרידה של יצור עברי ימי, המבקש חיים ומגן.

לא מתוך כוָנות ציוֹניוֹת, כי אם מתוך הכרח, קפצו מספר יהודים בעלי הון לתוך הים התיכון. הם עמדו ויסדו קו עברי מחיפה לטריסטה, לכשתרצו: התחלה של קו עברי, כי רק אניה אחת יחידה היתה ברשותם.

עמדו ויסדו! לא קל היה המעשה. מי יגיד ומי יביע את כל המתלאה שהיתה כרוכה בעקבותיו? לא מעט עקשנות, לא מעט חריצות נדרשו לביצועו. הבקיאים בדבר יודעים, כי היה בו, מכמה בחינות, משום קריעת ים! נוֹדה ולא נבוֹש: מהו כללם של המעשים הלאומיים, אשר נעשו עד עכשיו לפילוס נתיבי־ים עבריים? כמעט לא־כלום. וכאן הופיע בכוח יזמה פרטית נתיב עברי, אמנם צנוע, אך ערוך ומתוקן בּכּל. מבלי להתכוון לשום תכלית נעלה, נעשו יהודים סוחרים, בעקיפי גורל ישראל, שליחים למעשה רב.

בימי “הרס והרג רב” למדנו מה חשובות ומפלטות הן אותן התחלות כיבושיות מעטות של עבודה עברית בכל מקום שטרחנו בהן וקיימנוּן, למשל, בנמל חיפה. ובכמה דמים – תרתי משמע – עולה לנו העדרם של כלים מבוצרים במקצועות אחרים, שזנחנו אותם, למשל: אבן!

ואני נוטל רשות לשאול: עצם הופעת אנית־נוסעים עברית ארץ־ישראלית, המחברת את ארץ־ישראל ואיטליה, כלום לא היה בה משום כיבוש מיוחד במינו? כלום לא הגיע למניעי המפעל הזה עידוד וסעד בכל הצורות האפשריות? כלום היו אלה מיטיבים לעשות, אילו השקיעו את כספם בספסרות במגרשים ביבשת תל־אביב, תחת להשקיעהו ברקימת המשך יַמי נאה לתל־אביב? וכלום אין זו מחובת המוסדות העליונים לשקוד על הזדמנויות שאינן חוזרות על נקלה – או עליהם לעמוד מנגד ולבקש הצדקות להתחמקות? מהי משקיות ציונית: כיבוש או הסתכלות?

היש לנו רשות, כי תהיה לנו אניה עברית שלנו, קו עברי שלנו, צי עברי שלנו? היש לנו רשות לוַתר למישהו על הרשות הזאת? לכולם – רק לא לנו – העליה שלנו?! לכולם – רק לא לנו – הפרי שלנו הנשלח?! מדוע איפוא היה כלי־שיט עברי זה טרף ליריביו? מדוע לא נמצא במוסדותינו הכוח לעמידה גלויה לצד המפעל החלוצי בחייו ומדוע לא גאלוהו במותו? מדוע נמכרה האניה “תל־אביב” ליפּאנים?

לבנה ודגוּלה – כי למענה הותקן ועליה הונף לראשונה דגל ימי ארץ־ישראלי – חצתה זו את הים התיכון, תמידים כסדרם, שמונה־עשר חדשים ושָׂרתה אל נחשול הרדיפה, אשר נתרגש עליה מראשית הופעתה, על חטא עצם היוָלדה וקיוּמה, ואל שויון־הרוח של אוהבים קרים. 

שוממה וכבוית־אורות היתה זו מוטלת בנמל חיפה ירחים על ירחים, להגדיל את קלון “התעוררותנו” הימית – ולא בא גואל.

האומנם לא היתה שהות לתשומת־לב?

כלי־שיט זה, יציר היזמה הפרטית וטרוף האדישות הלאומית, החזיר במשך שמונה־עשר חדשי־נפתוליו לא פחות מסך 20,000 לא“י שכר עבודה למלחים ולקצינים לכל סוגיהם ודרגותיהם – בסך הכל: תריסר מנינים, אשר קובצו ולוקטו בשעתם מכל קצות עולם, עד נוֹרבגיה ועד בכלל – ולפחות סך 10,000 לא”י תמורת תוצרת הארץ ושכר עבודה לפועלים בחוף חיפה.

כדי לתת מושג יחסי על ערך ההכנסה הזאת יצוין, כי נמל תל־אביב החזיר למעגל הכלכלה הלאומי במשך שמונה־עשר חדשי קיומו הראשונים, עד סוף אוקטובר 1937 סך ארבעים אלף לא"י (סחורה שנפרקה – לערך 110,000 טונות, סחורה שהוטענה – לערך 20,000). המדובר הוא רק בהכנסת משק הנמל, מחוץ לבנינו.

היזמה הפרטית לא זו בלבד שהעמידה כלי־שיט עברי, אלא שהצליחה להקנות לאניה “תל־אביב”, למרות חילול שמה בצדייה על ידי אחדים, פרסום נאה ולרכוש לבבות בקרב הציבור. כ־8,000 נוסעים (לקצה אחד, שהם כארבעת אלפים בחשבון הלוֹך ושוב) בחרו באניה “תל־אביב” ויצרו את הבסיס למלחמת־קיומה. הכבוד לאלה! אך לא פעם הפליגה זו ריקה למחצה, לשליש ולרביע, בשעה שאחרות הפליגו מלאות על כל תאיהן נוסעים, רובם ככולם יהודים.

– ומרתף המטען? – אל נא תשאלו! והדר? ואשלג? – דוֹם ודוֹם!

בעלי העסק קראו לעזרה – הם היו מוכנים, באין ברירה, למחוק את כל ההפסד של התקופה הראשונה, לשם הצלת גוף המפעל ועתידו, הם היו מוכנים לקבלת מרוּת לאומית – אך גואל לא בא. שום גואל. לא גואל־שוּתף, לא גואל־פודה, לא גואל־משקיע, לא גואל־מַלוה, לא גואל־מציל. לא בעוד האניה מתאמצת לקיים את עצמה. לא בצאת נשמתה. אוזן קשובה – מחוץ להסתדרות – לא נמצאה. ויד ההסתדרות לבדה קצרה מהציל.

פשיטא! אילו היו נושרים מעסק זה רוָחים בטוחים למפרע, אילו יכלו לקטוף את פריו עתה כיום, כי אז היו נמצאים מושיטי־יד לרוב.

אך אם כך נלך לקראת הים – היעלה הים לקראתנו?

את נאומו ביום־הים בתערוכה בתל־אביב אשתקד סיים מנהל המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, חברנו משה שרת, בדברים אלו:

“לילות חרדה אלה יחלופו, יבואו ימים שטופי שמש וזיעת עבודה, ובנמל תל־אביב יעבדו פועלים שטופי אור שמש וזיעת גוף ושטופות שמש תהלכנה אניותינו הלבנות על פני ים התכלת.”

אניותינו הלבנות, אניות אחרית הימים החביבות! הלא תשאלנה אתן: לאן תוּבל בימים אלה אותה האחת לקו ארץ־ישראל–איטליה, אשר ניסתה להיות היא גופה קצה החוּט המציאותי, הנשזר מן ההוֹוה אל הבאות?

כסלו, תרצ"ז.

בחלקי עלה לפתוח את פדיון העבודה ב, בירושלים. אמרתי לחברים: אנו חיים מהר. הישוב העברי בארץ, ובתוכו ההסתדרות, חייו דרוכים ביותר. אם נסקור אחורנית שנתים אלה (1936, 1937), נכיר כולנו, כי אותו יום לפני חמש שנים, בו הטלנו על חבר ההסתדרות מס חוסר־עבודה, יום חשוב היה. אמנם, החבר הועמס עוד שילינג לחודש ומי שמשתכר “נעבעך” יותר הועמס שנים־שלושה שילינגים. אבל בשכר זה הרי נוכח הזעזוע הישובי, לרגל פולמוס איטליה־חבּש בראשיתו, עמדנו מצוידים בסך 35,000 פונט, שנצטברו בקרן חוסר־עבודה לסוף שנת 1935.

על פי חוש נאמן לא הסתפקנו בציוד זה והעזנו להשמיע על פדיון עבודה א'. אותו פדיון עבודה וביצועו הפתיעו רבים מחוץ להסתדרות: מה הסתדרות זו מעיזה לדרוש מחבריה? נוֹדה: לא קל היה להביא מפדה א' לידי נצחון מלא. לא בסכום מטבעותיו בלבד נמדד הנצחון, כי אם גם בהיקף נושאיו. הנוכל להגיד כי לא נשאר חבר אשר לא מילא את חובתו לפדיון עבודה א‘? אכן, יש בי הרגשה, כי בפדיון עבודה ב’ נגיע לנצחון מלא יותר.

אני חולק על הנוסח השגור, כי פדיון העבודה הוא משא כבד על הציבור. חוסר־עבודה – משא כבד הוא, פדיון עבודה – לא! אם נעשה חשבון־צדק כל־שהוא בין החייבים במצוַת פדיון העבודה והנושאים בעוּלה, לבין מחוסרי־העבודה – לא לראשונים יגיע העודף. על שני צירים סובב פדיון העבודה: א. חברוּת פּוֹעלית, ב. תועלת כלכלית ומדינית.

על הראשונה אין לדבּר. היא אינה טעונה הסברה. סי שאינו מודה בעיקר זה הוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם מבחינה רשמית נשאר איזה חוט חיצוני המשייך אותו להסתדרות. אך גם השניה היא פשוטה בתכלית: מענינם של העובדים הוא לקיים את חברותם עם מחוסרי־העבודה! כל עובד הניבט שאנן אל אַבטלת חבריו מוּתר להגיד לו: אם החרש תחריש לעת כזאת, גם “עמדתך” סופה שתתערער. ולא רק עמדת היחיד, כי אם גם עמדת הכוח הפועלי בכללוּתוֹ. אותה הרוח הרשעית הנסוכה כיום על ארצות גדולות, אותו מַהפך שחור בו נלכדו ציבורי־פועלים כבדים – סיבותיו, לאין ספק. רבות הן. אבל אני מרשה לי לחשוב, כי ההפלג בין שני מחנות – עובדים ומובטלים – הוא אבי אבות כל הגורמים אשר חתרו תחת הכוחות הפועליים האדירים ההם ועכרוּם. אוצרות חינוך, און כספי וסידורי, עוצם מדיני – כל אלה נבלעו בתהום שנפערה בין עובדים ללא עובדים ועדיין התהום רותחת כדמו של זכריהו…

ועל כן יש רשות לאמור, כי בימי חנוכה אלה, ימי הכרזת פדיון עבודה ב', חזרנו ויסדנו את ההסתדרות. כי ההסתדרות הולכת ומתיסדת מחדש עם כל מעשה שיתוף, המגביר את חברות העובדים וערבותם יחד. הפעם לא נתכנסנו לועידה, כמו לפני שבע־עשרה שנה, לא דפק פטיש־עץ, אך דפק פטיש הלב.

קרן חוסר־עבודה יצאה לחזית, בעזרת פדיון־העבודה א'. כששתי ידיה ערוכות לקרב. הזרוֹע האחת – להכות בחוסר־העבודה עצמו, הזרוע השניה – להכות בחוסר הלחם: כסמל היד הראשונה אני רואה את “ביצור”¹ וכסמל השניה – את “משען”.

ל“ביצור” הקדשנו מכספי פדיון עבודה 25,000 פונט. כנגד סכום שקוּל שהשקיעה הנהלת הסוֹכנות. ועומדים אנו להוסיף, גם אנו גם הסוכנות, כי כדאית ההשקעה עד מאד. בכוח ההון הזה – ומתוך יחס מעודד מצד אפ“ק – הוקם מכשיר בנקאי, השואב כספים מן השוק, למתן אשראי לעבודות ציבוריות ולמפעלי שיכון, בעיר, במושבה ובמשק. איגרות־החוב של “ביצור” כבשו להן את אֵמוּן בעל־הכסף הפרטי ותפסו מקומן – בעצם ימי הרפיון הכלכלי – בשוּרת ניירות־הערך הארץ־ישראליים הרשמיים. “ביצור” הועיל כבר לביצועה של כמות עבודה רבת־היקף ורבת־ערך. מחצית מיליון ימי־עבודה – תחום זה הוא כבר מאחורי “ביצור”. ו”ביצור" איננו רק “ביצור”. יש עבודות, אשר לשם הגשמתן נדרשה לא רק הלואה מ“ביצור”, כי אם גם ערבות של קרן חוסר־העבודה להלואה זו. אכן, בענין הערבות נענתה קרן חוסר־העבודה רק למאמצים ולמפעלים החשובים ביותר, כמו: הכשרת אדמת עבר הפסים בקרית־חיים, או הקלת חוסר־העבודה בקטיף בפתח־תקוה. כן הקימה קרן חוסר־העבודה את “בניני ציבור בע”מ“, בתורת מכשיר אשר תפקידו לפלס דרך להשגת אשראי לתכלית זו. שכן מצאה אותנו המצוקה כרעם, בעוד אנו עושים במלוֹא התנופה והמאמץ – וציבורנו וישובנו הוצגו פה ושם בפני חוסר כל מוצא בענין זה. למכשיר הצעיר “בניני ציבור בע”מ” אין עדיין שם על פני חוץ, אך ערכו בפנים קיים ותפקידו עתיד להיגלות בחלוֹף המצוקה. גם למניעת התמוֹטטוּתן של כמה משיתוּפיוֹת המלאכה, התעשיה והתחבורה נחשפו דרכים והושקעו סכומים מסוימים, באמצעות קופת הקואופרטיבים.

וליד הזאת, אשר “ביצור” הוא האגודל שבתוכה והוא המסַמלה, יש עוד אצבעות־יצירה ויש ענין מיוחד בכל אחת ואחת מהן: “אבן”, “נחשון”, “פריקה”, “משרדים קבלניים לחקלאות” – כלים משקיים הם, אשר ניצוצי פדיון העבודה יצרום, כשם שיצרו את “ביצור”, בשותפות עם מוסדות אחרים, בין שבתוך ההסתדרות ובין שמחוּצה לה. רישומם של הכלים החדשים הולך וניכר יותר ויותר ובצירופם יחד מהוים הם כבר כיום מערכת מניעים רבי־ערך בחידוש עבודה (באבן ובים) ובכיבושה (בנמלים ובמושבה). ועוד הם כולם בראשית צעדיהם.

וגם היד, אשר יסַמלנה “משען”, ראויה לקצת התבוננות. ב“משען” עצמו נענו בהלואות קטנות כעשרת אלפים חברים. אך גם קלובּי ילדים, גם ארוחות למחירי הפסד במסעדות נכללו בפעולות “משען”. ומאמצים רבים נעשו לחיפוש פתרונים לאַבטלת הפועלות. בכל אלה הושקעו 35,000 לא"י. אמנם, עלינו להודות, כי עדיין בּוּרים אנו בשדה זה והמעשים עדיין לא נצטרפו לשיטה משלנו. התחלה של שיטה רואה אני בשתי פעולות רבות־ערך, הראויות לציון לעצמן, והן בחינת אצבעות ליד זו, אשר “משען” יסַמלנה. קרן חוסר־העבודה נכנסה בשנת 1937 לעול תשלום המס האחיד בעד החבר המובטל, דרך הענקת פטור בּוּל – ולקראת שנת 1938 חודשו בנדון זה הקלוֹת מחויבות המצב. והחל מראשית שנת 1938 יפעל “מציב”, בתורת מחלקה בקרן חוסר־העבודה, שתפקידה לתת סעד למשפחת העובד לאחר אריכות ימיו. ובבואי לסכם, נראה לי שקרן חוסר־העבודה הצדיקה בשנתים אלה, שנות עמידתה “מול פני האש החזקה”, את החיבה אשר ציבור הפועלים הוֹגה לה.

אכן, חוסר־העבודה לא גוֹרש. יצאנו חוצץ כנגד השטן, אך גם השטן מתנכל לנו בכל תחבולותיו. השטן יש לו יניקה ממקורות עשירים ויש לו תכלית שטנית. והיא היא המחייבת אותנו לעמוד עמידה מלוכדת במלוא תחמשתנו – ויעבור עלינו מה!

אנו בונים את ארץ־ישראל בתקופה מרה מאד. העולם שלפנינו אפל בתכלית האופל – “ויָמֵש חושך”. בשירו על השחיטה הגדיר חיים נחמן ביאליק בשעתו את הפּוֹגרוֹם בתור “אות קין על מצח העולם”. אבל על מצח העולם, כמשטרו וכסדרו היום, חרותים שני אותות: אות קין ואות נבל. אות קין – כולנו יודעים מהו זה: הרצח, המלחמה, הדיכוי. בתור שיטת חיים ושיטת יחסים בין עם לעם – זוהי שיטת קין. ואות נבל – חוסר־העבודה הוא! משטר עולמי השופע על כל גדותיו עושר ושובע והוא מונע עבודה ממיליוני אנשים, אשר כל רצונם הוא להרויח בעבודתם את לחמם – משטר זה מה דינו? אין דבר שיוכיח את כליון המשטר הזה, את אפסותו המוחלטת, כהופעה זו של חוסר־עבודה – בתור שיטת חיים, בתור שיטת יחסים בתוך העם, בתוך המדינה. הן בתוך עם אחד, שכולם קרואים לו חברים, ובתוך מדינה אחת, שכולם נתיניה. יאכלו וישבעו רבבות אנשים ולא יעבדו, מתוך רצון להתבטל, ובתוך אותו עם ואותה מדינה ירעבו רבבות אנשים, העורגים להרויח את לחמם בעבודה. דבר זה מנבא. לדעתי, לסדרי־מדינה אלו, כי בתוכם טמון הקץ.

לגו יש שלוש מדינות: אחת בפועל, זו ממשלת ארץ־ישראל, שניה – בדרך, מדינת הישוב, שלישית – מדינת ההסתדרות. לא אתעכב הפעם על שתי הראשונות. אדבר רק על השלישית, על מדינת ההסתדרות. אל יהי רעב במדינת ההסתדרות.

הסתדרותנו כיום היא בת רבבות – וכולם ערבים, ואתם, הפעילים, הנכם הערבים לערבים. ועלינו להביא את פדיון עבודה ב' לידי ביצוע מלא ושלם, מתוך הרגשה כי הוא ביטוי לשאר־רוחנו, לשאר־כוחנו.

כסליו, תרצ"ח

יש קליפה לנמל ויש לו תוכן. מצד קליפתו דומה הנמל – כל נמל – לקיפּוֹד. שכן כל נמל הוא בבחינת גבול – וכל גבול מהלך אימים. חיצוניותו של הגבול היא מטבעה דוקרנית ומסומרת: כולה סייגים, בלמים, איסורים. “ביקורת תעודות”, “בדיקת חפצים”, “שחרור ממכס” – כל אלה יצורים מפליצים, שאינם מושכים את הלב. נפש האדם, המפליגה ברצון למרחקים וכל אופק חדש יקסום לה – רותעת וסולדת לציור מעברות־מכס. רק הנמל שלעתיד לבוא, אשר יגשור בין עמים־אחים, הוא אשר יקבל בסבר פנים יפות את כל הבא אליו. אז תקום בלב איש דמות אחרת לנמל, אשר תחשוף מבעד לקליפתו את תכנו האמיתי ותקרב את התוכן הזה ללב.

ומהו תכנו של נמל? הנמל הוא עולם מלא יגיעה, יגיעה שתכליתה תנועה, טלטול, תיקון ובנין יבשתי וימי. שירה כבירה לעמל רב־פנים על גבול שני האיתנים, לשם קישורם וחיבורם ושליטה בשניהם.

ותוסיף על אלה את הדיג למינהו!

הריחוק הנפשי מעצם התוכן של נמל היה אולי הקו החרוץ ביותר ביחסו של הישוב העברי לימוֹ. לא מרצון – מֵאוֹנס. חצצה בינינו חציצה של מהומה נכרית, מפוּרזלת חומרות כסל ורשע. קיר אטום שאין לו מזיזין. גם אילו ניתן לנו חלק ראוי – ולנו לא ניתנה דריסת רגל! – בנמל הנכרי, לא היה בכוחו להביא לנו הרגשה נמלית ביתית. רק עם פתיחת השער העברי הימי באה רוָחה נפשית.

בכל אשר תעמול היד העברית בארץ הזאת שם צפוּנה הברכה לנו. כן! ידי הנערים הללו, ילדי עם עתיק, המעלות יבלות חדשות בשדה ובים, הן הן הרוקמות רקמת יצירה ושירה על פני הארץ כולה ונוטעות בה פינות חן וחסד לנו. וכאחת הפינות הללו, כמרגלית אחת בטורי המרגליות, וכמיוחדת במהותה בתוך אחיותיה – גם פינה זו בצפון תל־אביב.

ישוב! ישוב! מה יקר הנכס הנוסף לנו!

אדר א', תרצ"ח.

¹

עם עשרים שנות ההסתדרות

בחיפה, לפני עשרים שנה, יסדנו את ההסתדרות. זאת היתה יצירה, כלומר, מתן צורה לחומר, לא בריאת יש מאַין. מעשי־בראשית אינם נעשים בועידות. ההתחלות הגדולות, שכמעט בראו יש מאין – הופעתן קדמה עשר שנים ליצירת ההסתדרות. הן באו בצניעוּת, בדמות אדם כובש עבודה, מוטל בקדחת, באכסניות של המושבות, נפתל עם אלוהים ועם אדם על הקמת משק חי בעצם ידיו – ומגין על עבודתו ועל משקו. את האדם הזה ראה יוסף חיים ברנר כך:

"המציאות העברית איננה מחכה למהפכה. היא מָהפָכָה ובטלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש. מאָלף. רק העבודה היסודית נותנת זכויות. רק היא נותנת איזה הווה, לא “היֵה כך” ולא “היֵה אחרת”. אני, היחיד העברי, הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב… אדם – על ידי עבודת האדם שלי. אין אני צריך לצאת כלל אל העולם. כי העולם הגדול – בי הוא ואני יוצרו מחדש. אין אני צריך כלל להטיף לחברה לאומית ולעשות הכל בכונה לסם יחוד הלאומיוּת, כי כל חיי יום־יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.

בודדים הם העברים הפשוטים האלה. ספורים, אבל ישנם. חדשים הם. סוג חדש בדברי ימי ישראל.

תתברך האומה הדוויה, החולה, המקוללת. אם בנים כאלה – ולו אף אחדים – נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה ומי יודע, אפשר שבאמת עוד לא אבדה".

ואת האנשים העברים הפשוטים האלה ליוה י. ח. ב. לחיפה לועידתם הכללית הראשונה – ושמח לצאתם מאוחדים.

אז היה מסביבנו עם. עינינו היו נשואות אל המוני ישראל בארצות המוני ישראל. בספרי “החלוץ” רשומות עשרים ושלוש ארצות. במשך חמש־עשרה שנה, משנת 1925, נשלחו לארצות אלו מאתים ותשעים שליחים – שליחי־“החלוץ” – מהם אשר עשו שליחותם פעמַים ושלוש. ההכשרה – הפרוזדור לטרקלין ההסתדרות – הגיעה לשיא של 000,20 ויותר בשנת הגיאות, בשנת 1935 – ו“החלוץ” בהיקפו באותה השנה כלל כמאה אלף בחור ובחורה.

לארץ־ישראל עלו במשך עשרים השנה למעלה מ־45 אלף חברי “החלוץ”. הם מהוים, לפי מפקד 1937, 43 אחוז מציבור הפועלים כולו, ובמשקים הקבוצתיים החלוצים – 78.5 אחוז. זאת אומרת, שחברי “החלוץ” בארץ ברובם הגדול נושאים בעול חיי שיתוף ועבודת כיבוש, במידה הנאה לשמם.

“החלוץ” היה הנושא העיקרי של התרבות העברית בגולה. וגם כיום הוא בארצות רבות הנושא העיקרי, ואולי גם היחיד, של הציונות. הוא עודנו מחזיק מעמד בכל הארצות, אם בהיתר למחצה ואם במחתרת.

אולי ההבדל החותך ביותר בין אז להיום הוא חשבון האומה: בידי הנאצים נפלו 1,800,000 יהודים מפולין; אחר כך באו יהודי דנמרק, בּלגיה, הוֹלנד, נוֹרבגיה, ולבסוף צרפת – למעלה מחצי מיליון יהדות אמידה, בעלת עמדות – הוכתה שאִיָה. וקרוב למיליון וחצי בגבולות רומניה – אשר דמי יהודיה בימים אלה ניגרים כמים – הונגריה, סלובקיה. אכן מכל המגיע אלינו מסיקים אנו מסקנה אחת: לא נשברה רוח היהודים בפולין הכבושה בידי הנאצים ועליהם ניתן להגיד “באו מים עד נפש – אך היא בם לא באה”. ועוד שני מיליונים יהודים נוספו לרוסיה הסוֹביטית: חלק פולין, חלק רומניה, ליטא, לטביה ואֶסטוֹניה. המצב השורר בשטח הזה הוא בבחינת “שריפת נשמה וגוף קיים”. אמנם, עוד מהבהבת גם כאן הנשמה בשטחים של הכיבוש החדש.

כאן, אתנו, במועצה זו, רבים מראשי תנועתנו בארצות האלה – עדים חיים לאיחורים ההיסטוריים הגדולים שלנו. לא נחזיר את אשר איחרנו. אך עלינו להסיק מסקנות חיות, מסקנות חובה, מן התנאים האלה והן:

א. לעורר ולחזור ולעורר אח עצמנו ואת התנועה הציונית ואת יהדות אמריקה בנוסח גדול, הן בכיבוש הדור החי למפעלנו והן בחינוך הדור העולה ברוחנו. נקוה, כי תעבור ביהדות אמריקה רוח נדיבה וגדולה – היא מסוגלת לכך – לקראת הימים הקרובים, כשתבוא ההיסטוריה לדון עמים ולחתוך עתידות.

ב. לפעול ככל אשר נוכל כדי לפרנס את השלהבת החלוצית במחתרת.

ג. ועיקר – עלינו להתקין את עצמנו ולהגביר את יכלתנו, כאשר עשינו זאת לפני עשרים שנה. תשאלוני: במה? – אני יודע רק מקור אחד לא אכזב לכוח פנימי בתוכנו – איחוד. איחוד מתוך תביעה מתמדת לעצמנו.

הנוער – הן בארץ, הן מעבר לימים – הנהו השדה המחכה למחרשת הפועלית הכללית המאוחדת. יש לנו בהסתדרות נכס תנועתי חשוב – הנוער העובד. הוא צריך להגיע למידות אחרות, להיקף אחר. וצריך לכלול חוגים רחבים נוספים, אם בצורה של תנועה אחידה, אם בצורה של תנועה בנויה משתי חטיבות: נוער עובד ונוער לומד.

יש לפועל בארץ זכויות גדולות בשדה התרבות והחינוך. אך עלינו להגביר חילים בשני אלה: גם בתרבות וגם בחינוך. באלה ספון כוח־ההיתוך של תנועתנו.

ומבחינת התקנת עצמנו לימים הבאים – ורק מבחינה זו – נשים עין על יסודות המגדל, מגדל העבודה והקוֹממיוּת, אשר בנינו בארץ במשך עשרים שנה.

נביט ראשונה אל עבודת האדמה. חמישה משקים היו לנו ב־1919. מנינם עכשיו: 129. בהם: 76 ישובים־קבוצתיים. 50 מושבי־עובדים. 3 נקודות חקלאיות משקיות של הנוער העובד. ובאלה 129 הכפרים הפועליים – 32,000 נפש. ודאי, אלה לא יכלו לקום בלי קרקע! וחצי מיליון הדונם הנעבד בידם נתנה הקרן הקיימת. נתן עם ישראל. הם לא יכלו לקום בלי קרן־היסוד, אשר השקיעה כמחצית מכל הכנסותיה מאז יסוּדה – בבתי־דירה, נטיעות, בניני משק, מערכי־השקאה, בהמות וכלי־עבודה. אלה נתן עם ישראל.

אך בקרקע בלבד ובציוד בלבד לא נעשו אלה. במשקים הללו משוקעת נפשה של תנועת פועלי ארץ־ישראל. ראשי הבקר הללו, כמעס 10,000. הנחילים, כמעט 7000, ולמעלה מרבע מיליון עופות. הם והקרקע ואפילו המכונות – אינם אלא כלי־קיבול להערות עליהם את כל חיבתו של הנוער צמא־המולדת, צמא־היצירה. צמא־הגאולה. בידי פלחים אוהבים אלה שוּבּחה הקרקע, שוּבחו הגזעים, שוּבחו הכלים. תנובת כל אלה עלתה במשך שלושים השנה כמה שלבים למעלה. ואין אני יכול למנוע מעצמי את קורת־הרוח הזאת לשהות עוד רגע בשדה החקלאות ולציין רק ראשי שׂיאים:

חיטה. החיטה המקומית הארץ־ישראלית עושה היום במשקנו בעיבוד תכליתי, 100–120 ק“ג לדונם. במקום 60–70 ק”ג לדונם, באותם המשקים עצמם, לפני עשרים שנה. והחיטה האוסטרלית או האמריקאית נותנת 180–270 ק"ג לדונם.

חלב. הפרה המקומית הערבית הידועה – תנובתה 550–600 ליטר חלב לשנה. הפרה המעוֹרבת 4000 ליטר לשנה.

ביצים. התרנגולת המקומית – 30–40 לשנה. ה“לנגהורן הלבו” – 150־140 ביצה לשנה.

והנה הם יבולי משקי הפועלים מאשתקד: חיטה – 8000 טון. במקום שרק בתרפ“ד, לפני שש־עשרה שנה. היתה כל הגורן שלנו בחיטה רק 367 טון. 6000 טון שעורה, במקום 653 טון בתרפ”ד. והחלב כמעט 20 מיליון ליטר, לעומת מיליון וחצי ליטר בשנת תרפ“ז. ביצים – 33 מיליון, לעומת פחות ממיליון בתרפ”ז.

פדיונה של “תנובה” בשנת 1939 כמעט 600,000 פוּנט, על זה, כמובן, צריך להוסיף את כל פרי הגן והשדה והלול והרפת ההולך לשולחן המשקים עצמם.

הכפר הפועלי היה יכול להיות כפול, יכול היה להיות משוּלש – מבחינת להט הנוער לבנותו, כי הלחץ של המועמדים להתישבות היה גדול כל כך, עד שצריך היה להתקין “חוקות תור”² מיוחדות. העדר האמצעים להתישבות היה לחזיון תמידי בציונות.

סמוכה לכפר עומדת עוד חוליה אחת של הפועל העברי בארץ – מחנה פועלי המושבה. עפר־ראשיתו של הפועל העברי בארץ ושל המשק החקלאי העצמאי הפועלי – המושבה, מושבת המטעים העברית. היא מאוכלסת כיום פועלים עברים לאלפים. היא מעוטרת עיטורי פלוגות של קיבוצים, של קבוצות, של מושבים, אך עדיין אין הקרקע איתן תחת רגלי הפועל העברי במושבה. ובמעמד זה, אחרי מלחמות דור של פועלים עבריים, רצוני לשאול את בעלי־הדין, יהיו מי שיהיו: האם לא הגיעה השעה להתקין במושבה יחסי עבודה סדירים וקבועים בין הפועל העברי לבין בעל הפרדס העברי, כאות וכסימן להתגברות שלמה על כל צל מורשת עבר? ההסתדרות ומחנה הפועלים במושבה הקימו את הלשכה הכללית במושבה מתוך רצון זה.

ועכשיו: העיר העובדת, ההסתדרות, מי היא? – אם נסתלק מן הפרטים. נראה לפנינו גדודי־יצירה אלה: א. פועלי תעשיה, מלאכה ותחבורה! ב. פועלי בנין! ג. עובדי שירותי הציבור לכל סוגיהם.

ציבור הפיעלים כולו, המלוּקט מן המשק החקלאי, מן המושבה ומן העיר העובדת – מגיע כיום לשמונים ושמונה, כמעט תשעים אלף. עליהם צריך להוסיף עוד שלושים אלף נשי פועלים, העובדות רק במשק ביתן.

אם נציין לחוד את, כמעט, חברי ההסתדרות המגויסים – אז נקבל חלוקה זו: 20 אלף בוגרים העובדים במשק העצמי (32 אלף נפשות); 20 אלף בוגרים עובדי תעשיה, מלאכה ותחבורה; 20 אלף יחד בחקלאות השכירה ובבגין (כ־8000 בחקלאות השכירה וכ־ 12.000 בבנין)! ועוד 20 אלף בשירותים.

לא תמיד אנו חשים כמה כל תא ותא הסתדרותי יונק מכוחו של הכלל ומכוחו של כל תא ותא לחוד. אך לעתים מזדמן לראות את הדברים האלה כמעט בחוש, כמעט בעליל. ולי נזדמן דוקא בימים האחרונים להיות שותף לאיחוד שתי חוליות הסתדרותיות: קואופרטיב של תחבורה, מן הקואופרטיבים הגדולים, עם קואופרטיב תחבורה שני, שבו משותף גם אחד המשקים הקיבוציים הגדולים שלנו. ונתגלה לי סוד, אשר אמנם חשתי בו: כי בדרך ההסתדרותית ניתן להשיג על ידי חיבור וקישור יותר מאשר על ידי חיטוי וחיתוך.

דרכו של המחנה הזה – מחנה העבודה ההסתדרותי – מסתייעת במערכת כלים, אשר אנחנו קוראים להם מוסדות ההסתדרות. מערכה אחת – בשטח הסידורי, מערכה אחת – בשטח המשקי. חברים! הכלים האלה בעצמם אומרים שירה. הכלים והתפתחותם – עוד נחזור לדבר בהם במועצה הזאת ובמועצה הקרובה, לרגל דיון בענינים מסיימים. דויד בן־גוריון, בהישענו לאין ספק על אחד המקורות המוסמכים, נקב במועצה הקודמת סכום מסוים של הון יסודי של מוסדות ההסתדרות. אילו היינו משפחה קטנה של בעלי־עסק, קוֹנצרן בלע“ז, יתכן שהיה יכול לעלות על דעת מישהו לחלק את ההון הזה. במשפחה הגדולה שלנו – של 120 אלף, כן ירבו! – מסופקני אם אפילו ההון היסודי של כל מוסדות ההסתדרות יחד יתן לחבר יותר מאשר 10 או 12 לירות (קריאות: לא רע!), ונדמה לי שהפירות אשר 10 או 12 לירות אלו נותנות לכל חבר בהסתדרות, באמצעות מערכת הכלים ההסתדרותיים, שום חבר לא ימירם ולא יחליפם בקרן. וגם זאת: הון יסודי זה לא החבר השקיע אותו. במידה רבה מאד נבנה ההון היסודי של מוסדותינו מתוך עבודתם ותוך כדי עבודתם. ההסתדרות לא העניקה אלא מעט למוסדותיה בקוּמם. יש גם שהכבידה מאד על התפתחותם, מחמת הנסיונות הראשונים הקשים, שכמעט גדרו בעד המשכת הדרך. אבל המוסדות התגברו על אלה – וקמו. מערכת הכלים, המלווה עכשיו את פעולת ההסתדרות, הם – ברובם המכריע – כלים ש”יצרו את עצמם". יש מושג אנגלי על איש, על יחיד, שעיצב את צורת עצמו. לכלים המשקיים שלנו כל היתרונות של מוסדות, אשר יצרו את עצמם. אין הם נקיים גם מהחסרונות של התפתחות זו.

חשובים הכלים, אך כוחו של המחנה הוא ברוחו. וכאן אני חוזר לראשית הדברים, בהם פתחתי. מתוך חייה הרחבים של ההסתדרות מופיעות שאלות גדולות: שאלת היחס לחבר בתוך הסתדרותו הוא; עיצוב דמותם התנוּעתית של עובדי מוסדות ההסתדרות; מידת העומס של עזרה הדדית על הכלל בשעת מצוקה, כדי לענות לחלק מן הכלל הזה; ושאלת השאלות – להיכן פניו של החבר: פנימה, לתוך חברת העובדים הגדולה, הכללית, או חוצה – להתבססות וליציאה? ועוד שאלה אחת: לאן מגמת היחסים בין הסיעות בתוך ההסתדרות? הירדו אלה מן הרמה הנדרשת למפעלנו – או יעלו?

לפני שנה קיימנו את מועצת ההסתדרות הארבעים בירושלים. מאז עבר העולם כמה מדוּרוֹת של אש שחורה. אך נדלקה בינתים באיים הבריטיים גם אש אדומה של התגוננות כבירה, של מלחמה לחיים ולמות, בלי מליצה. התגוננות זאת הקסימה את לב העולם. ויש עם אחד, עליו נטה האויב את ידו ראשונה להתעלל בו. אנחנו העם הזה. אלפי חברינו התגייסו כמתנדבים ורבבות מוכנים לעמוד במשמרת הגנת הארץ. והרי תביעתנו היא, כי גורל עם ישראל ועתידו לא יהיה הטלאי השחור בעולם המתוקן, אשר יכּוֹן על חופש לאומי ואישי: כי מולדתנו הנצחית לא תיגזל מאתנו.

והנה היתה זאת לנו שנת התנדבות מצדנו ועמידה על זכויותינו. לעומדים נדבה בחזית, להולכים נדבה לחזית – ברכת הכלל הפועלי והישובי והיהודי בכל העולם! ברכה עמוקה, אם גם לא תמיד הגוּיה ומפוֹרשת, עמוקה כעומק התהום הפעורה לרגלי היהדות בצפרני הנאצים ובעומק הרצון לקוֹממיוּת ולעצמאות שבלבנו. לא יפליאנו לשמוע את אשר שמענו מפי האוסטרלים על בחורינו החַפרים שעזרו להם לחתוך את חוטי־התיל בשעת התקדמותם. ידענו כי אנשי העבודה והמשק, למודי הסבל וההתגוננות, לובשי המדים מתוך רצון ונאמנות לעצמם – מידותיהם עתידות להופיע גם במשמרת החזית וכל מתבונן ידע להעריכן.

כוחם של פועלי ארץ־ישראל היה, הווה ויהיה בּכּוָנה לעיקר, לגופו של הבנין – ובכוָנה זאת אנו הולכים עכשיו להקדיש את שנים־שלושת הימים הבאים עלינו במועצה הזאת לדיונים פנימיים בתוכנו, לחידוש ולבדק הבנין, לחידוש ולבדק הלבבות.

שבם, תש"א.

פרנסת בית אבא – בימי שחר ילדותי – היתה על עסקי מלאכה ומסחר זעיר, אשר הרוח החיה בשניהם היתה אמא. איני יודע מידות נאות יותר מאלו שנהגה אמא, במשאה ומתנה עם הבריות. מידות חסד היו אלה: אמרנה באדם, אמונה בלקוחותיה, כיהודים כנכרים, “הקפה” במאור־פנים ואורך־רוח לחייב בשעת דחקו, הסתפקות במועט שבמועט רוַח (המנתחים הכלכליים יאמרו כאן כי זה נעשה מאין ברירה, – מחמת ההתחרות המופלגת – ואודה להם; אך טוב לעשות זאת גם כשיש ברירה) – ואין צריך לאמור: “אבני־צדק” ו“הכרעה”, בעין יפה, לצד הקונה.

כיצד עמדה בכל אלה? שאלה זו יש לכייל: מהו סוד חייה של החנוָנות היהודית הזעירה? אני רואה אותה, מבחינת נפלאות הקיום, כתופעה גאונית. חריצות אשר אין על עפר משלה, השכמה והערבה, צניעות מופתית בהוצאות, וחיסה עצומה על כל גרגר חומר, אפילו על שׁחק מאזנים, ומיצוי מידות, לבל יבוזבז, לבל ילך לטמיון.

מידות רבות, אשר הקיום הבלתי־שאנן בגולה נטע בתוכנו, צללו בים התיכון. היכן הם דרכי גמילת־חסד והלואה בלי ערֵבים ומשא־ומתן של הן צדק ונאמנות? נשתייר מהם לא רב. ודוקא עם רבים מיושבי־קרנות אלה, הקמעונים – להבדיל ממפקיעי־השערים, אשר לבם נהפך למטבע – שמור משהו מן המאור שבאדם: לא אחד ממחוסרי־העבודה החזיק מעמד, בימים אין לחם ואין פרוטה, בעזרת “הקפתם” ואמונם.

“עם רבים”. לא עם כולם. יש גם קצה אחר. רע – ורע מאד. הנה הולכת ומתגלגלת השמועה על זוג גרבי־צמר, אשר דרשם חייל, אורח בא מרחוק, ונוּקב בעדם מחיר ליסטים. הגרבים הוטחו בפני החנוני וסיפור המעשה שוּלח על כנפי־דואר לעולם הגדול: “ראו מי הם”. ומקרוב־מקרוב, בתחום המשפחה, נאמנה עלי עדותה של בת־אבות זו, אשר לא תכזב, כי זוג נעלים שנקנו בפועל במחיר לירה וששים וניתנו עליהם דמי־קדימה והוּלנוּ בידי החנוני – לא נעשו קנינה למחר אלא כנגד הוספת עוד עשרים גרוש.

מדוע לא נחלנו נצחון עד היום ברכישת רחבי ציבורנו העובד להשבּרה הסתדרותית? רבות הסיבות. אולי אחת הסיבות היא – מידותיו הגאוניות של החנוני היהודי המעוּלה. הגאון הקיבוצי שלנו לא הדביק אותו.

רגילים לחשוב את הזול לעיקר. ואמנם כן. אך לא מועט הוא ערכו של הסבר־פנים, של נוהג נאה, שוה לכל נפש, של הקטנת הטורח לעמידה בתור, של דאגה להידור הסחורה ולהמצאתה בעתה – וכל אלה לא במידות בינוניות. כי אם באיזו מידה שלמעלה מבינוניות. לכך נחוץ ליטוש, נחוצה איזו עֵרות פנימית, איזו התמכרות. הקיצור: דבר הוא – הדורש השקעת כוחות נפש ורצון.

השעה הזו היא שעת־כושר להשׁבּרה גדולה. לשליחות של השבּרה.

עכשיו חייהם של רבבות תלויים בשומרי אוצרות טמונים, בצוברי בר ובמחסני כל טוּב. גם הקמעוני משוּעבּד להם, ללא פדוּת. עכשיו חיי כולם תלויים בדאגת הרבים לאחריתם בעוד מועד, בדאגה מראש ובתביעה מראש, מתוך חישוב ושיקול צרכים, מן השלטון ומן העיריות. וככל אשר יעשו זאת בצוותא, בציבור – תגדל הברכה ותקטן האנדרלמוסיה (מתוך ימים שלא כתיקונם). אימתי? אם נחרד להקנות לצינור־הרבים כמה ממידות החן והחסד, אשר יושבי־קרנות בישראל נתברכו בהן.

טבת תש"ב

¹

אני יודע שזוהי שעה של דין, שעה קשה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, אבל לא אדבר נכאים. אני מאמין, כי ימָצא הכוח במפלגה להיות למפלגה אחת, בפשטות, אחת, בלי סיעות. אני מאמין כי ימָצא הכוח במפלגה לחזור אל עצמה, אל מהותה. ואז יחדלו המעשים הרעים, והעיקר – תחדל הסניגוריה הנרגשת והבלתי־צודקת על מעשים, שאין ללמד עליהם זכות בשום פנים.

המכיר את שיחות “ר' אבא” של ז. י. אנכי יזכור בודאי סיפור אחד על נסיעת חורף של הרבי ביער, כשפתאום, מאחד המחבואים, הופיע לפניו דוב, דוב ממש, דוב חי. החסידים נסתלקו לצדדים הרבי נשאר במקומו והישיר מבטו אל פני הדוב. החסידים הרגישו מרחוק, שהרבי הרים את ה“שטריימל” למעלה, בהתקרב הדוב, והתרופה הועילה: הדוב הסתכל, הסתכל, פנה והלך. משעברה הסכנה ביקשו החסידים להיוָדע מהו סוד המעשה של הרמת ה“שטריימל”. אמר להם הרבי: הסוד פשוט מאד – החלטתי להרים את ה“שטריימל”, ממה נפשך: אם יש צלם אלהים – הדוב לא יוכל, אם אין צלם אלהים – הרי הגיעה שעתי ואין נפקא מינה.

המפלגה צריכה להרים את ה“שטריימל”. אני מאמין כי יש צלם אלהים והדוב לא יוכל והמפלגה תצא מן המצוק הזה מטוהרת ומחושלת.

אנחנו אוכלים פירות של קרן גדולה – זו קרן אחדותנו. כולנו אוכלים את הפירות האלה – מי שמכיר בזה ומי שאינו מכיר בזה: בהתישבות אנחנו אוכלים אותם ובעיר; בבנין ארץ־ישראל; במציאות של יהודים בארץ־ישראל; במציאות של פרנסה ליהודים. ומכיון שהפירות הם רבים, התחלנו לעסוק קצת במלאכה הידועה: לאכול מפרי האילן ולנסר את גזעו.

ברם, אין דבר פחות מוסרי מאשר אחדות רמיה. אין דבר פחות מוסרי מאשר מרוּת, הפועלת רק בשעה שהיא מקבלת את דעתי! אך לו גם העלמתי עין מן הצד המוסרי: פירות מאחדות זו לא נאכל. אחדות זו אין לה פירות. עקרה היא – אילן־סרק. רק אחדות־אמת פירותיה עצומים. אולי לא די יודעים אנחנו להסביר לעצמנו, להסביר לעליות הצעירות ולנוער מהיכן הפירות הללו, שאנו קוטפים אותם בשפע בארץ, ומה ערכו של הנס הזה, אשר תנועת הפועלים בארץ־ישראל לא נתפוררה כאשר נתפוררו רבות וכן שלמות. ואני יודע, כי בענין זה אין ביני לבין חברים אחרים ולא־כלום. הלא בעצם את ההנחות הגדולות האלה אנחנו מקבלים כולנו. עוד לא שמעתי שמישהו יערער עליהן. אילו נמצא מערער היה זה בירור נוקב עד מאד. אבל רוב הויכוחים בין בני־אדם, הנמצאים במסגרת רעיונית חברתית אחת – מפלגה, הסתדרות וכיוצא בהן – אינם באים מתוך זה שאין הסכמה להנחות הגדולות: הם באים ברובם מתוך הסקת מסקנות שונות מן ההנחות הגדולות המוסכּמוֹת. צריך לבדוק את הברגים הקטנים, המחברים את המסקנות הקטנות להנחות הגדולות.

אשאל שאלה פשוטה וצלולה: היש עכשיו במחנה מפלגת פועלי ארץ־ישראל ענין רעיוני מסוים, בו מחולקים אלה ואלה? אם יש דבר כזה – יקראוהו בשמו ונדע מהו!

על מה איפוא אנחנו מוכים? כיצד יתכן שאנשי אחריות יזדהו פומבית עם הרמת יד על המפלגה והמרת כבוֹדה בקלוֹן, לעיני כל ציבור הפועלים? ואיך יתכן, כי ועדת חברים אחראיים לא יוכלו למצוא לענינים סידור אחר כאשר זוגות – וזוגות שהם בניגוד לכל טבע?

היה ענין רעיוני גדול – הוא ענין ה“חלוקה”, אשר כל המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, היתה כאילו נידונה להתפוצץ עליו. המפלגה לא התפוצצה על הענין הגדול הזה. מיטב המאמצים הרוחניים והנפשיים הושקעו אז בדבר משני הצדדים. המפלגה לא התפוצצה, גם לא היתה לחרפה. מדוע? מפני שאז היה ויכוח על ענין – עכשיו ריב ללא ענין. בעלי הריב, מובטחני, לא היו מפליגים כל כך בריבם לולא הסניגוריה, לולא לימוד הזכות בנוסח: “לא יתכן שאנשים יתפרצו על לא דבר – יש איזה דבר…” נניח שיש איזה דבר. כלום אז מוצדקת הרמת יד על המפלגה? כשעמדנו בסערת ההתרגשות של אלפי חברים במחנות “סולל־בונה,” – ומצבם של חברים אלה היה חמור, כפני שהלכו למחנות אחרי חוסר־עבודה, אחרי רעב, ובבית נשארו משפחות והעובד במחנה הוצאתו כפולה – כלום יכולנו להרשות להם להרביץ ב“סולל־בונה”, כלום יכולנו להזדהות עם פגיעות בכושר פעולתו? אמרנו: כן, יש רקע, לאנשים מר, אבל אין זה מצדיק את התנהגותם.

בתקופה זו, בתקופת־שחץ, צפויה לנו סכנה מדרכים אלה. אם הדרכים הללו תצלחנה – פרוש הדבר: על המפלגה להרכין ראש! אין פירוש אחר. שום מרוּת – רק הרכנת ראש. המרכז צריך להרכין ראש, המשפט צריך להרכין ראש. מפי אהרן ציזלינג אני שומע מעל במת מפלגת פועלי ארץ־ישראל: המשפט של המפלגה – מספּח! מפּי בּרל רפּטור כאן אני שומע: זה משפט של סיעה נגד סיעה. יש לי רק סליחה אחת לשניהם: מתוך להט הפולמוס, לא העריכו מה כובד המלים האמורות. איך אפשר אחר כך לדבר על מפלגה קיימת, על אחדות קיימת, על חברות קיימת. אם המשפט הוא מספח?!

כאשר הוגד לי, בתקופה שלפני הבחירות לועידת ההסתדרות, לרגל איזה בירור בועד הפועל של ההסתדרות שכתוב בעתון “השומר הצעיר” על מזכיר משפט־חברים בחיפה שהוא “לבלר מפא”י", התרסתי בישיבת הועד הפועל כנגד חברי “השומר הצעיר”, אמרתי להם שהם מערערים את אבני־הפינה של קיום ציבור פועלים מאוחד בארץ־ישראל. אני חייב להביא בפניהם עתה דבר־התנצלות. אם כך במפלגתי – מדוע לא יפסול “השומר הצעיר” למחרת כל משפט, כל החלטה, כל פסק־דין, באשר – אנחנו הרוב?

ובשל מה עושים את המשפט של המפלגה למספח? מה פָסק המשפט? להוציא את הנדונים? לא! רק הועיד להם שהות נוספת לקיום החלטת המרכז – להחזיר את המנדטים שלהם – דבר אשר כל נבחר מפלגה חייב, לפי עניות דעתי, לקיים על פי דרישה טלפונית של מזכיר המפלגה בלבד, בלי כל “אינסטנציוֹת”. והרי האמת היא שיש כאן משפט אחד ההולך ונמשך משנת 1938 עד 1942, שרשרת אחת של מעשים איומים. מה היה בשנת? היה רעב של ילדים ושל נשים ושל חברים לאלפים, היה רעב במשך שנה, שנתים, שלוש שנים – לא נוצל הרעב הזה להסתה? כך אומר פסק־הדין ההוא:

“בית־הדין העליון של מפלגת פועלי ארץ־ישראל רואה בחוזר שפורסם בחתימת החברים פינחס טוֹבין ויוחנן קושניר הסתת מחוסרי־עבודה נגד ההסתדרות. במעשה אשר קרה בבית הועד הפועל רואה בית־הדין הפגנה נגד הועד הפועל והתפרצות בכוח לביתו. בית־הדין משוכנע, כי אילו פעל כל אחד מהנתבעים, אשר במסירותם ונאמנותם אין בית־הדין מטיל ספק, במצב של יחסים נורמליים במפלגה – לא היה מעלה על הדעת לעשות את המעשים שנעשו. הוא רואה את האשם העיקרי לא באנשים שהופיעו בפני בית־הדין, כי אם במשטר הסיעות במפלגה בתל־אביב (ועכשיו הגענו למשטר של סיעות ארציות. ד.ר.). אחריוּתם האישית של הנתבעים מובלעת בתוך האחריות של ציבור גדול יותר”.

חשוב לי בפסק־הדין לא כל כך המשפט על חמישה חברים, חשוּב לי המשפט על משטר הסיעות. וזהו פסק־הדין על משטר הסיעות, שחתומים עליו קדיש לוֹזינסקי, בת־שבע חייקין ואפרים רייזנר.

פסק־דין זה מביע את אמונתי עד הסוף. אם יהיה משטר סיעות – תהיה הגנה על כל אחד ואחד עד הסוף: עד לידי הכרזה על משפט המפלגה שהוא מספח.

והנה מה שאמר אהרן ציזלינג במועצת כפר־סבא²:

“אינני מעלה את זה (הכוָנה לענין שדיבר עליו קודם), כדי להקל בעגין החבלה שנחבלה מפלגתנו, תנועתנו, אולי הישוב, אולי הגורל שלנו – על ידי המקרה של תל־אביב”.

ומה היה אחרי פסק־הדין ההוא של שנת 1940? במקום ניצול הרעב של מחוסרי־העבודה, הוּחל לנצל את הסיטואַציה הפרלמנטרית החדשה, שישנה בהסתדרות, לרגל ההסכם עם המיעוטים. אז הוחל. ואני איש ההסכם עם המיעוטים. אני רואה את “השומר הצעיר” כחלק, שעתיד, צריך, מוכרח להיכנס למפלגה האחת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל. על כתב ההסכם חתמתי עם עוד חברים – עם יוסף שפרינצק, עם אהרן ציזלינג, עם זלמן אהרונוביץ. לא היה בינינו הבדל בגישה הזאת. אבל נוצרה בהסתדרות סיטואַציה חדשה, המרשה לבוא למועצת פועלי תל־אביב ולבחור לועד הפועל רק בחברים מסיעה ב' – דבר שלא נעשה בהסתדרות ביחס למפלגונת הכי־קטנה.

מאז הוליך הירדן מים רבים לים המלח, ואנחנו התפתחנו. החבּלה – לא חבלה: היא נהפכה קו, קו רשמי. כך נוהגת סיעה ב' – והמפלגה צריכה להרכין ראש.

אומרים: המפלגה חטאה. קודם כל, המפלגה יש לה זכות לחטוא כלפי כל אחד מהחברים וכלפי חלק מהחברים. אם אין לה זכות לחטוא – אין לה שום זכות. (רוטשטיין: מדוע יש לה זכות לחטוא?) “אחרי רבים להטות – אפילו להטות”.

מצאתי פעם פסוק אחד מוזר מאד ביומנו של לייב ניקולייביץ' טולסטוי, שהוא יומן מן השנה הראשונה לנישואיו. פתאום, כמדומני ביום השלישי לנישואיו, הוא רושם ביומנו: “חיי נישואין – אחריות גדולה”. ל.נ.ט., הגאון הגדול לא הגיע לתפיסת ענין כל כך פשוט אלא לאחר שנתנסה בו. נישואין תמיד מקפחים. רוָקים – אין איש מקפח אותם. יש מפלגות שנשארו ברווקוּתן או כמעט ברווקוּתן. מפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה מפלגת רַוָקוּת – היא מטופלת בולדות ובדאגות.

האחדוּת מקפחת – אבל זה קיפוח יפה מאד, ולואי ויהיו לנו עוד קיפוחים כאלה. מהקיפוחים האלה נהנינו כולנו. אולי יקום מישהו ויאמר: אני מוַתר על הפירות של האחדות: אעשה לי מפלגה לעצמי! לא שמעתי עוד את החבר הזה. כולנו אומרים: אחדות זו היא אולי ההמצאה היותר גדולה מכל ההמצאות שלנו בחקלאות ובחרושת ובחיי חברה, מפני שהיא כוללת את כל הדברים האלה. ובכן מה קרה?

מה קרה? קרה דבר אחד: המרכז לא הרכין ראש בפני מעשי פריצה. הפעם ניסה להזדקף, ניסה לעמוד על כבודו. המרכז החליט לקרוא אנשים למשפט והם למשפט לא באו. המשפט פסק: להחזיר את המנדטים – לא! אף זאת: בישיבה האחרונה במזכירות המפלגה לפני המשפט הצעתי: ימתינו נציגי סיעה ב', שהסתלקו ממזכירות מועצת פועלי תל־אביב, מתוך סולידריות נגד החלטת המרכז, עוד כשני שבועות. ובמשך שני השבועות נקרא לועידה ובועידה, אני מאמין, יבוֹרר הענין ויחתך. ימתינו שני שבועות! אמרו: לא, הם צריכים לחזור לאלתר למזכירות מועצת פועלי תל־אביב.

ועכשיו אני חוזר לשורש הענין. שאלני חבר אחד בלכתי מן הישיבה: ובכן, מדוע רע? וגם אני שואל את עצמי: מדוע רע? כולנו אומרים אחדוּת, כולנו אומרים מרוּת, כולנו אומרים הכרעה – מדוע רע?

אולי יש לחברים תשובות טובות יותר, התשובה שלי: כי אנחנו – גונבים את דעת האחדות הזאת, קודם בחשאי ובמתינות, אחר כך ביתר מרץ ובפומבי. גנבנו את דעת האחדות! ידוע, כי מכל סוגי הגניבה הסוג היותר עדין זו גניבת־דעת. הודענו: יש אחדות של המפלגה, אבל לאט לאט הפקענו ונטלנו מהאחדות הזאת זעיר פה וזעיר שם. ביום אחד באנו אל אותה אחדות ומצאנו שהיא ריקה. זה אומר: אמנם יש מרות, אבל את זאת הפקעתי מהמרות וסילקתי הצדה; וזה אומר: אמנם יש הכרעה, אבל ההכרעה הזאת פסולה; וזה אומר: יש אמנם נשמה אחת לכל המפלגה, רוח אחת, אבל ערכים חינוכיים־מוּסריים – אלה קשה להפקיד בידי המפלגה.

מספרים על יהודי תלמיד חכם אחד, אשר הקים לו סוכה על פי כל הלכות סוכה: החסיר את הדופן למטה כמה טפחים על יסוד “גוד אחית”³ ואת הדופן למעלה על יסוד “גוד אסיק”⁴. גם סכך לא נתן בשפע, אלא כדי יציאת חובת ה“שולחן ערוך” – והסוכה יצאה כשרה לגמרי. אלא שהיה חור פה וחור שם, חרר למעלה וחור למטה. וכשחזר בליל התקדש חג מבית־הכנסת וראה שמישהו הפך את כל קערות השולחן על פיהן ולא נשאר מתָכנן דבר – תמה תמיהה גדולה: מהיכן נכנס הכלב?

לא היתה לי רשות להגיד כה שאמרתי, לולא האמנתי כי יש מהות אחת של תנועת פועלי ארץ־ישראל. רק בהגיון ובדיבור מפרידים אנחנו ואומרים: סוציאליסטים וציונים, עובדים ויהודים. אבל אחד הוא הדבר הזה, שאמרנו לקיימו ולהקימו בארץ לא בדבר שפתים, אלא בפועל ממש. מסביב לזה – הנוער. מסביב לזה – הגדולים והבוגרים, ומסביב לזה – העם.

מעשה היסטורי אחד, מהות אחת, משפחה אחת. גם “השומר הצעיר” על כרחו בן למשפחה הזאת והוא עתיד לבוא למפלגה האחת. אם לא תהיה התפוררות בתוכנו. לא הרזוֹלוּציות על רוסיה, החריפוֹת או המתוקות, יכולות להפריע לנו להיות לכוח אחד. אנחנו בונים את ארץ־ישראל, איננו בונים את רוסיה. אינני מתפעל גם מהרזוֹלוּציות על ערבים. סוף סוף “פועלי־ציון” באו לקונגרס הציוני עם הרזוֹלוּציות הללו. ומתוך היותנו משפחה אחת – חיינו ואחדותנו הם פשרה, אבל הם פשרה למען העיקר. בזה צדק אריה בהיר: אין טעם בפשרה על העיקר, פשרה על העיקר – זו שטוּת. ואני יודע מה זו מחלוקת בתוכנו. אני יודע על מה אנחנו אוכלים איש את רעהו ועל מה נאכל איש את רעהו, אם רק ניתפס למחיצות, לא יהיה שום בירור לגופו. ועל כן אני נגד כל מחיצה, אפילו היותר דקה. בין חברים בתוך המפלגה. “הוֹי מוֹשכי העווֹן בחַבלי השוא – וכעבוֹת העגלה חטאה”.

אם תשאלו: איך תקום התנערות המפלגה מן המדרון הזה (ויש לי הנחה שהיא תקום מן המדרון הזה), אענה: כשנראה את התהום לפנינו – נתעורר. ואולי יבוא הדבר קודם. אולי יקדימו וירגישו אותם רבבות הפועלים ההולכים בקביעות עם המפלגה ובזכותם אנחנו מנהלים את ההסתדרות, כי הגיעה שעתם להיות חברי המפלגה בפועל. בבחירות האחרונות זכתה המפלגה בזכות ההסתדרות. בלשון אותה ילדה: “ניצחה ההסתדרות”. פועלים אוהבים את ההסתדרות. רואים את הברכה הרבה שיש בה. ואם יראו שנכסי ציבור הפועלים בארץ־ישראל נתונים בספינה נשרפת – יקחו לידם את הספינה ויצילו אותה.

חשון תש"ג.

¹

אל נא יתמהו חברי הועדה, אם הדבר הראשון אשר אגיד כאן בשם הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל נוגע במהותו בעיקר בפועל הערבי. אני מתכוון להתקנת חוק של שכר מינימום אחיד לכל הארץ. לא להוריד את שכר העבודה של הפועל העברי הבלתי־מאוּמן, כפי שהוא נהוג ומקובל בחרושת ובעבודות ציבוריות ובנין, כי אם להרים את שכר העבודה של הפועל הערבי ולהשוותו. בשטח המינימום, אל הפועל העברי. בעבודה המקצועית נצטמצם כבר המרחק מאליו שנים רבות מלפני המלחמה, ובתור כלל אינו קיים עוד. ואשר לעבודה הפשוטה – כאן קידמה המלחמה במידה מרובה את התהליך אשר החל עם עקירת הארץ מפגרוֹנה והקמת הריסותיה, בכוח ההתישבות העברית. התהליך הזה הרים לאט לאט, במשך ששים שנה, את הארץ בכללה ואת כלל הפועלים בתוכה. לעומת שפל מצבו של הפועל הפשוט הערבי בכל ארצות המזרח, הסובבות את הארץ הקטנה הזאת, מורם הפועל הפשוט הערבי בארץ, גם בשכרו גם בהתפתחותו. והשעה הזאת היא שעת־כושר, לדעתנו. לחיסול שאָר המרחק, במידה שישנו, שבין רמת המינימום של הפועל הפשוט הערבי לזה של חברו העברי, בכוח התערבות מדינית־ממלכתית. אין אנו גורסים קביעת דרגות מינימום מיוחדות לאזורים שונים בארץ. הארץ אינה כּבּירת שטחים ותפקיד המינימום אינו להסתגל למציאות, כי אם לתקנה. במידה שאנו מדברים על הגנת שכרו של הפועל הערבי הפשוט, הרי האזור העיקרי בו הוא מוצא את פרנסתו איננו אזור גיאוֹגרפי, אלא אזור מדיני המשתרע לאורך כל הארץ. האזור הזה – העבודות הצבוריות, הנעשות בעיקר על ידי הממשלה (או הצבא) לכל מחלקותיה. דוקא עובדה זו, העושה את הממשלה לנוגעת עיקרית בדבר, בתור נותנת־עבודה, היא המקילה על התקנת חוק המינימום האחיד. אינני מומחה לתקציב ממשלה ובשעה קצרה של עדוּתי לא אוכל להפליג בדברים לצד זה. אבל שום ממשלה, ושום ארץ אינן עשויות להפסיד מתיקון מצב אוכלוסיהן בכלל ועובדיהן החקלאיים והחרשתיים בפרט. זה נראה להיות כלל נתוּן על פי השכל הישר ובדוּק על פי הנסיון. ולעומת זאת מה רב הוא התיקון העלול לבוא לארץ הזאת מתוך חיסול שתי רמות מינימום בתוכה, על ידי עיוּל המינימום הגבוה. כשאני לעצמי, הריני רואה בחוק זה – חוק המינימום האחיד, לפי רמת השכר של הפועל העברי – את אבן־הפינה לכל תחוקת עבודה בארץ־ישראל. ועל דרך המליצה אַרשה לי להגיד: רק ביום אשר יתוקן דבר זה יעלה השחר על התפתחות יחסי העבודה בארץ.

הדבר השני העיקרי בהנחת יסודות חוקיים ליחסי העבודה בארץ הוא, לדעתנו – מתן תוקף חוקי להסכמים שבכתב ושבעל־פה בין האיגוד המקצועי של הפועלים לבין נותני־העבודה ואיגודיהם. יש לדבר זה חשיבות יתירה. התנועה המתמדת בדרגות השכר, לכל חליפותיהן בכל מקצוע ובכל מפעל, וכן הרפת תנאי־הלוָי (הקפדה על שמירת הבריאות, מתן חופש ונופש, ביטוח מפגעי אסון, מחלה, אַבטלה, ביטוח לעת זקנה וכו') – לא תוכלנה להיקבע מלמעלה. הן ענין למשא־ומתן ישיר בין שני הצדדים, הנלחמים כל אחד לקיומו ולהתפתחותו ופועלים תחת לחץ החיים וההכרח. על כל פנים, עדיין אין אנחנו יודעים שיטה טובה מזו, כל עוד מפתחות היצור נתונים ברשות הון פרטי, המעביד פועלים שכירים. גם בתעשיה העברית בארץ היחסים בין הפועלים והמעבידים בנויים על יסוד הסכמים חפשיים, פרי משא־ומתן ישיר בין שני הצדדים. אבל מדרך הטבע הוא, כי בלי קרקע חוקית לפרנסת הסכמים אלה, גידולם הוא עצור והתפתחותם לקויה. בזמן האחרון שמענו מפי גורמים רשמיים לא פעם אחת כאילו נותני־העבודה בארץ אינם נותני־עבודה כי אם כבשוֹת תמות, שהפועלים גוזזים אותן לרצונם. אני רואה לחובתי להעיד כאן, כי בעלי־הדברים שלנו אינם כאלה. הם נותני־עבודה קשים – ושום הישג של הפועלים השכירים בארץ לא הושג על נקלה. הריני עושה בארץ הזאת כשלושים שנה, מלפני המלחמה העולמית הקודמת, ואני מצוי, כאיש ההסתדרות. במשא־ומתן עם נותני־עבודה. מסקנתי הנאמנה היא, כי אילמלא אחדות הפועלים העברים ואיגודם המקצועי, הבנוי על אחדות זו, לא היה מצבו של הפועל העברי בארץ הזאת נפלה לטובה אף במשהו ממצבו של הפועל הערבי. הישגינו הם פרי עמידתנו התקיפה, כציבור פועלים מאוגד, על צרכינו החיוּניים, למרות התנאים החמורים. אין הקפיטליסט היהודי נבדל מן הקפיטליסט האנגלי והאמריקני. אין המעבידים העברים ואיגודיהם שוכחים את חשבון התמיד שלהם וגם בתקופת גיאוּת ידם קמוצה בהחלט. וארשה לעצמי להגיד, כי גם הפועלים העברים והסתדרותם הכללית רואים את עצמם כצד אחראי בפיתוח המשק העברי, החרשתי והחקלאי בארץ, ואינם נוטים להפקיר חיי־עולם לשם חיי־שעה. ורק מתוך עמידתם התקיפה והאחראית של שני הצדדים ומשאם־ימתנם החפשי, עברנו בלי זעזועים את השנים האלו, למרות האמרת היוקר במידה שאינה ידועה בארצות מתוקנות. יש לפועל העברי ולהסתדרותו חלק חשוב בעוּבדה, שהחרושת העברית הצעירה בארץ־ישראל נותנת את אשר היא נותנת להגברת המאמץ הכללי של כוחות החירות במערכת האיתנים העולמית ואשר הננו מבקשים ומקוים להמשיך ולתת, כל עוד יהא שירותנו דרוש, במלוא יכלתנו.

טבת תש"ג.

באחד מערבי הבשׂורה הראשונים על קרבת כניעתו של הצבא הגרמני נזדמן לי בירושלים להיות עד־שמיעה לשיחת השנַים:

– אני משליך יהבי בפרשת־דרכי־עולם זו על תנועת הפועלים האנגלית ועל מפלגת העבודה ההולכת בראשה…

– דוקא עליה?

– רצוני להאמין כי היא תגיע לתיקון החברה מבלי לעקור – לו גם עקירה לשעה – את פינת יקרתה של חברת האדם: את החירוּת האישית…

– אין להגיע לחידוש החברה בלי מהפכה ובלי משטר־ברזל לשמירת הישגיה…

– התוכל להגיד, כי לא תתכן אחרת בשום מסיבות שבעולם? ואפילו לאחר מלחמת־עולם זו? ואפילו בעם כעם האנגלי, נושא תרבות דורות של שלטון עם?

– הטרם תראה כי על רום־הנצחון רוכב שלום מחוּץ־חזוֹן ואנחנו ראשוני פגועי המחץ הזה?

זכרתי אותה שיחה. כמה מן ההדים שהגיעו אלינו ממעמד בלקפול¹ עוררוני להעלותה על הכתב. בדברים האלה פועמת רוח.

“…לפעול למען תרבות אירופית חדשה, שתהא מושתתת על דמוקרטיה פוליטית וכלכלה סוציאליסטית” – דיבר אחד הצירים, סטיוּארט.

“…אם יש רצון לעשות את הפתרון פתרון יציב בל־ימוֹט, יש, לדעתי, לאחוז בצעדים ולראות אם לא נוכל להגיע לכלל מדיניות משותפת, שתביא להקמת מדינה יהודית מאושרת ומשגשגת בארץ־ישראל”.

עוד הותיר אלהים לפליטה גחלת לוחשת…

סיון תש"ה.

אם לא יושם חח־המוּסר, פשוטו כמשמעו, באַף־עמים, הולך המדע, אותו מדע גופו שהקפיץ את סיומה של מלחמת־העולם השניה, להיות הנשק העז לחורבן העולם, במלחמה הקרובה. “אם תאבו ושמעתם – טוּב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאוּכּלוּ”.

אנו מאמינים בטובה, מידה זו של אמונה בטובה, בחיים ובאור, נטועה בנו כיהודים, כציונים, כסוציאליסטים. מפעלנו בארץ – כל תא ותא מתאי־היסוד שלו מקרין אמונה באדם: אימת המדע לא תבעתנו.

אך למלאכתנו, למעשה החי שלנו, חשוב המדע. יש לעמים קטנים גם לעמים קטנים, סיכוי וסבר להיות גדולים במדע.

במסיבות גורלנו ובתחומי יכלתנו אין לנו להתרעם על עצמנו על המלאכה בכללה, אשר ביצענו בישוב ארצנו ובנינה בדוֹרוֹתים וחצי, מאז ביל"ו, ובדוֹר וחצי מאז העליה השניה (מחוץ לעיקר אחד: הנסיגה אשר נסוּגוֹנו אנחנו, המחנה הפועלי, מאיחוד לפירוד, שבהפסדוֹ אנו נושאים יום יום ושעה שעה) ואם החסרנו – החסרנו.

ליום מחר – הבה נוסיף על החקלאות, החרושת והתחבורה¹ את זאת האחת: חרישה עמוקה בשדות המדע.

נשים פנינו למדע: לא לָחרב – לָאֵת.

טבת תש"ו.

אינני בא לתת כאן סקירה או הערכה למה שנעשה ולמה שלא נעשה בתחום כנסת ישראל מאז הקלפי האחרונה. אני רוצה להביע דברים אחדים, עצורים מאד, הנראים לי כפתיחה לקראת חידוש בחירתו של הועד הלאומי והנהלתו.

מן הצד המדיני, הסוּגיה של כנסת ישראל צמודה ודבוקה בסוגיה של מדינה יהודית. טוב לה למדינה יהודית שתבוא כהשלמה, כאבן הראשָה, לבנין קיים של שלטון עצמי יהודי. ראִיה זו אינה ראיה חדשה למפלגת פועלי ארץ־ישראל. המפלגה הדריכה את ציבור הפועלים וחינכה אותו לנשיאת עולה של כנסת ישראל, גם כשסמכותה הרשמית, זו שניתנה לה על פי החוקה, צומצמה וצומקה בכונה תחילה. ואין כל ספק כי אנחנו פה הננו אחד העמודים אשר הבית, בית כנסת ישראל בארץ, נשען עליהם. התאַזרוּתנוּ בבחירות האחרונות היתה אחת העדויות לכך.

למעשה, יורשה לי להגיד, לא מצאה מפלגת פועלי ארץ־ישראל עד היום את הדרך הנאותה לא לתיחום תחומים נכונים בין הנהלת הסוכנות לבין הועד הלאומי ולא לצימוּד נאמן של שתי מערכות השלטון העצמי הישובי: זו של תאי הכנסת, הרשויות המקומיות, עם כנסת ישראל המרכזית, הכוללת. הכנסת, כפי יפאני רואה אותה היום, נתונה בין אבן־הרכב של הנהלת הסוכנות לבין אבן־השכב של הרשויות המקומיות. במשך שנות התפתחות הרשויות המקומיות והתגברות כוחה של הנהלת הסוכנות – שתי תופעות מבורכות – נטחנה כנסת ישראל והודקה, עד כי לא נשאר בה כמעט דבר אשר ימשוך את הלב. ויש צידוק לבירור הזה, רק אם לא נרצה להתעלם מראִיית הדברים כהוָיתם.

אין מזל לעני: גם מה שיש לו לוקחים ממנו. ויש מזל לעשיר: גם נכסי אחרים מיחסים לו. עָניה של כנסת ישראל הוא הגורם לכך שגם מחלקת־שתִיה שלה, כמו מחלקת החינוך, ראשה ורובה כמעט בחוץ. בעצם, כל ענין הועדה הממשלתית לחקר החינוך העברי לא בא אלא מתוך רפיונה של כנסת ישראל.

דוגמה שניה של מפעל מצליח, אשר בלעדיו כמעט לא יצויר הישוב בימים אלה – “המגבית להתגייסות ולהצלה”. מי יזקוף את הענין הזה לזכות הועד הלאומי? הוא יוזקף לזכות הישוב בכללו, הוא יוזקף לזכות הסוכנות היהודית, היא יוּזקף לזכות ההסתדרות, אשר לא פעם שמה עצמה מנוף לענין זה. הוא יוּזקף לזכות הנשיאות של “מגבית ההתגייסות”, אשר הוכיחה יכולת נאמנה. אך לא רבים יראו מבעד למפעל הזה את הועד הלאומי. אכן, אין לועד הלאומי כיום השפעה על חלוקת הכספים. בין הועד הלאומי ובין מגבית ההתגייסות וההצלה, מפעלו המוצלח ביותר של הישוב, אין למעשה זיקה ממשית, רק זיקת כבוד.

יכולתי לקרוא בשם עוד כמה דוגמאות – ואלה הן מחלקות בנויות ומפעלים חיים, אשר הגבירו חיל במיוחד בשנים האלה! על כמה מחלקות אשר היה מן ההגיון להקים אותן והיתה החלטה להקימן – אני יכול להגיד רק זאת, שהן נשארו בעולם התכנית והמחשבה, מפאת העדר תיחום נכון בין סמכות הועד הלאומי לסמכות הנהלת הסוכנות והתנועה הציונית. וקודם כל הרי ברור, כי ריכוז הישוב בכנסת ישראל לא יתכן בלי מחלקה מדינית ובלי מחלקה כלכלית – פעילוֹת, מצוידוֹת כהוגן, מטפלות בשקידה בכל ענין וענין ישובי בעתו. חלל הישוב מלא בעיות, מדיניות־ישוביות ומדיניות־כלכליות. והשדה ברובו נטוש ומוזנח.

מן המחלקות הקיימות יש לפני רשימה לא קטנה של אחת־עשרה מחלקות, מהן רבות־פעלים, כמו מחלקת החינוך ומחלקת הצדקה, ומהן כאלה אשר לא ניתן להן לכבוש מקומן בחיי הישוב.

כדי לנסות לתקוף את עניני הישוב, לנסות לגשת אליהם, לנסות לטפל בהם, לנסות לרכז אותם – נחוצים שלושה דברים: אנשים, אמצעים והסתלקות מהשגרה. באמרי: הסתלקות מהשגרה, אני מתכוון לענין מסוים. עלינו לנסות לפתור את השאלה: כיצד לצַמד צימוּד חוקתי את שיטת התאים החיים של כנסת ישראל – העיריות, המועצות המקומיות, הקהילות – אל השיטה המרכזית. עלינו לנסות לבדוק, אם אין לחדש משהו. כל הבנין שלנו הוא ללא תקדים מדיני. פרלמנטים של אומות העולם נוצרו בדרך הפוכה: בראשונה המדינה – ואחריה פרלמנט. והפרלמנט הקם בטרם היות מדינה, מחייב גישה אחרת. לפי עניות דעתי, נחוצה מזיגה. זו נחוצה לא רק לגבי אלה המתגדרים והמתבצרים בתאים המקומיים כדי לנגח את כנסת ישראל, אלא גם לגבי אלה המחשיבים את השלטון העצמי של הישוב, המקיימים אותו, הנאמנים לו. גם הם, כל עוד יהיו תלושים מן המסגרת המרכזית של כנסת ישראל, המסגרת המרכזית תהיה רחוקה מלבם.

נחוצה מזיגה קוֹנסטיטוציונית יסודית של שתי מערכות הכלים האלה, רק אז נוכל להגיד: בוצע הענין של ליכוד הישוב.

אם מועצה זו, לאחר בירור הדברים, תסיק מסקנה מהנדרים אשר נדרה המפלגה לעצמה ולציבור בשעת הבחירות, והיא תעמיד לרשות כנסת ישראל בתקופה זו אנשים, אמצעים ומחשבה – אחשוב כי הגדילה לעשות.

אדר תש"ו.

לזכרו של ב. כצנלסון

גם לאחר שלושים ושלוש שנים יש אשר תשוב תראה את הארץ פתאום ראִיה ראשונה, כביום בואך. עינך אל אשדות הרי יהודה, אל השפיים המלוהטים בחמה של סוף הקיץ, אל זוג הכפרים הערבים הנישאים, שוכני־מעלה, ללא־עץ, אל ירק החורשה המנזרית הרעננה, הנטועה כדגש חזק בתחום התלאוּבוּת. אתה חוזר ואומר לעצמך, מתוך נחמה: צחיחוּת זו אינה אלא קללה; בכוח העבודה, עבודה מאהבה, תיהפך הקללה לברכה. החורשה תוכיח!

בחוברת העזבון הדקה של יואל מבית־השיטה, אשר בגזירת מחלה ממארת נקפד פתיל חייו בעלומיו, ישנה ראִיה ראשונה של ענין האיחוד. הוא אומר:

“למען נהיה חזקים ונדע להכין מקלט לשארית הפליטה היהודית, אשר ביום מן הימים תגיע, הכרחית לנו כאויר לנשימה אחדות גמורה בתנועתנו (בנוער) ובתנועת הפועלים”.

אִמרי־אמת כובשי־לב.

למען היות חזקים.

למען עלות בצוותא במשעול־ההרים הזקוף, אשר מולו אנו ניצבים כולנו.

למען הגיע לחיים, שבטחונם בתוכם ויצירתם ממקורם, לחיים שאין בהם תלות של התבטלות – התכלית האחת לכולנו.

למען לבּוֹת את הרוח החלוצית בדורות הצומחים ועולים בקרקע היהדות השרויה בגלויות טובות, מפרנסות – וממיתות בנשיקה.

למען העמק את איכות מפעלנו ואת ערכו המדריך, כמופת אנושי, בינלאומי.

מה הפירוד וצידוּקיו וצידוּקי־צידוקיו – לעומת כל אלה?

היש משהו הגורם לנו פחת מדיני ומוסרי (גם בעיני רחוקים וזרים וגם בעֵיני כל הקרובים לנו. אשר אנחנו כאן – דגלם!) יותר מן הפירוד?

למי מאתנו טוב בפירוד! יקום ויגיד! ואם רע לנו, לכולנו – אולי נחוֹן את עצמנו ונחזיר לתנועתנו את נשמתה היתירה?

ואולי עוד בטרם יתּם הדור הזה, אשר ברל כצנלסון היה מורו ורבו, ובטרם יסתלק כולו מעל במת־עם ומולדתו – יתנער לעשות מעשהו כביום פתח־תקוה?

לטרון, תמוז תש"ו.

דוקא מן הצד ההוא של האוקינוס הופיע חזיון רב: אדם יהודי, שליח ציבור, אשר ראה את עצמו, הוא וחוגו, מתנגדים כל הימים לתביעת מדינה יהודית בארץ־ישראל, קם ללוות את שליח התנועה הציונית בשעה גדולה וקשה. על מנת להצטרף אליו ולהודיע במקום גבוה: צרת היהודים איחדה אותנו. לפני שלוש שנים, בכינוס האמריקאי היהודי בשנת 1943, היו שליחיהם בין תשעה־עשר הצירים שנמנעו מהצבעה, נוכח 496 שנתנו קולם לתביעת המדינה. גם הם, הנמנעים, תבעו במפורש ביטול הספר הלבן ופתיחת שערי הארץ לעליה לאלתר. ועתה, כשהגיעה לד' אמות שלי הבשורה, כיצד נהגו שליחי חוג זה הפעם, ברגע המכריע, בענין חיזוק תביעתנו לעצמאות יהודית בארץ־ישראל, ראיתי בעיני רוחי גץ חי ניתז מתחת פטישו העתיק של כלל ישראל.

ההתגברות בנקודה זו – בכוח השוֹאה הגדולה וה“לאחר־השוֹאה” האכזרי – התגברות נאמנה היא. בשטח מאה וחמישים שנה, מאז עלות שחר זכויותינו בקרב עמים, פזורים בקורותינו חזיונות הפוכים: הכרזת הסנהדריה הנאפּוֹליאונית, כי אין משיח חי לישראל (1806), עקירת “ותחזינה עינינו בשובך לציון” מסידור התפילה (1845), חגירת “רבני־המחאה” למערכה נגד מדינת היהודים לד"ר תיאודור הרצל ונגד הקונגרס הציוני (1897), החלטת “צענטראל פעראיין דוֹיטשר שטאטסבּירגער יודישן גלוֹיבּנס” על הוצאת הציונים מקהלם – כל אלה אמהוֹת־עמדוֹת־כחש: לבּנוֹת אין מספר…

הלכה מדינית ממשית, הלכה למעשה, נפסקה בניגוד לתפיסה זו – במתן הצהרת בלפור. אז, בשנת 1917, ביטא מר אֶדוין מוֹנטאגיו את עמדתם של כמה מאצילי היהדות האנגלית, אשר חתרו בכל כוחם למנוע את פרסום ההצהרה, בטענם כי “הקמת בית לעם היהודי תהיה בה משום פגיעה אנושה במעמדו של כל יהודי באשר הוא בעולם”. הלוֹרד בּלפוּר היה אז בעונים, גם ה“טיימס” הלונדוני.

כשעלתה על הפרק שאלת כלילת הצהרת בלפור במנדט והפיכתה לעובדה בינלאומיות, חזר ה“טיימס” לענין זה וכתב בו (חמישה־עשר באפריל 1920) דברים אחדים, שכדאי להעתיקם כאן, מקץ רבע מאה שנה לכתיבתם:

"בארצות הברית התביעה הציונית היא מעיקרה תנועה דמוקרטית, המביעה משאת־נפש ההמונים היהודים. להוציא את הסוציאליסטים הקיצוניים וקומץ קטן מקרב השדרות העשירות. גם בארץ הזאת הרוב המכריע הם מתומכיה הנמרצים של התנועה. וגם אלה שאין בדעתם לחזור בגופם לארץ־ישראל קיבלו ברצון את הצהרת הממשלה.

הצהרתו של מר בלפור, כמו שהיא, כללה – בגדרי המסבות הנתונות – את המדיניות הטובה והנכונה ביותר. היא עונה לתקוותיה הנלהבות של כל היהדות הציונית, אשר משאלותיה היא מן הדין שתדרכנה את הממשלה ולא מגמתה של קבוצת יהודים קוסמופוליטיים, אדירי־פיננסים, או של יחידים, שהם לעילא־בריטיים. ולבר מן דין, הן הובטחה הבטחה חגיגית ואין להפירה מבלי נזק לא יתואר – ומוטב לרשמה, אחת ולתמיד, בחוזה־השלום עם תורכיה".

מה רב הדרך בין הדברים האלה לבין המאמצים הבריטיים כיום: למצוא משענת יהודית לעקירת העיקר מן הבית הלאומי היהודי. ומהו העיקר? זה הוגדר על צד היותר טוב דוקא בגדרי־הצדק של מפלגת העבודה הבריטית. הועידה – 1943 – מכירה כי:

“על הנצחון להבטיח ליהודים זכויות מלאות, שויון מדיני, אזרחי וכלכלי, וזכויות לאומיות. היא מקיימת את המדיניות המסורתית של מפלגת העבודה לבנין ארץ־ישראל כבית לאומי יהודי. היא דורשת כי לסוכנות היהודית תינתן הסמכות להפקת מלוא הברכה מכוחה הכלכלי של הארץ לקליטת עולים, תוך כדי פיתוח הארץ, לרבות הכשרת הקרקעות הבלתי־פליחים ובלתי־נושבים. היא דורשת כי לעם היהודי ינתן מעמד שוה־זכות בין העמים החפשים בעולם”.

בפנים היהדות לא שיחקה השעה לקובעי המדיניוּת הארץ־ישראלית הבריטית המתנכרת: לא נמצאו שוּתפים יהודים להסגרת תקוַת ישראל האחרונה. קרה ההיפך: לעינינו נתקרבו רחוקים ונתלכדה עמידת כלל־ישראל – המיליונים החיים עם המיליונים השפוּתים לעפר־מות – לימין התביעה של מדינת יהודים!

הקנה, אשר נעץ נשיא ארצות־הברית בהודעתו האחרונה – מכוח העמידה השלמה של יהדות ארצות־הברית ננעץ. אם גם ינסו למוטטו – לעקרו מחלל המדיניות העולמית המעשית לא יוכלו עוד:

“הממשלה הבריטית הגישה לועדה את ההצעה של פרובינציות אבטונומיות, הקרויה תכנית מוריסון. בהודיעה עם זאת. כי הועידה פתוחה גם להצעות אחרות. בו בזמן הציעה הסוכנות היהודית פתרון לשאלת ארץ־ישראל בדרך יצירת מדינה יהודית בת־קיימא, אשר תהיה שליטה בעצמה בעניני העליה והכלכלה שלה – בחלק יאות של ארץ־ישראל, לא בכולה. היא דרשה עם זאת לתת לאלתר את מאת אלף הרשיונות לפליטים היהודים. ההצעה עוררה תשומת לב רחבה בארצות־הברית, על במות העתונות ובמות הציבור. מתוך הבירורים הללו באתי לכלל מסקנה, כי פתרון לפי הקוים האלה היה נתמך מצד דעת הקהל בארצות־הברית. אינני יכול לתאר לי, כי המרחק בין שתי ההצעות האמורות עצום הוא מכדי שיצליחו אנשי הגיון ורצון טוב לגשרו. לפתרון כזה היתה ממשלתנו יכולה לתת את דעתה”.

ב“משמר” – אותו “משמר” בו מכריז החבר אליעזר פראי ביום י"ח בתשרי ואומר:

“תכנית בילטמור, זו שנתגלתה לעיני כל כמקסם־שוא ויוזמיה מסתלקים עתה ממנה בלי כבוד”. –

מסכם סופרו מארצות־הברית שני ימים לפני זה את מכתבו במלים אלה:

“העתונות היידישית פירסמה מאמרים רבים המגנים נמרצות את נחום גולדמן, אף על פי כן יש בהצהרת טרומן משום נצחון לסוכנות היהודית ולנ. ג., אשר דרישתם למדינה יהודית הנושאת את עצמה אושרה פומבית”.

סופר שלא מבני־ברית מסופרי־הדור, ישר־הגיון, כותב במאמרו “יהודים וגויים”, בגליון “פלשתין פוסט” ליום 30 בספטמבר ש. ז., מתוך התנצלות על היותו מהפך קלות בענין חמור, כדברים האלה:

“היהודים מה יהא עליהם? כשאני לעצמי סבורני כי העולם צריך לחדול מלגלגל אותם ממקום למקום – וצריך שתינתן לעם היהודי הרשות, בגדרי גבולות מסוימים, לעצב בעצמו את גורלו. יש מהם הרוצים להישאר אזרחים של בריטניה או של ארצות־הברית או שאר ארצות בהן הם נטועים (ואין כל תימה בדבר: כך עושים גם בני עמים אחרים). יש חשים כי לא יהיו מאושרים אלא בהיותם אזרחים למולדתם העברית (הן גם זו לא תיפלא). ואיני רואה שום סיבה לכך כי שתי הקבוצות הללו לא תהיינה מרוצות גם שתיהן. תנו בית לאותם היהודים המרגישים כי הוא חסר להם; לאחרים, שאינם חשים בחסרון זה, תנו לחיות באשר הם. מן הפשרה הזאת ייהנו גם היהודים. גם הגויים”.

אכן. פשטותם של הדברים האלה היא היא עמקותם.

הולכת ומתישרת הדרך למבנה חדש של כלל־ישראל, אשר במרכזו תעמוד ציון הנבנית – מדינת היהודים המוּקמת. לא תהי נסיגה מזו, כי על כן חוֹתמה – אמת. לה – ההגיון המדיני, לה – הצדק הבינלאומי, האנוֹשי. היא – המוצא היחיד לשלום פורה בין היהודים לבין הערבים שבארץ ולבין הארצות הערביות שמסביב לה, היא – הבסיס הנאמן לברית מרצון, ברית שרירה, בין העם הבריטי והעם היהודי, אשר חזונו קוֹם יקום.

לטרון, תמוז תש"ו.

אדוני היושב־ראש, כבוד חברי הועד!

בבואי לסכם את העדוּת אשר נמסרה כאן בשם הישוב, הייתי רוצה לציין, קודם כל, כי בשוֹרת בואה של ועדת האומות המאוחדות אלינו – אם כי עייפנו מאד לחקירות – נתקבלה בישוב מתוך תקוה ואמונה. עברו שנתים ומעלה מגמר המלחמה העולמית בהיטלר, ואנחנו ראינו ביחס לעם היהודי רק נדרים מוּפרים והבטחות לא מקוּימות. ואמרנו: סוף סוף הגיעה השאלה לשולחן הגבוה של האומות המאוחדות – ובא יום חיתוך הדין האינטרנציוֹנלי. ומשאלתנו היתה, כי אתם לא תסתפקו בקריאה ובשמיעה בלבד, ותעברו במקומות ותראו במו עיניכם את הישובים ואת האנשים. אתם טרחתם ללכת גם לדרום, גם לצפון, לא נרתעתם מנסיעות מעייפות, בימים החמים של הקיץ שלנו – ואנו מחזיקים לכם טובה על כך. מראה עיניכם, כפי שאנו מאמינים, הוא העד היותר טוב למפעלנו. הן נוכחתם מה גדול הוא רצון החיים ומה עז כוח היצירה של נושאי התקומה שלנו. לא כוחות הרס הם אלה, כי אם כוחות יצירה, אשר לא נרתעו ואינם נרתעים משום סוג של שממה: לא מחוֹלוֹת ולא מבּיצוֹת, לא מסלעים ולא ממדבר. בעמל חלוצי רב נהפכים כל אלה לאדמה פליחה, מפרנסת אוכלוסין, ובעצם אין לנו תפילה אלא אחת: כי אתם, שליחי האומות המאוחדות, תבינו למאמץ הכביר של יצירה, היונק מתקות דורות המתגשמת. האחריות המוטלת עליכם ועל שולחיכם היא הגדולה ביותר. דוקא באשר מבחינה אינטרנציוֹנלית לא קשה למצוא את הפתרון הצודק לשאלת ארץ־ישראל.

הקשרים ההיסטוריים של עם ישראל למולדתו אינם זכרונות עבר חנוטים; הם קשרים של עם חי, אשר לא פסק מלהאמין אמונה שלמה בגאולתו ובתקומתו על אדמתו. יסוֹד העבר ויסוֹד העתיד צמודים בקשרים הללו ודבוקים, ואין להפריד ביניהם. בין שני החופים – העבר והעתיד – דופקים גלי עליה של יהודים למולדתם מן הגלויות השונות בתקופות השונות, מבלי להתחשב בסכנות הדרכים ובאימת המשטרים בארץ. העולם הכיר בקשרים המיוחדים האלה, וחבר הלאומים נתן לאלה את אישוּרוֹ המפורש – ועליהם נוסד המנדט הארץ־ישראלי.

הישוב העברי החדש הנהו ישוב מחושל, מחונך לעצמאות ולעמידה על נפשו מראשית היותו. הוא עבר, מימי שלטון התורכים בארץ. מבחנים קשים. לא תמיד יכלו ולא תמיד רצו האחראים לשלטון בארץ – להגן עליו בתוקף יד. אך הוא שלח שורש, הקים חקלאות, יצר חרושת, החיה לשון, העמיד מכוני־מדע והנהו מציג כיום חברה כלכלית־תרבותית עצמאית, המסוגלת לבצע את אשר הוטל עליה מטעם ההיסטוריה ומטעם העמים: לכנס את פזורי ישראל לביתם. אם אח אינו מכניס לביתו את אחיו הנידח או הנרדף, הרי שהאח איננו אח, או שהבית אינו בית. הבית שלנו, הבית הלאומי, נעול עלינו מבחוץ, ואנו מטיחים ראשינו זה שנתים אל המנעוּלים הכבדים, אשר ציים ואוירדנים שומרים עליהם.

זכותכם היא, שליחי האומות, לפתוח שערים אלה לאַלתר. אל נא יוצק עוד רעל לנשמות נידחינו ולנשמותינו. ונידחינו אלה שבמערב אינם היחידים.

הסדן ליצירתנו, יודעים אנו, היא השממה. בכוחנו להחיותה ולגרש את העזובה מכל פינות הארץ. אנו מודים להשגחה על כך, שאין עבודתנו נוטלת מאחרים, כי אם רק נותנת להם. היא מעלה אותנו ומעלה את שכנינו. היא מעלה את הארץ כולה ומשפיעה גם על הארצות השכנות. אין הערבים שכנינו יכולים לדרוש, כי גם בתנאים אלה לא נשוב לארצנו ולא נקים בה את חיינו. אתם, שליחי האומות, יודעים כי חמש מדינות ערביות יושבות כבר לשולחן האומות המאוחדות, אחת נמצאת לרצונה בחוץ. ועוד אחת – אשר שטחה כלול בתחומי המנדט – מבקשת להתקבל. השטח הקרקעי אשר ברשות המדינות הערביות, הוא עצום והישוב – דליל. האומנם יש דין אינטרנציונלי כי גם “כבשת הרש”, היחידה תינתן לעשיר?

לא אחת הודיעו הישוב והתנועה הציונית בדברים מפורשים, כי המדינה העצמאית היהודית תהיה בנויה מיסוֹדה על הבטחת זכויות מלאות, אזרחיות, תרבותיות ודתיות, לערבים – גם כיחידים, גם כציבור. הערובה לכך היא משולשת: מציאות עמים מסביב לנו ורצוננו לחיות בשלום אתם, מציאות פזורי העם העברי בכל ארצות עולם. וזיקתה של המדינה העברית. מתחילת יצירתה, לאומות המאוחדות. אך אין להפוך את הטענה הזאת ולהציע ליהודים כי במקום עצמאות מדינית במולדתם – היחידה להם בעולם – יקבלו הם זכויות מיעוט ולערבים תתוסף עוד מדינה אחת על השבע שיש להן.

ולבסוף, אַרשה לי לציין שלושה דברים, הנראים לנו עיקר:

א. לא דחיה. אל יוצק עוד רעל של אכזבה לנשמות פליטינו ולנשמותינו אנו. המידה האכזרית ביותר במצב זה היא – דחיה.

ב. לא פתרון שאינו פתרון. מה יועיל סידור קוֹנסטיטוֹציוֹני כל־שהוא, אשר בו נהיה תלויים בדעתם של אלה הכופרים בעיקר־העיקרים: בזכותנו לשוב לארצנו ולבנותה כמולדתנו?

ג. לא אפּוטרופסות. הגענו לנקודה, אשר בה גם ביצוע מפעלינו, גם התקנת יחסי ידידות בינינו לבין הערבים – תלויים בעצמאותנו. בקום מדינת היהודים – תקום עזרת־גומלין בינה לבין שכנותיה.

תנו לפטיש ההיסטורי של עם ישראל סדן־יצירה עצמאי – ואחת הבעיות האינטרנציוֹנליוֹת החמורות תמצא את פתרונה הצודק והמבורך!

תמוז תש"ז.